חומרים:

6 ביצים – להפריד!

1.5 כוסות סוכר

1.5-2 כוסות אגוזים/שקדים טחונים

מיץ מחצי לימון

2 כפות שמן

אופן ההכנה:

להקציף 6 חלבונים עם 1 כוס סוכר לקצף יציב וחזק מאוד,

להקציף בנפרד 6 חלמונים עם חצי כוס סוכר.

לעצור ולהוסיף את שאר החומרים בערבוב איטי, לערבב יחד עם הקצף בתנועות קיפול, ולבסוף לערבב בעדינות את האגוזים פנימה. לאפות ב160 מעלות עד שהעוגה משחימה היטב.

טיפ(ת) לחיים

 מאת: מנוחה רחל זקס

עשי כל אשר ביכולתך – הקשר הפנימי מחג הפסח לכ"ח ניסן

נדמה שהמרחק בין עבודות חג הפסח התובעניות, על שלל חובותיהן ודקדוקיהן, לבין הקריאה המרעישה שהשמיע הרבי בכ"ח ניסן – "עשו כל אשר ביכולתכם" – הוא רב. אך לאמיתו של דבר, שני העניינים הללו שזורים זה בזה בקשר פנימי ועמוק.

בחג הפסח, כל אישה חסידית משקיעה את מירב כוחותיה בהידורים ובחומרות. חלק מההידורים הללו מאתגרים מאוד, שכן בפסח הנהגתנו היא בבחינת "בלי גבול". אנו מקיימות את המנהגים והחומרות הללו לא תמיד מתוך הבנה שכלית, אלא מתוך התבטלות עצמית וקבלת עול עמוקה. ניתן לומר שרוח העשייה הזו היא ההכנה הממשית למשימת חיינו: להביא את הגאולה בכל פרט ביום-יום שלנו, ובכך לזרז את בואה.

אנו חיות בדור שבו הורגלנו לדרוש הסבר לכל צעד, ולחפש סיבה הגיונית לכל מעשה. לעיתים אף נשמעים קולות המבקשים "להקל" בהידורי הפסח בטענה שאסור שיהיו מלחיצים מדי. אך דווקא אל מול הרוח הזו, נעמדת האישה החסידית ומכריזה: אני מתמסרת מתוך קבלת עול שמחה, גם כשאינני מבינה! (כמובן, במקרים שאכן יש צורך לשנות מהנהוג, יש להיוועץ במשפיע או ברב).

נקודה זו מומחשת היטב בסיפור על החסיד ר' ראובן דונין ע"ה. באחת הפעמים שנכנס ל'יחידות', ביקש ממנו הרבי לבצע שליחות מסוימת והוסיף: "אני אסביר לך…". ר' ראובן הגיב מיד: "לא, שהרבי לא יסביר לי! אני רוצה לעשות זאת אך ורק משום שהרבי ביקש, ולא בגלל ההסברים". מאוחר יותר ביאר הרבי בשיחה שישנן מצוות שבהן בולט ה"נשמע" (ההבנה), וישנן מצוות של "נעשה" (הציווי). הרבי הדגיש את המעלה העצומה שבעשייה מתוך התבטלות מוחלטת וללא צורך בהסבר – רק משום שכך צווינו מפי בעל הרצון. כפי שאנו מכריזות בכל ברכה: "אשר קדשנו במצוותיו – וציוונו".

כך במצוות הפסח, וכך בכל הנהגה חסידית המקיפה את סדר יומנו. הרבי נותן לנו כוחות לא להסתפק בשתי תפילות ביום שבהן אנו חייבות מעיקר הדין, אלא להוסיף גם לימוד בספר המצוות, שיעורי לימוד יומיים, השתתפות בפעילויות חסידיות ועוד. כיצד באמת מצליחה אישה להסתדר עם שלל המטלות הרוחניות והגשמיות הללו, נוכל ללמוד מהסיפור הבא:

חסיד של אחד הצדיקים נצרך לממון עבור חתונת בתו, אך ידו הייתה קצרה מלהושיע. במר לו נסע לצדיק, שהורה לו: "לך לעיר פלונית שם תופיע בתור "בעל ישועות". ברך את האנשים והם ייתנו לך דמי פדיון נפש. לאחר מכן הבא אליי את הפתקים עם הבקשות לברכה ואני אתפלל בעדם, ואת הכסף קח לצרכי החתונה". כך היה, והברכות חוללו מופתים גלויים. בשנה השנייה, כשהגיעה בת נוספת לפרקה, כבר ידע החסיד את הדרך. הוא הגיע לעיר ושמח לראות כיצד ברכותיו משנה שעברה התקיימו מעל לדרך הטבע. הוא התרגש וחשב בלבו: "איזה כוח אדיר יש בידי ובפי לברך ולחולל ניסים".

אך בשנה השלישית, כשחזר לעיר עם הרגשת גדלות, גילה כי לא התקיימה אף אחת מברכותיו. בבכי שאל את הרבי שלו: "מדוע?". ענה לו הרבי: "בשנה הראשונה הגעת ככלי בטל, ידעת שאינך אלא צינור לברכותי. אך בשנה השנייה, כשראית שהברכות פעלו, התחלת להרגיש שאתה אדם בעל כוחות נעלים בזכות עצמך. כשהאור פגש ביישות שלך, הוא לא יכול היה לעבור דרכך".

נקודת העניין היא שאיננו פועלות בכוח עצמנו. כל מהותנו, כישרונותינו, המשפחה שלנו, וכל העשייה – הכל מגיע מהרבי! כשאנו מביטות על העול של פסח או על המטלות החסידיות, עלינו לזכור שזהו מקור חיותנו.

פעם כתב שליח לרבי על חובות כספיים עצומים, והרבי ענה לו: "חובות? בחת"ת ורמב"ם". אותו שליח הבין שבעת צרה עליו לבדוק את עקביות לימודיו בשיעורים היומיים, שכן כשאנו ממלאים את חלקנו, הקב"ה דואג ליתר.

הרבי היה יכול להביא את הגאולה גם בלעדינו, אך הוא בחר לשתף אותנו ולהעניק לנו את הזכות הזו. ועל כן נתרומם, ונשתמש בימים אלו בעוצמת ה"נעשה" שספגנו מההקפדה על  הידורי הפסח, הנעשים למעלה מטעם ודעת, ונרתום אותם למשימה היחידה שנותרה: לעשות "כל אשר ביכולתנו" להבאת הגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש!

באדיבות מגזין עטרת חיה

מתי לאחרונה השתתפת בהתוועדות שגרמה לך לשבת פעורת פה, להיות מרותקת ומרוגשת, לחזור הביתה ב"אורות" שגורמים לך נדודי שינה הרבה אחרי חצות, ולקום כלביאה ולהתפלל בכוונה עצומה?

אני טיפוס שכלי וקר בדרך כלל, אך הפעם לא הצלחתי להיוותר אדישה, ורציתי לשתף אף אתכן בחוויה המעצימה ובסיפור הנס המופלא שזכתה לו אריאלה שניאור, תושבת תל־אביב – מרצה ואשת תקשורת זה עשרים שנה ומנהלת חברת אדריכלים מצליחה.

חייה עמוסים בפרטים מרתקים, שגילויים חושף אישיות רוחנית מיוחדת, אך הגילוי השמיימי שזכתה לו, הוא בבחינת הצצה למציאות שתהיה בגאולה. עצם הפרסום הוא נס בפני עצמו.

אריאלה לא חשבה לחשוף כהוא זה מהחוויות המסעירות שזכתה להן, אלא מה? הרבי מה"מ לא ויתר, והורה לה לקיים התוועדות נשים בכ"ח בניסן ולפרסם את הנס! זה לא היה לה קל, אך בהתייעצות עם השליח ברמת אביב, הרב יוסי גינזבורג, סרו חששותיה.

מתחברת למשפחת שניאורסון

כבר בילדותה חשה אריאלה שונה, היא ראתה את המציאות בדרך רוחנית יותר, ונדרש לה זמן להבין שלא כולם כמוה. כשהגיעה לאולפנה כבר הצטבר אצלה צרור שאלות בנושאים העומדים ברומו של עולם, אך לא היה מי שישיב עליהן. בעקבות כך היא בחרה לעזוב את הדת ברמה המעשית, ולהמשיך להיות מחוברת לאלוקים בדרך משלה. מכיתה י' היא למדה בבית ספר לא דתי, והשקיעה את כל כולה בלימודים רציונליים. לאחר שירות צבאי ולימודי הנדסת אלקטרוניקה היא פנתה להייטק.

באותם ימים היא הכירה את בעלה, רון יוסף שניאור, שהגיע ממשפחה אתאיסטית לחלוטין, וזאת למרות היותו דור עשירי לאדמו"ר הזקן ודור שביעי לצמח צדק. בפגישה עם סבתו הנרגשת התברר לאריאלה שזכתה להיכנס למשפחה מיוחסת מאוד, המשפחה הן מצד האם והן מצד האב היא שניאורסאהן במקור. אך מכיוון שלא הייתה לה היכרות מינימלית עם אבירי החסידות, לא אמר לה הדבר מאומה…

אריאלה הצליחה מאוד בעבודתה בהייטק, אך אז, לפתע, חוותה כמה זעזועים. רצף האירועים גרם לה לחשב מסלול מחדש. היא החליטה לממש חלום הקשור לצד האומנותי שבה – ונרשמה ללימודי אדריכלות. די מהר היא הפכה לאדריכלית מבוקשת.

נלחמת על חיי האח

כמה שנים לאחר נישואיה הוזעקה בבהילות לפנות בוקר עם שאר בני משפחתה לבית הרפואה, עקב פציעתו הקשה של אחיה. הוא רכב על אופנוע ובשלב כלשהו נקלע לתאונה רבת משתתפים ונפגע פגיעה רב־מערכתית. הרופאים הרימו ידיים, ובישרו למשפחה שלא נותר אלא להיפרד. אריאלה, שבתור אחות בכורה קיבלה עליה את רוב האחריות, החלה לצעוק על הרופא. היא הבהירה לו נחרצות שתפקידו לרפא ולא לבשר בשורות איוב.

שלושה שבועות וחצי היה אחיה בקומה. במהלך שבועות אלו זימנו אותה הרופאים כמה פעמים כדי לשכנעה לנתק את אחיה מהמכשירים. היו להם הסברים הגיוניים מאוד, אך היא סירבה נחרצות, מתוך אמונה פשוטה שרק אלוקים מעניק חיים ונוטל אותם.

אמונתה ניצחה את התחזיות הקשות של הרופאים. באורח נס, כעבור זמן קצר, התעורר האח, ויהי לפלא!

התברר שאחיה חווה בזמן התרדמה מוות קליני, וניתנה לו הבחירה: לחזור לאותו הגוף ולחזור בתשובה שלמה, או לשוב לעולם בגוף חדש של תינוק. הוא בחר באפשרות הראשונה, וזאת אף שבהיותו בעליונים הוא ניסה להתמקח בנוגע לשמירת השבת… כשנתיים ארך השיקום, והאח ניצל את הזמן להתקדמות רוחנית. בעזרת רב שהיה מעורב בהצלתו החל ללמוד וליישם בהדרגה את מצוות התורה.

מכסה את הראש

יום בהיר אחד, עת שהתה אריאלה אצל אחיה, הגיע אותו רב וביקש ממנה לצאת החוצה כי דבר מה לו אליה.

במהלך שיחתם הפציר בה אותו רב לכסות את ראשה בצניעות, לפחות במשך ארבעים יום.

כבר באותו יום יצאה ממשרדה וערכה קנייה מקיפה של סרטים, בנדנות וכובעים. בשבוע הראשון לבשה אותם בצירוף לבוש לא צנוע, מתוך התרסה, למען לא יסבור שום אדם בסביבתה ששינתה את אורח חייה וחזרה בתשובה.

כעבור שבוע חשה שלא בנוח עם בגדיה, והחלה להתלבש צנוע יותר ויותר. כעבור ארבעים יום גילתה כי חל בה שינוי. היא התחזקה עוד ועוד, ולבסוף חזרה בתשובה שלמה, ואף הפכה את בעלה ואת ילדיהם לחסידי חב"ד.

אירוע לא רגיל בליל הסדר

בחג הפסח תשע"ז חוותה אריאלה חוויה מטלטלת, וכך היא מספרת:

באותם ימים כבר היינו בעלי תשובה, חסידי חב"ד והורים לחמישה ילדים, ברוך השם.

אותו ליל הסדר היה נקודת ציון בעבורנו – הפעם הראשונה שהחלטנו לחגוג ליל הסדר בבית, אחרי שנים שבהן התארחנו. טרחתי והתכוננתי לכך חודש שלם.

באותה העת הייתי בת 44, ובשבוע ה־26 להיריון. היריון בגיל כזה הוא בגדר נס. בין קריאת הגדה למצה, כשבעלי בירך ברכת "המוציא", הרגשתי פתאום שהתינוק כבר לא איתנו, חזר לשורש נשמתו. לא ידעתי מה לעשות כעת; סיטואציה לא פשוטה, באמצע ליל הסדר… יש אורחים… לחשתי לבעלי ואמרתי: "הילד איננו". הוא שאל למה אני חושבת כך, והשבתי שאני לא יודעת להסביר, אבל אני פשוט יודעת.

עורכים הפסקה ומתחילים לערוך את השולחן לסעודה, ובתוכי אני יודעת כי דרכינו נפרדו כעת… בעלי רצה לקום מהשולחן ולנסוע לרופא, אבל אמרתי שאנחנו נמשיך ב"סדר" כרגיל, ונראה מה נעשה אחרי… חזרנו אפוא שנינו אל שולחן הסדר, ללגום מכוסו של אליהו הנביא – ואפשר להבין באיזו הרגשה…

חתמנו את ההגדה באמונה כי בשנה הבאה – ליל הסדר בירושלים הבנויה. כולם פורשים לשינה. הבית אפוף דממה, ובעלי רוצה שניסע כעת לבית הרפואה, אבל אני עייפה מהיום, מהשבוע, מהחודש של ההכנות. בליבי אני מאמינה באמונה שלמה שהכול יהיה בסדר. "נחכה לבוקר, בעזרת ה'", אמרתי.

מגיע הבוקר, יום חדש. השעה 08:00, ובבית דממה נעימה. ילדינו ואורחינו עדיין ישנים במתיקות, ובעלי שואל: "מה עושים?" ואני משיבה: "נתלבש בבגדי החג, נעשה כאילו פנינו לבית הכנסת, הם כולם ישנים, אף אחד לא ינחש"… וכך מצאנו את עצמנו מגיעים למיון, מתחילים את הבדיקות, וצוות המטפלים פוסקים את מה שאנו כבר יודעים… הצוות הודיע לי שאני צריכה לעבור ניתוח.

ממתינים, ממתינים, ממתינים… וכלום לא קורה. בחצות היום כבר הבנו כי גם כנראה לא יקרה, חדר המיון וחדר הניתוח נמצאים במתכונת חג, ולי – כפי שהבנתי – לא נשקפת סכנה. אנחנו מחליטים לפרוש לביתנו חזרה, ולשוב לבית הרפואה למחרת.

אנחנו חוזרים הביתה מחייכים, וכולם מתנצלים על שנת ישרים. איננו מסגירים דבר…

הלכנו לנוח, אבל בשעה חמש אחר הצוהריים התעוררתי עם כאבים חזקים. אין ברירה, מייד חזרנו לבית הרפואה.

ברגע שהגענו, הסגל הרפואי קלט שאני בלידה. חמישה ירחי לידה במקום תשעה. כשהסניטר הגיע לפנות אותי, התינוק יצא באופן טבעי. תינוק רך, ורדרד ותמים, בגודל כף יד יושב בחיקי, כולו שלמות, אך נשמה באפו אין.

לאחר מכן הריצו אותי לחדר ניתוח. ניתוח פשוט אך כזה שדורש הרדמה מלאה. עם זאת המרדים סירב להרדים אותי נוכח מדדים לא תקינים. ממש מעליי התפתח ויכוח רפואי, ולבסוף התפשרו על הרדמה מקומית.

ביקשתי מהרופא לא להיות ערה בסיטואציה הזו, והוא הרגיע אותי ואמר שזה "יהיה כמו שנת צוהריים". הוא הזריק את החומר, ובאותו רגע עברתי דום לב. דוממתי מנוע.

הנשמה שלי עזבה את הגוף; הרגשתי ממש כמו פקק שנחלץ מבקבוק יין. שמעתי קריאת "שמע ישראל", והנשמה החלה לעוף במנהרות של אור. אני נזרקת במהירות האור; רוח ונשמה שחגות בסיבובים מסחררים מעלה־מעלה… מנהרות על גבי מנהרות, מוארות בגוונים של תכלת.

במילה "אחד" של קריאת שמע ראיתי איך הנשמה יצאה החוצה אל עולם של מעלה – אל ים של עננים. הייתי בלי גוף, רק נשמה עם מחשבה והכרה.

המחשבה הראשונה שלי שם הייתה: 'וואו, זה ממש 'ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". הפלגתי על העננים ללא תחושת חום או קור, כך עד שהגעתי לאדמה נקייה מאוד. למרגלותיה היו דקלים וכל בעלי החיים שאפשר לדמיין – חיות, עופות ורמשים. כולם ביחד שרו מנגינה נעימה: "השם הוא האלוקים". הנשמה שלי, שראתה כל זאת, הגיבה בהתפעלות: "הו, כל פרקי שירה קמו לתחייה!"…

לפתע נשמע קול גדול שאמר: "למה עלית?"

עניתי: "אני לא עליתי, אתה שהעלית אותי לכאן".

הקול השיב: "אני לא העליתי אותך, העליתי את הוולד, את זו שבחרת לעלות איתו… שובי למטה, אל בעלך וילדייך. מקומך לא איתנו". הקול היה החלטי כל כך, שהבנתי שאין מקום לוויכוח.

"אבל העובר…" אמרתי.

"העובר מקומו איתנו, ואת מקומך עם ילדייך".

אבל בעקשנות נשמתי דורשת להיאחז בנשמת העובר שהלכה, ואני ביקשתי רק דבר אחד: "תן לי לפחות להיפרד מהוולד שלי". פעם אחרונה לפרֵדה…

ואז הקול הכריז: "יבוא רבי יוסף יצחק".

ופתאום, מבעד לעצי הדקלים יצא יהודי צדיק ומבוגר, לבוש בסירטוק לבן, על ראשו כיפה לבנה גדולה, בעל זקן ארוך לבן כשלג ומצחו בוהק כלבנה. פניו מאירות וכולו חיוכים. ואני מרגישה כמו רוח שקופה ניצבת מול הדרו.

"בואי, אלווה אותך למטה", אמר לי והסביר לי שמקומי למטה, וכי צדיקים של מעלה אינם יכולים לפעול מה שיהודים למטה פועלים למען הגאולה – "ואנחנו ניפגש בגאולה". והוא מתחיל לדרוש על מלאכת השכינה עד לאחדות השלמה. אז, בהיותי בעלת תשובה טרייה, עוד לא הכרתי את תורתו, לימים הבנתי בדיעבד שהוא חזר לפניי על רעיון מהמאמר "באתי לגני".

כשהגענו לפתח מנהרה, אמר לי שכאן דרכינו נפרדות. התחלתי לבכות. לא רציתי לרדת. הרגשתי ששבתי הביתה. חשתי בתחושת אהבה שאי אפשר להשוות אותה לשום דבר בעולם הזה, אהבה שעוטפת את הנשמה, שקט ושלווה שלא הכרתי מעולם; לא היה בי כל צער או חרטה על העולם שהשארתי אי–שם למטה.

הרבי הריי"צ, שכביכול ראה בצערי, אמר לי פתאום: "אני אתן לך 'ממתק לדרך' שיקל עלייך את הירידה למטה".

ממש באותו רגע מצאתי את עצמי בחצר החיצונית של בית המקדש. מכיוון שאני אדריכלית במקצועי, הסתכלתי בהשתוממות ו"בלעתי" בשקיקה כל פרט במבנה שלנגד עיניי, עומד בשלמותו, כולו לבנים שקופות בברק של זהב אדום בוהק. ראיתי את עזרת הנשים, את לשכת כוהן גדול, את המזבח, את הכיור ואת כלי הנגינה של הלוויים עומדים שם בוהקים, זוהרים וממתינים. חשתי שהמקדש עומד על תילו בשלמותו, רק מחכה ל"שחקנים" שייכנסו לעבוד.

משם עלינו במדרגות. הרבי הריי"צ הכריז פתאום שאנחנו נכנסים ל"היכל דביר קודשו". עברנו את הפרוכת, ונכנסנו לחלל עצום. ראיתי את שולחן לחם הפנים, את מזבח הזהב, ונעמדתי מול מנורת הזהב. הרגשתי כיצד הנשמה שלי מלטפת את הקנים, את הכפתורים ואת הפרחים.

משם עברתי אל מול ארון הקודש בקודש הקודשים. ראיתי שם דבר פלא: ארון הברית עומד, ומשני צדדיו לוחות הברית – האחד בימין שלם, והאחר בשמאל – כאילו מודבק מעשרה שברים. התפלאתי מאוד. שניהם היו מסלעים חצובים עם אותיות של אש דולקת.

ופתאום נשאבתי אל תוך חלל ארון הקודש, שהיה כולו מואר באור זהב חזק. שמעתי משק כנפיים, וכשהבטתי למעלה, אל מקור האור, נשאבתי חזרה החוצה אל החצר. ראיתי דלתות גדולות, ולידן שלוש מדרגות.

ופתאום הרבי הריי"צ פגש אותי שוב, ואמר לי: "כאן דרכינו נפרדות".

ואני, בעזות של קדושה, גונבת מבט אחרון אל בית המקדש, ופתאום, מול השער עמדה דמות תמירה, איש רם, כולו הדר, לבוש סירטוק לבן, חגור על מותנו, זקנו לבן ואורו כאור החמה. ניסיתי להסתכל עליו, אבל האור שבקע מפניו היה חזק כל כך, כמו להסתכל ישירות על השמש; לא יכולתי לראות את תווי פניו. אבל הנשמה שלי זיהתה בוודאות – זה המשיח.

ופתאום הנשמה שלי זועקת: "רגע, רגע! בית המקדש על תילו, המשיח עומד בפתחו – אז מתי?!" וכל בעלי החיים הדהדו אחריי: "מתי??? מתי???"

מי שענה לי היה המשיח עצמו. אלו היו מילותיו, ואני יודעת לצטט אותן במדויק: "כאשר הקדוש ברוך הוא יורני בזאת, אגלה פניי אליכם"…

בום.

באותו רגע התעוררתי בגופי. פקחתי את עיניי, ומעליי רוכנים רופאים היסטריים שזועקים: "עִצרו! היא שבה לחיים"…

הרופאים היו בהלם. לאחר מכן סיפרו לי שהתעוררתי בדיוק ברגעים הקריטיים של סבב ההחייאה האחרון, כשכמעט הרימו ידיים. הם כבר היו בשלב שבו בדרך כלל מתכוננים להפסיק את המאמצים ולהודיע למשפחה את הבשורה הקשה.

אבל פתאום שמעתי אותם צועקים את מדדי לחץ הדם שלי כשהם בתדהמה מוחלטת.

חדר הניתוח היה במתכונת חירום של החייאה ומכות חשמל. ההיסטריה גדולה, אבל בליבי אני צוחקת על המהומה; עולם של הבל הבלים, והם אבודים ומבולבלים…

המנתחת מסיימת את מלאכתה, ואני בוכה על הפרֵדה – פרדה מעולם שהייתי בו וכולו טוב כל כך…

המרדים שאל אותי שאלות, מי אני ומה שמי, מוודא כי אני איתו. הוא מוסיף ושואל מה הרגשתי והיכן הייתי, אבל אני – הס מלספר. רק שאלתי "מה קרה?" והוא השיב כי מייד כשהזריק את הטשטוש, זעקתי פתאום: "שמע ישראל, ה' אחד ושמו אחד", והמוניטור הציג קו ארוך ושקט על המסך…

הדבר הראשון שעניין אותי היה לוודא שהוולד אכן יובא לקבורה בקבר ישראל.

את 24 השעות הבאות "ביליתי" בטיפול נמרץ, ואת שאר ימי חול המועד במחלקת נשים. בשבעת הימים הראשונים רק בכיתי – לא על האובדן שאיבדתי, אלא על כך שלא זכיתי להישאר שם למעלה.

התעלפה בסטודיו

תקופת–מה לאחר מכן ביקרה אריאלה בחברון. בין השאר ביקרה בסטודיו הציור של הצייר החב"די ר' ברוך נחשון. לפתע נשמעו זעקות לא צפויות. "היא התעלפה… היא התעלפה"… מעט האנשים שהיו במקום ניגשו לסייע לאישה שאיבדה את הכרתה; הייתה זו אריאלה. הנוכחים טיפלו בה עד שזו שבה לעשתונותיה.

פניה חיוורות.

"מאיפה ידעת לצייר את זה?" אמרה והצביעה על הציור המיוחד. "האם גם אתה עברת מוות קליני?"

"לא", השיב ר' ברוך נחשון בעניין. "כשאני הולך לישון, זה מה שאני חולם"…

לימים גילתה כי היא ובעלה נולדו בשבוע של פרשת "חיי שרה" – השבוע של מערת המכפלה. "כעת אני מבינה את הרצון הגדול המפעם בי כל העת להגיע לאבות, להיות מחוברת לפה, הכי קרובה לאבות", אמרה.

פרויקט בעיר האבות

ימי הקורנה. סגר בעולם, סגר ברחובות ישראל. איש־איש נשאר בביתו.

פרשת "חיי שרה" הגיעה, ואריאלה החליטה כי כבכל שנה גם בשנה זו תיסע לחגוג את יום הולדתה במערת המכפלה. "יש לי אישור מיוחד להסתובב בשל היותי 'עובדת נדרשת'", ציינה באוזני חברתה, הגב' רחל בולטון מכפר חב"ד, והשתיים יצאו חברונה, חולפות על פני מחסומי הדרכים שהציבה המשטרה.

מערת המכפלה הייתה סגורה ומסוגרת באותם ימים; השתיים ישבו אפוא למרגלות המערה וקראו פרקי תהילים. "אני מרגישה שכאן בית הוריי", הטעימה אריאלה באוזני חברתה. "אם הקדוש ברוך הוא יזכה אותי, ארצה כאדריכלית להקים פרויקט בחברון", הוסיפה ואמרה לרעותה.

"בחברון?" תהתה הגב' בולטון. "בוודאי התכוונת לקריית ארבע. הרי את יודעת שבחברון אין בניה ואין כמעט שינויים זה שנים רבות. הכול נשמר ונשאר כמו שהיה לפני עשרות שנים".

"לא קריית ארבע, אלא חברון!" אריאלה הייתה נחרצת. "וכי ייפלא מה' דבר? הרי הקדוש ברוך הוא בוודאי יכול לסדר לי עבודה בחברון, קרוב ממש לבית הוריי"…

יום אחד הגיעה ההפתעה. הטלפון במשרד האדריכלים התל־אביבי של אריאלה צלצל.

מעבר לקו היה האיש שלצד השלוחים, רונן פלד.

"יש בחברון אולם רחב ידיים", פתח. "שליח הרבי בעיר, הרב דני כהן, החליט לשפץ את האולם החב"די 'מרכז גוטניק' הנמצא למרגלות מערת המכפלה. הוא מבקש להפוך את האולם למקום מכובד, נאה וראוי לאירוח. האם תרצי להתעסק בדבר?"

אריאלה קפצה ממקומה בהתרגשות.

"איזו שאלה?! בוודאי!" אמרה, והבינה כי זה עתה זכתה במתת־שמיים, בדיוק כפי שחלמה…

"אני לא יודע אם אוכל להעסיק אותך", התנצל השליח עצמו, הרב דני כהן, בהיסוס. "אתם משרד תל־אביבי יוקרתי; לא בטוח שיש לי די תקציב בשביל לשלם לך".

"חברון היא פרויקט שלי", השיבה אריאלה, מסוחררת מעוצמת ההפתעה. "עם הכסף כבר נסתדר"…

וכך הפרויקט החב"די למרגלות קברי האבות והאימהות – קם והיה.

* * *

מאז אותו פסח לא שגרתי בשנת תשע"ז חלפו תשע שנים.

"כיום אני שליחת הרבי בקהילה של הרב יוסף שמואל גרליצקי בתל־אביב", אומרת הגב' אריאלה שניאור. "אני משתדלת לעשות את השליחות שלי בעולם. יש לי בתל־אביב משרד אדריכלים נודע שמתמחה במגדלי מגורים, ומעורב בתכנון פרויקטים יוקרתיים ליזמי נדל"ן. היום אנחנו מתכננים מוסדות קודש, ישיבות ובתי חב"ד ברחבי העולם – מבני ברק ועד מקסיקו וקופנהגן.

כיום אני בוחרת להזכיר לכולנו את זיכרון שורש נשמתנו. אני זוכה להתוועד במקומות רבים ומכריזה כי 'ה' הוא האלוהים', הוא מלך מלכי המלכים. הוא בונה עולמות ובנה בעבורנו את בית המקדש. ומשיח צדקנו עומד בפתחו, ורק מחכה להכריז כבודו… זה הזמן שבו אנחנו נביט באהבה ובעין טובה על עצמנו, על חברינו ועל עולם הבריאה.

והוא היושב במרומים יראה כי אנו בניו ביראת קודש בחבלי אהבה אוחזים, והוא ישיב אהבה לבניו; שהרי אין שמחה גדולה יותר משמחת אב לילדיו. כי עין טובה, אהבה לעצמנו על מי שאנו, אהבה לרעינו – גוזרת גאולה".

באדיבות מגזין עטרת חיה

בכלל בכל מה שמגיע לפה בפסח, יש לשים לב בזהירות יתירה שאכן הוא כשר בתכלית ללא חשש חמץ. לצערי לא אחת בשנים האחרונות נשאלו בפסח שאלות קשות מאד על שימוש במוצרי מאכל או שתיה שונים בפסח, שהשואל/ת לא שם ליבו דיו לראות ולהבחין שמוצר זה אינו כשר לפסח, וטעה מאחר והמוצר היה דומה למוצר אחר הכשר לפסח, כואב וחבל.

גם במוצרי האיפור והטיפוח, יש לשים לב לכך. דווקא בגלל החדשנות שבמוצרי איכות אלו לעיתים, מערבים בהם תמציות יסוד המופקות ממיני דגן – חמץ. לכן יש לוודא שאכן מוצרי התמרוקים והטיפוח השונים, אכן נקיים הם מחשש תערובת חמץ, ולרכוש רק לפי רשימות המאושרות על ידי רבנים מוסמכים הבקיאים בתחום זה.

חשוב להבהיר כאן נקודה נוספת: ישנם כאלו המזלזלים בנושא זה, ואומרים הרי החמץ שמעורב במוצרים אלו אינו ראוי לאכילת כלב, אז מדוע חוששים בכלל? והמענה לכך: מאחר ומשתמשים במוצרים אלו לתענוג סיכת הגוף, שימוש זה מחשיב את המוצר לממשות חמץ, לכן יש להקפיד שלא תהיה תערובת דגן במוצרים אלו.

אודם, שפתון וכיוצא שבאו במגע עם השפתיים במהלך השנה, גם אם מאושרים לפסח, המלצתי שלא להשתמש בהם בפסח.

אחתום דבריי בברכה: במאמר חכמינו ז"ל "בזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים, ובזכותם נגאל" בעהי"ת בגאולה זו, נתבל את ההכנות לחג הפסח במעט נחת, התחשבות והרחבת הדעת ונזכה מתוך כך לחוג את חג הפסח בחירות אמיתית ובהרחבה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

יש תקופות שגרתיות ויש תקופות כמו זו עכשיו; תקופות שבהן המציאות רועשת יותר, החדשות מלחיצות יותר והראש מתפזר בקלות.

דווקא בזמנים כאלה חשוב לחזור לבסיס, לכמה דברים פשוטים שמחזירים אותנו למרכז.

בעולם ההתפתחות האישית מדברים על עיקרון שנקרא TIME. אין הכוונה לזמן כמו בשעון, אלא לארבע פעולות קטנות שמסדרות את היום:

T – Thankfulness: הודיה

להתחיל את היום בהודיה. על החיים, על המשפחה, על הגוף שעובד, על הניסים.

I – Inspiration: השראה

כמה דקות של מחשבה טובה, רעיון, קריאה או לימוד של משהו חדש שמרים את הראש.

M – Meditation: תפילה ושקט פנימי

רגע לעצור, לנשום, להיות עם עצמך, להתפלל.

E – Exercise: תנועת הגוף

הליכה, מתיחות, כמה דקות של תנועה המפעילה את הגוף.

כשמצליחים להכניס לשגרה היומית שלנו את ארבעת אלה, קורה משהו מעניין. זה משפיע גם על התזונה שלנו. זה קורה משום שתזונה טובה לא מתחילה בצלחת, היא מתחילה בראש.

שני סיפורים – פחד ואמונה

יש משהו מעניין בפחד. הוא גורם לנו להאמין בתרחישים הכי גרועים כאילו הם כבר קרו. את אומרת לעצמך: "ומה אם אתחיל תהליך של תזונה בריאה ולא אצליח להתמיד בו? מה אם שוב אפול?"

אנחנו משקיעות המון אנרגיה בלהאמין בפחד. אבל אפשר להפנות את אותה אנרגיה בדיוק לכיוון אחר.

אימא למשל יכולה לפחד שלבת שלה מאותגרת הפריון לא יהיו ילדים חלילה; אבל היא גם יכולה לבחור להאמין שיום אחד היא תחזיק תינוק בידיים. המציאות עדיין לא קרתה, אבל המחשבה כבר בחרה לאיזה כיוון ללכת.

כך גם ביחס לירידה במשקל. אפשר להמשיך להאמין לסיפור הישן שכבר ניסיתי אלפי פעמים ולא הצלחתי; ואפשר לבחור להאמין שאולי הפעם אני בונה משהו אחר לגמרי. לא מושלם, לא דרמטי, אבל נכון.

בסופו של דבר, פחד ואמונה הם שני סיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו על העתיד, והעתיד הרי בכלל עוד לא קרה.

השאלה היחידה היא:

באיזה סיפור את משקיעה את האנרגיה שלך?

ציפי שנברגר, עוגנים – לאכול בראש אחר, 054-68671568

באדיבות מגזין עטרת חיה

נחמי, מורה בבית ספר חב"די, שוחחה עם תלמידותיה לפני חג הפסח על מנהגים והידורים. אחת התלמידות סיפרה על הידור מסוים שנהוג בביתה, הידור שגם במשפחות המהדרות נחשב יוצא דופן ומאתגר. היא שיתפה בכנות שהוריה רואים בהידור זה הנהגה חשובה, אך בעבורה הוא דווקא מקור לקושי גדול, עד כדי כך שהיא מתקשה ליהנות מהחג.

כמה ימים לאחר מכן, בשיעור אחר, סיפרה גם אחותה עד כמה אותו מנהג בפסח מעורר בה תחושת תסכול.

"המקרה הזה גרם לי לעצור ולחשוב", מספרת נחמי. "הבנתי שגם הידור יפה וחשוב שעבר במשפחה מדור לדור צריך להיבחן מחדש. לא כל דבר שהתאים לדור הקודם בהכרח מתאים גם לתקופה שלנו. חשוב להקשיב לאופן שבו הילדים חווים את ההידורים בבית, ולהתייעץ עם משפיע אם נכון לשמר הידור שגורם סבל רב לילדים".

השיתוף הכן של התלמידות הצעירות נוגע בדילמה המהדהדת בבתים רבים:

פסח הוא חג של חירות ושל התחדשות. אך זהו גם חג של מנהגים והידורים.

המציאות הזו משפיעה לעיתים על האווירה בבית. ילדים קטנים מתקשים להסתגל לכללים החדשים, ולעיתים הדבר גורר גערות ומתח מיותר. הורים רוצים לשמור על ההידורים שעליהם גדלו, אך לעיתים מתקשים בכך בתוך מציאות חייהן הנוכחית שהפכה לפתוחה יותר, זמינה ומשוחררת מאשר בדורות עברו.

וכאן עולה השאלה: איך שומרים על המנהגים ועל ההידורים בפסח – בלי לפגוע בשמחת החג? יתרה מזו, איך הופכים אותם למקור לגאווה, ויוצרים חוויה משפחתית חיובית ומעצימה שהילדים רוצים להיות חלק ממנה, ולא רק מחכים ליום בו יוכלו לנהל את ביתם הפסחי כרצונם?

יצאנו לחקור את הסוגיה ולחפש תשובות.

הידור או חומרה?

בכתבה שהתפרסמה בגיליון פסח תשע"ח, הסביר הרב יוסף ישעיה ברוין, חבר הבד"ץ בקראון־הייטס, שחשוב להבחין בין שני מושגים: חומרה והידור. חומרה היא משהו ששומרים בקפידה, והוא קשה ומאתגר. הידור לעומת זאת מלשון הדר – מטרתו לייפות את המצווה.

"הגישה האידאלית למצוות היא לראות בהן הזדמנות להתחבר לקב"ה. כאשר מוסיפים הידור למצווה – זה מחזק ומעמיק את הקשר הזה".

בתורת החסידות מובא משל הממחיש זאת היטב: יש הרואים במצוות 613 סגולות המועילות לאדם; אחרים רואים בהן 613 קשיים שיש להתמודד איתם; אך הגישה האידאלית היא לראות בהן 613 הזדמנויות להתחבר אל הקדוש ברוך הוא.

כאשר מסתכלים כך על המצוות, ההידורים מקבלים משמעות אחרת – הם אינם עול, אלא ביטוי לאהבה ולרצון להתקרב יותר.

זהירות, בלי תחרות

הסיבה לזהירות הרבה מחמץ בפסח מבוארת במקורות:

בספר "שאלות ותשובות מן השמים" מובא כי מצוות ההימנעות מחמץ הייתה מן המצוות הראשונות שקיבל עם ישראל. משום כך היא התקבלה באהבה ובהתלהבות מיוחדת, ולאורך הדורות הוסיפו עליה גדרים והקפדות.

נוסף על כך, התורה עצמה מחמירה מאוד באיסור חמץ: לא רק שאסור לאכול חמץ בפסח, אלא גם אסור להחזיקו בבעלותנו ואפילו שלא ייראה ולא יימצא. לכן אנו מצווים לחפש את החמץ ולבער אותו. בשונה מאיסורים אחרים, שבהם תערובת איסור קטנה יכולה להתבטל, חמץ בפסח אסור אפילו בגרגיר.

האריז"ל אומר ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה", וחסידי חב"ד קיבלו עליהם הידורים נוספים, כדי להיזהר ממשהו חמץ בפסח.

עם זאת, כדאי לזכור שההידור נועד להוסיף אור, ולא להביא לתחרות ובוודאי לא לאנרגיות של מתח מיותרות.

נעמי, תושבת קראון־הייטס, מבקשת לומר על כך כמה מילים: "בכל שנה מחדש, כשדנים בהידורי חג הפסח, אני מרגישה שאנשים משדרים התנשאות כלשהי, 'אני טוב יותר ממך, אני מחמיר יותר'. לדעתי, חובה עלינו לשנות גישה. אין 'נכון' ו'לא נכון' בהידורי פסח. גם בקרב אנ"ש יש כל מיני מנהגים, כל מיני דיוקים, כל אחד כפי שקיבל אבותיו. זו הסיבה שאנחנו צריכים לכבד זה את מנהגו של זה, ואל תרגישו רגשי נחיתות אם אינכם נוהגים כמו השכן. מה שאתם עושים – טוב ונכון".

תראו כמה אוכל!

יצאנו גם לבדוק איך הופכים את חג הפסח החב"די לחוויה של שמחה ושפע בעבור המשפחה. ביקשנו מכמה נשים לשתף בהווי החג אצלן בבית:

חני מינצברג משתדלת להפוך את חג הפסח לחוויה של שפע. "אני חושבת שהכול תלוי בתחושה שאנחנו מעבירות לילדינו", היא אומרת. "אני משתדלת להכין מגוון גדול של מאכלים טעימים וטובים, ומקפידה שלא יחסר אוכל במהלך היום. פעם או פעמיים ביום אני פותחת שולחן עם מגוון גדול של מטעמים, מנות עיקריות, תוספות, סלטים. ואני משדרת לילדים: 'תראו כמה אוכל, איזה טעים, תראו איך לא חסר כלום' – וזה משפיע!"

"במשך היום יש מגוון גדול", היא מפרטת, "חביתה, סלט ופנקייק, ירקות חתוכים, פירות, עוגות וגלידה. אנחנו משתדלים שיהיה מגוון ושפע – והילדים נהנים מכל רגע".

אך גם בבית שמח לא כולם חווים את הדברים באותה צורה. שירה מתאמצת שהמטבח יהיה כשר לפסח ארבעה או חמישה ימים מראש, כדי שהבישולים ייעשו בנחת. ואולם, היא מודה כי למרות האווירה הטובה, אחת מבנותיה עדיין אומרת שהיא פחות אוהבת את פסח – בעיקר בגלל הניקיונות והאוכל השונה מכל השנה. "זה גם תלוי באופי של הילד. יש ילדים שמקבלים את ההידורים בשמחה ואפילו בגאווה, ויש ילדים שזה קשה להם יותר".

חיה משתפת: "באופן אישי, לי קשה בפסח ללא הקפה בבוקר ועם הבשרי כל היום… אבל אני שמחה שאני זוכה לשמור על ההידורים, ומשדרת את זה לילדים".

זלדי מתגוררת בחו"ל. כאשר בנותיה למדו בארץ, הן הופתעו לשמוע מחברותיהן שפסח הוא תקופה לחוצה. "הבנות שלי ממש לא הבינו את זה", היא אומרת. "הן אמרו לי: איך יכול להיות שלא אוהבים פסח? זה החג הכי יפה ושמח. שני לילות סדר זה הכי כיף".

גם זלדי מאמינה שהכול מתחיל בגישה של ההורים – ובעיקר של האם. "אנחנו משקיעים מאוד באוכל. גם אם יש הידורים, הילדים רואים שיש שפע. לפעמים הם אפילו מבקשים באמצע השנה שנכין 'עוף של פסח'".

אילת מספרת כי לקראת פסח היא יושבת עם הילדים לשיחה. "אני לוקחת דף ועט ושואלת כל ילד מה ישמח אותו בחג, שירגיש שחושבים עליו". לדבריה, לפעמים מדובר בדברים קטנים – מאכל אהוב, פעילות משפחתית או אפילו פינה מסוימת בבית שתהיה "שלו". "כאשר הילדים מרגישים שרואים אותם, הם מקבלים את ההידורים בצורה הרבה יותר חיובית", היא מסכמת.

לא מחמירים על אחרים

נוסף לאתגר החינוכי, טומן חג הפסח בחובו גם אתגר זוגי. בני זוג באים מבתים שונים, ולעיתים מתגלים פערים ביניהם בכל הקשור להידורי פסח. המורכבות גדלה כשאחד מבני הזוג שואף לאמץ הידורים חדשים – ואילו האחר מרגיש שהדבר פוגע בשמחת החג שלו. איך מגשרים על הפערים בלי לפגוע באווירה ובשלום הבית?

שמחה קריאף מספרת: "גדלתי בבית שלא השתמשו בו בשמן ובמי סוכר בפסח. אימא שלי הייתה מכינה סוכר מפירות וסורבה ממנגו ואננס". מכיוון שהיא התחברה מאוד למנהגים בבית הוריה, כאשר נפגשה עם בעלה, היה חשוב לה לוודא שההידורים האלו מקובלים עליו.

לדעתה, חשוב לשוחח על כך. "אם לא דנו בכך בפגישות, אז בתחילת הנישואין כדאי לנהל על זה שיח בריא ולראות מה היכולת של כל אחד".

ציפורה גורליק מדגישה שבני זוג אינם יכולים לחייב זה את זה להוסיף הידורים: "השיחה של הרבי על יעקב אבינו שנשא שתי אחיות מלמדת אותנו מסר חשוב: אדם יכול להחמיר רק על עצמו ולא על הסובבים אותו. זו נקודה שחייבים לזכור כשדנים על חומרות בפסח ושלום בית. תמיד כשבעלי רצה להוסיף חומרה חדשה בפסח, הוא היה אומר לי בפירוש שזה עניין שלו, ואני והילדים לא חייבים כלל להדר כמוהו. דווקא בזכות הגישה הזו, הילדים בחרו להדר עוד ועוד, כמו אבא". כאשר ההידור נשאר בחירה אישית ולא כפייה – הוא מעורר השראה ולא התנגדות.

מתברר שלפעמים הנישואין מביאים איתם הקלות. מושקי משתפת בגילוי לב: "גדלתי בבית שיש בו גישה מהממת לפסח. הוריי תמיד השתדלו שיהיה לנו טוב, ואף אחד לא סבל. ועדיין אני מאושרת שבעלי הגיע מבית עם פחות חומרות, זה פשוט הקל עליי מאוד מאוד. יש לי כל מיני מחשבות בעקבות זה. אולי ויתור על הידור כלשהו שמציק מדי אינו טרגי כל כך"…

לאהובי יש מסר נוקב לבעלים שמהדרים על חשבון בני הבית: "זכרו שמצבה הנפשי של האישה, עקרת הבית, חשוב יותר מרמת ההידורים. אל תשכחו לקנות לה תכשיט או מתנה כלשהי לחג, ואל תעשו עניין אם היא לא קרצפה את הפנלים או מרשה לעצמה לאכול מאכל שרצית להחמיר עליו…

חשוב לזכור שגם אם אתם מקפידים יותר מהשכנים שלכם, זה לא הופך אתכם לאנשים מורמים מעם. המידות ורמת אהבת ישראל חשובות יותר. אנו מאחלים שהחג יהיה 'כשר ושמח', בנשימה אחת; כלומר, גם השמחה חשובה. אם אישה זקוקה לכוס קפה בבוקר כדי לתפקד ולהיות שמחה, עדיף שהיא תרשה זאת לעצמה בלי ייסורי מצפון ותוכחות.

למרבה הצער, יש לא מעט צעירים מבתים חב"דיים שבעבורם חג הפסח הוא טראומה קשה, משא זיכרונות של סבל… יש לנו אחריות לשנות את הגישה לענייני ההידורים והחומרות. אני לא אומרת שעלינו לוותר על ההידורים, אני רק מבקשת שתוודאו שהחומרות אינן על חשבון האישה או הילדים".

מחיל אל חיל

ליטל, בעלת תשובה, מספרת כי בשנים הראשונות חג הפסח היה מאתגר בעבורה. "לא ידעתי מה הלכה, מה מנהג ומה הידור", היא נזכרת. "הרב שלנו ישב איתנו והסביר: קודם כול להיות בשמחה". היא מספרת בכנות שהיו רגעים קשים: "בעלי היה נלהב ורצה לאמץ עוד ועוד הידורים, ואני פשוט בכיתי. לא ידעתי מאיפה להתחיל"…

לבסוף הם החליטו להתקדם בהדרגה. "עשינו רשימה – מה עושים השנה ומה נשאיר לשנים הבאות. לא לקחנו הכול בבת אחת. בכל שנה הוספנו משהו קטן".

לדבריה, ההחלטה לשתף גם את הילדים בתהליך הייתה משמעותית מאוד. "ישבנו איתם והסברנו למה אנחנו מקפידים על דברים מסוימים. הם הרגישו שותפים בהחלטות".

"היום", היא מספרת, "הילדים כבר מחכים לפסח – לסחוט תפוזים ולימונים, לבשל מי–סוכר ולהכין קינוחים מיוחדים לחג".

גם שרה מושיאשוילי, בת לבעלי תשובה, מדגישה את חשיבותה של ההדרגתיות: "הוריי הטמיעו את כל הידורי פסח בהדרגה. זכיתי בהורים מדהימים, ההתקדמות שלהם הייתה בריאה ונכונה כל כך. לא בכוח, לא בבת אחת. אנחנו הילדים הבאנו הביתה את ההידורים, וההורים קיבלו אותם בשמחה, ולפעמים גם אמרו: 'זה לא לשלב הזה, אולי בהמשך…' בכל שנה ההורים שלי היו שואלים: 'איזו הקפדה חדשה נקבל עלינו השנה?'

"למדתי מהם שגם אם מתקדמים צעד צעד, עדיין נשארים חסידים ויהודים כשרים לפסח, ושכדאי לשתף את הילדים בקבלת החלטות בעניין ההידורים החדשים. כדאי לשאול את הילדים לדעתם, להתייעץ, לשמוע מהם מה היו רוצים ואיך, לתת להם הרגשה שאנחנו ביחד, ואין פה שום כפייה. לא כל הילדים מסוגלים לקבל עליהם חומרות רבות, ובפרט אם הם כבר מתבגרים. חשוב להבחין בין מצווה להידור, ולדעת מה חשוב יותר ומה פחות".

שנזכה להנחיל לדורות הבאים את החג על מנהגיו והידוריו בשמחה ובאהבה.

באדיבות מגזין עטרת חיה