אל האולם המרכזי נהרו כל תלמידות הסמינר, 300 במספר, כאשר עצם ההתכנסות המשותפת במקום אחד, בעיצומו של חודש אלול ופחות משבוע לפני שייפגשו שוב בבית רבינו שבבבל – מרגשת במיוחד. כמיטב המסורת, האולם עוצב בטוב טעם והשולחנות נערכו בקפידה, כשהצוות המתין למפגש המיוחד בין תלמידות שנה א' הפוגשות לראשונה את הסמינר, לבין התלמידות הוותיקות שכבר התגעגעו וחיכו לרגע שיחזרו שוב אליו.

אין לנו אלא דברי בן ישי

האירוע נפתח בוידאו מהרבי מה"מ ובקטעי מולטימדיה שהציגו את הקונספט המרכזי של האירוע "עצם הידיעה". בלב האירוע עמדה התובנה כי העובדה שאנו חיים משיח יום יום, מקבלים את מלכותו ומפיצים את בשורת הגאולה, יודעים שהנה הנה זה בא וכמובן לא מפסיקים לחכות ולבקש התגלות, היא המנוע לצמיחה רוחנית גבוהה במיוחד – כזו שרואים רק ב"בנות ליובאוויטש".

ממלכה של חסידישקייט

מנהלת הסמינר הגב' מושקי לרנר שתחי' פתחה את האירוע בדברים מרגשים ובסקירה על התפתחותו של הסמינר, שהפך תוך שנים ספורות לאימפריה של ממש: מקום המושך אליו את הבנות החסידיות והאיכותיות ששואפות הכי גבוה ולא עושות לעצמן הנחות: לא בהנהגות, לא בלימודים, לא במקצועיות ולא בהתפתחות אישית. בדבריה הזכירה את דברי הרבי "נחלה ללא מיצרים" והודתה על הזכות לקיים את האירוע ב"זאל" המפואר של הסמינר, כאשר כולן מתאספות בו יחד ושואבות כוחות זו מזו. בסיום הזכירה בהתרגשות את התגובות החמות שהיא מקבלת ממנהלות שכבר זכו כי "בנות ליובאוויטש" יעבדו אצלן כמורות, והן מוסיפות לכל בית ספר נופך ייחודי.

מקפצה לשנה חסידית

לאחר מכן התקיים משחק אינטראקטיבי שהמחיש את נושא האירוע "עצם הידיעה", והטמיע את המסר בצורה חווייתית. רבני הסמינר, הרה"ח משה לידר והרה"ח ישראל נחמן לרנר התוועדו עם הבנות ודיברו אף הן על כוחה של הידיעה כמנוע לעשייה והתפתחות רוחנית, כפי שמדבר הרבי באריכות ב"דבר מלכות" לפרשת וארא. החלק הראשון הסתיים בארוחת צהריים חגיגית ומפוארת בחדר האוכל.

המושב השני של האירוע נפתח אף הוא בוידאו מיוחד על נושא החינוך, שחיזק את הבנות לקראת השליחות החשובה שאליה הן מתכוננות בסמינר. תוכנית "גילוי כשרונות" חווייתית ומקורית עמדה במרכז המושב, והוא הסתיים בהשקת מבצע ההכנה לנסיעה לרבי.

"אלו פינו מלא שירה…"

לפני שיצאו לדרך קיבלו הבנות מזכרת אישית מושקעת, ו"ערכת התקשרות" מיוחדת שכללה חוברות לימוד והכנה רוחנית לנסיעה לרבי. המשתתפות לא הפסיקו להודות לצוות בהתרגשות, לשתף עד כמה התגעגעו למקום במשך כל חופשת הקיץ והביעו את הערכתן הרבה על ההשקעה הגשמית והרוחנית. "זה אף פעם לא מובן מאליו, ואף פעם אי אפשר להתרגל לכזו השקעה" סיכמה אחת מהן בעיניים נוצצות.

שבת סליחות -מברכין תשרי / אסתי פרקש

התלבטתי אם לכתוב

השבוע על הפרשות

או על שבת סליחות.

ופתאום נפל האסימון

הכול התחבר לרעיון:

הדרך לסליחות

דרך ניצבים וילך עוברת.

איך?

סליחה, בואי…

התייצבי רגע,

ויחד נלך.

לא, לא לבד

כ-ו-ל-נ-ו

מה זה "כולנו", את שואלת?

כן, ממש כולם.

אלו שבטוב באות

ואלו שפחות,

מהשואבת

ועד החוטבת,

גם ההיא השוטרת,

בטח גם הגיורת,

וזו שעם הטף נגררת,

החשות והפשוטות,

הבוחשות והלוחשות.

לא, אל תיפלי.

תעמדי חזקה, ניצבת

עוד רגע הולכים…

סליחה?!

למה התכוונת?

בטח נאה לי

זה העם שלי,

של אלוקים.

אצלו כולם שווים!

כולם יחד עומדים.

משליכים את האגו,

עוצרים הסתה ופילוגים,

ופשוט מתאחדים.

מחברים ניגודים,

מתנצלים,

מתרוממים,

סולחים,

ניצבים,

הולכים.

וגם אם נופלים –

שוב סולחים,

קמים,

ניצבים,

הולכים,

ובע"ה… מתברכים.

את באה?

שבת עוצמתית לפנינו:

*האחרונה בשבתות השנה בכוחה לתקן כל שבתות השנה.

*שבת סליחות

*שבת מברכין תשרי – בה אין מברכים החודש כי הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך.

שבת מבורכת ושמחה

אסתי פרקש

שליחת הרבי בפתח תקווה

יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית

זכינו להיות בתשרי שעבר עם כל המשפחה אצל הרבי מה"מ שליט"א. באנו עם ילדים בכל מיני גילאים, ובהם תינוק קטנטן שמתעורר כמה פעמים בלילה, וגם ביום דורש הרבה התעסקות. מטבע הדברים, הייתי עייפה וחלשה, ועם זאת גם רציתי להיות כמה שיותר "בפנים".

נתקלתי בתופעה מבורכת. פגשתי בנות מקסימות, עם אהבת ישראל ואכפתיות מדהימה, ואני חייבת להודות על כך:

לך, נערה יקרה שאיני יודעת את שמך, את שהצעת לי לשבת בתפילה בחדר הראשון. רציתי שתדעי שזה ממש חימם לי את הלב. זה היה היום האחרון שלי ב־770, והחלטתי לבוא ולהתפלל במקום שלי משכבר הימים – בחדר הראשון מקדימה (שלא זכיתי להיות בו כל כך במהלך החודש, בתור אימא לילדים). התפילה התחילה, ואני הרגשתי שאתקשה להישאר כך בעמידה בצפיפות ובדוחק. ובדיוק אז הצעת לי את מקומך לשבת.

סירבתי. אבל זה ממש נתן לי כוח להמשיך להישאר שם, מתוך ידיעה שאם אתעייף – אוכל לממש את ההצעה שלך.

וגם את, מהחדר השלישי, ועוד כמה – שהצעתן לי לשבת בזמן התפילות: גם אם לא תמיד נעניתי להצעה – זה ממש נתן כוח!

וגם לך, רבקי היקרה, תודה שלא התייאשת ממני, ושוב ושוב הצעת שנלמד יחד, וחזקה על תעמולה – בסוף הצלחנו ללמוד יחד שיחה שלמה! (מה קרה אחר כך? לא נהנית ולכן לא הצעת שוב?…). זה היה אחד מהרגעים המעטים שלי בתשרי שהצלחתי לחטוף לימוד כלשהו.

וגם אתן, בנות נחמדות, שהצעתן (וגם אתן שלא הצעתן) ופשוט ישבתן לידי ויכולתי לשמוע את הלימוד שלכן בחצי אוזן תוך כדי טיפול בילדים. זה חיזק והחיה אותי ממש! נתן לי משמעות לימים המיוחדים שאנו נמצאים בהם.

וגם לך, בת יקרה, שהחזקת לי את הדלת פתוחה בכניסה לאש"ל, כשהגעתי מותשת ועייפה עם תינוק בעגלה. בעינייך אולי זה שום דבר, אבל זו הייתה עזרה גדולה מאוד, ולא מובנת מאליה! (כנ"ל גם לכן שהחזקתן את דלתות עזרת הנשים).

וגם לך, ילדה חמודה, שקראת לי להיכנס למעלית של אש"ל ועצרת את הדלת עבורי. אמרת שיש עוד מקום, אפילו שלא הי' נראה בכלל. זה ממש עזר, במיוחד כשממהרים, ויש תור ארוך למעלית.

ותודה לך, מושקי היקרה, שנתת לי את המקום שלך בהתוועדות שמחת תורה. התכוונת שנחליף לזמן קצר, אבל התברר שיש שם מקום לשתינו, ואת הסכמת להצטופף במאור פנים ובלי להתלונן. בזכותך גם הילדה שלי זכתה להיכנס, לראות ולהשתתף.

שנזכה כולנו לחגוג בבית המקדש בירושלים!

תבורכנה!

רות

באדיבות מגזין עטרת חיה

כששוחחתי עם סמינריסטיות שבאו לבית ספרנו, רבות מהן שיתפו שכנראה לא ימשיכו לעסוק בהוראה. לדבריהן, המקצוע מתיש ולא תמיד מתגמל, העומס גדול, האחריות עצומה, והדרישות רק הולכות ומתרבות. ואני, אחרי למעלה מעשרים שנה במערכת, לא יכולתי לומר להן שהן טועות.

כמורה אני מכירה את הקשיים מקרוב. את העומס, את האחריות, את הצורך לחבוש כמה כובעים בעת ובעונה אחת, ולהיות מורה, מחנכת, כתובת רגשית, ולפעמים גם הרבה מעבר לכך.

למורה אפילו אין אפשרות "לקחת חופשה" באמצע השנה. כדי להיעדר מפאת מחלה עליה למצוא ממלאת מקום, וזו משימה לא פשוטה. לפעמים היא מגיעה לכיתה אחרי אקמול – כי ויתרה מראש על החיפוש המייגע… במצבי חירום אפשר לפנות לעמיתה מהצוות, לבקש טובה, וכמובן להרגיש אי נעימות. בגללה חברתה מוותרת על השעה שבה תכננה לנשום קצת, להכניס משהו לפה, להשלים מטלה שנדחתה…

פעם פניתי לממלאת מקום צעירה, ושאלתי אם היא יכולה להחליף אותי, אחרי שתחליף מורה אחרת. התשובה שלה הייתה: "אבדוק אם הצלחתי לשרוד את היום…" היא לא חזרה אליי.

אם קשה כל כך, למה אנחנו ממשיכות?

כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, פניתי לנשות חינוך בשלבים שונים של הדרך: אלקה שיפמן, מחנכת שנמצאת במערכת כבר 36 שנה; רחלי רבקין, חמש שנים בהוראה; מוסי, שליחה צעירה ומורה שלוש שנים; ולצידן שתי מנהלות ותיקות, שריתה שוויכה, מנהלת בבית ספר חב"ד בקריית מלאכי, ודבורי מלוב, מנהלת בית ספר "אורות", ממ"ד חב"ד באור יהודה.

ביקשתי מהן לדבר בכנות על שני צדדים של אותה עבודה: מה בכל זאת גורם להן להישאר למרות האתגרים. ביקשתי גם לשמוע מה הן אומרות למורה צעירה שנכנסת למערכת בימים אלו, כשכבר יש הרבה יותר אפשרויות מקצועיות…

דומני כי הכתבה הבאה פותחת חלון גדול לעולמן של המחנכות והמורות, ומאפשרת לנו, ההורים, להתוודע לשלל הדילמות שאנו לא תמיד שמים לב אליהן בשעה שאנו שולחים את בנותינו לבית הספר.

להחזיק עולם שלם 

הייתה נקודה אחת שחזרה כמעט בכל הראיונות – ההוראה עצמה השתנתה. היום הילדים גדלים בעולם שונה, ועל מערכת החינוך להתאים את עצמה.

שריתה שוויכה, מנהלת ותיקה, מתארת את השינוי מנקודת מבט של מורה צעירה שנכנסת למקצוע. "פעם", היא אומרת, "הבחירה בחינוך הייתה כמעט אוטומטית. היום לבחורה יש הרבה יותר אפשרויות: היא יכולה ללמוד כל מיני מקצועות, לבחור במסלולים אחרים".

אבל דווקא בתוך השפע הזה, מי שבוחרת בהוראה צריכה לדעת למה היא נכנסת. הילדות של היום חיות בעולם של מסכים, מידע, גירויים וחידושים בלתי פוסקים. גם ההורים מעורבים יותר והדרישות המקצועיות גבוהות יותר. "זה אתגר לא פשוט בכלל," אומרת שריתה.

וזה אולי אחד ההבדלים הגדולים בין הבחירה בחינוך היום ובין הבחירה בחינוך לפני כמה עשורים: פעם זו הייתה כמעט ברירת המחדל. היום זו צריכה להיות בחירה מודעת.

דבורי מלוב מוסיפה נקודה חשובה בנוגע לאפשרויות החדשות. לפעמים נדמה שמחוץ למערכת החינוך מחכה עולם של עבודות קלות, גמישות ורווחיות יותר. עבודה מהבית, עצמאות, אפשרות לעבוד מעט ולהרוויח הרבה, ולמה בעצם לקום בכל בוקר מוקדם ולהיכנס לכיתה? אבל, לדעתה, צריך להיזהר מהאשליה הזאת.

לכל בחירה יש את המחירים והקשיים שלה. כל עבודה דורשת השקעה, אחריות והתמודדות. השאלה היא לא אם אפשר למצוא מקצוע שאין בו קושי, אלא איזה קושי מתאים לנו. בחינוך יש גם דברים שלא תמיד רואים כשמסתכלים מבחוץ: דווקא בעולם שבו יותר ויותר צעירות נמשכות לעצמאות ולעבודה גמישה, יש ערך גם לכך שיש מקום עבודה יציב, מערכת מסודרת ומשכורת שנכנסת באופן קבוע.

אבל דבורי אינה רוצה שהיציבות תהיה הסיבה היחידה להישאר. מבחינתה, מי שנכנסת לחינוך צריכה להבין שהקושי הוא חלק מהעניין. כמו בגידול ילדים: איננו מצפים שההורות תהיה קלה, ושום אימא אינה חושבת להתפטר בגלל הקושי. יש קושי, אבל יש גם שכר לעמל, ובעיקר, יש תחושה של שליחות.

מבחינה מסוימת, חינוך במוסדות מאתגר יותר מהורות: אלה לא הילדים שלך. אין היכרות ארוכה וקשר טבעי. צריך לבנות קשר עם ילדים של אנשים אחרים, להשפיע עליהם, להציב להם גבולות, להתמודד עם אתגרי משמעת וכו'. וזה דורש לא רק שעות עבודה, אלא התמסרות. וזה מוביל לקושי הבא, שעליו דיברו כמעט כולן: השינוי בילדות עצמן.

הכיתות של היום, הכיתות של פעם 

המורות ששוחחתי איתן לא תיארו "דור גרוע יותר", אלא דור שגדל בתוך מציאות אחרת. מסכים, מדיה, שפע של מידע, גירויים בלתי פוסקים ומציאות ביטחונית לא יציבה – כל אלה נכנסים עם הילדים לכיתה. מוסי, שנמצאת רק שלוש שנים במערכת, מתארת ילדים חסרי סבלנות, שמתקשים להתאפק ולדחות סיפוקים.

וכך האתגר מתעצם, והמורה תוהה: איך גורמים לילדה לעצור את כל מה שקורה לה בראש ולהקשיב?

הילדה יכולה להגיע לשיעור אחרי שראתה סרטון, דיברה עם חברות, קיבלה הודעה, חוותה משהו בהפסקה או פשוט כשהיא מוצפת מכל מה שקורה סביבה. המורה יכולה להגיע עם מערך מצוין, פעילות מושקעת ומצגת או סרטון שהיא יצרה בעצמה בשעות הקטנות של הלילה. אבל לפני שהיא מתחילה ללמד, היא צריכה להשיג את הקשב.

כאן נכנסת גם המשמעת. אלקה שיפמן, שכבר 36 שנה עוסקת בחינוך, מתארת שינוי גדול בדרך שבה מורה מתמודדת עם הפרעה בכיתה. פעם, לדבריה, מורה הייתה יכולה להרים את הקול, והכיתה הייתה משתתקת. הסמכות הייתה ברורה יותר.

היום זה כבר לא פשוט כל כך. מורה אינה יכולה להסתפק בשאלה "איך אני גורמת לה להפסיק להפריע?" היא נדרשת לשאול גם "למה היא מפריעה?" אולי היא עייפה. אולי משהו עובר עליה. אולי היא מוצפת. אולי היא זקוקה לגבול ברור. ואולי בכלל היא צריכה שמישהו יקשיב לה. המודעות לצרכים הרגשיים של הילדות גדלה, ובצדק. יש יותר שיחות אישיות, יותר חשיבה על עיצוב התנהגות, יותר ניסיון להבין את הילדה שמאחורי ההתנהגות. אבל עם המודעות גדלה גם האחריות. היום המורה לא רק צריכה לעצור את ההפרעה. היא צריכה להבין אותה.

כשההורים נכנסים לכיתה 

ואם חשבנו שהמורה מתמודדת רק עם מה שקורה בתוך הכיתה, יש עוד רובד – ההורים. ההורים היום מעורבים, מודעים ורוצים לדעת יותר. זה כמובן יכול להיות דבר טוב. הורה שמכיר את ילדתו ורוצה בטובתה הוא שותף חשוב בתהליך החינוכי. אבל בעבור המורה, ובמיוחד מורה צעירה שעדיין בונה את ביטחונה המקצועי, מעורבות ההורים מוסיפה עוד מורכבות לתפקיד.

אומנם אלקה, מורה ותיקה, מספרת שכבר אינה מרגישה שהיא חייבת להוכיח את עצמה בכל שיחה עם הורים. "אני הגעתי לגיל שאני לא מתכוונת לריב עם אף אחד", היא אומרת בחיוך שמאפיין אותה. באספה הראשונה עם ההורים היא משתדלת להסביר את הדברים בצורה רגועה והגיונית. היא יודעת שהורים מגיעים לפעמים עם פחדים ודעות קדומות, ושהתלונה הראשונה יכולה להישמע הרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת.

הגישה שלה היא לא להיכנס למגננה, אלא להחזיר את השיחה למקום שבו אפשר לחשוב יחד. "לפעמים", היא אומרת, "כשמחזירים להורה את הכדור בצורה נכונה, הוא בעצמו מגיע למסקנה המתבקשת".

אבל מוסי עדיין מתמודדת עם האתגר, ולא קל לה לעמוד מול הורים מוצפים. "לפעמים את עדיין לומדת את המקצוע, עדיין מנסה להבין איך נכון להגיב, ופתאום את מוצאת את עצמך מול אימא נסערת שמטיחה בך טענות". עם הזמן היא למדה שלא כל כעס של הורה צריך לקחת באופן אישי. פעם, כשהרגישה שהשיחה גולשת למקום לא בריא, היא אמרה לאימא: "תקשיבי, אני לא יכולה להמשיך את השיחה ככה. תחזרי אליי כשתירגעי," וניתקה. זה לא היה פשוט. אבל מבחינתה זו הייתה גם למידה של גבול. בסוף השנה קרה משהו שהיא לא ציפתה לו. אותה אימא הגיעה לומר תודה.

הסיפור של מוסי ממחיש כמה תפקיד המורה השתנה. היא לא רק צריכה לדעת ללמד ילדים. היא צריכה ללמוד לדבר עם מבוגרים על ילדיהם גם כשהשיחה מורכבת, והיא צעירה וחסרת ניסיון.

אבל זה עדיין לא הכול, כי הקשיים האלה מגיעים כולם ביחד.

כשהכול מגיע בבת אחת

באותו יום יכולה להיות ילדה שמתמודדת עם קושי רגשי, מריבה שצריך לברר, הורה שמבקש שיחה, שיעור שצריך להכין, מבחנים שצריך לבדוק, טופס שצריך למלא, מנהלת שמבקשת משהו, ומחר יש עוד יום לימודים.

רחלי תיארה את התחושה הזאת: "מלא כובעים ביחד. וזה אולי אחד הדברים שהכי קשה להסביר למי שלא עובד בחינוך. מבחוץ רואים מורה שנכנסת לכיתה ומלמדת. אבל בתוך יום העבודה שלה יש כל כך הרבה משימות שאינן מופיעות בשום מקום בתיאור עבודת ההוראה".

מצד אחד, היום יודעים הרבה יותר על ילדים, על רגשות, על למידה ועל דרכי התמודדות. המורה מקבלת כלים שלא היו בעבר, והמודעות המקצועית שלה גדולה יותר. אבל, מצד אחר, גם רמת הדרישות עולה. פעם היה מספיק, במידה רבה, לדעת ללמד. היום מצפים מהמורה להיות גם רגישה יותר, מקצועית יותר, יצירתית יותר, מעודכנת יותר, קשובה יותר, ולדעת לתת מענה למגוון רחב של צרכים. וכל זה בתוך יום עבודה אחד.

אלקה מתארת את ריבוי הדרישות היום: "לכל מורה יש בלי סוף מנחות ומדריכות, תוכנות, טפסים ומטלות", היא אומרת. "ונהיה מצב ש־50 אחוז מול הילדים ו־50 אחוז מול תוכניות חדשות, שיטות חדשות, יעדים, מדדים, הדרכות וכלים חדשים שצריך להכיר. המורה נדרשת כל הזמן ללמוד ולהתאים את עצמה".

אבל כדי ללמוד צריך זמן, מחשבה ואנרגיה. וכך, בלי ששמנו לב, העבודה של המורה כבר מזמן אינה מסתיימת כשהצלצול מבשר על סוף היום והילדות יוצאות מהכיתה. היא פשוט עוברת איתה לשלב הבא של היום, כפי שאומרת רחלי, "כל הזמן העבודה איתך, כאילו זה לא נגמר, העול והאחריות, ואת לוקחת את זה הביתה."

שינויים במבנה יום העבודה 

גם יום העבודה הרשמי של המורה התארך. דבורי מלוב זוכרת את אימהּ, שגם היא הייתה מורה, חוזרת הביתה ב־12:00 או ב־13:00. "היום מורות עובדות יותר. הן מסיימות בשתיים וחצי, שלוש וחצי, מי שרוצה משרה מלאה", היא אומרת. המורה של היום עובדת באופן מקצועי יותר. יש יותר מודעוּת פדגוגית, רגשית וחברתית, יש יותר כלים ויש ניסיון לתת לילדות מענה מדויק יותר. אבל לכל זה יש מחיר. העבודה נעשתה דורשת יותר. כל מענה נוסף דורש מהמורה זמן, כוחות, למידה והתמסרות.

ולכך מצטרף שינוי משמעותי נוסף, החינוך המיוחד בתוך הכיתה הרגילה. "חוק החינוך המיוחד שנכנס לפני כמה שנים מכביד מאוד", אומרת דבורי. "פעם תלמידי קיצון היו מופנים לכיתות מיוחדות. היום הם בכיתה, ולא תמיד המענים מספקים."

המורה מוצאת את עצמה מתמודדת לא רק עם הילדה עצמה, אלא עם מערכת שלמה סביבה. עליה לנסות להבין מה הילדה צריכה, לבנות בעבורה מענה, להיות בקשר עם אנשי מקצוע, לדבר עם ההורים, למלא טפסים, להשתתף בתהליכים ובמקביל להמשיך להחזיק כיתה של 30 תלמידות. ולא תמיד יש סייעת. וגם כשיש, לא תמיד היא יכולה לתת את כל המענה. "זה דורש הרבה משאבים וכוחות נפש", אומרת דבורי. "זה מעמיס מאוד."

קושי שאי אפשר למדוד

ויש עוד קושי, אולי עמוק יותר: לא תמיד רואים תוצאה. בעבודה רגילה, אדם יכול להשקיע בפרויקט, לסיים אותו ולראות מה יצא. בחינוך זה אחרת. מורה יכולה להשקיע בתלמידה במשך שנה שלמה, לדבר איתה שוב ושוב, לנסות דרך אחת ואז אחרת, להתייעץ עם היועצת, לדבר עם ההורים, להפנות לגורמים מקצועיים, לעודד, להציב גבול, ועדיין לסיים את השנה בלי לדעת אם משהו מכל זה באמת נשאר.

אלקה מדברת בדיוק על הנקודה הזאת. "בחינוך", היא אומרת, "לא תמיד רואים את התפוקה". לפעמים משקיעים מאוד ולא מקבלים פידבק חיובי. לפעמים רואים תוצאות רק אחרי חודשים, ולפעמים אחרי שנים. וזה לא דבר פשוט.

דבורי דווקא זוכה לראות תלמידות שלה מהיסודי כשהן כבר מסיימות י"ב, משום שבאותו בניין נמצא גם תיכון "אור חנה". "זו זכות גדולה מאוד לראות שחינוך הוא תהליך", היא אומרת.

שליחות ללא ברק 

קושי אחר שדבורי מצביעה עליו הוא היעדר ההכרה בכך שחינוך הוא שליחות אמיתית.

בקהילת חב"ד המילה "שליחות" מעוררת מייד אסוציאציה מסוימת, זוג שיוצא למקום מרוחק או משפחה שפותחת בית חב"ד בשכונה חדשה. אנשים רואים ביציאה לשליחות כזו זכות גדולה, והיא הופכת למשהו שיש בו הרבה יוקרה.

אבל מה עם המורה שנכנסת בכל בוקר לחנך ילדי ישראל?

היא לא נסעה לקצה העולם, היא לא פתחה בית חב"ד, אין לה שלט על הבניין, לא כותבים עליה כתבה, והיא לא מספרת בכל שנה מחדש לאן נשלחה.

דבורי חושבת שזו אחת הבעיות המרכזיות בחינוך: "לא תמיד אנחנו חיים מספיק את התובנה שמורה היא שליחה, שליחה ממש". היא מזכירה שכאשר יצא ספר השלוחים, הרבי ביקש לכלול בו גם את אנשי החינוך ומשפחותיהם. גם בספר השליחות, שבו רוכזו שיחות הרבי בענייני שליחות, השליחות החינוכית נמצאת בפרקים הראשונים.

"בפועל", אומרת דבורי, "השליחות החינוכית לא תמיד מקבלת את אותו מעמד. היא שוחקת, יום־יומית, חוזרת על עצמה, ולעיתים קרובות נעשית בלי פרסום ומחיאות כפיים. אפילו בעולם השידוכים", היא מוסיפה בחצי חיוך, "לפעמים עצם הכותרת 'הורים שלוחים' נשמעת יוקרתית יותר מאשר 'הורים שעוסקים בחינוך', גם כאשר לא ברור עד כמה השליחות בפועל היא חלק מחיי המשפחה".

וזה, בעיניה, משהו שצריך להשתנות בתודעה. כידוע, החברה הכללית אינה מעניקה לחינוך את היוקרה שהיא מעניקה למקצועות אחרים. ואם חושבים על כך שגם בתוך קהילת חב"ד לא תמיד רואים במורה שליחה, קל להבין מדוע בחורה צעירה אינה רואה במקצוע הזה בחירה מושכת כל כך.

וזו בדיוק הנקודה: בלי תחושת השליחות קשה מאוד להישאר לאורך שנים בעבודה תובענית כל כך. אבל כשמורה יודעת שהיא לא רק "עובדת בבית ספר", אלא קיבלה תפקיד לגדל את הדור הבא ולהשפיע על נשמות, היא יכולה להבין למה כדאי לה להמשיך.

אז למה בכל זאת להישאר?

על הקשיים כמעט כולן דיברו באופן דומה. אבל ברגע ששאלתי אותן למה הן נשארות ומה נותן להן כוח, קיבלתי מגוון תשובות.

וכאן, אולי, נמצא הסיפור האמיתי של החינוך. הקשיים אמיתיים, גדולים ולעיתים שוחקים. אבל בצד השני של המשוואה יש משהו גדול שמצליח לגרום למורה לבחור בכל יום מחדש בחינוך.

כששאלתי את שריתה שוויכה, מנהלת ותיקה, מה נותן לה כוח אחרי כל כך הרבה שנים, התשובה שלה הייתה חד־משמעית: "אני אוהבת מאוד את החינוך. אחד הדברים שנותנים לי כוח הוא המשמעות, השליחות". זו לא רק עבודה. זו יצירה, תחושת השליחות שמלווה אותה כשהיא קמה בבוקר. "אני יוצאת לבית הספר עם חשק, עם שמחה, לפגוש את הצוות, את הילדות. ליצור את דור העתיד, דור הגאולה, בעזרת ה'".

בעיניה, זה בדיוק הדבר המיוחד בחינוך: לקחת ילד או ילדה שנמצאים בתחילת הדרך, כשהם עדיין גמישים ופתוחים, ולהיות שותפה בתהליך שבו הם נבנים. "רק מי שעסוק בחינוך זוכה לכך", היא אומרת. "עם כל הקושי, זה הדבר הכי מיוחד שיש."

והטיפ הראשון שלה פשוט מאוד: "כשאת הולכת להוראה, תעשי תמיד דבר שאת אוהבת." לא צריך לאהוב כל חלק בעבודה. לא כל מורה חייבת להצטיין בכל תחום, אבל כדאי שתמצא בתוך ההוראה משהו שמרגש ומשמח אותה באמת. אחת אוהבת לקשט כיתה, אחרת אוהבת לארגן בוקר כיתה או ערב כיתה. אחת אוהבת לשוחח עם הילדות, ואחרת נהנית דווקא מהפעילויות והיצירה. "תיקחי תחום אחד שאת אוהבת ותשקיעי בו", אומרת שריתה.

"הנקודה השנייה היא לדעת לעצור לפני שנגמרת הבטרייה", היא מסבירה, "לא לחכות לרגע שבו כבר אין כוח, הסבלנות נגמרת וכל משימה קטנה דומה למשא כבד. חשוב לזהות שהכוחות הולכים ואוזלים ולעצור לפני שמגיעים לשם. את עובדת קשה, את מורה", היא אומרת, "וכל הזמן צריך לדאוג להתמלא. לא להגיע לבית הספר מרוקנת."

וזה גם מתחבר לטיפ נוסף שלה: לחפש בתוך הצוות מישהי שעובדת איתך בשיתוף פעולה, אבל גם יודעת לחזק אותך ולא לרוקן אותך. כי בחדר מורות אפשר לפעמים לפגוש שתי תגובות שונות לחלוטין לאותה מציאות. אחת מגיעה ואומרת: "אוי, קשה לי, קשה", "זו הכיתה הכי קשה, מה נתנו לך?…" והשיחה רק מוסיפה עוד משקל לקושי. ומולה יכולה להיות מישהי שאומרת: "וואו, אני כבר רואה שהכיתה שלך השתפרה מאוד מתחילת השנה ועד עכשיו. כל הכבוד לך. רואים שאת משקיעה."

אבל שריתה אינה מסתפקת בשאלה איך לא להישחק. מבחינתה, כדי להישאר בחינוך לאורך זמן צריך גם להתחדש. "לא לבוא וללמד בדיוק את אותו דבר", היא אומרת. "אם היום בא לך, תעשי עבודה בקבוצות… תלמדי משהו אחר. תבואי אחרת לכיתה, לבנות."

מצאתי את המקום שלי 

אבל בסופו של דבר, לא כל מורה נשארת בחינוך בדיוק מאותה סיבה. רחלי, למשל, נמצאת במערכת רק חמש שנים. היא בכלל למדה מדעי המחשב, והמסלול שלה לא היה מוכרח להוביל אותה לכיתה. אבל דווקא בכיתות א'־ב' היא מצאה את המקום שלה.

"אני בסוף נהנית מהנישה שמצאתי", היא אומרת. עם הזמן היא גילתה שהיא אוהבת את העבודה, שהיא טובה בה, ושהיא מקבלת משוב חיובי מהילדות ומההורים. "אני באמת מרגישה שאני מצליחה בזה, ברוך השם, סייעתא דשמיא." וזה חשוב במיוחד כשמדובר במקצוע שיש בו כל כך הרבה ביקורת, דרישות וקושי.

ילדה שהבינה משהו שלא הצליחה להבין קודם, כיתה שהתחילה את השנה סוערת והשתפרה, הורה שאמר תודה, תחושה שהשיעור שתכננת באמת עבד – כל זה נותן כוח ורצון להמשיך. רחלי גם למדה עם השנים לא לתת לקושי נקודתי לצבוע את כל התמונה. "אם רוב הזמן היה בסדר, רוב הבנות היו בסדר, עם רוב ההורים הייתי בסדר – אז כדאי להביט על הצד הטוב."

הרבי נותן את הכוח 

שריתה מתחברת למשמעות ולשליחות, רחלי מצאה את המקום שמתאים לה, ואילו אלקה שיפמן מביאה איתה משהו שקשה לקבל בתחילת הדרך: פרספקטיבה.

36 שנים בחינוך הן אלפי בקרים שבהם נכנסים לכיתה, מאות אספות הורים, אין־ספור שיחות, תלמידות שהתחילו בכיתה א' והפכו לנשים, תקופות שבהן הכול הסתדר או שום דבר לא הסתדר. ובעיקר, זו תקופה ארוכה דיה כדי להבין שלא כל דבר צריך לפתור היום. אולי זו גם הסיבה שכאשר אלקה מדברת על חינוך, היא לא מדברת רק על התמודדות עם עוד יום קשה.

"מורה צעירה צריכה לזכור שאיש אינו רואה אותה. רק הרבי איתה", היא אומרת. "הברכה של הרבי מלווה אותה. אבל זה מחייב אותה לעשות את המקסימום". מבחינתה, הידיעה שהשליחות שקיבלה מלווה בברכה היא גם כוח וגם אחריות. "זה לא עניין של כאן ועכשיו", היא אומרת. "היא צריכה לתכנן איזו מורה היא רוצה להיות".

אצל דבורי מלוב, מנהלת ותיקה המילה שליחות מקבלת משמעות מחייבת מאד. מעבר לאהבה למקצוע, הסיפוק מהעבודה ותחושת המשמעות, היא מדברת על התחושה שהתפקיד ניתן לה מלמעלה. היא רואה מול עיניה משפט ממכתב של הרבי, שלפיו כל פעולה שנעשית עם צעירים ובני נוער מוכפלת בפירות גם אצל המושפעים עצמם וגם לדורי דורות, כשהם יבנו את ביתם ויהיו להם ילדים ונכדים.

"לכן אני כאן", היא אומרת. "רק בגלל השליחות אני נמצאת איפה שאני נמצאת". השליחות מאד מספקת. יחד עם זאת, ברגעים של קושי, בהם מתחשק לה להניח את המפתחות, היא חוזרת לאותה אמונה פשוטה: אם זו השליחות שקיבלה, אי אפשר לקום ולעזוב רק מפני שנהיה קשה. היא מספרת שקיבלה בעבר הצעת ניהול במקום שהיה יכול להיות פשוט וקל יותר, אבל לאחר שכתבה לרבי, קיבלה תשובה שהבהירה לה שהמקום שבו היא נמצאת הוא המקום שבו היא צריכה להישאר. "מאז", היא אומרת, "עד שלא יגרשו אותי, אני פה".

"הרבי נותן לי כוח", היא אומרת. "תמיד ברגעי קושי הוא הכתובת". היא צופה קבוע בהתוועדויות של הרבי, כותבת לרבי, מתפללת ובעיקר מאמינה שהדברים בסופו של דבר יסתדרו.

אבל לצד האמונה היא מדגישה נקודה מעשית מאוד: גם אדם שנמצא בשליחות צריך לשמור על הכוחות שקיבל. "אני צריכה לתת את הכוח לעצמי", היא אומרת. יום חופשי הוא יום חופשי, זמן עם המשפחה הוא זמן עם המשפחה. מבחינתה, לא מדובר בפינוק אלא בתחזוקה הכרחית, שבלעדיה אי אפשר להמשיך לתת לאחרים לאורך שנים.

מוסי, מורה צעירה, למדה שכדאי להיעזר באחרים, ולא לנסות להתמודד לבד. היא משתדלת להתייעץ עם המשפיעה, ההנהלה, היועצת וחברות בחדר המורות. "כל אחת תורמת מניסיונה", היא אומרת, "איך לשפר, לקדם, לעזור, להתקדם". לפעמים עצה של מורה מנוסה יכולה לחסוך למורה צעירה שעות של תסכול.

היא גם למדה שיעור נוסף: "כשאני לא לוקחת אישית דברים שקורים בבית הספר", היא אומרת, "כשאני אומרת שאוקיי, אימא הזאת יכולה להתרגז ולהעיר, אבל זה לא בהכרח קשור אליי, ואני לא צריכה לקחת את זה ללב, זה עוזר לי".

מלאכת החינוך אינה קלה אך משתלמת. כך מכינים את הדור הצעיר לקבלת פני משיח.

"תלמידותיי יודעות שהן יהיו בשורה הראשונה בקבלת פני משיח, ואני אהיה איתן", אומרת אלקה. "כל השנה אני מזכירה ואומרת להן שכבר רואים עליהן שהן בנות שמחכות למשיח".

באדיבות מגזין עטרת חיה

כשהאדם מדבר בשפה שעוד לא למדנו להבין:

לראות את הזולת לא כפי שהוא מופיע לנו, אלא כפי שהוא זקוק שנפגוש אותו. לראות את הזולת באמת, פירושו לא רק לראות אותו פירושו לנסות להבין למה הוא זקוק מאתנו.

לא מה אנחנו רוצים לתת לו. לא מה שאנחנו חושבים שנכון עבורו. לא מה שמעורר בנו המפגש איתו. ולא כיצד המציאות שלו יכולה לשרת את הצרכים, הרגשות והמאבקים האישיים שלנו.

אלא לעצור ולשאול: מי עומד מולי עכשיו? באיזו דרך הוא מופיע בפניי? מה אני עדיין איני מבין? ומה הוא זקוק ממני בתוך הרגע הזה?

לעיתים האדם שמולנו יודע לומר בדיוק מה הוא צריך. הוא מבקש עזרה. הוא בוכה. הוא משתף. הוא מבקש שנישאר לידו.

אך לעיתים האדם אינו מסוגל לומר. לא מפני שאין לו מה לומר, אלא מפני שהמילים אינן עומדות לרשותו.

ואז הוא מופיע! לפעמים בשתיקה. לפעמים בכעס. לפעמים בהתרחקות. לפעמים בהתנגדות. לפעמים בהתנהגות שאיננו מבינים. ולפעמים באופן כה חריג, עד שהתגובה הראשונה שלנו היא פשוט להתרחק.

אבל אולי דווקא כאן מתחיל המפגש האנושי האמיתי. כאשר אנו לומדים להניח שמה שמופיע מולנו אינו בהכרח כל האדם אך הוא עשוי להיות שפה. שפה שעוד לא למדנו להבין.

כשהמוכר מסתיים והאדם הזר מתחיל:

כאשר אנחנו פוגשים אדם שמופיע בדרך מוכרת, קל לנו יחסית להבין אותו. הוא מחייך אנו מבינים שהוא שמח. הוא בוכה אנו מבינים שכואב לו. הוא מבקש עזרה אנו מבינים שהוא זקוק לנו.

אבל מה קורה כאשר האדם אינו מדבר בשפה שאנחנו רגילים להבין? כאשר הוא מופיע בצורה מוזרה, חריגה, דוחה או אפילו מאיימת? כאן מתעוררות בדרך כלל שתי תגובות אפשריות.

הראשונה היא להיבהל. מה שאיננו מבינים מעורר בנו אי־נוחות. מה שאיננו מוכר לנו מאיים על תחושת הסדר שלנו. ואז אנו מתרחקים. לפעמים פיזית. לפעמים רגשית. ולפעמים באמצעות השיפוט.

אנחנו נותנים שם למה שאנחנו רואים: הוא מוזר. הוא בעייתי. הוא בלתי נסבל. משהו לא בסדר איתו. וכך, לעיתים, אנחנו נפטרים מן הצורך להבין.

אבל קיימת אפשרות אחרת. אפשר לעצור מול הדבר שאיננו מבינים ולומר: אני עדיין לא יודע מה אני רואה. לא מתוך ויתור. אלא מתוך סקרנות.

לא: מה לא בסדר איתו? אלא: איזו שפה מדברת כאן, שאני עדיין איני יודע לקרוא?

זו אינה רק טכניקה טיפולית. זו יכולה להיות עמדה אנושית בסיסית. מפני שהאדם אינו מדבר רק באמצעות המילים שהוא יודע לומר. לפעמים דווקא המקום שבו המילים נעלמות מתחיל לדבר במקומן משהו אחר.

המופע הוא שפה:

ניקח דוגמה קיצונית. אדם מופיע מולנו כשהוא מדיף ריח קשה מאוד, עד שאנשים באופן טבעי מתרחקים ממנו.

התגובה הראשונית כמעט בלתי נמנעת. אנחנו מריחים לפני שאנחנו מבינים. אנחנו חשים דחייה לפני שהספקנו לשאול שאלה.

אבל אם ננסה, ולו לרגע, להשהות את השיפוט, עשויה להופיע שאלה אחרת: מה קורה כאן?

אפשרות אחת היא שהאדם מתקשה כל כך ליצור קרבה וקשר עם בני אדם, עד שהוא זקוק, במודע או שלא במודע, ליצור סביבו מרחב שאי אפשר להתקרב אליו.

הוא אולי זקוק לקשר. אך הקשר מפחיד אותו. הוא אולי חושש מדחייה, ולכן מרחיק לפני שירחיקו אותו. הוא יוצר את המרחק בעצמו, מפני שזו הדרך היחידה שבה הוא יודע לשלוט בכאב האפשרי של הקרבה.

אך קיימת אפשרות אחרת, עמוקה לא פחות. ייתכן שהסירחון אינו אמצעי שנבחר כדי לומר: התרחקו ממני. ייתכן שהוא פשוט הדבר היחיד שנותר מחובר. כאילו כל ערוצי התקשורת האחרים התרחקו מנפשו.

המילים. היכולת לבקש. היכולת להתבייש. היכולת להסביר. היכולת להופיע באופן המקובל בעיני החברה. כל אלה אולי אינם זמינים לו עוד. ומה שנותר הוא המופע עצמו. הוא אינו אומר לנו במילים: קשה לי. הוא פשוט מגיע אלינו בתוך הקושי שלו. ואולי זהו העיקרון:

לפעמים האדם אינו משתמש בהתנהגות שלו כדי להעביר מסר. ההתנהגות עצמה היא המקום שבו מצבו הפנימי נעשה נראה לעין.

האדם מדבר בכלים שנותרו לו. אחד יודע לבכות. אחר יודע לכעוס. אחד יודע לבקש קרבה. אחר יודע רק להרחיק. אחד יודע לומר: אני זקוק לך. ואחר, שאינו יודע כיצד לומר זאת, אומר בדרכו: לך ממני.

האם משמעות הדבר שעלינו לפרש כל התנהגות כאילו אנחנו יודעים מה מסתתר מאחוריה?

בוודאי שלא. הסכנה הגדולה היא להפוך את הסקרנות לאבחנה מהירה. לראות אדם כועס ולומר מיד: הוא מפחד. לראות אדם מתרחק ולומר: הוא בעצם רוצה קרבה. לראות אדם תוקף ולומר: זו המצוקה שלו.  גם זו יכולה להיות צורה של אי־הקשבה. מפני ששוב אנחנו יודעים מי הוא לפני שפגשנו אותו.

לכן הסקרנות אינה אומרת: אני יודע מה אתה באמת מרגיש.היא אומרת: אני רואה שמשהו בדרך שבה אתה נמצא איתי אומר דבר מה. אני עדיין לא יודע מה. האם יש דרך שבה אוכל להבין אותך קצת יותר?

זהו מפגש בגובה העיניים. לא מפגש שבו האדם הופך לאובייקט של האבחנה שלי. אלא מפגש שבו מה שאני רואה הופך לשער אל האדם.

הסכנה הגדולה: להפוך את הכאב של האחר לסיפור שלי

וכאן מגיעה אולי אחת השאלות הקשות ביותר ביחסים שבין אדם לאדם. כאשר אני פוגש כאב האם אני באמת מקשיב לכאב? או שאני משתמש בו כדי לספר את הסיפור שלי?

אדם אחר סובל, אבל אני כבר יודע מי אשם. אדם אחר מתאבל, אבל אני כבר יודע על מי עליו לכעוס. אדם אחר נמצא במצוקה, אבל אני כבר יודע מה נכון עבורו.

וכך, מבלי לשים לב, המפגש חדל להיות מפגש איתו. הוא הופך למפגש עם עצמי! 

אני משתמש בכאב שלו כדי לפרוק את הכאב שלי. אני משתמש באבל שלו כדי לבטא את הכעס שלי. אני משתמש באסון שלו כדי לקדם את המאבק שלי.

ואז מתרחש דבר טרגי: האדם שמולנו נעלם דווקא בזמן שאנחנו טוענים שאנחנו עומדים לצדו.

לראות את הזולת באמת פירושו אפוא לשאול לא רק: מה אני מרגיש מול מה שקורה לו? אלא גם: האם הרגשות שלי תופסים כרגע את המקום שהוא זקוק לו?

לפעמים, לראות אדם פירושו פשוט לפנות מקום. לא למלא את החדר בכאב שלנו. לא להעמיס עליו את החשבונות שלנו. לא לדרוש ממנו לשאת את רגשות האשם שאנחנו רוצים לעורר בו. לא להפוך את המצוקה שלו לזירת ההתמודדות האישית שלנו.

כאשר מי שאמון על שלומך אינו רואה אותך!

אולי אחת הדרכים החדות ביותר להבין את ההבדל בין לעשות למען אדם לבין להיות איתו, נמצאת בסיפור מורכב וכואב המובא בספרות הטיפולית.

אנני, נערה בת ארבע־עשרה, מכירה ברשת נער בשם צ'ארלי, הטוען שהוא נער בגילה. הם מנהלים קשר דרך הצ'אט, עד שהם נפגשים במציאות. ואז מתברר שאנני הוטעתה. צ'ארלי אינו נער בגילה אלא אדם מבוגר שהתחזה בפניה, והוא פוגע בה מינית.

מכאן מתחיל סיפורו של האב, וויל. הוא אינו מסוגל להכיל את מה שקרה לבתו. הכאב שלו עצום. הזעם שלו עצום. והוא יוצא למסע. הוא רוצה למצוא את האדם שפגע בבתו. הוא רוצה לחשוף אותו. הוא רוצה לנקום.

במובן מסוים, הוא עושה הכול למענה. הוא מחפש. חוקר. נלחם. מקדיש את עצמו למאבק. אבל ככל שהמסע שלו מתקדם, מתברר דבר כואב מאוד: הוא עושה למען בתו אך הולך ומאבד את היכולת להיות איתה.

אנני אינה זקוקה רק לכך שמישהו ימצא את מי שפגע בה. היא אינה זקוקה רק לכך שמישהו יילחם עבורה. היא זקוקה לאביה! לנוכחות שלו. ליכולת שלו להיות איתה בתוך מה שעובר עליה.

אך האב שקוע כל כך בזעם ובצורך לנקום, עד שהוא כמעט אינו רואה את המשבר הנפשי שבו בתו נמצאת.

ואנני מתעמתת איתו. בנקודה הזאת מתגלה אמת קשה: היא מבקשת ממנו לראות אותה. לא את הפוגע. לא את המאבק. לא את הנקמה. אותה. היא מבקשת ממנו להיות איתה בתוך הכאב שלה.

והאב נשבר. הוא מבין שהוא היה עסוק כל כך במאבק שלו, עד שהוא כמעט איבד את בתו בתוך המאבק שניהל לכאורה עבורה.

זהו רגע מטלטל ומכונן משום שהוא חושף בלב הסיפור שאלה שאינה פשוטה כלל:                   האם מה שאני עושה למען אדם באמת פוגש את מה שהוא זקוק לו?                            אפשר לפעול מאוד למען אדם ועדיין לא להיות איתו. ואפשר לעשות דבר קטן מאוד ולפגוש אותו באמת.

זו אולי אחת ההבחנות החשובות ביותר במפגש האנושי. מפני שלפעמים אנחנו מודדים את האהבה שלנו לפי עוצמת המעשה. כמה עשינו. כמה נלחמנו. כמה השקענו. כמה הקרבנו.

אבל האדם שמולנו אינו בהכרח זקוק לעוצמת המעשה. לפעמים הוא זקוק לנוכחות. למבט. להקשבה. למישהו שלא ימהר להפוך את הכאב שלו לסיפור אחר.

והשאלה חוזרת: מי עומד במרכז עכשיו האדם שמולי, או מה שהמפגש איתו מעורר בי?

והרעיון הזה פוגש אותנו בעוצמה רבה בפרשת השבוע!

משה רבינו על סף הפרידה:

בפרשת וילך אנו פוגשים את משה רבינו ברגע מן הרגעים הטעונים ביותר בחייו.                      משה עומד להיפרד מעם ישראל. ארבעים שנה הוא הולך עמם. הוא מוציא אותם ממצרים. מוליך אותם במדבר. מתפלל עליהם. נאבק עבורם. מגן עליהם. הוא נושא אותם ברגעיהם הגדולים וברגעיהם הקשים.

ועכשיו הוא עומד על סף הארץ. אך הוא עצמו לא ייכנס אליה!

וכך אומר משה: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה".

הספורנו מפרש: "וה' אמר אלי לא תעבור וגם אם הייתי יכול לצאת ולבוא, הנה ה' אמר אלי לא תעבור, ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור".

אבל מאחורי המילים הללו עומד סיפור עמוק וכואב. מדוע משה אינו נכנס לארץ? היכן התרחש הרגע שהוביל לכך?

הסלע, ההכאה והפחד מפני הקטרוג:

הסיפור התרחש במדבר, כאשר בני ישראל חנו בקדש. מרים, אחותם של משה ואהרן, נפטרה ונקברה שם. עם פטירתה הסתלקה הבאר שסיפקה מים לעם ישראל. העם צמא. ושוב נשמעות התלונות: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים? מדוע הבאתם אותנו אל המקום הזה? מדוע אין לנו מים?

הקב"ה מצווה את משה ואהרן להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע. אך משה מכה בסלע. המים אמנם יוצאים, והעם שותה, אך בשל העובדה שמשה ואהרן לא דיברו אל הסלע כפי שנצטוו, נגזר עליהם שלא להיכנס לארץ.

הרמב"ן כותב על הפסוק: "ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה, ואומרים: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה, אנו על אחת כמה וכמה".

וכאן מתעצמת השאלה. אם דיבור אל הסלע היה מביא לקידוש שמו של הקב"ה לעיני כל ישראל מדוע בחר משה להכות?

כשנתבונן מה עומד מאחורי המעשה של משה נוכל להבין את גודל מסירותו של משה.

משה רואה את עם ישראל. הוא יודע מהו מצבם. הוא יודע שהם נמצאים שוב בעמדה של תלונה ומרי. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים". הוא חושש. לא לעצמו. להם.

מה יקרה אם יתרחש נס כה מופלא, וההשוואה המתבקשת תעמוד לעיני הכול? ומה יאמרו אז? ומה סלע שאינו שומע ואינו מדבר מקיים מיד את דבר ה'. ואתם, עם ישראל, כמה פעמים כבר שמעתם ולא קיימתם? משה חושש מפני קטרוג על עם ישראל.

ובתפיסה הזאת הוא מוכן לשלם מחיר אישי כבד. הוא מעדיף, כביכול, לשאת בעצמו את התוצאה ובלבד שלא תיווצר מציאות שתעמיק את הקטרוג על צאן מרעיתו.

זוהי גדלותו של מנהיג. לא רק מסירות נפש במובן של הקרבה פיזית. אלא היכולת לשאול, ברגע שבו גם לי יש כאב: מה האדם שמולי זקוק ממני עכשיו?

משה מוותר על הזכות לספר את סיפורו:

וכעת מגיע רגע הפרידה. זהו אולי הרגע שבו למשה הייתה הזכות הגדולה ביותר לספר לעם ישראל את סיפורו. הוא יכול היה לומר: אני לא נכנס לארץ בגלל מה שקרה בינינו. הוא יכול היה להזכיר את מי מריבה. הוא יכול היה להניח את מלוא הכאב על שולחנם. הוא יכול היה לעורר בהם אשמה, חרטה ובושה.

אבל משה אינו עושה זאת!

הרמב"ן מפרש: "ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וזה לנחם אותם על עניינו. כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צווני שלא אעבור שם, ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם… ואף על פי שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב 'לא כהתה עינו ולא נס לחה', אמר להם כן לנחמם".

איזו רגישות עצומה מסתתרת כאן. משה יודע שעם ישראל עומד לאבד אותו. הוא יודע שהפרידה עומדת להיות קשה. והוא מבין דבר נוסף: כרגע אסור שהכאב שלו יתפוס את המקום של האבל שלהם.

הוא אינו אומר להם: תראו מה עשיתם לי. הוא אינו דורש מהם להתאבל עליו מתוך אשמה. הוא אינו מעמיס עליהם את החוב הרגשי כלפיו. במקום זאת הוא מפנה מקום. הוא מאפשר להם להיפרד ממנו כאדם וכמנהיג. לא כאדם שהם אשמים בגורלו.

וזוהי אולי משמעות עמוקה מאוד של לראות את הזולת: לפעמים לראות את האדם פירושו לאפשר לו להרגיש את מה שהוא צריך להרגיש, מבלי להשתלט על הרגש שלו באמצעות הרגשות שלנו.

משה מבין שהאבל של עם ישראל זקוק למרחב. לזמן. לכאב. לפרידה. ואולי גם לשתיקה. הוא אינו מנסה להכתיב להם כיצד להתאבל. הוא בוודאי אינו מסיט את האבל שלהם לעיסוק באשמה ובחשבון נפש כלפיו. הוא שומר עבורם על המרחב הנפשי והרגשי.

האבל מדבר בשפה שלו!

אבל הוא אחת השפות האנושיות המורכבות ביותר.

אין אדם מתאבל בדיוק כמו חברו. יש הבוכה. יש השותק. יש המדבר ללא הפסקה. יש המתקשה לדבר. יש הזקוק לקרבה. ויש הזקוק דווקא למרחק.

כאשר אנחנו עומדים מול אדם אבל, אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו יודעים מה הוא צריך.

אבל אולי זו בדיוק הטעות.

לפני שאנחנו יודעים עלינו להקשיב. לפני שאנחנו מציעים עלינו לראות. לפני שאנחנו מכוונים את האבל עלינו להבין באיזו שפה הוא מופיע.

האדם האבל אינו זקוק בהכרח שניתן לו את הכאב שאנחנו היינו מרגישים במקומו. הוא זקוק למרחב שבו יוכל לפגוש את הכאב שלו.

ולעיתים, מתוך כוונות טובות, אנחנו עושים בדיוק את ההפך. אנחנו מסיטים את הכאב אל מקום אחר. מכוונים אותו לכעס. מחפשים אשמים. מעוררים נקמה. מעמידים את כל המרחב סביב השאלה: מי אשם?

אבל השאלה הזאת עלולה להפוך, במקרים מסוימים, למקום שבו האבל כבר אינו יכול לפגוש את אובדנו. במקום להתייחד עם הזיכרון, עם הכאב, עם האהבה ועם הפרידה כל עולמו הפנימי מתגייס למאבק. וכך, במקום לאפשר לכאב לדבר בשפה שלו, אנחנו מחליפים לו את השפה.

האבל אומר: כואב לי. ואנחנו מלמדים אותו לומר: אני כועס.                                          הוא אומר: איבדתי אדם יקר. ואנחנו מלמדים אותו לומר: אני חייב למצוא את מי לשנוא.

וכאן נמצאת סכנה עמוקה. לא מפני שכעס אינו רגש לגיטימי. כעס הוא חלק מן החוויה האנושית.

אלא מפני שאסור לנו להחליט עבור האדם האבל איזה רגש ינהל את התהליך שלו. האבל זקוק לעיבוד. לא לעיוות. הוא זקוק למרחב שבו יוכל להתייחד עם יקיריו, להעלות זיכרונות, לבכות, לכאוב ולהיפרד בדרכו. הוא זקוק לאפשרות לעבור תהליך שלא אנחנו מנהלים עבורו.

וכאשר אנו מסיטים אותו מן האבל לטובת הצרכים שלנו, ייתכן שאנחנו לוקחים ממנו דווקא את הדבר שהוא זקוק לו יותר מכול: את הזכות להיות בתוך הכאב שלו.

כאשר ההזדהות עם הקרבן הופכת לשימוש בקרבן!

ישנו היבט נוסף וקשה עוד יותר.

לעיתים האדם העומד לצד הקרבן משוכנע בכל ליבו שהוא פועל למענו. הוא כועס בשבילו. הוא נלחם בשבילו. הוא צועק בשבילו. אבל האם תמיד הוא באמת עושה זאת בשבילו?

או שלפעמים הקרבן הופך, מבלי שהדבר ייאמר במפורש, למרחב שבו האדם האחר יכול לפרוק את מה שלא הצליח לעבד בתוך עצמו?

כאשר אדם מקדיש את כל כוחו לחיפוש אשמים, להפניית אצבע מאשימה ולזעם בלתי פוסק, אפשר לעיתים לשאול בזהירות:

איזה מסר סמוי עובר כאן? לא כדי לאבחן אותו. לא כדי לומר שאנחנו יודעים מה מתרחש בנפשו.

אלא מתוך סקרנות: האם ייתכן שהכאב של האחר הפך למקום שבו מותר סוף סוף לתת ביטוי לכעסים שלי?

לפעמים לאדם יש תסכולים ישנים. כעסים לא פתורים. פצעים בין-אישיים שלא עובדו. אך הוא אינו מוצא מקום לגיטימי להביע אותם. ואז הוא פוגש מציאות שבה יש סבל אמיתי. יש קרבן אמיתי. יש הזדהות ציבורית עם הכאב. ופתאום נפתח מרחב. כאן מותר לכעוס. כאן מותר לצעוק. כאן אפילו אפשר לזכות בהערכה על הזעם, מפני שהוא נתפס כהזדהות עם הקרבן!

אבל דווקא כאן נדרשת כנות מוסרית עמוקה.                                                                             מפני שאפשר לעמוד לצד הקרבן ולהשתמש בו.                                                                   אפשר לדבר בשמו מבלי לשאול מה הוא צריך.                                                                  אפשר לנהל את מאבקו כדי להימנע מן המאבק עם עצמנו.

וזהו עיוות קשה. מפני שהאדם האמיתי שנפגע הופך שוב לכלי. רק שהפעם לא בידיו של מי שפגע בו אלא בידיהם של מי שטוענים שהם מגנים עליו.

לכן עלינו לחזור שוב אל השאלה: מי עומד במרכז המפגש האדם שסובל, או הצרכים של אלה שמדברים בשמו? לזכור מיהו הקרבן האמיתי בסיפור. ולא את מי אנחנו מעוניינים להפוך לקרבן.

הרבי והאסירים – לראות אדם מבלי להפוך אותו למופע:

התבונה והרגישות המופלאה של הרבי מליובאוויטש באה לידי ביטוי בסיפור מרגש במיוחד, המסופר על ידי הרב שלום בער ליפסקר, שליח חב"ד בפלורידה.

בשנת תשמ"א (1981) הקים הרב ליפסקר את "מכון אל"ף" עבור גברים ונשים יהודים המרצים תקופות מאסר או משרתים בצבא.

בין פעילויות הארגון הייתה תוכנית שאפשרה לאסירים מסוימים לצאת מבתי הכלא לתקופה מוגבלת, כדי ללמוד ולהתחזק בחיים יהודיים.

בשנת תשמ"ה ( 1985) הגיעה קבוצה של עשרים אסירים יהודים לשכונת קראון הייטס, כדי לחוות שבת ולהשתתף בהתוועדות אצל הרבי. הם נכנסו ל־770. מסביבם אלפי חסידים. רובם בעלי חזות חסידית מוכרת לבושים בשחור לבן, מזוקנים, חבושי מגבעות.

מולם עמדה קבוצה שנראתה אחרת. גברים מגולחים. לבושים בסגנון מודרני. כיפות שאולות על ראשיהם. אפשר היה לראות שהם שונים.

וזו בדיוק הייתה הסכנה! לא מפני שמישהו רצה לפגוע בהם. אלא מפני שהמבט האנושי מסוגל להפוך אדם במהירות למופע. מי הם? מאין הם הגיעו? למה הם לבושים כך? מה הסיפור שלהם?

כמה רגעים לפני תחילת ההתוועדות ירד מזכירו של הרבי, הרב לייבל גרונר, ושאל: "איפה שלום בער ליפסקר?" כאשר הגיע אליו, מסר לו את בקשתו של הרבי.

הרבי הציע שהאסירים לא יתרכזו כולם יחד כקבוצה. אם הם יישבו כקבוצה, אנשים יתחילו לשאול מי הם. והשאלות עלולות להביך אותם. לכן ביקש הרבי לפזר אותם ברחבי בית המדרש ובית הכנסת 770.

אבל בכך לא הסתיימה הרגישות. הרבי נהג לחלק בקבוקי משקה לברכה לקבוצות ולאנשים שונים, זו הייתה דרכו של הרבי למסור דש לקהילה אליה שבו אותם אנשים לעודדם ולחזקם.

הרב גרונר מסר לרב ליפסקר שהרבי אמר שקבוצה זו ראויה לעידוד כזה יותר מקבוצות רבות אחרות. אבל הרבי גם החליט שלא לעשות זאת. מדוע? מפני שהענקת הבקבוק וההכרזה הנלווית היו עלולות לחשוף את זהותם כאסירים. והרבי לא היה מוכן שהעידוד והחיזוק יהפוך למבוכה.

זהו רגע מדהים של ראיית הזולת. מפני שהרבי לא שאל: מה יהיה מרשים לעשות עבורם? הוא שאל: מה הם צריכים עכשיו? והתשובה הייתה: הם אינם זקוקים כעת שיסתכלו עליהם. הם אינם זקוקים שכולם ידעו מי הם. הם אינם זקוקים שיהפכו למרכז תשומת הלב. הם הגיעו כדי ללמוד. כדי לפגוש את היהדות. כדי להיות בתוך החוויה. ולכן, כדי לראות אותם באמת, היה צורך דווקא לא להפוך אותם למופע!

הרבי מעביר לנו מסר עמוק: לפעמים לראות אדם אינו פירושו להפנות אליו זרקור. לפעמים לראות אותו פירושו לדעת מתי להניח לו להיות. לאפשר לו להיות בתוך הקהל. בלי שיזהו אותו. בלי שיבחנו אותו. בלי שהעבר שלו יהפוך לדבר הראשון והיחיד שרואים בו.

כשהעיניים רואות מקום והלב רואה אדם!

לפעמים אנחנו חושבים שכדי לראות אדם באמת צריך לעשות עבורו משהו גדול. לפתור את הבעיה שלו. להציל אותו. לשנות את המציאות שלו. לתת לו דבר שלא היה לו. אבל לפעמים המפגש האמיתי מתחיל דווקא במעשה קטן מאוד.

הרב מנחם מענדל גלוכובסקי שליט"א, רב קהילת חב"ד ברחובות ומזכיר בית דין רבני חב"ד, סיפר סיפור מרגש בהתוועדות חי" אלול תשפ"ו שאירע לו כאשר ישב שבעה על אביו ע"ה.

במהלך השבעה נכנס אליו יהודי מבעלי התשובה בטורונטו, פרופסור חב"דניק.                         הוא התיישב ליד הרב הביט בו ואמר: "תדע לך, אני נשוי היום לאשתי בזכות אבא שלך."                                   הרב גלוכובסקי הופתע. הוא שאל אותו: "למה אתה מתכוון? אבא שלי היה השדכן שלך?"

והאיש השיב: "אני אספר לך מה היה".

כאשר השתדך עם מי שלימים נעשתה אשתו, הוא היה פרופסור, או במהלך הסמכה לפרופסור. אשתו לעתיד הגיעה ממשפחה מקהילה מודרנית ועשירה מאוד בטורונטו, שהחזיקה באחד מבתי הכנסת המפוארים בעיר. זה היה הרקע שלה.

אך הוא עצמו התקרב דרך חב"ד והתפלל בבית הכנסת של אביו של הרב גלוכובסקי. בבית הכנסת היה מניין לסטודנטים. שישים, שבעים סטודנטים היו מגיעים מדי שבת.

התפילה הייתה מילה במילה, עם שירים וניגונים. תפילה שהייתה ממש תענוג. לאחר התפילה הייתה התוועדות חמה, עם הרבה חמימות אידישקייט רגש ואכפתיות. המקום הזה מאוד חיזק אותו. הוא אהב את התפילה. הוא אהב את ההתוועדות. הוא אהב את הקהילה.

וכאשר נפגש עם מי שהייתה עתידה להיות אשתו, הוא הרבה לשבח בפניה את בית הכנסת.

למרות שבית הכנסת עצמו היה קטן מאוד. מבנה בן שתי קומות, ישן מאוד, עם ריהוט ישן וריח מיוחד של שנות השלושים והארבעים מהמאה ה- 20. ה־PVC שעל המדרגות היה קרוע. בכל זאת, הוא תיאר בפניה בהתלהבות את המקום.

היא כל כך התפעלה מן האופן שבו הוא דיבר על בית הכנסת, עד שהחליטה להפתיע אותו ולבוא לשם בשבת להתפלל. היא הייתה גרה במרחק של ארבעים וחמש דקות מבית הכנסת. והיא הגיעה בהפתעה, מבלי להודיע לחתן שלה שהיא מגיעה.

מכיוון שאצלה זמן הוא זמן, היא דייקה להגיע בזמן ואפילו קצת לפני הזמן. רק ששם, תשע וחצי לא היה בדיוק תשע וחצי. היא הגיעה. ראתה את מבנה בית הכנסת מבחוץ וחשכו עיניה. היא באה מבית כנסת מפואר. קירות מהודרים בשיש. פאר והדר. ומולה היא רואה מבנה ישן, קטן, עם ריח שלא היה כל כך נעים.

היא נכנסה והבינה שהמניין נמצא בקומה השנייה. היא עלתה במדרגות. וראתה את ה־PVC הקרוע במעלי המדרגות.

היא ראתה שעזרת הגברים ממול הכניסה ועזרת הנשים מימין. היא נכנסה לעזרת הנשים. אף אחת לא הייתה שם. היא הייתה לבד.

היו שם ספסלים ושולחנות שנראו לה כאילו הגיעו מימי הביניים. ומעזרת הגברים היא שמעה קולות של לימוד.

היא ישבה והתבוננה כמה דקות בבית הכנסת ואמרה בליבה: זה בית הכנסת שהחתן שלי כל כך משבח ומפאר אותו? כנראה שמשהו לא בסדר איתו.

אחרי כמה דקות היא החליטה: אין לי מה לחפש פה יותר. והיא קמה ללכת.

היא ירדה במדרגות במחשבה שלא רק שהיא עוזבת עכשיו את בית הכנסת. אם זה המקום שחתנה משבח אותו כל כך, כנראה שהפערים ביניהם גדולים מאוד.

תוך כדי שהיא יורדת, היא שמעה קול של מישהו שפונה אליה: "שלום." "שבת שלום." זה היה אביו של הרב גלוכובסקי ע"ה.

לאבי היה מנהג מספר הרב: כל כמה דקות הוא היה יוצא לפרוזדור כדי לבדוק מה קורה שם. מה מתרחש בפרוזדור. הרב גלוכובסקי היה מכנה אותו: "הדייג". הוא היה עושה "פישינג". מחפש "דגים". דגים בדמות נשמות המלכות להם 'בבריכה' שאיננה מרגישה להם כמו הבית שלהם.

הבחורה הייתה עם הגב אליו. היא שמעה שמישהו פונה אליה והסתובבה. הוא שאל לשמה. היא ענתה. ואז אביו של הרב גלוכובסקי התלהב: "וואו! את הכלה של ר' אריה פש… את יודעת איזה חתן יש לך?"

והוא המשיך: "שמעתי את השם שלך, ואני מכיר את המשפחה שלך מקהילת 'שער השמיים'." ואז אמר לה: "בואי ניכנס. אני רוצה לשוחח איתך קצת." והם חזרו ונכנסו יחד לעזרת הנשים.

הוא קלט את הסיטואציה. הוא הבין מה עובר עליה עכשיו. הוא לא התחיל להסביר לה למה היא טועה. הוא לא אמר לה: את לא מבינה מה יש כאן. הוא לא ניסה לשכנע אותה שהמקום נפלא. הוא פשוט ישב איתה.

במשך עשר דקות הוא דיבר איתה על המשפחה. על החתן שלה. על הרקע שלה. והוא פשוט משך את הזמן. עד ששתי האחיות שלו הגיעו. ואז הוא מיד אמר להן: "אתן יודעות מי זו? זו הכלה של ר' אריה." והוסיף: "היא מגיעה ממשפחה מכובדת מאוד מקהילת 'שער השמיים'." ואז אמר להן: "בבקשה, תכירו לה את המקום. תסייעו לה בתפילה ובכל מה שהיא צריכה."

רק אז הוא יצא מעזרת נשים ושב לעזרת גברים!

ואז נפל לה האסימון. פתאום היא הבינה מדוע החתן שלה שיבח כל כך את המקום. זה לא הפאר וההדר שנעדרו מהמקום. זו הנשמה הגדולה שיש במקום!

ור' אריה מסיים את הסיפור כשהוא יושב מול הרב גלוכובסקי היושב שבעה על אביו ע"ה: "לזה התכוונתי שאמרתי שאני נשוי לאשתי בגלל אבא שלך. בגלל הסיפור הזה."                    כי היא כבר הייתה בדרך החוצה. לא רק מבית הכנסת אלא גם ובעיקר מהקשר שלנו! 

ואבא שלך הרגיש זאת והצליח לשנות אצלה את כל התפיסה על המקום ועלי!..                         לא באמצעות נאום. לא באמצעות הסבר. לא באמצעות מעשה גדול. אלא באמצעות כמה דקות שבהן הוא ראה אותה!

הוא ראה שהיא עומדת לעזוב. הוא ראה שהיא מתקשה להכיל את המקום את הסיטואציה הם גדולים עליה בכמה וכמה מידות.. והוא לא ניסה לשנות אותה. הוא פשוט פגש אותה במקום שבו היא הייתה!

וזה אולי אחד המשפטים החשובים ביותר שאפשר לקחת מן הסיפור הזה: אפשר לפעול מאוד למען אדם ועדיין לא להיות איתו. ואפשר לעשות דבר קטן מאוד ולפגוש אותו באמת.

עשר דקות של נוכחות אמיתית. היכרות קצרה. כמה מילים חמות. שיחה קצרה. אכפתיות ורגישות אנושית עשו את כל הסיפור אחר ושונה..

לפעמים דווקא הדבר הקטן הזה הוא שמאפשר לאדם לראות מחדש את כל המציאות.

אותו אדם – צרכים שונים!

בחזרה אל הסיפור עם האסירים שבאו לביקור ב-770 במהלך ההתוועדות פנה הרבי אל הרבנים שהיו נוכחים במקום בתביעה תקיפה.

הוא עורר אותם להוסיף בלימוד הלכה, לחזור ולהיבחן, להעמיק ולהתמקצע. ומנגד, הוא הקדיש שיחה מיוחדת לנושא המאסר. אך הוא לא ציין שבאולם נמצאים אסירים. הוא דיבר על כך שבתורה אין המאסר מופיע כעונש. הוא דיבר על תכליתו של האדם בעולם ועל העובדה שאין לשלול ממנו את האפשרות למלא את ייעודו.

הוא התייחס לגישה שלפיה תכלית המאסר אינה רק ענישה, אלא גם הגנה על החברה ומתן אפשרות לאדם לחזור לדרך ישרה ולהתכונן לחיים חדשים.

ובהמשך העביר מסר עמוק: גם במקום החשוך ביותר יכול האדם לגלות אור. גם ירידה יכולה להפוך לצורך עלייה.

האסירים, ששמעו את הדברים במקומות שונים באולם, הבינו שהרבי רואה אותם. לא מפני שהוא קרא בשמם. אלא מפני שהוא ידע מה לומר אך בעיקר מה לא לומר!

אחד מהם תיאר את התפעלותו מן העובדה שהרבי דרש מן הרבנים להוסיף ולהתאמץ, ואילו מהם ביקש להוציא את הטוב ואת התקווה. את הרבנים קורא לסדר ואת האסירים מרומם.

וזו נקודה עמוקה מאוד. רגישות אינה נוסחה קבועה.                                                      לאדם אחד נכון לומר: אתה יכול יותר. ולאדם אחר נכון לומר: אתה מסוגל להתחיל מחדש.  לאדם אחד צריך להציב אתגר. ולאדם אחר צריך קודם להשיב את האמון.

אין כאן סתירה. מפני שהשאלה אינה: מה אני תמיד אומר? אלא: מי עומד מולי עכשיו? זוהי אולי משמעותה העמוקה ביותר של רגישות:

לא לתת לכולם את אותו הדבר, אלא לתת לכל אדם את מה שהוא זקוק לו כדי שיוכל לפגוש את עצמו במקום הנכון לו.

הסקרנות אינה מבטלת גבולות!

חשוב לומר: לראות בכל מופע שפה אין פירושו להצדיק כל התנהגות. לא כל מעשה צריך להתקבל. לא כל אדם צריך לאפשר לאחר לפגוע בו.

לא כל התנהגות מבטלת את הצורך בגבול. אבל אפשר להציב גבול מבלי להפסיק להיות סקרן!

אפשר לומר: אני לא יכול לאפשר את מה שאתה עושה עכשיו אבל אני עדיין לא מוכן להחליט שאתה רק מה שעשית.

אפשר להתרחק מבלי למחוק. אפשר לומר "לא" להתנהגות מבלי לומר "לא" לקיומו של האדם.

אפשר לא להבין שפה מבלי להכריז שהיא חסרת משמעות!

וזו אולי אחת מצורותיה הגבוהות של האחריות האנושית. להישאר מספיק קרובים כדי להקשיב. אך גם מספיק נאמנים לעצמנו כדי לשמור על הגבולות.

ללמוד לחיות בסקרנות!

אולי הסקרנות היא אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו ולאדם שמולנו!

מפני שהסקרנות מתחילה במקום שבו אנחנו מסכימים לומר: אני לא יודע. אבל לא כוויתור. אלא כפתח. אני עדיין לא יודע מי אתה. אני עדיין לא יודע מה פירוש ההתנהגות שלך. אני עדיין לא יודע מה עובר עליך. ולכן אני מוכן ללמוד.

אולי זהו ההבדל בין שיפוט למפגש. השיפוט אומר: כבר הבנתי אותך. המפגש אומר: אני רוצה להבין.

השיפוט רואה את המופע ומחליט שהוא האדם. הסקרנות רואה את המופע ושואלת: מי עומד מאחוריו?

אבל אולי נכון אף יותר לומר: לא תמיד צריך לשאול מי מסתתר מאחורי המופע, כאילו המופע הוא מסכה. לפעמים האדם אינו מסתתר מאחוריו. לפעמים הוא פשוט מצליח להיות נוכח בעולם רק באמצעותו!

ולכן עלינו לשאול: מה אני פוגש כאן, שאיני יודע עדיין כיצד להקשיב לו?

לראות את הזולת!

משה רבינו מלמד אותנו, על פי הדרך שבה אנו מבקשים לקרוא את סיפורו, שמנהיגות אמיתית מתחילה ביכולת להניח בצד את הסיפור האישי כאשר האדם שמולך זקוק כרגע למרחב משלו.

האדם האבל מלמד אותנו שכאב זקוק לכך שנקשיב לו לפני שאנחנו מחליטים לאן להוביל אותו.

הסיפור הטיפולי על אנני ואביה מלמד אותנו שאפשר לפעול בעוצמה למען אדם ובכל זאת לא לפגוש את המקום שבו הוא נמצא באמת.

הסיפור על הרבי והאסירים מלמד אותנו שלפעמים הדרך העמוקה ביותר לראות אדם היא לשמור עליו מפני מבט שעלול לצמצם אותו לזהות אחת.

והסיפור על אביו של הרב גלוכובסקי מלמד אותנו שגם מעשה קטן, כאשר הוא נובע מראייה אמיתית של האדם, יכול לשנות מסלול של חיים שלמים.

כולם נפגשים בנקודה אחת:

לראות את הזולת אינו אומר להחליט מהר מה הוא צריך. לראות אותו פירושו להסכים להקשיב. להתבונן. להיות סקרן. לשאול.

ולהבין שגם כאשר נדמה לנו שאנחנו רואים הכול אולי ראינו רק את המופע הראשון.

כל אדם מגיע אלינו בדרך כלשהי. לפעמים הדרך הזאת מוכרת לנו. ולפעמים היא זרה. חריגה. מבלבלת. מעוררת דחייה.

אבל השאלה האמיתית מתחילה ברגע שבו אנו מבינים: התגובה שמעורר בנו האדם אינה בהכרח האמת על האדם.

ואז עומדת בפנינו בחירה. אפשר להפוך את המופע לפסק דין. ואפשר לראות בו שפה. שפה שאולי איננו מבינים עדיין.

הסקרנות אינה מבטיחה שנדע לפרש אותה. אבל היא מונעת מאתנו לסגור את האדם בתוך הפרשנות הראשונה שלנו.

ואולי זו משמעותו העמוקה ביותר של מפגש בגובה העיניים: לא לומר לאדם: אני יודע מי אתה.

אלא לומר: אני רואה אותך מופיע מולי בדרך מסוימת. אני עדיין לא בטוח שאני מבין. אבל אתה חשוב לי מספיק כדי שלא אמהר להחליט.

ומתוך המקום הזה אפשר לשאול: מה אתה צריך ממני עכשיו? לא תמיד נקבל תשובה. לא תמיד נדע.

לפעמים דווקא הדבר הנכון יהיה להניח לאדם לנפשו. ולפעמים יהיה צורך להתקרב.                     לפעמים להציב גבול. ולפעמים לפנות מקום.

אבל עצם השאלה כבר משנה את המפגש.

מפני שמרגע שאנחנו מפסיקים לשאול רק: מה אני רוצה לעשות עם מה שאני רואה?

ומתחילים לשאול: מה מנסה להיאמר כאן, בשפה שאני עדיין לא מבין ומה האחריות שלי כלפי האדם שמדבר אותה?

אנחנו מתחילים, אולי, לראות. לא רק את המופע. אלא את האדם עצמו.

שבת שלום

מאת מישאל אלמלם

הארוע נפתח במעמד קביעת מזוזות על ידי הרב שלמה מרגליות מנהל רשת הסמינרים בנות חנה, ובנוכחות הרב חיים שטיינר סגן ראש העיר לשעבר ויו"ר ארגון החסד 'אור לחיים'

בקביעת המזוזה ובתקיעת שופר התכבד הרב שמואל אסמן

לאחר מכן נערכה קבלת פנים עם כיבוד עשיר, ומפגש היכרות חם של הבנות עם המחנכת ורכזות הסמינר.

בהמשך נשאה המנהלת הגברת חני מרגליות דברי פתיחה על השליחות והייעוד של הסניף החדש.

את האירוע חתמה התוועדות חסידית עם הרב אלישע קצבי, מרבני הסמינר, שהגיע במיוחד להתוועד עם הבנות.

הבנות יצאו נרגשות ומלאות בשמחה וסיפוק על שבחרו ללמוד בסמינר "בנות חנה", והודו לצוות על ההשקעה הרבה הניכרת בכל פרט.

קרדיט

צילום מענדי קורנט

אין שאלה: הרבי חי!

באחת השנים, ביקרה אצל הרבנית חנה אישה מצרפת שהגיעה לרבי, לחודש החגים. הרבנית ראתה שהיא עצובה ושאלה מדוע, והאישה השיבה: "אני עומדת לחזור לעיר מולדתי. לצערי לא למדתי בחב"ד, ולא הבנתי מאומה מדברי הרבי כאן בחגים. איני יודעת עם מה ואיך אחזור". סיפרה לה הרבנית שבשמחת תורה עמדו שתי קיבוצניקיות והתבוננו ברבי בשעת ההתוועדות. לא היה נראה שהן שומרות מצוות לע"ע. אחת מהן מיהרה ללכת וזרזה את חברתה, באומרה: "מה את נתקעת?" ענתה חברתה: "לא יודעת מה לומר לך. העיניים של הרבי הזה לא נותנות לי לעזוב". סיימה הרבנית חנה ואמרה: "הוא לא נותן לך לעזוב, זה מספיק".

כשנמצאים ב770 מרגישים שהרבי חי בכל רגע ורגע! קשה מאד להסביר את זה למי שלא נוכחת, בדומה לאישה שחזרה בתשובה ומנסה להסביר לאנשים מבחוץ שלא זכו לאור הגדול לע"ע – את עוצמת האור הגדול! על כן כל אישה צריכה לבוא ולקבל חיות בעצמה!

הרבי מכיר אותי!

הרב גרשוביץ בהיותו צעיר, הגיע אל הרבי לשמחת תורה. הוא עמד ב-770 מאחור, וחשב לעצמו: מי יודע אם הרבי מכירני? לפתע פונים אליו, שהרבי מחכה לו, ומעבירים אותו מעל ראשי החסידים עד לרבי. הרבי אומר לו: אתה היית בצה"ל, לא? ומגישים לו ספר תורה. מסתבר שהרבי הכריז על הקפה שבה יחזיקו ס"ת אלו ששירתו בצה"ל, והמתין לו, ומשלא הגיע, קרא לו.

כשאישה זוכרת שהרבי איתה בכל רגע: ברגעי השמחה, באתגרים, במחשבות ובהתלבטויות – הכל נהיה קל יותר. ואז, כאחת מ"הנשים הצדקניות" – ברצונה לגרום לו נחת רוח. 

לקבל מהקירות של 770

השליח הרב הענדל הגיע אל הרבי הריי"ץ לשבועיים, אך הרבי לא יצא מחדרו במשך שבוע שלם. הרב הענדל תהה האם יש לו בעבור מה להמשיך להתעכב ב-770, או לחזור לשליחותו. את תהייתו העלה בפני הרבי מלך המשיח שהיה אז חתן צעיר, וביקשו לשאול את הריי"ץ אם עוד יזכה לחזות בפניו? השיב הרבי הריי"ץ: "הגיע הזמן להתחיל לקבל מהקירות של 770".

זכינו בזמן הגלות לקבל קדושה וחיות מהמקום בו שכינה שורה, מהמקום בו תתרחש ההתגלות, וזה אף המקום שיתחבר לבית המקדש. זה העידוד לנשים שמגיעות ל-770 ולא מצליחות לחוות ולהרגיש את האור והקדושה, או לחוות כמו שהיו רוצות. ב-770 אצל הרבי, מקבלים כבר מהקירות, מעצם השהות. אשרינו!

להצטופף בין החסידים

השליח הרב מענדל רסקין עמד בשמחת תורה קרוב לרבי כדי לשמוע את השיחה. למחרת החג עמד בהתוועדות קרוב לרמקול שתחת עזרת הנשים. כשנכנס ליחידות לקראת חזרתו, הרבי שאלו היכן היה בשיחה שלאחר החג? והשיב שעמד מאחור כדי להצליח לשמוע. ענה לו הרבי: "הייתה לך הזדמנות להצטופף בין החסידים והפסדת אותה?"

בלי ספק, להצטופף עם מאות נשים ובנות, שהשקיעו מכספן ומזמנן ובאו אל הרבי. לא פספסו תפילה, התוועדות ועוד – פעמים רבות בלי שראו/ שמעו עקב הצפיפות, זוהי זכות עצומה!

אלול – זה נסיעה לרבי!

אחד המשפיעים נאנח פעם ושאל בהתרפקות: "איפה הזמן שבו בליובאוויטש היה מורגש 'אלול'?". ענה לו ר' מענדל פוטרפס בפשטות: "ב'אלול' שלי, עבדו כדי לאסוף כל גרוש לנסיעה לרבי! זה כמובן לא מוריד משאר העניינים של החודש, אבל אלול – זה נסיעה לרבי!". עצם ההתארגנות והמאמץ להגיע, הם חלק בלתי נפרד מהעבודה הפנימית שלנו.

זכיתי להצטופף אצל הרבי ב-770 בחג החנוכה, יחד עם מאות נשים ובנות. זו פעם 14 עבורי, אך הפעם הראשונה שבה חשתי שאני באה ללא בקשות, אלא רק במטרה אחת: לפעול את ההתגלות!

אני פונה אלייך: בין אם את זוכה לטוס בעצמך – אשריך! בין אם את שולחת את ילדייך ומסתדרת בלי עזרתם בחגים, ובין אם את שולחת את בעלך ונשארת לנהל את הבית – דעי שהמסירות שלך נחשבת ממש כאילו טסת בעצמך.

הרבי בחר לתת לנו את הזכות להיות שותפות בתהליך הגאולה, והטיסה למקור החיות היא חלק מהעניין. יהי רצון שנושפע כולנו בשפע טוב, נוריד את ה'אורות' למעשה בפועל ונפעל יחד את הגאולה השלימה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

הן חברות ותיקות כבר שנים, גרות באותה השכונה, לומדות ומתוועדות יחד לעיתים קרובות. שרה ומושקא – חב"דניקיות מבית, לצד רונית ועדי – בעלות תשובה ותיקות. ארבע הנשים משתפות אותנו בדיון שעולה ביניהן לעיתים קרובות – על ההבדלים בין בעלות תשובה לחב"דניקיות מבית, על האתגרים וההתמודדויות, השווה והשונה. >> תשובה? כולנו בסיפור הזה

ניצבות על הפסגה

רונית: "יש משל שקראתי פעם, על אדם שהקדיש שנים מחייו לטיפוס על הר גבוה במיוחד. שנים של מאמצים, נסיגות והתקדמויות, נפילות וקימות. עד שסוף כל סוף הצליח להשיג את שאיפת חייו, הוא הגיע לפסגתו של ההר! מסוחרר מהצלחתו הבחין לפתע בשני ילדים קטנים המשחקים להנאתם שם למעלה. חלשה דעתו של מטפס ההרים. כיצד הצליחו שני הקטנטנים הללו להעפיל למקום כה גבוה? הוא פנה אליהם בתמיהה, והם השיבו לו בפשטות: 'אנחנו נולדנו כאן, על ההר'.

"אני מרגישה שהמשל הזה מתאר את ההבדל בינינו באופן חד וברור. לא משנה כמה שנים אני בתשובה, עדיין אני מרגישה כמו אותו מטפס הרים שרק זה עתה הגיע לכאן, לעומת מי שכבר נולד בתוך העולם החרדי־החב"די וגדל עם כל הידע, ההלכות והמנהגים מגיל אפס."

מושקא: "אני דווקא לוקחת את המשל הזה לכיוון ההפוך. אנחנו אולי נולדנו 'על ההר', כמו שאת מגדירה את זה, אבל לא בחרנו להיוולד שם. בעצם, בכלל לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצות או לא. מה החוכמה שאנחנו כאן?! דווקא אתן, בעלות התשובה, שנולדתן במקום אחר כל כך, והתאמצתן להעפיל למעלה מתוך בחירה, מתוך הבנה שזה המקום הראוי והמתאים לחיות בו – דווקא זה ראוי בעיניי להערכה גדולה."

רונית: "הערכה? יכול להיות. אבל מבחינה מסוימת, כשאת חיה בתוך דבר מאז שנולדת, זה טבעי לך, זה קל לך. את לא צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר. אינך מתחבטת בשאלות פשוטות, או מוצאת את עצמך לעיתים 'נופלת' בניואנסים דקים."

עדי: "לא משנה שאני כבר יותר מעשרים שנה בתשובה. יש דברים שפשוט לא מצליחים להיקלט אצלי במוח. לפני כל חג נהיה לי 'סלט' שלם, מה בדיוק עושים ומתי. ואז אני מתקשרת למושקא, שתסדר לי שוב את הראש."

(לא) מובן מאליו

מושקא: (צוחקת) "טוב, בעניין הזה אולי את צודקת. אבל לטעמי זה עניין טכני. אין שום מעלה מיוחדת בזה שאני יודעת וזוכרת את כל מה שחוויתי מגיל אפס. זה 'גירסא דינקותא'. וזה הופך לחלק מה־DNA שלך כשאת גדלה לכך. אבל דווקא בגלל זה יש הרבה דברים שהופכים אצלנו למובנים מאליהם."

שרה: "התפילה, התהילים בשבת מברכים, הלימוד. נכון שאולי אתן, בעלות תשובה ותיקות, כבר לא ב'אורות' הראשונים. אבל בכל זאת. כשאת עושה את זה מגיל קטן, פעמים רבות את מחמיצה את המשמעות הפנימית של הדברים. את עושה מתוך רגילות, 'כמצוות אנשים מלומדה'. לא באמת חושבת על המשמעות של הדברים, לא תמיד מצליחה לחיות אותם באמת.

"מתי לאחרונה עצרתי לשאול את עצמי: 'למה את אומרת תהילים בשבת מברכים?' להרגיש את המשמעות של זה? זה משהו אוטומטי. קמים בבוקר של שבת מברכים ומתחילים להגיד תהילים… אני רואה את זה לפעמים על הילדים שלי, שגדלו לתוך זה, אבל פתאום לפעמים לא הכול כזה ברור להם, ויש שאלות כמו: 'למה צריכים להדר כל כך בפסח?' ו'למה צריך ללמוד חת"ת וספר המצוות?' ועוד דברים מהסוג הזה. דווקא משום שגדלים לתוך זה, בלי חקירות, שאלות או הסברים. פתאום זה לאו דווקא קל וברור."

עדי: "את השאלות הללו אני פוגשת גם אצל המתבגרים שלי, שהם כבר מגיל צעיר עם הזהות החב"דית. אני חושבת שזה המקום שבו גם החב"דניקים בעצם צריכים לחזור בתשובה…"

שרה: "אני זוכרת אנקדוטה שחוויתי בהיותי נערה. אחד הילדים הקטנים של השכנים בעלי התשובה שאל אותי בתמימות: 'מתי חזרתם בתשובה?' הוא לא חשב בכלל שקיימת מציאות אחרת… עד היום אני חושבת שהייתי צריכה לענות לו: 'אני עדיין לא חזרתי בתשובה…'

לצערי, זו המציאות. דווקא כשאת בתוך זה, את לא תמיד יודעת להעריך ולעשות את הדברים באופן הרצוי."

כשלחסידים אין משפחה 

רונית: "אבל בכל זאת אני חושבת שלחב"דניקיות מבית קל יותר. העולם שלהן יציב וברור יותר. אין להן ערעורים ושאלות ותהיות. גם אם יש משהו… זה לא ברמה של בעלי תשובה. יש להן גם בדרך כלל משפחה תומכת, חב"דית, חסידית. קל להן יותר מהרבה בחינות. יש אצל מי לעשות שבתות וחגים, למי להגיע אחרי לידות. אין בעיה להתארח ולארח. אפשר להשתתף בכיף בכל השמחות המשפחתיות מבלי לחשוש לקחת את הילדים שיראו אירוע מסוג שהם לא יודעים כמותו. לא צריך ללכת כל הזמן בין הטיפות, לכבד מצד אחד, ולשמור על עצמנו מצד אחר."

מושקא: "בנושא של המשפחה אין לי מה לומר. ובאמת, זה דבר שראוי מאוד להערכה. אני חושבת שזה אחד האתגרים הלא קלים – כשצריך להתנהל באופן עדין מול המשפחה."

עדי: "אם כבר הזכרנו את המשפחה, רוב החב"דניקיות מבית באו ממשפחות ברוכות ילדים. הן לא נכנסות ללחץ כשנולד הילד השלישי… הן בדרך כלל טיפלו בעצמן בגדוד של אחים או אחיינים, או לכל הפחות שכנים. ואימא שלהן לא תעקם את האף כשתשמע שהן בדרך לילד הרביעי או השביעי…"

שרה: "את צודקת בכל מה שאת אומרת. אבל בכל זאת, אני עדיין חושבת שהגישה מוטעית קצת. כאילו לחב"דניקיות מבית אין בכלל ניסיונות… אני זוכרת שפעם, בהיותי תלמידה בתיכון, סיפרתי לקבוצת חברות על הקושי שלי ושל עוד חברות בשיעורי הלכה, וכמה בנות נדהמו: 'חב"דניקיות מבית? לא מקשיבות בשיעור הלכה?' אז כן, גם לנו יש יצר הרע. וגם אם אולי הוא עובד קצת אחרת, או מנסה אותנו בדברים אחרים, הוא עדיין חי, קיים ובועט בתוכנו. אולי אפילו יותר מאשר בתוככן, שעברתן את התהליך ובחרתן בטוב, ואתן ממשיכות בכך בכל יום."

מתנה או עבודה?

מושקא: "אני זוכרת שפעם התייעצתי עם מישהי, בעלת תשובה, בנוגע לקושי רוחני כלשהו שחוויתי, והתגובה האוטומטית שלה הייתה: 'איך לחב"דניקית מבית יש שאלות על העניין הזה?' אז כן, שרה צודקת. אנחנו לא צדיקות מה'תניא', ואפילו דרגת ה'בינוני' רחוקה מאתנו, אף שמגיל אפס אנחנו מוקפות בחת"ת ובתמונות של רבותינו נשיאינו. גם לנו יש מקומות שקשים לנו ויש לנו התמודדויות משלנו.

"ובכלל, אני חושבת שדווקא אתן, בעלות התשובה, הרבה פעמים הרבה יותר חזקות מאתנו. כי אנחנו לא עבדנו על דברים, קיבלנו אותם 'בילד אין', מובנים בנפש. לעומת זאת, אתן עשיתן את כל הדרך הזו לבד. ביררתן, חקרתן, שאלתן. קיבלתן עליכן. ובמובן מסוים זה הרבה יותר חזק אצלכן."

רונית: "אולי כמו שהרבי מה"מ מדבר הרבה ב'דבר מלכות' על ההבדל בין השפעה מלמעלה ובין עבודת האדם בכוח עצמו."

שרה: "או אם תרצו, עבודת הצדיקים (או הכמעט צדיקים…) מול עבודת בעלי התשובה".

תמימה או מקבלת עול?

עדי: "אני חושבת שנקודת הקושי שלנו נובעת לפעמים דווקא מהמקום הזה שבודק ובוחן ואינו מקבל שום דבר כמובן מאליו. כלומר, ברור שאילו זה לא היה קיים אצלנו, לא היינו כנראה חוזרות בתשובה, אלא ממשיכות את החיים בשטף הרגיל שלהם. אבל במקום כלשהו – בכל אופן כך אני מרגישה ברמה האישית – חסרה לי קבלת עול."

מושקא: "איך את יכולה להגיד דבר כזה? מהי כל החזרה שלך בתשובה אם לא קבלת עול?"

עדי: "טוב, אולי לא קבלת עול במובן המדויק שלה. אבל עד היום אני בשאיפה להבין כל דבר, לחקור ולבדוק, לא לקבל אותו כמובן מאליו. וזה לפעמים בעוכריי. איך אומרים? 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ.' אז אני לא תמיד מצליחה להיות תמימה…"

רונית: "יש לזה שני צדדים. אולי דווקא משום שיצאנו מהמסגרת שבה היינו מהילדות, וגילינו שמה שלימדו אותנו והרגילו אותנו זו לא האמת, יש בנו נטייה לביקורתיות, אפילו לחשדנות מסוימת, הייתי אומרת.

"אבל אני דווקא רואה את זה באור חיובי. כי בסופו של דבר, גם בעולם החסידי, יש דברים שבהם לא נכון לעצום עיניים וללכת אחר העדר. ובמקומות הללו, הנטייה לבחון, לבקר ולבדוק – מועילה ומקדמת. אבל ברור, כמו שמושקא אמרה, שבבסיס ודאי יש לנו קבלת עול. הרי בלי קבלת עול לא היינו כאן."

אישה אל אחותה 

שרה: "ככלות הכול, למרות כל ההבדלים הללו שאנחנו מדברות עליהם, בסוף מי שאינו מכיר אותנו ויסתכל בנו מבחוץ – כולנו נראות אותו דבר. מתפללות באותו בית כנסת, שולחות את הילדים שלנו לאותם מוסדות, משתתפות באותם שיעורים והתוועדויות, לומדות את אותן השיחות וכך הלאה. יש בנו הרבה יותר שווה מאשר שונה."

מושקא: "ובעצם, למה זה משנה? לפעמים נראה לי שכל אחת מאיתנו מנסה להוכיח לשנייה מה עדיין חסר בה. למי ולמה זה טוב?"

עדי: "זו לא הנקודה. המטרה היא לא לבדוק מי מתמודדת עם אתגר גדול יותר, ולהשוות בין סוגי ניסיונות. אני חושבת שחשוב שכל אחת תבין את הצד השני, תבין את החלקים החיוביים של חברתה, וגם את החלקים שעדיין קשים לה ושאיתם היא מתמודדת. כי בסופו של דבר, אם הרבי שם את כולנו באותה חבורה, כנראה יש לזה מטרה."

רונית: "אולי באמת המטרה היא להשלים זו את זו בנקודות החסרות. למשל, אנחנו נעורר בכן חיות בזכות ה'אורות' שיש לנו, ואתן תשלימו אותנו בידע שחסר לנו לעיתים, בניואנסים הקטנים שלפעמים איננו מכירות ואיננו מבינות די הצורך."

שרה: "מסכימה איתכן בהחלט. אחרי הכול, משיח מגיע ל'אתבא צדיקיא בתיובתא'. ואולי אפשר לומר 'לאתבא חב"דניקיות בתיובתא". כי גם לנו יש בהחלט על מה לחזור בתשובה. אומנם נקודת המוצא שלנו שונה, אבל המלך מחכה לכולנו בשדה, וכשהולכים ביחד – זה הרבה יותר קל."

באדיבות מגזין עטרת חיה