https://us04web.zoom.us/j/9238638355?pwd=TTRSTlBIYWZydm43SU9HdnlQaGRudz09

העובד מגיע למשרד, כרגיל באיחור. "הילד לא הרגיש טוב" הוא מסביר את עצמו. "אבל אתה רווק?!" משתומם הבוס.

"אה," נדהם העובד, "הילד צריך להיות שלי?"…

תירוצים יש הרבה, מכל הסוגים. לפעמים הם טובים יותר, לפעמים פחות. הם לא משנים את העובדה שאיחור הוא נושא מטריד ומציק שיש לו השלכות לא פשוטות. אצל תלמידים הם עלולים לגרום לכישלונות בלימודים, אצל מבוגרים – בעיות בזוגיות, בעבודה ובתקשורת. איחור הוא בעצם בעיה שגוררת איתה בעיות נוספות.

מאחרת (שלא) באשמתה

המקום הראשון בו מגיעה בעיית האיחורים לידי ביטוי, ובו גם הומצאו רוב התירוצים המקוריים, הוא בית הספר. היא מוכרת בכיתות הנמוכות והגבוהות כאחד, אם כי ברור שההתייחסות אליה בכל גיל שונה.

יצאנו לשטח ופגשנו מורות משכבות גיל שונות ששיתפו אותנו בהשלכות ובפתרונות:

לחיה, מורה בכיתה א', יש משנה סדורה מאד לגבי איחורים של ילדות וההתמודדות איתם:

"ילדה שמאחרת לכיתה, לא עשתה את המעבר מהבית ליום הלימודים בצורה נכונה. במקום לבוא עשר דקות קודם ולהתארגן בנחת, לשחק עם החברות, לאכול מזונות ולחכות למורה – היא מגיעה כשהמורה בכיתה, הבנות כבר יושבות ומסתכלות עליה. ואם זו ילדה שמאחרת קבוע, סיכוי סביר שהיא תשמע הערות מהחברות בכיתה 'למה תמיד את מאחרת?'… המורה לא יכולה להתפנות אליה בצורה מקסימלית. אם היא הגיעה עם תספורת חדשה, נעליים חדשות או כל דבר שמצריך התייחסות הולמת, זה יידחה. תלמידה כזו גם מפספסת את האתנחתא לפני יום לימודים עמוס וגם לא מקבלת את מירב תשומת הלב שמגיעה לה. וכל זה, כשמדובר על איחור קטן. אפשר להכפיל את הדברים כשמדובר באיחורים של עשר דקות ומעלה.

"איך אני מתמודדת? – בכיתה א׳ הילדה לא אשמה באיחור. היא קטנה מכדי לקרוא שעון ותחושת הזמן עוד לא בנויה אצלה. היא גם לא יכולה עדיין להתארגן ולהגיע באופן עצמאי. לכן הטיפול לא יעשה מול הילדה אלא רק מול ההורים בדרך של הסברה. אם המצב כרוני, זה יוביל לזימון הורים מול ההנהלה".

בלומי, מורה בח', בחרה להתמודד עם בעיית האיחורים בדרך מקורית וחיובית:

"בכיתה ח', בנות בוגרות מספיק כדי לקחת אחריות על ההגעה בזמן ולכן העבודה על האיחורים היא מול הבנות. אני מיידעת את האמהות, אבל שלא כמו בכיתות הנמוכות, לאמא כבר אין את האפשרות לארגן את הילדה ולשלוח אותה מוקדם, והרבה פעמים האימהות בעצמן די חסרות־אונים ומחכות לעזרה של בית הספר…

"צריך לזכור, שלמעט מקרים קיצוניים מאוד יש לילדה אפשרות להגיע בזמן אם היא רק רוצה. וכאן בעצם עיקר הבעיה… ברצון. ניסיתי בכיתה מבצעים – צבירת נקודות ופרסים, זה עזר קצת אבל לא משהו שהוביל לשינוי קבוע או רציני. הדבר שהועיל יותר מכל הייתה דרך שניסיתי באחת השנים, כשקבעתי את עשר הדקות הראשונות של כל יום לשיח עם התלמידות לפני התפילה, שיח עם מעט כיבוד. הרגעים האישיים האלו, שזכו להן רק המקדימות, היו כנראה חשובים מאוד. כי מספר הבנות שהקפידו להגיע באותה שנה בזמן שאף למאה אחוז! כמו שאמרנו, בגיל הזה – הכל תלוי ברצון"…

הסיבות לאיחורים

גב' נחמה וייס, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, בוחרת לפתוח בסיבות לאיחורים. מה גורם לילד או מבוגר אחראי לאחר?

"הנקודה הראשונה והכי פשוטה היא חוסר עניין. בזמן של חוויה מיוחדת אנחנו לא מאחרים. כשמחכה לנו טיול שנתי, מסיבת סיום, אירוע שציפינו לו, תמיד נגיע בזמן ואפילו קודם. מה יכול לגרום לילד חוסר עניין? חוסר מוטיבציה? ילד שחווה כישלונות או קשיים לא מתחשק לו להגיע בזמן. הוא הולך עכשיו לקראת התמודדות לא נעימה או שהוא מרגיש שאין לו את הכלים להתמודד. הוא שואל את עצמו בתת מודע: 'למה להתאמץ להביא את עצמי לאותו מקום בו אני חווה קשיים?' לפעמים הסיבה היא הפוכה. הלימודים לא מאתגרים מספיק. משעמם לו. הוא מרגיש שהוא לא מוציא מעצמו את המיטב.

"את אותה בדיקה נוכל לעשות עם מבוגר שמאחר לעבודה. יכול להיות שיש מישהו שלא נעים לו לפגוש, יש לו איזה אתגר תקשורתי בעבודה או שזו העבודה עצמה שגדולה על מידותיו. ולהיפך, יתכן והוא מרגיש לא מאותגר מספיק בעבודה או שחיקה. ברגע שנגלה מחדש את המוטיבציה ללימודים או לעבודה, בעיית האיחורים תיפתר מאליה. במקרה זה, האיחור הוא בעצם סימפטום שמורה על בעיה אחרת – אמירה של 'לא טוב לי'.

"פה צריך לעצור, גם כשמדובר בילד וגם במבוגר, ולמצוא את המוטיבציה הפנימית על־ידי פתרון הבעיה או שינוי גישה. איך נגלה מחדש את הרצון? נזהה את הבעיה ונפתור אותה, במידה וניתן. תגבור לימודי? אתגר נוסף בכיתה? טיפול בבעיה חברתית? מבוגר ישאל את עצמו: 'האם זה הזמן להחליף עבודה? לצמצם משרה? לקחת תפקיד נוסף?'…

"במידה ולא ניתן לפתור בעיה ננסה לשנות גישה. ניתן לעצמנו או לילד סיבה ותמריץ לקום בזמן לבית הספר או לעבודה. היום אני אומר מילה טובה לחבר, היום אני נותן שימת לב מיוחדת לתלמיד מסוים. בעצם, הילד או המבוגר מוצא לעצמו מטרה שתתן לו את החשק לקום וללכת בזמן.

"הסיבה השנייה לאיחורים היא בעיה של אומדן זמן. המאחרים בטוחים שלוקח להם זמן מסוים לבצע פעולה מסוימת ומופתעים כשהם מגלים כמה זמן באמת זה לקח. בעיה של אומדן זמן יכולה לנבוע משתי סיבות ראשוניות:

הסיבה הראשונה היא סימפטום של בעיית קשב וריכוז. בדרך כלל מאבחנים את ילדי הקשב בגלל מוסחות והיפראקטיביות. אבל גם בעיה באומדן זמן היא אחד המאפיינים שלא תמיד מודעים אליה. הם מאחרים לכל מקום, גם מבוגרים לא מאובחנים מאד מתוסכלים כי הם פשוט לא אמדו נכון את הזמן. סיבה נוספת היא פשוט בעיה מובנית באומדן זמן שלא קשורה לבעיית קשב וריכוז. השעון הפנימי של הגוף כביכול לא אומד נכון זמן.

"במקרים כאלה חשובה קודם כל המודעות. לדעת שמדובר בבעיה ולא להאשים את עצמנו באיחורים שלנו, או של ילדנו. בשלב הבא נרגיל את הילד לתחושה של זמן. נכוון טיימר שיצלצל כל רבע שעה. נמקד אותו: 'מה הספקת בזמן הזה?' יכול להיות שזה יפתח אצלו את המודעות. יכול להיות שהוא יהיה תמיד תלוי בטיימר, העיקר זה שהוא מודע ומתמודד.

"ההמלצה שלי: לעשות תצפית על הפעולות שלנו – מה אנחנו עושים וכמה זמן זה לוקח. שיהיה לנו מושג כמה זמן לוקח כל דבר. ואז אנחנו יכולים לבנות סדר־יום שבו אני יודע כמה זמן לוקחת לי פעולה מסוימת. כשהטיימר מצלצל זה הזמן לעבור לפעולה אחרת. וכך נבנה סדר־יום בלי לאחר ובלי לבזבז את הזמן על דברים שלא תכננו לבזבז. כאשר אנחנו בונים סדר־יום אנחנו מכניסים מראש את הדברים הגדולים כמו: לימודים, שעת השכבה ושינה. ואז נוכל לתכנן מה אנחנו רוצים לעשות בזמן הנותר.

"איך נדע אם לילד יש בעיה של אומדן זמן או שהוא פשוט חסר חשק? יש לעקוב לאורך זמן. אימא יכולה לדעת לשים את האצבע על הבעיה. כאשר לילד אין חשק זה בדרך כלל תקופתי – בשנה שעברה הוא קפץ מהמיטה אז מה קורה עכשיו? ואילו כאשר מדובר בבעיה באומדן זמן היא מלווה את הילד באופן קבוע".

החיים לצד מאחרת כרונית

בית הספר הוא מקום בו אמורים, בין השאר, ללמוד גם להגיע בזמן. וכשלא לומדים את זה בבית הספר, מביאים את הבעיה איתנו לחיי הנישואין. מה קורה באמת, כשבני־זוג מתמודדים עם הבדלים קוטביים ביניהם?

ירחמיאל (שם בדוי) בעל דייקן מאוד, משתף מעט על ההתמודדות האישית שלו מול האיחורים הכרוניים של אשתו:

"אני חייב להיות בכל מקום בזמן. מה זה 'בזמן' בשבילי? לפחות רבע שעה לפני הזמן שנקבע. זה חשוב לי. אני מרגיש שאיחור מראה על זלזול במי שאתה אמור להיפגש איתו! איחורים גורמים לי לחץ. לא הכרתי את הלחץ הזה כשהייתי לבד. לא הייתי תלוי באף אחד. תמיד הגעתי מוקדם לכל מקום. עכשיו, כשאני נשוי, אני מוצא את עצמי נלחץ גם כשהיא מאחרת למקום שלא קשור אליי… 'יש לך פגישה בעוד עשרים דקות, הנסיעה היא חצי שעה, איך בדיוק את חושבת להגיע בזמן?'

"לפעמים אני מרגיש כאילו כמו שחשוב לי לא לאחר, ככה חשוב לה כן לאחר… כשמדובר באירוע או פגישה ששנינו אמורים להגיע לשם? הלחץ הוא עצום. לפעמים אנחנו פשוט מגיעים כל אחד בנפרד. כשאני כבר שם (רבע שעה לפחות קודם), היא מתחילה להתארגן… המעניין הוא שלא מפריע לי כשהיא מאחרת הביתה או לפגישה איתי במקום שנקבע. אני יכול לקבל איחור סביר ורגיל לחכות. הלחץ שלי הוא כלפי עצמי. אני לא מרשה לעצמי לאחר וכשאני תלוי בקצב שלה, זה עלול בהחלט לקרות.

"כשמדובר על טיסה אני נהיה 'סופר לחוץ'. אני רוצה שנהיה בשדה התעופה שלוש שעות או אפילו ארבע שעות לפני – שנספיק, שלא נצטרך 'לרוץ אחרי המטוס'. הקטע הוא, שכדי שאני אהיה רגוע, אני נלחץ. יש פה איזה מלכוד…

"עם השנים המצב השתפר מעט. כל אחד מאיתנו נהיה קצת פחות קיצוני. היא מבינה את הלחץ שלי ומשתדלת יותר לעמוד בזמנים ואני נהייתי קצת פחות לחוץ – מוכן לקבל איחור של דקה או שתיים.

מה החלום שלי? להישאר דייקן אבל בלי להיכנס ללחץ. עוד לא מצאתי את הנוסחה לזה"…

אין דרך לשנות אדם אחר

דקלה יוספסברג, מחברת הספר "לראות שיש כאן עוד מישהו" מנחת זוגות והורים בגישת "שפר" מדייקת: "לפני שאנחנו מנסים 'לפתור בעיות' בין בני־זוג שונים, יש לשים לב לדבר חשוב: אין דרך לשנות אדם אחר. זה לא מעשי וגם לא אנושי. איזו זכות יש לי לדרוש ממנו להשתנות? האפשרות היחידה שלי היא לשנות את עצמי, וגם זה לא קל, כידוע… אישה דייקנית שבעלה מאחר כרוני. בעל 'יקה' שכל קשר בין אישתו לשעון מקרי בהחלט – יעשו טובה לעצמם ולבן זוגם כשירפו מן הניסיונות (המרים בדרך כלל) לגרום לשני להשתנות. הם לא יצליחו! כך שחבל על כל המתח והרגשות הקשים.

"מה כן ניתן לעשות? קודם־כל לקבל. לקבל ולהכיל את בן־הזוג שלי כמו שהוא. עם כל התכונות והאישיות המקסימה שלו, ועם האיחורים… להזכיר לעצמי את היופי שבהם, כמה אני מקנאה לפעמים בשלוות הנפש הזו, ברוגע הזה. ביכולת לשקוע במה שחשוב לך בלי להסתכל על השעון. אחרי שהרפתי מן הניסיון לשנות אותו, אני יכולה לנסות לפתור את ההתמודדות היומיומית. לעזור בהתארגנות שלפני יציאה? לוותר על הגעה לפני הזמן? להגיע לאירוע כל אחד בנפרד בזמן שמתאים לו? כל אחת תוכל למצוא את דרך הזהב המתאימה לה. הרגע הזה, בו אני פורשת מהמאבק על מי צודק ומי צריך להשתנות, מפסיק את המאבק מיידית, כי אי אפשר להיאבק לבד. הרגע שבו בן־הזוג שלי לא צריך להתגונן ולהילחם על עמדתו, כי קיבלתי אותו כמו שהוא, מאפשר לו להרפות ולראות גם את הצד שלי. שנינו לא נשתנה. אבל נהיה מכוונים לראות אחד את השני ולתת לשני את מה שחשוב לו".

לקבל שבת בכיף

ומן הזוגיות, אל שיא־השיאים של השבוע-היום שאפילו המאחרת הגדולה ביותר לא מאחרת אליו- שבת קודש. אף אחת לא מאחרת להדליק נרות, חס ושלום, אבל איך היא מגיעה אל הרגע הזה? נינוחה ורגועה, אחרי מנוחת צהריים לבושה בבגדי שבת? או קצרת נשימה, כל עוד רוחה בה, כשה'בלגן' שנדחה לשבת מציץ מכל פינה?

שוחחנו עם שרה רפאלי, אם למשפחה ברוכה העובדת גם ביום שישי, והשבת נכנסת אליה הביתה כמו בחלום:

"רק כדי לעודד, אני חייבת לשתף, שזה לא בטבע שלי. ימי שישי שלי היו ימים ללא נשימה, ונרות שבת הדלקתי תמיד בשנייה האחרונה, מזיעה, בבגדי עבודה… אחרי הברכה לא התיישבתי בנחת על הספה אלא המשכתי בכל המשימות שניתן היה לדחות לשבת… טאטוא, העברת הררי כביסה לא מקופלת מהספה לחדר השינה, הלבשת הקטנים, הכנת הסלטים… בסעודה עצמה נעצמו לי העיניים. כמעט לא הצלחתי ליהנות מהילדים, מהאוכל שהכנתי, מהשיחות והניגונים.

"אז איך הכל השתנה?" שואלת שרה ומיד עונה "המנהלת בבית הספר בו עבדתי הציעה לי משרת חינוך. זה היה חלום חיי, מצד אחד. אבל בלתי אפשרי מבחינתי, כי זו משרה שחייבה עבודה ביום שישי. ולי, לא היה זמן ביום הזה אפילו לומר את המילה עבודה… התלבטתי מאוד, עד שהבנתי שהכל תלוי בהחלטה שלי. ההוכחה שלי הייתה השבתות של החורף. בקיץ נכנסתי 'עם הלשון בחוץ' לשבת בשעה שבע, אז איך בחורף הצלחתי להדליק נרות בארבע?! החלטתי להתייחס לזה כאל אתגר. חידה שצריך לפתור עם דף ועט. בדקתי מה אני צריכה להכין לשבת, כולל הכל! כתבתי ליד כל דבר כמה זמן הוא לוקח, בלי לוותר על שום דבר כי זה 'שנייה אחת'. בדקתי כמה זמן יש לי ושיבצתי את המשימות לפי דקות.

"משבוע לשבוע זה השתכלל. משימות עברו לא רק ליום חמישי או רביעי, אלא אפילו לראשון ושני. מי אמר שחייבים לנקות את הפמוטים ביום חמישי בלילה דווקא? והנייר החתוך, אם נחתוך אותו ביום ראשון יהיה פחות טרי? ככל שהצלחתי, ככה גבר אצלי האתגר. למה רק להדליק נרות בזמן, אם אפשר עשר דקות קודם? למה רק להגיע לשבת בנחת אחרי מקלחת טובה, אם אפשר גם לנוח? ומה עם מבצע נש"ק? שווה לנסות! אם תתייחסו לזה כמו חידה מתמטית, אם תאמינו שאפשר, תופתעו!"

שעת צהריים חמה, את עסוקה בתליית כביסה, ילדייך משחקים בשלווה בחדר הסמוך ופתאום את מוצאת את עצמך מקשיבה לשיחתם ומגלה לבושתך, שהם לא חושבים שאמא מתפללת.

"יוסי, תעשה ברכה בקול!" את מבקשת מבן החמש שלך והוא עונה לך בתמימות: "אבל אמא, את תמיד מברכת בשקט!"

ומי בכלל מדבר על ילדי גיל ההתבגרות שאנחנו מזהים אצלם כל מיני התנהגויות שלא ממש היינו רוצים שיאמצו. אם זה בהקפדה על צניעות, על תפילות בזמן, ועל עוד כל מיני דברים קטנים כגדולים, כשבחשבון נפש שאנחנו עושות עם עצמנו אנחנו מגלות פתאום ש… אנחנו לא יותר טובות מהם. או במילים אחרות, הילדים שלנו הם המראה שלנו. מראה המשקפת לנו בנאמנות חסרת רחמים את המצב הרוחני והחסידי שלנו.

אז מה עושים?! האם המצב אבוד?! 

כחסידים אנחנו יודעים שאין מצב אבוד. אם נתבונן נבין שהקב"ה ברחמיו שולח לנו את המראה הזאת כדי שנסתכל בה ונדע מה אנחנו צריכות לתקן, איך אנחנו צריכות לשפר את עצמנו כדי להעלות עוד יותר אותנו ואת הילדים שלנו. תמיד אפשר לתקן. צריך רק לקחת נשימה עמוקה, כי הדרך ארוכה, להתפלל להצלחה ולהתחיל לצעוד.

אם יש דברים שאת יכולה ומצליחה לשפר בעצמך, את מוזמנת בשמחה לעשות זאת, יחד עם הילדים. חשוב מאוד לשתף אותם בתהליך שאת עוברת – כך יהיה להם קל יותר לקבל את הנפילות שלהם ואת הקושי שלהם; כשאת משתפת אותם בכך שגם לך קשה, וגם לך יש (לפעמים…) יצר הרע שמפריע לך לזכור להתפלל בכוונה/לברך בקול/לדבר בנחת. או כל דבר אחר.

[דרך אגב, זה יעזור גם לך לקבל את התהליך שהילדים עוברים באורך־רוח כשתזכרי שגם לך זה לא כל־כך פשוט. אז למה מהם את מצפה שהם ילמדו ויפנימו ברגע?]

מלבד זאת, ביחד – הדרך הרבה יותר קלה. זה נכון גם לגבייך וגם לגביהם. אפשר להחליט על איזשהו קוד שנשתמש בו כדי להזכיר – אמא לילדים והילדים לאמא – את העניין המסוים שאותו רוצים לשפר, זה מוסיף לאווירה של ה'ביחד' ועוזר פלאים לשינוי אצל כולם.

את הילדים הבוגרים אפשר אפילו לשתף יותר. ואם ממש קשה לך בעניין מסוים את יכולה לומר לבן/לבת המתבגרת: "תראי, אני יודעת שזה משהו ממש חשוב. הייתי מאד־מאד רוצה להצליח לסיים את כל התהילים בשבת מברכים לפני התפילה (למשל), אבל ממש קשה לי כי… (את יכולה לבחור אם לומר את הסיבה או לא). אבל חשוב לי שתביני שהעובדה שאני לא מצליחה לעמוד בזה, לא אומרת חלילה שזה משהו שהוא לא חשוב! חשוב לי מאד שאת תנסי להצליח יותר ממני בעניין".

אחרי ככלות הכל, כולנו יודעות שדוגמא אישית בחינוך היא חשובה מאד. אבל גם אם את לא מצליחה ליישם במעשה, עצם העובדה שאת משדרת לילדים שאת שואפת להגיע לשם, תעזור להם לרצות לכוון את עצמם לשם – גם אם את עדיין לא עומדת במקום הזה.

כמובן, אם חלילה אימצת לעצמך אי־אילו הרגלים שלא היית רוצה שהילדים שלך יישמו, עשי כל מאמץ להיפטר מהם תיכף ומיד ממש!

קראתי לאחרונה מאמר של יועצת תזונה, שכתבה בין השאר: "את לא יכולה לומר לילדה שלך ששוקולד הוא לא בריא ושלא תאכל אותו, אם בעצם הסיבה היא שאת רוצה לשמור אותו לעצמך בשביל כוס הקפה של הערב. זה לא שאסור לך לרצות שוקולד מדי פעם. אבל אם זו הסיבה, אל תתני לילדה הרצאה עד כמה השוקולד לא בריא…"

זה נכון בגשמיות וקל וחומר גם ברוחניות. ואל נשלה את עצמנו שהילדים 'לא רואים'. כי גם אם לא רואים – הם מרגישים. ואם אנחנו לא נשדר להם אמת, איך נרצה שיצעדו בשביל האמת?!

נכון, זה לא קל, אבל מי אמר שהחיים קלים?

הרבי מה"מ אומר: "אין להסתפק במידה שההורים חושבים שהיא מספיקה עבורם, כיון שאסור לשכוח שמצב היהדות – כאשר מגיעים לגיל העמידה – הוא על פי רוב מה שנותר לאחר הירידה מהמידה שהוריהם העניקו להם, אשר מפני סיבות שונות כבר חסר מזה חלק – וחלק חשוב, ואם במה שההורים כיום נותנים לילדיהם, אין זה בחיות וחמימות מספקת, הרי גם לילדיהם יחסר חלק כלשהו, ואם כן מה כבר ישאר אחר כך?!

"בפרט כשמתבוננים שלדור הצעיר יש נסיונות וקשיים גדולים ביהדות יותר מבדור הקודם ומבדורות קודמים, במילא זקוקים לנשק רב יותר – שזהו חיזוק הקשר לתורה ומצוות, ועוד יותר מאשר דור או שניים ודורות נוספים קודם לכן" (אגרות קודש חלק ח', עמ' י"ח-י"ט. תרגום מאידית).

אז אם אנחנו באמת רוצות ילדים חסידיים ומקושרים, נשתדל לתת להם במידה גדושה ביותר, הרבה יותר ממה שאנחנו מעניקות לעצמנו, כדי שלפחות חלק מזה, יישאר אצל הילדים שלנו.

בהצלחה לכולנו!

אחרי שנה מלאה תהפוכות, נשמעים צלילי הרגעה של 'חזרה לשגרה', אך אל לנו לשכוח שאסור להתפשר על פחות משגרת הגאולה האמיתית והשלימה > התוועדות מעוררת עם הגב' נחמה נבון, מנהלת בית הספר 'אור מנחם' בנות בצפת על הזעקה והתביעה שעלינו לדרוש: "למה נגרע?" אם נדרוש נזכה כמו ב'פסח שני'  > ברוך השם, אך רוצים גאולה! מאת בלומי לנדא

עניינו של פסח שני, הוא לא רק בפסח שני, הוא כל השנה. רק שפעם בשנה אנחנו עושים עצירה בתחנת דלק, שואבים כח ויכולים להמשיך לחיות את העניין הזה תמיד. בפסח שני מאיר הפרוג'קטור על כך שאין מצב אבוד. נכון, אנחנו עושים טעויות, אנחנו תמיד בעבודה, אבל למרות מה שנעשה, אפשר להשלים ולתקן.

בחסידות מוסבר שלא רק שאפשר למחוק את הטעות ואת העבירה ותחת זאת מקבלים דף לבן ונקי, יותר מזה – הכתם עצמו הופך להיות יהלום! איך זה שמ'אוברדראפט' נהיה לי זכות בבנק? איך החובות הפכו לזכויות? כי באמת יהודי רוצה להיות טוב וכשחוזרים בתשובה מאהבה, הכל הופך לזכויות!

כשטועים ונופלים, צריך להיזהר מהיצר הרע. הוא ממש אומן במלאכתו. כשהוא מכשיל אותנו, הרווחים האמיתיים שהוא 'גורף על חשבוננו', הם דווקא מה שנגרם לנו אחרי הנפילה, בתחנה הבאה. העצבות, הייאוש מעצמנו, ה'עבירה גוררת עבירה'. לא עמדתי בניסיון ואז מגיעה עוגמת נפש, הלקאה עצמית, ואז מאשימים אחרים ואז…עוד כמה עבירות על הדרך.

למזלנו, פסח שני אומר בדיוק הפוך: "עשית משהו לא טוב, אפילו 'לכם', בכוונה חלילה, השם עדיין מחכה לך. הוא יודע שבאמת בתוכך, אתה רוצה לעשות טוב".

לא להתפשר: גאולה!

מאחורינו כמעט שנה וחצי מאד לא פשוטים ולא שגרתיים והנה עכשיו, ברוך ה', ישנה תחושה ותקווה שחוזרים לשגרה יציבה ולאיזה שהוא רצף טבעי, מוגן ומוכר. אני רוצה לשתף מעט בהרהורים ובתובנות סביב 'החזרה לשגרה'. אחרי התקופה שעברנו, כבר כל־כך רצינו וקיווינו לחזור למסגרת הרגילה. אז אמנם נכון, זוהי נטייה טבעית ומובנת, רצון בריא של כל אמא לילדים ובעצם, של כל בן־אדם אנושי עלי אדמות. אפשר לומר– צורך לגיטימי!

אלוקים טבע בבריאה סדר קבוע, חילופי עונות קבועים. אומרים שה' עושה עמנו חסד שהטבע לא נתון לשינויים, כי כך אדם מרגיש בטוח, הקרקע יציבה לרגליו. בטוח שהשמש תזרח מחר בבוקר, לא יכול להיות שלא!

גם בתחום של החינוך, ידוע שטוב וראוי לחנך ולהרגיל את הילד לסדר קבוע. תהליך ההכנה לשינה יהיה תמיד אותו דבר עם אותם שלבים. (גם אם יש 'בלאגן' בבית בשעת ההשכבה והמקלחות, לפחות הילד יודע שגם זה קבוע, תמיד אותו 'בלאגן'…).

אבל הטלטלות שעברנו בקורונה, החשש על המצב הבריאותי, המתח, וזה ששום דבר לא ידוע ולא מובטח, זה טלטל אותנו. בתור מנהלת בית ספר אני יכולה לספר, כמה שינויים מהרגע להרגע היינו צריכים לתכנן ולבצע במערכת. איך כשסיימנו לעבוד שעות על גבי שעות, על מערכת מותאמת לכל הנהלים, אני מקבלת הודעה שהכל משתנה, צריך לעשות הכל מחדש… השתגענו! שלחנו הודעות להורים וכתבנו – 'יתכן ואולי ובאם ויכול להיות וכנראה שמחר יהיה כך וכך, וגם זה בספק…' שום דבר לא צפוי וידוע מראש.

אז אמנם נכון שכולם רוצים ומצפים לקביעות, אבל אחרי כזו סערה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא הולכים לחזור לשגרה הרגילה שהכרנו לפני שהקורונה התפרצה לעולם כרוח סערה. הרבי מוביל אותנו למהלך אחר לגמרי. אחרי מה שעברנו, אנחנו כבר עלינו על מסלול אחר. אי אפשר לשאוף לחזור לכיתה א', כי אנחנו כבר לא שם. אנחנו על המסלול שמוביל אך ורק לגאולה, בדרך הישרה והבטוחה. אנחנו לא חוזרים אחורה, זה כרטיס 'one way' – 'כיוון אחד'. אנחנו חייבות להיות מונחות בזה ובטוחות בזה ולא להתפשר על פחות מגאולה אמיתית ושלימה עכשיו. כי הגענו לשלב.

השגרה המבורכת אמנם גאלה אותנו מהקורונה, ומכל הדברים הקשים שחווינו ושאף אחד לא ידע יותר צער, אבל צריך לזכור שלא לזה התפללנו ולא לשגרה כזו ייחלנו, זה לא מספק אותנו. וכמו אותם יהודים שהתעקשו ולא ויתרו, והם קיבלו את 'פסח שני'. גם אנחנו מצפים לשגרה מסוג אחר, שגרה של גאולה!
כל אחת שגרירה!

בערב פסח של שנה שעברה, הייתה ממש מורגשת אווירה של גאולה. בכל העולם דיברו על זה שהנה משיח מגיע. אני אישית ממש התלבטתי איזו שמלה ללבוש כשתגיע הגאולה, הנוחה יותר או המפוארת יותר… האמת שבכל שנה כשאני עורכת רשימת קניות לפסח, אני כותבת בראש הרשימה 'שה' – לקנות שה לפסח, הרי משיח מגיע, אז שנהיה מאורגנים כבר עם קרבן פסח. אבל עכשיו זה הרבה יותר מוחשי ואמיתי.

בשנים עברו, כשדיברנו בין החברות על התגלות משיח, הייתי תמיד אומרת ומדמיינת שאם עכשיו הרבי פתאום מופיע, אני בטוח מתעלפת… כמה שציפינו והתכוננו לבואו, אני מתעלפת… כי באמת עמוק בפנים יש קיבעון גלותי כזה שלא מסוגל לחשוב בראש של גאולה. אבל עכשיו? עכשיו הכלי מוכן, ללא ספק! עברנו מספיק, ועכשיו כולם מרגישים במוחש שמשיח מגיע, אני כבר לא חושבת שיהיה מישהו שיתעלף.

ובתקופה המיוחדת הזו, יש לנו כנשים חב"דיות משימה. אנחנו צריכות לדבר ולהציף את מה שהרבי לימד אותנו כל כך הרבה. בכל מקום מדברים המון על כן חיסונים לא חיסונים, כן בית ספר לא בית ספר, כן ב'זום' לא ב'זום', כן סגר לא סגר, פוליטיקה, הפגנות, הרבה 'אקשן' בחדשות. אבל תכל'ס, מה העיקר, ועל זה צריך לדבר – רק משיח! תפקידנו לדאוג שבכל מקום ידברו על כך, יראו וישמעו בריש גלי, תכל'ס רק משיח! זה הנושא הכי חם עכשיו!

אדם שרואה את השלטים והפרסומות של משיח, זה מגביר בליבו את הציפייה למשיח. זה משמח ונותן תקווה בתוך הגלות הקשה. אנחנו כחסידים יודעים שיש happy end לסיפור הזה שכל העולם עובר, אנחנו יודעים שזה הסוף, אבל מה אשם העולם שעדיין לא שמע על משיח? העולם מרגיש שאין פתרון! ושלעד נצטרך חלילה להתמודד עם הקורונה ועם כל הצרות! חשבנו שהחיסונים יצילו אותנו ואז הגיעו המוטציות, חשבנו שבחירות יובילו לממשלה, חשבנו… מה יהיה? אי וודאות, הדאגות הולכות וגדלות…

לנו יש בשורה לעם! אנחנו צריכים לבוא ולומר לכולם, תכל'ס רק משיח! כל אחת מאיתנו היא שגרירה לפרסם ולדבר עם כל מי שאנחנו פוגשות ומדברות. וכולם מגיבים בחום, מסכימים עם זה וצמאים לשמוע את זה, כי באמת שאין פתרון אחר למה שקורה, רק משיח יוציא אותנו מהפלונטר הזה… ולא לומר זאת מתוך אנחה או איזה שהוא חלום רחוק, אלא מתוך שמחה וביטחון!

המעשה שיכריע

פעם, בדורות עברו, ניסו אנשים גדולים, ענקי עולם ומקובלים, להביא את הגאולה. זה היה שייך רק להם, עם הכוונות המיוחדות שלהם! אבל היום? לתבוע גאולה ולדרוש ולא לוותר, זה אנחנו, בדיוק אנחנו! למי הרבי פונה ומבקש אם לא מאיתנו?! הרבי כל הזמן מביא את הרמב"ם הידוע – עשה מעשה אחד, הכריע את הכף! הרבי נותן לנו את האחריות.

יכול להיות שמעשה מסוים קטן, של אישה מסוימת אחת, הוא יהיה המעשה האחרון! אז נכון שכל המעשים שנעשו לפני כן, על ידי נשים אחרות, הביאו לכך שזה היה המעשה האחרון, אבל בסופו של דבר היא זכתה.

זה כמו עם 'העולה המיליון'. יורד לו מהמטוס עולה חדש, סוחב מזוודותיו, עדיין מטושטש מטורח הדרך והטיסה, הוא לא חולם מה הולך לקרות לו בעוד רגעים ספורים. והנה רק דרכה רגלו באולם קבלת הפנים, מסתערת עליו קבוצת אנשים נרגשת, עונדים לו אותות מפוארים וכתרים לראשו. למה דווקא הוא? כי הוא העולה המיליון! הוא לא עשה משהו מיוחד יותר מהחבר שלפניו או אחריו, אבל הוא זכה! כך כל מעשה טוב שלנו מכריע את הכף, כל מעשה משמעותי. המעשה שלנו יהיה זה שיכריע!

היא מתארגנת ליציאה, חשוב לה להגיע בזמן. היא מבצעת בעצמה את כל המשימות במהירות, והוא – בקצב משלו.

שוב לחץ ושוב איחור, שוב תסכולים ושוב כעסים. הוא לא מבין והיא מרגישה כל כך לבד…

היא רוצה ספה חדשה, הקודמת כבר עשתה את שלה. חשובים לה היופי והנוחות והוא – שוב מתנגד. אפשר להסתדר עם מה שיש.

שוב מריבה ושוב האשמה. שוב ביקורת שלילית ושוב פגיעה. הוא לא מבין והיא מרגישה כל־כך לבד…

האם הפערים וחילוקי הדעות חייבים להפוך לאש המתלקחת בשדה קוצים?

האם ישנה דרך אחרת?

האם לעד היא תרגיש לבד?

בהשראת ימי הספירה, פגשתי לשיחה את הגב' קרן אילון, מטפלת זוגית ומשפחתית במרכז 'אור הבית', על מנת לשמוע ממנה, כיצד ניתן ליישב המחלוקות ולהשכין את השלום המבורך.

שלום עם עצמי

"השלום מתחיל בין אדם לבין עצמו", מקדימה קרן ונותנת מבט מלמעלה על הנושא, "כשאדם שלם עם עצמו, הדבר ישפיע על השלום בביתו. אך כאשר אישה איננה שלמה, מאשימה ומבקרת את עצמה, כיצד תהיה שלמה עם בעלה? זהו גלגל שמתגלגל ומעגלי השלום נוגעים זה בזה. השלום בין ההורים ישפיע על השלום בין הילדים ועל כל ילד בינו לבין עצמו ובינו לבין ההורים וכך גם הלאה, במשפחה המורחבת.

"הזוגיות היא כמו מראה בשבילנו. כשקורה משהו מאתגר בין בני הזוג, זו הזדמנות מעולה לעשות התבוננות פנימית ושלום פנימי עם עצמי. זאת אומרת, ללמוד לקבל את עצמי. בעצם, לשני בני הזוג ניתנו שני חלקים של אותה נשמה, כל אחד קיבל משהו אחר שחסר אצל השני, וביחד הם השלם. כאשר משהו בהתנהגות של הבעל מפריע לאשה, אולי זה פשוט מפני שהוא מאיר על החלקים שיש בנשמה שלו וחסרים אצלה. האתגר הוא לפעול יחד, מתוך שיתוף פעולה בין כל חלקי הנשמה".

יש לך דוגמא לכך?

"בחורה שהשתדכה ואומרת שהיא מאד אוהבת ומעריכה את התכונה של הרוגע והנחת שיש בבחור. זה מצא חן בעיניה ויכול להיות שזה אפילו גרם לה לבחור בו. למה? כי היא מרגישה שאצלה זה לא כך, אין לה את זה. היא אמנם מהירה אך אימפולסיבית, מחליטה החלטות בפזיזות וכו'. אך מה קורה כאשר עוברת התקופה הראשונה בה רואים רק את הטוב ואפילו החסרונות נהפכים למעלות? מה קורה כאשר לפתע פתאום האיטיות שלו משגעת אותה? או אז מתחילה העבודה האמתית.

"במקום להאשים ולנסות לתקן אותו, עליה להתבונן בתוך־תוכה ולשאול את עצמה: למה זה מפריע לה? מה היא צריכה ממנו? איזה חלק בו או בעצמה היא מסרבת לקבל? וכאן מתחיל השלום, כשאשה מוכנה לקבל את כל החלקים גם שלו וגם שלה.

"העבודה הפנימית של אדם עם עצמו היא הערך המוסף והבונוס שמקבל אדם שמטפל ועובד על הזוגיות שלו. אתה נאלץ לעשות עבודה וזה מקדם אותך גם במערכות יחסים נוספות, כי מה שקורה שם, קורה לך גם בחוץ, מול אנשים אחרים. קונפליקטים זו מתנה והזדמנות לצאת מאזור הנוחות וללמוד על עצמך. כשאדם מתווכח, הוא שומע את עצמו ומתחדד לו יותר מה הוא רוצה, מה הוא מבקש. כמובן בתנאי שיש תחושה של ביטחון, שהאדם שמולי לא מנסה להקטין אותי או לפגוע בי".

מתמודדים ביחד

"לאחר שמדברים על הקושי בצורה הנכונה, חושבים יחד איך מתמודדים כזוג עם הפער ביננו בנושא שמפריע, ולא אחד נגד השני. אם אני רוצה לרוץ לבד, אז אני ארוץ בקצב שלי, אין בעיה. אבל אם אני רוצה לרוץ יחד עם עוד מישהו, נצטרך להתאים את הקצב אחד לשני. אפשר אמנם להתווכח ולריב כמה כל אחד ירוץ ומי ינצח – כך נפספס את הריצה כולה. אף אחד מאתנו לא ירוץ ונפספס את המטרה שלשמה התכנסנו. אך אפשר גם למצוא דרך להתאים את עצמנו אחד לשני.

"זו לא חייבת להיות דרך אמצע, בה אחד מהם קצת מאט והשני מגביר מהירות, אלא זה יכול להיות באמצעות כך שנשים את הפוקוס על התכונה מהצד הטוב שבה. אישה שבעלה איטי, יכולה להתבונן בכך שהוא יסודי ושקול ובכך הוא משלים אותה. באמצעות ובזכות התובנה הזו, אפשר לחלק את התפקידים בבית בצורה יותר מועילה. הוא יוכל לשבת בנחת עם הילדים ולהשקיע בהם בסבלנות והיא, עם המהירות שלה תוכל לעשות דברים שמתאימים לאופי שלה".

איך בפועל מתמודדים עם פער בקצב ובהתארגנות?

"אם יש תקשורת טובה בין בני הזוג, ניתן לדבר ולהחליט איך ומתי מתארגנים ומה התפקיד של כל אחד בזמני לחץ. אפשר למצוא פתרונות. בנוסף, אישה כזו יכולה להחליט שהיא משלימה עם זה ושמחה עם זה שהיא תגיע קצת באיחור. 'זה הבעל שלי ולא שווה לי לריב בשביל זה!'… אבל זה כמובן לא נגמר בזה".

לריב נכון

"חוקר יהודי בשם ג'ון גוטמן, חקר אלפי זוגות ומצא שיש בממוצע 312 קונפליקטים בשנה בין בני זוג. זאת אומרת שזה 'בילד אין' בזוגיות, אי אפשר להימנע מזה. השאלה היא רק איך מתווכחים ואיך רבים. צריך לדעת לריב נכון.

"הטעות היא, שבני הזוג הופכים להיות משני צידי המתרס במקום להבין שהם בעצם אמורים להיות באותו צד, יש להם הרי אינטרס משותף. במקום לומר – 'אני צריכה שהעניינים יתנהלו כך', צריך לומר 'אנחנו צריכים שכך וכך' כאשר יש מאבקי כוחות ומי ינצח, שניהם מפסידים. הרבה פעמים הוויכוחים הם בכלל לא העניין עצמו, אלא מי ינצח, מי הצודק ומי הטועה.

"מהניסיון שלי בעבודה עם הרבה מאד זוגות אני רואה יותר ויותר, שהפתרון והצדק לא נמצא דווקא בצד של אחד מהם אלא בעבודה המשותפת של שניהם. בזוגיות אנחנו מדברים על מה כל אחד צריך, ולא מי צודק ומי טועה. האם מה שאתה צריך יותר חשוב או מה שאני צריכה יותר חשוב? חשוב ששנינו נהיה מרוצים, ששנינו נקבל את מה שחסר לנו".

על מה נשים את הדגש?

"אם נחזור לדוגמא של אותה אישה שלבעלה יש קצב אחר משלה – לאחר שתעשה עבודה עם עצמה ותבין מה הצורך האמתי שלה בסיפור הזה, היא תוכל לחזור לבעלה ובמקום תקשורת לא יעילה של האשמות וביקורת וניסיון לשנות אותו, היא תדבר על עצמה ותאמר 'אני מרגישה ש… אני צריכה ש…'.

"בהאשמות לא משיגים את המטרה. להיפך, ביקורת מורידה את הביצועים ב30–40 אחוזים. ברגע שהיא כועסת ומאשימה, הוא מתבצר בעמדה שלו, מתגונן או מאשים בחזרה. הטונים עולים, כל אחד שופך על השני את תסכוליו ובסופו של דבר לא מגיעים להבנה. השיחה שהייתה אמורה להביא לקירוב הביאה לריחוק ביניהם. גם בקרב זוגות ש'לא אוהבים לריב' ומעדיפים 'שקט תעשייתי', הם בעצם ישמרו בפנים את הטינה, אך זה וודאי יורגש בחוץ, גם אם לא מדברים על זה בקול.

"מה שגורם לאדם להשתפר ולהתקדם זו ההתמקדות ביכולות שלו ובהצלחות שלו. אם היא תשים את הזרקור על הטוב שבו, שוודאי נמצא בו, במקום להבליט את מה שחסר, היא תגיע לתוצאות אליהן היא מייחלת".

דרכים משלו

"אישה רוצה להרגיש את השותפות בצורה מסוימת והיא שוב ושוב דורשת את זה דווקא כך, אבל זה לא הולך לה. אז אולי משהו לא נכון בדרך. אולי היא מבקשת משהו שהבעל לא יכול לעשות או לתת. היא צריכה לראות איך הוא כן עושה את זה בדרכים אחרות, בדרכים שלו, שבהן הוא טוב. אפשר לתת משל לכך, על אישה שבעלה תלה בכל הבית, שלטים עם מילים טובות של הערכה ואהבה, אך היא בוכה ומתלוננת על כך שבמטבח הוא לא תלה לה שלט. היא רוצה במטבח, זה חסר לה, זה מצער אותה! מרוב שהיא מתעקשת על השלט במטבח, היא מפספסת את כל השלטים היפים שנתלו בכל הבית, רק בשבילה…

"אם היא תתבונן בקושי ובצורך שלה, היא תגלה שהיא בסך הכל רוצה שהוא יבין אותה ויראה את הצורך שלה. היא מרגישה לבד. זה כל מה שעומד בעצם מאחורי הקושי. ואת זה היא צריכה תחילה לומר לעצמה ואחר כך לומר לבעלה. זה לא הגרביים שנשארו בסלון וזו לא החזרה המאוחרת שלו לבית. זה לא.

"אם היא תדע להסביר מה חסר לה, מה היא צריכה, הוא יעשה לה סיור בבית ויראה לה את כל מה שכן עשה בשבילה. הוא הביע את אהבתו בדרכים אחרות אבל היא לא שמה לב".

איך נהפוך האשמה למשאלה?

"אם היא מבטאת תלונות וכעס, הוא מרגיש אשם, הוא לא בסדר. הוא נכשל. אבל אם היא תהפוך את ההאשמה למשאלה ותביע את הצורך הרגשי שלה בקשר קרוב, ביחס חם ואוהב, בשותפות, הוא יבין אותה הרבה יותר טוב ויעשה כל שביכולתו לשמח את אשתו. זו שפה אחרת! זה נשמע אחרת.

אמנם לא כל משאלה הוא יכול להגשים, וצריך להקשיב גם לו ולזכור שגם הוא קיים וחי כאן בבית, יש לו דעה משל עצמו וגם לו יש צרכים. אך יהיו לו הרבה יותר נכונות ורצון להבין".

לא להיבהל מחילוקי דעות

"כמו שאמרנו, בזוגיות יש שלבים. לאחר השלב הראשון של 'ירח הדבש', מגיע השלב של היפרדות ומאבקי כוחות. זה לגיטימי. זה חלק מהתהליך ולא צריך להיבהל מדעות שונות ומוויכוחים. מעצם זה שהיא אישה והוא גבר, יש הבדלים. מעצם זה שגדלנו בבתים שונים, עברנו חוויות חיים שונות, יש פערים. אם מבינים שהאתגר הינו למצוא דרך שלשנינו יהיה טוב ולא רק לאחד מאיתנו – כי בזוגיות אם לאחד לא טוב, גם לשני לא טוב – הוויכוח לא יהפוך למלחמת עולם.

"צריך למצוא את הזמן הרגוע לפתח שיח ולדבר על הקושי, לא ברגע ההתפרצות. כמו רכב שמתקנים אותו ופותחים את מכסה המנוע רק לאחר שהמנוע התקרר קצת. הבעיה שכשהכל נרגע חושבים – 'בשביל מה לפתוח את זה עכשיו? עד שהכל עבר ויש שקט'… אבל זה לא עבר, ברגע של קושי זה יכול לחזור על עצמו.

"ולפעמים צריך עזרה מקצועית. אדם מגיע לטיפול כשהוא יודע מה הוא צריך לעשות ובעיקר מה לא לעשות, אך הוא לא מצליח לעשות את זה, שוב ושוב הוא נופל באותם מקומות".

לדבר בכבוד

"מעניין לשים לב שמחוץ לבית אנחנו יודעים להרגיע ולווסת את עצמנו, מול ה'בוס' בעבודה אנחנו לא נתפרץ – למרות שיש לנו הרבה מה לומר לו… אז למה בבית אנחנו מרשים לעצמנו לפעול על האוטומט הרגיל שלנו?! בבית אנחנו רוצות להרגיש נוחות וביטחון וזה עלול לגרום לנו לדבר בצורה לא מכבדת אל הבעל.

"כדי להצליח להתגבר על הנטייה הטבעית הזו, צריך להזכיר לעצמי מהי המטרה שלי, אני הרי רוצה בית שלם ושלו, רגוע ונעים. מה אני מוכנה לעשות למען המטרה הזו? כשאני כועסת, השלב הראשון זה להירגע מהכעס ויש הרבה דרכים לכך (לשתות כוס מים, לעשות אמבטיה, לשמוע מוזיקה, לצאת לסיבוב, לנשום אוויר). ואז אפשר לדבר ממקום אחר. כל אחד מבני הזוג מדבר מבלי שהשני יפריע לו. צריך לזכור שכשמאשימים את בן הזוג, הוא לא יכול להקשיב. עוד לא פגשתי אדם שמסוגל לשמוע את כל הביקורת הזו ולהמשיך להקשיב ולהצדיק את ההאשמות נגדו. בנוסף, שיקוף וחזרה על הדברים יכולים לתת תחושה מאד טובה של הבנה.

"לאורך השנים בהן אני מטפלת, אני רואה כל הזמן שאין דרך אחת נכונה, אין אחד שצודק והשני טועה. לקבל את זה שיש כאן עוד מישהו שיש לו מחשבות ורצונות ויתכן שהוא צודק. יתכן שיש מה לקבל ממנו וללמוד ממנו. מה שבטוח, אם אני רוצה לחיות איתו, אני צריכה לשמוע אותו והוא צריך לשמוע אותי. אנחנו צריכים לחיות בשלום עם עצמינו ואחד עם השני".

מהו הכלי לחיזוק הזוגיות?

"התעסקנו הרבה עם ה'סור מרע' אך יש גם הרבה מה לעשות ב'ועשה טוב', כמניעה. לצערי, אני רואה הרבה מקרים שהזוגיות הופכת די מהר ל'זוגיות מבצעית'. הקשר והרגש הופכים למשניים ובני הזוג הם כמו שותפים שמתפעלים עסק. לא דואגים מספיק לתדלק ולהזין את הזוגיות ולא משקיעים בחיבור ובשיחות, אלא נשאבים למה שהכי בוער כרגע – מטלות הבית והילדים. חייבים להשקיע בזוגיות ולדאוג שיהיו חוויות טובות משותפות. זה ימנע מריבות בעתיד, כי הרבה מהמריבות נובעות מכך שיש הרגשה של חוסר בקשר. לפעמים המריבה נובעת מכך שלא שמנו לב והריחוק גדל, אנחנו צמאים ורעבים לקשר ומתגעגעים אליו, אז אנחנו מחפשים להגיע לזה בדרכים אחרות.

"קונפליקטים ימשיכו ויהיו תמיד כמו שאמרנו, אבל בדרך זו הם לא יהיו עוד ממקום של מאבקי כח, אלא ממקום של משימה משותפת שאותה אנו צולחים יחד.

"נכון שקשה למצוא לכך את הפניות, במיוחד כשהילדים קטנים וכשיש עומס, אבל אי אפשר לומר – 'כשהילדים יגדלו יהיה לנו זמן, או אז נשקיע בזוגיות…' כי את השנים האלו שעוברות, אי אפשר להחזיר אחורה, זה לא עובד ככה! זה כמו צמח שצריך להשקיע ולהשקות כל הזמן. אם נחכה עם זה, הצמח לא יחכה, הוא פשוט יתייבש וינבול…

"צריך לדאוג להיפגש ולדבר גם מעבר ל'לקחת אותו, החזרת אותו, למה לא השכבת אותם לישון?…'. יש את הסיפור המוכר על הרבי שאמר לרופא  הקרדיולוג ד"ר אירה וייס שהוא מקפיד להקדיש כל יום זמן לשבת ולשתות יחד עם הרבנית כוס תה. אז אולי נאמץ גם אנחנו לפחות כוס תה אחת בכל יום"…

כבר שנים שאני מגיעה באדיקות לכנסים של נשי חב"ד. משהו באירועים המושקעים האלה עד לפרטים הקטנים לא נותן לי להפסיד אותם. לא פעם שאלתי את עצמי. מי המוח שעומד מאחורי הרעיונות המרתקים, מי זאת שמצליחה כל שנה מחדש להחיות את השיחות המוכרות? ומי אלו שהשקיעו כל כך בפרטי פרטים של הדברים? כבר שנה שלימה שאירועים מעין אלו מתקיימים שלא במתכונת הרגילה שלהם. דבר שמאכזב כשלעצמו ואנו מצפות לשוב ולהיפגש כולנו יחד בקרוב ממש.

אני מתיישבת לשיחה עם לאה כהן, אחת הנשים שעומדות מאחורי המפעל האדיר הזה. היא מספקת לנו הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הכנסים המושקעים. ומשתפת אותנו עד כמה לא פשוט להרים כזה אירוע, כמה מחשבה יש מאחורי כל מופע מושקע, תכנים מרתקים ובר אוכל מפנק.

שעתיים של כנס, חודשים של מחשבה

"לא הרבה יודעות אבל ההכנות לכנסים הגדולים והמושקעים שכולן מכירות מתחילות קצת אחרי שהכנס הקודם הסתיים. מדובר בצוות נשים שעושות לילות כימים בעבודה מאומצת ובמחשבה על כל פרט ופרט באירוע המיוחד הזה. מאחורי הצוות, ימים רבים ללא שינה, שעות של מחשבה על איך לחדש, איך להעיר את אותו נושא בדיוק שנה אחרי שנה ושכל פעם זה יהיה רלוונטי ומדויק לתקופה וידבר אל הנשים, איך לגרום לרבי 'להרגיש בבית' בכנס הזה ועוד.

"לצד מחשבה מאומצת על הצד הרוחני ישנה לא מעט מחשבה על הצד הגשמי של הערב והוא חשוב לא פחות. כאשר הצוות המסור עומל על הכנס, חשוב לו קודם כל שהנשים שעושות מאמץ ובאות תהננה. לשם כך מושקעת מחשבה רבה בערכה מושקעת, תוכנית אומנותית מיוחדת ואווירה כללית טובה. בתחום הזה נעשתה קפיצה גדולה מאוד בשנים האחרונות. עם הזמן הבנו שכדי להוציא נשים מהבית אנחנו צריכות להשקיע בנראות של האירוע. שהאישה שמגיעה תרגיש שהיא באה לאירוע על רמה. כי השקעה גשמית בפרטים הקטנים מביאה המון רווח רוחני. הכנסים הפכו למושקעים לאין ערוך ממה שהיה בשנים שקדמו להם. אם זה ברמת ההפקה, התכנים, הגרלות יקרות ערך ועד לפרטים הקטנים של סידור וארגון האולם לקראת הכנס. הכל כדי לתת מקסימום רוחניות במקסימום חוויה.

"מאחורי כזה כנס ישנה חשיבה על כל פרט ופרט שיגרום לעוד אישה להגיע לכנס מתוך שמחה וידיעה שהיא הולכת לקחת חלק בערב מהנה ומיוחד. כשבכנס מוגש אוכל איכותי בהגשה אישית והכל מדויק ומתקתק, הדברים הנאמרים בכנס מקבלים משמעות אחרת. אנחנו לא מחפשים ראוותנות או להדמות לדברים אחרים אך בהחלט הבנו שכאשר אישה מגיעה ורואה את ההשקעה והנראות, היא כלי לקבל הרבה יותר. ההשקעה הרבה בצד הגשמי של הכנס נולדה מתוך הבנה שזה הצורך של הדור. הוא זקוק לקצת אוכל טוב, הגרלה על דברים יקרי ערך כדי להיות פנוי לקבל רוחניות".

יוצאות מאזור הנוחות

"אחד הדברים העיקריים שלמדתי מהעבודה בצוות של כנסים מעין אלו, זה שכאשר ניגשים לחשוב על מבנה ותוכן הכנס צריך לעלות שלב מהאירוע הקודם. לקפוץ מעל היכולת ולצאת מאזור הנוחות. יש להשתדל כל הזמן לחשוב מה הדבר שהכי יתפוס ומה הכי יצליח. אי אפשר להתעלם מכך שהרבה מהדברים קשורים בתקציבים. כנסים כאלה מתקיימים בניסים. מאחורי הכנסים הגדולים האלה עומדות נשים צדיקות שלא פעם ולא פעמיים לוקחות על עצמן התחייבויות ומשלימות את החסר מכיסן הפרטי(!) דבר שכשלעצמו לא קל לאף אחת וב"ה הן מעידות כי הרבי החזיר את ההשקעה.

"צריך אמונה מאוד גדולה כדי לקחת על עצמך התחייבות כזו אבל להן ברור שהרבי הוא הכל והן מוכנות לעשות בשבילו את המסירות נפש הגדולה הזו. כמובן שכאשר אישה לוקחת על עצמה דבר כזה היא עושה את זה כשזה מלווה בברכות של הרבי מה"מ, אין עניין להשתולל בהוצאות על דעת עצמנו ולהגיד 'הרבי ישלם'. גם שמענו סיפורים שהרבי דרש שלא להיכנס לחובות בשביל עניינים מסוימים ויש לבחון כל עניין לגופו. מהניסיון שלי בעריכת כנסים, בתחום הכספי מתגלגלים ניסים, זה מדהים לראות כמה הרבי לא נשאר חייב כאשר עושים משהו כל כך גדול בשבילו. ולמרות שאנחנו 'מורגלות' בניסים זה מדהים לראות כל פעם מחדש איך הכנסים האלה מכסים את עצמם בגדול".

כנס למעלה מהטבע

"לפני מספר שנים 'נקראתי לדגל' לנהל את כנס כ"ב שבט השנתי בעיר מגוריי. כשנכנסתי לזה חששתי מאוד ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אבל דבר אחד היה ברור לי. אני אתמסר לעניין בשביל הרבי, והוא  לא יישאר חייב.

"כל שנה מחדש בעת ההכנות לכנס. הצוות שלי ואני מחפשות את המסר המדויק איתו האישה תצא, אנחנו מחפשות את ה'צידה לדרך' שהאישה תיקח איתה. שזה לא יהיה עוד כנס של דיבורים יפים ושבזה זה יסתיים. אנחנו רוצות שהנשים שעושות מאמץ כל כך גדול לעזוב הכל ולהגיע תקבלנה תכל'ס מהכנס. שהן תגענה הביתה ותדענה בדיוק מה עליהן לעשות ככל אשר ביכולתן להביא משיח.

"השנה, היה לנו אתגר לא פשוט בקורונה לקיים את הכנס בצורה מכובדת. החלופה היחידה הייתה לקיים את הכנס ב'זום'. רצינו שכל אחת תרגיש חלק על אף שזה מועבר מהבית. לא רצינו שזה ירגיש כמו סתם צפייה בסרט וניסינו לחשוב איך לגרום לנשים להיות פעילות. בהרשמה מראש שלחנו לכל אחת מנת אוכל מכובדת וערכה מושקעת. בנוסף, ערכנו הגרלה שבה אנו מעלות לשידור את הזוכות. קיבלתי אחר־כך לא מעט הודעות נרגשות מנשים שנהנו, התלבשו יפה והתאפרו לכבוד האירוע בעקבות המחשבה שאם הן תזכנה הן תעלנה לשידור מול כמה מאות צופות. הפעולה הקטנה הזו גרמה לנשים להרגיש שהן ממש יוצאות מהבית לאירוע קהילתי".

ערב שהוא מסע

"בעת יצירת התוכן לכנס המחשבה העיקרית היא על האישה שתשב בכנס. חשוב שהיא תעבור איזשהו מסע בתוך הכנס. שיחות המלך הרי לא השתנו וכל שנה מחדש צריך למצוא את החיבור הרלוונטי לאותה נקודה בזמן שתדבר אל הנשים ועם איזה מסר הן תצאנה. אנחנו רוצות שהכנס יתמקד בנושא מכיוונים שונים שיעבירו את המסר. היה חשוב שזה יהיה משהו שיובן בקלות, שזה יהיה משהו מעשי שאישה יכולה לעשות בתוך הבית שלה, שהיא תשמע הצלחות של נשים אחרות וזה יתן לה כוח לעשות בעצמה. השאיפה היא שאישה תצא מהכנסים האלה ותגיד 'וואי נפל לי האסימון', 'לקחתי מפה משהו' וזה משהו שהוא בראש העשייה של הכנסים כולם".

קודם להשקיע בצוות

"ב"ה, התברכנו בצוות מסור מאוד. מדובר בצוות של נשים המגויסות לעניין בכל נימי נפשן, נשים שלא ישנות ימים שלמים כדי שכנס כזה יצא מושקע ומהנה ברמה הכי גבוהה שאפשר.

הדבר שעמד כל הזמן לנגד עיננו היה שזה בשביל הרבי ואנחנו מביאות לו את הכי טוב. מהניסיון שלי אני יודעת שחשוב מאוד להשקיע בצוות. פעם היה מאוד מקובל לנדב נשים לעשייה ולהגיד: 'תתנדבי, זה בשביל הרבי', 'תתני מעצמך', 'הרבי ישלם' וכו'. זה מאוד יפה, אבל זה אפקטיבי עד גבול מסוים אחר־כך לאנשים כבר נגמר הדלק והמוטיבציה להתנדב. הצוות שלי מורכב מנשים שיש להן ב"ה ילדים, עבודה, בית לנהל וזה לא הולך ונהיה קל. לכן אחד הדברים שהכי חשובים לי זה להשקיע בהן. זה מתבטא בלתת להן מתנה בסוף הכנס, לעשות להן ארוחות מפנקות. ההשקעה בצוות מפיקה השקעה הרבה יותר גדולה חזרה מצידן. המסר שלי לצוות הנשים המסורות שעובדות איתי זה שאנחנו צריכות כל הזמן לראות מול העיניים שלנו את מטרת־העל שלנו – קבלת פני הרבי משיח צדקנו. באמת, אנחנו חיות את המחשבה הזו כל הזמן. עושות מה שצריך ולא מתפשרות".

לסיכום

"כנסים מעין אלו דורשים הרבה מאוד חשיבה בכמה חזיתות. אישה שמגיעה לכנס לא משערת בכלל כמה השקעה יש מאחורי כל מה שהיא מקבלת. הצוות שעומד מאחורי זה עושה הכל כדי שהכנס יהיה מוצלח מכל הבחינות, ההשקעה בכל ערב כזה היא עצומה וללא הגב החזק של הרבי שליט"א זה לא היה יכול לקרות. הכל בשבילו והכל בזכותו".

כולנו תפילה שנזכה בקרוב ממש לקיים כינוס נשים אדיר בבית המקדש עם הרבי שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה.