Author Archive

בעוד יומיים: כנס עולמי "למעשה"



 

‏היכנסו לקישור זה כדי להצטרף לקבוצת ה-WhatsApp שלי: https://chat.whatsapp.com/LBDVK40lch01iwpOUra71B

חיילות הנבחרת מסיימות שנת הכשרה



כתבה מיוחדת: שלום בנייך

עצור גבול לפניך! 

המומחית גליה סברסוב סוללת את דרך החינוך לגבולות בתחום המוגנות / דבורה לאה אמיר עטרת חיה

 

גבולות!

קיים בלבול רב סביב גבולות בריאים ואיך שמים אותם. האמת שמעולם לא לימדו אותנו בשום מקום עליהם.

כל אדם שהגבולות שלו בתור ילד לא כובדו – עלול לפתח תפיסת עולם מעוותת על גבולות. אבל בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להתנהל בלי גבולות ברורים, גם אדם לא יכול להתנהל כשאין גבולות ברורים בכל מערכות היחסים שלו, בכל רבדי החיים שלו.

מהם גבולות? גבולות הם למעשה בירור פנימי עם עצמנו, קודם כל של "מה מתאים לנו ומה לא?". כשאנו יודעים מה בדיוק מתאים לנו, ומה לא – אנו יודעים לתקשר את זה החוצה.

מה אנחנו יודעים על גבולות? תמיד חשבתי שגבולות אני מציבה לכל מי שסביבי. מה זאת אומרת? אליי לא ידברו ככה! את זה אני לא מסכימה שיעשו! אני אציב להם גבולות. רק לאחרונה בעקבות קורס שאני לומדת, גיליתי שגבולות אני מציבה אך ורק לעצמי – מה מתאים לי ומה לא. אם מישהו מדבר אליי באופן שלא מתאים לי אז במקום לחנך אותו ולומר: "אתה לא תדבר אליי כך". אני פשוט זזה משם.

נמשיל זאת לאדם הבונה וילה לעצמו, סביבה הוא בונה גדר עם שער. הגדר יוצרת לו את הגבול שלו. הוא לא בונה גדרות סביב הבתים שסביבו אלא רק סביב ביתו-שלו, כי גבולות אנחנו מציבים לעצמנו בלבד.

לנו כהורים האחריות ללמד את ילדינו מהם גבולות בריאים (וכמובן לכבד אותם ואת גבולותיהם. אם לדוגמה ילד יגיד לי: "אמא אני מתבייש ללכת עם הכובע הזה", במקום לומר לו: "אוי, איזה שטויות, הכובע ממש יפה" – אכבד אותו) כדי שבתור ילדים הם יוכלו לכבד את עצמם ולשמור על נפשם וגופם וכמובן יגדלו כאנשים עם גבולות.

בכתבה זו התמקדנו בנושא מוגנות, לשם כך שוחחתי עם גליה סברסוב, מתמחה בנושאי צניעות ואינטימיות בריאה המעבירה סדנאות והרצאות בנושא.

"דב אורב הוא לי"

"לילדים היותר צעירים יש כמה מקומות שבהם יש הכי הרבה נקודות סיכון, ולמרבה הצער – כמה מהם דווקא במקומות של קדושה וטהרה:

המקווה. לצד מעלת הטהרה של המקווה – למרבה הצער יש המגיעים לשם לא למטרות טובות, וכך נוצרה המציאות שבמקווה יש סכנות רבות לילדים קטנים!

גם אבות החושבים לשמור מאוד על ילדיהם, מגלים שלפעמים זה בלתי אפשרי לעקוב אחריהם כל הזמן, במיוחד במקום בו קיימים חדרונים.

בית הכנסת. יש דעות שונות בקרב הרבנים בנושא הבאת ילדים לתפילה: יש רבנים שמעודדים את התופעה משום חינוך למצוות – שילדים יתרגלו לראות תפילה בציבור מגיל צעיר וכך תתחבב עליהם התפילה, ויש שמתנגדים בגלל שהילדים מפריעים ויוצרים אווירת חוסר רצינות בתפילה.

אבל גם הורים שנוהגים להביא את הילדים לבית הכנסת – חשוב מאוד שיהיו מודעים לכך שגם מקום קדוש זה, עשוי להיות בעייתי למוגנות הילדים. מגיעים לשם הרבה ילדים שמסתובבים בלי השגחת הורים, ומשחקים בחוץ בזמן שהוריהם בתפילה. עומס, המולה והמוניות – הם מצבים שמייצרים כר פורה לאינטראקציות לא בריאות.

לכן, לצד החשיבות החינוכית בהבאת ילדים לבית הכנסת – ההורים שמביאים את ילדיהם לבית הכנסת, צריכים להבין שחשוב מאוד להשגיח על הילדים, ללוות אותם לשירותים – במיוחד בבתי כנסת גדולים והמוניים, ולהסביר להם איך שומרים על גבולות גופם במקומות ציבוריים.

 

פנימיות. לנערים בגילאים היותר גדולים, במקרים לא מעטים הפנימיות הישיבתיות מהוות כר פורה להתנסויות שליליות. לכן ההמלצה של רבנים ומחנכים רבים, היא עד כמה שאפשר לשלוח ילדים ללמוד במקומות קרובים למקום המגורים ובמידת האפשר להימנע מפנימיות בגילאים הצעירים.

לעיתים מראם של נערים, בתחילת גיל ההתבגרות, מאוד מטעה אותנו ההורים. הם עלולים להיראות 'קשוחים ומחוספסים' כאלו שלא אכפת להם מכלום, אבל למעשה הם עדיין ילדים שצריכים את אמא שלהם לידם. וכשהם חווים בדידות במסגרות פנימייתיות זה עלול להיות מתורגם לבלבול בשפות. בלבול בין שפת הרוך והאהבה האימהית לשפה שלא מתאימה לגילם עדיין.

נמעיט ונמנע – זו הדרך:

בניגוד למקובל לחשוב, פגיעות והטרדות הם לא דבר מקרי. יש לא מעט דברים שההורים יכולים לעשות כדי להפחית את הסיכונים שילדיהם יפגעו:

א. קודם כל ללמד ילדים לשים גבולות באופן כללי, בכל תחום בחיים. היכולת להיות אסרטיביים, לומר "לא!" כשצריך, לפעול כדי להגן על עצמם ולמנוע נזקים מעצמם – היא מיומנות קריטית בחיים בכלל, ובתחום המוגנות בפרט. לפעמים, להורים מאוד נוח שיש להם ילד מרצה [ילד הרגיל לוותר על רצונותיו כדי לרצות אחרים], והם מבלבלים בין ילד מרצה לילד טוב ונוח ולא מבחינים שיש פה בעיה שצריך לטפל בה. ילדים מרצים, חלשים ותלותיים – אלו הילדים הנמצאים בקבוצת סיכון הגבוהה ביותר לפגיעות.

ב. מאוד חשוב ללמד את הילדים תקשורת בריאה סביב גופם.

הרבה מאוד מהפגיעות לא מדווחות בגלל מבוכה שיש לילדים וחוסר יכולת לתקשר עם ההורים בנושא. טעות נפוצה של ההורים היא לחשוב שזה שיש להם קשר טוב, חיובי ופתוח עם הילד זה מספיק ובמידת הצורך הילד יבוא וישתף אותם. זו ממש טעות!

נתקלתי לא פעם באנשים בוגרים שהעידו על עצמם שזכו לגדול במשפחות חמות ותומכות ביותר, ובכל זאת, כשנפגעו לא שיתפו את ההורים בגלל המבוכה שחוו.

רובנו לא מודעים למסרים שאנחנו מעבירים בקשר לגופם של ילדינו, אבל מחוסר מודעות רובנו נוטים להעביר את אותם המסרים שקיבלנו בבית הורנו – לטוב ולמוטב (לפעמים הורים שיש להם ביקורת על המסרים שקיבלו בילדותם נוטים לעשות את אותן טעויות כהורים – לעיתים מתוך הקצנה לצד השני).

אין כאן פיתרון קסם, רק מודעות ולימוד על חינוך למסרים על הגוף. ולנו כחב"דניקיות יש הרבה מה לומר על יוקר וקדושת הגוף היהודי ובחירת הקב"ה בגוף היהודי דווקא וכדומה.

ג. החלק הכי בסיסי וחשוב הוא תרגול. לאחרונה קראתי על מקרה חמור שהתרחש בקהילה. הרבה הזדעזעו ושאלו את עצמן איך יכול להיות שהיום עם כל המודעות – עדיין יש כל כך הרבה מקרי פגיעות? למה הילדים עדיין לא שומרים על עצמם?!

אני חושבת שהתשובה נעוצה בשאלה. מודעות כשלעצמה איננה מספיקה. המחשבה שהמודעות כשלעצמה מספיקה – היא גורם הבעיה. מה שכן מייצר ביטחון הוא תרגול של סיטואציות דומות. ללא התרגול, הגוף שלנו לא יודע איך להגיב ונכנס למצב של קיפאון. לכן, חלק קריטי ביותר הוא לתרגל עם הילדים (דוגמא לתירגולים אפשר למצוא בסדרת הסרטונים החינמית).

כך נדבר מוגנות

פשוט מאוד. בדיוק כמו שאנחנו מדברים עם הילדים על זהירות בכבישים, על סכנות החשמל, על סכנות ביטחוניות (יותר נפוץ בקרב מי שגר בקווי התפר ביטחוניים), ועל שאר נושאי בטיחות.

אם כי חשוב מאוד לא להפוך את הנושא ל'נושא היום' עליו מדברים כל היום. נתקלתי לא פעם באימהות מלאות פחדים וחרדות, שכל היום מתחקרות את הילדים וכל הזמן חושדות – ובאופן פרדוקסלי משיגות את התוצאה ההפוכה. מבלי לשים לב הן מעבירות מסר של חוסר אמון בעולם, באנשים ובילד.

 גיל חינוך

אפשר להתחיל לדבר עם ילדים מהגיל שהם יכולים להבין כללי בטיחות בסיסיים. מהניסיון שלי, בדרך כלל בגיל 4. אבל למעשה חינוך למוגנות מתחיל בחדר הלידה. באופן בו אנחנו נוגעים בילדים שלנו, האם אנחנו משדרים כבוד לגוף שלהם, כבוד לגבולות שלהם, השמות והכינויים לגוף ולאבריו, מאוד משפיעים על היחס והכבוד שלהם כלפי גופם.

 

לקבלת סדרת סרטונים בנושא מוגנות עם כלים פרקטיים שלחי אליי מייל: [email protected]

 

שוב כלי למטבח? שוב חפץ נוי? השנה לא מתלבטים!



מאוירה בשידור חוזר: החלק הראשון מהכנס הארצי

אתחלתא דגאולה: דבש מלכות קורח

שיחת דבר מלכות לפרשת קורח

טעימה לנשמה מתאילנד

פרשת קורח

ד"ר גוטמן "חוקר האהבה" בארה"ב חקר במשך שנים ארוכות את סוד ההצלחה בנישואין. הוא ביקש מבני זוג להתווכח ביניהם על נושא מסוים שנוי במחלוקת וצפה בדרך שהם מתווכחים. באמצעות מחקר ותצפית על זוגות רבים יכול היה להעריך בדיוק של כמעט %100 את עתיד הנישואין שלהם.

האם אנחנו יודעים להתווכח? כמעט כל אחד מאיתנו חי במחיצת אדם שיש לו אתו חוסר הסכמה. עמיתים לעבודה, שכנים, חברי קהילה, בני זוג ובני משפחה. כפי הנראה תמיד יהיו בינינו חילוקי דעות וחוסר הסכמה. אז
איך חיים את זה נכון? האם אנחנו חייבים להיות אחידים כדי להיות באחדות? ואלי שאלת השאלות- מי לוקח את האחריות?

פרשת "קורח" מציפה את הסיפור המביש של הערעור על מנהיגותו של משה. קורח, בן הדוד, הכריז מרד נגד משה ואהרון, במטרה לתפוס את מקומו של אהרון ככוהן הגדול. המרד הכושל שלו הגיע לקיצו המר כאשר האדמה נפתחה ובלעה את קורח ואת אנשיו, ובכך הוכח קבל עם ועדה שמשה ואהרן אכן נבחרו על ידי אלוקים.

זו לא פעם ראשונה שעושים למשה חיים קשים, אך בשונה מכל החטאים הקודמים של העם הצעיר שיצא ממצרים,
הפעם זו מכה ישירה למעמדו של נשיא הדור. מחלוקת שיוצרת סדקים לא פשוטים במהותו של "משה רבינו"

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים-סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת לשם שמים- זוהי מחלוקת הילל ושמאי איזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים- זוהי מחלוקת קורח ועדתו"
רגע, ממתי מחלוקת היא דבר חיובי שצריך להתקיים?
אם מחלוקת היתה שלילית, לא היו מלאים ספרי המשנה והגמרא במחלוקות.. ויכוח הוא דבר בונה ולגיטימי. באמצעות דיון פורה והקשבה לדעות שונות, ניתן להגיע לשורש ואמיתות העניין. הבעיה מתחילה כשהמחלוקת היא לשם מריבה. הילל ושמאי ידעו לכבד זה את דעתו של זה, להפריד את הנאמר ממי שאמר, להקדים את דברי השני לדבריהם ולחזור עליהם. הם ידעו להתווכח נכון.

קורח טען "כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'"? כולם שווים, טוען קורח. אסור שיהיו הבדלי מעמדות או דעות שונות! ואם כולם אותו דבר גם אני ראוי להיות מנהיג. אך משה רבינו מלמד אותו שרק באמצעות השוני והמיוחדות של כל אחד- ניתן ליצור אחדות אמיתית. רק תזמורת של כלים מגוונים, שכל אחד מנגן את הצליל שלו, תייצר הרמוניה נפלאה.
בעם ישראל יש כהנים, לווים וישראלים, יש רבנים, תלמידי חכמים וגם יהודים פשוטים ובעלי מקצועות שונים. הגבולות צריכים להיות מאוד ברורים כי לכל אחד יש תפקיד ושליחות ייחודית.
וכאן נכנסת לתמונה האחריות הנשית שלנו. (אוף, שוב אני אחראית🤦‍♀️) מה גרם לנפילה הזאת? "קורח, שפיקח היה ,מה ראה לשטות זו?!" מי הניע את קורח להתקומם נגד משה בצורה כל כך לא חכמה?
אחד מהנסחפים אחרי קורח נקרא און בן פלת. ברגע האחרון הוא פרש מן הסכסוך וניצל מגורלם הנורא של קורח וחבר מרעיו. מי הציל אותו ??
חז"ל מגלים לנו שבשני המקרים הייתה זו אישה שמשכה בחוטים, פעלה מאחורי הקלעים והייתה אחראית לגורלו של בעלה ומשפחתה. ועליהן אמר שלמה המלך בשיר השירים "חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידה תהרסנה".
אשת קורח היתה זו ששכנעה אותו לצאת למלחמה המיותרת הזו, היא רצתה שבעלה יקבל מעמד מכובד יותר, יום ולילה הכעיסה את בעלה ודחפה אותו לרדוף אחרי השררה ולהילחם במשה. היא זו שהובילה את בעלה וחבורתו לאבדון.
לעומתה, אשת און בן פלט הצליחה להציל את בעלה רגע לפני הסוף. כשלא הצליחה לשכנע את בעלה לוותר על המריבה, עשתה מעשה. היא השקתה את בעלה ביין משובח וכשנרדם, ישבה בפתח אהלה, פרעה את שערה וישבה כך גלוית ראש. קורח ועדתו באו לאסוף את און בן פלת אך לא העיזו להיכנס (מעט כבוד עוד נשאר..) הוא היה היחיד שניצל.

אישה הורסת? אישה בונה! גם הדרך שבה אני מתמודדת עם חוסר הסכמה, עם חילוקי דעות בזוגיות, במשפחה, ובכל המעגלים שסביבי, היא זאת שתקבע את איכות הקשר.
אז הנה כמה טיפים לוויכוח בונה ממשנתו של דר' גוטמן: במקום לפתוח בביקורת- להתחיל במילים נעימות שיוצרות נכונות להקשבה. לקחת אחריות, להשתמש במילים של כבוד והערכה ולתאר את הצרכים והרגשות שלי בצורה ברורה וללא זלזול בשני. כך אצליח ליצור תקשורת בריאה שהיא הבסיס לבית יציב וחיים מאושרים.
אישה בונה- כבר אמרנו??

נחמי, בית חב"ד בנגקוק

אורו של משיח: מתעוררות ליום נוסף בקעמפ

































































































מהדורה שלישית לספר רב המכר 'דבי, קיבלת מתנה'

"דבי, קיבלת מתנה" – מהדורה שלישית של הספר המצליח הייחודי מסוגו!
ספר מיוחד, חדשני, יצירתי,מנגיש רעיונות רבים מתוך תורת החסידות באופן מעשי ונותן מענה לשאלות של הנוער.
עוסק בנושאים החשובים: בחירה חופשית, אחריות אישית ובגרות נפשית.
הספר יכול להעניק לתלמידות – צמיחה אישית יותר בריאה ושלווה.
כמה המלצות מבנות שקראו את הספר:
"מורן, הספר הגיע אליי בול בזמן"..ונתן לי ראיה מזווית אחרת תודה לך!"
"אני בד"כ לא מגיבה על ספרים אבל הפעם הייתי חייבת!
הספר נתן לי המון! …לדעת שאני בעל הבית על עצמי ולא לתת לסביבה לנהל אותי…"
"אני קוראת את הדברים של דבי ושומעת את עצמי.. זה נתן לי הרבה תשובות!
את ממש מצילה נפשות!"
"את שליחה טובה של ה' להביא רפואה ללבבות שואלים!
נהניתי להסכים עם התשובות, להחכים עם התובנות ולהיטען בכח להמשיך באמת להאמין בה' ולאהוב"
"הבנתי מה חשוב בחיים ומה לא, לדעת איך לא להיבהל מנסיונות ולדעת שמשם אנו צומחים וגדלים, כמו התהליך של השורש עד הנביטה..
לדעת שאני הבעל בית על עצמי, על הגוף שלי ולא לתת לאחרים לשלוט לי עליו. לדעת תמיד להסתכל על כל הטוב והמיוחד והאין סוף שטמון בי ולנצל! כי יש לי כוחות אדירים!"
קצת מהמלצות שהתקבלו מנשות חינוך על הספר:
*מצורף מכתב המלצה מאת הרב דיסקין
הרבנית ברכה טברדוביץ:
"דבי, קיבלת מתנה"
ספר חובה לבנות הנוער!
ספר הנותן מענה לשאלות החיים
העולות לעתים בגיל הנעורים.
בספר שזורים קטעי דרמה לצד
תובנה על מיקומה של המשפחה
וההשפעה החיובית של ידידות מכילה.
זהו מסע שחשוב לכל בוגרת!"
הגב' שושנה ליכטנשטיין:
"..מתייחס לדילמות שמעסיקות את הבנות (וגם את המבוגרים), בצורה זורמת ומזמינה. לאורך העלילה נרקמות תובנות, שמעניקות התייחסות נכונה להתמודדות המלווה את גיל ההתבגרות, ונותנות כוח וכלים להתמודד ולנצח. מומלץ בחום למתבגרות ולמי שמלווה אותן"..
הגב' רוחי מיכלאשווילי- מורה, מרצה ומטפלת רגשית :
"ספר דידקטי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה הן לבנות הנעורים והן להורים, מורים ומדריכים.
בולטת העובדה שהמחברת אשת חינוך מנוסה לגיל העשרה. יש בספר אור המותאם היטב לכלי המקבל עם מסרים יסודיים הבונים את העולם הפנימי ועוזרים להתפתחות האישית של כל מתבגרת. ספר חובה בכל בית חסידי.
צעד משמעותי בעולם החינוכי לגילוי אור הגאולה בתוכינו."..
מחברת הספר:
מורן קורס
מדריכת כלות, מרצה, מורה ומטפלת רגשית ופסיכותרפיסטית m.a לנערות ולנשים.
ניתן לרכוש את הספר במספר – 0546712783 


בלעדי: הגליון שכבש את התיכונים כעת לצפייה















המשך…

מכתב רבני מכון הלכה חב"ד בנוגע להחלטת בד"ץ קראון הייטס





בואי לקחת דקה לנפש שלך • היא חשובה, לא??

קריאת קודש להנהלות ולהורים בעניין חינוך הבנות



בכל הארץ: 'הנבחרת' במסיבות סיום שנה



מאווירה: הכנס השנתי של נשי ובנות חב"ד

בארגון צופים השנה השתתפות שיא בכינוס הוירטואלי, ולקראת הכניסה לישורת האחרונה החליטו בארגון לחשוף את התכנית, שתשודר מבנייני האומה

סביב הנושא" מעבירה אווירה של גאולה" ובקיצור -"מאווירה", ייערך שידור של הכנס ביום רביעי הקרוב בשעה 20:00 לנשים בלבד.
תכנית אומנתית משפחתית ומרגשת עם השליחה הגב' יפה לרר ומשפחתה,
תכנית אירוח מקורית עם הגב' ציפורה וישצקי, הגב' ניצן רון, והגב' סימה מיידנצ'יק,
מופעים מוסיקליים אמנותיים ודרמה בהומור עם הסטנדפיסטית מיכל לויטין
מופע הצדעה לך ולכל גיבורות הקורונה, ועוד.

התחושה האוויר והאווירה
עקרת הבית משרה
משפיעה יוצרת מעבירה
לה' בונה כאן דירה

בחיוך קטן, בסוד שלוחשת
מדביקה בחום, ותבונה
ובפנים נמצאת גם אם שוב מותשת
עוצמה נשית, דבקות, אמונה

אני מעבירה את האוירה
כל פינה בלב הבית מאירה
בפעולה שלי הכל תלוי

אני מעבירה את האווירה
(פ)נשאית של אור, אהבה, תורה.
קורנת השכינה בגלוי

יחד,
נשי ובנות חבד
זוכרות חשות בכח המיוחד
מסר הרבי בידינו התפקיד
בחכמה בונות העתיד

הקדושה, שלמות האווירה
כך הלאה כל אחת מעבירה
זו השליחות שלנו ובה נתמיד
עד בוא משיח בן דוד

 

יחד,
נשי ובנות חבד
זוכרות חשות בכח המיוחד
מסר הרבי בידינו התפקיד
עד בוא משיח בן דוד

לרכישת כרטיסים: לחצי כאן



שימו לב: שטח רגיש לפניך!

 

אסתי לנצ'נר / מגזין עטרת חיה

 

"מי שמכיר אותי יודע שאני אמא של יהודה או בקיצור יודי, ילד מתוק מדבש שממש תכף חוגג שלוש. רצה הקב"ה וכרגע הוא בננו היחיד. יש אין סוף סיבות בעולם מדוע משפחה לא מתרחבת ולא על זה באתי לדבר. לכל אחת יש את הסיבות שלה. ויותר משאותן סיבות הן עצובות הן בעיקר אישיות.

"אבל יש משהו אחר, כואב ובעייתי לא פחות. ובתור אחת שחווה את זה בתדירות מדאיגה אני רואה צורך להעלות את הדברים על הכתב ולשתף אתכן. אני מדברת על כל אותם משפטים, רמיזות ומבטים. שכל אחד מהם הוא עוד סכין שננעצת עמוק בלב. אני יודעת שמשפטים כאלה לא נאמרים מתוך רוע, אך לצערי הם גם לא נאמרים מתוך התבוננות ומחשבה יתרה.

"גיליתי שאני לא לבד. שיש כל כך הרבה נשים שמתמודדות עם זה".

הבנתי שאני חייבת לחקור את העניין. הצטרפו אליי נשים יקרות שבאומץ בחרו לשתף את התחושות, המחשבות, מה הן הכי לא היו רוצות לשמוע ואלו מילים דווקא כן.

***

כרמלה בן חמו. מנהלת תלמוד-תורה "אביר יעקב" בעיר נהריה שם זכיתי לעבוד במשך שנתיים נפלאות שלימדו אותי מהו חינוך מתוך אהבה. כרמלה ובעלה שוקי הם הורים לשני ילדים מדהימים. אהרון ואסתר שהגיעו לאחר 19(!) שנות צפייה.

 

נתתי לדברים לעבור מעליי

"ראשית. צריך להבין שאנחנו מדברים על עניין סובייקטיבי לחלוטין. וכל משפחה חווה את זה מהמקום שלה. העניין תלוי בכל כך הרבה משתנים ובאינספור תחנות בדרך. מה שמביא לכך שכל אחת חווה את זה אחרת. יש משפט או הערה שיכולה למוטט אחת ו'לעבור ליד האוזן' אצל השנייה.

"אני בחרתי לתת לרוב הדברים לעבור מעליי והשתדלתי שלא להיפגע משאלות של אנשים. ראיתי את זה כרצון לעזור. לדוגמה, כאשר אנשים היו שואלים 'איך אפשר לעזור?' הייתי עונה: 'להתפלל, עד שהקב"ה יחליט שזה מספיק ויתחיל להוריד את השפע'.

"לא שזה קל. זה קשה, לפעמים מאוד. תשע עשרה שנה זה לא מעט זמן. בשנים האלה הספקתי לשמוע המון דברים עד שכבר שחשבתי ששמעתי הכול. ואז, הגיעה הערה שלא הייתי מוכנה לה. לפעמים היו הערות שמוטטו אותי ולפעמים היו הערות שלא הזיזו אצלי כלום".

 

אליהו הנביא יגיע גם אליי!

"אני מכירה לא מעט נשים שמתמודדות עם אתגר הציפייה שנמנעות מללכת לבריתות כי זה קשה להן מידי. הקושי שלהן הוא מובן מאוד, אך לי זה דווקא נתן כוח. הייתי מסתכלת על התינוק הקטן ואומרת לעצמי: 'הנה אליהו הנביא לא שוכח אף אחד. הוא מגיע לכולם. גם אני בתור. אומנם התור עמוס וזה לוקח זמן אבל תורי עוד יגיע!'.

"למרות שלאורך כל השנים המשכנו להגיע לבריתות. היה דבר אחד באיזשהו שלב שכבר לא הסכמתי לעשות. וזה להיות 'קוואטר'. היה נמאס לי להיות באירוע בו כל האולם סימן אותי בתור המסכנה שצריכה ישועות. אז התחלתי להתחמק מזה ולהגיד שבדיוק אנחנו לא יכולים לשמש כ'קוואטר'. ככה הייתי יוצאת מזה בעדינות מבלי לפגוע באף אחד".

 

מזל טוב?

"אחד המשפטים שהייתי צריכה להתמודד איתו היה בסגנון של 'מזל טוב! איזה יופי! מתי הלידה?' זה הביא אותי לתגובות ציניות כמגננה. כל מה שרציתי באותן שניות היה 'לייבש' את הצד השני ולהרגיש שהנה גם לי יש כלי נשק, לא רק אני חוטפת! אנשים שמקבלים תגובה צינית, לרוב בעתיד יחשבו פעמיים לפני שהם יפנו שאלה כזו אישית למישהי.

"בסיטואציה שכזו הייתי יכולה להגיב משהו ציני משתק ולאחר מכן להמשיך את השיחה כרגיל כאילו כלום לא קרה, ולהגיע אחר-כך הביתה, להתפרק ולשאול את בעלי 'איך אנשים מסוגלים להגיד כזה דבר?!'. יש הרבה נושאים בחברה שידוע לכולם שלא מקובל לדבר עליהם בשיחת חולין או בכלל (אף אחד לא שואל אדם שהרגע איבד את אביו אם הוא השאיר לו ירושה גדולה… ולא ראוי לשאול אמא את מי מילדיה היא הכי אוהבת). אבל משום מה השיח על הנושא הזה – שהוא מאוד אישי – נעשה כל כך חופשי מבלי לחשוב שאולי זה מציב באי נוחות את האישה שממול".

 

יש לי סגולה בדוקה בשבילך

"אנשים באו אליי עם סגולות הזויות" ממשיכה כרמלה. "באמת ששמעתי כבר הכול. באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שהכי טוב להגיד לאנשים: 'ואוו תודה שאת חושבת עליי אבל את זה כבר ניסיתי אולי תחשבי על משהו אחר בשבילי?' כמובן שהייתי משתמשת בטקטיקה הזו גם לגבי סגולות הזויות. כך נתתי לאנשים להרגיש טוב עם עצמם. אבל בעקיצה – שמי שהבין אותה הפסיק להציע דברים, מי שלא הבין באמת ניסה לחשוב על משהו אחר ולעתים הגיע שוב עם סגולה חדשה".

 

גם אני חיכיתי

"אחד הדברים שהכי עיצבנו אותי" מגלה כרמלה, "היה שנשים שהרשו לעצמן להרים טלפון להגיד לי 'אל תדאגי, גם אני חיכיתי הרבה זמן, והנה ב"ה יש לי שבעה, שמונה ילדים'… ואני מהעבר השני של הקו מרגישה איך הדם שבתוכי מתחיל לרתוח. כאשר הייתי רואה שהשיחה לא קרבה לסיום ובת שיחתי ממשיכה לספר לי כמה היא מאושרת עכשיו אחרי כל שנות הציפייה הייתי עוצרת אותה. דיי, אין לי כוחות לשמוע את זה כבר והייתי עונה. 'תודה לך, אבל תדברי איתי כשלי גם יהיו חמישה, שישה ילדים כי עכשיו אין לי ואני במצב לא נוח עם השיחה הזו'. אני מצפה מאישה שחוותה המתנה בעבר וב"ה זכתה לילדים להבין את הסיטואציה ולא לשכוח איפה היא הייתה. נכון, הקב"ה נתן לך ב"ה, אבל חברה שלך עדיין מאחור. אני בטוחה שלא היית שמחה על כזה טלפון כשהמתנת!".

 

החסר משוגעים אנוכי?

"תמיד השתדלתי להעמיד את האנשים על מקומם – אבל בעדינות" משתפת כרמלה. "רוב האנשים לא חזרו על עצמם. אבל היה לי הכי קשה כשהציעו לי 'כנסי לאתר הזה והזה, יש שם פורום של עוד נשים כמוך' ואני הייתי שואלת את עצמי, 'החסר משוגעים אנוכי?!' אני חס וחלילה לא נגד הקבוצות המבורכות הללו, להרבה נשים זה עושה טוב. אבל לי זה לא עשה טוב ולא התחברתי לזה. אני חושבת שזה עניין מאוד סובייקטיבי ואישי. כל אחד בדרך שלו, בכאב שלו. לי לא עזר לשמוע שעוד נשים מתמודדות עם כזה כאב!".

 

"אודך השם כי אנפת בי"

"תשע עשרה שנה זה המון זמן. וחשוב לי להגיד שלא לאורך כל השנים חיינו נסובו רק סביב הציפייה לילדים. היו תקופות שאמרתי, ב"ה שזה לא קורה עכשיו, אני יכולה להספיק ללמוד ולעשות תואר ראשון, תואר שני, לטוס לחו"ל לעשות דברים וכו'. ולפעמים אמרתי לעצמי אולי אני לא בסדר שאני לא בוכה כל יום? אולי בגלל שאני לא כואבת את זה יום-יום הקב"ה נותן לי להמשיך להיות 'מבסוטית' ומונע ממני ילדים? והנקיפות מצפון האלה לא באו בגלל שמשהו בי לא בסדר. אלא בגלל החברה שמצפה ממך להיות באבל תמידי על כך שאת עדיין לא זכית להיות אמא…

"אי אפשר להכחיש. לפעמים אכן ומגיעים למקומות של שפל ברמה האישית. אבל אני בחרתי להתמודד עם זה על ידי שבחרתי לתחזק את עצמי. הלכתי לטיפולים רגשיים ועשיתי דברים שיעצימו אותי אבל לא חיפשתי את זה על ידי ליטופים של אנשים או רחמי הסביבה".

 

לא ישנתי כל הלילה

"אחד הדברים שהקשו עליי היו השיחות של הנשים סביבי. תמיד כאשר עומדת קבוצה של יותר משתי נשים זה באיזה שלב, איכשהו, גולש לשיחות על הריונות, לידות, חיתולים וקימה בלילה. הייתי משתגעת. אני זוכרת שאמרתי לבעלי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר? למה לא לדבר על דברים נוספים בעולם כמו "יצאתי החוצה וראיתי פריחה משגעת", "חקרתי משהו", "קראתי ספר מעניין", "פגשתי אדם מרתק". הכול התאדה מן העולם? אלו נושאי השיחה היחידים?'.

"שנים לא הבנתי את זה עד שנולד אהרון ומצאתי את עצמי גם מדברת על כל זה… ואז בעלי צחק ואמר לי: 'מה זה? אין לנשים על מה לדבר?' ואז הבנתי שזה העולם שלנו. זה לא שאין לנו עוד תחומי עניין אבל זה מאוד עיקרי. זה תמיד היה שם אבל זה נעלם מעיניי. כמו לחיות בעולם מקביל. היום השיחות האלה חלק מהחיים שלי אבל אז, זה היה הכאב הכי גדול אצלי. לא יכולתי לקחת חלק בשיחות האלה והרגשתי שמבודדים אותי מהחברה. הייתי השונה והחריגה במשך המון שנים.

"כשאהרון נולד הרגשתי שהנה אני יכולה לחזור לחברה, יש לי על מה לדבר, אני יכולה להיות חלק. אבל פתאום הבנתי שאין לי לאן לחזור. אני כבר הייתי בתחילת שנות הארבעים. האימהות הטריות סביבי היו ילדות בנות עשרים. ובנות גילי כבר נמצאות במקום אחר. והשיח לא באמת היה רלוונטי. בעצם לא היה לי שום מעגל חברתי אמיתי כי כל השנים התבודדתי ממנו.

"בנוסף, הייתי בטוחה שכשאהיה אמא זה יהיה מאוד טבעי ואני אדע בדיוק איך לטפל בו כי כבר טיפלתי כבר במלא ילדים ואז כשילדתי הבנתי שילד זה לא עוד משהו בחיים שלך, זה החיים שלך! וזה משהו שהופך אותך למשהו אחר לגמרי".

 

הריפוי הכי גדול

"התחלתי לעבוד כמורה בת"ת 'אביר יעקב' כשהתחתנתי. העבודה עם ילדים של אחרים כשאת מתמודדת עם ציפייה וטיפולים קשים בדרך לילד משלך יכולה לכאורה להיתפס כדריכה על יבלות, אך בשבילי זה היה הריפוי הכי גדול. הייתי מקבלת אותם בכיתה א', נמצאת איתם בכל השלבים המרגשים והחשובים של רכישת הקריאה ולימוד התפילה. אני זוכרת איך הייתי שומעת אותם מתפללים במתיקות ובוכה בשקט.

"חלפו מאז מעל עשרים שנה. היום אני מנהלת התלמוד תורה ועדיין, הצורך להיות שם כשילד נפצע, להרגיע אותו כשהוא בוכה בוער בי. בבית הספר יודעים, רק אני לוקחת ילד למיון אם ח"ו יש צורך. לא כי 'אני המנהלת', כי זה בעצם הצורך שלי להיות שם איתו. כשילד נופל מביאים רק אליי. אני שם להיות במקום המחבק והמסייע. זה לחלוטין סוג של השלמה של החסך. זה מילא אותי. והעבודה עם הילדים זו  מתנה שהקב"ה נתן לי. הוא נתן לי את התרופה לפני המכה".

 

הדס, אם לתאומות בנות שנה שהגיעו לאחר חמש שנות ציפייה משתפת:

"המתנה היא אף פעם לא קלה. כולנו מצאנו את עצמנו ממתינים למשהו חשוב כלשהו וכל אחד מתמודד עם זה אחרת. זו מצפה לילדים וזה מצפה להתחתן, אלה מצפים לרפואה ואלה מצפים להרחבה בפרנסה. הקב"ה בחר לנו המתנה לא פשוטה כלל. המתנה לילדים. מעבר לקושי וההתמודדות עם כל הכרוך באתגר הפוריות נאלצתי שוב ושוב להתמודד בחזית נוספת. חזית שאף מומחה לא מכין אותך אליה. ההתמודדות עם הסביבה".

 

רגע, מתי התחתנת?

"הרבה פעמים יצא לי לקלוט תוך כדי שיחה אגבית עם נשים שהן מנסות לדלות ממני מידע תוך שהן שואלות שאלות כמו: 'בת כמה את? את בגיל של אחותי? היא התחתנה לפני שבע שנים, מתי התחתנת? את יודעת שכבר יש לה ארבעה ילדים?' שאלות שברור לאן הן מובילות. הייתי מסתכלת על האישה שמולי ויודעת שהיא כבר מתחילה לחשב כמה זמן כבר אין לי ילדים. זה היה הורג אותי. זה לא שמפריע לי שמתעניינים. אם מישהי הייתה שואלת אותי עם טאקט ובעיקר עם קשר לנושא השיחה הייתי עונה. אבל לזרוק פתאום כל מיני שאלות בלי קשר שברור שהסיבה שלהן זה לברר באגביות דברים אישיים – זה לא לעניין" קובעת הדס.

 

רוצה נתחלף?

"בשנה הראשונה לנישואין יצא שעבדנו שנינו מאוד מאוד קשה. היינו חוזרים הביתה מאוחר. גמורים מעייפות ומותשים. זה לא היה קל, אבל כך הצלחנו לחסוך סכום כסף מסוים שייעדנו להון ראשוני לקניית דירה. לאחר שנה, ראינו שחלום ההורות עדיין לא נרקם, ובעידודו ועזרתו של אבא שלי קנינו דירה משלנו.

"אני זוכרת שיחה שהייתה לי עם חברה שהייתה אז בהריון שני צפוף שאמרה לי. 'יאוו איזה כייף לך, יש לך בית. אצלי זה אפילו לא באופק'… אמרתי לה: 'רוצה נתחלף? אני אתן לך את הבית שלי ואת תתני לי את הילדים שלך?' היא שתקה. אני יודעת שזה יכול להישמע חריף מידי אבל ככה הרגשתי אז. לא חשבתי שאני ברת מזל שיש לי דירה משלי. הגעתי לזה בגלל שעדיין לא הפכתי לאמא ויכולתי להשקיע שעות רבות בעבודה קשה".

"בקרוב אצלך"

"בכל אותן שנים של ציפייה היה משהו שלא ידעתי איך להתייחס אליו" משתפת הדס. "המשפחה המורחבת שלי לא דיברה איתי על הנושא כלל ולא הזכירו שוב דבר שקשור לזה בנוכחותי. מצד אחד רציתי לחלוק ולשתף בהתמודדות ומצד שני שמחתי שלא מציקים לי בנושא. היום אני יודעת שזה עשה לי רק טוב שקיבלתי שם הרגשה רגילה ולא נתנו לי להרגיש מוזרה או מסכנה.

"כשאני אומרת מסכנה אני מתכוונת למשפט הידוע 'בקרוב אצלך' בעיניי יש בו משהו מאוד חסר טאקט. בגלל זה לא אהבתי להגיע לבריתות. לא יכולתי להתמודד עם כל איחולי ה'בקרוב אצלך' והמבטים. ותמיד יש את הסבתא של התינוק שאומרת לך 'תתפללי בזמן שהתינוק בוכה, זו עת רצון' זה ממש הציק לי. גם ככה ההתמודדות הזו לא פשוטה.

"אני יכולה להגיד שאצלי זה פיתח רגישות לסביבה. נגיד, כשאנחנו עומדות קבוצת בנות שכולן נשואות ואחת רווקה ומתחיל שיח על הבעל והילדים, אני משתדלת להסיט את הנושא בצורה שהחברה הרווקה לא תרגיש שזה בגללה, אבל גם שהיא לא תרגיש תקועה בשיחה, כי אין לה מה לתרום. הייתי בהתמודדות הזו שכולן מדברות על הצירים והלידה והמיילדת… ואני חושבת: 'איפה אני בשיחה הזו, מה אני קשורה?'.

"כשב"ה, נכנסתי להריון עם התאומות חשבתי שהנה סוף סוף יהיה לי שקט מהסביבה אבל טעיתי. כך לדוגמא קולגה בעבודה – שהקשר בינינו הוא טכני לחלוטין, ראתה שאני כבר בהיריון מתקדם, ניגשה אליי ושאלה אותי: 'איך זה קרה? זה שלכם? זה טבעי?' רציתי לענות לה משהו ציני שיעמיד אותה במקום אבל נאלמו המילים בפי. 'את לא חברה קרובה שמכירה אותי ויכולה להרגיש בנוח לדבר איתי על נושא כל כך אישי!' רציתי לצעוק. אני לא מתביישת להגיד שההיריון הגיע אחרי טיפולים. להפך, אני מנצלת כל הזדמנות כדי לחזק נשים שנמצאות במצבי ולתת להן תמיכה, אבל כאשר זה בא בצורה כזו, זה לא נעים. אני לא אקח שלט ואצעק בקול שההיריון הוא מטיפולים. אבל בדרך כלל ששומעים שיש לי תאומות השאלה הבאה היא: 'יש לכם תאומים במשפחה?' ואני עונה שיש אבל אצלי זה מטיפולים והרבה פעמים מזה מתפתחת שיחה מעמיקה על הנושא ופתאום אני מגלה שהאישה שמולי מתמודדת בעצמה עם אתגר הפוריות/יש לה מישהי כזו במשפחה הקרובה והיא לא יודעת כיצד לנהוג".

אז מה, לא לדבר בכלל?

יצאתי מהשיחה עם שתי הנשים המיוחדות הללו עם המון חומר למחשבה. נושא ההתמודדות עם אתגר הפוריות עלה כאן מעל דפי העיתון משלל זוויות שונות. וגם כעת, נשאלת השאלה: אז מה בעצם נכון לעשות?

בהשגחה פרטית נזכרתי בגמרא בבא בתרא דף ט"ז שאומרת "אמר רבי לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו… פנינה לשם שמיים נתכוונה דכתיב 'בעבור הרעימה'". וברש"י מבאר "שתתרעם חנה על שהיא עקרה ותתפלל".

ומסביר הרבי בשיחת ו' תשרי תשכ"ז:

"והיינו, שכשם שבנוגע לשטן הנה רק הכוונה הפנימית בשרשה ומקורה היא "לשם שמים", אבל בגלוי למטה מציאותו של השטן היא באופן של היפך הסיוע לתורה-ומצוותיה, כן הוא גם בנוגע לפנינה (שמחברים אותה עם השטן – "שטן ופנינה" בחדא מחתא), אף שבפנימיות הייתה כוונתה לשם שמים, כמו-שכתוב "וכעסתה צרתה גו' בעבור הרעימה", "שתתרעם על שהיא עקרה ותתפלל"…

– הסיפור של פנינה וחנה אם שמואל משקף בצורה כמעט מדויקת את העניין. פנינה אם ברוכת ילדים ואילו חנה עקרה ושתיהן נשואות לאלקנה. פנינה הרבתה להציק לחנה. זה אומנם לא היה מתוך רוע לב. אלא "בעבור הרעימה" פנינה רצתה שחנה תתפלל מעומק הלב לילדים. אולם כאבה של חנה לא רק שלא נחלש הוא הלך והתעצם לנוכח מעשיה של פנינה. רבי לוי אומר שפנינה התכוונה לשם שמיים. אך לחנה זה לא הועיל ולכן פנינה נענשה.

ומה ההוראה לגבינו? אין כאן כל כוונה להפחיד חלילה אלא להביא להבנה כי אין כל תועלת בשאלות והתעניינות בנושא אישי כל-כך. גם אם זה ברצון כנה ואמיתי בטובת הזולת. אם חברתך/גיסתך/אחותך תרגיש לנכון. היא תדבר איתך

טעימה לנשמה מתאילנד

עולה אל הארץ המובטחת / פרשת שלח (בארץ)
‏

יש רגעים שאני זקוקה לחיזוק. משהו בתקופה הזאת כבר ארוך מדיי לכולנו. " לפעמים נראה שזה ייקח שנים עד שהחיים יחזרו למסלול, ויהיו פה מטיילים כרגיל" אומרים כאן מסביבי. עד אז- אנחנו אימהות ב"ביות מלא". בלי הרבה רגעי שקט, האינטנסיביות של התפקיד שלנו לא תמיד זורמת בקלות. כדי שהכל ימשיך כמו שצריך, אי אפשר להרפות לרגע. האחריות על הכתפיים גדולה, ואם זה לא הולך, ויש תקלות וחריקות -זו גם אחריות שלנו. לפעמים גודל התפקיד הזה מעייף למדיי. בימים אלו אני שואבת כוח מנשים גדולות שעיצבו את עמנו, ומנסה לקחת פנימה את העוצמה שזורמת אלי מסיפור הפרשה.
פרשת 'שלח' מספרת על חטא המרגלים. 12 ראשי השבטים יוצאים לתור את הארץ שהם עומדים להיכנס אליה
וחוזרים עם ממצאים מבלבלים. מחד הם מספרים כמה טובה ומשובחת הארץ, ומאידך מביעים חוסר אמונה ביכולת ה' להכניסם אליה. 'לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו' – מהקב"ה. כל העם גועים בבכי והקב"ה כועס ומעניש אותם להסתובב במדבר 40 שנה, רק בניהם יוכלו להיכנס אל הארץ המובטחת.
וכל הפרשנים תוהים: איך יתכן שראשי השבטים חוטאים בכזה חוסר אמונה, הרי הם צדיקים?

ה'כלי יקר' מביא פרוש פמיניסט מפתיע: אם המרגלים היו נשים- לא היה חטא!! מה קורה פה? מדוע שנשים תצלחנה לעשות את הדבר הנכון במקום שראשי השבטים נפלו?
כדי להסביר את זה נביא בקצרה את המבט החסידי לחטא המרגלים. בתקופת המדבר עם ישראל חיו חיי קדושה מנותקים מגשמיות. מן ירד מן השמים, מים נבעו מבארה של מרים, ענני הכבוד שמרו והגינו עליהם מפני מזיקים וכבסו את בגדיהם עליהם. יום ולילה היו כולם פנויים לעסוק בתורה. וכאן, מגיעים המרגלים לארץ ורואים שכדי לחיות בה יצטרכו להילחם ולגרש את האויבים, לחרוש, לזרוע ולבנות בתים—לשקוע במטלות יומיומיות גשמיות שלא יאפשרו להם חיים רוחניים כמו במדבר, ולכן אמרו בפחד שאינם רוצים לעלות אליה כי היא- 'ארץ אוכלת יושביה'! הארציות , הגשמיות שבה לא תאפשר לנו לעבוד את ה'.
אוקיי, זו נשמעת טענה הגיונית. אם כך, מה היה שונה אם היו אלו נשים?
נשים וגברים- נשמה אחת- שני גופים. בתחילה היו מחוברים, אך הקב"ה הפריד אותם לשנים ששונים זה מזה בכל תחום. בתכונות האופי, ברגשות ובמבנה השכל. כל אחד/אחת מקבלים את התורה ומפנימים אותה בדרך אחרת.

כבר במתן תורה, הקדים הקב"ה נשים לאנשים. הוא אומר למשה לתת את התורה לנשים לפני הגברים."כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"
בית יעקב- הנשים, אלה שיוצרות את ה'בית' את החום, האווירה. אלה שקובעות את עצם היהדות בילד, וממלאות את הבית באהבה ושמחה למרות הכל.

'בני ישראל' אלה הגברים, ההגה של המשפחה. האחראים על לימוד תורה, יראת שמים הפרנסה הגשמית והרוחנית של המשפחה. כשגבר רוצה להתעלות בתורה, הוא מרגיש צורך להתנתק, לשבת עם עצמו וללמוד. נשים לעומת זאת, מטביעות את הרעיונות הרוחניים בהכנת האוכל, בשירים סיפורים ואווירה. הן משלבות קדושה במשימות היומיומיות שלהן.
בעיניהן, אין כאן שום סתירה.
אישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן -לא רק מכורח המציאות של תפקידיה הרבים. עבודת ה' של אישה לא זקוקה לתזכורות קבועות. אצל נשים מאירה אהבת ה' באופן טבעי והן חשות באינטואיציה פנימית את הדבר שאליהן רוצות להתמסר.
כשהגברים מביאים תכשיטים לעגל הזהב הנשים לא משתתפות, כשהגברים נצטוו על תרומות למשכן, רצו ראשונות לתרום את חפצי הערך שלהן. כשהגברים מביאים את דיבת הארץ, הנשים באות לבקש נחלה בארץ המובטחת. "אותו הדור, נשים גודרות את מה שהגברים פורצים" כמו במצרים, כך במדבר, הנשים לא זורמות עם הלך הרוח הכללי שהתוו הגברים, ותיקנו את מה שהתקלקל.
ומכאן אפשר להבין כיצד נשים מרגלות, היו מתמודדות עם הנתונים שהביאו מארץ ישראל. אמנם, בארץ יצטרכו לכבס ולנקות, לבשל ולאפות.. ובכל זאת, הרי זהו השילוב המנצח שבשבילו ברא הקב"ה את העולם! בדיוק
בשביל זה מביא ה' אותנו לארץ ישראל. להפוך כל פרט מהיום יום הגשמי שלנו להיות קדוש.
אז פרשת המרגלים, מעניקה לי כוחות ועוצמה,
לרגל ולבדוק מהי הדרך האידיאלית להשרות קדושה-
בבית, בעבודה וגם בתוך הנשמה..
‏
שבת שלום
נחמי בית חב"ד בנגקוק

לאהוב ובאמת!

רוצה להיות חברה / אישה / מחנכת נאמנה?
לדעת לקבל את האחר בהבנה,
ורק כך להשלים הפאזל, התמונה.
מהו הסוד? לבנין היסוד?
להכיל, לקבל, לאהוב,
ללא קושי צער ומכאוב.
מטרה אחת שתי אפשרויות,
שתי שיטות זו בזו קשורות.
הכיצד?!
רוצה לקום בבוקר בתחושה של התחדשות
'שהריני מקבל' בתפילה יקבל משמעות?!
מי הוא נשיא הדור?
המשפיע עלי שפע, אור?
מה יקרה בעתיד?
שבט לוי יקבל נחלה לתמיד?
ולשם מה לשלוח פעמים מרגלים
האם זה מועיל, ועוד סתם אנשים?!
דרך לחיים, גישה ברורה.
לכל זמן וגיל, לכולם היא קשורה.
יש לך שליחות, תפקיד.
שעליך הקב"ה מפקיד.
רוצה לדעת מהו, וכיצד לפעול?
אז קדימה, רוצי ללמוד בלי לשאול 
כל התשובות לכל השאלות בדבר מלכות שלח תנש'א

©ט.ר.

היום בסניף לוד: קשורות למעלה







הערב: 'זום' ל'חיים של גאולה' עם הרב אלישע קצבי



לקישור לזום לחצי כאן