סיכום שיחת דבר מלכות פרשת שופטים

מצגת שיחת דבר מלכות פרשת שופטים

מתחילים עם ההורים

כשאנחנו רוצים נחת מהילד, לראות אותו 'מקושר' ו'תמים' אמיתי – חשוב להחדיר בו את זה מגיל אפס. שזה מה שהוא יראה וינשום בבית.

אין הכוונה חלילה לייאש מישהו או לעשות נקיפות מצפון – ואם נזכור שאף פעם לא מאוחר, נדע שהרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל מחדש, ועל מנת להצליח חשוב שהעניין יחדור בתוכי עצמי. צריך לשנן לעצמי שאכן הילדים 'שלנו' הם פיקדון מה' שנועד בין היתר לאפשר לנו להיות שותפים להקב"ה במעשה בראשית ולהביא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" – הרבי שליט"א מה"מ – (ורק אליו!) את הגידולים שגידלנו.

גישה כזו, אם נצליח לאורך כל הדרך לזכור ולהזכיר אותה לעצמנו (או כאמור, לפחות מרגע זה ואילך) עוזרת מאד למתן תחושות קשות במקרים של קושי בחינוך הילד ולצקת רגיעה וביטחון בשעת נפילות או התמודדויות שמצויות לא מעט בגיל הזה.

יש לי מה לומר

אחת השאלות המרכזיות שמתעוררת היא – באיזו ישיבה ילמד הבחור. יש מכתב מרתק מהרבי מה"מ באשר לבחירת מקום הלימודים. לאחר שהרבי מסביר להורים שלא ענה להם עד כה כדי לא להחריף את היחסים בין ההורים לבן, ושהרי זו הלכה מפורשת בהלכות כיבוד הורים שהבן ילמד במקום שליבו חפץ! ממשיך הרבי וכותב: "עתה בהתקרב זמן הרישום לשנת הלימודים הבעל"ט ארשה לעצמי להביע תקותי חזקה אשר שניהם כבודו וזוגתו תחי' ירשו בנם שי' ללמוד במקום שלבו חפץ ומשתוקק מזה כמה זמן, והרי טוב ביותר שיעשה כל זה בהסכמתם המלאה…" (מכתב כ"ד תמוז תשכ"ג)

אם הבחור הצעיר (שיש לקוות שעד כה די היה עדיין 'תחת הסינר של אמא ואבא') רוצה ללמוד בישיבה שלא הייתה ב'רשימה' של הישיבות שרציתם שילמד בה, אבל מדובר בישיבה טובה וחסידית ב"ה, הרי חשוב מאוד לשדר לו שהעיקר הוא שיהיה 'תמים' של הרבי ויצליח למלא את השליחות שלו, ואנחנו שמחים עם הבחירה שלו ומתפללים תמיד להצלחתו.

בפני עצמנו חשוב לזכור שהילדים שלנו הם לא חלון הראווה של כבוד המשפחה וגם לא תוצר פרטי שלי. הם העתיד של עם ישראל! – כל אחד מהם עם הנתונים המדוייקים שנתן לו הבורא, ומשכך עלינו לשמור ולטפח אצל כל אחד את היכולת לנצל את כל כוחותיו לשליחותו המיוחדת בעולם.

כשנזכור, נפנים, נחיה ונשדר את זה – כבר עשינו כמחצית מהדרך.

נכון שאין אנו מובטחים בהצלחה, וכמו שאומרים: "ילדים זה כמו צ'ולנט – את יודעת מה הכנסת, לא מה יצא לך"… אבל הרבי אומר (בנוגע ל'תמימים') שחוסר הידיעה בנוגע להמשך לא מעוררת בכייה של עצבות אלא בכייה של שמחה – "כי בהיותו ה'רגל' וה'שליח' דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו . . הנה בהיותו במעמד ומצב כזה הרי הוא יודע 'באיזה דרך מוליכין אותו' – אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!". (משפטים תשמ"ב)

איזו זכות!

ואחרי שהוא יצא לישיבה?

אחרי שכבר ברכנו אותו ודאגנו לו לכל מה שיצטרך בישיבה, הגיע הזמן לשנן לעצמנו חזור ושנן:

"…על כל תלמידי תומכי תמימים, כעת אשר חרפו עקבות משיחך, צריך הצבא בפועל, לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם". (פורים תשי"ח)

כעת הגיע הזמן קצת 'להתנתק' מהבית ולהתחבר ל'בסיס ההטענה' החדש שלו.

אצל חלק לא מבוטל מהילדים מדובר במעבר שמלווה בחששות ואף געגועים הביתה בהתחלה, אולי קושי מסויים להסתגל לסדרי הישיבה והפנימייה, האוכל והחברותות – בקיצור, שינוי לא פשוט!

עוגה, פתק עידוד, הקשבה וחיזוק כשצריך (ואפילו ביקור במידת הצורך) בוודאי יעזרו מאוד, אך עם זאת חשוב ביותר גם לעמוד בקשר עם צוות הישיבה בכדי לשמוע מה שלום הבן והאם יש צורך בהתערבות קלה או כל דבר אחר. כמובן לא נתחיל 'לחפור', אבל בהחלט כן להתעניין ואם צריך – גם להתייעץ, והכל מתוך חשיבה על הבחור ותחושותיו.

אינה דומה מודעות הצוות לבחור – שהוריו מתעניינים בשלומו באופן קבוע – לבחור שהצוות 'לא שומע' מהוריו; לא בגלל אינטרס, אלא בשל האופי האנושי הבסיסי שגורם לאדם לזכור יותר ולשים לב יותר לאדם שהוזכר בפניו מספר פעמים.

כללים וזמנים…

אם כבר הזכרנו טלפונים – מן הסתם שלחתם את הבן עם טלפון שמתאים להוראות הישיבה תוך העברת המסר שברור שבהנהלת הישיבה יש ניסיון ורצון לעשות את הטוב ביותר עבור חינוך הילדים, וגם אם לפעמים אנחנו לא מבינים, ואפילו חושבים שיש איזו הטיה או 'חוסר הבנה' (אתם בטח זוכרים שהם כעת בגיל הנחרץ של 'יודעי הכל הכי טוב'….) הרי הרבי מצפה מה'תמימים' לקבלת עול ומשמעת גם בדברים לא מובנים כל כך:

"…שעל כל פנים מכאן ולהבא יראה את המצב כמו שהוא לאמיתתו, ואשר שמירת סדרי הישיבה, שמירת הזמן, המשמעת, קבלת עול וכו' אין בזה עשיית טוב מצדו למי שהוא, אלא שכל זה טובתו האמיתית הן ברוחניות והן בגשמיות בטוב הנראה והנגלה.

ואל ישלה נפשו באמתלאות – שעל פי שכלו שהוא שכל נעלה, יכול לסדר זמנו באופן יותר טוב . . ולפי גודל המעלות שלו אין נצרך לקבל עולו של אחר ולמשמעת בהנוגע לאחר…" (ממכתב כ"ה כסלו, תשי"ז).

מה קורה עם "זמנו הפנוי" של 'תמים'? "זה שבידו זמנים פנויים להתעסק בהפצת המעיינות וכו', הרי זה (לא מפני שזמנים אלו הם בבעלות שלו, כי אם) מפני שניתנו לרשותו (מאת רבותינו נשיאנו) להשתמש בהם לעבודתו יתברך כפי רצונו ובחירתו". (משיחת אחרון של פסח תשל"ו)

כמה אחריות יש עלינו לדרבן ולעודד את הבחור לקבל את עול שמירת הזמנים וכללי ההתנהגות שקובעת ההנהלה.

האם זה תלוי בנו? בעצם כלום לא "תלוי בנו", אבל בחכמה של אמא יהודיה אפשר לעודד ולדרבן לזה (ובוודאי להשתדל שלא להפריע להתנהלות כזו): "צריך ללכת לישון בשעה כזו שלמחרת יהיה כל היום כדבעי". (מיחידות כ"ה סיוון תשכ"ז)

אבל מה עם שיחת טלפון שקטה אחרי שעת "כיבוי אורות"? קצת נחת מהילד, קצת להשקיט את הגעגוע?

במענה לשאלה שהופנתה לרבי כיצד ניתן לפעול אצלו נחת רוח ותענוג, אמר הרבי: "ובנוגע לתלמידי תומכי תמימים בייחוד, הרי בזה לכל לראש – שמירת סדרי הישיבה בדיוק". (ממכתב א' אדר תשכ"א)

ומה עם כיבוד הורים? "שבת חופשה".

סוף סוף שבת בבית עם הבחור שגדל פתאום כל כך! ברור שלא נלחץ עליו להגיע מוקדם יותר מהישיבה, אבל אם כבר הגיע הביתה – למה חצי מיום שישי לא רואים אותו בכלל? – מקווה, תפילה, 'מבצעים'… מה, הוא הגיע רק כדי שנכבס לו את הבגדים??? ומה עם לשבת לדבר ולשמוע ממנו איך לו, ומה עובר עליו ובכלל…

ובכן, אולי זו שעת מבחן קטנה, בעיקר אם גם רוצים ממנו קצת עזרה בבית. הבחור באמת של הרבי… והרי כולנו שואפים להיות מקושרים, ובוודאי שהילדים יהיו מקושרים, נכון? והרבי מתבטא בצורה חריפה כל כך על מי שמונע מיציאה למבצעים וכו':

"…מי שאומר לו שב ואל תעשה עדיף, או מרפה ידיו, באיזו פעולה שתהיה מפעולות המתנהלות ברוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אינו בגדר עסקן בכלל ואינו מאנ"ש של כ"ק מו"ח אדמו"ר כמובן". (ממכתב ימי אלול תש"מ)

ומרובה מידה טובה וכו', וכשהילד רואה את המאמצים שלנו לקבוע לו תורים וסידורים רק לימים ושעות שהוא ממילא בבית ופנוי, את האכפתיות שלנו שאירועים משפחתיים לא יפגעו בסדרי הלימוד שלו, ושומע את השדר עד כמה חשובים ויקרים בעינינו מאמציו בלימוד ושמירת הזמנים – בוודאי שנזכה בעזרת ה' להצביע ולומר – "הנה ילד של הרבי, הנה חייל השורה הראשונה בגאולה!"

חומרים:

4 ביצים

קצפת צימחית

רבע כוס סוכר

3 כפות פודינג ריבת חלב

4 כפות חמאת בוטנים

אופציה: שקדים קלופים לקישוט

אופן ההכנה:

מקציפים את החלמונים עם השמנת, לאחר שמתקשה מוסיפים את הפודינג, לקראת סוף ההקצפה מוסיפים את חמאת הבוטנים. מקציפים באיטיות עוד כדקה, עד שהכל מתאחד ועוצרים.

בכלי נפרד: מקציפים חלבונים לקצף יציב, מוסיפים את הסוכר תוך כדי הקצפה.

מערבבים בתנועות קיפול את תכולת שתי הקערות יחד, מעבירים לתבנית, מפזרים שקדים מעל, ומקפיאים ל6- שעות לפחות.

אופציות שידרוג נוספות: לערבב שוקולד מומס עם חמאת הבוטנים/ לערבב פצפוצי אורז או קורנפלקס בפנים או שברי עוגיות. אפשר גם להכין שני טעמים של גלידה ולשפוך אחד מעל השני, בחיתוך זה יוצא יפהפה!

כנפיים. יש לי שתיים, אני דואה במהירות מסחררת בין נופים מרהיבים, מביטה למטה – עמקים. למעלה – שמיים טהורים. אין כלום בעולם. חוי'ה שהיא חלום. ממש לקחת את התמונות ולהצמיד ללוח ליבי.

לשמאלי הרים בגובה אינסופי. בפסגתם שלג צח.

מתחתי, נחל זורם בינות לעצים מוריקים. זה מפחיד— עוד רגע ואפול למטה. אין זמן לחשוב. התמונות רצות לפני כמו סרט. הנה אגם גדול, בגווני הטורקיז. המים זורמים בו בלאט. והנה אני משתקפת ביחד עם השמיים התכולים, התמימים.

כאן, אני מעבר למקום. מעבר לזמן. עבר ועתיד אינם.

רק אני וריבונו של עולם.

כל כך קרובה אליך, ואתה אלי.

מלך, שתמיד מסתכל עלי.

באהבה.

מרגישה אותך חזק בתוכי, רוצה להיות רק איתך, תמיד.

איזה עולם מדהים יש לך. ואני הקטנה, גם חלק ממנו. זכיתי. להיות בריאה שלך. חלק אלוקה ממעל. ישראל עלו במחשבה, כן, יהודי הוא מעל הזמן והמקום, מעל הגבלות העולם. להתרומם, יש לי נשמה.

בחיי היומיום האבק מסתיר עליה, אך באלול אתה זורק עלינו מים טהורים, מתוקים, מי – אהבה. המסירים את האבק מעינינו. ומגלים אותנו – במלוא תפארתנו.

נפש אלוקית. נקייה וזכה. רוצה לעשות רק רצונך. בלבב שלם.

והקריאה חודרת ומהדהדת. ילדים אהובים שלי! שובו אלי ואשובה אליכם! אני פה כדי לקבל אתכם, איך שאתם. עם הכשלונות שלכם, עם התסכולים, האכזבות, התהיות והטעויות.

ככה בראתי אתכם. אינני רוצה שתהיו מושלמים. אתם טובים בדיוק כך. ולא אחרת.

תאהבו את עצמכם. ותתקדמו הלאה. זכרו שהכי חשוב להתקדם ולא לדרוך במקום.

ואל תשכחו, אתם לא לבד! אני צועד כאן איתכם. לאורך כל הדרך. כי אתם בנים של המלך.

אוהב אתכם עד אינסוף, אבא.

מיתר ישראלי, כתיבה שנוגעת

להזמנת כתיבה (שירים ברכות וכו') 0587135770

את יוצאת מביתך. קצת חוששת, הרבה מקווה. בידייך את אוחזת מזוודה גדולה, כהה. את בולעת בכוח את הבכי בשפתייך, ובמקומו נותנת מקום לחיוך קטן, מתוח. למרות הקושי, ישנו הביטחון בליבך שבחרת בצעד הנכון.

מה הייתה הדרך אותה עברת כדי להגיע לפנימיה?

פאני סמדג'ה, קריית מלאכי: "הייתה לי שכנה שהחליטה להחזיר אותי בתשובה. מאוד היה חשוב לה שאני אלמד בבית ספר דתי, על אף שלא זכיתי להיוולד כזו. בפעם הראשונה היא הכניסה אותי לאחד מבתי הספר החרדיים באזור. 'את תצמחי שם, פאני!' היא אמרה לי בחיוך מבטיח. אבל למזלי, הקדוש ברוך הוא רצה אותי במקום אחר, ישירות למוסד של הרבי שליט"א מלך המשיח. לא רק לצעוד באחת מדרכי התורה השונות והרבות, אלא לפסוע בדרך הישרה והקלה, להיות שליחה שלו.

"מהתיכון ההוא ברחתי אחרי שבוע. לא התאים לי, לאופיי. לא חשתי חיבור. למזלי השכנה התעקשה והכניסה אותי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד. היא עבדה היטב על מנת לשכנע את הוריי ואותי ללכת לפנימייה לא מוכרת… ובאמת נסעתי, ושם החזקתי מעמד עד ליום בו הקמתי משפחה. זכיתי 'להיבחר בפינצטה', להיות בגלוי בת של הרבי שליט"א מלך המשיח, עד עצם היום הזה".

שושי לדרמן, לוד: "יש לי אחות גדולה שהמשיכה בזמנו מבית הספר היסודי בלוד ל'בית חנה' צפת, שהיה רק בשלבי הקמתו דאז. היה ברור לי שאלך בעקבותיה. יחד איתי ובשנים שלאחרי זה הצטרפו עוד חברות ובנות משפחה לשמע שמו הטוב של 'בית חנה'".

שרה דואק, מגדל העמק: "לאחר שסיימתי את לימודיי בבית ספר חב"ד בנוף הגליל, מורותינו התוו לנו דרך וכיוונו אותנו להמשיך בתיכון ובפנימיה בצפת. היה זה התיכון היחיד שהיה אז באזורינו. אני ועוד כמה מחברותיי נסענו לשבת להתרשמות, להכיר את המקום, למצוא את הדרך שבה נתקשר יותר לרבי שליט"א מלך המשיח.

אך להוריי היתה זו גלולה קשה לבליעה. הדרך שאותה הם סללו לי לא הלכה בנתיב אחד וחלק עם הליכה לפנימייה בצפת. הם חשבו שהפנימייה לא תתאים לי, חפצו שאשאר בבית, שאלמד בתיכון כלשהו באזורי. ואכן, בימים הראשונים שהתחילה שנת הלימודים, כל חברותי הטובות צעדו לפנימייה יחד, בלעדיי. אני נותרתי בבית, כואבת. רוצה בכל מאודי ללכת גם, להיות חלק מהחוויה האחת של תיכון חב"די חסידי יחד עם כל חברותיי, אבל ההחלטה שאשאר הייתה נראית חד משמעית.

על אף זאת ולמרות הכל, לא התייאשתי. התחננתי להוריי, בכיתי. בעקשנות של יהודים, של נערה שחפצה במשהו, הלכתי עם רצוני זה עד הסוף… רציתי כל כך שהם יבינו, יאשרו לי ללכת לשם. ו…אחרי שלושה ימים, עם תרמיל על הגב ומזוודה ביד, הוריי אישרו את תחינותיי עם חשש עמוק בלב. אני יצאתי לשם".

מה הייתה התמודדותך בפנימייה, כיצד גילית שם את פנימיותך?

פאני: "הקושי ללכת לפנימייה היה רב. הניתוק כביכול מביתי שאליו הייתי קשורה מאוד, היה ממש בבחינת 'לך לך' בשבילי. אני השלישית בבית, בת מפונקת של אמא, שלא יכולה לראות יותר ממטר אחר סינרה. היציאה מהבית היתה בשבילי כקריעת ים סוף. הייתי בוכה המון. השתדלתי להפנים ולעבוד על עצמי שאם אני פה, וה' שם אותי כאן, כנראה זה מה שטוב לי. עדיין לא הבנתי עד כמה…

התמיכה במקום של הצוות מחד ומאידך הרצון לחזרה בתשובה שמשך אותי כבמטה קסם, נתנו לי כח וחשק להמשיך עוד, לנסות עוד קצת. להתאפק מלהתקשר להוריי ורק לומר להם שאני רוצה לחזור הביתה. השוני שלי בתור מישהי שאינה חב"דניקית לעת עתה לא בלט לאור כך ש'בית חנה' המה והיה מורכב מסוגים שונים של בנות המחפשות את דרכן. החברה סביבי משכה אותי. התחברתי אליה בקשר של אחיות לגדילה, למציאת דרך האמת של מלכינו".

שושי: "הקושי שבמרחק מהבית הוא טבעי, אך מטבעי אני מסתגלת לכל מקום ולכל חברה, ב"ה. האתגר הגדול הוא להיות 'את' באמת. גם כשאת רחוקה מהבית ומוקפת חברות מכל מיני רמות רוחניות, בלי קליפות למיניהן וכל מיני כיסויי חברה. כי כשרחוקים מהבית, לא ליד הסביבה המוכרת והרגילה, לא תמיד קל להישאר מי שאת באמת, להיות חזקה בדעותייך. פתאום הים של הגוונים, הסוגים והדעות, מבלבל. מציב בסימן שאלה עניינים שהיית בטוחה בהם עד היום. אבל הרבי שליט"א מלך המשיח מביא כח לא להיות זיקית, לא להשתנות לפי הסביבה שלי, אלא להיות מושפעת רק מעניינים טובים, עניינים שאני פותחת להם דלת בתוכי, ולהשפיע. להיות 'אני' האמיתית עד הסוף, חלק אלוקה ממעל ממש, ניצוץ של 'יחידה כללית', ניצוץ משיח.

ואכן, בזכות ההכלה של הצוות שהיה חסידי ומסור, מכיל ומלא דבקות במטרה, הצלחתי להיבנות ולגלות מי אני באמת, מהי הדמות החזקה והיציבה שלי גם כשאני לא בסביבתי המוכרת, בבית עם המשפחה. הפעילויות העשירות והלהט החסידי גרמו לי להיות פנימית יותר, ולא ממש להתחשב במה שיגידו, מה שהיה נכון לפעם…

כמו שאומר הרבי שליט"א מלך המשיח שה"לך לך" האמיתי הוא לצאת מעצמך וכך לגלות את הכוחות הנעלמים שבך. במקום בו כל אחת שונה, האישיות מתחדדת, ומשתבחת עם התוספת מהפנימייה, יחד עם כל שאר גווני הסביבה שמלווים את אישיותך המיוחדת".

שרה: "היה לי קשה. מאוד. בכל כוחי חשקתי שיניים מול הוריי הדואגים, כי הייתי חייבת להיראות גיבורה. לא יכולתי להתחרט על הצעד שכבר עשיתי לאחר ששכנעתי את הוריי בכל התוקף.

השינוי מילדה של בית שמקבלת הכל כמעט שבר אותי. המרחק הרב מביתי לצפון עם מספרן הרב של הנסיעות שהיו נצרכות פעם, האוכל שלא התאים למה שהייתי רגילה אליו בלשון המעטה, הכללים והמנטליות השונה, חברו יחדיו ונהיו לגל עצום של קשיים שאיימו להפיל אותי. קשיים שצריך לחפור בהם חזק ולגלות בהם את האמת שלהם. להבין שהם חלק מהעלייה שלא בערך המגיעה לאחר מכן, רק אחרי העבודה הנדרשת. אך אז לא ידעתי את כל זה וההתמודדות הייתה סוחטת, מתישה.

"נקודות האור שהקב"ה נתן לי בתוך הבלבול הזה, האירו לי את הדרך והפכו הכל לזרקור אדיר של צמיחה והתקדמות בפנימייה. הצוות היה קשוב מאוד, מסייע. החברה שלי תמכה בי מאוד ונתנה גב יציב לי ולבנות שהתקשו ורצו לעזוב – אם מרצונן האישי ואם בהוראת ההנהלה.

בער בי רצון וצמא עז ללמוד ולשמוע. בזכות הפנימייה נחשפתי לשיעורי החסידות של הרב צייטלין ז"ל. יצאנו ל'מבצעים' בקביעות, התפילה הפכה להיות מלאת חיות והתחברתי באמת לענייניו של הרבי שליט"א מלך המשיח. התלהבות שכנראה לא היתה מנת חלקי אם הייתי נותרת בבית.

כל אלו ועוד סייעו למאמציי הכמעט הישרדותיים לצלוח ברוך השם. בסוף העבודה המייגעת למצוא את האור בקצה המנהרה, חשתי את המתיקות והקדושה של כל רגע בו זכיתי להיות במקום. קיבלתי העצמה אישית, וכוח לתת ולפרסם לעולם את האור שיש לנו. אינני מתחרטת על הרגע בו נבחרתי לשהות שם, להתקשר עוד למלך, ולבסוף גם לשכנע את הוריי לטוס ל'בית משיח', 'בית המקדש גופי' דלעתיד'.

משפחות גאולתיות שלמות הוקמו בזכות הפנימיה הזו!".

האם את ממליצה לבנות בגיל הנעורים ללכת ללמוד במסגרת עם פנימייה?

פאני: "כשלושים ושתיים שנים חלפו עברו מאז סיימתי את הפנימייה עם מבט קדימה, ואני חושבת שהחוויה הזאת של נערה מתבגרת בפנימייה, אכן שינתה אותי למשהו חדש, בנוי ויציב יותר. לדעתי החיים בפנימייה הם מומלצים וחיוביים בהחלט, אם מצד ההתמודדויות שהם מקנים, העצמאות הבריאה שהיא מנת חלקן של הנערות, וכן השהייה יחד עם בנות בעלות אופי שונה משלך במשך ימים רצופים, נותנת הסתכלות רחבה והבנה מעמיקה יותר בחיים שלאחר מכן. אך כל מקרה הוא לגופו, ולא לכולן מתאימים חיים מחוץ לבית, חיים של לימוד לחיים".

שושי: "האמת שהיה ברור לי עוד כשהבנות שלי נולדו שהן תלמדנה ב'בית חנה' צפת. אך ככל שהגיע וקרב הגיל, היה קשה לי לוותר על נוכחותן בבית. מה שהיה פעם אינו דומה לימינו. אז בזמנו היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא תיכון חסידי כל כך בסביבה הקרובה, מקום שיעניק את האמת המוחלטת בלי פשרות. אך היום, הכל בהישג יד.

לעומת זאת בזמן הסמינר, אני כן ממליצה לצאת לפנימייה. אז האישיות היא בנויה וברורה יותר, וישנם כוחות רבים יותר להתמודד עם אתגרים למיניהם. מרגישים מספיק חוזק פנימי להישאר מי שאת באמת בלי פחד מ'מה יגידו', כיצד יגיבו ומה עושים כולן.

אני מודה להורים שלי על האומץ וההקרבה לשלוח אותי ואת אחיותיי לצפת. בזכות 'בית חנה' אני מי שאני היום, עם שאיפה להתקדם עד להתגלות נאו!"

שרה: "בדור שלנו אני לא ממליצה לצאת לפנימייה בגיל העל־יסודי, כי הרי הכל נגיש כל כך. יש הרבה תיכונים ליד הבית, ישנן תוכניות אחר־הצהריים. העולם מוכן לגאולה ובכל מקום בימינו ישנם שיעורי חסידות, התוועדויות, פעילויות ועוד.

שלחתי בת לפנימייה והתחרטתי כי האופי שלה לא היה בנוי לזה, לחופשיות הזאת. אמנם ההחלטה וודאי משתנית מילד לילד, אך לפי דעתי אין צורך ללכת רחוק כשהאוצר נמצא מתחת לתנור ולא אי־שם מתחת לגשר… הכל נגיש. הבנות שלי לא הולכות לפנימייה אלא רק בהיותן בסמינר. היום הכל מתחת לאף שלנו, רק צריך לפקוח את העיניים ולראות את זה!"

מכינים מיץ מתרכיז של פרי טבעי (כמו למשל של 'בטר אנד דיפרנט'). יש מבחר עצום של פירות: תפוחים, תפוזים, מנגו ועוד (על הקופסא כתובות הוראות הכנה). לאחר מכן אפשר ליצוק לתוך כלים מיוחדים לארטיקים, ואפשר לתוך כוסיות לחיים, ולשים כפית קטנה בפנים, ולהכניס להקפאה (אפשר גם לקנות חבילת מקלות ארטיק עץ פשוטים בכל חנות יצירה ולהכניס מקל לתוך הכוסית, זה ייתן תחושה של ארטיק אמיתי).

סגולתו של מאמר(!)

סתם בתור פתיחה, כדי שנכנס ביראת כבוד אל הלימוד במאמר הזה, נשים לב למשהו מעניין ומדהים. את "כללי החינוך וההדרכה" מכנה האדמו"ר הריי"צ בשם "מאמר". כל כך התרגלנו לכך שיש כל מיני דברים שבכתב, המכונים "מאמרים": מאמר של בריאת העולם, מאמר מרדכי לאסתר, ולהבדיל, מאמרים מדעיים, מאמרי מערכת של עיתונים, ועוד, עד ששכחנו שאצלנו מאמר הוא מאמר חסידות, הוא דברי אלוקים חיים ממש. מאמר "כללי החינוך וההדרכה" שונה מאוד באופיו משאר מאמרי חסידות, וכנראה זו סיבת חוסר תשומת הלב. הוא נראה כמו כל ספר חינוך אחר, עם עצות והוראות בחינוך, ואין לו כמעט עסק במושגים שהתרגלנו אליהם בשאר מאמרים, מושגים כגון 'אריך' ו'עתיק', 'ממלא' ו'מקיף' וכדומה. הוא לא מדבר בלשון כזו, הוא נראה כמו ספר חינוך פשוט. אבל הוא מאמר, הוא דא"ח, הוא נכתב בתור דא"ח על ידי האדמו"רים הריי"צ והרש"ב (וגם בזה הוא מיוחד מדא"ח אחרים), ויש בו הבטחה ברורה מאת אדמו"ר הריי"צ, שהפועל לפי הוראות המאמר, יזכה בעזרת השם בילדים מחונכים להיות חסידי-אמת.  "תועלת החינוך וההדרכה האמיתית הוא רק בשמירת כל התנאים האמורים בזה ובמילואן בהידור ואז יהי' דבר החינוך וההדרכה בקיום נצחי וברכות מאליפות יחולו על ראש המחנך והמדריך".

שינוי מהותי ובר-קיימא

אמנם, את השיטה כולה, על כל שלביה, אפשר לקרוא במאמר עצמו. (ניתן ללמוד פירושים על המאמר באתר סינון חב"ד – בקורס של הרב אורי גמסון, בספרי הרב מ. מענדל פרידמן, בספרו של הרב נדב כהן, ובקורס אינטרנטי שלו עם גיל ברק, ובקורס אינטרנטי של מנהיגות בחינוך של ארגון ליב"ה, ומן הסתם בעוד מקומות). מאמר "כללי החינוך וההדרכה" נוגע בעניינים יסודיים בחינוך, כגון גבולות, עבודה עצמית ועוד, אבל כאן נעסוק באחד הנושאים המעניינים ביותר בתחום החינוך – השאלה הכל־כך מרכזית בחינוך: "כיצד אני מסייע למחונך לחולל שינוי בר קיימא בעצמו?

לתשובה שלושה שלבים: א. זיהוי המידה שעליה צריך לשים דגש. ב. הגדרת מקומה של המידה בנפש. ג. המעשה בפועל.

וכך כותב הרבי הריי"צ:

"אשר על כן, הנה המחנך והמדריך, לבד זאת אשר צריך ללכת עם המחונך והמודרך לאט לאט כמרגיל את התינוק ללכת צעד אחר צעד, הנה עוד זאת צריך לתקן ענייני המחונך והמודרך במועצות ודעת לבחור במה שצריך להקדים, ולהיזהר ביותר מלהתעסק בתקוני שני דברים, הן בהסרת החסרונות והן בחיזוק המעלות בזמן אחד… במאורע כזה על המחנך והמדריך לבחור באחד משני החסרונות, לתקנו תחילה, ויבחר באותו החיסרון שהוא מסוכן יותר".

כמרגיל את התינוק

כשבאים לשנות הרגלים, לשנות כיוון אצל המחונכים, צריך להצטייד בהמון סבלנות והקשבה וללכת לאט לאט ובעקביות, עקב בצד אגודל, כדי להגיע אל המטרה. כמו שאומרים בעולם: "אם תלך לאט תגיע מהר"… והיא הדרך הארוכה וקצרה.

כשניגשים להדריך ולחנך, דבר ראשון צריך לשנות הילוך, לשנות פאזה. לעבור לתיפקוד של נפש א-לוקית. מה שמאפיין את הנפש הא-לוקית הוא עבודה על פי שכל. לעבודה זו כמה מאפיינים:

1. היא איטית, כלומר, לוקחת זמן. 2. היא מתונה, כלומר נעשית במחשבה וישוב הדעת, ההיפך מחיפזון ולכן גם 3. דורשת סבלנות ואורך רוח.

הפיסקה הזו באה להוציא מליבנו, כמה הנחות מוטעות שעשויות להיות אצלינו ההורים: אנחנו חושבים שאם אמרנו פעם אחת או שתיים הילד אמור כבר לשנות הרגלים. אנחנו חושבים שכולם מבינים מה זה התנהגות רצויה – זה דבר מובן מאליו! אנחנו חושבים שהתרגשות וצעקות מראים לילד עד כמה אכפת לנו. כל ההנחות האלה שגויות והן ההיפך הגמור מן החינוך האמיתי.

הילד איננו מבין מעצמו מהי התנהגות נכונה, וגם כאשר הבין, צריך להזכיר לו פעמים רבות מאוד ובמתינות, מהי הנהגה נכונה, עד שצורת החשיבה, וההנהגה תהייה מוטמעת היטב, וכל זה יש לעשות בתוקף המתאים, באהבה ובלי התרגשות. כשמסייעים לילד לעבור את התהליך של השינוי, הוא לומד מהו תהליך בריא, מהו היחס הנכון לכל מיני תופעות ושלבים בתהליך. הרבי הריי"צ אינו אומר שיש להניח לילד לגדול בלי שההורים יתערבו בתהליך שינוי המידות שלו. לעזרת המחנך וההורה באים "כלי העבודה של המחנך", כפי שמכנה אותם הרבי; הלוא הם הענישה והשכר, והשבח והתוכחה, באופן המתאים לאישיות הילד, לחומרת הסטייה מדרך הישר, או לגודל המעלה של המעשה שעשה וכו', אולם הכלים הינם כבר נושא בפני עצמו.

על מה נעבוד ראשונה

מע"צ קיבלה את התפקיד הגדול של סלילת כניסות נוספות לעיר הקודש ירושלים, ובהן מנהרות חצובות בסלע. קילוגרמים רבים של פצצות דינמיט הוכנו כדי ליצור מערות בהר, דחפורים רבי עצמה עלו על הקרקע, צוותי עבודה תודרכו, והעבודה יצאה לדרך. מומחה לכריית מנהרות הפעיל את פצצות הדינמיט, בפטישי אויר המחוברים למנופים נעשתה החציבה הגסה, ולאחריה עצבו את השטח באמצעות פטישי קונגו צוותי חוצבים. וכך הוכשר השטח לעיצוב המנהרה וסלילת הכביש.

זהו המשל. הנמשל הוא, שכשבאים להסיר את הלא טוב, את הלא רצוי, מתחילים מן הדברים הגדולים, הדחופים, אלה שגורמים נזק גדול יותר ולאט לאט עוברים אל בעיות קלות יותר ויותר. את זה אומר במפורש הרבי הריי"צ במאמר שלנו: "ויבחר באותו חיסרון שהוא מסוכן יותר… שיש בזה ענייני חטא ועוון…הגורמים חוליים רעים, עד חס ושלום איבוד הגוף והנפש שיוצא מדעתו רחמנא ליצלן"…

ניקח דוגמא. בתעודת סיום שנה קיבל מני ציונים לא כל כך אי-אי-אי… משנה – 7, התעמלות – 5, דרך ארץ? בינוני. איחורים – 32….. אבא לקח את התעודה ביד. "לא יורים מהמותן" הזכיר לעצמו. "נבדוק את התעודה הזו. במה מטפלים קודם? מה גורם למה? מה גורר את מה? מה הדבר המזיק ביותר? נראה על פניו שהאיחורים הם הדבר השולי וחסר החשיבות ביותר, כי הרי משנה זה דברי קודש, תורת השם ממש. ודרך ארץ? היא הרי אפילו קדמה לתורה! אבל, יש אפשרות שחוסר דרך ארץ נובע מן הלחץ שמני מקבל מן המורים בגלל האיחורים… ויש אפשרות שהאיחורים וחוסר הנימוס נובעים מבעיה בריאותית מסוימת… אז, אומר לעצמו אבא, צריך לשים לב לבדוק את כל הדברים האלה. מה המצב הבריאותי, אולי הראייה לקויה? אני יודע שבבית מני מתנהג בדרך ארץ, אז נטייה לעזות איננה הבעיה שלו, נכון, הוא קצת איטי ושקט, אבל בשנה שעברה הכל זרם למישרין. אם-כן, הבעיה עשוייה להיות בריאותית, או אולי חברתית – בקשרים שלו עם המורה או עם אחד התלמידים. טוב, למעשה, אבדוק את העניין הבריאותי, בינתיים אשוחח איתו על עניין האיחורים, לראות ממה הם נובעים, ואם יש איזשהו קושי חברתי, ועל נושא הדרך ארץ. אחרי שאדע בוודאות מה מקור הבעיה – נוכל להתחיל לעבוד!"

ראינו כאן שאבא מברר את המצב. ממקד את הטיפול בדברים העיקריים, ולמעשה כלל לא ניגש לטפל בעניין הציונים במשנה ובחינוך גופני. בגדול יש לנו הנחיות מחז"ל ומן החסידים גם כן. חסידים דרשו את הפסוק "בראשית – ברא!" הדבר הראשון זה בריאות, וכמו שאמר הרב "המגיד" לבנו "המלאך": "חור קטן בגוף – חור גדול בנשמה". כי כשפותרים בעיות בריאות – הרבה בעיות אחרות נפתרות גם כן, והגוף צריך תחזוקה מתמדת שלא ינזק עד כדי מצב בלתי הפיך.

אחרי כן מורים לנו חז"ל: "דרך ארץ קדמה לתורה". כי דרך ארץ היא מצב של הרגשת הסביבה והתחשבות בה, הנהגה של בריאות נפשית ומיושבת. והיא ההתחלה של תנועת הביטול, שהיא היסוד לכל בניין נפשי. לאחר מכן נמקד את המבט על אופן עבודת השם: כיצד הילד לומד? מה הקשר שלו לתפילה? מה מצב קיום המצוות שלו, ולבסוף – כמה הוא מדייק ומהדר? כי בגדול, אם כל הדברים הקודמים בסדר, גם קיום המצוות יחרה יחזיק אחריהם.

אל תיפלו עליי כבד

לסיום, רציתי להדגיש קצת נקודה חשובה שמוקדש לה משפט אחד בקונטרס, אבל השפעתה היא רבה. כותב אדמו"ר הריי"צ: "ולהיזהר ביותר מלהתעסק בתקוני שני דברים, הן בהסרת החסרונות והן בחיזוק המעלות בזמן אחד". בכלל, צריך לשים לב לא ליפול כבד על המחונך, גם מבחינת כמות הדרישות, גם מבחינת גובהן, וגם מבחינת אופן הצגתן – שהדיבור יהיה בנחת ולא בהתרגשות. אין הכוונה שלא צריך לשאוף להביא את המחונך למקום גבוה בעבודת השם, אלא שצריך לעשות הכל בשלבים ובאופן מאוד מושכל. המטרה היא לגרום להתקדמות איטית, עקבית, ושלא מלחיצה את המערכת הנפשית, כשהתשתית של הכל היא בניין הרצון והתשוקה של החניך לעשיית רצון השם בדרך החסידות, בבחינת "עשה רצונך כרצונו".

כשבחרנו סוף סוף במה להתמקד בעבודה עם החניך, צריך כאמור להקפיד להוליך אותו לאט לאט. אם הגיע אבא למסקנה שלמני יש קושי ביצירת קשרים חברתיים, או קושי ביחסים עם אנשים בעלי סמכות, צריך כאן לבחור צעדים קטנים אך עקביים, בכדי להוציא אותו מן המקום התקוע שלו. למשל, אולי אבא יבחר לשתף פעולה עם המחנך, כדי לצ'פר את מני על דיבור מכבד כלפי המורה בזמן השיעור. מוסיפים על הילד עול חדש, במינון וברמה המתאימה למצבו, ודואגים שיעמוד במטלות שניתנו לו – בתוקף – בלי לזוז מן המטלה, ובנועם – באופן של כבוד וחיבה. גם הענישה אם צריך אותה, צריכה שתהיה בתוקף ובעיקר בנועם.

אבן הבוחן ליראת שמים – פארבריינגען חסידי

עם הרב יוסף ישעיה ברוין מרא דאתרא וחבר הבד"צ קראון הייטס, ניו יורק

אחת המצוות המיוחדות שיש לעם ישראל היא מצוות הצניעות. הצניעות מבדילה בין ישראל לעמים, כמו שכתוב "והיה מחניך קדוש", היינו הקדוּשה המיוחדת שיש לעם ישראל. זה ה"ונפלינו . . מכל העם אשר על פני האדמה". הצניעות מביאה לידי ביטוי את החביבות של הקב"ה לעם ישראל ושל עם ישראל להקב"ה, והיא גורמת להשראת השכינה בצורה מיוחדת על עם ישראל. כפי שלמדים מהפסוק אודות המצב ההפוך: "ולא יראה בך ערוות דבר – ושב מאחריך". כאשר הצניעות לקויה הקב"ה מסתלק ח"ו מעם ישראל, וכאשר הצניעות במיטבה – הדבר מגביר את השראת השכינה עלינו, ומביא לנו ברכה גדולה.

בנוסף לכך, יש בה עוד דבר מיוחד – גם בהיבט האישי, הצניעות משפיעה על האדם; הצניעות פועלת על האדם בצורה פנימית. ואפילו אם האדם לא שייך לרגש הפנימי של הצניעות, החיצוניות משפיעה על פנימיותו.

בספר 'החינוך' כתוב ש"האדם נפעל כפי פעולותיו". ולעניננו, כשאדם מתנהג בצורה צנועה – ממילא הוא נהיה צנוע, עדין ורגיש בצורה מיוחדת. וכפי שהרבי אמר פעם ש"אבן הבוחן ליראת שמים היא הצניעות".

כל מי ש'חי' ומתעסק בנושא הצניעות, כלומר שפעל/ה על עצמו/ה להדר בצניעות, מרגיש מיד שהדבר משפיע עליו בצורה מיוחדת. זה משנה את האדם, זה משנה את כל הבית ואת כל הסביבה. וכך גם, כל הידור בנושא הצניעות – מעדן ומזכך את האדם עוד יותר.

זה דבר שניתן לראותו במוחש, אפילו במבט עין קל. עוד לפני שאתה מכיר את העומד מולך, אפשר כבר לראות עליו את המיוחדות של האדם שמקרין צניעות.

הקשר נמצא בפרטים

כמובן, זו גם חובה הלכתית, ומההלכות העיקריות ביותר. ויש כל מיני פרטים בזה, בצניעות הלבוש, בהנהגה, ובדיבור. אבל בנוסף לזה – זה משפיע בצורה ישירה על נפש האדם, היכן הוא 'מונח'.

לפעמים עולה מחשבה שיש הרבה פרטי פרטים, וכל ההתעסקות ה'אובססיבית' בפרטים הקטנים – כמה סנטימטרים וכו' – היא מוגזמת… ויש אף המגדילים לטעון, כי זה גופא "לא צנוע" ח"ו. אבל האמת היא, שדווקא בפרטים – שם נמצא הכלל.

כפי שהרבי אמר בכמה שיחות, שמהפסוק "מי בז ליום קטנוֹת" לומדים שדווקא העיסוק בפרטים הנראים שוליים וטכניים כביכול – בכל הנוגע ל"מעשה" בפועל (ש"הוא העיקר"), דווקא זה מביא את הקשר הפנימי.

יסוד זה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. ניקח לדוגמה את הקשר בין הבן והבת לאבא ואמא: כשילד אומר להוריו שהוא אוהב ומכבד אותם, אבל בפועל ממש כשאבא או אימא מבקשים ממנו דבר מה הוא מסרב – זו איננה אהבה אמיתית, כי אהבה אמיתית כרוכה במחויבות.

על דרך זה – דווקא בדקדוקי המצוות טמון הקשר האמיתי שלנו עם הקב"ה. כאשר הקשר הוא כללי וערטילאי, כזה שלא מחייב אותנו בפרטים הקטנים – אין זה קשר אמיתי.

הלימוד פועל עלינו

בני ישראל נגאלו ממצרים בזכות הצניעות, והגאולה העתידה גם היא תגיע בזכות נושא הצניעות. "בזכות נשים צדקניות (נגאלו אבותינו ממצרים)" – ובמה הצדקוּת שלהם התבטאה? בקדושה ובטהרה היתרות שלהן! גם בזמן כזה, שכל העולם יורד והולך – אנחנו בעלייה מתמדת, רוצים להתקשר לקב"ה כמה שיותר, וזה מביא את הגאולה.

הרבי סיפר בשם הרבי הריי"צ נ"ע, שבפרנקפורט שבגרמניה נשבה רוח ההשכלה, ולצערנו היו שם מחללי שבת ואוכלי טרפות (רח"ל), אבל פרנקפורט ניצלה וחזרה להיות עיר של יראת שמים – בזכות שלוש נשים שהתעקשו לחבוש פאה, שזהו עניין הצניעות! יתכן היה לחשוב כי גדולי ישראל שהתעסקו עם היהודים שם פעלו את העניין, אבל האמת היא שעיקר המהפכה נפעלה ע"י ההידור בצניעות של שלושת הנשים הללו.

הרבי הדגיש פעמים רבות, שהמעלה המיוחדת של דורנו היא דווקא ההתעסקות בצניעות: "סבורני שנושא הצניעות חייב לעמוד כאחד מן הנושאים הראשיים של סדר היום, בחוגים יהודיים אחראיים", כותב הרבי באיגרת אל 'המרכז העולמי של נשי ובנות חב"ד', "חובתכן הדחופה ברגע זה – לצאת במבצע אינטנסיבי להסעיר את הציבוריות היהודית . . שבעיית הצניעות תשתלב בתוך פעולותיהם המעשיות".

היום – ב"ה – אין מחסור בחומר למידה בנושא הצניעות. יש כל כך הרבה ספרים שנכתבו בנושא. יש את הספר הידוע 'כבודה בת מלך', יש ספרי הלכה, ספרי סיפורים, יש אפשרות לשמוע שיעורים בטלפון, ויש גם חוברת "בזכותך ניגאל" המנגישה את דיני הצניעות ואת דברי הרבי בנושא בצורה נעימה וידידותית. עצם הלימוד על הנושא הוא חשוב מאד. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", זה פועל עלינו בדרך ממילא, ומזרז את ביאת משיח בפועל ממש!