השבוע השתתפתי בשיעור לנשים, מענייני הפרשה ע"פ החסידות.
הנושא הראשון בפרשתנו- פרשת בהעלותך:
הדלקת המנורה!
את *הטבת* הנרות, ניקוי הבזיכים, הכנת הפתילים וכל מה שקשור בהכנה להדלקה- צריך הכהן לעשות בעצמו. ואילו ההדלקה בפועל כשרה ב-זר ,כל אחד מעם ישראל יכול להדליק.
מעניין שהכנת הנרות נקראת *"להיטיב* את הנרות"- זתומרת, לעשות *טוב*.
ההדלקה כשרה ב-זר! יש לכל אחת מאיתנו יכולת *להיטיב*.
יש לנו יכולת להוסיף *טוב* בעולם ולהדליק- לעורר נשמות נוספות.
עם כל מה שכולנו עוברים…
כל התקופה הלא ברורה הזו..
אנחנו מוסיפים בטוב.
אני קיבלתי על עצמי במשך שבוע בלבד! (כמובן שאפשר אחר כך להמשיך לעוד ימים..)
למצוא לפחות פעם ביום משהו *טוב* באחד מהסובבים אותי, ולהגיד לו את *הטוב* הזה.
כי *טוב מצמיח טוב.*
ובעזרת ה' בזכות ההתעסקות "בהטבת הנרות"- לראות את הטוב שבכל יהודי- כל יהודי הוא נר מאיר. נזכה לטוב האמיתי, להדלקת המנורה בבית המקדש השלישי תיכף ומיד.

הוא מתקדם במעלה ההר, מטפס ומטפס… חם לו והוא מזיע, והדרך לא נגמרת. ולפתע הוא מוצא עוד נקודת כוח בדרך, הוא אוסף אותה וממשיך הלאה בדרכו, מתקדם כעת עם מעט יותר כוחות.

הדרך שעבר כבר נותנת לו כח להתקדם הלאה , כי אם יסתכל כמה עוד נשאר לו הוא ישבר…

"שתהא שלהבת עולה מאליה" – ישנם שתי סוגי דרגות בעבודת השם, שגורמים לעבודת השם שלנו להיות מאליה, מעצמה, חדורה בנו כל כך עד שהיא הופכת להיות חלק מאיתנו – או אנחנו בעצמנו.

הדרגה הנמוכה יותר, שבה אנחנו לוקחים על עצמינו משהו ומרגילים את עצמנו זמן כה רב לעשות את זה עד שהרגל הופך לטבע שלנו, וזה נהיה כמו אנחנו בעצמינו.
אך ישנה עבודה נעלית יותר, בה אנחנו מגלים שבעצם… יש לנו בפנים נשמה אלוקית, ואנחנו בעצמנו זה זה – האמת שלנו זה האלוקות והקדושה, וכל השאר זה רק כיסויים.
הדרגה הזאת אומנם הכי מקדמת אותנו , אך היא גבוהה מאד ולא תמיד מתאימה לנו…

לכן ,אומר הרבי, הפיתרון הוא, דוקא על ידי כך שאנו מתנהגים כמו הדרגה הנמוכה יותר, לוקחים על עצמינו החלטות טובות ומתקדמים בכל כוחנו, עד שההרגל הופך להיות הטבע שלנו , והעניין שדוקא בזכות כל התקדמות כזאת, מתגלה לנו יותר ויותר הנפש האלוקית שלנו עד שנהיה לנו יותר קל להתקדם בזכות ההתקדמות הקודמת.
מסובך? כמו משל הטיפוס בהר שדוקא הטיפוס וההתקדמות, הוא שהביא לאדם עוד נקודות כח בדרך כדי להתקדם עוד ולהגיע לפיסגה….
ודוקא העבר שלו ומה שהוא כבר התקדם ,זה מה שנותן לו את הכח להמשיך.

איך נכון לעשות זאת ולחנך על הדרך 

הורים לפעמים מתלבטים בינם לבין עצמם: אם סבא–סבתא נתנו לילד סכום כסף ליום הולדת, וכן כשהוא מקבל דמי חנוכה – האם לתת לו את הכסף? האמנם חשוב לחנך את הילד לתכנון כלכלי נכון באמצעות מתן דמי כיס? ומה בקשר למתן סכום כסף בתור שי על התנהגות/למידה או שאולי יש בכלל להתנות את מתן דמי הכיס בתפקוד בבית? ובכלל מאיזה גיל אפשר כן לתת דמי כיס, כמה, ועם אלו הגבלות?

לפני שנכנס לדיון על מתן כסף לילדים, נתחיל בשלושה סיפורים בעניין:

הסיפור הראשון מספר על התקופה שהאדמו"ר הרש"ב היה ילד בן כ–5 שנים:

אדמו"ר ה"צמח צדק" נהג בכל יום לתת לנכדיו חמש פרוטות דמי–כיס. פעם אחת ביום ראשון הוא נתן להם את הסכום לכל השבוע וציין שניתן להגיע גם כל יום. לפועל הגיעו רק האדמו"ר הרש"ב ואחיו הרז"א כל יום.

באחד הימים הרז"א נזכר מאוחר ללכת לסבא, ובדרכו הוא פגש את אחיו חוזר משם. לבקשתו התלווה אליו אחיו בדרך לסבא, אך כשהגיעו גילו שהאדמו"ר הצמח צדק נפטר.

מאוחר יותר, כשסיפר הרז"א לאביו את המעשה, אמר לו אביו בהתרגשות:

"מה עשית בני? הלא הוא נתן לאחיך את הכל".

סיפור זה מראה שלכאורה האדמו"ר הצמח צדק נתן לנכדים הצעירים דמי כיס יומיים באופן קבוע, ולא מסופר על סיבה מיוחדת או התניה מסוימת בקבלת הסכום היומי, אך עם זאת נראה שהילדים לא ידעו להעריך מספיק את הכסף הזה מסיבה לא ידועה, ולא התאמצו כדי להכפיל את הסכום שבידם.

•

מאידך מספר הרבי הריי"צ על ילדותו, שאביו העניק לו סכום כסף מסוים על חזרת משניות בעל–פה כדי לעודדו ללמוד משניות. בגיל 11 הצטבר אצלו סכום של 30 רובל, שאביו עודד אותו לפתוח אתו "קופת גמילות חסדים".

בעקבות הלוואות אלו קרה סיפור המאסר הראשון, בו למד הרבי הריי"צ משניות בעל פה בתא הכלא בו שכן עם העגל הגנוב. אביו לימד אתו מכך שכיוון שידע משניות בעל–פה יכול היה לחזור עליהם בכלא ובכך הוא נבדל מהעגל.

באותה הזדמנות העניק לו אדמו"ר הרש"ב עשרה רובלים כדי להעשיר את קופת גמילות החסדים אותה ניהל.

ברשימה אחרת מספר הרבי הריי"צ על התלבטותו בדבר השימוש הנכון בכסף עם שיקולים לכאן ולכאן.

•

הרמב"ם בפירושו למשניות מסביר שנער קטן אינו מבין את התועלת מלימוד התורה, "ולפיכך בהכרח שיצטרך המלמד… שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש".

כשהילד גדל מעט, והפרס הזה לא מספק אותו, אומר הרמב"ם שיש להציע לו בגדים יפים, וכאשר יגדל עוד יותר יאמר לו "למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או ב' דינרין" (אגב, בהמשך מציעים לו כבוד תמורת לימודו…).

•

כל אחד מן הסתם יתחבר לקטע אחר, ויסיק מסקנות אחרות, אך עם זאת חשוב לציין: מגיל מסוים (תלוי ברמת ההבנה) הילד החסידי זקוק לכסף משלו! הוא צריך לרכוש מכספו ספרים ב"דידן נצח", הוא צריך לתת מכספו צדקה, ואפילו דמי 'מעמד' הוא יכול לתת – לפחות באופן סמלי. שלא לדבר על הגיל המאוחר יותר בו מדובר על צבירת סכום הרבה יותר גדול לצורך כרטיס טיסה לרבי מה"מ.

האם הדבר מחייב מתן דמי כיס או שמירת כסף מזומן על ידי הילד?

לעניות דעתי לאו דווקא. ילד צעיר צריך הכוונה והשגחה בכל תחום, וכך גם בנושא הכסף שיכול להביא לדברים מאד לא רצויים ודי–למבין. הכסף יכול להישמר אצל ההורים גם כשהוא שייך לילד, תוך ניהול רישום מסודר. באופן כזה כל הוצאה ממנו כרוכה בהסכמת ההורים שעוזרים לילד ומכוונים אותו, אך זוכרים כמובן שהכסף הוא כספו, עד כמה שניתן לומר זאת על ילד צעיר.

גם בגיל מאוחר יותר להורים יש את זכות הווטו, אך כדאי לשוחח על כך עם הילדים, להסביר להם את העקרונות שלנו, וללמד אותם באופן ישיר ועקיף את היחס הנכון לכסף. אמנם גם קצת מבחינת הכוונה לתכנון כלכלי נכון, אבל בעיקר מהצד האמוני והחסידי: חינוך למעשרות תוך חישוב מדויק, הידיעה שכסף הוא רק אמצעי לעשיית רצון ה' בעולם, וגם כשמשתמשים בו למילוי תאוות גשמיות יותר (וניתן לאפשר לילד גם זאת מדי פעם – בכל אופן הכל תלוי בעומק דעתו של הילד, וגם אנחנו רוכשים לפעמים סוגים שונים של "תאוות") הרי יש לכרוך זאת עם קיום תורה ומצוות.

אין שום צל של ספק שהתנהלות ההורים עצמם בנושא מהווה מודל בעיני הילדים, ונתקשה מאד לחנך ילד לערכים שהוא לא רואה אותנו מקיימים, ולכן חשוב לחשוף את הילדים למתן המעשרות, לנתינת דמי מעמד, ובכלל למשמעותו של הכסף.

מעשה מלך

נקנח בשלושה סיפורים על הרבי מה"מ שיכולים לעזור לנו לעצב בנפש הילד גישה נכונה לכסף ומשמעותו כאשר יסופרו בזמנים ובאופנים הנכונים ועם תיווך של המסקנות.

* בשנת תשמ"ו, תורם עשיר רכש עבור הרבי מכונית חדשה והתכנון היה שהיא תחכה לרבי בחניה, וממילא הרבי ייסע בה. כשנודע על–כך לרבי, הוא ביקש למסור לקונה המכונית ש"שונא מתנות יחיה", וביקש להחזיר את המכונית הישנה. הרבי חיכה כמה דקות עד שישיבו את המכונית הישנה ובינתיים הקהל שר, אך הרבי לא עודד את השירה…

* בחג השבועות תשי"ב אמר הרבי: בעלי מוסדות אחרים כאשר משוחחים עם "גביר", מציעים לו להוסיף במסחר, להרוויח יותר ולתרום יותר… אבל אצלנו, קודם כל דורשים מה"גביר" שלאחרי התפילה לא יברח מיד אל החנות, אלא יאמר תחילה את השיעור תהלים, ילמד תניא וכיוצא–בזה… ואף שייתכן שעל–ידי הנהגה זו ירוויח פחות כסף, וממילא תגרע תמיכתו לישיבה, אין מתפעלים מכך!…

* בי"ט כסלו תשי"ח ערך הרבי מגבית עבור בניית שיכון בכפר חב"ד, וביקש שכל אחד ירשום על פתק כמה הוא תורם, תוך אמירה שאם הסכום לא יהיה מתאים לדעתו הוא יצווה להוסיף כפי שיראה בעיניו. הנוכחים בהתוועדות רשמו את התחייבויותיהם על הפתק, והרבי עבר על הפתקים. וכשהגיע לפתק של ר' דוד דייטש אמר שיכפיל את הסכום. למעשה ר' דוד תרם מראש 15 אלף דולר (שווי של בית פרטי…) ולא היה לו אפילו את זה. אבל מיד בבוקר הוא ניגש לבנק, משכן את ביתו ואת העסק ומיהר להכניס לרבי את צ'ק ההלוואה שקיבל בסך 30 אלף דולר לפני השקיעה.

זמן קצר אחר–כך נתגלגלה לידיו עסקה מפתיעה – בחינם ממש – והוא הרוויח בה 90 אלף דולר. מיהר ר' דוד להחזיר לבנק את ההלוואה, ואת שאר הסכום רשם על צ'ק ונתן לרבי ביחידות, כיוון שכל העסקה נעשתה בברכת הרבי. הרבי קיבל את הצ'ק, ושאל: "ר' דוד, זה שלי?" לאחר שנענה בחיוב, אמר לו הרבי: "קח את הצ'ק ותכניס את הסכום הזה לחשבון הבנק שלך, וה' יצליח את דרכך!" מן המותר לציין שמאז עלה ר' דוד בעולם המסחר, עד שנהיה גביר גדול.

26-05-2021-18-30-29-בהעלותך

26-05-2021-18-30-30-בהעלותך-מוגה

התלותיות של דורינו

כשאומרים לי מחמאה זה מחמם לי את הלב. שאומרים ואו, איך היא מצליחה להספיק כזה הרבה , אני מרגישה כזאת שווה. כשאני לבושה יפה ומפרגנים לי, אני מרגישה מיליון דולר.

אבל מה קורה  ביום הזה שלא קיבלתי מילה טובה ממישהו? מה קורה כשאני מרגישה דפוק? אני פשוט כבר לא שווה?

נהפכנו לקבצניות של אהבה. אם מבחוץ רואים אותנו, אנחנו שוות. אם לא, אנחנו אפס. הדוגמא הכי טובה זה עידן הסטטוסים והסטורי שמלמד אותנו שאם לא תיעדנו, צילמנו, העלנו, קיבלנו שפע פידבק- אנחנו לא שוות.

אבל זה שקר אחד גדול. זה להפוך את עצמנו להיות תלותיות באחרים, למנוע מעצמינו סיפוק ואהבה פנימית שלא תלויה בכלום!

זה סיוט. כי ברגע שנגמר באהדה מבחוץ, אנחנו שוב מרגישות כלום.

אני לא אומרת שלא צריך להנות ממחמאות. אבל אנחנו צריכות לא להיות תלותיות רק בהם בשביל להרגיש טוב עם עצמינו.

אז מה אפשר לעשות כדי לאהוב את עצמנו יותר ביום יום?? איך מחזקים את הביטחון ואהבה עצמית? איך ממלאים את עצמינו לבד??!

הנה 5 כלים מעשיים שתוכלי כבר עכשיו ליישם!

1. כל בוקר אחרי "מודה אני", תודי להקב"ה על 3 דברים שיש בך:
   זה יכול להיות תכונות, כשרונות, יכולות, דברים שעברת. אם הזמן זה יהיה לך כמו טבע שני ואת תראי כמה היום שלך יראה אחרת, כי הכנסת לעצמך את השמחה על מי שאת ולא חיכית שמישהו אחר יביא לך את זה. אל תסתכלי ימינה או שמאלה. תהיי שמחה עם מי שאת- וזה מתחיל עם הודיות.

2. בכל פעם שאת מרגישה לא מספיק/ לא אהובה/ לא מוערכת/ לא אוהבת את עצמך- תסתכלי במראה ותגידי את המשפט הבא:
"אני טובה מספיק. אני ראויה בדיוק איך שאני. אני לא צריכה להיות מושלמת כדי להיות מספיק, אני שלימה עם עצמי. ה' ברא אותי בדיוק איך שנכון. אני ראויה לטוב. "

תחזרי על זה שוב ושוב. גם אם את לא מאמינה לזה, עם הזמן המוח שלנו מאמין לדברים שאנחנו מאכילים אותו, אז עם קצת סבלנות, את תראי איך תרגישי יותר שלימה עם עצמך!

3. אל תחששי לבלות קצת זמן לבד:
אין צורך להשתעמם אלא פשוט להיות עם עצמך, להנות מחברתך (נשמע מצחיק אבל כן!) ולקחת זמן לעשות דברים שממלאים אותך. לא צריך תמיד להיות עם מישהו אחר כדי להנות ולהרגיש שמחה!

4. תלמדי להגיד 'לא' לפעמים:
כשאני אומרת 'לא', אני לא מתכוונת ממקום אנוכי שלא מתחשב באחרים, אלא בשביל לשנות את המקום הזה שמרצה אחרים כדי שיאהבו אותי. מהמקום הזה שלא מסוגל להגיד 'לא' כי אולי לא יאהבו אותי. הגיע זמן שתאהבי את עצמך קודם כל! אז בדברים שהם באמת קשים לך מידי, או דברים שאת יודעת שזה ייגרום לך לעצבים, עייפות גדולה, להרגיש מוצפת או משהו שיקשה  עלייך להיות אמא או רעייה סבלנית- תגידי לא! מותר לך! זה מלמד אותך לאהוב את עצמך כדי שתוכלי לדאוג לאחרים.

5. תצמחי:
תלמדי משהו חדש, תדאגי לזמן מנוחה שלך, קחי זמן להתחבר לכשרונות, לחברות, והכי חשוב לה'! כשתמלאי את עצמך יותר, כשתדאגי לעצמך יותר ממילא תאהבי את עצמך יותר.

וכשאת אוהבת את עצמך, את כלי מלא כדי לאהוב ולדאוג למשפחתך.

בהצלחה!

ספרי לי איזה כלי את לוקחת מכאן ואיך את מתכוונת ליישם את זה♥️

איטא וולמן
איטא וולמן הינה יוצרת, שחקנית, זמרת ומנחת קבוצות. היא מעבירה סדנאות להעצמה נשית דרך חסידות, דרמה ומוסיקה במגוון נושאים ולכל סוגי קבוצות נשים ונערות. הסדנאות מתאימות לימי גיבוש, ימי עיון, סמינריוניות, מכללות, תיכונים, ועוד
להזמנת סדנא, מופע או יצירת קשר: 05445831112 או במייל: [email protected]

בנו בחרת

כשזכינו להגיע השנה ל770 לחג השבועות

המילים הללו קיבלו משמעות חדשה.

בד"כ מחיאות כפיים פורצות בספונטניות מהנוסעים

ברגע שגלגלי המטוס נוגעים בקרקע ומגיעים ליעד.

הפעם כשגלגלי המטוס עזבו את הקרקע פרץ כל הקהל במחיאות כפיים נירגשות..

שעתיים קודם, כ2 דק לאחר שהתמקמנו במושבים,

קריאה בהולה נשמעה בכרוז להשאיר את החפצים  ולעזוב את המטוס במהירות.

כולנו הבנו במה מדובר, ותוך כדי ריצה של כקילמטר למרחב המוגן שומעים ברקע את קולות הנפץ….

עזבנו את הארץ בזמן מלחמה.

לכל אחת מאיתנו היה סיפור משלה על תשובה מהרבי ליסוע.. למרות הכל.

והיו גם כאלה שנבחרו…. להישאר בארץ.

כל אחת מאיתנו הרגישה איך נבחרה בפינצטה.

אותי הרבי בחר לייצג קבוצה שלימה.

במבצע שנערך לעילוי נשמת הרב נוטיק, למדו אנשים ונשים, בחורות ובחורים בחברותא

במשך כמה שבועות את שיחות הדבר מלכות, כשבתחילת כל שבוע נבחנים על השיחה.

כשעניתי לטלפון לא דמיינתי איזו בשורה אני עומדת לקבל

נבחרת!!

הרבי בחר בך וזכית בגורל

ווואווו… קטונתי מכל החסדים.

כשחג החנוכה ברקע זה היה כמעט מתבקש להיות במחיצת הרבי בהדלקת הנרות.

אך הקורונה, בידוד.. ( זוכרים שהיה דבר כזה??)  "שיבשו" את התוכניות,

והיו ה"טריגר" להישאר בארץ.

התאריך הבא היה כב שבט, מה יותר טוב מזה??

אך יומיים לפני י שבט הבנו שסוגרים את השמים

אין יוצא ואין בא.

ההחלטה ליסוע לחג השבועות נפלה בעקבות מודעה קטנה על קבוצת נשים באירגונה של הרבנית רחל הנדל.

וכאן הכל החל להתגלגל…

עד ששוב כאילו מקל נתקע בגלגל.

מבצע שומרי החומות.

אנחנו בכפר חבד מוזעקים למקלט,

באמצע הלילה תולשים את הילדים מהמיטות,

כך במשך ימים.

הלימודים נפסקו, כולם בבית.אין יוצא ואין בא.

ומה יהיה על הטיסה???

נדחתה..

אז אולי "כיון שנידחה נידחה"??

ואולי זה לא ממש הזמן לעזוב את המשפחה, הילדים..

מלחמה!!!

אבל הרבי בחר

והתשובה – ליסוע למרות הקשיים.

ושוב ..

הטיסה למוצ"ש אף היא התבטלה.

אולי בכ"ז זה סימן??

אבל מה השתנה??

הלבטים היו עד השנייה האחרונה…

כן… לא..

ומסביבי אמהות מבטלות ובוחרות

להישאר..

אבל הרבי כתב..

והרבי בחר

בי

לזכות להתפלל בזמן מתן תורה ולשמוע את עשרת הדיברות

בבית רבינו שבבבל.

והארץ שקטה…

ואני הקטנה

מרגישה עטופה, אהובה, חבוקה

וכ"כ מעריכה.

נבחרתי

לנסוע עם קבוצה של נשים מיוחדות,

להתחיל את הבוקר במאמר חסידות מפי הרב זילברשטרום שיחי'

ולהמשיך ב770 לעוד לימוד בחברותא עם בחורה,

או אישה שאני אפילו לא מכירה.

כי כולנו נבחרנו,

להתחבר לעצם,

מעבר לכל הגילויים,

באופן שלא ניתן להסביר במילים,

חדור בעצמות,

רבי

מקבלות את התורה

ביראה ובאהבה,

ושוב מרגישה עטופה,

בהתוועדויות לתוך הלילה,

מפי רבנים, חסידים ושליחים,

בשיתוף אישי

של נשים בקבוצה

שלכל אחת סיפור משלה

והמכנה משותף, מאחד ומגבש –

רבי

עצמות ומהות

מתחברות

בנפש

רוח

נשמה

חיה

יחידה

ומתנשאות

מעל הגדרות זמן ומקום,

מתן תורה

וכאן מורגש בצורה חדה

חיבור של עליונים ותחתונים

גשם ורוח,

ביחוד בחג זה בו מצווים אנו,

"נמי לכם" –  גם לכם

לתת מקום לגשמיות,

כי דוקא זו העבודה שתקרב את ה"קץ"( גימטריא "נמי לכם")

ובמיוחד כשיש מארגנות כ"כ מסודרות

ובראשם הגב' דניה דהאן שתחי'

שמתמסרת, משקיעה ודואגת

לכל פרט

והכל בטוב בטעם,

בשפע ובמאור פנים

כשאת נוסעת עם קבוצה

את מרגישה כמו עמ"י במדבר,

כל צרכייך הגשמיים והרוחניים מוכנים ומזומנים

לך נשאר רק ללמוד, להתפלל, להתקשר

ולהמשיך להאמין שעוד רגע

ואנחנו זוכים

ל"תורה חדשה מאיתי תצא"

בהתגלות הרבי מה"מ

בגאולה האמתית והשלימה

נאוו ממש!!!

הדילמה: איזו החלטה אחת ויחידה לבחור?

כשהנייד שלי מצלצל שומעים את קולו של הרבי מה"מ מרעיף ברכות על סדר הא'–ב' (הקלטה משיחת ערב ר"ה).

גם אותו ערב, בשעה המאוחרת ההיא, הרבי הרעיף את ברכותיו כשהמכשיר צלצל, ולקח לי עוד רגע של הקשבה לברכות כדי לצבור כח לענות למספר הלא מזוהה בשעה הלא מוגדרת ההיא.

קול מבולבל מעט ולחוץ נשפך באוזני ברצף: "המורה? מדברת ליהי. את זוכרת שהגעתי לדרגה של קצינה בצבאות ה' של בית ספר ואת היית המשפיעה שלי – כי בקצונה היינו חייבים לקחת משפיעה? המורה את זוכרת אותי בכלל? זה אני, ליהי דהן, למדתי אצלכם ביסודי. אני צריכה שתעזרי לי, את יכולה? זה ממש חשוב ודחוף, אני מצטערת על השעה אבל זה באמת ממש דחוף…"

ואז השתרר שקט מלווה בנשימות כבדות.

זכרתי את ליהי המתוקה – בת שהגיעה מבית קצת שומר מסורת והרבה מורכב שבלחץ המשפחה והסביבה, עברה לבית־ספר ממלכתי, לצערנו.

"שלום ליהי! איזה כיף לשמוע אותך שוב! את אחת הקצינות המצטיינות ביותר שהיו לנו! בואי ספרי לי קצת על עצמך היום, ובמה אוכל לעזור".

מסתבר שליהי הגיעה למקום רוחני נמוך מאד, היא זועקת לעזרה, אבל עם תנאים, והיא מתחננת כולה נסערת:

"המורה, תני לי החלטה אחת, כמו הבחור ההוא שסיפרת לנו שהרב אמר לו לקבל על עצמו רק לא לשקר, ובזכות זה הוא הצליח להתקדם בכל העניינים. רק החלטה אחת, קטנה, אני לא יכולה לשמור הרבה כעת".

וואו. אתגרה אותי הילדונת… שבת? צניעות? תפילה? כשרות? הכל חשוב, הכל מרכזי!!! כיצד אוכל להחליט???

ופתאום, משום מקום, חזרו אליי המילים שהדגישה המרצה בשיעור דבר מלכות:

"ולכן נאמר הלשון "לעשות רצון אביך שבשמים" – היות ששלמות העבודה (מתוך מנוחה) היא בכך שבקיום כל המצוות תורגש נקודה אחת ויחידה – שמקיימים בה את רצונו של הקב"ה . . עניין הנ"ל רואים בהדגשה במצוות אהבת ה' [הכוללת את כל מצוות עשה, וגם את מצוות יראת ה' הכוללת את כל מצוות לא תעשה]"

"מה את אומרת ליהי על החלטה שתדרוש ממך רק לזכור משהו?"

"מצויין המורה, תודה רבה. מה ההחלטה?"

"לזכור שאת רוצה לעשות לה' נחת, לשמח אותו".

"אבל, המורה, אני לא יודעת כמה זה באמת חשוב לי!"

אופס… תמיד היא הייתה כנה מאד… אז?

"ואת הרבי את כן רוצה לשמח, ליהי?"

מסתבר שאת הרבי ממש עושה לה טוב לשמח. היא מוכנה שבכל פעם שהיא מתלבטת על משהו להכניס את ה'נחת לרבי' במערך השיקולים, ובנוסף – בסוף כל יום לסמס לי שלושה דברים שבהם היא עשתה היום לרבי נחת. בעזרת ה' בסוף שבוע נכניס הכל ל"אגרות קודש".

לא אבקש מכן להתפלל על ליהי, כי זה שם בדוי, אבל כן בהחלט יהיה נכון להקדיש תפילה לכל אותן 'להיות' שרוצות רק להיות חיילות נאמנות של הרבי מה"מ, ועם צבא כזה אפשר לנצח כל מכשול!

הילדים ערבים או מתערבים?

ילדים עוזרים, עד כמה?

חינוך הבנות לאימהות, נעשה על ידי כך שכאשר הן קטנות הן משחקות בבובות. הרבי שליט"א מה"מ מביא בליקוטי שיחות חלק י"ד שזה על מנת לחנך אותן לטיפול בילדים הפרטיים שלהן בבוא העת. כשהן גדלות קצת יותר הן עוזרות לאימן בארגון הבית, בהכנת חלות לשבת, בהכנת הבית לשבת ובסדר בכלל. כל זאת על מנת שיתרגלו לעתיד בו הן תנהלנה ברמה את ביתן שלהן, בעזרת השם.

זוהי אכן תמונה אידיאלית המצטיירת במוחה של כל אם יהודיה: ילדים מסורים, הנענים לכל קריאה של האם וממהרים לעזור בכל אשר מתבקש מהם.

והמציאות? לא תמיד הולמת את החלומות, יש ילדים שעוזרים יותר ויש ילדים שעוזרים פחות. הרבה משעות החשיבה על החינוך, אנו מקדישות לנושא הזה, איך ללמד ילדים לעזור.

לעתים, נראה שזכינו בילד חלומות. לכל קריאה הוא נענה, כל בקשה הוא מיישם עוד לפני שנתבקשה. הוא או היא שמים לב לפרטים, מעצמם דואגים לאחים, מקפלים כביסה, מטאטאים, שוטפים ותולים. משתדלים לעשות הכל־הכל כדי לעזור. ילד/ה נפלאה, אפשר להתרווח בנחת על הכורסא וליהנות.

האמנם?

עזרה בבית כמפלט

"בתי בת האחת־עשרה הייתה מאז ומעולם יד ימיני" מתארת שרה. "כל שעות אחר־הצהריים שלה היו מוקדשות לבית ולעזרה. קיפלה כביסה, טאטאה, סדרה, דאגה לאחיה הקטנים. נהניתי מאד מהעזרה שלה, וכמובן תמיד החמאתי לה וצ'יפרתי אותה מפעם לפעם במתנות קטנות.

"הנורה האדומה הראשונה התחילה להבהב אצלי כאשר נודע לי בדרך אגב מחברתי, שיש לה בת בגילה של ביתי, על פעילות כיתתית שנערכה אחר הצהריים. התפלאתי, כי בתי לא אמרה לי מאומה על הדבר. כשניסיתי לשאול בעדינות הרגשתי שעליתי על קצה קרחון.

"אט־אט התחלתי לשים לב לעובדה שבתי נמנעת באופן קבוע ממפגשי חברות. פתאום הבנתי שנוח לי מאד שהבת שלי ילדה 'ביתית' שאוהבת לעזור, אך מרוב שהתרגלתי למצב ונהניתי ממנו, לא שמתי לב לעובדה שהדבר מחפה על קושי של הילדה".

במקרה של שרה, היא הבינה כי עליה לוותר על חלק מהשעות בהן הילדה עוזרת בבית, לטובת טיפוח הקשרים החברתיים שלה. אם גם את מרגישה שהבת שלך מעדיפה באופן מובהק את השהייה בבית על פני בילוי עם חברות, נסי לבדוק את המצב החברתי שלה, ולעזור לה לשנות אותו.

הילד המרצה

לפעמים, ילד שעוזר הרבה מדי הוא ילד שמרגיש צורך לרצות את ההורים ואת הסביבה כל הזמן. הילד המרצה, אמור להדאיג אותנו פעמים רבות, הרבה יותר מאחיו שאינו אומר 'כן' לכל בקשה ואינו נענה לכל קריאה. נכון שכולנו היינו רוצות להתברך בילדים נפלאים שמצוות כיבוד הורים היא נר לרגליהם. אך כולנו בני אנוש ואנחנו יודעות היטב את נפש ילדנו ויודעות שבדרך כלל – למעט אולי יחידי סגולה בודדים – אין ילד שתמיד יסכים לעשות את מה שההורה אומר בכל מצב, בכל רגע נתון, ובכל בקשה שהיא.

אם את שמה לב שהילד או הילדה שלך כזו, נסי לבדוק:

האם היא שמחה במה שהיא עושה? או שהיא עושה זאת רק כדי לרצות אותך? האם היא תוותר על הנאות אישיות שלה? משחק עם חברות למטה, קריאת ספר וכו' רק כי את ביקשת? האם גם לאחיה ולאחיותיה היא נענית תמיד? האם נדיר מאד לשמוע אותה מתלוננת?

אם זה כך, כנראה שהילדה שלך היא טיפוס מרצה. זה יכול לנבוע מאופי, זה יכול להיות תוצאה של מקום במשפחה, או מצב שגרם לה ללמוד שזו הדרך לקבל את ההערכה ותשומת הלב. כך או כך, צריך להיזהר מזה.

אין הכוונה כמובן שתחנכי את ילדתך לא לכבד את ההורים, או לריב עם האחים. אבל שימי לב ללמד אותה להביע את עצמה. למדי אותה שמותר לה להגיד לפעמים 'לא' לאחים שלה ועדיין היא תשאר אותה ילדה חביבה ואהובה. למדי אותה שאם קשה לה, היא יכולה גם לומר לך: "קשה לי עכשיו, אולי אחר כך", או: "המשימה הזו קשה בעבורי". שתרגיש בטוח להביע את מה שהיא מרגישה ותהיה בטוחה שבכל מקרה היא תשאר מקובלת ואהובה. חשוב שהילדה תעזור ממקום נכון, ממקום שבו היא מרגישה שהיא תורמת ונותנת, שהיא שמחה עם מה שהיא עושה. אם ילדה עוזרת כל הזמן אבל בפנים נפולות ובחוסר חשק. הפסדנו משהו. היא לא התחברה לנתינה שלה, ובתוך ליבה מרגישה סתם מנוצלת. אחרי ככלות הכל אף לא אחת מאתנו רוצה לגדל רובוטים שעובדים, אלא ילדים עם לב ונשמה ששמחים במה שהם עושים, מרגישים סיפוק ומרוצים מעצמם. אוהבים את עצמם גם עם הכשלונות והקשיים שלהם.

היפוך תפקידים במשפחה

זהו מצב קיצוני, המכונה גם לעתים "ילד הורי". הילד ההורי הוא ילד שנוטל על עצמו את תפקיד ההורה, או מהפן המעשי – כמו ארגון הבית, טיפול באחים הקטנים, בישול, נקיון וכדומה. או מבחינה רגשית – כמו הבעת אמפתיה, ניחום, עידוד והרגעה.

חשוב להדגיש שאין הכוונה לעזרה בתחומים הללו, שהיא טובה וחשובה כפי שהזכרנו לעיל. אלא מדובר על מצב שבו הילד או הילדה ממש נוטלים על עצמם תפקידים אלו ומבצעים אותם במקום ההורים.

מצב זה יכול להיגרם כתוצאה מחוויות טראומתיות שונות. לדוגמא: חוסר תפקוד של הורה עקב מחלה או חלילה מצב נפשי, יכול לגרום לכך שהילד יטול על עצמו את האחריות למלא את החסר. כמו כן, הורים שאינם זמינים רגשית ומעשית עבור ילדיהם, עלולים לגרום למצב שבו הילד יגיע להתנהגות של ילד הורי – הילד לומד שעד שהוא ימתין להורה שיעזור לו זה יקח זמן, ומחליט לקחת את התפקיד על עצמו.

מעניין לציין, כי גם בספרות המקצועית מבחינים ביתרונות שיכולים להיות למצב כזה. ילד כזה בדרך כלל יפתח מוקדם יותר רגישות, אמפתיה ויכולת הכלה ביחס לבני גילו. עם זאת, המצב עלול לפגום בהתפתחות האישית של הילד, לבגר אותו בטרם עת ולהביא אותו למקום שאין הוא אמור להיות בו בשלב הזה של חייו!

אם את נוכחת, שמסיבה זו או אחרת מישהו מילדייך עונה להגדרה הזו. כדאי לך להתייעץ עם אנשי מקצוע כדי לבדוק איך ל'שחרר' את הילד מהמצב הזה. כמובן, אם מדובר בתקופה קצרה. כמו למשל, אם את אחרי לידה וביתך הגדולה לוקחת הרבה תפקידים על עצמה, אין צורך להלחץ. אך אם מדובר במצב מתמשך, רצוי להתייעץ ולבחון כיצד לשמור על איזון בין הצרכים של המשפחה, לבין הצרכים האישיים של הילד.

כשהילדים מביעים דעה

אמהות, בעיקר לילדים מתבגרים, מכירות את המצב בו המתבגרים, הנוטלים חלק משמעותי בעזרה בבית, מתחילים להכנס קצת לגבולות לא להם. הם עשויים להעיר לך על סדרי העדיפויות שלך, להביע ביקורת על אופן סידור הבית, ועל סגנון הריהוט שלו. את יכולה לשמוע פתאום את הבת המתבגרת שלך, דורשת מהילדים להשאיר את הנעליים בחוץ, משהו שאת לא מחבבת כלל, כדי לשמור על הרצפה נקייה; או מציעה לך להשתמש בכלים חד פעמיים בלבד – למרות שאת אוהבת לערוך שולחן שבת יפה – כדי לחסוך מעצמה את שטיפת הכלים…

צריך לשים לב כשהעזרה הופכת להתערבות, ולתת את הגבולות שלנו. אם את 'זורמת' עם הרצון של בתך, אין כל בעיה בכך. אך שימי לב שהיא תפנים שהיא יכולה להציע רעיונות, אך לא היא זו שקובעת כללים חדשים בבית. אם הכלל ממש לא מקובל עלייך, את צריכה להציב את הגבול בעדינות, אך בנחישות. ולהסביר לה שאת הכללים היא תקבע בעזרת ה', בביתה שלה.

משפחת חב"ד הולכת וגדלה ובהתאם לכך גדלים הצרכים החינוכיים. יותר ויותר אנשי חינוך מבינים שצורות חינוך שהתאימו לפני עשרים שנה כבר לא מתאימים היום וכי יש לחשוב על דרכים חדשות להגיע אל הנוער שלנו. 

מי שהבינו את זה והרימו את הכפפה אלו הן רבקה סנדרוי, אסתי משי זהב ושרה קעניג שהקימו בתחילת השנה את "בית רבקה לאומנויות" באריאל. כדי להבין מהו אותו מוסד מיוחד ומה קדם להקמתו התיישבתי לשיחה עם אחת ממקימות המוסד רבקה סנדרוי שליחת הרבי שליט"א ליישוב יצהר לשמוע ממנה על מוסד ייחודי זה.

מה שהנוער צריך

לפני קרוב לעשר שנים הקמנו כאן ביישוב יצהר את ישיבת תומכי תמימים "מצפה יצהר" שנפתחה במחזור הראשון עם ארבעה תלמידים וכיום מונה שלושים בחורים. ב"ה אנו רואים בישיבה שהוקמה בליווי ברכות מדהימות של הרבי. הצלחה חינוכית גדולה. הדור שלנו הוא דור מיוחד, שזקוק לאנשי חינוך שחושבים מחוץ לקופסא, דור שצריך גישה של אהבה ודרך ארץ והישיבה הזו נותנת לכל אלו מענה. הקרקע הזו של הישיבה סללה את הדרך בקלות יותר אל הקמת התיכון.

האמת, שעם כל המעורבות שלי בישיבה. לא חלמתי בחלומות הרחוקים שלי ביותר שיום אחד אני בעצמי אנהל מוסד חינוכי. דווקא להיפך, לפני כארבע שנים הקמנו כאן בית ספר יסודי שאת ניהולו העברתי לגיסתי מתוך מחשבה שזה לא מתאים לי ושאני רוצה להתפנות לדברים אחרים. 

השינוי החל כאשר ביתי הבכורה החלה בשנה שעברה בית ספר תיכון עם פנימייה. על אף שהמוסד החינוכי בו היא למדה הוא מוסד מעולה. הריחוק מהבית והשהייה בפנימייה היו קשים לה ולנו. הקושי הזה הביא אותי להתחיל לחשוב על פתרון הולם. שאלתי את עצמי שוב ושוב. למה אין לנו מוסד מתאים לנערות כאן באזור? הרי יש המון בנות בגילאי תחילת תיכון בכל האזור וכולן מתמודדות עם אותו הקושי. למה אנחנו צריכים להוציא את הבנות שלנו לפנימיות? העולם כל כך מפחיד בחוץ וכל אמא מעדיפה את הילדים שלה כמה שיותר קרוב אליה. השאלות האלה לא נתנו לי מנוח אך לא הצלחתי להגיע לפתרון ממשי. 

לחשב מסלול מחדש

הקורונה, שנחתה עלינו לפני שנה האיצה תהליכים. הבנות עברו ללמוד מהבית וראינו בכך הזדמנות לנסות למצוא פתרון הולם לבנות האזור. בהשגחה פרטית שמענו על מוסד בבני ברק שעתיד להיפתח ומיהרנו לרשום לשם את הבנות. זה היה דורש מהן לנסוע כשעה כל כיוון בכל יום אך זה היה שווה את המאמץ. אולם בסופו של דבר, כחודש לפני תחילת שנת הלימודים הוחלט שלא לפתוח כיתה לבנות י' אלא רק לבנות כיתה ט'. 

עמדנו כעת במצב בו אין לבנות שלנו איפה ללמוד וזה הטריד אותנו מאוד. באחד הימים שוחחתי עם חברתי שרה קעניג שגם לה יש בת בכיתה י' והיא הציעה לי לקחת את הדברים צעד קדימה ולפתוח מוסד מתאים לבנות שלנו. זה היה מהפכני מאוד. למרות שיש לנו ניסיון בהקמת מוסד מהישיבה. הקמת תיכון הרגיש כמו חלום רחוק. 

עוד לפני שחשבנו לעשות משהו בפועל כתבנו לרבי וקיבלנו מכתב שלא הותיר לנו ברירה אלא להתחיל לחשוב על הרעיון הזה ברצינות. אני חייבת לציין שלאורך כל השנים כאשר כתבנו לרבי על מוסדות חינוך עבור ביתנו הבכורה קיבלנו תשובות מאוד לא ברורות שהותירו אותנו לא רגועים ואילו כעת, כשכתבנו לרבי בנושא של פתיחת מוסד עצמאי זכינו לברכות עד בלי די. וזה בעצם היה האור הירוק הראשון להתחיל לפעול.

(מכתב של הרבי)

התחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים שיהיה במוסד שלנו. רצינו לשלב חינוך חסידי ללא פשרות בשילוב של מתן כלים מעשיים לחיים ודגש על אומנות. ב"ה יש לא מעט מוסדות חבדיים מבורכים ומדהימים שמאפשרים לימודים באווירה ביתית עם דגש על יחס אישי ושילוב מקצועות שמעניינים את הנוער ולא קיימים בבית ספר רגיל. אך המשותף לכל אותם מוסדות זה שהם מיועדים לנוער שלא מצא את עצמו במוסדות חב"ד הרגילים. מוסדות אלה הצילו לא מעט נערים ונערות והעלו אותם על דרך המלך. 

אנחנו לעומת זאת רצינו לעשות משהו חדש ולהקים מוסד שמלכתחילה מיועד לבנות חסידיות שרוצות להעמיק בחסידות באווירה נעימה וקרובה לבית. גם על כך קיבלנו את ברכת הרבי ועשינו עוד צעד בדרך להקמת המוסד. בברכת הרבי קראנו למוסד "בית רבקה לאומנויות". ולאט לאט החלום התחיל לקרום עור וגידים

חסידות ואומנויות

הקמנו הנהלה גשמית ורוחנית והתחלנו בפעולות טכניות למען הקמת המוסד. ראשית התחלנו בהסדר המוסד. כגון סידור המעמד שלנו כמוסד בת של מוסד רשמי כך שיתאפשר לבנות לעשות בגרויות כמו שצריך ועוד פרטים טכניים שונים. בהמשך, התחלנו לחפש מקום עבור המוסד. התקשרתי לחברה שלי, אידה נדבורה מאריאל ושאלתי אותה אם היא מכירה מקום שנוכל להשכיר עבור המוסד. היא ענתה לי שיש להם יחידת דיור שכנראה מתפנה בקרוב. היא חזרה אליי אחרי כשבועיים והודיעה לי שהיחידה פנויה. מדובר ביחידת דיור מהממת שעברה שיפוץ כולל והיא התאימה בדיוק למה שהיינו צריכים. זה היה מדהים, הרגשנו כאילו הרבי אמר לנו רק תתחילו לפעול והדברים ירוצו. לאורך כל הדרך ראינו ניסים גדולים, דברים שהיה אמור לקחת חודשים להסדיר אותם סודרו תוך זמן קצר וכעת נותר לנו להתחיל לפרסם.

הפרסום נעשה מפה לאוזן ותוך זמן קצר הגענו לקבוצה של תשע בנות בכיתה י'. מיד לאחר החגים של שנת תשפ"א התחילה שנת הלימודים. עם  תשע בנות וצוות מסור שהמטרה היא להתמקד בלמידה ממוקדת בכיתות ט'-י"א ובכיתה י"ב ללמוד בצורה יותר רגועה ופחות לחוצה.

מטרת הלמידה הממוקדת היא ליצור פניות לדברים חשובים באמת כשיגיעו לכיתה י"ב. אנחנו שואפים לכך שבגיל קריטי זה. הראש של הבנות לא יהיה עסוק רק בלשרוד את הבגרויות אלא שיהיה להן זמן להשקיע ולהעמיק בלימודי חסידות ובהכנה לחיים שאחרי סיום בית הספר. השאיפה שלנו היא להתמקד עם הבנות בשיעורים כגון התנהלות פיננסית, חקירה של מקצוע שמתאים לאותה בת באופן אישי, שיעורי הבית היהודי בצורה מותאמת לשלב זה בחיים, הכנה לראיונות לסמינר ועוד.

בית ספר שהוא משפחה

בלימודים בבית רבקה לאומנויות  אנו שמים דגש רב על לימוד חסידות, חשוב להדגיש שהבנות שבאו למוסד הגיעו אליו מרצון להתעמק בחסידות ולא משום שלא מצאו את עצמם במוסד אחר. ובאמת, בית הספר מתפקד מהבחינה הזו ככל תיכון חב"די אחר שכולל תקנון, תלבושת וסדר יום מאורגן. 

בית הספר הוא הבית והמשפחה של הבנות. אנחנו מקפידים מאוד על אווירה משפחתית. הדור שלנו לימוד אותנו שצריך להסתכל לכולם בעיניים. לא רק נוער שנפלט ממוסדות רגילים צריך יחס אישי, חום אהבה והעצמה. גם נערות חסידיות מאוד שלכאורה אין איתן בעיות חינוך צריכות לשמוע מידי יום משפטי העצמה והבטחה כי שלא יוותרו עליה וזה משהו שצוות המוסד מאוד מאמין בו.

לצוות ולבנות יש קשר מיוחד ואנו רואים שזה משפיע מאוד לטובה על הלמידה. סדר היום של הבנות הוא שהן מגיעות בשעה תשע בבוקר, מתפללות ומתחילות יום לימודים. מעבר ללימודים הרגילים וההכנה לבגרויות, לבנות יש שיעורים ייחודיים כגון בישול פעם בשבוע בו הן לומדות את ההלכות השונות, שיעור דרמה, גיטרה, אומנות, קאוצ'ינג חסידי, מבצעים עם חיילות ועוד. השאיפה היא בע"ה להכניס בעתיד עוד תחומי אומנות. אנו רואים בעידוד הבנות לפתח את הכישרון שלהן ערך רב. ואנו רואים בשטח עד כמה זה מחבר את הנערה לעצמה ולאישיות שלה. 

מכתב הרבי לבת דודתו:

"ואסיים באיחולי, אשר תסדר חייה באופן שתוכל לנצל את הכישרונות אשר חוננה בהם לתועלת היחיד או יחידים. ומתוך מרץ וחיות. וה' יברכה באורך ימים ושנים טובות בהסתדרות טובה. בטוב הנראה והנגלה בכל הפרטים. בברכה לבשורות טובות בכל האמור ובקרוב" (כרך י"ד, עמוד קל"ה קל"ו)

מילה לסיום

מישהי אמרה לי לא מזמן "בטח כשהמוסד יגדל לא תוכלו לשמור על אותה אווירה משפחתית" 

אז התשובה שלי היא שגם כשנגדל ונהיה בע"ה עם מאה בנות. נוכל לשמור על אוירה משפחתית אם רק נרצה. ואני כל כך בטוחה בזה כי אני רואה את הדברים האלה קורים בישיבה שלנו. מדבור בישיבה שהתחילה עם ארבעה בחורים שמונה היום 20-30 בחורים. והבוגרים שלנו יכולים להעיד שכמות הבחורים לא הפריעה לאווירה החמימה והמשפחתית להישאר.

ובאשר לבית רבקה, אנחנו שואפים בע"ה לצמוח ולגדול. מתוך הבנה לצורך שהנוער המיוחד שלנו דורש כשהמוטו שלנו הוא שזה בית ספר שהוא משפחה והכנה נכונה לחיים בע"ה.

בע"ה מיד לאחר פסח נפתחת הרשמה לבנות ט'-י"א' 

לפרטים: רבקה סנדרוי 052.6070.498 או באתר

תגובות הבנות

ש: 

לרבקה המנהלת ולכל הצוות המהמם!  רציתי לומר לכן ממש תודה על התיכון הכל כך מיוחד ולא שיגרתי שפתחתם. אני לא מאמינה שפשוט כייף לי לקום מוקדם בבוקר וללכת לבית הספר. דבר ראשון תודה על המקום הכייפי והמזמין. אני מרגישה שזה פשוט חלום שהתגשם. זה שיש לנו פינה חמה ופינוקים שמחממים את הלב. האווירה החסידית והמשפחתית המדהימה. בקיצור. רק רציתי להגיד תודה!

*

מ: 

להיות בבית רבקה לאומנויות זה להיות בבית, חממה, מקום שנותן לכל בת את הכי טוב בשבילה! האווירה הטובה שיש שם והמורות המדהימות שכל כך דואגות. המנהלת רבקה שעושה כל כך הרבה למענינו כדי שרק יהיה לנו טוב מכל הבחינות. הלימודי, החברתי, החסידי. אז באמת, תודה על הכל! זכיתי להיות במקום כל כך מדהים. כלום לא מובן מאליו

*

ח:

בית רבקה לאומנויות? מהרגע שהגעתי לבית הספר חזר לי החיוך לפנים. בית רבקה לאומנויות זה לא בית ספר. זה בית. המנהלת היא האמא והבנות הן משפחה. להיות בבית רבקה לאומנויות זה אומר להנות מכל רגע. להיות מקושרת לרבי אבל באמת.  ללמוד לעשות מה שאת אוהבת. להיות את, בדרך שהרבי רוצה שתהיי.

איכשהו, זה תמיד חומק מאיתנו. למרות שהחלטנו ביום הולדת והחלטנו בהתוועדות והחלטנו כשהיינו צריכות איזה נס… ואפילו כתבנו לרבי שנקפיד ונשתדל אבל בתכל'ס – עובר היום ולאחריו הלילה, אנחנו רצות מדבר לדבר, עמוסות, עייפות. יום רודף יום, ומה עם החת"ת?!

פניתי לכמה נשים יקרות וביקשתי לשמוע מהן, האם בכל זאת יכולה אמירת החת"ת להפוך לחלק בלתי נפרד מסדר יומן של נשים? ואיך מצליחים להתמיד?!

לא לוותר!

הגב' גולדי העניג

חובות בחת"ת – רמב"ם

"יש אנשים שבשבילם חג שבועות זה 'בלינצ'ס'. אצלנו חג שבועות זה מה שהרבי אומר ומדגיש – זה החג של שלושת הצדיקים משה, דוד והבעל שם טוב. דווקא שלושתם באותו יום ושלושתם רמוזים בחת"ת. בשיחות לחג השבועות הרבי מדבר בלי סוף על לימוד חת"ת.

"הרבי עשה מכך מהפיכה ובאין ספור מענות, כתב לאנשים על אמירת חת"ת – 'בטח שומר על שלושת השיעורים חומש תהלים תניא'. אלו שקיבלו מענה כזה, הבינו את הרמז, שכנראה לא אמרו חת"ת כמו שצריך. מעניין לשים לב איך הרבי פונה, מזכיר ומעורר בגישה חיובית – 'בטח שומר' – גם לאנשים שהיו רחוקים בכלל מהנושא. אולי זהו מסר נוסף בשבילנו, להאמין במי שמולנו, להתמקד בטוב ובחיובי של מי שבסביבתנו ולא במה שלא טוב, במה שחסר. ובדרך הזו, הטוב וודאי יתגלה.

"פעם היה מישהו שאמר לרבי שיש לו חובות, הרבי שאל אותו האם סיים את החובות שלו ברמב"ם… בעצם, לכל דבר גשמי יש שורש רוחני. לדוגמא, ידוע שלמי שיש כאב עיניים, כדאי שיהדר בקידוש והבדלה. גם חוב גשמי נובע מחוב רוחני. אז אמירת רמב"ם וגם חת"ת הם סגולה שלא יהיו חובות… הרבי דיבר על חת"ת גם כשמירה והגנה בנסיעה, בכניסה לבית חדש, בחדר צבאות ה' ועוד".

אז בלי תירוצים..

"נשים לפעמים שואלות אם חייבים ללמוד ולהבין מה שאומרים בחת"ת, או מספיק רק לומר? על פי הלכה, תורה שבכתב אפשר לקרוא גם בלי להבין, אך תורה שבעל פה צריך להבין. חומש זה תורה שבכתב – אין בעיה באמירה בלבד. תהלים כנ"ל. תניא זה פנימיות התורה, אפשר לומר גם ללא הבנה. ובלשונו של הרבי הריי"צ (באגרות קודש שלו, כרך ח״י ע׳ קכד) "הנה כן הדבר כמבואר בדא״ח, שהקבלת עול שצריכים ללמוד פרק תניא, הוא העיקר, וההבנה טפל".

זאת אומרת שאם אשה לא פנויה להתרכז ולהבין, יש עניין גם רק להגיד. אך לעומת זאת, כשלומדים את הרמב"ם, צריך להבין מה שאומרים, כי זו תורה שבעל פה.

"הרבי קורא לחת"ת 'שיעורים השווים לכל נפש' – מהביטוי הזה אנחנו מבינים שגם אם אישה מרגישה שהיא לא במעמד ומצב ללימוד עמוק ופלפולים, אבל חת"ת זה הרי לכל נפש.

הכי טבעי שנשים מרגישות ואומרות – 'אין לי זמן, אני עסוקה בדברים טובים וחשובים, ב"ה'. אך הרבי מאמין בנו ונותן גם לנו את הזכות, הרבי לא מוותר עלינו הנשים.

ובנוסף לחת"ת, יש את לימוד הרמב"ם – ספר המצוות, שזו גם הוראה של הרבי, במיוחד עבורנו הנשים, העסוקות והעמוסות. אז לפחות על זה לא לוותר".

גם לטף

הגב' דבורה קירשנזפט

ברכה בבית

"אמירת חת"ת נותנת לנו כנשים הגנה רוחנית ושומרת עלינו מחוברות לקדושה וברמה חסידית גבוהה. מטבע הדברים, אשה שהיא גם עובדת וגם אמא לילדים ב"ה וגם צריכה קצת זמן לעצמה לאגור כח, לא יישאר לה יותר מידי זמן לצאת להתוועדויות, ללמוד שיחות וכדומה. במקרה הזה, חת"ת הוא עוגן והוא צינור ההתקשרות שלנו לרבי מה"מ.

"זה לא קל למצוא את הזמן, לא קל להתמיד באופן קבוע ולהפוך זאת לחלק בלתי נפרד מסדר היום. אבל אם מאמינים שזה נצרך והכרחי, אם זה נמצא בתוך סדרי העדיפויות, הפתרון כבר ימצא, הכל תלוי ברצון! והמאמץ שווה. זה לא לוקח הרבה זמן אבל כל דקה משתלמת. אני רואה במוחש כיצד אמירת חת"ת מביאה איתה ברכה לבית ולכל אחד מבני המשפחה.

"כדי שזה לא יתפספס, יכול מאוד לעזור ששומרים על זמנים קבועים ביום לחת"ת. למשל, את התהילים אפשר לומר מיד אחרי התפילה, חומש בזמן ההפסקה, תניא לפני השינה (במידה ולא הספקת במשך היום)".

חת"ת בכיתה ב'

"אני מורה לכיתה ב' ב'בית חיה מושקא' בכפר חב"ד. אצלנו בכל הכיתות אומרים חת"ת עם הילדות. בכל כיתה, בהתאם לגיל וליכולת ובכל שנה מוסיפים באיכות ובכמות. בכיתות הנמוכות אומרים כמה פסוקים, מילה במילה אחרי המורה. בכיתות הגבוהות קוראים יחד מתוך החת"ת, מפענחים ראשי תיבות בתניא ועוד. בכיתה שלי, אני תמיד נדהמת לראות כמה הילדות אוהבות לומר חת"ת. הן ממש מאושרות כשהן מבינות ולומדות לפתוח ולמצוא לבד את החומש היומי, את התהילים או התניא. הן לא מוותרות לי ושואלות – 'המורה, כאן פותחים?', זה מאתגר אותן והן מרגישות חלק מדבר גדול, מרגישות גדולות. האמת, שהן כל פעם רוצות לומר הכל, לא רק כמה פסוקים ואני צריכה לעמוד על כך שסיימנו להיום ומחר בעזרת השם נמשיך… לכל אחת יש בכיתה חת"ת משלה ולא רק סידור, זה ממש תענוג לראות איך הן מייקרות ושומרות על החת"ת האישי שלהן".

שלושת הרועים

הגב' יסכה קופצ'יק

הוספה וחידוש בתורה

"ב'דבר מלכות' לפרשת במדבר הרבי אומר, שכיוון שבכל שנה בחג השבועות התורה ניתנת מחדש, צריכים גם בני ישראל לקבל אותה מחדש ולהוסיף חידוש בלימוד התורה בכמות ובאיכות. הרבי מה"מ אומר להוסיף בשיעורי החת"ת שקשורים לג' הרועים ומסביר איך כל אחד מהרועים קשור לחג השבועות. חומש זה משה רבינו שקיבל את התורה בחג השבועות. תהלים זה דוד המלך שמת בעצרת ותניא זה הבעל שם טוב שיום ההילולא שלו בחג השבועות".

איך לא שמתי לב?

"אמירת חת"ת משפיעה מאד על איך יראה היום שלי, על המצב רוח ועל ההספקים והעשייה. שמתי לב שבדרך כלל זה עובד ככה שיש לי כמה ימים פחות מוצלחים, שאני בקושי סוחבת, בקושי מספיקה מה שהייתי רוצה, ואז כשאני לרגע עוצרת וחושבת, מה קורה פה בזמן האחרון, אני מגלה שבלי לשים לב, כבר תקופה ששכחתי בכלל מהחת"ת…!

"בטח כולן תזדהנהאיתי. יש תקופות בחיים, כמו אחרי לידה, שנמצאים בתוך בועה של עייפות ומרוץ אחרי הדברים הכי דחופים, ושמים בינתיים בצד את החלומות והתוכניות. שומרים את זה לתקופות רגועות יותר, אולי כשהילדים יגדלו… כנראה שזה מה שקרה לי עם החת"ת, לא האמנתי בכלל שאני יכולה להכניס משהו לסדר היום. אבל אז השתתפתי בהתוועדות לנשים עם הרבנית דינה ווילשאנסקי. אני זוכרת שהיא סיפרה על אישה שהיא אמא לחמישה קטנטנים, שהתייעצה איתה אם עליה להשלים חת"ת שפספסה אתמול. הנשים חייכו וזה היה נראה שכולן מרגישות באותו מצב כמוני – בקושי על תפילה אנחנו מצליחות להקפיד, אז חת"ת? נשמע כמו חלום רחוק ולא מציאותי".

ינסו ויווכחו

"אבל הרבנית דיברה על כך, שדווקא החת"ת יכול לתת ברכה בזמן ובזכות אמירת חת"ת ניתן להספיק גם תפילה וגם את שאר המשימות. חזרתי הביתה מההתוועדות מהורהרת והחלטתי לנסות שוב. הרי פעם הקפדתי מאד על חת"ת, זה רק העומס של החיים שהשכיח את זה ממני.

"כבר תקופה ארוכה שב"ה אני זוכה לומר חת"ת כל יום ואני ממש מרגישה את השינוי. הכבדות נעלמה, המצבי רוח שאני קוראת להם 'מוצ"ש פוביה' או 'דיכאון של יום ראשון', למי שמכירה את התחושה, זה נעלם! תחת זאת הופיעו ימים מלאים במרץ וחיות, יום ראשון היה שמח בדיוק כמו יום שני ורביעי… אפילו ילדתי תוך כדי והצלחתי לשמור על החת"ת. ראיתי בזה הרבה ברכה.

"אני חושבת שהסיבה לכך שזה משפיע על השמחה, היא בגלל שבהתחלה הנשמה התרגלה לחת"ת ואז כשהפסקתי, אני לא שמתי לב, אבל לנשמה זה היה חסר. היום אני מרגישה שהשמחה שלי לא תלויה בסיבה ולא נתונה לשינויים במצבי רוח. אני שמחה שאני זוכה להיות מקושרת לרבי ולקיים את רצונו.

"כשאני מקפידה על חת"ת, גם התפילה באה לי בקלות ובטבעיות ובלי להתחיל להסתבך, איפה זה יכנס בלו"ז וחס וחלילה לא על חשבון הילדים והבית. זה פשוט קורה מעצמו. ינסו ויווכחו".