מכירים משפחה נזקקת? רשמו כעת בטופס את הפרטים ובפיקוח רבני הקהילות ברחבי הארץ משפחות רבות יקבלו סיוע משמעותי בסיוע לוגיסטי של "קרן המזון"

לטופס הרישום:
https://bit.ly/3beYUv4

דאברושי הנדל, מגזין עטרת חיה

החמיאו לך ככה לאחרונה? את עצמך אולי השתמשת בביטוי?

ובכן – מה תעשה מי שמילים היא המקצוע שלה? אין לה כל כך ברירה, היא חייבת למצוא מילים. ומשפטים.

אז כן, נעים מאד. אני נושמת מילים. חיה משפטים, ויש לי כמה וכמה משפטים לחלוק איתך היום, לכבוד, איך לא, פרשת משפטים.

לפני שנתחיל, בואי נדבר רגע על המושג הזה – משפט. יש בו אתגר. הוא עלול להכיל שיפוטיות.

בבית המשפט של החיים כולנו עורכות דין, חורצות משפט. או… או שאנחנו לומדות, לאט אבל בטוח, לרכך את המשפטים שלנו, להפוך אותם עצמם לכאלו שנותנים מקום.

מה שנעשה כאן היום יהיה קורס מקוצר במשפטים (עורכי דין מקדישים למקצוע כמה שנים טובות).

אנחנו נלמד איך באמצעות מילים שגורות על הלשון,  אפשר להשיג השפעה טובה יותר על הילדים, אפשר להזרים אנרגיה חדשה במערכת היחסים, ואפשר לתת כוח.

בינינו, לא זה מה שאנחנו באמת רוצים?

לפני שמתחילים – כמה כללים.

בקורס הפעם נתמקד במה שאנחנו, האמהות, אומרות לילדים.

אבל יש גם משפטים שכדאי לנו לומר לעצמנו [למשל, שגם אנחנו ילדות של ה'].

חלק מהם אשלב כאן בכתבה מדי פעם בסוגריים מרובעות.

ועוד דבר, בבקשה. תקראי את הכתבה הזו באינטונציה מרוככת, באינטונציה מחויכת. אל תרגישי כאן האשמה או מילים מלחיצות, תנסי לראות כאן עצות. אם משהו לא נראה לך, תזרקי אותו לפח. הוא לא שלך!

את האמא כאן, ושום משפט בעולם לא יכול לקחת ממך את הכתר. בלי אם ובלי תנאים.

נתחיל עם הבסיס. מה כדאי שנגיד לילדים שלנו, כדי שהם ידעו שהערך שלהם מוחלט, בלתי מותנה? קבלי את המשפט הראשון:

"אני אוהבת אותך בכל מקרה".

מתי משתמשים בו? בכל הזדמנות, חוץ, ואני מתכוונת ברצינות, חוץ מבפעמים בהם הילד שלנו מתנהג למופת.

הסיבה? בדיוק אלו המקרים שבהם לא כדאי לבטא אהבה, כדי לא להפוך את המוצר הכל כך חשוב הזה למותנה.

רגע, אז מה, לא לפרגן לילד על התנהגות למופת? רגע, רגע, אל תמהרי לשפוט.

הנה המשפט הבא בסדרה.

"זה לגמרי לא מובן מאליו בעיני".

מתי נשתמש? בעקבות הושטת עזרה, קיום מצווה בהידור, מאמץ לפני מבחן. על ויתור, על התחשבות, על שינון בעל פה.

את מרגישה כמה כוח שיש במשפט הזה? הוא מעביר מסר אדיר. הוא אומר לילד – אתה לא מובן מאליו בעיני, ואת זה כל ילד רוצה וזכאי לשמוע.

עם העניין של מחמאות יש לנו אתגר מיוחד. אנחנו רוצים לגדל ילדים שמכירים בערך עצמם, אבל לא רוצים לגדל ילדים גאוותניים.

מה דעתך על המשפט הבא?

אני מציעה לומר לילדים, "הכישרונות שלנו הם מתנות מה', מה שאנחנו עושים איתם – צריכים להיות מתנות לה'".

יש כאן דיוק כפול.

הכישרונות הם מתנות. אפשר לשמוח בהם, גאווה היא כמעט דבר מופרך.

מה שעושים איתם – זו הבחירה שלנו, והשימוש צריך להיות לכבודו יתברך.

[והנה משפט לאמא שחוששת מהעצמת יתר: הכי כדאי להעצים – מאמצים].

עניין ענייני

הילדים שלך שופכים לפעמים? מאבדים? שוברים? קבלי משפט מחץ. כזה שקשה לומר אבל ממש מומלץ להתאמן עליו:

"לא קרה שום דבר נורא!"

כן באמת. למרות הבלת"ם (הבלתי מתוכנן), למרות הבלגן ובלבול המוח שנוצר.

באמת באמת – "לא קרה שום דבר נורא".

טוב לילדים לשמוע את זה במקרים של מבוכה, טוב לאמא לשמוע את עצמה אומרת את זה באותם מקרים.

משפט מומלץ נוסף, חבר לזה שהוזכר, הוא המשפט הנכון תמיד: "זה יכול לקרות גם לי".

[משפט לאמא: בינינו, אין עניין לעשות עניין מכל עניין].

רגע, מה הולך? ואיך נחנך?

אז זהו, שבעת מבוכה זה באמת לא העיתוי.

לחינוך הזה יש הכי פחות סיכוי. אבל אם את בכל זאת רוצה לוודא שהילד שלך יודע ש'זה לא בסדר' ['זה', לא 'הוא'], תאמרי בטון רגוע, בנימה כמה שיותר עניינית, "בפעם הבאה אני בטוחה שתצליח להיזהר יותר".

או עדיף: "אנחנו נחשוב ביחד איך לעזור לך שזה לא יקרה שוב".

[ולאמא: "וכשיש עניין – תדאגי שהוא יהיה ענייני". וגם: "זה לא את מול הילד, אלו שניכם יחד מול המציאות"].

שימי לב לצליל

לילד שלך יש חלומות. אל תקטיני אותם, טוב? במקום זה תאמרי לו במנגינה של אמון מלא: "מה שתרצה, כל מה שתרצה, אתה בעזרת ה' תצליח להשיג! אתה תגיע רחוק!"

שימי לב, אותו משפט בדיוק, במנגינה שונה, בסיטואציה שונה – יכול להיות מאשים ומקטין. אם תאמרי לילד שמתקשה לעשות כל פעולה שהיא – "אם רק תרצה תצליח", תגרמי לו באופן אוטומטי לרצות פחות. הסיבה? האשמה משרתת אותנו באופן הפוך. תמיד.

[לאמא: גם האשמה עצמית!]

מדייקים אהבה

בואי נחזור רגע לסיפור האהבה בינינו לבין הילדים.

[לאמא: ילדים והורים  – זה יכול להיות סיפור אהבה, לא תמיד זה מרגיש ככה. כדאי לזכור: רגשות שסותרים – רק מסתירים]

אנחנו רוצים להעניק לילדים שלנו אהבה. זהו צורך, כמו אוויר.

אהבה, כך אמרנו, היא בלתי מותנית. לא בגלל המעלות, בלי שום קשר לחסרונות.

אבל אוויר לא מספיק. ילדים זקוקים גם לאוכל. אהבה לא מספיקה, ילדים זכאים גם להערכה. ילדים רוצים לדעת שאנחנו אוהבים גם את 'מי שהם', לא רק 'אותם'. הנה לך משפט שמצליח להתגבר על המשוכה הזו:

"אני לא אוהבת אותך כי את חמודה. אבל מה אני אעשה שאת כזו חמודה?"

ומה אם כעסת על הילד שלך כי הוא באמת הגזים? בבקשה אל תגידי לו: "כועסים על מי שאוהבים". במקרה כזה הילד יחשוב לעצמו 'מוחל טובות'. מה שכן כדאי לך לנסות, הוא לדבר איתו אחרי מעשה, כמה שעות טובות אחרי שהאש שככה, ולברר, "יוסי, כשכעסתי עליך היום, נראה לך שאהבתי אותך?"

התשובה היא חשובה. היא תלמד אותך עד כמה הערך של הילד שלך הוא בלתי מותנה.

אם היא תהיה 'לא', אל תיבהלי. תאמרי לו: "אז טוב שאנחנו מדברים על זה. כי חשוב לי שתדע, אמא אוהבת אותך בכל מקרה. אין שום דבר בעולם שאתה יכול לעשות שיכול לגרום לי לאהוב אותך פחות".

רגע, לא סיימנו את הדיון.

גם אם התשובה תהיה "כן", תמשיכי לשאול: "ומה אתה אומר, שמחתי?"

כאן התשובה היא חד משמעית: "לא!"

והנה עוד מתנה גדולה שהילד שלך קיבל: שביעות רצון ואהבה הם שני עולמות נפרדים.אם הזכרנו משפט אותו לא כדאי לומר, בואי נכיר עוד אחד, ברשותך. אני מתכוונת ל "אלף פעמים אמרתי לך ש…". "כמה פעמים אמרתי לך ש…"

אז, זהו ש… מה שאמרת שלוש פעמים ולא עבד – כדאי מאד לחפש דרך אחרת לומר.

מה שלא עבד – כנראה אבוד. לא, לא היעד. אף פעם לא. אליו אתם תגיעו, בעזרת ה', רק בדרך אחרת. כן, לפעמים יצירתיות היא מה שאת צריכה, לפעמים שינוי גישה.

ב'אלף פעמים אמרתי לך" יש האשמה לא הוגנת. את מרגישה?

צריך ללמוד להתלונן

גם אצלך יש לחבר'ה תלונות? גם אצלך באים בטענות? גם את מוצאת את עצמך מתלבטת מה ואם בכלל לענות?

קבלי משפט שיכול להפוך לסיסמה. משהו שילמד את הילד שלך להתלונן כמו שצריך. תגידי לו: "אני מוכנה לשמוע 'מה' אתה אומר, תגיד את זה בבקשה ב'איך' אחר".

לא, זה לא ה'ככה מדברים לאמא?!' המפורסם; זה שמערבב את התלונה (מוצדקת או לא) עם המנגינה המעצבנת שלה.

זהו משפט שאומר, לפני הכל, אתה חשוב לי. מה שאתה אומר חשוב לי, אני מוכנה לשמוע, יש לי מקום בשבילך, 'רק' המנגינה לא הולמת, לא מתאימה.

באופן כזה הילד יהיה מוכן לשתף פעולה.

ולא, זה לא אומר שהופעלה כאן מניפולציה ואת חייבת להסכים. כשמתלוננים 'יפה', את מקשיבה, חושבת, בודקת ומחליטה.

כשמאשימים אותך, את מתכווצת, ואף אחד מהצדדים לא מתקרב ליעדים שלו.

כשאני רוצה להציל אותי מעצמי

בשיטה 'לגדל בלי להקטין' יש כלי שעובד מדהים.

קוראים לו 'נוהל תגובה'.

המטרה היא לייצר נהלי תגובה, משפטים, אותם אנחנו מתכננות מראש למצבים צפויים.

[הם תמיד רבים, תמיד צריכים להיכנס התקלח, תמיד צריכים ללכת לישון ואחרי זה להתעורר].

למה זה כדאי? כדי להגיב ממקום שקול, מתוקן, לא כדאי להסתמך על ההצפה הרגשית שסיטואציות מאתגרות מעוררות.

כמות נהלי התגובה האפשריים היא עצומה.

אשתף אותך רק בדוגמא.

אני מקווה שתרגישי את העוצמה.

ילדים רעבים זהו מתכון בדוק להצתת אש. כשהם רעבים, הם לא רגועים, הם מתקיפים, הם מאשימים. וכשהם רעבים מאד מתחילה הסאגה של: 'אין מה לאכול בבית הזה'. אם את עוד עם טיפת סבלנות, את מנסה להציע, ו… שום דבר לא מתחשק להם.

את מתרגזת, בצדק, והלהבות עולות.

מיסדתי נוהל תגובה שמציל אותי מעצמי. כן, גם אני מתרגזת, מאד. אני לא רובוט. ואם הילדים באים לי בטענות, בפרט אם הן צודקות [זה אחד הקשים], גם לי מתחשק לצעוק עליהם בחזרה.

מה שעוזר לי לשלוט הוא העובדה שהתגובה שלי קבועה. ולא, היא לגמרי לא: "בוא נסיכי ואכין לך מיד ברגע זה ארוחה…"

כשילד אומר "אני רעב", אני מגיבה: "תאמר לי מה אתה רוצה לאכול, אם אוכל, אכין לך בשמחה".

הוא צועק… 'אבל אני לא יודע מה… ואני רעעעעב!!!' הכל בסדר. יש לי נוהל תגובה. "תגיד לי מה אתה רוצה לאכול, אם זה שייך, אכין לך בשמחה".

הטון הוא ענייני, רגוע, לא מאשים בחזרה [לאמא: אימון, אמון, אמונה- כולם משורש אם], ו… הוא גם מנותק מהסיטואציה המעצבנת בהחלט.

לא נדרשים יותר מפעמיים, מקסימום שלוש, כדי שהילד יבין שהכדור כעת אצלו. ומה שבטוח, על האש נשפכו מים, לא נפט. רווח נקי.

רוצה עזרה?

עוד משפט שאני ממליצה לך לאמץ ייתן לך מענה כשאת רוצה לגייס את בני הבית לעזרה.

לצעוק: "אני לא משרתת שלכם", איכשהו לא מעורר מוטיבציה. לומר: "אי אפשר לחיות בבית הזה" – כנ"ל.

ניסית כבר מן הסתם הרבה טקטיקות. אולי גם מבצעים, פרסים, איומים, עונשים.

בואי, תנסי עוד טקטיקה אחת.

[לאמא: זה המקום בו מתאים לומר; תנסי, מקסימום תצליחי].

תפני לילדה המדוברת באופן אישי. אל תדברי על הגיל שלה ("כשהייתי בגילך, את יודעת כמה עזרתי?") אל תדברי על העתיד שלה ("מה יצא ממך?", "מי יתחתן איתך?" "איך תנהלי בית?" [זה הכי גרוע! בבקשה תימנעי!])

תגידי לה רק: "אני צריכה עכשיו עזרה. מה את יכולה לעשות כדי לעזור לי?"

זהו. משאירה לך לחקור לבד מה יקרה.

לא מבטיחה לך שהיא תצא מגדרה, כן מבטיחה לך שזו הדרך היחידה להשיג עזרה.

קורס המשפטים המזורז שלנו מתקרב לסיומו. אבל את תורת המשפטים אפשר (וצריך!) ללמוד עוד בלי סוף.

במשפט כמו: "אני סומכת עליך" כדאי להשתמש כמה שיותר, במשפט: "מה יהיה איתכם?" כמה שפחות.

מה את אומרת על המשפט: "איזה כיף למי שתתחתן איתך?"

אני אוהבת אותו מאד!

אגב, כל משפט שאת מגלה שעושה להם טוב, תשתמשי בו עוד.

בסוף, וגם בהתחלה – המשפט הכי משמעותי הוא 'רוצים משיח עכשיו'.

ובדרך להשיג את היעד הזה- כל משפט חיובי שלך נחשב! המאמץ לא לשווא!

*

הכותבת הינה מאמנת לדיבור מודע, מפתחת השיטה 'לגדל בלי להקטין'. מעוניינת לקבל סדרה של 20 משפטים מהפכניים לאימהות- מעוצבים ומוכנים להדפסה במתנה?

הרשמי לרשימת התפוצה של 'לגדל בלי להקטין' במייל:[email protected]

שיחה לפרשת תרומה

הני אלישביץ / / מגזין עטרת חיה

"אתה לא חושב שאתה מגזים?  גש מיד ותסדר את החדר, אין על מה לדבר.

אני עוד אשתגע מהסחבת הזאת, באמת! כל היום אתה בבית, ולא מוצא עשר דקות כדי לסדר את החדר שלך? בן כמה אתה?"

אהיה חייבת להקדיש לזה את 'כוס התה' הבאה שלי. לא ייתכן שהילדים שלי לא יקשיבו לאמא שלהם.

"אתה מבין? כל יום כל היום רק רודפת אחריהם. איך אפשר לנהל ככה את הבית? ועוד לנסות להספיק יותר?

אני מרגישה שאני פשוט נלחמת כל היום על המילה שלי. ואני לא חושבת שאפשר להמשיך להתמודד כך לאורך זמן"…

– "הילדים גם לא נראים הכי מאושרים בשבוע האחרון… נראה שגם אותם המלחמה הזאת מתישה."

"מצויין, אז אתה רואה את הכישלון עליהם. אני מרימה ידיים… קח את המושכות אליך ותעשה משהו."

–"רגע, לא כל כך מהר… בדיוק יצאנו מכ"ב שבט… הכוח נמצא בידיים שלך, ואת באמת יכולה לעשות את זה! עקרת הבית… זוכרת?

אני חושב שה'דבר מלכות' השבוע יכול להיות ממש רלוונטי. הספקת כבר ללמוד אותו?"

"שיחה של הרבי? השבוע? לא… ממש לא הגעתי לזה…"

– "אז בואי נפתח".

"וכתתו חרבותם לאתים" הוא–עניין המובן ומחוייב גם בשכל האדם ("משפטים") שהרי, שכל אנושי מחייב קיומו של העולם על–פי צדק ויושר, על–ידי שלילת מלחמה שמביאה להרס וחורבן, רחמנא ליצלן, ועד שיביא לשבירת כלי המלחמה ("וכתתו חרבותם") והפיכתם לכלים שמביאים תועלת לישובו של עולם ("אתים")".

"וואוו. מילים מדויקות כל כך! עכשיו תסביר. כי קל לי להסכים ולהבין שהמלחמה זה לא הדרך הנכונה. גם ככה זו דרך שלא עובדת, בטח לא לאורך זמן… אני נמצאת שבועות שלמים עם הילדים בבית, בין ארבע קירות… אפשר לומר שניסיתי הכל. חשבתי שאני יצירתית, אבל מסתבר שאני לא מכירה דרכים נוספות!"

– "קודם כל- ההיפך! דווקא בתקופה הזאת את מגלה לכולנו עד כמה את יצירתית, מחזיקה ילדים ב'זום' תוך כדי תפעול הבית, שאר הילדים ושיעורי הבית שלהם… אחרי כל כך הרבה זמן בבית, הקשיים היומיומיים באמת מחייבים אותנו לחשוב אחרת, למצוא פתרון קבוע ואמיתי. בהמשך הרבי מלך המשיח גם מסביר שהסיבה לכך שהיום אפשר לעבוד בדרך של שלום, ולא רק על ידי מלחמה זה בגלל שמתקרבים לזמן של שלום נצחי- לזמן הגאולה, והכוח הוא ממלך המשיח! והכח הזה מגיע לכל מקום, גם לבית שלנו. וגם פה צריך מהפכה של שלום כדי להביא את הגאולה!

מה יותר מתאים מאשר לתת לילדים את האחריות לדאוג לכך שהבית יהיה מוכן תמיד לכניסתו של הרבי? אני בטוח שגם פה בבית מקבלים את הכח מהרבי".

"אז מה אתם אומרים ילדים, איך אנחנו יכולים ביחד לדאוג לבית שלנו כך שכאשר משיח יבוא אלינו לא נתבייש?"

אסתי לנצ'נר / / מגזין עטרת חיה

נחנו עומדים כעת בתחילתו של החודש הכי שמח בשנה. חודש שעליו נאמר במפורש "מרבים בשמחה"! אבל, מה זה בעצם אומר להיות בשמחה? למה זה כל כך קשה ולמה הרבה פעמים אנחנו מעדיפים לא לדבר על הדברים השמחים בחיינו? האם כי זה יותר נוח לדבר דווקא על הדברים העצובים? האם כי זה יותר קל לדבר את הקושי או שמא אנחנו לא באמת יודעים מה המשמעות של להיות בשמחה?

בואו נדבר על זה רגע, הרבה יותר קל לכתוב כאב. לספר לעולם על החור הזה שיש לנו איפשהו עמוק בלב. איכשהו אנחנו מתחברים לזה בקלות. כאילו הדרך לכאב קצרה יותר. מי מאיתנו לא רצתה לפחות פעם אחת בחייה לזעוק: "יש לכם מושג בכלל מה אני סוחבת? עדיף שלא תשאלו"… איכשהו תמיד נוכל לדבר שעות על האושר החמקמק ועל החיים האלה והתקופה הזו והשנים שרצות ותחושת הפספוס והכמיהה לגאולה. ועוד ועוד ועוד ועוד.

כמה עצב יש בעולם, שלא תדעו! על ההוא שהלך כל כך צעיר ועל ההיא שמחכה כבר עשור לילדים והמשפחה הזו. מה לא שמעת מה קרה? עצוב נורא. הלב כואב. אוף איזו גלות, כמה כאב. ואם רק נתבקש לכתוב את מה שיושב על הלב. הדפים יתמלאו במהירות במילים קולחות ודוקרות. כי הלב, הוא יודע מה הוא אומר. אם רק אכתוב ואתם תקראו וודאי תמחו דמעה ותאמרו בלי קול בצמרמורת של הזדהות. היא כותבת טוב את הכאב. כי כאלה אנחנו – מכורים לכאב.

אבל אז. כשצריך לכתוב על השמחה. על הלב שמתפוצץ מאושר ורוצה לעמוד על גג ולצעוק "תודה לך ה'! אלף פעמים תודה". אף אחד לא רץ ברחוב ומספר בהתרגשות על הנס הגדול או סתם על אושר קטן ופתאום המילים מחושבות והדף עודנו חלק והמוח בורר כל מילה בנפרד. ויש רצון פשוט לכתוב מילה אחת: תודה. את השאר תבינו לבד. אתם יודעים "אין הברכה שורה" וכו'.

אולי התרגלנו לדבר בגלוי על דברים כואבים? אולי אנחנו מפחדים מהאושר החמקמק כל כך? ואולי? ואולי הגלות הזו שבלבלה אותנו כל כך?

שנים שהנושא הזה מעסיק אותי. למה לכאב, לצער ולגעגוע יש אלפי שירים, סיפורים ומילים אבל לאושר פשוט כזה ולא מורכב שקיים בעולם, כל כך קשה לכתוב שיר, כל כך מורכב לספר עליו והוא יושב בצד שקט מחכה שמישהו יגלה אותו. איך קרה שהתמכרנו לכאב?

פניתי למשפיעה חנה רות אברהם ששרטטה לי מסלול ברור בדרך, החל מגורמים לכאב והצורך להתבוסס בו והישר אל האושר הפשוט. והאמת, שזה לא כל כך פשוט.

יסוד הרוח

על מנת לבחון ולהסביר את הנושא של ההתמכרות הזו לכאב. לתחושות קשות ולהימנעות מאושר אמיתי אני צריכה קודם כל ללכת לבסיס ולהסביר מאיפה הכל מגיע ומאיפה זה מתחיל.

אדמו"ר הזקן מתחיל את ספר התניא בתיאור הנפש הבהמית כמורכבת מארבעה יסודות. אש, רוח, מים ועפר. יסוד האש מסמל את הכעסים המתחים והלחץ. ויסוד העפר מסמל את הדיכאון וכל מה שקשור לדברים שמושכים אותנו למטה. יסוד המים קיבל בשנים האחרונות התייחסות רבה כקשור לכל נושא ההתמכרויות. ויסוד הרוח? עליו בדרך כלל לא שמים את הפוקוס כי הוא נראה תמים כזה. הוא לכאורה לא כל כך בעייתי. יסוד הרוח מתאר התפארות. שזה במילים אחרות לעשות רעש וצלצולים כאילו אני עושה משהו. אני מראה לעולם כאילו אני עושה ופועל כשלמעשה אין מאחורי זה כלום.

תרבות הסלפי

העניין הזה מתבטא באופן מאוד חד בדור שלנו ב'תרבות הסלפי'. הדור שלנו הוא דור שמרוכז בעצמו, שעסוק בשיתופים. עסוק בלהראות כל הזמן לעולם עד כמה הוא מאושר. אם בעבר אנשים היו משתפים אירועים משמחים או שולחים מידי פעם תמונות של הילדים, הרי שהיום כמעט ואין דבר שלא מתועד ומועלה לרשת. מידי שנייה אלפי אנשים ברחבי העולם משתפים איזה רגע לכאורה מאושר שמראה שהכול כל כך יפה וטוב… כשלמעשה זה לא בהכרח כך והרבה פעמים מאוד רחוק מאושר. מה שהכי קשה בכל זה, שזה עושה רושם טוב ואמין. אנשים רבים שצורכים את אותם שיתופים לא חושבים שכל היופי הזה הוא סתם כלפי חוץ. וזה משרת את האינטרס של התרבות הזו שצמחה כאן בשנים האחרונות. התמכרות לחיצוניות.

כל הדברים האלו מגיעים מיסוד הרוח. במשך שנים ארוכות הייתה נטייה לחשוב שהוא תמים. והיום הוא מקבל משמעות חדשה שהופכת אותו לאבי אבות הטומאה. ולמה? כי הוא מוציא אותנו מהקדושה מבלי שנרגיש. זה שונה משאר היסודות שבתוכם יש כעס, דיכאון, עצבות ותאוות שתכונות אלו ידועות ובולטות לנו כמשהו שאין מקורו בקדושה, אבל הדברים שמביא איתו יסוד הרוח לא בולטים כמשהו שהוא לא בקדושה. הרי מה יכול להיות גרוע כל כך בשיתוף של אושר מזויף? אבל הוא הכי מסוכן. בייחוד היום, עם כל הטכנולוגיה וכל השפע הגשמי שיורד לעולם, מאוד קל ליפול לשם ולהשתלב שם מבלי שזה יבלוט. וזה יכול להיות משהו שפוגע בכולנו.

אנחנו יכולות להיות נשים מאוד חסידיות ועדיין להשתמש הרבה ביסוד הזה, בשלל צורות – אם זה בצורת הלבוש או בצורה שבה אנו מציגות את הדברים. מחשבות על איך ידברו עליי או מה יחשבו עליי. מה הם סדרי העדיפויות, כיצד מתנהל ניהול הזמן שלנו וכו' כל אלה ועוד בין אם זה בדקות ובין אם זה בשליטה מלאה על החיים שלנו ח"ו. אלו דברים שבאים מיסוד הרוח.

יסוד הרוח הוא פלטפורמה מאוד טובה להסית אותנו מהמסלול ובסופו של דבר להוביל אותנו לאבדון מבלי ששמנו לכך לב. והגיע הזמן לטפל ביסוד הזה. יש בתרבות של השיתופים גם דברים לכאורה טובים. מצד אחד, אנחנו לא לבד וכולנו בתוך זה, אך מצד שני, זה כל כך חיצוני שאין ברירה אלא להעמיד את זה באור חזק מאוד כדי שנבין איפה אנחנו עומדים. יש לזה כוח השפעה כל כך חזק על החיים שלנו שאי אפשר להתעלם מזה. זה מקרין על הכל והגיע זמן הגאולה גם מהיסוד הזה!

פעם כדי להגיע לאנשים היה צריך לצאת מהבית. היום יש לך בני נוער שיכולים לשכב שנה במיטה ולנהל את החיים שלהם משם. אין להם שום צורך לצאת מתחת לפוך. "תן לאצבעות ללכת במקומך" היום זו כבר דרך חיים. לצערנו. לכאורה, הכל בסדר. אותו נער שמנהל את חייו מהסמארטפון מתקשר, מביע דעה ויכול אפילו להוביל מחאות חברתיות. אבל בעצם שום דבר לא בסדר. וזה מסוג הדברים שחובה לטפל בהם עוד כשהם מתחילים בדקות. כי לאחר מכן זה כבר נהיה הרבה יותר קשה ומורכב לטיפול. כמו כל אישה שעשתה דיאטה, היודעת שהשלושים קילו הראשונים יותר קלים מהשלוש קילו האחרונים… ובנמשל, בירור יסודות האש, מים ועפר יותר קלים מבירור יסוד הרוח שהוא משתווה לקילוגרמים האחרונים.

צריך להבין שבירור יסוד הרוח הוא הכי קשה. כי למה לא טוב לכעוס או להיות בדיכאון אנחנו יודעים. מה לעשות כדי לא להגיע למקומות האלה אנחנו גם כן יודעים. אבל למה יסוד הרוח כל כך הרסני עבורנו? אנחנו לא לגמרי יודעים ובהתאם לכך הכי קשה לנו לברר אותו. כמו הקושי להוריד את הכתם האחרון בבגד, כמו הקילוגרמים האחרונים בדיאטה, כך גם בירור יסוד הרוח שאחריו ברור לנו שנגיע לקדושה האמיתית.

שאלת השאלות הכי כמובן, איך בכלל עושים את זה?

העיקר לא להתאמץ

עסקנו בכך שיסוד הרוח מבטא את צורת החיים של המון–המון אנשים בדור הזה והיא התקשור דרך הרשתות החברתיות והפגנת אושר מזויף. יש לאותו יסוד פנים נוספות שקשורות באופן ישיר לתרבות ה'סלפי' וזה תרבות ה'אינסטנט'. מגמתה של תרבות זו בשנים האחרונות היא להפוך את הכל לכמה שיותר מהיר, קל ונוח. אנחנו שומעים מידי יום כמעט על פיתוחים כאלה ואחרים שכל מטרתם היא לגרום לאנשים כמה שפחות להתאמץ. העניין הזה צריך לקבל אצלנו תפיסה של 'מוקצה מחמת מיאוס'. כי כל דבר שמעודד את האדם כמה שפחות להתאמץ הוא היפך הקדושה. אני לא מדברת כמובן על פיתוחים שמקלים על האדם לעשות יותר מצוות וכדומה, אלא על דברים שכל מטרתם היא לגרום לאנשים לא להתאמץ וכמה שיותר לנוח. זה פסול כי אלו דברים שבאים מה'סיטרא אחרא'.

התרבות הזו פסולה משום שהיא בעצם משדרת לנו כל הזמן כמה אנחנו במרכז. כמה עלינו לפנק את עצמנו ולדאוג שיהיה לנו כמה יותר קל ונוח. ובעיקר לחשוב על עצמנו שזה ההפך ממה שלמדנו כל השנים. כמובן שאם מדברים על "עצמך" כחלק אלוקה ממעל ממש – אז הנה מה טוב ומה נעים. אך אם אנחנו מדברים על עצמך מצד הנפש הבהמית הרי זה היפך כל הכוונה וזה מה שפסול. כי שום דבר טוב לא יוצא לזולת מאדם ששם את עצמו במרכז באופן בלעדי.

אני יודעת, זה אומנם נשמע מאוד לא פופולארי ולא מאוד נעים לשמוע אבל אין מה לעשות, זאת האמת. תחשבו שמגיעה התרבות הזו שיש לנו עכשיו שבשם הנוחות והצורך "לפנק ולדאוג לעצמנו" ומושיבה אותנו על 'כורסא' נוחה. אנחנו יושבים עליה, היא מרופדת ומגנה עלינו ומצידנו להישאר ככה כל החיים. אבל יש משהו שאנחנו כנראה לא לוקחים בחשבון ואלה החיים עצמם. הם לא מחכים לנו. הקצב של החיים עובד כמו שהוא עובד. ומה לעשות שיש התמודדויות שרק התמודדות ממשית איתם מפתחת את המיומנויות שלנו בחיים? ואז מה קורה עם אלו היושבים על ה'כורסא' הנוחה? מתחילים לצבור פערים, לא מפתחים מיומנויות התמודדות, לא מפתחים שרירים למה שהחיים דורשים. ואז פתאום מגיעות התמודדויות שאין לזה שנעטף כל חייו בנוחות יכולת להתמודד איתן ולעמוד בהן. קחו לדוגמא ילד, שבגן נמנע מלשחק ולהיפתח לחברה ולעשות משימות פשוטות, אז בכיתה א' כבר יהיה לו הרבה יותר קשה ובהמשך רק יצטברו פערים של קושי שיגרמו לכך שהוא נשאר מאחור בעוד אחרים מתקדמים. מצב שכזה, אצל אחד שבוחר לקחת על עצמו אתגרים, יגרום למצב של רצון להתקדם ו'לקום מהכורסא' ואצל אחר שרגיל לנוחות זה יגרום לרצות להצטנף עוד קצת בתוך ה'כורסא' הנוחה שלו ולנסות להתעלם מהקשיים שמסביב.

הגיע הזמן לקום!

הבעיה היא כאשר לא עולה בדעתו של האדם 'לקום מהכורסא'. לכאורה גם אין לו סיבות טובות לקום ממנה. הרי הוא כבר ממש התרגל לנוחות הזו. זה כבר חלק ממנו. ומה שנשאר לו זה להקים את כולם עבורו או גרוע מכך, להאשים את כולם במצב שלו. ואז מתחילה לבצבץ המסכנות והדרישה להנחות, לעזרה, לתמיכה, שיעשו במקומו. ופתאום רואים מצב שיש מישהו שלא עושה שום דבר כדי לעזור לעצמו ולא משנה כמה כל האנשים סביבו עושים הכל כדי 'להרים אותו מהכורסא' ולגרום לו לצעוד על שתי רגליים ולהתמודד עם החיים, אין עם מי לדבר.

האמת? למה שתהיה לו סיבה 'לקום מהכורסא'? זה מאוד כיף ונוח שעושים הכל בשבילו. זה גם נותן תחושת כוח ושליטה בלי להתאמץ. כמובן שיש לזה מחירים אבל הם לכאורה שוליים – כל עוד זה לא מגיע לרמות מאוד קשות מבחינת ה'יושב על הכורסא', המצב הזה יכול להימשך לנצח.

עד שיום אחד, כל הדרך חיים הזו מתנפצת בפנים. מגיע מישהו והוא פשוט מוציא את ה'כורסא' ומקים את היושב עליה בכוח. זהו, הגיע הזמן לעמוד על הרגליים. מטבע הדברים, האדם שהיה רגיל כל חייו לשבת בנוחות על ה'כורסא' ושכולם עושים בשבילו הכל, יגיב בלצנוח על הרצפה בחוסר אונים. אין לו שמץ של מושג איך להתנהל ללא 'כורסא'. יתרה מכך, זה נורא כואב! עכשיו על האדם הזה לפתח מיומנות שהוא מעולם לא התנסה בהן ולהתחיל להתרומם משם וזה קשה ומרגיש בלתי אפשרי. השרירים מנוונים וזה מאוד–מאוד כואב. ועכשיו, יש מציאות חדשה. על האדם לקבל פיזיותרפיה, הוא צריך לתרגל את השרירים מאפס ובעצם להשלים את כל מה שהוא הפסיד בכל השנים הרבות בהן הוא ישב רגל על רגל על 'כורסא' נוחה והפעיל את כל האנשים מסביבו.

ואז, מגיעים הרחמים העצמיים כי עכשיו הכל כואב. פתאום כל צעד קטן כרוך בכאב גדול והכל הרבה יותר קשה ובהתאם לכך הדרישה שלו מהסביבה היא שכולם ירחמו עליו. הוא הרי ללא 'כורסא'. כל הדברים האלה הם בעצם דפוסי התנהגות שנוח להיתקע בהם. האדם אומר: "היה לי עד עכשיו כל כך נוח ופתאום נלקחה ממני הנוחות שהייתי רגיל אליה ואני לא יכול להתמודד".

בהתחלה אנשים באמת מתגייסים. זה באמת מעורר רחמים לראות אדם במצב כזה אבל באיזשהו שלב אנשים מתעייפים מזה. בפרט היום, שהקב"ה 'הוציא את הכורסאות' לכולם. כל אחד מלקק את הפצעים של עצמו ובקושי יש לנו זמן ומקום בנפש להתעסק עם הכאב של האחרים. ואין ברירה ועם כל האכזריות שבדבר, אנשים מוצאים את עצמם מפעילים שוב ושוב את השרירים שלהם בעצמם והפלא ופלא! האדם הזה שהיה בטוח שהוא לא יכול להזיז רגל לבד – מתאמץ, מכאיב לעצמו, מניע את השרירים והנה, הם נענים לו. הוא פתאום מצליח להיות מסוגל לזוז בעצמו, למצוא רעיונות לפתח יצירתיות ולגלות עולם חדש, לגלות את עצמו. והגילוי העצמי הזה הוא חוויה שמי שעבר אותה מבין את גודל עוצמתה. שזה לגלות יכולת, יכולת לקום, יכולת לפעול. זו גאולה של ממש שמביאה להבנה עד כמה שווה לעשות הכל כדי להגיע לזה.

להבנה שאדם יכול בעזרת היכולות שהקב"ה חנן אותו לעשות דברים בעולם מבלי שירחמו עליו או יתנו לו הקלות יש ערך עצום. הידיעה שיש לו שתי רגליים יציבות והוא יכול בעזרתן לצעוד בעולם היא הצעד הראשון בדרך שלו. ומה שהכי גדול זה לגלות שהקב"ה מלווה אותו ומסייע לו. פתאום, כאשר האדם מפסיק לרחם על עצמו ולחפש אישורים והקלות מהסביבה הוא מגלה שהקב"ה צועד איתו ועוזר לו בהכול וזו חוויה מרגשת שעולה על כל סוגי הריגושים. קוראים לזה גאולה פרטית ואז האדם מגיע למצב בו הוא מודה לקב"ה על כך שהוא הקים אותו בכוח ו'לקח לו את הכורסא'. ואז, הוא פתאום מסוגל ללכת, לרוץ, לרקוד ולטפס על הרים. והדבר הכי גדול שיכול לצאת מזה, זה לתת השראה לאחרים. שגם 'יקומו מהכורסא שלהם' ולא יחכו שיזרקו אותם משם בכוח. פתאום הוא יראה כמה אנשים קמו אחריו ואת האושר הזה אי אפשר לתאר במילים. מי שחווה את זה יודע. המשיח כבר כאן, הגאולה הפרטית מתחילה ב'לקום מהכורסא' ומה שנותר זה הגאולה הכללית. בית המקדש. תיכף ומיד ממש.

לסיכומו של עניין,

המחשבה שהכול צריך להיות קל ונוח מזמנת לא מעט קשיים שלכאורה האדם לא מצליח להתמודד איתם. הוא הרי רגיל שהכול מגיע עד אליו ואין לא צורך להתאמץ. ואז מתחילה התמרמרות, הרחמים העצמיים והגעגוע לימים בהם הכול היה קל, זמין ונוח. פתאום האדם צריך לעמוד על הרגליים בעצמו וזה נורא קשה ורק לאחר עבודה מאומצת הוא מתחיל לצעוד לבד וזה אושר שאין גדול ממנו.

גאולה פרטית של ממש.

בכל שנה יוצאים עשרות זוגות צעירים להפיץ יהדות ברחבי הגלובוס, בשליחות הרבי מלך המשיח. בד בבד עם ההתפתחות במקום השליחות והגדלת הפעילות היהודית בעירם, הולכת וגדלה גם המשפחה הפרטית שלהם.
ולמשפחה צריך לדאוג… לחנך את הילדים, ללמדם תורה ולטעת בלבם מידות טובות וחסידישקייט. במקומות כמו לוד, פריז או ניו יורק הסוגיה הזו פשוטה: שולחים את הילד לת"ת, את הילדה לביה"ס ושם הם מקבלים חינוך על טהרת הקודש. אבל מה עושים בעיר רחוקה בהודו, באוקראינה או באתיופיה? איך מתמרנים בין הצורך להקדיש זמן לחינוך הילדים לבין הפצת המעיינות?
ב-6 השנים האחרונות פועל "משיח קידס אונליין". "חיידר" לבנים ובי”ס לבנות לילדי השלוחים מכל העולם. בכל יום לומדים הילדים בשיעורים המועברים וירטואלית בשני אזורי זמן, ומשפע פעילויות ותכנים הזמינים כל שעות היממה. "מה שהעולם גילה בלית ברירה רק עכשיו, כאן עושים כבר כמה שנים – בהיקף רחב וברמה מקצועית”.
בשנה האחרונה, כאשר המצב בעולם העצים את הצורך בבית הספר הוירטואלי, הכפילה הנהלת "משיח קידס אונליין" את שעות השיעורים ובכך הקלה עוד יותר על ההורים. כעת, מקיים ביה"ס קמפיין שותפות עולמי לטובת המשך הפעילות.
"חשוב לציין שהמוסדות פועלים ללא תקציבים כלשהם ומתבססים אך ורק על תשלומי ההורים. כאשר מספר התלמידים יוכפל, אי"ה, המוסד יוכל להחזיק את עצמו באופן עצמאי. כחסידים, לא חיכינו שזה יקרה אלא פעלנו 'לכתחילה אריבער', יצרנו כלי לברכה וכבר הכפלנו את שעות ההוראה. את תשלומי ההורים אי אפשר להגדיל יותר, ואנו קוראים לכל מי שחינוך ילדי ישראל חשוב לו להירתם למשימה – יחד נצליח להמשיך את המהפכה וליצור את השלוחים הבאים!"
כך זה נראה>>>
https://www.charidy.com/mkids/23096

אנו מנסים שהשמחה תלווה אותנו בכל דרך

חגיגה לאור הנרות – טו בשבט באתיופיה

ט"ו בשבט נחגג אצלנו בשמחה רבה, ערכנו שולחן וקשטנו את הבית.

מכירים את זה שהאדם מתכנן דברים ובסוף הקב"ה רוצה שהדברים יקרו אחרת?

הפסקת חשמל נפלה עלינו משעות הבוקר של ט"ו בשבט.. מיד עלתה השאלה, איך נחגוג כך עם כל המוזמנים?
אז כרגיל… הופכים פשלה לחוויה טובה – פותחים עלאש בשריים, פינוק עם שפע של הגאולה.

אילן היקר שלנו ערך חידון עם הרבה הומור וצחוק על פירות החג.

דנו והסברנו על מעלת שבעת המינים וההקשרם אלינו – "כי האדם הוא עץ השדה".
טעמנו פירות עסיסיים וטעימים הישר מהחווה של יורם.

גם כאן אנו מפעילים את הארגון "שפרה ופועה" שייסד הרבי- לתמוך ביולדות:

החודש זכינו למשלוחים מלאי אהבה ושמחה ליולדת המאושרת סינטיה . זה נדיר ביותר (כולן עד עתה ילדו מחוץ המדינה וחזרו לאחר חודשי התאוששות)

זהו כיף גדול לקבל אוכל חם מזין ומפנק אחרי לידה במיוחד באתיופיה.