לאתר לחצי כאן

לכמות של: שתי פיצות אישיות קוטר 20

מרכיבים:
210 ג’ קמח (כוס וחצי)
שליש שקית שמרים טריים / כפית שמרים יבשים
4 כפות שמן זית
1/3 כוס מים פושרים + 3 כפות
חצי כפית מלח

רוטב עגבניות
קטשופ

תוספות:
עגבניות, בצל, תירס, זיתים, פטריות, גבינה צהובה

לכמות כפולה של פיצה: יוצאות 4 פיצות קוטר 20 
420 ג’ קמח (3 כוסות קמח)
10 ג’ שמרים יבשים (כף)
60 מ”ל שמן זית (רבע כוס)
220 מ”ל מים פושרים (כוס פחות כף מלאה)
כפית מלח

הכנות:
1. לעבד את המצרכים לבצק חלק ורך להתפיח 30 דקות, בימים קרים מומלץ להתפיח כשעה.

2. לחלק את הבצק לשניים, כל חלק לעגל לכדור להמתין 5 – 6 דקות ולרדד לעלה בקוטר 20, חשוב לרדד לעלה שיתאים מבחינת הקוטר למחבת, עלה גדול מידי לא יכנס למחבת. אם יש לכם מחבת קטנה יותר תחלקו את הבצק לשלושה כדורים ואז הפיצות יהיו קטנות יותר.

3. אחרי שיש לי שני עלים מרודדים אני נותנת להם לנוח כמה דקות ובינתיים אני מכינה את כל התוספות לפיצה.

4. לחמם מחבת עם כף מלאה שמן להניח את העלה ולטגן עד שהצד התחתון מזהיב ולהפוך, בזריזות למרוח רוטב עגבניות לפזר תוספות ולכסות, לטגן עד שהצד התחתון מזהיב והגבינה נמסה.

5. אפשרויות נוספות:
*אפשר לטגן רק צד אחד להוציא מהמחבת להכין את הפיצה על הצד המטוגן להחזיר למחבת ולטגן מכוסה עד שהפיצה מוכנה (להכין את הפיצה יותר רגוע)
*מראש לחמם תנור ל 180 מעלות, אחרי שהכנתם את הפיצה (צד אחד) להוריד מהאש ולהכניס לתנור ל 10 – 15 דקות.

לבריאות ובהנאה!

להשמעת הצלצול:

להורדת הצלצול: לחצי כאן

רחלי בן חיים, מגזין עטרת חיה

ארוחת ערב בבית משפחת לוי. הילדים סביב השולחן במטבח. מוישי בן השנתיים זרק את הפרוסה המרוחה על הרצפה. שמוליק דרך עליה כשהלך להביא את השוקו ובלי כוונה שפך את תכולת הכוס על הרצפה. חני פוררה על השולחן את הביצה קשה ושניאור יושב תחת השולחן עד שאכנע ואתן לו פרוסה עם שוקולד. מענדי בן העשר, שממנו ציפיתי ליותר עזרה, לקח את ארוחתו והלך לאכול מול מסך המחשב. אם היתה רק הסצנה הזו לא הייתי יוצאת משלוותי. אלא, שבנוסף לכך – אחרי הצהרים היו כאן. בסלון, שלוש חברות שהכינו כרזה לכיתה והשתמשו בכל הטושים והדבק וגזרו והשאירו הכל מפוזר אחריהן… אז את מי יש לי להאשים בקישקושים על הקיר שהקטנצ'יק הספיק ליצור?!  עוד מעט יכנסו הבנים מהישיבה לאחר שלושה שבועות שלא היו בבית, בידיהם מזוודות מלאות כביסה מלוכלכת. ובכלל, כל כך רציתי היום להתקדם בניקיון לפסח.  זהו!

תגידו, גם אתן עוברות את זה????

יש להניח שזה נשמע לך מוכר! לפחות חלק… אז איך באמת מוצאים את הדרך הנכונה לנהל את הכל… האם זה שיש לי משפחה גדולה זה אומר שלא יהיה כאן סדר, והבית יהיה מלוכלך?

בכתבה שלפניכן ניסיתי ללקט מאמהות שונות ומנוסות מעט רעיונות או עצות לחיים כיצד להתנהל נכונה בבית ברוך בילדים.

בית איננו מוזיאון!

איך מתמודדים עם בית נקי ומסודר יחד עם גידול משפחה ברוכה בילדים?

נחמה: "אם למשפחה גדולה צריכה להבין שאין אפשרות לגדל ילדים במוזיאון! בית שחיים בו, הוא בית פעיל שחפציו 'מתבלגנים' במהלך היום. מצד שני – בלי נקיון אין יכולת לשמור כשרות, בלי סדר – אין מנוחת הנפש. על כל אמא למצוא את קו האמצע שבין בית מצוחצח ללא שריטות, עם שיש נוצץ וארונות עם בגדים מעומלנים וקשורים בסרט, לבין בית שהכול בו מפוזר וזרוק, וריח לא נעים נודף ברגע שפותחים את דלת הכניסה.

אני מתבטאת בצורה כל כך נחרצת, בגלל דבריה של נערה שנכחה בביתי. כשהתנצלתי בפניה על כתמי צבע זעירים ש'קשטו' את מפת השולחן בסלון, ואמרתי לה שאני מעדיפה שהילדים יציירו דווקא שם – מול המטבח בעת שאני שוהה בו, כדי שיהיה לי קשר עין אתם – היא אמרה במרירות: הייתי מביאה את אמא שלי לראות את זה… לנו – אסור בכלל לצייר בבית שמא נלכלך… המורה לציור לא מבינה מדוע אני לא מסיימת את הציורים שלי… תלמידה נוספת אמרה לי בכאב: "כשהלכתי עם אמא לקניות היא קנתה לי צבעי פנדה, אך כשהגענו הבית ורציתי לצייר, היא כעסה ואמרה שהם מלכלכים ושאצא אתם לחצר!"

אז איך עושים זאת?

דינה אומרת שקודם כל יש להבין ולהפנים את המציאות – שבשנים המבורכות הללו אנו עסוקות בלגדל את הילדים, ועלינו לתת להם לחיות בנעימות בבית, ולא לחייב אותם לצעוד על קצות האצבעות בכדי שלא ללכלך או לפזר. לכן נרגיל אותם לסדר וניקיון, אבל בשום אופן לא נרדוף אחריהם או נמנע מהם להתפתח בגלל חשש ללכלוך. האם בתנו מחבבת את החברות הללו שאליהם הביתה אי אפשר לבוא, ולערוך התוועדות אצלן – הס מלהזכיר, כי זה מלכלך… והילדים מסתובבים בחוץ כי אמא מנקה….

חנה מוסיפה שחלק מהתפתחות הטף נובע מלגזור, להדביק, להשפריץ מים, וגם לאכול עם הידיים. אמא שתמיד תאכיל את ילדיה עם כפית לתוך הפה כדי שלא יתלכלכו תגרום להם לחסר מסוים בהתפתחות.

מרגלית אומרת שהיא משתדלת שהסלון והמטבח יהיו מסודרים ונקיים, כך שכאשר מישהו נכנס – יש לאן להכניסו. גם כשהיא חוזרת מהעבודה עייפה ומולה נשקפים סלון ומטבח מסודרים, זה נותן תחושה טובה ורגועה.

חנה: "יש לערוך סולם עדיפויות מה הכי חשוב לבצע. אני מקפידה מאוד שכל דבר המייצג את הילדים יהיה מטופח. בגדיהם יהיו נקיים וריחננים, וללא חורים או כתמים. כך גם הספרים והמחברות – יהיו עטופים יפה והילקוט מסודר. כמובן, השיער מסורק היטב ונקי. משום שההופעה החיצונית משפיעה על יחס החברה אל הילד, וכך הוא בונה את מעמדו החברתי".

דינה מוסיפה שכדאי לסדר את הבית, עם הילדים לפני ארוחת ערב. כולם ניגשים לחדרים שלהם לאסוף ולסדר ואמא מפקדת על העבודה, אומרת לכל אחד מה לעשות – ומטאטאה את החדרים. כך יש לנו הכי הרבה זמן ביום שהבית מסודר… עד שהם חוזרים למחרת מהלימודים.

"ואם דיברנו על סולם עדיפויות, אז תשתדלי שלא להגיע לערמות של כביסה מלוכלכת, אפילו אם אין לך זמן לקפל ולהכניס לארונות. כבסי וערמי ערימות של כביסה נקיה. כשהבגדים נקיים אפשר למצוא מה ללבוש בתוך הערימה. אבל כשבגדים מלוכלכים עומדים ועומדים – אין מה ללבוש וגם תהיה עבודה כפולה כי הכתמים יסרבו להתנקות".

שרה: "אני ממליצה לחלק את העבודה לכל השבוע. לדוגמה: בשני אפייה, בשלישי קניות, ברביעי כביסה וגיהוץ, בחמישי ניקיון ובשישי בישולים. כך לא נוצר לחץ אין סופי של עבודה".

הבית של כ–ו–ל–ם

כיצד גורמים לילדים להרגיש שותפות בסדר ובניקיון, ולחוש שהבית הזה הוא של כולנו?

דינה: "כבר מגיל קטן, יש להתנהל עם הילדים באופן שהבית הוא של כולם, ולא רק של אמא או אבא. זאת אומרת שכולם כאן עוזרים לכולם, כדי שיהיה נעים ונחמד לחיות כאן. יש להסביר לילד, שהוא אוסף צעצועים, גם כשהוא לא פיזר – 'כי זה יפריע לכולנו שהם יהיו מפוזרים'. או 'אם לא תרוקן את הזבל, יהיה לכולנו לא נעים לחיות כאן'. היה לנו מקרה עם אחד הילדים שלאורך תקופה ארוכה לא רצה לאסוף משחקים שהאחרים פיזרו. באחד הערבים, הוא הבחין שלא הכינו לו סנדוויץ' כמו לכולם. כשהוא התקומם, הסברתי לו שבבית שלנו כולם עוזרים לכולם, ואם זה לא מוצא חן בעיניו, והוא בוחר לדאוג רק לעצמו – הוא יכין לעצמו כריך מהלחם והממרחים שהונחו לפניו.  סיפרתי לו בבדיחות על ילד בשם 'עצמוני' שקם בבןקר ורק לו לא המתינו בקצה המיטה בגדים מסודרים ללבוש, וכו' וכו'… כמובן שהסיפור נגמר כשהילד הבין את העניין והחל להשתתף בפעילות. חשוב, כמובן, לציין שהייתי מגלה גמישות אם לילד היה קושי אמיתי לבצע את תפקידו.

עזרה מותאמת

כיצד מתאימים את העזרה בבית לגילאי הילדים?

מרגלית: "כאשר נעזרים בילדים בעבודות הבית, צריך לתת את הדעת מה מתאים לכל ילד לפי גילו ואופיו. יש תמיד את "שר החוץ", ו"שר הפנים". יש את זה שיקלף ירקות ויש שיעדיף להוריד כביסה. חשוב כמובן לתת לילד משימה שהוא מסוגל לבצע בהתאם לגיל ולמידת האחריות שנדרשת. יש לי בת המתקשה מאוד בתורנות רחיצת הכלים. פעמים רבות היא מבקשת ממני שנחליף, היא תעשה מה שאבקש – סדר, מיון כביסה, להלביש פיז'מות לקטנים ועוד, ואני ארחץ במקומה את הכלים. כשהילדים בוחרים בעצמם את תחומי העזרה, יעשו זאת מהר מאוד מבלי שאמא תבקש, ויבצעו בשמחה את מה שנחמד להם יותר לעשות".

שרה מוסיפה שיש קבל את מאמציהם של הקטנים גם אם העשי'ה אינה מושלמת. ניתן להדריך – אך אמא שאי אפשר להשביע את רצונה תגרום לילדים להשתמט ממילוי התפקיד. כדאי להתחשב בילד שקשה לו לעבוד עם מטלית רטובה, או ילד שאבק גורם לו לתופעות אלרגיות, בגלל רגישות.

בפועל, במה לדעתכן אפשר להיעזר בילדים?

דינה: "כבר מגיל קטן אני מלמדת את הילד להרים את מה שזרק (אפשרי החל מגיל שנה וחצי) כמו גם לקחת את הטיטול שלו לפח. זה נעשה בתור שעשוע, בנעימות.  בן השנתיים, לדוגמא, יהיה גאה מאד להצטרף לאחיו באיסוף צעצועים.

חשוב להדריך את הילדים ולא להסתפק במשפטים לא מוגדרים. לדוגמא, מגיל שלוש בערך ילדים מתחילים לאגור 'מציאות' – במיטה, בתיקים, בשקיות… אני מסדרת ביחד עם הילדה – את כל מה שאספה. כך אני מלמדת אותה מה לעשות ואיפה להניח כל דבר.

כשאנחנו נותנות הוראה כללית כמו: לסדר את החדר, ילד בדרך כלל לא יודע מה לעשות.  כדאי להיכנס יחד עמו ולהראות לו מה לעשות ("תרים מהרצפה. תזיז את המיטה ותטאטא. תיקח נעליים למגירה" וכדו')".

שרה: "אני עובדת יחד עמם, כך הם  לומדים לעשות את העבודה כמו שצריך. שטיפת ריצפה, כלים, קיפול כביסה. אפילו עזרה בדברים הנראים קטנים, מקלה מאוד. לדוגמה, להוציא מן המקרר את הירקות לפני הבישול, או להביא את בקבוק הדיסה של התינוק מהמטבח".

נחמה: "בני בן ה-15 אוהב להתעסק בבישול. אחרי אחת הלידות כשהייתי עדיין חלשה ישבתי על כיסא במטבח, השגחתי ונתתי לו הוראות. כך הוא בישל את כל מאכלי השבת!".

דינה: "אצלי ב"ה יש הרבה בנים. ניקוי החולצות שלהם הוא חלק נכבד מעבודת הכביסה. אני נעזרת באחד מהילדים (מגיל 8+) היושב לידי ומיישר כל חולצה, ומכין אותן בערימה מסודרת כדי שאתיז מלבין על הכתמים ואכניס אותן למכונה. הילדים תולים ומסירים את הכביסה מהחבל, מעבירים מהמכונה למייבש ומצרפים את התכולה ל'הר' הכביסה הנקייה".

נחמה: "בני מעדיף את הסידורים בחוץ, כמו עריכת קניות. בבוקר, הוא מתעורר כמה דקות לפני כולם ועורך קניות לפי רשימה שהכנתי לו על השולחן בלילה". בתוקף תפקידו, הפך למתמצא במחירים ו"מבצעים" ומרגיש נוח מאד כשהוא 'מייעץ' בתחום זה"….

מרגלית מעניקה 'ערך מוסף' לעזרה לאמא: "בכל יום שישי אני משבצת את הילדים (מגיל 7 בערך) לפי התור לחצי שעה של עזרה צמודה לאמא. תפקידו של התורן הוא להיות ליד אמא. אם אני רוחצת כלים, אני בו זמנית נותנת לתורן הוראות מה לשים והיכן… אם אני תולה כביסה הוא מגיש את הכבסים וכו'. הילדים אוהבים מאד תורנות זו, כי ביחד עם המצווה של סיוע לאמא בהכנות לשבת, כל ילד בתורו מקבל זמן איכות של שיחה עם אמא. עיסוק משותף בקיפול כביסה, בישול וניקוי הבית – מזמנים אפשרות של האזנה לילד ומתן עידוד לכישוריו.

נחמה: "לא לשכוח לצ'פר אותם במשהו קטן, ולהודות להם לפני כל בני המשפחה על העזרה. אם זה בבישולים – אז בסעודת שבת, אנו מזכירים את מי שעזר ובזכותו כל-כך טעים לנו…  אם זה בגיהוץ או כביסה – בזכותו כולנו לבושים בבגדים נקיים ומגוהצים לשבת".

האצלת אחריות

כיצד ניתן ללמד את הילדים לקחת אחריות על סדר וניקיון חפציהם?

דינה: "בכל גיל, עלינו ללמד את הילד ליטול אחריות על חפציו או בגדיו, ולתת לו להתמודד עם מצבים שארעו בגלל חוסר אחריות. לדוגמה: כשהמשפחה נוסעת לשבת, במקום שאמא תארוז מזוודות, כל ילד מכין לעצמו, ילקוט ובו בגדיו למשך השבת. אני עוזרת לבחור את הבגדים או להתאים, אבל, אחריות האריזה היא של הילד.

כשהבנים יוצאים לישיבות לאחר שבת חופשה. אני מכבסת, מגהצת, אבל את כל מלאכת הקיפול והאריזה הם עושים בעצמם. הכנתי להם רשימה מסודרת שתלויה על דלת חדרם ובה מופיע פירוט של החפצים תחת הכותרת "מה תמים לוקח לישיבה". אני מבקשת מהם, לעבור על הרשימה ולראות שלא שכחו כלום.

אם קורה ששכחו דבר מה, הם יאלצו להסתדר עד ל"שבת החופשה" הבאה. (אלא אם מדובר במשהו חשוב שלא ניתן להסתדר בלעדיו) יש להניח שבפעם הבאה שהם יארזו את המזוודה, הם לא ישכחו, כי מכל כישלון לומדים לקח!"

מרגלית: "כשילד רוצה להביא חבר, אני מסבירה לו שיהיה לו יותר נעים להכניס את החבר לחדר מסודר, ולכן כדאי שיתאמץ לסדר.

בעניין הכביסה, אני מסבירה לילדים שאם הם יקפידו  להשליך את הבגדים המלוכלכים לסל בכל ערב, יהיו להם בגדים נקיים בארון כשיצטרכו אותם. כך לדוגמה: אם הילד נזכר רק ביום חמישי לזרוק את מכנסי השבת לכביסה – הוא יצטרך ללמוד שזו בעיה שלו שהם לא נקיים לשבת הקרובה…"

דינה: "כדאי שלא לנגוע בחפצי הילדים בלי רשותם, אפילו למטרת סדר. אלו אוצרותיהם, שהם אוספים ומטפחים. בכל ערב פסח אני מסדרת יחד עם הילדים את מגירותיהם. (כמובן שכל חפץ שהגדול הצליח להיפרד ממנו ולהשליכו לפח, הקטן אוסף אליו…) כך גם בניקיון לשבת. אני מבקשת מהבנות לנגב מאבק את כל אגרטלי החרסינה והקישוטים שהן שומרות על המדפים שלהן ואני לא נוגעת, זה שלהן!"

חנה: "אני מקפידה לזרוק את הציורים מהגן רק כעבור כמה שבועות מאז שהגיעו הביתה ולא בנוכחות הילד. כדי שלא ירגיש שנוגעים לו בנכסיו.

הוא הדבר בקשר לאוספים שבעיננו כאימהות, הם מטרד המביא לכלוך. שרה זוכרת דודה זקנה שבגילה המתקדם לא נמחק מליבה הכאב על שאמה השליכה לפח את אוסף ה'גוגואים' שלה, לכן היא מתריעה שעלולים לפגוע בנפש הילד אם נזלזל באוספים שלו. לכן היא משתדלת לתת להם מקום אבל בצורה מסודרת. לדוגמה: ילד שאוסף פקקים של בקבוקים, מתבקש לשטוף כל פקק לפני שהוא מכניס אותו לאוסף. היא גם קנתה לו קופסא גדולה עם מכסה כדי שישמור בה את הפקקים. הוא – הרוויח הסכמה להמשיך ולאסוף, והיא – יודעת שהאוסף מונח בקופסא מסודרת ולא שפוך בכל מקום אפשרי.

נחמה: "בתי אוספת אבנים למשחק "קלאס". האוסף שייך גם לחברה שאמא שלה לא מרשה להכניס דברים כאלה הביתה… אני האמא ה'מתירנית' שהרשיתי להכניסו הביתה, בתנאי שהוא ישכון בכבוד במרפסת בתוך קופסא סגורה".

המלצות לקראת הפסח

אילו טיפים אתן נותנות לקראת ניקיון הבית לפסח?

שרה: "עבודת צוות! לדעתי העבודה הופכת לחוויה חיובית כשהיא נעשית ביחד. לדוגמה בעת ניקוי הספרייה בסלון: אחד על הסולם, אחד מקבל את הספרים מבעל הסולם, אחד מאבק ומנגב, והאחרון מניח על השולחן. כך בכל דבר שנעשה בבית. אני מצרפת זוגות או יותר לעבודת צוות.

בנוסף אני משתדלת שימי ההכנות לפסח לא ייזכרו כסיוט, אלא כימים הכי נעימים בשנה. כך היו ערבי הפסחים בביתי – אמי שתחי' השכילה לנווט אותם בעליזות ושמחה, עד שאני זוכרת חברה (שבביתה ניקתה עובדת הנקיון הקבועה) אשר הגיעה לסייע כדי להיות חלק מההתרחשות העליזה. לשם כך אני מדליקה מוסיקה נעימה שתיתן אוירה טובה, ומצ'פרת את הילדים בסיום כל שלב בעבודה. זה יכול להיות על ידי פיצה, שוקולד, ואפילו יציאה איתי לקניות החג. כך הילדים שותפים לעשיה בחוויה חיובית".

מרגלית: "אני מכינה רשימות מסודרות מתחילת הימים של ניקיונות פסח – מה עלינו להספיק ומתי. בכל יום מתבקשים הילדים לשבץ את עצמם במה שמתאים להם מתוך רשימת המטלות היומית".

נחמה: "אני מכינה לוח ניקוד. בשנה הקודמת המשימה היתה להגיע לסכום של 100 נקודות, והפרס לבנות היה תכשיט לא יקר ומתאים לגילן שהן בחרו, והבנים הגדולים קבלו ממני סכום כסף זהה לזה שהוצאתי על תכשיטי הבנות.

אני חושבת שאחזור על זה גם השנה. הבנות מאוד נהנו לצאת איתי לבחור תכשיט. ובחורי הישיבה הרי אוספים כסף לכרטיס טיסה לרבי מה"מ, לתשרי"…

דינה: "חשוב מאוד להגדיר לילדים כמה זמן אצטרך את עזרתם ומתי הם יכולים ללכת לענייניהם. כך הילד יודע שעכשיו הוא עוזר למשל למשך שעתיים ואחר-כך יהיה פנוי למה שירצה.

בנוסף כדאי להבהיר לילדים (גדולים יותר) שהעזרה הכי חשובה היא להוריד את האחים הקטנים לגן השעשועים. מבחינתם להתיז תרסיס ניקוי בכל מקום אפשרי – זו העזרה של ערב פסח… אבל אם יקבלו ממתק או כמה שקלים לקניית ארטיקים למי שיצא עם  הקטנים, הם יבינו שזה חשוב וישמחו לא פחות".

חנה: "לשמור על שעות השינה של הילדים בימי החופשה של ערב החג. הרי אנו לא מצליחות להספיק הרבה בניקיונות כשהם מסתובבים בבית. לכן אם נשכיב אותם מוקדם כמו בימי הלימודים, יהיה לנו ערב ארוך לעבוד בנחת.

אני משתדלת בשעות היום לעבוד במה שלא דורש מים ובלגן, או יוצאת לסידורים וקניות. וכשהקטנים במיטות אני עושה את העבודה בה נוכחותם מפריעה במיוחד".

דינה: יש לי שתי המלצות חשובות, לא רק להכנות לפסח.

ראשית לכל, כדאי מאוד להוסיף להוצאות החודשיות עזרה בניקיון, בכל שבוע לפחות פעם אחת. אם אין תקציב לכך, כדאי לבדוק במה ניתן לחסוך כדי לאפשר זאת!

אנו מוציאים כל-כך הרבה כספים על גידול הילדים, ואיננו חוסכים גם אם הילד יזדקק (חלילה) לעזרה או טיפולים כדי שיתפתח כראוי. חשוב שנבין שילד שיש לו אמא רגועה, אשר יש לה פנאי עבורו –  זה מביא לילד תועלת יותר מכל טיפול רגשי שמשלמים עליו ביוקר! חברה שהמתינה שנים עד שזכתה בילדים, אמרה לי ששנות ההמתנה לימדו אותה מה עיקר ומה טפל. אמא המתנהלת רגועה בארוחת הערב ומספרת לילד סיפור לפני השינה –  זו מתנה שאף אחד מלבדה לא יכול להעניק. אם תוותר על כך כי היא לא סיימה לסדר ולנקות, היא לא תוכל להחזיר זאת לילד בעתיד. לעומת זאת, בסדר וניקיון הבית יש אפשרות לקחת עזרה כי זה לא משנה לילדים אם נקי כאן בזכותה או בזכות המנקה…

המלצה שניה היא, שגם אנו, האימהות העובדות קשה, צריכות 'לתדלק' את עצמנו. לעיתים בסוף היום, אחרי שעת ההשכבה והטיפול בסדר ונקיון הבית אנו מרגישות כאילו יצאנו ממלחמה. כדי להמשיך בקרב הזה, הגשמי והרוחני על דמותו החיצונית והפנימית של ביתנו, עלינו למצוא את הדרך למלא את עצמנו באנרגיות. לאחת מספיק שוקולד ממולא וכוס קפה על המרפסת. השניה זקוקה לשיחה לבבית עם שכנה, ואחרת תצא להליכה עם בעלה.

זה חשוב לנו ולכול המשפחה, כדי שנמשיך לבצע את המשימה החשובה מכל – מתוך שמחה וטוב לבב!

בהצלחה!

הרב אליהו ורעייתו חביב, שלוחי חב"ד אתיופיה, צריכים את העזרה שלנו. בדיוק לפני שנה, עם פרוץ משבר הקורונה, ובזמן שחלק גדול מבתי חב"ד בעולם סגרו, הם נשארו לתת מענה לכל מי שהיה צריך, ואף הגבירו את הפעילות באתיופיה לאורך כל התקופה. בצל מגבלות הקורונה הם הצליחו לחגוג ולשמוח בל"ג בעומר, כפי שרבי שמעון בר יוחאי ביקש לציין בכל שנה את יום פטירתו כיום שמחה. לקראת חג שבועות חולקו משלוחים טעימים שחיממו את לבבות לאנשי הקהילה.

הרב אליהו ומשפחתו, עברו תקופה לא פשוטה, אך לא וויתרו למען עם ישראל. הפעילות שלהם פונה לקהילה היהודית במקום, אנשי עסקים מקומיים ומטיילים ישראלים ויהודים מרחבי העולם. בית חב"ד אתיופיה מספק סעודות שבת, אירוח, טיפול בתרמילאים או אנשי עסקים שנקלעו למצוקה וזקוקים לעזרה מקומית.

הפעילות המרכזית שלו מתמקדת בחגי ישראל. בחג החנוכה מוצבת חנוכיית ענק במרכז העיר ובנוסף מתקיימים אירועים בשיתוף עם השגרירות הישראלית. לצד זאת אף מתקיימת פעילות ענפה בשדה התעופה המקומי, בו עוברים רבבות יהודים מידי שנה. בנוסף, מתקיים מידי שבוע בימי ראשון בבית חב"ד, שיעור קבוע בלימוד 7 מצוות בני נח, הפונה לקהל המתעניינים ביהדות ביניהם רבים המתגוררים בגונדר במחנות המתנה להגירה לישראל. "כל מי שמגיע אנחנו מקבלים אותו בשמחה" – זה המוטו שמגדיר את משפחת חביב.

שלוחי הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט״א פועלים בכל עת כדי להביא את הרגשת הבית ואור היהדות לכל אחד בדרך.

הבית והלב שלהם פתוח בכל זמן, לכל אחת ואחד ובכל תחום. כעת חב"ד אתיופיה צריכים את העזרה שלנו ועכשיו זה הזמן שלנו לגמול להם על כך.

לתרומה לחצי כאן

רחלי בן חיים, מגזין עטרת חיה

מי את?

גדלתי במשפחת שליחות בערד. הורי ניצחו לאורך השנים על מלאכת השליחות, וגידול הילדים גם יחד: אבי רב הקהילה ואימי גידלה שלושה עשר ילדים, במסירות נפש, באופן של אורות בכלים. ואני שליחה של הרבי במושב גבעתי (בדרום) אבל לפני הכל ,אני משתדלת להיות אמא ורעיה.

שליחותי במושב מתבטאת בסיוע לבעלי שהוא רב המושב, וכמובן אני אחראית על כל ענייני  שמירת המצוות של נשים: הדרכת כלות, שיעורים, ביקורי בית ועוד..

בנוסף לזה אני מחנכת כיתות א' – ב', השנה אני בשבתון, לומדת התמחות בהוראה מתקנת, באמצע תואר שני.

וכמובן התואר הנכבד ביותר: אמא לתשעה בנים.

איך זה להיות אמא למשפחה ברוכה, שליחה ומחנכת?

עוד כשהתחתנו היה ברור לנו שנצא לשליחות (בעלי מגיע משליחות בארגנטינה), ומאד התחברנו לבקשת הרבי לצאת לשליחות, לכוח והקירבה שהרבי מעניק לשלוחים. ובמיוחד לראות איך הרבי מסר ומוסר את נפשו בשבילנו – אז מצידנו בוודאי שניתן מה שנוכל, וניטול חלק בהפיכת העולם לקראת הגאולה. ברמה הפרקטית – אין לי תשובה איך מסתדרים, כי זה באמת רק בכח האמונה והברכות שהרבי מעניק.

כאשר אנו כבר בשליחות ומגדלים כאן את הילדים, אנחנו רואים במוחש שישנו ערך מוסף לילדי השלוחים שמקבלים הרבה אחריות, בגרות, שמחה, יראת שמים והתקשרות לרבי דווקא בגלל השליחות, שזה דברים שלא יכולתי להעניק אותם בשכונה חב"דית/חרדית. כמובן שיש גם הקרבה וקשיים שבשכונה חב"דית לא קיימים, אך עם הרבה השקעה של ההורים, ליווי צמוד ו'אני מאמין'  – אפשר להשלים גם את זה.

כל בחורה שמתחתנת יודעת שהבסיס הוא להיות רעיה, ואמא לילדים – זו הוראה של הרבי, זו שליחותינו בחיים, וזה אף הצורך הנשי של כל אחת מאיתנו. ואחרי שזה נעשה בשלימות, אזיי מצטרפת לזה גם השליחות 'בחוץ'.

איך התגובות במושב שלכם?

ב"ה אנשים מאד מעריכים את משפחתינו הברוכה, זה לא מובן מאליו, וזה חסד מהשם. אך יש בזה גם הרבה עבודה של השלוחים, צריכים לדאוג שתמיד הילדים יהיו מסודרים ולבושים יפה ונקי, להזכיר להם להתנהג בצורה יפה ומכובדת, אם יש להם תפקיד מסויים – לחזור איתם איך מתנהגים במצב כזה. שהילדים יהיו שמחים ויחייכו – לא בהצגה, אלא באמת. שיהיה להם טוב אז הם ישמחו.

וכך קל לאנשים להעריך משפחה גדולה, כי רואים שלילדים טוב והם נראים טוב. הייתה פה אישה במושב שלקראת לידת בני השביעי, היא ילדה את ילדה השישי. וסיפרה לי מישהי בשמה שהייתה לה דילמה אם היא מסוגלת ללדת עוד ילד, וכשהיא ראתה ש'הרבנית' ילדה ילד נוסף, זה גרם לה לרצות גם ולהאמין בעצמה שהיא יכולה ומסוגלת. הילדים החמודים של הרב והרבנית עשו לה חשק לילדים נוספים.

מביטים בנו על העת, על הדיבור שלנו עם הילדים, על התגובות למעשיהם, על הסבלנות או חוסר הסבלנות סביבם. אנחנו שומעים כל העת התפעלות על עודף הרוגע שלנו (למרות שאני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על הרוגע והסבלנות), ולמרות שיש לנו גדוד בנים, אני לא מסכנה, אלא מאושרת. והילדים שמחים.

את ההזדמנויות הללו אני מנצלת לדבר עם נשים שפונות אליי, מה העיקר ומה הטפל בחינוך הילדים, על מה שווה וחשוב להוציא את האנרגיות ועל מה לא.

וכעת נעבור לרגעים השמורים לאמא שהיא שליחה ומחנכת, אני אומר רגע מסויים ואת תאמרי מה זה מזכיר לך או מה זה בשבילך…

נתחיל….

רגע של אמא: עם כל הכבוד לשליחות בחינוך או במושב, לפני לידה או אחרי – הילדים שבבית צריכים להרגיש שאמא לגמרי איתם לפחות כמה דקות ביום. אם זה בארוחת ערב (בשל תפקידי הנשי אני לא נמצאת בשעה זו בבית), או לומר איתם שמע ישראל כשהם במיטות, להוציא אותם ללימודים בבוקר מתוך רגוע, חיוך וסנדוויץ' מושקע.

וגם בזמנים שאני לא נמצאת בבית: בלימודים או מבצעים, או בעבודה, לזכור להרים טלפון ולשמוע מה איתם ואיך הם מרגישים. אם הגעתי הביתה לזמן קצר ואני בדרך ליציאה נוספת, למקד את עצמי כמה דקות אליהם: לתת לטיפה, לשאול מה נשמע? איך היה בתלמוד תורה? איך היה במבחן? אתה צריך משהו? הם כבר דואגים למלא את הזמן הזה ברגע שהם מרגישים שאמא איתם.

יחד עם כל הפעילות שלנו בחוץ, חשוב לזכור שאנחנו מחנכות גם בבית. לעיתים אנו יודעות להיות המורות הכי טובות, המנחות או המדריכות הנפלאות בחוץ. אבל כשזה מגיע לתוך הבית זה קשה לשבת עם ילד ללמוד, לחזור איתו למבחן ובכלל להשקיע בחינוך הילדים. המשימה הזו הוטלה בראש ובראשונה עלינו, וזה צריך לעמוד בראש מעיינינו.

הרבי אמר חצי שעה ביום: נעביר לעצמינו בראש את הילדים, מה קורה עם כל אחד מהם? אם הבטחתי צ'ופר לאחד מהילדים, מישהו צריך תחפושת להצגה, מוצג לתערוכה, לא לשכוח את הרצונות שלהם ומה עומד להם בראש, להתחבר אליהם.

רגע של בית: אוכל של בית, שאמא תבשל דווקא. מנקה לא אכפת לי, מישהי שתקפל כביסה גם בסדר מבחינתי. אבל בעיניי יש דברים שאמא צריכה לעשות: טיפול פיזי בילד, לבשל ולהגיש לילד את האוכל. שהבית כולו ירגיש ריח של אוכל ואפיה יהודיים של אמא. שאמא במטבח טורחת עבורם – וכך זה הופך להיות מחובר לילדים וגם לומדים להעריך את זה.

רגע של התמודדות: התמודדות עם עומס בחוץ וטיפול בילדים, דוגמא מהשבוע האחרון: השבוע, ביום ראשון חזרתי מהלימודים, בעלי היה אצל משפחת אבלים, ומיד אחר כך נסע לאסיפת הורים של הישיבה, אני הצטרכתי לצאת לעבודתי בעת ששוקעת השמש… וגם פתחנו ארגון שפרה ופועה, וזה דרש ממני לארוז כמה חבילות. ומעל כל זה חזרתי הבייתה והילדים מחכים לאמא שתטפל בהם… זה לא היה קל, הרצון הראשוני שלי היה פשוט לעצום ת העיניים, במיוחד שכבר בנהיגה הרגשתי שאני עייפה להחריד. את התרגילים אני עושה לעצמי לפני שאני נכנסת הביתה: נשמתי נשימה עמוקה, ביקשתי מהרבי שיעזור לי, הזכרתי לעצמי להסתכל על העיקר ולא על התפל. לשדר כמה שיותר רוגע – וזה נתן את הכח בפועל.

כאשר ישנה סיטואציה של לחץ ואני רגועה – הסביבה גם היא משדרת רוגע. אם מגיע שלב של לחץ, חשוב לקחת פסיעה אחורה ולהרגע, כי אם אמא תהיה לחוצה, האחרים ישתגעו עוד יותר ממנה.

וכמובן שצריך לקחת בחשבון שיכול להיות שיהיו דברים שידחו: אולי הילדים ישנו קצת יותר מאוחר, או הכלים של ארוחת ערב לא ישטפו. אבל אם את יצאת במצב סביר והילדים הלכו לישון רגועים – זה שווה.

ואפשר גם לגייס את הילדים לטובת העניין, כשזה ברוגע, יחד איתך, הם יהנו לעזור. כי הם רואים שאת בעצמך עייפה, ויש לך עוד משימות, הם לא מתנכרים למצב, כשאת מגישה להם את זה בצורה בריאה וסובלנית, הם עושים זאת בנחמדות. אבל כשאת באה בלחץ, מעירה ומתקיפה – הם מיד נחסמים מלהקשיב ולעזור. ואז אמא נהיית עצבנית, והפוך על הפוך היא לא מקבלת עזרה מאף אחד.

רגע של מחנכת: השם הנרדף שלי – זה בנשמתי. יש מחנכת בבית, ויש מחנכת בשדה השליחות בבית הספר. בחינוך בבית: לצאת קודם כל בנקודת הנחה שהכל זה סיעתא דישמיא. כל הפסיכולוגים וההנחיות, והספרים לא יתנו לך כלום, אם לא תהיה לך עזרה מהקב"ה. אז המון, המון תפילות, ואחר כך הרבה עקביות, וקו ברור בחינוך לי, ואז אוטומטית לילדים – כי כשהילד רואה ומרגיש שלאמא ברור, אז ממילא לו זה ברור. ואם לא, הוא יהיה מבולבל ו'יטפס על הקירות'.

חשוב להעביר לילד את הכללים בצורה שלא משתמעת לשני פנים, וכך הרבה יותר פשוט לו לקבל אותם. לא תמיד יהיה לו קל לבצע, אבל ידע שכך צריך להיות. ובהמשך יהיה לו גם יותר קל לבצע.

ומצד שני ביחד עם זה, כמחנכת בבית צריכים להיות מאד רגישים לצורך השונה של כל ילד: כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם. למרות שכולם ילדים לאותם אבא ואמא, ואצלי אפילו כולם בנים… לכל אחד הנשמה והגוון שלו, הרצונות והדיעות והכיוונים שלו. וכדאי לשמוע אותם, ואם הכיוון אכן טוב – אז אדרבה, שימשיכו. ואפילו לצ'פר אותם על כך. אך אם אני מזהה שהכיוון סטה הצידה – ולא מתאים בצורה הזו, היות שזה באמת לא מתאים לילד חסידי. ולא היות שלי זה לא מתאים ולא מתחשק לי. אז בראש ובראשונה להבין שזה לא קל לו, ואחר כך לכוון למקום המתאים בצורה ברורה.

חשוב לפתח את הכישרון הייחודי לכל ילד, ולזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן. אותו. חשוב גם לזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן, להתחשב בתכונות השונות, ולהיות רגישים כלפיהם.

בחינוך בכיתה – אני אישית, אוהבת רק חינוך ולא 'מורה מקצועית'. חינוך זה מובנה בנפש והנשמה. אכפתיות. אחריות. עיקביות. ולזה אני מתחברת מאד, השנה זו שנתי ה17 בחינוך ילדים מכיתות א'-ב' בבית ספר ממ"ד – זה מה שתופס אותי שם: עיצוב הנפשות הצעירות.

רגע של הורות: אחידות בין ההורים בחינוך – שלא יקרה סיטואציה שאמא תאמר משהו אחד ואבא יאמר משהו אחר, גם אם קורה שהדיעות של ההורים לא שוות. ניישר קו קודם שנאמר משהו לילדים.

הילדים יודעים שאבא הוא המחנך של המשפחה, אמא עוזרת לו ברמה הרעיונית והביצועית, היא מחנכת בפועל כי היא נמצאת רוב שעות היום עם הילדים. אבל אבא הוא מעל הכל.

רגע של שליחות: חשוב מאד שזה לא יגיע לילדים כמועקה ולא שימאסו בו. שיראו את זה במקום טוב וכיף. וגם מצד בעלי – שהשליחות שלי לא תהיה מעמסה על כתפיו. אלא דבר ראשון השליחות שלו, והתמיכה והעזרה שלי עבור כך. ולאחר מכן אני עם השליחות שלי. ולזכור שהשליחות העיקרית היא להיות אמא, אפשר לשתף את הילדים בצורה כייפית וטובה.

רגע של ילדים בשליחות: בנושא זה ישנו סיפור עם ר' בערל בוימגרטן: שביקש מהרבי לבוא אליו בראש השנה, והרבי אמר לו: "אתה חושב שכשאני תוקע בשופר אני חושב יותר על אלו שמצטופפים סביבי? אני חושב דווקא על אלו שנשארו בשליחות" סיפור זה נותן לנו הרבה כח וחיזוק לילדים ולנו.

אלו שנמצאים בשכונה חב"דית ושומעים תפילה חב"דית, גדלים בצורה שונה מילדינו שרואים מראות שיכולים לפגוע ברוחניות שלהם. אך רואים שיש ברכה של הרבי: ילדי שלוחים מגיעים מזן אחר, פשוט בגלל שהם עצמם שלוחים. ההורים שלהם עוד בחרו בשליחות, והם נולדו לזה, ומקבלים באהבה ובשמחה. וגם מקבלים עידוד מהרבי… יש להם בעצם משימות של שליחות בחגים ובאופן קבוע. ויש להם את השותפות בשליחות של הוריהם: בשמירה על האחים הצעירים – כי פה אין בייביסטר.. היום בערב יצאתי להתוועדות, בעלי היה במשפחת האבלים. והבן בן ה12 נשאר בבית עם אחיו הקטנים. בן השנה וחצי הקיא, והוא טיפל בו במסירות ואחריות. זה שליחות. והוא גם קיבל מחמאות ופידבק על כך. כי זה לא מובן מאליו.

רגע של מנוחה: חובה לכל אמא! אך זה דבר שצריך לעבוד עליו כי ביומיום – אין לזה מקום מבחינה מעשית. רעיונית כמובן שזה צורך, אני יכולה לומר שהיום אני הרבה יותר עסוקה מפעם, אבל היום אני יותר נותנת למנוחה מקום. אם פעם לא היה שייך שאני יכנס לחדר וינוח והילדים לא הכירו מושג כזה, כי כל עוד מישהו ער בבית אני חייבת להיות ולהשגיח עם יד על הדופק על כל דבר. הסברתי להם שאמא רוצה שיהיה לה כח לערב, או שאמא חזרה היום ממשימה כזו או אחרת. ובמקביל אני דואגת שהם יהיו עסוקים במשהו טוב, ורואה שהם מקבלים את זה יפה.

זה באמת צורך וחובה לתת את הפסק זמן הזה של הרגיעה. כאשר לא מצליחה לנוח, אני פחות אפקטיבית בערב.

ויש גם מנוחה נפשית: לשבת לקרוא 'בית משיח', ללכת להתוועדות או ערב נשים (לא שאני מארגנת) זה גם חשוב. שעונים שמחוג השניות לא עוצר אף לרגע, אלא מסתובב סיבוב שלם – הבטריה נגמרת מהר יותר. אז אפילו רק בשביל הצורך להמשיך לתת – חובה לנוח. ולא בשביל תאווה גופנית…

הייתי בחנוכה אצל הרבי מלך המשיח שליט"א בשבילי זה היה חמצן לכמה שנים.. מנוחה לגוף ולנשמה..

רגע של נס: באחד הערבי שבתות שיצא לי שוב לצאת לעבודתי החשובה, הילדים נשארו לבד עם האח הגדול התורן שהוא טרם בר מצוה ולכן פחות קריטי שיתפלל במניין. אותו ילד אירגן מסיבות שבת והשתמש בדגל צבאות השם שיש לנו ובו תמונה של הרבי וכם כתוב שם המושב: גבעתי. כשהם סיימו את מסיבות השבת שהתקיימו בתוך הבית, כי היה יום קר מאד. הם הניחו את הדגל ליד השולחן עם הנרות.

ו…כאן אני נכנסתי הביתה. והמחזה שנגלה לעיניי: דגל בוער באש!!! תינוק זוחל על הריצפה!!! וכל הסלון מלא בילדים שבדיוק החלו להילחץ!!! לא יודעת באיזה כוחות: תפסתי את הדגל הבוער  ורצתי איתו החוצה.  כמה ניסים: א. שלא נשרף הבית. ב. שהדגל התחיל לבעור כשאני הגעתי הביתה ולא לפני כן. ג. היה תינוק על הריצפה, ולא היו זוכרים אותו אם היו בורחים.. ואח"כ גם שמתי לב שאת הדגל הבוער העברתי מעל הראש של התינוק… ועוד ועוד…

הסברתי לילדים שזה בגלל שאמא יצאה לעבודה חשובה – והם עסקו כמה דקות קודם במסיבות שבת. בגלל זה השם שמר עליהם. אגב, הדגל כולו התלקח והתמונה של הרבי נשארה שלימה, הוא שמור לנו כהודיה על הנס..

רגע של נחת: יש הרבה רגעים, תודה להקב"ה. הנחת מאד מורגש בסעודת השבת, כשכל המשפחה שהקב"ה נתן לנו סביב שולחן אחד (גם כאשר הבנים הגדולים בישיבה – הם ב"ה במקום שאנו רוצים שהם יהיו, אז שולחן השבת לא מרגיש את חסרונם), ויש לילדים מקום להתבטא עם דפי הקשר ודברי תורה.

גם כשהילדים עוזרים אחד לשני, ושהם בעצמם יוזמתיים ומארגנים 'הקהל' לאחים ולשכנים, ולוקחים החלטות טובות ומיישמים אותם.

רגע של שמחה: כשנפגשים ב'עולם' לומדים יותר ויותר להודות ולשמוח על מה שהקב"ה נותן לנו. וזה כיון מחשבה שמאד חשוב להעבירו, כי ילדים זה 'עם' שמאד מתלונן, להראות להם כל הזמן כמה הקב"ה נתן לנו, ונמצא איתנו, ואשרינו וכמה אנחנו צריכים לשמוח. ויש כל כך הרבה לשמוח. תודה להשם: נשואים, משפחה ברוכת ילדים, כולם בריאים, אוהבים אחד את השני, שמחים והולכים בדרך של הרבי, בעלי גם משפיע בישיבה וגם בשליחות ומשמח שהוא מצליח לשלב בין השניים. ועוד הרבה שמחה וטוב.. רק להודות.

רגע של נתינה: שליח במהותו הוא נתינה אחת גדולה. לא ממקום של כפיה וקושי אלא ממקום של שמחה ותענוג. בתור רעיה ואמא גם יש נתינה של 'תן וקח' כשאמא מכבדת, היא מכובדת. את מעניקה לילדים ומספיק החיוך שאת מקבלת והעזרה שהם רוצים לתת כי הם רוצים 'לשלם'.. הלכתי לאסיפת הורים של אחד מילדי, והוא כתב לי שם על השולחן: "תודה רבה אמא, על כל הרגעים שישבת איתי ללמוד ועזרת לי בהכנת שיעורי בית". אני כלל לא יושבת איתו הרבה, אבל כנראה הדקות האלו שכן ישבתי רק איתו, עשו לו המון..

ויש גם דברים שנותנים כי כך צריך, ולא תמיד רואים את התמורה, כמו בחינוך הילדים שנראה שזה השקעה קירחת פעמים רבות.. ובשליחות זה קורה המון שמשקיעים ולא בטוחים אם יצא מהאדם הזה משהו בכלל. מסופר על הרב גוטניק שפתח שיעור טהרת המשפחה, ובמשך כל סידרת השיעורים, הגיעה רק אישה אחת. הוא כתב לרבי באכזבה. וקיבל תשובה מדהימה: גם למשה רבינו הייתה אמא אחת, וממנה יצא נשיא ישראל. אי אפשר לדעת מה יצא מהזריעה הקטנה אפילו, גם מה שלא נראה על פני השטח.

רגע מיוחד: כשיהודים מתחברים לרבי – זה מיוחד! ועושה לי טוב. זה גם סיפוק ענק: בשיעור היום, שמעתי נשים שהן לא חב"דניקיות אומרות: "שהרבי יעזור", "הרבי שומר עליך", או: "נעשה נחת לרבי"  אני מרגישה עם זה סיפוק גדול בשליחות.

רגע של טיפ: יש מסקנות שמגיעים אליהם במשך החיים אחרי הפסדים. זה נכון שלומדים מטעויות, אבל לא תמיד חייבים ללמוד מטעויות. לפעמים אפשר לשמוע למישהו גדול וחכם ממני. יש היום הרבה הרצאות, כתבות וספרים בנושאי שלום בית, חינוך, העצמת הילדים ועוד… חשוב לקרוא, לשמוע, 'לשים בכיסים', להפנים – אולי זה מה שיעבוד אצלי דווקא ויציל אותי.

חשוב גם שאמא תיראה טוב, תטפח את עצמה ותראה שהיא מאושרת ושמחה, זה נותן הרבה כח לבעל, לילדים ולכל הסביבה.

בנוסף: לימוד חסידות מאד עוזר בחיבור לרבי, מאד מרגיע ונותן כלים מעשיים, וכמובן שהברכות נותנות הרבה כח. ביטחון בקב"ה לדעת שלא אני משחקת את התפקיד, אני רק חייל במשימה ויש מי שמוביל את החיילים. ושום דבר זה לא סוף העולם כי 'אין עוד מלבדו'.

ולסיום, מה יש לך לומר לכל האמהות?

כאמהות, מוטלת עלינו אחריות כבידת משקל בכמה תחומים:

תפקידנו, לשמור על כבוד בין בעל לאישה ובין ההורים לילדים – זה נותן לילד חוסן להתמודד לאחר מכן בעולם שבחוץ.

חשוב להיות דוגמא אישית, אי אפשר להגיד לילדים: 'תעשו' ובסוף הם רואים שההורה עושה משהו אחר משאומר. וגם אם זה לא קל להיות דוגמא אישית זה 'must'. להראות לילדים שמקפידים על שולחן ערוך קלה כבחמורה. 'המבצעים' לא הופכים אותנו להיות פשרניים ח"ו, גם אם זה דורש שהם יחזירו ממתק שקיבלו והוא לא כשר, או לא יטעמו כלום אצל משפחה ביישוב, למרות שזה יכול לפגוע או מבייש. אין פשרות ביראת שמים. לא תמיד נחייב אותם לנהוג ברמת החומרות של ההורים, אבל הם יראו ויפנימו שאבא ואמא עושים יותר. וישאפו להיות כמוהןם בהמשך..

והחשוב מכל: להנחיל לילדים שהרבי מלך המשיח הוא הרמטכ"ל – הוא המקום הראשון, ואנחנו עושים לו נחת רוח. אחר כך אבא ואמא ואחר כך חברים…

נחמי וילהלם

תוך כדי שהיא מקרצפת את רצפת האוהל ומערבבת את התבשיל על האש, היא שומעת את משה המנהיג מבקש: "כל נדיב ליבו יביא את תרומת ה' ".. אנחנו עומדים לבנות משכן! משכן לה'??!! וואו איזו זכות!! אני רוצה להיות חלק מזה!

היא מביטה מסביב לראות מה יש לה בבית.. מעט החפצים שהספיקו לקחת איתם בבריחה הגדולה ממצרים, לא נראים מתאימים לרצון העצום שלה לתת כמה שיותר. רגע, התכשיטים!! התכשיטים שהצלנו מעשית עגל הזהב!! אהה.. עכשיו סוף סוף יזכו לייעודם המקודש!

היא משאירה את האוכל על האש והתינוק שצריך החלפת טיטול ורצה מהררר.. אל משה.. היא רוצה להיות הראשונהה! מכל רחבי המחנה, מגיעים אל משה עגילים, טבעות, נזמים וצמידים מזהב, התרומה הראשונה של הנשים.

חוזרת בסיפוק אל האוהל , ותוך כדי לטפל בכל מה שנזנח היא מחליטה, אני רוצה לתרום עוד! משהו שהוא ממש שלי..

אה, המראה שלי! המראה מנחושת בה התקשטתי לכבוד בעלי כשחזר מעבודת הפרך, כמה השקעתי שתהיה מבריקה באמת! יהיה לי קשה להיפרד ממנה, אבל אני כל כך רוצה! זה מתאם למשכן נכון?..  עוד שפשוף אחרון ושוב רצה מהר ברגליה היחפות אוחזת את המראה הנוצצת בידה ומגישה למשה ברעד.

משה רבינו מביט מסביב אל כל הנשים עם המראות בידיהן ומחמיץ פנים: האם ראויה המראה לבוא כתרומה למשכן המקודש? האם אין מהותה תאוה או יצרים? אך ה' לא מותיר לו מקום לספקות: "קבל, כי אלה חביבות עלי מן הכל!" הרי בזכותן הביאו הנשים לעולם את הדור שיצא לבסוף ממצרים, דור הגאולה! ממנו עשה משה את הכיור, סמל הטהרה, וממנו יטהרו הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני עבודת הקודש.

בחיוך היא חוזרת אל האוהל עם השכנות, אבל הן עדיין לא רגועות.. מה עוד נוכל לתרום? הרי אין כבר כלום בבית? מביטות אל ידיהן העמלות והיא קוראת, הסוד שלנו! הכשרון המיוחד שהוא רק שלנו! הרי רק אנו יודעות את מלאכת טווית הצמר מעל גבי העיזים כדי שיצא רך וטוב. הבה נתרום את הידע שלנו למשכן! חברותיה מריעות לה בשמחה והן סבות על עקביהן וממהרות חזרה אל משה.

***

לקראת חג הפסח המתקרב, כולנו מקבלים בקשות לשותפות בקמפיינים של התרמה לארגונים שונים שפועלים ועושים למען עם ישראל.

אך מעבר לתרומה הכספית שבוודאי תעזור, הפרשות שלנו שמדברות על בניית המשכן במדבר, מעוררות התבוננות בתרומה הפרטית שלי לקמפיין בנית משכן לה'.

ומה את ואני תורמות? איך נעניק משלנו לבנות בית לה' בתוכינו ובסביבתינו? דירה שה' ירגיש בה נוח ונעים?הנה כמה הצעות לשותפות נשית:

תורמת את התכשיטים שלי

👂העגיל שעל האוזן שמסמל את חוש השמיעה, לדעת להאזין, להקשיב לדברי התורה וללמוד עוד ועוד, להיות קשובה ורגישה לילדי, לבעלי, ולמי שזקוק להקשבה שלי. 👃הנזם שעל האף מסמל את חוש הריח, לדאוג שיהיה פה תמיד ריח של אוכל חם ושל בית🏠 להריח ולהרגיש מה קורה עם היקרים לי, האם מישהו פה זקוק לי?!

☝️הטבעת שעל האצבע מסמלת את האצבע המורה ששמה גבולות ומתווה את הדרך

הצמיד שעל היד מביע את הרוך והחום הנשי שיודע לתת חיבוק וחיזוק בדיוק ברגע הנכון.

תורמת את מראת הנחושת שלי, את המקום הכי הכי נשי שלי, שומרת על מראה מטופח ונשי, מפנקת את עצמי בשופינג ללוק צנוע ויפה בגבולות הנכונים. משקיעה בזוגיות ושומרת על הטהרה והקדושה בבית פנימה.

ואת הכשרונות שלי, תורמת ומשקיעה קודם כל בקדושה, מצליחה לשמח אחרים במתנות שזכיתי בהם, ולהעביר את זה הלאה..

בדיוק כמו הנשים במדבר, הנשים של היום, הראשונות שתורמות ובונות משכן מפואר של אור וטוב שימהר את בנית בית המקדש השלישי האמיתי!

המצרכים:

לבצק (2 תבניות אינגליש קייק):

500 גרם (1/2 3 כוסות) קמח לבן

10 גרם (כף גדושה) שמרים יבשים

80 מ"ל (1/3 כוס) שמן צמחי

75 גרם (1/4 כוס ועוד 2 כפות) סוכר לבן

2 ביצים

180 מ"ל (3/4 כוס) מים

קורט מלח

1 כפית תמצית וניל

ביצה טרופה להברשה

למלית:

1 קופסה ממרח שוקולד פרווה (למשל השחר)

50-70 גרם שוקולד מריר קצוץ גס או שוקולד צ'יפס

50 גרם אגוזי לוז קצוצים גס

לסירופ:

100 גרם (1/2 כוס) סוכר לבן

100 מ"ל (1/2 כוס פחות כ-2 כפות) מים

אופן ההכנה:

מכינים בצק: בקערת מיקסר עם וו לישה מעבדים יחד קמח, שמרים, שמן, סוכר, ביצים, מים, מלח ותמצית וניל במשך כ-10 דקות – עד שמתקבל בצק אחיד, רך ומעט דביק.

יוצרים מהבצק כדור בידיים מקומחות, מעבירים לקערה מקומחת קלות, מכסים ומתפיחים במשך כשעה או עד שהבצק מכפיל את נפחו.

כשהבצק תפח מחלקים אותו ל-2 חלקים. מרדדים כל חלק על משטח מקומח למלבן בעובי 3-4 מ"מ.

מורחים על מלבן בצק מחצית מכמות ממרח השוקולד בעזרת פלטה או קלף. מפזרים מעל שוקולד קצוץ ואגוזים קצוצים בשכבה אחידה ומגלגלים לרולדה הדוקה.

חוצים את הרולדה לאורכה ומגלגלים את שני החלקים לצורת בורג.

מניחים את העוגה בתבנית ויוצרים עוגה נוספת מהחלק השני של הבצק.

מתפיחים את העוגות במשך כשעה או עד שהן כמעט מכפילות את נפחן, ובינתיים מחממים תנור ל-175 מעלות.

מברישים את העוגות התפוחות בביצה טרופה ואופים כ-30 דקות, עד שהעוגות מזהיבות ומתייצבות.

מכינים סירופ סוכר: בסיר קטן מניחים מים וסוכר, מביאים לרתיחה על להבה גבוהה ומבשלים במשך 1-2 דקות עד שכל הסוכר מתמוסס. מסירים מהאש ומצננים מעט בטמפרטורת החדר. כשהעוגות מוכנות מברישים אותן בנדיבות בסירופ, מצננים מעט ומגישים.

הערות, הארות ותוספות:

* לפני התפיחה הראשונה הבצק מרגיש קצת רך ודביק מדי. לאחר התפיחה זה מסתדר והבצק הופך לנוח מאוד לעבודה. חשוב לא להוסיף יותר מדי קמח כדי שלא ייווצר בצק קשה מדי.

* שומרים את העוגות עטופות היטב בטמפרטורת החדר עד 2-3 ימים, אך מומלץ לחמם אותן מעט לפני ההגשה.

* אפשרויות נוספות למילוי פרווה לעוגה: ממרח תמרים ואגוזים קצוצים; טחינה, סילאן ושקדים; ממרח נוגט אגוזים וברס; חמאת בוטנים וריבה וכיו"ב.

לבריאות! שבת שלום!