חתן חב״די
היא נולדה וגדלה בבית 'דתי־לייט'. "הפעמים היחידות שבהן פגשתי חב"דניקים לפני החתונה שלי היו בצבא", היא מספרת. "סופגניות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים ומצות בפסח – בזה הסתכם הידע שלי על חב"ד באותה תקופה. הם נתפסו בעיניי כאנשים נחמדים שפשוט באים לעשות שמח, לא מעבר לזה".
אחרי הצבא היא עבדה בסופר, ושם גם הכירה את מי ששנה לאחר מכן היה בעלה. הם התחילו להיפגש בכל מיני מקומות, הכי 'דתי לייט' שיכול להיות.
"בשלב מסוים", מתארת יפעת, "אחת החברות שלי אמרה לי להסתכל בתעודת הזהות שלו. הצצתי בה וגיליתי בחור 'דוס', עם חליפה ופאות. ואז הראל סיפר לי שהוא מגיע מבית חב"די. מסתבר שהוא טס ל'קבוצה', לא כל כך מצא את עצמו שם, טס למיאמי, הסתובב שם בערך חמש שנים ואז חזר לארץ ישראל בלבוש ובמראה שבו אני הכרתי אותו.
"העובדה שהוא חב"דניק לא הרתיעה אותי, ההפך, קישרתי את זה לחב"דניקים שזכרתי מהצבא, אלה ש'באו לעשות שמח'. המשכנו להיפגש וגם התחלנו לדבר על חתונה. הראל אומנם 'סטה מהדרך', בתוך־תוכו ידע איזה בית הוא רוצה להקים, עם ערכי חב"ד המלאים.
"ככל שעבר הזמן הוא החליט שהמקום שלו הוא בתוך חב"ד, ושהוא רוצה להקים בית חב"די לכל דבר. לי לא הייתה בעיה עם ההגדרה 'בית חב"די'; הבעיה הייתה שלא הבנתי שזה אומר משהו חוץ מסופגניות בחנוכה. לאט־לאט גילינו את הפערים בינינו. הראל שאל אותי על כיסוי ראש, ואני אמרתי לו שבכיף אחבוש מטפחת או כובע. הוא הסביר לי שהוא מתכוון לפאה. אמרתי: 'ממש לא, אני לא זקנה'. הוא שתק, ובהרבה מאוד חכמה ורגישות אמר: 'בסדר גמור'.
"אני זוכרת שכשחזרתי הביתה הרגשתי שעשיתי שטות. איך הסכמתי לשים כיסוי ראש? אף אחת מסביבי לא הלכה עם כיסוי ראש, כולל אימא שלי. מזל שהוא שתק, כי אם הוא היה אומר לי משהו, לא הייתי עומדת בזה.
"עבר זמן מה, ואז הוא דיבר איתי על כך שהחתונה עומדת להיות בהפרדה. זה היה נראה לי מופרך. אנחנו תימנים, אצלנו כולם רוקדים עם כולם, איך הפרדה? הוא שוב שתק, לא ניסה לשכנע. בהמשך הסכמתי, בשבילו, שהריקודים יהיו בנפרד, אבל הישיבה תהיה מעורבת כי אין מצב שההורים שלי ישבו בנפרד אחד מהשנייה. זה לא ממש סיפק אותו, אבל אני לא ידעתי מזה, כי הדבר היחיד שהוא אמר לי היה: 'מה שאת רוצה'.
"קרוב יותר לתאריך שוחחנו גם על מה שנלבש בחתונה עצמה. מבחינתי היה ברור ששנינו נלבש בהיר – אני שמלה לבנה והוא חליפה בהירה. גם בנקודה הזו הוא לא ניסה לשכנע אותי. כשנכנסנו יותר לפרטים התברר לי שהוא רוצה ללבוש סירטוק, והפעם אני זו ששתקתי. הבנתי אותו. בהמשך הוא גם הציע שניכנס לחופה עם ניגון ד' בבות, והסכמתי. לאט־לאט הרשימה של הדברים שהסכמנו עליהם כללה גם חולצה וסירטוק של הרבי, אף על פי שבכלל לא מי יודע מה הבנתי מה זה אומר, וגם… פאה וחתונה בהפרדה מלאה.
"זה לא היה תהליך שעברתי בצורה מודעת, אבל איכשהו זה קרה, והיה לי ברור שאנחנו עורכים חתונה חב"דית לכל דבר ועניין ומקימים בית חב"די. עדיין לא היה לי מושג לאן אני נכנסת.
"אחרי החתונה התחלתי להבין יותר מה זה 'חב"ד'. פתאום בעלי הולך לשלוש תפילות במניין; בהיריון הראשון הוא אמר שצריך לשאול את הרבי אילו בדיקות עושים; הקטע של כתיבה לרבי בכלל היה נראה לי מוזר. בעולם שממנו הגעתי, לא צריך להתייעץ עם אף אחד. אתה עושה מה שמתחשק לך, מה שנוח לך ומה שמתאים לך.
"ואז הגיע פסח. בליל הסדר התארחנו אצל ההורים שלו, והתפריט היה גולאש ופירה. זה היה לי מוזר, במיוחד לאור העובדה שגם הם תימנים. הייתי רגילה למרק תימני עם 'מיפתות', כלומר חתיכות מצה במרק. לא, אין 'מיפתות'. 'זה שרויה', בעלי מסביר. עוד מושג חדש, לקח לי קצת זמן להבין מה זה בכלל. שאלתי אותו אם יש מצה מטוגנת. 'לא, גם זה שרויה'. הכול היה נראה לי הזוי. אז מה אני אוכל?!
"הראל הציע: 'בבית של ההורים שלי נאכל מה שאימא שלי מכינה, בבית שלנו תאכלי מה שאת רוצה'. בשלוש–ארבע השנים הראשונות אכלנו שרויה. שנה אחר כך הבכורה שלי כבר הייתה בגן חב"ד, כמובן, ולפני פסח היא ידעה לספר שלא אוכלים חמץ, לא אוכלים קטניות ולא אוכלים שרויה. טוב, לא נהרוס לה… לא אכלנו שרויה באותה שנה. וגם לא בשנה הבאה ובשנים שלאחריה.
"פסח אחד קניתי לבנות שלי ארטיקים. אחת מהן, בת ארבע או חמש, הסתכלה עליי ואמרה לי: 'אימא, זה תעשייתי. אנחנו לא אוכלים תעשייתי בפסח'. הופתעתי. מי לימד אותה את זה? מאיפה היא בכלל יודעת מה זה אוכל תעשייתי? אבל שוב, זרמתי עם הרעיון. הכנסנו את הארטיקים לשקית, כתבנו עליה 'חמץ' והנחנו במקפיא עד סוף פסח.
"דרך הבנות הקטנות שלי נכנסו לבית הרבה מושגים חב"דיים. לפעמים מצאתי את עצמי לומדת ממש יחד איתן. הן היו חוזרות מהגן עם פסוקים, פרק תניא בעל פה או הפרק של הרבי. לא היה לי מושג מה זה. כשהן היו אומרות פסוקים הייתי לוקחת את הפרוספקט ומקריאה להן מתוכו. יחד איתן למדתי את הפרקים הראשונים של התניא בעל פה, ואת הפרק של הרבי בכל שנה.
"לאט־לאט הבנתי שכאן המקום שלי. הזהות שלי בתור חב"דניקית התחזקה, והבנתי שחב"ד זו הדרך שלי והרבי הוא הרבי שלי. היום אני לא זזה בלי לכתוב לרבי.
הניסיון
"לפני ההיריון של הבן הצעיר שלי ישבתי עם בעלי ודיברנו. אני רציתי בן, הוא רצה ילד בהיר, מה שלא היה כל כך מציאותי, כי שנינו תימנים… באמת נכנסתי להיריון. בגלל שחלק מהילדים שלי נולדו במשקל של יותר מארבעה קילוגרמים, בסוף החודש השמיני עשיתי הערכת משקל. עברתי את הבדיקה, וראיתי את הטכנאית קצת מתעכבת על הנתונים. שאלתי אותה מה קרה, היא התחמקה וביקשה ממני לבוא למחרת לראש המחלקה, והוא יעבור על הבדיקה. ביקשתי ממנה שתגיד מה היא רואה שם, בלי פרשנויות או ניתוחים. היא אמרה לי שיש לעובר הרחבה במעיים.
"חזרתי הביתה. עד לשיחה עם ראש המחלקה, חיפשתי בגוגל מה משמעותה של הרחבה במעיים. ראיתי שם כמה פעמים את המונח 'תסמונת דאון', אבל לא חשבתי שזה קשור אליי. יש לי שבעה ילדים בריאים, ברוך ה'. מה הקשר תסמונת דאון?
"למחרת הלכתי לראש המחלקה. עברתי אצלו אולטרסאונד, ואז הוא אמר לי במשפט אחד וביובש, כמעט בלקוניות: 'העובר שלך עם תסמונת דאון, וכנראה גם עם מום בלב. את יכולה להוריד אם את רוצה'".
בום.
"בהיריון שמיני את לא לוקחת את בעלך איתך לבדיקות. זה לא טקס מרגש כמו בפעם הראשונה. את הולכת, מסמנת ׳וי׳ וחוזרת הביתה. ופתאום 'בום'.
"אני יושבת שם לבד, מול המשפט הזה, מול הרופא האדיש שרואה תסמונת דאון ומציע לי כל כך בקלילות לבצע הפלה. הוא מציע שאבצע בדיקת מי שפיר כדי לוודא, וחוזר שוב: 'אם לעובר יש תסמונת דאון, אפשר להוריד'.
"בתוך כל ההזיה הזו, אני משיבה: 'בדיקת מי שפיר לוקחת שלושה שבועות, אני כבר אהיה בחודש תשיעי'.
"הוא משיב, שוב באותה האדישות: 'אם תרצי, אפשר להוריד גם בחדר לידה'.
"הייתי מזועזעת. הוא הגיש לי כמה טפסים, והורה לי ללכת לרופאת נשים.
"יצאתי החוצה והתקשרתי לבעלי. בקושי הצלחתי להסביר משהו מתוך הבכי, רק אמרתי: 'הוא מדבר על תינוק עם תסמונת דאון'.
"שקט עבר בינינו אחרי שאמרתי את זה. אחרי כמה שניות התעשתי ואמרתי לבעלי: 'הכול בסדר, הרופא בטח מדבר שטויות. הכול יהיה טוב'.
"הלכתי לרופאת הנשים עם הטפסים שהוא נתן לי, הפניות לכל מיני בדיקות. היא שאלה אותי מה אני מתכננת לעשות. אמרתי: 'תקשיבי, אני באמצע חודש שמיני. אם עד עכשיו התינוק ברחם שלי והוא בסדר, אנחנו נמשיך עם זה. מה שיהיה, יהיה'.
"'את בטוחה?', שאלה.
"לא. לא הייתי בטוחה בכלל. אבל ידעתי שזה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לי, ומה שהוא ירצה זה מה שיקרה.
התינוק בא אליי
"אחרי חודש וחצי בערך הגעתי לחדר לידה. כמובן עדכנתי את הרופאים שיש חשד לתינוק עם תסמונת דאון. תוך כמה שניות נכנס לחדר צוות שלם – בערך שבעה אנשים, רופא ילדים, עגלת החייאה, סניטרים וכל מה שנדרש אם רק יצטרכו. הסתכלתי עליהם, ופתאום כל הדיבורים על תסמונת דאון הפכו למוחשיים. זה הכניס אותי ללחץ עד כדי כך שתהליך הלידה פשוט נעצר.
"למזלי הייתה לי מיילדת מקסימה. כשהיא ראתה מה קורה לי, היא פשוט ביקשה מהם לצאת החוצה ולחכות מחוץ לדלת. שמעתי את הרופא מבהיר לה: 'כשהתינוק יצא אנחנו נצטרך לקחת אותו לבדיקות'.
"בשלב הזה התעשתי, ואמרתי לו: 'אם הוא יבכה, הוא מגיע קודם כול אליי. אתה לא נוגע בו לפניי'.
"'גברת שמח'… ניסה להתחיל להסביר לי, אבל קטעתי אותו: 'אל תקרא לי 'גברת שמח'. אם הילד בוכה – דבר ראשון אני מחזיקה אותו'.
"עשינו עסק. אם התינוק בוכה הוא בא אליי, ואם לא – הוא לוקח אותו לבדיקות.
"והם יצאו החוצה. כולם. החדר התרוקן. נשארנו אני, אחותי והמיילדת. כשהילד יצא החוצה הוא כמובן התחיל לבכות, חזק. אף אחד מהילדים שלי לא בכה ככה, כל כך בקול. הרופא הציץ לחדר. הזכרתי לו שעשינו עסק ושהילד מגיע אליי…
"אחותי מסתכלת עליי והמבטים שלנו משלימים אחת את השניה, כן, הוא תסמונת דאון.
"ביקשתי מאחותי שתקרא לבעלי. הוא נכנס והסתכל על התינוק. אמר: 'יו, איזה חמוד'.
"'הוא עם תסמונת דאון', אמרתי.
"'מה פתאום, הוא דומה לאחים שלו'.
"'נכון', השבתי, 'והוא עם תסמונת דאון'.
"באותו רגע הפכנו לאבא ואימא של דובער המתוק. הצמדתי אותו אליי. דיברתי אליו והבטחתי לו שאנחנו תמיד נהיה ביחד. לנצח. הוא שלי ואני שלו. הוא היה אצלי בידיים במשך חצי שעה, ואחר כך לקחו אותו לבדיקות.
"זה היה באמצע הלילה, ובשמונה בבוקר בני משפחתי הגיעו לבית הרפואה. לא סיפרתי על התסמונת קודם כי לא רציתי להכביד עליהם עם הידיעה שיש חשד, רציתי קודם לוודא.
"אחד מהם שאל אותי בצורה ישירה מבולבל ודואג: 'יפעת, למה ילדת אותו בכלל?'
"השאלה הזו קצת ערערה לי את הביטחון, אבל בכל זאת זקפתי גב ואמרתי לו: 'זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן לי, ואנחנו נסתדר עם זה'.
"במקום מענה הוא בחר לבקש: 'אני רוצה שתסבירי לי בדיוק מהי תסמונת דאון, מה זה אומר'.
"'אני לא יודעת', השבתי, 'אני לא מבינה בזה. יודע מה? תחפש מידע על זה ותסביר לי בעצמך עם מה אני הולכת להתמודד'.
ילד של ניסים
"שלושה ימים אחרי הלידה, המתוק שלי נכנס לניתוח. הכנסתי יחד איתו גם תמונה של הרבי ומטבע לצדקה. עמדתי בכניסה לחדר הניתוח עם מטבעות וקופת צדקה, וביקשתי מכל אחד מהרופאים שנכנסו לחדר הניתוח לתת צדקה לפני. איחלתי להם בהצלחה.
"לילה קודם בעלי היה בחתונה. אחד מחבריו קלט פתאום שבעלי לא כתב לרבי על שנולד לו ילד. הוא ניסה ללחוץ עליו לכתוב לרבי, אך בעלי ניסה להתחמק. ילד עם תסמונת דאון זה לא משהו משמח, ולרבי מספרים בשורות טובות… הם ממש לחצו עליו, מישהו הביא לו 'אגרות קודש', דף ועט, ובאמצע החתונה הוא התיישב לכתוב לרבי… התשובה של הרבי לאותו מכתב מלווה אותנו מאז, לאורך כל גידולו של דובער: 'יראו ניסים גלויים, בדרך הטבע, בעיני בשר'.
"ובאמת ראינו את זה. בגיל שנה וחצי, למשל, הוא נכנס לניתוח במעיים. הרופא אמר לנו שאחרי הניתוח הוא יצטרך להיות בצום במשך שבוע, ואז לשוב לאכול בהדרגה. בפועל, אחרי שבוע הוא השתחרר הביתה כשהוא אוכל הכול, רגיל, ובמצב טוב יותר מאשר לפני הניתוח. הרופא התפעל ממש, אבל אני לא. נו, זה ילד של הרבי אז ברור שקורים איתו ניסים.
"בארבעת החודשים הראשונים לחייו, דובער קיבל איזשהו כדור, והייתה לי תחושה שהוא לא מיטיב איתו. כתבתי על זה לרבי. לא ראיתי איזושהי תשובה ברורה, אבל הייתי בטוחה שאם הרבי לא כתב מילה, אז לא צריכים לייחס שום חשיבות לכדור הזה. תחת פיקוח רפואי הפסקנו לתת לו את הכדור, ועד היום הוא חי בלעדיו. חי, שמח ובריא, ילד של הרבי.
הנס שלנו
"בנוסף להתמודדות הלא פשוטה בגידולו של דובער, עברנו ניסיון לא פשוט נוסף שדרש כוחות ותעצומות נפש אדירות. זה קרה לפני שנתיים וחצי כאשר נשרף לנו הבית!
"לא פשוט לי לחזור לאותו יום, אבל זה מה שהיה…
"זה היה ביום שישי, ערב שבת ראש חודש כסלו, בערך שלושת רבעי שעה לפני כניסת השבת. הבית שקט. דובער ליד המחשב. אחת הבנות נחה על הספה בסלון, ושאר הבנות בחדרים, בהתארגנות לשבת. אני בחדר שלי, מתארגנת גם.
"פתאום אני שומעת צרחה. אני יוצאת מהחדר. הבת שלי מגיעה אליי בבהלה: "אימא, הבית נשרף!"
"אני מסתכלת ימינה, הכול רגיל, שום דבר חריג. אני מסתכלת שמאלה, ורואה את הפרגולה שליד הבית שלנו עולה בלהבות.
"התחלתי לקרוא לכולם. הבנות מהחדרים, בעלי מהמחסן. הדלת של הבית הייתה אפופת עשן, ולא היה אפשר לצאת. יצאנו מהדלת האחורית.
:הטלפון הנייד שלי כבר היה כבוי באותו זמן לשבת. אילו הוא היה דולק, לידי, הייתי רואה את ההודעות שהתעופפו בקבוצה של המושב: "מאיפה האש?", "של מי הבית שנשרף?". עוד לפני שקלטנו את האש, אנשים מהמושב הגיעו לכבות אותה.
"אנחנו יוצאים החוצה, כולנו בבגדי בית, לא הספקנו להתלבש לשבת. אפילו בלי נעליים. ואז אני נזכרת ששמעתי פעם שבעת שרֵפה צריך לנתק את החשמל והגז, אז אני חוזרת הביתה בריצה ועושה את זה. ומול העיניים שלי הוויטרינה שלנו מתנפצת, והלהבות חודרות לתוך הבית. כמו בסרט. אני מתחילה להרגיש את החום, ויוצאת החוצה.
"הזמנו מכבי אש. המתנו להם, ובינתיים, מול העיניים שלנו, האש מתפשטת, והבית שלנו, על כל מה שבפנים, נשרף. זה פשוט קורה, מול העיניים שלנו, ואין שום דבר שאפשר לעשות. וברקע מתנגן לו "שלום עליכם" מהצופר של שבת… אני מבינה שאני מכניסה שבת ככה, עם בית חרוך וידיים ריקות. באופן אבסורדי מאוד, קצת אחרי שהאש כבתה, התחיל לרדת גשם. סחט אותנו עד לשד עצמותינו. אילו רק הוא היה יורד כמה דקות קודם…
"כשנכנסנו פנימה, לתוך הבית, הזדעזענו. הכול שחור. הקירות, הריהוט, התכולה. התקרה קרסה מהמים של מכבי האש, הסלון איננו, המטבח נאכל לגמרי, הספרייה שלנו עלתה כולה בלהבות, החדרים מוצפים מים. רק החדר של אחת הבנות, שהיה סגור, שרד. בקיצור, אני קולטת פתאום שנשארתי בלי כלום, ואפילו בלי בית…
"אבל גם אם נשארנו בלי כלום, לא נשארנו לבד. אנחנו גרים בקהילה תומכת מאוד. חבר של בעלי הזמין אותנו לשבת. שכנים הביאו כמויות של אוכל, בגדים וכל מה שהיינו צריכים. השבת עצמה הייתה נחמדה. סיפרנו בדיחות, צחקנו הרבה והשתדלנו לשכוח מהבית ומהשרפה.
"גם בימים שאחר כך לא הפסיקו לעזור לנו, וזה באמת היה נצרך. חברה התנדבה לקחת את כל הבגדים שלנו שנותרו שלמים אחרי השרפה (הם הריחו כמו אחרי מנגל) לכביסה אצלה, חמש־עשרה או עשרים שקיות ענקיות של בגדים! ארגון 'שפרה ופועה' ביישוב שלנו שלח לנו שלוש ארוחות ביום בשבוע הראשון, ואנחנו משפחה בת עשר נפשות! זו הייתה הצלה ממש – לא היינו פנויים לזה באותם ימים, לא רגשית ולא כלכלית. היינו עסוקים בדברים בסיסיים יותר. הקהילה תרמה לי גם כסף לפאה חדשה.
"השיפוץ של הבית ארך כמעט חצי שנה, ובינתיים גרנו בבית של סבתא של בעלי. בערב פסח נכנסנו לבית החדש שלנו. יציאת מצרים הפרטית שלנו, ככה הרגשנו את זה. עזבנו את הבית שלנו בחופזה, חמישה חודשים גרנו בדירה צפופה, וסוף־סוף חזרנו למקום שלנו.
׳יא מחיג'ה' בבר מצווה
"לפני כחצי שנה דובער חגג בר מצווה. התלבטנו מאוד אם לחגוג לו. מצד אחד – לשני הבנים הגדולים שלנו חגגנו בר מצווה באולם; ומצד שני – הוא לא יחזור את המאמר, הוא לא יגיד שום דרשה, אז למה לחגוג באולם? סתם בשביל שירים וריקודים?
"אז שאלנו אותו.
"אבל הוא רצה אולם, ורצה גם זמר ורמקול. והוא רצה עוד משהו. הוא רצה להיכנס לאולם עם השיר ׳יא מחיג'ה׳, שיר בתימנית שמקובל להכניס איתו חתן וכלה לחופה…
"וזה מה שהוא קיבל. אולם, זמר ו׳יא מחיג'ה׳. דניאל זנדני, בחור מהקהילה שלנו שיש לו אח עם צרכים מיוחדים, התנדב להכניס את דובער עם ׳יא מחיג'ה׳.
"זה היה אירוע של פעם בחיים. בשיא הרצינות. עד רגע לפני לא ידענו אם דובער יוכל להיות באירוע. אם זה לא יגרום לו להצפה, אם לא יימאס לו באמצע, אם הוא לא יקבל עצבים באיזשהו שלב. כל כך הרבה דברים יכולים לגרום לו לכאלה תופעות, קשה לדעת ממה להיזהר.
"בזמן אמת, הוא תפקד נפלא. הוא עמד בכניסה, קיבל את הקהל בלחיצת יד ובחיבוק, אמר להם תודה על שהגיעו והרגיש על גג העולם… כשהוא נכנס בעצמו לאולם עם ׳יא מחיג'ה׳ בשביל שפינו לו כל הנוכחים, הוא פשוט זרח מאושר. התלהב ממש.
"ביקשנו ממישהו מהקהילה לנסות ללמד את דובער את המאמר לבר המצווה. בסופו של דבר הוא לא ידע את המאמר בעל פה, אבל באירוע החגיגי כל הילדים מהקהילה עמדו מסביבו וחזרו יחד איתו על המאמר… זה היה מרגש.
"אחד הדברים שתמיד התפללתי עליהם היה שהוא יהיה חלק מהקהילה, שהוא לא יהיה חריג או שונה. בסיטואציה הזו באמת ראיתי עד כמה הוא חלק מכולם, עד כמה הילדים אוהבים אותו ורואים בו אחד מהם.
"ברגע הזה הרגשתי שהכול היה שווה, הגידול שלו וההשקעה בו – פשוט הכול.
"בסיום הערב רקדתי בעזרת הנשים עם דובער. רקדנו יחד וזה החזיר אותי שוב לרגע הלידה, שרק אני והוא היינו, הכול נעלם מסביב וידענו שתמיד נהיה שם יחד".
באדיבות מגזין עטרת חיה
