Author Archive

חב"ד דורשת (גם) חיצוניות • רב שיח

צניעות, איזה נושא! אף אחת לא נשארת אדישה… חלק רק מריחות שהולכים לדבר על 'זה' ועוברות מהר לעמוד הבא. חלק נאנחות אנחת רווחה שסוף־סוף העלו את הנושא לסדר־היום ואחר־כך מצקצקות בלשונן: לא מספיק ברור, לא מספיק חריף…

אפשר להבין. לבוש ומראה חיצוני הוא מבין הדברים החשובים והאישיים ביותר לכל אישה. כאשר היא לא מרגישה נוח במראה שלה, אף אחד בעולם לא יוכל לשכנע אותה שהכל בסדר. כי לא מדובר בעניין שכלי. נוסיף לכך 12 שנים לפחות של לימוד במוסדות בהן נושא הצניעות היה מאבק יומיומי שנאכף בדרכים נעימות יותר או פחות, וקיבלנו רתיעה של ממש. למרות הרגישות הרבה, אין דרך להתחמק מן הנושא וגם לא כדאי. באחד ממכתביו כותב הרבי מלך־המשיח:

"סבורני שנושא הצניעות חייב להיות אחד הנושאים העיקריים שעל סדר היום בחוגים יהודיים אחראים, ובאופן מיוחד בקרב כל סניפי נשי ובנות חב"ד בכל מקום ומקום בעולם, חובתם הדחופה ברגע זה – לצאת במבצע צניעות אינטנסיבי, להסעיר את הציבוריות היהודית, ובמיוחד ארגוני נשים יהודיים, תהיה מטרתם הייחודית אשר תהיה, שבעיית הצניעות תשתלב בתוך פעולותיהם המעשיות" (אגרות־קודש כ"ו, שכד)

 

מהי צניעות בשבילי?

אם נחפש הגדרה מילונית פשוטה למילה צניעות, נגלה שהיא לא כוללת אפילו איזכור של נושא הביגוד. צניעות היא הפנמתם ואי היראותם של תכונות, מעשים טובים, רכוש וכדומה, כדי שלא להתבלט בסביבה, כפי האפשר.

פנינו אל שלוש נשים נעימות, המייצגות איזשהו חתך סמלי של ציבור הנשים החבד"י, ושאלנו: מהי צניעות? השאלה הייתה מאתגרת בהחלט וכל אחת בתורה לקחה מספר רגעי מחשבה.

המלצה: נסי לחשוב על ההגדרה האישית שלך לפני שאת קוראת את תשובותיהן…

שרה'לה, שליחה של הרבי שליט"א באחת מערי ארץ הקודש אומרת: "צניעות היא להתלבש באופן שלא מושך תשומת לב, לא מפואר מידי, לא מוזנח. מראה נעים ומכובד. יש לזכור שבגד צנוע מטרתו להסתיר ולא להבליט".

חני, נערה בבית הספר העל יסודי, התלבטה מאד. בסופו של דבר ניסחה זאת כך: "להתלבש באופן כזה, שכל מה שאמור להיות מכוסה על פי ההלכה, יהיה מכוסה, בכל מצב".

אורית, אימא לנערה מתבגרת, (אחרת…) עונה: "צניעות היא רגש פנימי, מצפן שכל אחת מפתחת לעצמה בשלב כלשהו של החיים".

ומה יהיה עד שהמצפן הזה יתפתח? נאלץ אנחנו, המורות והאמהות להיות השוטרות בכל מה שקשור למראה חיצוני? ויותר מכך, איך אנחנו כאימהות ומורות יכולות לעזור לו להתפתח נכון, ולא לפתח אצל הבנות רגש עמוק של דחייה מכל הנושא?

שאלות כבדות משקל בהחלט.

וכיצד הרבי מה"מ מגדיר צניעות?

"הצניעות היא אחד היסודות העיקריים של החיים היהודיים, ככתוב: 'והצנע לכת עם אלוקיך'. כבר מן השכר המובטח בתורה, בגמרא ובזוהר, על שמירת הצניעות, וממה שחכמינו זכרונם לברכה מספרים על נשים יהודיות בדורות שונים, שזכו לברכות אלוקיות בלתי רגילות… קל להבין את גודל החשיבות והמשמעות של התנהגות בצניעות".

 

דוגמה חיה

כל עניין בכלל, ובעבודת ה' בפרט, נלמד באופן הרבה יותר טוב והרבה יותר פנימי – כאשר רואים אותו בדוגמה חיה מן המחנך, מאשר על־ידי לימוד, בחינה והרצאות. בנושא הצניעות על אחת כמה וכמה…

בגלל שהצניעות מתבטאת דווקא בעניינים הנראים לעין – בין אם מדובר בלבוש, בצורת התנהגות, בהליכה, או בסגנון דיבור ובקולניותו – הדוגמה האישית חשובה לאין ערוך מהלימוד. כאשר מורה לבושה בצניעות ובאופן מכובד, הדוגמה החיה שלה מלמדת יותר מכל.

שוב פנינו למרואיינות היקרות שלנו וביררנו איתן את הנושא. ההסכמה הייתה גורפת. המראה של המורות והאימהות הוא בעל החשיבות המכרעת ביותר. מורה שמתלבשת בצורה לא חסידית, מודרנית מאד, על הגבול הדק של לעבור על גדר ההלכה, מבלבלת את הבנות מאד. במיוחד בכיתות הגבוהות, ונותנת לנפש הבהמית את 'ההכשר' לקנות כל מיני בגדים שגם הבת מבינה שהם לא ממש לעניין. גם מורה צנועה שמזניחה את עצמה, שלבושה בבגדים לא תואמים, לא נקיים או מרושלים מידי, לא עושה לנפש האלוקית עבודה קלה. "אם זה צנוע – אני לא רוצה להיראות ככה"…

ולשאלה הפעם: מי היא הדמות שמהווה עבורך דוגמא חיה לצניעות? כאשר את מתלבטת לגבי שמלה בחנות, על מי תשאלי את עצמך: 'האם היא הייתה לובשת את זה'?

חני: "אין דמות כזו, חד־משמעית. צניעות היא שונה אצל כל אחת. יכול להיות שמה שהיא תלבש יהיה צנוע עליה ולא עליי, ולהיפך. הדמות היחידה היא אני. אני לובשת את השמלה ופשוט בודקת מול המראה – צנוע, קונים. לא צנוע – השמלה נשארת בחנות".

רבקי: "המשפיעה שלי, ללא ספק. היא דוגמה חיה עבורי לצניעות ולעדינות עם טעם טוב".

אורית: "כאשר אני מחפשת בגד לבתי אני שואלת את עצמי: 'את היית לובשת את הבגד הזה כשהיית בגילה'?".

 

עבודה אישית!

ואיך אפשר כתבה על צניעות בלי להזכיר את "מעגלים"?

שוחחנו עם יפה שפינר שתחי', ממקימות 'מעגלים', על המיזם המופלא הזה:

"מעגלים" הן קבוצות של נשים בארץ ישראל ובעולם שנפגשות ומדברות בצורה סדנאית ובאופן תהליכי, על הצניעות. איך להתקדם, להשתנות, להגיע למקום יותר טוב ויותר מדויק לפי ההלכה, ולאור ההידורים שהרבי רוצה מאיתנו, הנשים והבנות.

"לכל קבוצה ישנה מנחה, והלימוד המשותף בקבוצה עובד על־פי עקרונות קבועים: העבודה האישית היא מתוך מסירות נפש ומסירת הרצון אבל מתוך שמחה. מתקדמים שלב אחרי שלב. נצמדים להלכה. נצמדים להוראה של הרבי להיות לפחות כמו 'בית יעקב'. מעודדים כל פעולה וכל צעד קטן. לומדים כיצד הנפש הבהמית מתגברת אצלנו דווקא בנושא של הצניעות, איך אנחנו יכולים להתמודד איתה, ויותר מזה, לרתום אותה למקום טוב. לדוגמה – אישה שיש לה צורך בנראות וטיפוח, לא להתעלם מן הצורך, לראות איפה היא יכולה למלא אותו לפי גדרי הצניעות. המפגשים מתקיימים פעם בשבועיים, כאשר בסך הכל ישנם 13 מפגשים. אפשר ממש לראות את השינוי שמתחולל אצל נשים תוך כדי השיעורים!

"בכלל, חב"ד נתפסת תמיד כמי שעוסקת בפנימיות, ומה יש להתעסק בכל הדברים החיצוניים האלה – בגדים, מראה? יש לזכור שהמראה הצנוע של אישה הוא חשוב ועיקרי. יש ללמוד את ההלכות המדויקות הקשורות לצניעות. מה הגדרים המדויקים של הבגד, חשיבות כיסוי הראש בפאה דווקא ביציאה מהבית. מאמרי חסידות בזיקה לנושא של הצניעות, מהם הלומדות מקבלות כוחות להתגברות ולהתמדה. איך להתלבש בצניעות, איך לחנך ילדים לצניעות. צניעות זה מושג מאד נרחב שבא לידי ביטוי בהרבה נושאים הנלמדים בשיעורים- מדובר על קשרים במשפחה, גיסים וגיסות, חתנים וכלות וכללי הצניעות ביחסים ביניהם. הלכות ייחוד, קשרים בין מעסיק לעובדת (האם מותר לעובדת להכין כוס קפה למעסיק שלה? האם מותר לה להניח אותה לפניו?) ישנן הלכות גם לגבי שאילת שלום לגבר. המון הלכות, שאם לא לומדים, לא יודעים אפילו שיש שאלה…

"בסדנאות מתבררים נושאים שונים. מפרקים את הנושא לאט, בסבלנות והעיקר – ביחד. האם בת חסידית בהכרח צריכה להראות מוזנחת? האם להיות כמו 'בית יעקב' פירושו ללבוש רק גרביים שחורות? המנחה של הסדנא יודעת להכיל, לקבל, לחוש את הנשים ובד בבד לא מוותרת על האמת. לא מוותרת על העקרונות. הסדנא היא סוג של התוועדות פנימית חסידית. פשוט לשבת ולדבר על זה ולהבהיר את זה, מה בדיוק הרבי רוצה? מה נדרש ממני?

"בתחילת סדנא, במפגשים הראשונים, כאשר נשים עוד חוששות ומבולבלות ולא בטוחות שהן רוצות לשבת בקבוצה שעוסקת בנושא הצניעות, לא מתחילים מיד עם הרצון של הרבי מה"מ שנהיה יותר מ'בית יעקב'. עושים סדר קדימות. מתחילים עם מה שהנשים יכולות לקבל. הרצון של הרבי, השכר הגדול של הצניעות, שיעורים שבנויים על שיחותיו של הרבי ועל המון מקורות מן התורה, מהזוהר – כמה הצניעות של האישה היא כלי ענק לבריאות, לפרנסה בשפע, לשלום בית, לנחת מהילדים, להכל. כאשר מתחיל תהליך – כאשר נשים כבר לא מבוהלות, משתלבות, מעוניינות, מתקדמות – אז אפשר להגיע לדיוקים הכי עדינים בהלכות צניעות וברצון של הרבי מה"מ.

"באחת הקבוצות, הייתה רתיעה של ממש מהמושג 'להיות יותר מבית יעקב'. כמו בכל נושא בחיים גם כאן הסטיגמה הייתה מאד חזקה. 'בית יעקב' לא הסתדר לנשים עם יופי, עיצוב, טיפוח. המנחה הביאה לאחד המפגשים סגנית מנהלת מאחד מבתי הספר 'בית יעקב'. יותר לא צריך היה לומר מילה! היא הייתה כל־כך נעימה, ייצוגית, מטופחת… להיות יותר מ'בית יעקב' זו לא דמות מסוימת, זה פרטים מאד ברורים על צבעים מסוימים שבולטים, על מידות מדויקות. בתוך התחום הזה יש כל כך הרבה מקום לביטוי האישי של כל אחת" מסכמת יפה בחן.

נוגע בלב

רגע לפני סיום, שאלנו את המרואיינות הנחמדות שלנו על סיפור. סיפור על צניעות שהיה עבורן יותר משיעור. שתיים מהן בחרו, איך לא? סיפורים על הרבי מה"מ:

חני: "לפני כמה שנים סיפרו לי על ילדה, שהגיעה לחלוקת דולרים כשהיא לבושה שלא בצניעות. הרבי נתן לה דולר והוסיף שאם תגיע בפעם הבאה לבושה בצניעות, היא תקבל דולר נוסף. הילדה רצתה מאד לקיים את בקשתו של הרבי ולהגיע בצניעות אולם בני משפחתה צחקו והסבירו לה שאין סיכוי שהרבי יזכור אותה ממפגש יחיד ואקראי, כשהוא רואה כל־כך הרבה אנשים מידי יום.

הילדה התעקשה. אחרי תקופה מסוימת היא הצליחה להגיע שוב ל'דולרים' והפעם בצניעות, וכשעברה לפני הרבי קיבלה דולר וכשהתחילה ללכת קרא לה הרבי חזרה ונתן לה עוד דולר אחד עבור הלבוש הצנוע והתפלא שלא הזכירה את ההסכם"…

רבקי: "הסיפור שמעורר אותי כל פעם מחדש סופר באחד הכנסים של נשי חב"ד. נערה חבדי"ת נסעה לתשרי בשנת תשנ"ג, בימים בהם היו מזעיקים אנשים ל–770 בפתאומיות בכל פעם שהרבי מה"מ יצא לקהל. כחלק מחוויות חודש תשרי היא נסעה לקנות בגדים, כמובן. בין הבגדים הייתה חצאית מאד גבולית. היא מתחה אותה לכאן ולשם ושכנעה את עצמה שהיא 'בסדר'. יום למחרת, כשהסתובבה עם החצאית ברחוב קינגסטון, הודיעו שהרבי יוצא ואנשים החלו לרוץ ל–770. היא לא העזה להגיע עם החצאית הזו, ועד שהלכה להחליף כבר נגמרה ההתגלות. אז שמה לב עד כמה עבדה על עצמה… כי ברגע האמת היא ידעה בדיוק מה מתאים ומה לא.

"אני חושבת על הסיפור הזה, על זה שהרבי עומד להתגלות בכל רגע, וכשאני מתלבטת לגבי בגד מסוים אני שואלת את עצמי: 'כשהרבי יתגלה תיכף ומיד, אמן כן יהי רצון, את רוצה שיפגוש אותך עם הבגד הזה?'

זו שאלה שבדרך כלל אין אחריה הרבה ספקות"…

בואו נישאר כאן, בידיעה הברורה שהרבי מתגלה עכשיו ואיך בדיוק אנחנו רוצות להיראות כשזה יקרה. כל אחת מוזמנת לקבל את ההחלטה שלה, במקום בו היא נמצאת, לכבודו של רשב"י ולזירוז הגאולה האמיתית והשלימה.

 

ניתן ליצור קשר עם יפה שפינר בנושא 'מעגלים': 0502-489770

הצטרפי לבנות מצווה הטסות לרבי לשבועות • ווידאו

הצצה בתמונות אל סניפי נבחרת צבאות ה'























לצאת מגלות האלמנה לאמונה של גאולה

נפלאות בפרשת בהר בחוקותי/מירי שניאורסון

 

״אני לא אתן לכם לקבור את הילד שלי" צעקה נחמה על קברו הפתוח של בנה חנוכי, מהרוגי אסון מירון ביום שישי אחר הצהריים. כמה ימים לאחר מכן, בשבעה, היא עדיין מפנה שאלה גדולה לעולם: ״מה יש לך לומר?״ ואין לה נחמה ומושיע. ה"ילד" של נחמה כבר בן 52, אב למשפחה ברוכת ילדים וסב לנכדים. השבוע הוא עשה עוד שידוך, אחד מני רבים שעשה עבור ה׳אלטרע בוחערס׳, הבחורים המבוגרים. היה לו מנהג להתקשר להורי הבחור המבוגר פעם בכמה חודשים ופשוט ׳להציע׳, להזכיר להם שיש עוד תקווה שהבן יתחתן גם אם הן כבר איבדו אותה. ועכשיו, אחרי שנספה באסון כל כך נורא, ״מי ישדך את בנינו הצעירים שטרם נישאו?״ שואלת האלמנה.

 

הזעקה מגיעה מקירות ליבן של האלמנות. זאת ממררת בבכי על בנה היפה, האציל באדם, שעשה שידוכים רבים בחסידות שלתוכה גדל והרבה שלום בעם ישראל, והשנייה – כלתה הצעירה ממנה בשנים בוכה על בנותיה ובניה הרכים שנותרו יתומים ללא אב. ״אז עכשיו אני גם אלמנה וגם אם שכולה״ קושרת לעצמה נחמה כתרים של מלוכה. ואין מילים שיוכלו לנחם. את נחמה אני מכירה מילדות. נחמה התאלמנה לפני עשור והיא כבר מכירה את צער העולם. כאשר הנביא רוצה לתאר את הגלות בעם ישראל הוא מביא את המושג 'אלמנה' כמטפורה.

 

אז במקום אשמה וגלות – נישא באחריות, שהרי הכול מתחיל באמון, או במקרה שלפנינו בחוסר אמון של המגזר במדינה ולהפך. שנת הקורונה לימדה אותנו שבעיית האמון חוצה מגזרים. והבעיה הזו לא התחילה בשנת הקורונה, היא נעוצה עמוק בליבו של עם ישראל, שלא האמין למשה רבנו שיוציאו ממצרים, ולא סמך על ה׳ שישלח להם אוכל במדבר. וכשבושש משה לרדת מההר עם התורה – גם אז איבדו את האמון ויצרו להם עגל זהב ורקדו סביבו.

אם ניקח את המילה 'אלמנה' ונוריד ממנה את הל', את הלב – נקבל אמנה, דומה לאמונה ששורשה הוא אמון, וממנה נגזרת המילה 'אמן'. אם נעמיק עוד קצת נמצא את הבסיס – ׳בסיס אם׳, כי הכול מתחיל מהאם. מאז שנת 2018 שבה הקמתי את נפלאות מתגברות בעבור אלמנות מתבגרות שהבדידות והכאב סוגרים עליהם והן זקוקות למענה רוחני ונפשי (במיוחד בשנת הקורונה) אנחנו נפגשות מדי שבוע לשעה וחצי של העצמה. המפגש מבוסס על דברי התורה ומסריו של הרבי מלובביץ'. בקיץ הקרוב אף נצא למסע ונופש נשים מאחד ומלכד. כל הפעילות היא מפני שאני מאמינה שאמון מתחיל בתוכנו, בתוך נפשה של כל אימא יהודייה המחנכת את ילדיה ומאמינה בהם, מאמינה בכוחם גם אם הם שונים, גם אם בחרו ללכת בדרך שונה משלה. אמא כזאת שמאמינה בעצמה ובעוצמתה ומכירה ביכולתה לעשות שינוי.

 

ומה מחזיר לנו את האמון בעם ישראל? המחזות שנגלו בערב שבת סמוך לאבו כביר או במוצ"ש בכיכר רבין. בני השכונה הסמוכה למכון הפתולוגי, שאינם נראים חיצונית כשומרי מצוות, הציעו למשפחות הממתינות לזהות את יקיריהן אוכל, שתייה, לינה וסיוע נפשי. כך בדיוק התאחד אז לפני 3333 שנה עם ישראל מול ההר כדי לקבל את התורה, "כאיש אחד בלב אחד", וכך גם עכשיו – המשימה היא לפרסם כל פעולה של אמון, אמונה ואהבת ישראל, ולמזער את העברת המסרים והסרטונים הגורמים לפילוג וחוסר אחדות.

רק יחד ננצח, ורק בזכות בנות, נשים, אימהות ואלמנות נפעל להביא אחדות וקירוב לבבות לעם ישראל לגאולה האמיתית והשלמה שאין אחריה גלות.

 

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.

מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901

 

מוזמנת להתכונן בצורה יסודית















חשיפה הלכתית: פיאת לייס – בעיה חמורה

PDF Created by Lexmark Scan Center

פורסמה התוכניה לקבוצת הטסות לרבי לחג השבועות

כפי שפרסמנו, ב"ה תתקיים השנה קבוצת נסיעה לרבי מה"מ לחג השבועות בליווי הרבנית חיה רחל הנדל והרב בנימין זילברשטרום. בנוסף לקבוצת הנשים תתקיים קבוצה לבנות בת מצוה (בנות בכיתות ו'-ח') הכוללת תוכנית מלאה+לינה+ארוחות. מצפה למשתתפות חוויה רוחנית מפנקת, סיורים, הרצאות, התוועדויות וניגונים, זאת בנוסף לארוחות מגוונות ועשירות.

להרשמה https://nczefat.org

למענה אנושי:מושקא 058-7701578





היום • כנס התעוררות לחיילות והקרנת מראלי



מה רבו מעשיך ה': ראש הנקרה • גלריה





































שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים

שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים

דרשה מלב נשבר אחרי השרפה ששרף ה'

 

מאת הרב שניאור אשכנזי, שליח הרבי ורב בית כנסת המרכזי בראשון לציון

 

(הדרשה הזו נוספת לדרשה הרגילה לפרשת השבוע ששלחתי).

הלב שבור ושתת דם למראות ולקולות הנספים, והנטייה הראשונה היא למצוא אשמים. איך המשטרה סגרה את המעבר הדחוס ולא נתנה לצאת מאירוע ההדלקה? מי המהנדסים שאישרו את הירידה במעבר הצר שיצר צוואר בקבוק שלא אפשר לאלפים להשתחרר בקצב נורמלי?

הנטייה השנייה היא למצוא הסברים. איך אירע אסון כזה למרגלותיו של רשב"י? כיצד זכות העלייה על קבר התנא האלוקי לא הגנה על אלו שמסרו נפשם לכבוד יום שמחתו? ואז עוברים להסברים ידועים ונכונים בעיקרם על בקרובי אקדש, ונשמות וגלגולים וכו'.

ככה אנחנו, כחלק מהצורך בשליטה כדי להגן על עצמנו מפחדי החיים, אנו חייבים למצוא סדר במה שקורה. כל הזמן לסמן אשמים ולמצוא צידוקים כדי לייצר אשליה של הגנה וביטחון מפני הבלתי צפוי. אבל עוד מוקדם לכל חשבונות הנפש. יבוא הזמן גם לזה. בשעות אלו כשהנפטרים נערמים וחלקם אפילו לא זוהו ובני המשפחות לא החלו לשבת שבעה – נדרשת דרך שלישית ושונה לחלוטין.

זה המסר העוצמתי שקיבל משה רבנו מהקב"ה שוב ושוב לכל אורך חייו. יש דרך שהיא עמוקה ונשגבת יותר מההסברים והצידוקים. רק אוהבים אמיתיים מסוגלים לה: לשתוק, פשוט להרכין את הראש ולתת אמון בהנהגתו של הקב"ה.

 

ל"ג בעומר הוא יומו של רבי עקיבא, בו פסקו תלמידיו למות, והגמרא מספרת סיפור מדהים אודותיו – על התהפוכות המטלטלות ועוצמת התהיות האמוניות שנלוות אליהן (מנחות כט,א):

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.

"חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

הסיפור מביא לשיא את הסתירות המטלטלות של החיים. החלק הראשון מספר את המעלה העצומה של רבי עקיבא, שלא היה ולא יהיה כמותו. אפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו – בעומדו בנקודת השיא של אדם ילוד אישה בין השרפים והמלאכים ברקיע העליון – אינו מגיע למעלה של רבי עקיבא. הוא נאלץ "לחזור לאחוריו" כדי לצפות ברבי עקיבא. הוי אומר שהוא נמצא במדרגה נמוכה מהתנא העצום.

משה עלה לשמים לקבל תורה וראה את הקב"ה מחדד את התגים מעל אותיות ספר התורה. ישנן שבע אותיות – "שעטנז גץ", שיש תגים בראש האותיות כדי לייפות אותן והקב"ה חידד את התגים. משה לא הבין למה חשוב כעת לחדד את התגים והרי התורה לא ניתנה ואיש לא למד אפילו את האותיות עצמן? אמר הקב"ה שיחזור לאחוריו ויראה עבור מי הוא טורח. ראה משה בעיני רוחו את רבי עקיבא שיושב ודורש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג, ועושה זאת ברמת פיענוח ופיתוח אדירה כזו שמשה עצמו לא העלה בדעתו עד כמה מסרים כלולים בכל תג בתורה.

ואז מגיע המהפך הנורא: משה שהוא מידת האמת המוחלטת שואל בצניעות: "יש לך אדם כזה אתה נותן תורה על ידי?!". ענה הקב"ה תשובה סתומה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

נו, משה מבקש לפחות להבין מתי יקבל רבי עקיבא את שכרו. אם רבי עקיבא לא זוכה לתת את התורה, בוודאי יגמול עמו הקב"ה חסד אחר ועצום ממנו. אבל לתדהמתו הוא מגלה שרבי עקיבא ייהרג במיתה נוראה בידי הרומאים. משה נחרד וזועק: "זו תורה וזו שכרה?!". ושוב משתיק אותו הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".

וכל לב רגיש חרד לכבודו של משה: א. מה זו הבלימה הנחרצת "שתוק!"? אם הקב"ה לא רוצה להסביר את עצמו – שיחריש, אבל למה סותם את פיו של משה בקריאה: "שתוק"?

ב. מה הכוונה "עלה במחשבה לפני"? מה הקשר בין המחשבה לפנים? למה לא ענה בפשטות: "זה הדבר הנכון, כשתגדל תבין, מכוסים רזי עולם, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור?.

ג. ולגופה של תשובה: למה הקב"ה חומק מלענות? הרי בוודאי יש הסבר לצורת המיתה הנוראה של רבי עקיבא, עניינים של גלגולים, קידוש ה' וכו', אז למה הקב"ה מתחמק ואינו מניח דעת משה?

שמעתי רעיון מרטיט שחודר את הלב, ואולי יש לומר שיסודו הוא בדברים מפעימים ומפורסמים שכתב החתם סופר בפרשת כי תישא.

 

הקב"ה לא מתחמק, הוא עונה. הוא מלמד את דרכיו הנעלמות באוזני משה: "שתוק!", לעיתים צריך לשתוק. להרכין את הראש בדממה ובאמונה שלמה ולקבל את דרכיו של הקב"ה. אמונה היא לא הכוח לקבל תשובות, היא הדרך לחיות עם שאלות. אנו כל הזמן מחפשים הסברים, אבל לפעמים עלינו להודות שאיננו מבינים. ילד מתעקש להבין את אבא שלו, "תסביר לי למה אתה לא מרשה לי ללכת", אבל אינו מסוגל לכך, והרי הפער בינינו ובין הקב"ה הוא באין ערוך.

אחרי פטירתם הנוראה של בני אהרן, משה אומר הסברים: "בקרובי אקדש"- הם גדולים ממני וממך, אבל אהרן שותק. "וידם אהרן". התורה מפליאה דווקא את שתיקתו של אהרן ולא את חוכמתו של משה. מיד אחרי האירוע מתייחד אתו הקב"ה ומצווה את פרשת שתויי יין ורש"י אומר: "קיבל שכר על השתיקה". מכאן שכוח השתיקה גדול יותר מכוח ההבנה.

השתיקה מעידה על אמון. המילה "אמונה" היא מלשון "אמון" כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר האפשרי היחיד הוא להשליך עצמנו עליו.

ולמה לשתוק? כי "כך עלה במחשבה לפני", זה מה שעלה במחשבתי לעשות עכשיו – ואי אפשר להבין את ה"לפניו" של הקב"ה. אי אפשר להבין את ה' בהווה, את מה שמונח לפניו ולפנינו עכשיו.

הדברים נאמרו כבר בתורה עצמה: ברגע הכי אינטימי וקרוב בין משה והקב"ה, ברגע ההתגלות הכי נעלה שמסופר בתורה, רגע אחרי המחילה על חטא העגל, משה מנצל את ההתקרבות הנדירה ומעתיר לבקשת חייו: "הראני נא את כבודך". אבל הקב"ה מסרב: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך … [אבל] לא תוכל לראת את פני … וראית את אחורי ופני לא ייראו".

שוב עונה הקב"ה באותה מילה: "לא תוכל לראות פני", רק "וראית את אחורי". מבאר החתם סופר: ברגע השיא של חייו, משה מבקש לגלות את סוד הסודות ששבר כל כך הרבה יהודים והחריב את אמונתם: סוד הסבל. למה צדיק ורע לו? מדוע יהודים יקרים שמוסרים נפשם לעלות לציונו של רשב"י חוזרים בשקיות אטומות ומשאירים יתומים אומללים ושבורי לב?

הקב"ה עונה: "וראית את אחורי ופני לא ייראו", אי אפשר להבין את "פני", בהווה, אלא רק "וראית את אחורי". אותי אפשר להבין רק לאחור, רק במבט לאחור. יחלפו השנים ויעבור הזמן ונזכה כבר בקרוב ממש לביאת המשיח ואז יתבהרו הסודות העליונים. על אברהם אבינו נאמר "וירא את המקום מרחוק", הוא הבין את דרכי המקום רק "מרחוק". רק ממרחק הזמן וממרחב הדעת.

ועד הרגע הזה מהרה יגלה, נדרשת מאתנו "אמונה" של "אמון", כדרכם של אוהבים שבוטחים זה בזה ברגעים קשים וגם כשהדרך מעורפלת ומלאת מהמורות, כי הוא יודע דרכיו וכל נתיבותיו אמת.

הרב אברהם שמואל בנימין סופר, ה"כתב סופר", היה אחד הרבנים הבולטים באירופה לפני כ-150 שנה. הוא נולד לאביו הרב משה סופר, ה"חתם סופר", ואילו אמו הייתה בתו של הגאון רבי עקיבא איגר, מענקי הדורות. וכמובן הוא עצמו היה תלמיד חכם עצום.

פעם עלתה במוחו שאלה הלכתית ושאל את אביו. הוא ציפה לתשובה מהירה, אך האבא אמר שהוא צריך לחשוב. הבן היה בטוח שאביו יקרא לו אחרי שעה, אבל חלפו כמה ימים עד שאביו קרא לו ואז השיב תשובה פשוטה. היה ברור שלקח לו רגע אחד לחשוב עליה. הכתב סופר התפלא, אביו היה עונה שאלות מסובכות מכל אשכנז ועכשיו השתהה?!. אמר החתם סופר: "רציתי ללמד אותך לקח שהוא יותר חשוב מהשאלה הספציפית שהעלית: יהודי צריך ללמוד לחיות עם שאלה. לפעמים כשעולה שאלה, צריך להניח אותה בצד ולהתעצם עם החיים…"

[הנה דוגמה לסוג של הסתכלות הפוכה ומפתיעה המלמדת עד כמה אין בידינו להבין דרכיו של מקום. לא שמישהו מסוגל ורוצה להסביר את המקרה הנורא שלנו, אבל זו רק דוגמה עד כמה מחשבתנו צרה. יהודי כתב מכתב קשה מאוד לרבי מליובאוויטש:

הוא תרם ספר תורה וערך מסיבה מפוארת בביתו לסיום כתיבת האותיות. כשהבית היה מלא אנשים והרכב החגיגי ניגן בחוץ, אחת האורחות חשה רע ותוך כמה רגעים נפטרה ל"ע. האירוע התבטל והקהל התפזר המום כשספר התורה נשאר מיותם על השולחן.

התורם נחרד ממה שקרה ופירש זאת כסימן רע שהאלוקים אינו רוצה את המתנה שלו. הוא שאל את הרבי למה זה קרה? ובביתו? ומה לעשות עם ספר התורה?

הרבי ענה (ליקוטי שיחות לה עמוד 345): האמת היא הפוכה. אותה אישה הייתה אמורה למות, אבל במקום שההתקף יתרחש כשהיא בודדה בביתה, הקב"ה עשה חסד שההתקף יקרה בין יהודים, בסביבה שמחה, כשאנשים אוחזים בידיה ומעודדים אותה בדקותיה האחרונות. ואיזה חסד גדול מזה לעודד אדם ברגעיו האחרונים… אולי, הוסיף הרבי, כל מטרת הכנסת ספר התורה הייתה בכדי להנעים לאותה אישה את רגעי הליכתה מהעולם].

 

אי אפשר לסיים כאן. אצל יהודים יש כלל ברזל: אנחנו אומנים לנצל כל משבר לתוספת כוח. אסור לנו להיפרד בשתיקה אלא בעשייה. יהודי לא שאל "למה", אבל הוא שואל "מה". הוא לא שואל למה זה קרה? אבל כן שואל מה עלי לעשות בעקבות מה שקרה?

אולי אפשר להציע לקבל על עצמנו להיזהר ולהוסיף באהבת ישראל ולימוד זכות אחד על השני, ולפחות עד חג השבועות שקיבלנו את התורה כאיש אחד בלב אחד. אנו נמצאים בתוך תקופה פוליטית סוערת, הבטן של כולנו מלאה ומתוחה, ואנו נגררים לעלוב, להשמיץ ולקטרג. בואו ננצל את הכאב הזה כדי לראות את היפה, האלוקי והטוב בכל אחד מאתנו.

כך נהג רבי עקיבא בעצמו (ראו בארוכה בשיעור ששלחתי לפני כמה ימים): עוד ביום ל"ג בעומר עצמו, כשהעקומה רק התיישרה והתלמידים הפסיקו למות, הוא מיד קם וקיבץ תלמידים חדשים והשמיע באוזניהם את הלקח: התלמידים הקודמים עיניהם הייתה צרה זה בזה, אתם אל תהיה עיניכם צרה".

בימים הללו לפני 65 שנים, חוותה קהילת חב"ד פיגוע טרור כנגד בניה ומקורביה. ביום ל' ניסן תשט"ז, ראש חודש אייר, פרצו מחבלי פידאיון שהגיעו ממצרים אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו באותה שעה בבית הכנסת והתפללו ערבית, והמחבלים ירו ישירות בראשם של המתפללים. התוצאה הייתה נוראה: טבח של המדריך ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש.

בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים.

אבל החל מתום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים שתוכנם אחד: לקבל החלטות חדשות, האסון הוא קריאה משמים להפוך את השבר לניצחון ולעשות הרבה יותר כדי להעצים את הכפר. הרבי ציין כי בפיגוע הטרור הראשון נגד העם היהודי, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה רגע מעצים של פריצה חדשה. אנו לא יודעים למה דברים קורים, אבל אנו יודעים מה לעשות אחריהם. המשבר הוא קריאה לעשייה חדשה. בלשונו: "התוצאות שמאורע זה מכריחן אין כל מקום לספק: וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים אשר כל עניין של עינוי וגזירה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי ביותר לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית.

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתאמר לצרותינו די ונזכה לביאת המשיח ותחיית המתים בקרוב ממש והם היקרים בראשנו.

 

כתיבת הדרשות והשיעורים והפצתם באופן חופשי

מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי הרבי ברחבי תבל

 

ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי

ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי

להצלחה רבה בכל ענייניהם

ולעילוי נשמת מרת

שיינא בעשא בתיה בת יוסף דב
 

עידוד וחיזוק • בעקבות המאורעות המצערים

02-05-2021-08-22-04-מכתב עידוד וחיזוק לידידינו היקרים

שני כ"א אייר • כנס התעוררות והקרנת מראלי החודשית

ABH

בסוד הזוגיות: מורן קורס • ווידאו אחרון בסידרה

סניפי צבאות ה' בשיא המרץ • גלריה מהשטח









































נפלאו"ת בפרשת אמור • מירי שניאורסון

למילים שלך יש כוח לשנות

"הייתי מורה לגמרא בירושלים, בת עשרים ושמונה, ולא מצאתי את הזיווג" מספר לילך. "ראיתי ששום דבר לא מתקדם והבנתי שצריך לעשות שינוי. נולדתי "דוסית" בנשמה, אף שקיבוץ הדתי שבו גדלתי לבשנו ג'ינס. טסתי לאוסטרליה, ובית ספר חב"ד בנות יסודי קיבל אותי להיות מורה מחליפה במלבורן. משם התגלגלתי למקומות אחרים ואז החלטתי להשתחרר יותר וטסתי להודו. המשכתי לפושקאר, שם מישהי מבית חב"ד הזמינה אותי לקורס קבלה. הרגשתי שהנשמה שלי עפה, שותה בצמא. נכון, למדתי בעבר במדרשה את כל מקצועות התלמוד, אבל לא היה חיבור ללימוד. ואז בחסידות למדתי ששום דבר לא מגיע בדרך ממילא. לא חוויתי לפני כן אהבה ויראה ורגשות אלוקיים, ובזכות לימוד התניא נעשה השינוי.

 

היו שם כמה חבר'ה ש"לא היו בקטע", עישנו כל הזמן, ורק אני המורה לגמרא המשכתי לעוף והמשכתי לחפש את השחרור שלי במקומות אחרים. כשהגענו לואראנסי החלטתי לחזור אחורה לשיעורי הקבלה במקום הקודם ואני בוכה בוכה בוכה, עד שהרכבת התבטלה. חזרתי ונכנסתי לבית חב"ד ושוב בכי. השליחה ישבה איתי, אולי שבוע ישבתי שם, למדתי ולמדתי ולמדתי. הרגשתי שגיליתי משהו מדהים ועצום, וכמו שאמרה השליחה: ״את החוזרת בתשובה הכי מהירה שהייתה לנו״.

 

בית ההורים שלי היה פתוח מאוד אבל גם מדוד מאוד. כשהגעתי לשכונת הרבי נדהמתי מאהבת ישראל, הדאגה לגשמיות, וזה גם קירב אותי לחב"ד ולרבי. אבל הסיפור הכי מדהים הוא שכשהייתי בחב"ד בפושקאר בהודו בעלי כבר היה דוס בלבוש מלא, חבדניק ממש שמלמד שם תניא! כך הכרתי אותו! אז כן, לפעמים אנחנו צריכים להיות חוצפנים ולבקש על עצמנו, יש מעלה בחוצפנים – הם באים בתביעה, והקב״ה מבקש שנתבע ממנו. כך אנחנו משנים את המציאות שלנו.

כך הקב״ה מחכה שנדרוש משיח, שנהיה חוצפנים ונשנה את המציאות כדי להתקרב אליו".

 

שמה של פרשתנו – אמור. מילה זו, בהקשרה הכתוב בתורה, אמורה על הכוהנים – "אמור אל הכוהנים", אולם מנהג ישראל לקרוא לפרשה בקצרה "אמור", על כן יש לראות בזה הוראה לכל יהודי, שהתורה אומרת לו: "אמור!" ומה יהודי צריך לומר? האמירה שעליה מצוּוה כל יהודי היא – לומר דברים בשבחו של חברו.

על הפסוק "אמור אל  הכוהנים" נאמר במדרש: "אמרות ה' אמרות טהורות. אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות". משל למלך בשר ודם, שמבטיח לבני עמו לבנות בניין, ולמחר הוא שוכב לישון ולא קם, "היכן הוא והיכן אמרותיו?!" אבל הקב"ה – מה שהוא אומר, הוא עושה.
בני ישראל דבוקים בקב"ה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", ולכן כשם שאמרותיו של הקב"ה הן אמת והאמירה עצמה פועלת ויוצרת, כך גם ליהודי יש הכוח לומר דברי אמת, שגם יכולים לפעול וליצור על ידי עצם האמירה.
מדובר באמירה של דברי זכות על הזולת, אבל גם אמירה שלנו על עצמנו ולמען עצמנו, שבכוחה לשנות מציאות – כפי שהאמירה של לילך לעצמה ועל עצמה שינתה את המציאות בדיוק במה שחיפשה. אמירת דברי שבח על יהודי מוציאה לידי גילוי את המעלות החבויות בו, לכן יש לדון כל יהודי לכף זכות ולדבר על מעלותיו. למילים יש כוח!

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.

מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901

 

 

נבחרת צבאות ה' בהתוודעות זום מיוחדת

















דבש מלכות לפרשת אמור • מצגת

27-04-2021-11-01-41-אמור 27-04-2021-11-01-43-אמור-מוגהד

צפת: יוצאים מהקורונה לגאולה בפאראד מרשים



מתכוננת בספירה: שבוע הוד • שפרה אופנר















מכון הלכה: הלכות ל"ג בעומר במיוחד עבורך

27-04-2021-10-32-06-מנהגי פסח שני ולג בעומר