עפרה בדוסה, עטרת חיה

ברור לכולם שמריבה היא לא דרך מיטבית לפתור בעיות. הריב גורם לכל אחד להתבצר בעמדותיו וגם מרחיק אותנו מעצמנו… ובכל זאת הדרך לריבים היא חלקלקה, לא תמיד יש לנו את הכלים והויסות לעצור, לזכור. אספתי לכן אותות אזהרה שיתייצבו כתמרור להראות שהנה… אתן בדרך לשם. כדאי להקשיב לאיתות ולבחור ערוץ אחר, טוב יותר. רוצות גאולה?! אז צריך בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, להמנע ממריבה גם כשממש כועסים!

את צוברת ואוגרת בבטן יותר מידי תחושות לא טובות?…

סימן היכר: כשמתחילים לעבור לך בראש משפטים כועסים או תחושות לא טובות כלפי אחד/ת מבני המשפחה. זכרי שמתי שהוא זה יפרוץ החוצה! עדיף לדבר על מה שמרגישים מאשר לאגור. חשוב ליצור מערכות יחסים שיש בהן מידת שיתופיות ופתיחות. כלומר לדעת לדבר על הקשיים שלכן ועל מה שכואב לכן. כשלא יודעים לדבר על מה שמפריע וכמובן גם לשמוע את השני, יהיו בבית הרבה יותר ריבים דרמטיים וסוערים.

יש לך נטייה לציניות, לעוקצנות?

עצרי, שייפי את הציפורניים לפני שאת ממשיכה לדבר! נטיות אלו פוגעות ומתי שהוא התוצאה תחזור אלייך כהתנגדות או כריב.

את מוצאת את עצמך מאיימת או מפזרת אולטימטומים?…

דעי לך, כי זה מסלול בטוח להגיע לריבים, בעיקר עם מתבגרים. במקום זה, מצאי ערוץ אחר של הידברות. נסי להבין את 'הסיפור' של מי שמולך, למה הוא מתנהג ככה? האם יש דרך להגיע אליו, לשאול, לעזור?

את מדברת בבית באופן מתלהם?…

אם את שומעת את עצמך נלחמת על הצדק שלך. "אני אמרתי", "אני ביקשתי", דעי שאת לא בכיוון הנכון. דיבור כזה מביא למקום של התבצרות. במקום הזה את מקשיבה רק לשיקולים, לסדרי העדיפויות, לצרכים ולרצונות שלך. האם תוכלי לעצור ולנסות לפתוח את המבט שלך לילד שמולך, לבעלך??? האם יש דרך טובה יותר להגיע אליו בצורה הנכונה והטובה בשבילו?! הרי בסופו של דבר (ולא רק בסוף…) זה יהיה גם לטובתך את.

אפשר להגיד במקום: "אולי אתה יכול…", "היה משמח אותי כל כך אם…." ועוד.

אם את בטוחה במאה אחוז שהשני הוא האשם והטועה.

סטית שוב מהדרך… נורות האזהרה מהבהבות… זו דרך בדוקה להגיע לריב. מאז ימי שלמה המלך אנחנו יודעים ש"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

אם כבר נגררתם בבית למריבה, עדיין יש המון אפשרויות מילוט.

אפשר לעצור ולהחליט לדבר כשהרוחות ירגעו, לא להגיע לשבירה. זו אמנות להשהות דין ודברים, לעשות 'אתכפיא' ולא לתת ליצר להרוס…

אם לא הצלחתם לעצור אז בתוך המריבה שמרו על כבוד. יש נטייה במריבה 'לשפוך' את כל הטענות שיש. אלו בדרך–כלל לא רלוונטים לסיבה של הריב. עצרי, היי יותר עניינית, תגידי מה הצד השני גורם לך להרגיש ונסי להגיע להבנה.

חשוב לעשות בבית חוק לא כתוב… שלא הולכים לישון עם כעס בלב. אפשר לסגת, לבקש סליחה ולהמשיך את השיח למחרת.

הבסיס של אהבת ישראל, שכה יקרה לרבי שליט"א מה"מ, היא בביתנו. המטרה היא להחדיר אהבה וחיבור על אף כל הניסיונות. ב"דבר מלכות" פרשת שלח תנש"א, הרבי נותן לנו כלי מדהים. בשיחה הרבי מביא שתי רמות בעבודת ה', הרמה של האחדות והרמה של ההתחלקות. ברמה של ההתחלקות יש את הפירוד, השוני. אבל בכל סיטואציה לא משנה כמה שהיא נראית מפורדת, העניין הוא להתחבר ולחפש את הרמה של האחדות. זה מקום שקיים בנפש של כל אחת מאתנו רק צריך לגלות אותו. אחרי הגילוי אפשר להתחבר לשני. לימוד חסידות לעומק מאפשר להיות במקום הזה ודרכו להתחבר אל העולם. זה עולם של גאולה, עולם בלי ריבים. ואם זאב יוכל לגור עם כבש אז בטח שמריבות ובעיות שלום בית גם ייעלמו… מה שמיוחד הוא שהרבי מראה שזה אפשרי כבר היום, הגאולה כבר פה רק צריך למשוך אותה פנימה.

זה היה בארה״ב בשנות המ"מים (שנות ה-80). הרב גורביץ' סיים לדבר בכנס נשי חב"ד וניגשה אליו גברת אמריקאית מחסידות מכובדת וביקשה לשאול אותו דבר מה. הרב השיב לה שהמונית מחכה לו ועליו לנסוע כבר למקום הבא, אבל היא התעקשה לספר לו את סיפורה:
"נולדתי וגדלתי בניו יורק" היא אמרה, "אני משויכת לאחת החצרות החסידיות כאן. עד גיל שמונה עשרה לא פגשתי מעולם את הרבי מליובאוויטש ולא עלה בדעתי לסור אליו. עד לאותו יום ראשון. ישבתי באוטובוס בדרך ממונסי לבורו-פארק. הנהג נסע דרך שכונת קראון הייטס, ולהפתעת כל הנוסעים עצר את הרכב והודיע שהוא מתעכב לחצי שעה. כל הנוסעים זעמו על הסטייה הלא מתוכננת מהמסלול, ואילו אני ירדתי ופסעתי לכיוון בית המדרש של הרבי, המפורסם בשמו 770. על המדרכה ראיתי שני תורים ארוכים: אחד של גברים והשני של נשים. הצטרפתי מייד לעומדות בתור ועד מהרה הבנתי שייקח לפחות שעה וחצי עד שיגיע תורי לקבל את הדולר לצדקה בתוספת ברכה.
החלטתי שאני "הולכת על זה" גם אם אחמיץ את האוטובוס, ונשארתי בציפייה. כאשר הגיע תורי נתן לי הרבי דולר ביד בתוספת ברכה ואני המשכתי הלאה, אלא שאז במפתיע שמעתי שקוראים לי לשוב. הרבי נתן לי דולר נוסף ואמר באידיש מילים שקוממו אותי: ״בת ישראל צריכה לשמור תורה ומצוות לא רק מפני שכך כתוב בשולחן ערוך אלא בגלל שבזה חפצה ורוצה הנשמה שלה״.
יצאתי מהורהרת, מעורערת ואפילו מעט כועסת.
מה פתאום שהרבי יגיד לי דברים כאלה? הרי למדתי בבית יעקב, כל שנותיי גדלתי בבית ובחינוך דתי חרדי, מה בעצם אומר לי כאן הרבי?
בתקופה שלאחר מכן התבוננתי ובכנות רבה הודיתי ביני לביני שהיו לי מחשבות, ספקות והרהורים על אורח החיים שלי. באורח פלא אחרי זמן קצר הרגשתי שלמה וברורה מאוד עם עצמי בקשר לעבודת ה׳ שלי".
הרב גורביץ' לא הבין. "אז מה שאלתך, בעצם?" הוא שאל אותה. והיא ענתה. "עכשיו, כשהקמתי משפחה והילדים שלי בגרו, אני מעוניינת לשלוח את הבן הגדול להתחנך בישיבת חב"ד. אך בעלי מתנגד לכך בכל תוקף".
הרב גורביץ' חשב מה לענות לה, ובהשגחה פרטית נפלה במוחו המחשבה הזאת והוא שאל אותה: "האם סיפרת אי פעם לילדיך על המפגש עם הרבי? על הדולר שנתן לך? על המפנה שעשה בחייך? ספרי להם וזה לבד יחולל את השינוי בגישה שלהם. אין צורך כמובן שתשתפי אותם בהתלבטויות שהיו לך בצעירותך, אבל חשוב שידעו על ההשפעה של הרבי עלייך".

לא במקרה נקראת פרשתנו "מטות" – בימי בין המצרים מזכירה לנו התורה את הכוח של מטה לפעול בעוצמה. מעניין לשים לב שפעמים עושה התורה את השימוש בחלוקה למטות, ופעמים לשבטים. מה ההבדל בין שבט למטה?
המטה (שבט) הוא חלק מענף העץ. המטה אינו מחובר לעץ, הוא קשה ופחות גמיש. שבט לעומתו הוא חלק העץ שעדיין מחובר אליו ויונק ממנו חיים. כשאנחנו מחוברים לעץ אנחנו קרויים שבט, וכשהחיבור נסתר אנחנו מטות. כשהענף הופך משבט למטה, יש לו יכולת לפעול בעצמו דברים גדולים, להתמודד עם היצר הרע ולהצליח למצוא את הכוח הטמון בו.
התכלית שלנו היא לראות את הכוח האלוקי שמעבר לקשיים שביום-יום, ובמיוחד בכל הקשור לחינוך הילדים, כמו בסיפור של אותה גברת.
בפרשה נכתב "בְּנוּ-לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" – משה רבנו מקדים את הילדים והמשפחה לפני הכול! זהו המסר. הילדים והמשפחה קודמים לכול.
ובקרוב ממש נזכה שיקויים בנו הכתוב:
"כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
בגאולה הפרטית ובגאולה הכללית
בביאת משיח צדקנו

התמודדות עם התקפי זעם היא אחת ההתמודדויות המאתגרות בחינוך, ויחד עם זאת היא חשובה מאוד לחינוך לאיפוק ודחיית סיפוקים:

.1הקפידו לא להיענות לכל בקשה או פנייה הנעשית בצורה לא נאותה (נדנוד, קול בכייני, או צעקה), והגיבו בקור רוח מיד עם תחילת ההתקף: "התנהגות כזאת לא מקובלת אצלינו, דבר בשקט ובלי בכי".
.2במקרים של אלימות או פגיעה באדם אחר, הרחיקו את הילד לפינה לפסק זמן קצר, ולאחר מכן המתינו להתנהגות נאותה מצידו.
.3בזמנים רגועים, הסבירו על החשיבות להתנהגות נאותה ומכבדת והגדירו ציפיות. כאשר מתנהג בצורה נאותה, עודדו אותו!
התמודדות נכונה עם התקפי זעם תבטיח לכם שילדיכם יגדל בוגר, רציני ורגוע.

חיה גילר- 0549404776
מרצה ומנחת הורים
מומחית להקניית הרגלים והעצמה
מייסדת שיטת "שביל הזהב לחינוך"

25-07-2019-08-46-00-מטות-מסעי

25-07-2019-08-46-19-קלפים לפרשת מטות