יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
פורטל קהילתיעם ספר "הלכה למעשה – פסח" – מדריך מקיף לכל שלבי ההכנה לפסח יחד עם הגדה עומדת – ייחודית – עם מנהגי הרבי,
יהיה לכם הרוגע לעשות את הפסח בהידור!
שירות מיוחד! לרגל המצב, לרוכשים ספר+הגדה – משלוח חינם!
המבצע בתוקף עד יום רביעי בלילה.
להזמנות: bit.ly/sefer-hagada
מה מיוחד בהגדה העומדת?
מדהים להיווכח בעובדה כל פעם מחדש ולראות כמה היצירתיות של ה' היא אינסופית.. הוא רק רוצה להראות ולגלות לנו שכמו שהוא אינסופי תוך כדי גילוי היצירתיות שלו בעולם הזה, הוא עוזר לנו לחשוף את היצירתיות האינסופית של הנשמה שלנו..
מי יכלה לדמיין לעצמה, שהיא תכניס פסח במצב כזה?
מי חלמה לעצמה לנהל סדר יום נורמאלי (איכשהו) כמעט במשך חודש עם שלל ילדיה בגילאים השונים ולהעניק מרחב התנהלות תוך כדי סדר ועקביות מסוימת?
מי שיערה וחלמה שאי פעם היא תצליח להכניס פסח ללא מנקה וללא יציאת הילדים מהבית אחר הצהריים שמא יתנו קנס.. אם הם יסתובבו למטה..
פתאום כל ערב את מתעדכנת מהם הכללים החדשים ליום המחרת, וצוחקת בליבך, שכל כלל חוסם ככל שיהיה הוא בא לנתק אותך מהווית העולם ולחבר אותך עוד יותר למשפחתך.
שהרי, אפשר לחלק את התקופה הנוכחית שלנו לשלוש תקופות-
לפני הקורונה, תוך כדי ואחרי.
לפני הקורונה- אנשים חיו במרתון של חיים, וגם אם דיברת עם אנשים שלא עובדים במשרה מלאה ולא מגדלים יותר משני ילדים, כ-ו-לם הרגישו שהם תובעים בעומס המטלות, החובות ובכל התחומים- כלכלית, נפשית, רגשית, מנטלית. מן קרוסלה מטורפת של החיים.
ואז, הגיע נגיף מעניין, ייחודי, כמוהו לא ראינו עד כה, וגרם לעולם לעצור.
לעצור את החיים, ונתן לנו זמן לחשוב להתבונן,
רגע, לאן אנחנו ממהרים כל הזמן?
לאן אנחנו רוצים להגיע בסוף?
אם נרחיב את המשרה–אז נמצא את האושר?
אז למה כל מרוץ החיים התובעני הזה?
פתאום, אנו נאלצים להישאר בבית ולחשוב- מה באמת חשוב לנו? להקדיש את הזמן לדברים החשובים, המשמעותיים עבורנו באמת.
האם ישבנו מספיק זמן עם משפחתנו? כמה זמן לא דיברת לעומק עם בעלך?
כמה פעמים הבן הקטן שלך רצה לשחק איתך ודחית אותו, באינספור סיבות טובות וחשובות, אבל עדין.. משחק אין.. או לחלופין, פתאום מצאת את עצמך מקשיבה לבת המתבגרת שלך כמו שהרבה זמן לא הקשבת לה.
ב"ה, מעניין לדעת איך שה' הכניס אותנו לטרוף שאליו הוכנסנו בעל כרחינו, כמה נשים שלהן אני מעבירה שיעור קבוע, התקשרו ישר לברר איך הרבנים/היהדות רואה את הסיפור ההזוי שנחת על כולנו,
מדהים שהם לא חיפשו את הפרשנות בחדשות, או באישיים המפורסמים שלהם, אלא הם ישר ביקשו את האמת, לוודא מה היהדות אומרת על כך. איך היא מעניקה לנו כוחות והסברים, לאנשים הפשוטים להתמודד עם המצב, מצאתי את עצמי מסבירה הלוך וחזור לאותן נשים יקרות (בנוסף לשיעורים הטלפונים שהעברתי )
שאנו עומדים, לפני חג הפסח, וכמו אז- גם עכשיו.
התקופה הזאת, מביאה יציאת מצריים אמיתית. לא פחות מיציאת מצרים ההיסטורית. כיום, אנו יוצאים מכל המייצרים וההגבלות, מכל מה שאנו משועבדים אליו, מי אמר שצריך להשתדרג בקצב מטורף כל הזמן ?
לאכול מחוץ לבית כל שני וחמישי? להוציא הון עתק על חתונות פאר? לחפש עוד אטרקציות וככל שהן יהיו יותר מטורפות הן יותר נחשבות? מי אמר שצריך לצאת לקניות כל יום?
אולי לשוב אל הפשטות, אל הענווה, אל ה' , זה באמת מה שיעשה אותנו מאושרים?
מה שבטוח, שאחרי התקופה הזאת, העולם לא יחזור להיות כפי שהיה.
אחרי כור ההיתוך המשפחתי שנאלץ ונכפה על כולנו, נגיע לרמות של קשר, שבטוח לא היינו יכולים להגיע אילולי הנגיף שהביא אותנו למהפכה מחשבתית.
מעין גאולה פרטית פנימית, שתוביל בע"ה לגאולה הכללית.
זה בהחלט ניסיון, ניסיון לא קל. אך כמו כל נסיון, מלשון נס להתנוסס, שבא להרים אותנו, מעל הווית העולם,
בע"ה נתרומם גם מעליו. הרי ה' הכניס אותנו למציאות הנוכחית. אנחנו כבר כאן, במקום להתמוטט בואו נראה בנסיון הזה הזדמנות. הזדמנות לשים לב, למה שבאמת חשוב.
הפסוק- "בבקר חסדך ואמונתך בלילות", מסביר-שבבקר- קל יותר לראות את חסדי ה', אך בלילה, בחושך, בגלות- אז נבחנת האמונה האמיתית של יהודי, אז האמונה מאירה. בדיוק כמו בחורף- שרואים את העצים ערומים מכל, אז מתרחשת הצמיחה מתחת לפני השטח. שאילולי אותה צמיחה פנימית לא היינו רואים את העץ בשיא פריחתו באביב.
כך גם אנו, בריקבון עולמי כעת (כמו הריקבון של הגרעין באדמה) אך רק כך- הצמיחה תתבצע . זאת האמונה של יהודי, שחותר נגד הווירוס, נגד מה שהעולם מראה לנו.
וככל שהכתישה תהיה יותר מאסיבית- השמן זית יצא יותר זך. כתישה לא פשוטה, שבע"ה עוד נגיע לשלב מזוכך ועוצמתי יותר.
אז נכון- עברנו מספיק והבנו את המסר. לכן כעת מחכים יותר מתמיד- לאביב הרוחני- לשיא פריחתו של העולם בגאולה השלמה! בע"ה מתוך אמונה יוקדת ללא פשרות- משיח יבוא עוד הרגע!
לא ייתכן שיהיה לזה סוף אחר, לכל מה שקורה, כזאת הזייה- זה חייב להיגמר- במשיח. אנחנו כעת בהכנת התשתית..
הנגיף הכניס אותנו לתהליך מחשבתי אדיר. העולם בטוח לא יחזור להיות כפי שהיה.
מדהים כמה קירובים התקופה הזאת מעוררת, עם ישראל מחכה יותר מתמיד למשיח..
כל כך הרבה שכנים התענינו אצלנו איך שומרים שבת- לענ"ד השבת האחרונה נוספו רק בבניין שלנו עוד משפחות רבות לשמירת השבת.
ב"ה אפילו הילדים של השכנים מתפללים אצלנו בבקר שחרית ועוד בעידוד אמא שלהם – שזה כבר נס בפני עצמו!
כמה בוגרות מהתיכון שבו אני מלמדת, ונמצאת איתן בקשר חזרו להדליק נרות ולהתפלל בשבת. והיו עוד המון קירובים משמחים.
מדהים שהשיעורים לא בוטלו, בנקל יכלו לבחור באפשרות הזו, אך במצב שלנו- להגביר בקדושה- זה יקרב את בוא הגאולה. ב"ה שמצאו אפשרויות שונות, כמו להעביר שיעורים טלפונים, מדהים לראות איך תוך זמן קצר כל כך הרבה שיעורים מתקיימים בכל ערב. רק תבחרי מה לשמוע..
עם הילדים, משתדלים לשמור על סדר יום שפוי, עם המון יצירות ומשחקים, ואפילו לגלות את אהבת ישראל בקהילה, לאנשים בבידוד או ליולדות – שכולן נותנות כתף, מדהים לראות איך כולן מתגייסות בכזו אהבת ישראל לעזור להן בערב פסח/ ערב הגאולה.
בקיצור, ה' רוקם לנו תסריט עלילתי מקורי במיוחד, שאף אחד לא שיער כזה תסריט ייחודי. אפילו הסופרת של הכי מוצלחת, לא יכלה לדמיין כזאת עלילה.. כבר ביקור חייזרים מהחלל נשמע פחות דמיוני מכזה נגיף שגורם לעולם לעצור דום מולו.
בקיצור, התסריט כבר אוטוטו מסתיים- העיקר שכולם יהיו בריאים, ועוד קצת מאמץ מצדנו- וזהו הוא כבר בא!
בשנת תקמ"ז – מספר החסיד ר' פנחס [רייזעס] – היה חורף קשה מאוד. בחול המועד סוכות ירד בליאזנא השלג הראשון, והיו צריכים ללבוש מעיל פרווה ונעלים חמות בעת הישיבה בסוכה.
כמה פעמים קרה שהיו צריכים לפזר את השלג מעל הסוכה כשהלכו לאכול.
שמיני עצרת חל אז בשבת והיות שכל הלילה ירד שלג – ציווה רבנו הזקן לספר למשרת הנכרי "קומזא", שצריכים לאכול בסוכה, וכל זמן שהשלג מונח על הסוכה אסור לאכול שם. קומזא הוריד את השלג מעל הסוכה ואז עשה הרבי קידוש ואכל סעודת שבת ויום טוב בסוכה.
רוב האורחים החסידים שבאו אז לשמיני עצרת ושמחת תורה לליאזנא, הגיעו מצוננים מאוד ואצל רבים מהם קפאו אצבעות ידיהם ורגליהם.
בהושענא רבה לפנות בוקר היה הרבי רגיל לצוות להוציא את כל ספרי התורה מההיכל כדי לגוללם כדין, כלומר שהאמצע בין שני בדי ה"עץ חיים", יהיה על התפר, בין שתי יריעות, ושיכרכו את ספרי התורה במפות.
ר' מיכל השמש היה מקפיד ביותר שכל דבר הנוגע לענייני בית הכנסת יהיו עשויים בזמן הנכון ושהכל ייעשה בשקט ובשלוה.
הסדר היה שאחד – כפי שציווה הרבי – היה המשגיח הכללי על השמש ועל כמה אברכים שעזרו על ידו, וכשסיימו את העבודה, היו נכנסים אל הרבי להודיע לו שראו את הכריכות של ספרי התורה.
באותה שנה היתה לי הזכות – מספר החסיד ר' פנחס – שהרבי הטיל עלי את שליחות ההשגחה.
הקביעות של אותה שנה היתה, הושענא רבה ביום שישי. הרבי היה שמח מאוד, ואחרי שהודעתי לו על קיום השליחות, הזכרתי את החסידים החולים שהגיעו לכאן מקוררים ומצוננים היטב ושלהרבה מהם יש חום גבוה.
הרבי ישב משך זמן מה סמוך על ידיו הקדושות בדביקות עצומה וכשפתח את עיניו, אמר בניגון הידוע: "על תורה אומרת התורה "אש דת למו", היום שמחת תורה, שיביאו את כולם להקפות, ו"אש אוכלה אש", האש של שמחת תורה תכלה את אש הקרירות".
בליאזנא היו שני אנשים זקנים שהיו מתנגדים ואף שהיתה להם הדרת כבוד גדולה ביותר לפני הרבי, אך היו מתנגדים גמורים. האחד היה ר' אייזיק מחדש והשני ר' נפתלי זהיר.
שניהם – ר' אייזיק ור' נפתלי – היו לומדים גדולים ויראי שמים. ר' אייזיק היה רגיל לומר: "חידשתי ב"ה חידוש זה", ולכן קראו לו ר' אייזיק מחדש. ר' נפתלי היה רגיל לומר: "הנני זהיר באכילה; הנני זהיר בדיבור; הנני זהיר בראיה; הנני זהיר בזה והנני זהיר בזה", ולכן קראו לו ר' נפתלי זהיר.
…בן אחיו של ר' אייזיק היה מחסידי הרבי. לשמחת תורה של אותה שנה, הגיע בן אחיו של ר' אייזיק – ר' משה אפצוגער – עם שני בניו וחתנו לליאזנא, והתאכסנו אצל ר' אייזיק.
ר' משה אפצוגער היה חלוש והדרך והקור הזיקו לו מאוד. הוא שכב בחום גבוה וגם בניו וחתנו חלו מאוד. אברהם הרופא אמר שהאברכים, הוא מקווה, יקומו בעזרת ה' מחליים בריאים ושלמים, אך ר' משה הוא איש זקן וחלוש מאוד, דוקר לו בשני צדדיו ויש לו חום גבוה, ומשום כך הוא מסופק מאוד אם יהיה לו כוח לעמוד בכך.
ר' אייזיק היה בצער גדול וטען שהנהגה כזו – ללכת לקבל פני רבו באופן כזה – זו מצוה הבאה בעבירה.
שמיני עצרת אחרי מעריב, החילונו, אני ואפרים מיכל משקלוב וחיים אליהו מדוברובנה ועוד כמה אברכים, ללכת לאכסניות לקרוא ולהביא – את מי שצריך – לבית הכנסת להקפות, להתחמם ולהתרפא ב"אש דת למו" של תורה.
כשהגענו לאכסניות וסיפרתי מה שהרבי אמר, ואף שדבריו היוכבר ידועים לכל, כי אחר יציאתי מחדרו של הרבי, נכנסתי לבית הכנסת וסיפרתי מה שהרבי אמר אודות החולים, וכעבור שעה היו דברי הרבי ידועים לכל בכל האכסניות, אך, אף על פי כן, רצו כולם שאחזור על דברי הרבי אות באות.
היה זה נחת רוח אמיתי לראות את השמחה הגדולה שדברי הרבי עוררו בכל האכסניות, אפילו בני הבית והילדים שמחו. כולם היו בטוחים שהחולים יתרפאו בעזרת השם.
באותו ערב היה יום סגריר, שלג רטוב, גשם ורוח שחדרו אל תוך העצמות, ונוסף על כך היה בוץ גדול בחוץ, אבל כל זה לא מנע מהחולים מללכת לבית הכנסת. רבים הלכו בעצמם והיו צריכים לעזור להם קצת והיו גם כאלה שלא יכלו ללכת והיו מוכרחים לשאתם.
כשהגענו לביתו של ר' אייזיק, מצאנו אותו מתווכח עם בניו של ר' משה וחתנו, הם טוענים שצריכים להודיע לאברכים שיבואו לעזור להם ללכת לבית הכנסת של הרבי להקפות, ושיקחו גם את אביהם ר' משה. ואילו ר' אייזיק טוען שאסור להם לצאת החוצה, ובאשר לאביהם הרי אין מה לדבר כלל. הוא – טען ר' אייזיק – שוכב בחום גבוה ועצום, אינו יודע מהנעשה סביבו ואברהם הרופא אמר שהוא חולה מסוכן, והם רוצים לקחתו החוצה, הרי ברוח הקטנה ביותר הוא יהיה חלילה לבר-מינן.
כשחיים אליהו מדוברובנה, אני ועוד שני אברכים נכנסנו לביתו של ר' אייזיק, נהייתה שמחה רבה אצל בניו של ר' משה והתחילו לצעוק, ברוך השם אבינו ואנחנו ניצלנו. ואילו ר' אייזיק צעק, רוצחים, הורגי נפש, זה נגד התורה הקדושה.
כשניגשתי אל ר' משה וראיתיו שוכב כבול עץ, כחול ושחור בעיניים סגורות ובחום גבוה – נחרדתי כל כך עד שהרגשתי עצמי כאבוד.
מה הנכם אומרים – אומר לנו ר' אייזיק – חולה מסוכן זה הם רוצים לקחת לבית הכנסת להקפות, אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים וגם בירושלים הרי גמרא מפורשת היא במסכת חגיגה "ת"ר רגלים פרט לחיגר ולחולה", ובפרט מצוה דרבנן, באם יוציאו את ר' משה החוצה הרי זו שפיכת דמים אמיתית. ואילו בניו של ר' משה טוענים שבאם הרבי אמר שזו רפואה – הם מאמינים באמונה שלימה שבאם יקחו אותו למנין להקפות – יתרפא.
הריני מוכרח לומר – אומר החסיד ר' פנחס – שבשעת מעשה לא ידעתי מה לומר, הייתי מבולבל. מצד אחד שמעתי טענותיו של ר' אייזיק וראיתי איך ר' משה שוכב ובוער, ומצד שני שמעתי דיבוריהם המלאים אמונה תמימה של בניו של ר' משה, אברכים פשוטים, ודוקא בהם מאירה אמונת צדיקים עד מסירות נפש ממש בלי שום התבוננות והכנות כלל.
השכל האנושי אומר שר' אייזיק בודאי צודק, חולה כזה אסור להזיזו ממקומו, והרוח הקלה ביותר – סכנה היא בשבילו, וביחוד במזג אויר כזה, שעלול הדבר שלא יוכלו להגיע אתו חיים עד בית הכנסת. ואילו השכל האלקי של הנפש האלקית אומר שחיים וברוך בניו של ר' משה צודקים, ואם הרבי אמר ש"אש דת" של תורה – רפואה היא, הרי זו רפואה וצריכים למסור את הנפש על כך.
מרגע לרגע אני מתפעל יותר ויותר מחמימות לבם של בניו של ר' משה, האברכים הפשוטים. זוכר אני עד היום את הבושה הפנימית שלי, וכל כך פעל הדבר עלי, שהחלטתי שמוכרח אני להיכנס ל"יחידות" אל הרבי.
חשבתי אז – פינע, בנו של ר' העניך משקלוב שלמדתי אצל גאוני שקלוב ש"ס, פוסקים וחקירה והכרתי גדלותו של הרבי על ידי הכרה תורתית, הנני כבר השנה השמינית אצל הרבי, ואף על פי כן החומר שלי מתגבר על הצורה, התגברותו של השכל הטבעי על השכל האלקי, ואילו אצל אברכים פשוטים אלה, שהלכו אל הרבי רק מתוך יראת שמים של קבלת עול, תורותיו של הרבי אינם מבינים, ואצלם ישנה התגברות של הצורה על החומר, בהם דוקא מאיר השכל האלקי ברגש של אמונה פשוטה. התבייש לך פינע, בנו של ר' העניך, התבייש לך בפני חייט הכפר החסידי ובפני סוחר הכפר החסידי.
התעמקתי כל כך במחשבותי ולא הרגשתי כלל בנעשה סביבי, עד שחיים אליהו מדוברובנה דחפני, באמרו שאברהם הרופא אומר שאלו הן חלילה שעותיו האחרונות של ר' משה.
לא הספקתי לחשוב על הנעשה – שמעתי את ברוך צועק אל אביו: אבא, הרבי שלח שלוחים שתלך להקפות, אבא התעורר! צריכים ללכת להקפותיו של הרבי. ובחדרו של ר' משה נהיה רעש גדול. כשנכנסתי לחדרו של ר' משה ראיתיו שוכב בעיניים פתוחות, פניו שמחות ומחכה שיעזרו לו ללכת להקפותיו של הרבי.
חיים אליהו ניגש במהירות לקרוא לעוד כמה אברכים וכאן הלבישו את ר' משה בבגדים חמים. הוא בעצמו לא היה בכוחו להניע אבר, וכשהאברכים הגיעו לקחוהו על הידים והובילוהו למנין הרבי להקפות.
כשנכנסתי לבית הכנסת, הכני החום על פני. המנין היה מלא, חלק מהקהל היו חולים, כאלה שישבו סמוכים על ידיהם וכאלה שלא היה להם כוח אפילו לשבת, אבל הם עוד היו שקטים. היו כאלה שהשיעול לא נתן להם מנוח והיו כאלה שאנחותיהם שברו את הלבבות.
החולה הקשה ביותר היה ר' יעקב ישעיה מחוטימסק. הוא היה יהודי בן ששים, בן תורה ובעל עבודה. לפרקים היה מלמד והיה לו פונדק. ר' יעקב ישעיה היה בעל צדקה ומכניס אורחים. הוא הלך כמה פעמים רגלי למזריטש ולהורודוק, וכשהרה"צ רבי מנחם מענדל (מויטבסק) נסע לארצנו הקדושה, התחיל ר' יעקב ישעיה ללכת אל הרבי הוא היה אחד מזקני החסידים, בעל דעה והבנה, גבוה ורחב גרם ואדם חזק מאוד. חבריו קראוהו יעקב ישעיה כהן גדול. ורק משום היותו גיבור – אומר אברהם הרופא – תקפתו החולי ביותר. אך בלי עין הרע גיבור הוא ויוכל לגבור גם על מלאך המות. אך כעת הוא שוכב כבול עץ וחרדה להסתכל עליו, חורבה גדולה.
מנהגי שמיני עצרת אצל הרבי היו, שבהושענא רבה התפללו מנחה במנין הקטן של הרבי – "גן עדן התחתון" – בשעה מוקדמת, באותו זמן שהיו מתפללים בערב יום הכיפורים. מיד אחרי מנחה היה נרגש כבר אור של שמחה, נהיה כבר שמח על הלב. פעמים רבות היו שומעים איך הרבי לומד בחדרו.
בערב אומר הרבי תורה לפני תלמידי ה"חדרים" ויחידי סגולה מבין האורחים.
כעבור כמה שעות מתפללים מעריב במנינו הקטן של הרבי, והרבי יוצא להקפות במעמד יחידי סגולה מבין תלמידי ה"חדרים" ויחידי סגולה מבין האורחים.
הרבי אומר בעצמו כל פסוקי "אתה הראת", הולך בראש כל שבע ההקפות ואומר בעצמו את פזמוני ופסוקי ההקפות.
בכל הקפה והקפה שהרבי הקיף את שולחן הקריאה, התחיל ללכת ממקומו בקרן זוית דרומית מזרחית והולך עד מערבית דרומית, שם היה עומד ומחליף את ספר התורה בידו השמאלית ומניח יד ימינו על גבו של אחד מהמקורבים שהיו באותו מעמד, ויוצא בריקוד.
בשעת הריקוד ראו אור ממש. כל אחד הרגיש שנמצא במקום המקדש וכל רגע יקר מכל יקר. בכל רגע יכולים להגיע למדריגות הגבוהות ביותר בתורה, בעבודה ובתשובה. כל אחד הרגיש את ה"משם היו שואבין רוח הקודש".
מי שזכה להיות אצל הרבי בעת הקפות אלו, בראותו את פני קודש הקדשים, בשמעו את ניגון השמחה, בראותו את ריקוד התענוג, שבכל זה השתקפה השתפכות של אהבה בתענוגים, וכאילו נתבטלו מהדרת קודש הקדשים שהיה נרגש בחללו של המנין הקטן
חסידים קראו להקפות אלו בשם "הקפות ה"יחידות" של הרבי", ובשם זה רצו לומר שזה הענין של התגלות המקיף ד"יחידה", והיה אז אחד הזמנים המאושרים ביותר בקירוב המאור אל הניצוץ.
מוחלט היה הדבר אצל חסידים שהנהגתו של הרבי, היא בדוגמא של ההנהגה שלמעלה, כשלמעלה עת רצון של אנפהא דמלכא עילאה נהירין – גם אצל הרבי עת רצון ואנפוהי נהירין.
הקפות ה"יחידות" של הרבי, העמידו את החסיד במעמד ובמצב אחר לגמרי. זוכר אני את הפעם הראשונה שזכיתי להיות נוכח בהקפות אלו שפעלו בי מהפכה ממש, נהייתי לאדם אחר, ואז היה לי בפעם הראשונה ציור נאמן, איך הרגיש עצמו יהודי בבית המקדש כשעלה לרגל וראה גילוי שכינה בבית המקדש.
כל אבר בגוף האדם יש לו תענוג מיוחד בהתאם למהותו של האבר, הראש מתענג משכל, העינים – מראיה, האוזן – משמיעה, הלב – ממדות, היד – ממעשה, הרגל – מהילוך, וכך כל אבר לפי מהותו. ברם, ישנו סוג של עונג הגורם תענוג בכל האברים יחדיו, עד שכל החושים וכל הכשרונות מתבטלים בו. עונג כזה הרגיש החסיד בשעת הקפות ה"יחידות" של הרבי.
וכשם שבהלכות המקדש וכליו, ישנם פרטי דינים בזמן ובמקום, הכל בסדר מסודר, ודוקא כפי שהדין אומר כך היה צריך להיות – כך גם אצל הרבי היה הכל מסודר בזמן ובמקום, על ידי תקנות, שכל החסידים ידעו אותן ושמרו עליהם בזהירות ובמדויק, מפני שכולם היו מסורים לרבי בכל מאדם ונפשם.
כולם ידעו שרק הנקובים בשם על ידי הממונה על כך, היו יכולים להיות נוכחים בהקפות "יחידות" אלו של הרבי, כל חסיד התפלל שיזכה לכך, אבל כשלא קראוהו – הרי לבד לא הולכים. ומי שהיה פעם אחת בהקפות אלו – אסור היה לו להיות עוד הפעם, פרט למקורבים ביותר, והיו גם יוצאים מן הכלל.
אחרי הקפות ה"יחידות", היה הרבי עושה קידוש בסוכה ומיד לאחר מכן הולך לבית המדרש הגדול להקפות.
באותה שנה היה חידוש גדול. בשעה שנכנס הרבי לעשות קידוש, ציווה לקרוא את ר' מיכאל אהרן מויטבסק, ר' שבתי מאיר מביעשנקוביץ' ור' יעקב מסמיליאן. כשנכנסו שלשה אלה לסוכה, אמר הרבי לר' מיכאל אהרן – "הנך כהן", לר' שבתי מאיר – "הנך לוי" ולר' יעקב – "הנך ישראל". זקוק אני לבית דין של שלשה ואשר בבית דין זה יהיו כהן לוי וישראל, ובחרתי בכם להיות בית דין זה. תשמעו קידוש, תענו אמן אחרי כל ברכה, ותכוונו לאותן הכוונות שאני מתכוון.
לפני שהרבי עשה קידוש, ציווה להביא מדה ידועה של יין.
הרבי עשה קידוש ואחר כך לקח משיורי הכוס ושפך באחד מבקבוקי היין, ואמר לבית הדין של שלשה, שמונה על ידו לשליחות מיוחדת "שליחות הרפואה" – לקחת את היין בו שפך את שיורי כוס הקידוש שלו ולערבב בשאר היין, ומיין זה לחלק לחולים ויהיה זה לרפואה שלימה. עוד אמר להם להכריז בעזרת הנשים שכל אשה שלא נפקדה בוולדות או שהן משכלי וולדות ר"ל – יתנו להן מהיין.
מיד נתפרסם שמי שיטעם מהיין בהם מעורב שיורי כוסו של הרבי – יהיה זה לו לרפואה שלימה על כל המחלות, והנשים המשכלות או שעדיין לא נפקדו – תיוושענה על ידי יין זה.
בית הדין של שלשה: ר' מיכאל אהרן ה"כהן", ר' שבתי מאיר ה"לוי" ור' יעקב ה"ישראל", צירפו אליהם כמה אברכים לעזור להם בהחזקת ובחלוקת היין….
כשבית הדין נכנס לבית הכנסת הגדול – הושלך הס, כולם ידעו שהם בית דין הצדק, שהרבי בחר בהם ועשאם לשלוחי רפואה וישועה, וכולם הביטו עליהם בהדרת כבוד.
בית הדין של שלשה, בלווית האברכים העוזרים על ידם, עלו על הבימה, ור' יעקב מסמיליאן ה"ישראל", חזר בקול רם על מה שהרבי אמר, אות באות.
כשר' יעקב מסמיליאן סיים לחזור על דברי הרבי, אמר:
– מה שסיפרתי לכם עכשיו, הם המלים כפי ששמענו מפי רבנו, וכעת אני רוצה להוסיף כמה מלים ביחס לעניננו. דבר מקובל הוא, זקנים מפי זקנים, שכדי שברכה תתקיים, כלומר שהמתברך אכן יזכה לברכה, זקוק המתברך לשני תנאים: א) על המתברך להאמין בברכתו של המברך באמונה פשוטה בלי כל מחשבות. ב) על המתברך להיות מסור לקיים רצונו של המברך בעניני עבודת השי"ת, בעבודה ובהנהגות טובות.
למרות שכולם שמעו מה שר' יעקב מסמיליאן אמר – הוחלט מתוך הספק, שר' מיכאל אהרן ה"כהן", שהיה בעל קול חזק וגבוה, יחזור על כל מה שר' יעקב אמר, ואחר שר' מיכאל אהרן סיים דבריו, התחילו האברכים לחלק את שיורי הברכה בסדר מסודר.
כשהרבי הגיע להקפות – הושלך הס. הרבי אמר את הפסוק "אתה הראת לדעת" והפסוק האחרון "כי מציון תצא תורה" והשתתף בהליכה בהקפה הראשונה ובהקפה השביעית.
למחרת דיברו כולם על המופת הגדול שאירע. אברהם הרופא אמר שאצל החולים הזקנים היה זה משום תחיית המתים ממש, כי בדרך הטבע של חכמת הרפואה היו הם לאחר יאוש והצלתם היתה בדרך נס שלמעלה מהטבע.
המופת בבריאותו של ר' משה, גרם שר' אייזיק נהיה לחסיד. אותה אמונת חכמים טהורה – אמר ר' אייזיק – שראיתי אצל נכדי אחי, חיים וברוך, הפליאוני, ובאם לא הייתי רואה זאת בעיני, לא הייתי מאמין לכך בשום אופן.
ר' אייזיק היה בטבעו מתמיד ועמקן גדול והתחיל ללמוד דא"ח בהתמדה, וכל תורה שנאמרה ברבים היה ר' אייזיק חוזר עליה כמה פעמים, ועל כל ענין היה שואל עד שהיה מבין אותו היטב.
(לקוטי דיבורים בלה"ק, ליקוט י"ד, כרך א-ב עמ' 329)
מוסף עטרת חיה, בית משיח
עושה רושם שהנבואה "נקבה תסובב גבר" מתגשמת לנגד עיננו. אולי חשבנו לעצמנו שזה יקרה בצורה קצת שונה, יותר מיסטית, פחות פרקטית, אבל הנה – אנחנו מוצאות את עצמנו בפתחה של תקופה חדשה כאשר עקרת הבית זוכה סוף סוף לכתר המלכות. כולם–כולם רואים עכשיו ב–ZOOM את אותו חלק עיקרי שבמשך שנים רבות נזנח והפך להיות פרט שאינו מופיע בקורות החיים שלך. אבל הנה בא הקב"ה וטורף את מגדל הקלפים המודרני, מוכיח לכל העולם מה עיקר ומה טפל. מה נצחי ואמתי ומה כלה ונפסד.
אשה בבית – "אשת חיל". מנהלת, מבשלת, מתווכת, מנדנדת, מפתיעה, מחדשת, משמחת, מכילה, מנקה, מטפחת, מעודדת, מתאמצת, מתרוצצת והרשימה עוד ארוכה. (משתגעת? מתאכזבת? ממורמרת? – תרענני ב'אתכפייא' ותצאי ממצרים!)
חסד נפלא עשה ה' עמנו שעצר את כל המירוץ המטורף הזה והפגיש אותנו עם עצמנו.
– נכון – זה לא קל בכלל, אבל איזו הזדמנות נהדרת יש כאן לקבל תמונת מראה שמאפשרת לנו לדייק את עצמנו ולחזק את יסודות בניין הבית הפרטי, להכשיר אותו לקראת האורות הנעלים המתרגשים ובאים עלינו.
כל ההקדמה המעצימה הזו באה לרומם את רוחנו לקראת המשימה הלא–רגילה שעומדת לפנינו השנה – להגיע מוכנות לחג הפסח עם כל ה'בלגן' שמסביבנו – כאשר עושה רושם שעלינו לצאת ממצרים כבר ברגע זה. כן גבירותיי, זה הזמן לצאת מהרגילות, לבוא ממקום של גמישות והתחדשות, לשמוח במה שיש, לדעת מה עיקר ומה טפל – אז קדימה מוכנה? הדקי את הכתר על הראש כי אנחנו ממריאות.
התמודדות מורכבת
פניתי לגברת יעל זלץ – יועצת לעסקים וארגונים, מחברת הספרים "הבית העסק הנבחר" (שמתאימים כלים מעולם העסקים למנהלת הבית), כדי לקבל ממנה טיפים כיצד להתמודד דווקא השנה עם ההכנות לחג הפסח ולהבין כיצד לנצל את הזמן בצורה המיטבית ביותר מבלי להתבזבז על כפילויות וזוטות.
"ברור שאנחנו נמצאות השנה בהתמודדות מורכבת" פותחת יעל.
"זה פוגש אותנו בתמונות מצב שונות: בראש ובראשונה העובדה שכל הילדים נמצאים בבית וזה דורש מאיתנו הרבה מאד התעסקות בניהול ותחזוקה שוטפת. בנוסף, יש נשים שצריכות גם לעבוד מהבית – כאשר הילדים נמצאים שם כל הזמן – בהחלט מצב מאד מורכב. גם אם אנחנו רגילות לעזרה מבחוץ היא פחות נגישה השנה, בנוסף, יש גם את אוכלוסיית הנשים המבוגרות שפעמים רבות נעזרות בנכדים/ות וכעת מוצאות את עצמן כאוכלוסיה בסיכון גבוה ולכן – ללא עזרה. יש כמובן גם משפחות רבות שנוהגות לעשות פסח מחוץ לבית וכעת מוטל עליהן אתגר הכנת הבית לחג אחרי שבמשך שנים לא תורגלו בכך.
השנה נצטרך לנקות את הבית, לארגן ולסדר אותו בשיטות שונות מאשר התרגלנו, כי המצב אינו המצב הרגיל".
ניקיון בגישה גאולתית
"אנחנו רגילים לרכז את העבודה לכמה ימים צפופים, בעיקר מראש חודש ניסן, ואולי אפילו לארבעה ימים – שבוע, כמעט בשיטת ה"זבנג וגמרנו"; אבל השנה נצטרך להתארגן במנות קטנות, לאט–לאט לאורך תקופה ארוכה יותר.
"איך עושים את זה למעשה בשטח? הנה דוגמה: כשאת רוצה לסדר ארון את מוציאה את כל הבגדים, מנקה, ממיינת ומחזירה. כשעושים סדר – יש בלגן, כן?
לאור המצב עדיף לבצע כל משימה בקטן: מגירה–מגירה, מדף–מדף, כדי שנצליח לסדר בצורה מסודרת.
"בגמרא מסופר שרבי יהושע בן–לוי שאל את אליהו הנביא מתי יבוא משיח. ענה לו אליהו: 'משיח נמצא בפתחה של רומי, לך ושאל אצלו'. 'ומהם סימניו?' שאל רבי יהושע – השיב אליהו: 'הוא יושב בין עניים סובלי חולאים המסירים את כל תחבושותיהם בבת–אחת, מנקים את פצעיהם וחוזרים וחובשים אותם, ואילו המשיח מסיר תחבושת, חובש אותה, ואחר–כך מסיר את השנייה וחובש ואחר–כך את השלישית וכו'. זאת, כדי שאם ייקרא לבוא, לא יתעכב לרגע!
"אנחנו צריכות לקבל השראה מהסיפור הזה באופן ביצוע המשימות שלנו – לעבוד בחלקים באופן כזה שנוכל לעזוב כל משימה אם נידרש לעבור לתפקיד אחר.
"עשי לך כלל: את מטפלת בכל דבר רק פעם אחת! את פותחת את הארון שאותו את מסדרת, אל תוציאי את התכולה. קחי בגד אחד ומיד טפלי בו: קפלי או העבירי לשקית האחסון בבוידעם לשנה הבאה או שימי בצד למסירה. קחי עוד בגד – כנ"ל.
בשיטה הזו, הרעיון הוא שתמיד את יכולה לסיים משימה ולהתפנות לעניינים דחופים מבלי להשאיר משימה במצב–ביניים מבולגן".
משימות שנקטעות ולא מסתיימות – מתסכלות, לא?
"אכן המציאות הזו של 'עוברת מדבר לדבר' מתסכלת ולכן מראש תגדירי לעצמך משימות קטנות. במקום לחשוב "איך אני מסדרת את החדר" – הגדירי מראש "מסדרת את המדף הזה", "מסדרת את המכתבה".
כדאי שההתייחסות תהיה נקודתית. גם כשאני הולכת לשטוף כלים אני חושבת על הסיר שאני שוטפת כרגע, אחר כך נראה הלאה. כך אני שומרת על מיקוד ועוברת מנקודה לנקודה עד שנוצר לי ציור שלם. כנ"ל גם עם המשימות שאני מאצילה על הילדים – לחשוב ולבחור משימות שהם יכולים להתחיל ו…לסיים!".
תכנית עבודה יומית?
"בהתאם להרגלים שלכם עד היום! אל תעשו שינויים גדולים. יש עוגנים כמו אלו של שעת קימה, צהריים, שעת שינה. בין לבין יש מרווחי זמן אותם אני מייעדת לביצוע משימות – בהגדרה של 'מה אחרי זה' ולא לפי השעון. תזרמו".
הספקתי פחות משתכננתי
"בדרך כלל, אם התכנית לא הגיונית לא מספיקים מה שרוצים. את צריכה לחשוב מה את יכולה לעשות ולהשתדל להיות ראלית. אין צורך למלא את הלו"ז בלי טעם ומידה ואז להצטער על מה שלא עשיתי.
תראי למה את מתחברת, כי שם תמצאי גם את המוטיבציה שלך!
זה לא הזמן לעשות חידושים שלא מתאימים לאופי שלך, לדוגמא – אם טבלאות אינן לטעמך, אל תסתבכי עם זה בגלל שככה החברה שלך עושה או בגלל ששמעת שאיזו מומחית המליצה לעבוד בצורה כזאת".
על מה נוותר?
"חשוב לחשוב בתור בסיס מה את חייבת לעשות. אני חושבת שכדאי לוותר על מה שאת לא אוהבת… סדרי עדיפויות זה לאו דווקא לעשות מה שחייבים אלא לדעת מה שנותן לי כוח, מקדם אותי ומשמח, כמובן מתוך שיקול דעת בהתאם לצורכי החג".
מוטיבציה: כך נהפוך משימות לכיף
"לחשוב באופן יצירתי – לשים מוזיקה, לעשות תחרות, להפוך את העבודה למשחק. חשוב מאד לעשות חלוקת תפקידים ולתת לעצמי את הזמן שלי. לכן, ככל שנתחיל מוקדם יותר נוכל לעבוד יחסית בנחת".
בין עיקר לטפל
"רמת החמץ שונה ממשפחה למשפחה ולכן שיקול הדעת צריך להיות בהתאם. לכל משפחה הייחודיות שלה. לדוגמה, אם למשפחה יש בית עם שתי קומות ולא מכניסים לקומה העליונה מזון אז למעשה אין צורך לנקות למעלה. בנוגע לקניות – אנחנו חיים היום בתרבות של שפע. התרגלנו לצרוך דברים שאינם בהכרח נחוצים. השנה נצטרך יותר מתמיד לחשוב מה לא הכרחי ובהקשר זה חשוב לציין שגם אם נגיע לחג ללא בגדים חדשים – לא יקרה כלום. לנוכח המצב, יש לנו הזדמנות להשתחרר מהרגלי הצריכה המוגזמת ולקנות באמת רק מה שצריך".
כך נקבל עזרה מבני הבית
"אם את רוצה שיעזרו לך את צריכה להיות מתוכננת, הוגנת ולהכיר טובה:
את לא יכולה לקבל עזרה אם את בעצמך עדיין לא החלטת מה את רוצה להספיק היום ומה מחר, ואם כן או לא רוחצים את הבובות או שרק שואבים אותן ומעבירים מטלית לחה… החליטי בעצמך מה מנקים ומה מסדרים ומתי את רוצה שהדברים יתבצעו ואז שתפי את בני הבית, אחרי שאת כבר החלטת בעצמך. תני להם לבחור מה כל אחד עושה, ואיך הם מעדיפים לבצע, אבל לך תהיה תשובה לכל שאלה שלהם.
"להיות הוגנת זה לתת משימה בפרופורציה נכונה ולהגדיר אותה מראש בדיוק כפי שהיא. בעולם העסקי אנחנו יודעים שכאשר עובד מרגיש שמתנהגים אליו בצורה הוגנת, הוא יחזיר למעביד באותה צורה. ולא פחות חשוב להודות מכל הלב לילדים ולבעל שעוזרים לך מכל הלב.
"כמו כן, חשוב לעשות 'הערכת חסר' – לחשוב למה הילד או הבעל מסוגלים – ולא להקפיץ אותם למשימות מורכבות שהם מעולם לא התנסו בהם".
להתחיל מהמטבח?
"כשכולם בבית, עדיף להתחיל מ…כל הבית. כל אחד במקום אחר. שלא יעבדו על מקום אחד ועל דבר אחד ביחד. כדאי לנסות לפזר את הילדים הגדולים עד כמה שניתן ולתת להם משימות שונות – הפרדת כוחות מונעת קונפליקטים.
"אם אנחנו עם ילדים קטנים עדיף להתחיל ממה שאי אפשר לוותר עליו – כלומר מהמטבח. את אותה המלצה אני נותנת לאנשים שרגילים לעשות פסח מחוץ לבית. תזכרי שאת, האם, מנהלת הבית – ומנהלת היא תפקיד מוביל.
"בזמן של בלבול, כשלא יודעים מה יהיה מחר, יש מקום ברור של ערכים – פסח מגיע ואנחנו מקיימים בשמחה את 'לא ייראה חמץ בכל גבולך'.
שנזכה לקיים את הפסח השנה בירושלים הבנויה, 'ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון'".
רוצה לקבל עוד טיפים מיעל זלץ? כנסי לאתר: yaelzals.co.il
וואו שרה, כמה טוב לשבת לשוחח איתך אחרי חודשיים שלא נפגשנו…חסרת לי כל כך. לא היה סיכוי לנסוע אליכם, במיוחד כשהחל הסגר… הילדים כל כך שמחים לשחק יחד, בחצר שלכם,
ושירת הלווים מתמזגת ברוח הקרירה של ירושלים… היינו כחולמים!
כן, יהודית, בכל הזמנים ובעיקר בתקופה האחרונה, היו לי כ"כ הרבה שאלות… האמנתי כל כך שזה יגמר בטוב, הקורונה הזאת. ראינו איך כל המעצמות קורסות, רבים מאיתנו קישרו את זה לעמים שהזיקו ליהודים במשך הדורות, הרומאים..- איטליה, האיראני ם- פרס… ספרד- האינקויציה
אבל כשיהודים החלו להיפגע מזה, הרגשתי בקריסה, כשזה הגיע לארץ הקודש- שתמיד אומרים עליה ארץ אשר תמיד עייני ה' אלוקיך בה, לא יכולתי לשאת זאת, כל הזמן השתדלתי להתחזק בביטחון, אבל שוב ושוב השאלות עלו … בית הכנסת נסגר, המקוה, המפגש עם החברות, שיעורים, התוועדויות..
כשסגרו את 770 הרגשתי חושך בעיינים. אני צוחקת על עצמי עכשיו, אבל היינו כאלה גלותיים, לא יכולנו לשאת שמשהו לא מסתדר כמו שנראה לנו… אם רק היינו מפנימים שמה שנראה לנו זה כלוום. ש"כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם.."
היום אני גם מבינה שאומרים שזה רק חלק מפאזל, תראי איך היום הכל ברור כל כך, וכמה התלוננתי, וקיטרתי… על הבידוד עם הילדים, על המשכורת המקרטעת..
אם רק הייתי יודעת שאלו *הימים* *האחרונים* *של* *הגלות* הם היו קשים. קשים כל כך אבל זה היה הסוווף. הסוף להכל
אם רק היתי מאמינה יותר, ונותת צדקה, זהו..עכשיו אין למי.. אין לי מה לעשות אפילו עם הקצבה מהחל"ת…. כל כך התרכזתי בחולים, בנפטרים, ספרתי כל בוקר כמה התווספו, העברתי בלי סוף סרטונים ותמונות… אם רק הייתי מאמינה יותר… ורואה, כמו שהיום רואים בחוש, שהכל היה רק מראית עין, רק נסיון, פסיעה אחרונה אחורנית בשביל הקפיצה הכי גדולה אי פעם
ג-א-ו-ל-ה גאולה שאין אחריה גלות…
ודווקא אנחנו זכינו… הייתי מאמינה שרה? הייתי מספיקה עוד קצת תהילים, עוד כמה זכויות… תראי כמה אור יש פה מהזכויות, כל הגשמיות התמוססה…. אבל לא הצלחתי לעכל את המציאות שחיינו בה.
מה שהחזיק אותי כל הזמן זה שהרבי מלך המשיח יתגלה ויתרץ לנו את כל הקושיות.
ועכשיו, עכשיו כשאנחנו פה בגאולה, ואני עדין לא מעכלת, אין לי כבר שאלות, אני רואה, איזה רואה.. מרגישה בבשר את האלוקות, שעונה לי על כל התשובות. היינו קצרות רוח, אין ספק, אם רק היינו מאמינות ממש, לא סתם… שבליל הסדר נאכל קרבן פסח, שנשמע את קול השופר הולך וחזק עד מאוד ככה כשכולנו באמצע הנקיונות… כמה טוב שלפחות סגרו לנו את החנויות….התעסקנו יותר בבית, התכוננו לגאולה עם הילדים, ביחד..כמשפחה..פחות הריצות וההספקים של עבודה וקניות בלי סוף…
ואו השופר, שרה, לעולם לא אשכח את הרגע הזה. הייתי באמצע לתזז בין השיעור של הגדולה במחשב לתעסוקה של הקטנים ולבין המקרר שהחלטתי לנקות בדיוק… תמיד דמיינתי אותו, את השופר, ובכל פעם, עם כל התשוקה, נחרדתי שזה הולך לקרות, אבל אז זה הגיע, השופר, והקול שלו, החזק כל כך, עם כל העוצמה, ליטף אותי, ממש כך. עטף לי בחום כל דמעה שירדה, וירדו, הוו..כמה דמעות….ובעלי והילדים צוהלים בחוץ למראה העננים הקרובים אלינו… הרגשתי עונג פושט בכל אברי, כך, לאט לאט, מהראש, לבטן, עד לרגליים… הרגשתי איך הקב"ה בא לקחת אותנו, בכף ידו… ולמולי הפסוק "הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ…". נזכרת בתשרי, שנת הקהל, ב770…כמה חיכינו לו… ושוב הדמעות..
וקול השופר עדין נשמע, מסוף העולם ועד סופו, אנחנו על העננים, רואים את עם ישראל בתפארתו, נגאל…
ולא תאמיני, מרוב שהייתי שקועה בגלות דמיינתי ענני בידוד לחולי הקורונה עד שהגענו לירושלים, עיר הקודש, וראינו את העננים מבתי הרפואה…. לא יכולנו להבחין מי החולים ומי הרופאים, כולם רקדו וצהלו יחד…
ואו ואני זוכרת שרה, שאנחנו היינו במרפסת, ממש פה ממול, איפה שאנחנו רואים את הלווים, ירד גשם חזק, והכל היה שומם, הכותל, הר הבית, החומות… ופתאום אש ועשן…ובית המקדש… כאן מתוודה שחשבתי שאני הוזה, שעלתה לי האקונומיקה לראש, שהלחץ שיבש אותי… עד שאני מתמקדת, שומעת את השופר ואת בעלי באמצע ברכת גאל ישראל, אחר כך עבר לשהחיינו ….
עדין היינו אפופים בהתרגשות, אוחזים זה את זה, מחכים לראות עוד ועוד יהודים מארצות הניכר… ואז שמענו רחשים מהר הזיתים, ממול… ואט אט, הצטרפו אלינו היהודים מדורות קודמים, בתחיית המתים ממש למול העיינים..
והנה מגיעים על עננים יהודים מבתי החיים ברחבי הארץ…ולאחר מכן מהעולם, אי אפשר לתאר מה הלך שם. אנשים ונשים בוכים, נפגשים עם יקירהם, כל העם בקבוצות קבוצות..כל משפחה חוגגת עם אלה שחסרו כל כך, ומתחילה להתארגן על הקרבן תודה,
ואז, אז הבנתי שזכינו, זכינו להיגאל…
יאוו בואי, נראה לי הודיעו שהיום משיח מלמד עוד פרק בתורה חדשה, בואי נרוץ שלא נפסיד…
למרות המצב המורכב בתקופת הקורונה, נערך ערב נשים מעצים ומרגש לעילוי נשמת התינוקת דבורה לאה גאולה גרומך ולרגל יום ההולדת של הרבנית הצדקנית חיה מושקא נ"ע.
הערב התקיים בסימן שמחה ואמונה להבאת הגאולה, תוך הדגשה על הכח והתפקיד של הנשים בדור הגאולה.
שגרירת ישראל ביפן, הגברת יפה בן ארי, כבדה את האירוע בנוכחותה ולקחה חלק פעיל לכל אורך התכנית. כאשר היא מחזקת את הנשים תוך שהיא נותנת דוגמאות לעוצמה נשית מעבודת הקודש שלה בשגרירות ישראל ביפן.
נערכה הפרשת חלה מרגשת. שכל הנשים (עם כפפות וכל כללי הזהירות) עושות חלות מיוחדות.
כל הנשים קראו יחד פרקי תהילים ונתנו צדקה תוך כוונה לזירוז הגאולה.
השליחה אפרת אדרעי שתחי' מסרה שיעור מרתק, והנשים קיבלו החלטות טובות בתורה תפילה וצדקה.
לאחר מכן, הנשים יצרו תופי מרים מיוחדים תוך אמונה שעוד היום נזכה לקבל איתם פני משיח!
ולסיום נערכה סעודת מצווה עשירה עם בשר ויין משובח כהכנה להתגלות הרבי שליט"א מה"מ בקרוב ממש!
כל אשה קיבלה שי. ערכת קוסמטיקה עשירה ומפנקת
ויצאה עם חלות טריות, תוף מרהיב וכרטיס ובו הברכות בראיית הרבי שליט"א מה"מ.
בנוסף קיבלו הנשים עלון מעוצב ובו מנהגי יום הולדת כפתיחה למבצע יום הולדת בקהילה.
ציבור הנשים הודה לבית חב"ד טוקיו על אירוע שלא ישכח!!
נגיעה נשית לפרשת ויקרא/מירי שניאורסון
שלושה טלפונים ביום למישהי שקשה לה יותר – זאת השגרה היומית החדשה שמסייעת לי לשמור על השפיות בימי הקורונה. אלא שתמיד זה מוכפל, יש שיחות נכנסות ויש יוצאות, יש מי שמופתעות ויש כאלו שמתרגשות. הפעילות בקבוצת הנשים הנפלאו״ת רק עולה ומתגברת בזמנים כאלה, ורק לובשת צורה חדשה – וירטואלית ולא פרונטלית. האחת זקוקה למצה שמורה, השנייה ביקשה שיביאו לביתה וישאירו מחוץ לדלת והשלישית רק רוצה לדבר ולדבר ומצוות היום הופכת להיות ״הקשבה פעילה״.
זה מה שמחזיק אותי״ מספרת הדסה, אלמנה שילדיה כבר עזבו את הבית, בעלה מתפלל עבורה משמי מרומים והיא בבידוד בדירתה הקטנה והמטופחת בשיכון. ״בשבת היה לי הכי קשה", היא משתפת. "ממש טיפסתי על הקירות. קראתי, התפללתי ויצאתי מדעתי״. ואז מגיע טוויסט בעלילה. ״אתמול סוף סוף נשמעו דפיקות בדלת. התרגשתי, מי כבר יכול לבוא? הסתכלתי מבעד העינית וראיתי שוטרים שבאו לוודא שאני בבידוד…".
כשהדסה מתרפקת על המצב כבר ברור שמשיח בדרך. ״עם כל הקושי אני מתחילה להבין סוף-סוף את החיים של אימא שלי. כשעלתה ממרוקו לארץ בשנות ה-60 הייתה מסתובבת בבית, מגהצת, מבשלת, שרה ורוקמת. כל היום ישבה בבית ולא יצאה ממנו".
עולם חדש הולך ונרקם מול עינינו. מה שהיה שוב לא יהיה, ומה שיהיה – יהיה חדש, מרגש וטוב יותר. כמו עובר שיצא מהבטן ולא יכול לחזור שנית למים המגינים והחמימים, אי אפשר לחזור אחורה, ועלינו להישיר מבט אל העתיד, שיהיה טוב יותר.
בפרשת ויקרא מסופר על ההתגלות למשה רבנו במשכן בפעם הראשונה. זה לא הסתיים שם, אלא ממשיך עד היום. לכל אחת מאיתנו חלק ממשה שמאיר בה ומעניק לה כוחות מיוחדים לראות את הנס והפלא שקורה בכל יום. כל פעם שבני ישראל התכוננו למסע חדש במדבר הם העמידו את המשכן והרכיבו שוב, ואז כשארון הקודש נישא על כתפי הלווים אמר משה את הפסוק ״ויהי בנסוע הארון… קומה ה׳ ויפוצו אויבך״. בתוך הלב פנימה מתחבא ניצוץ של משה רבנו וכשפותחים את ארון הקודש אז ״משה״ של כל אחת אומר ״קומה ה״ ומזכיר לקום ולהוסיף בקדושה ותורה ולהרבות בטוב, וכך ״ויפוצו אויבך״ – זאת הדרך לגרש את המחשבות השליליות המונעות מאיתנו לראות טוב ולבצע את השליחות.
בחודש ניסן התחוללו הניסים הגדולים ביותר לעם ישראל, שהוכיחו שעם ישראל לא קשורים לטבע. כל אחת מאיתנו רגילה בטבעה לעבודה מסוימת שעכשיו כבר לא תחזור. כל אחת מכירה את עצמה ויודעת למה היא מסוגלת (ואם לא, עכשיו זה הזמן לבדוק פנימה) אבל רק אם עובדים את ה׳ בצורה של ניסים – כל השלילי והנכשל הופך לשלמות. הצרות נעלמות, הקשיים מתגמדים והעולם חוזר להיות חיובי.
המצב נראה לך מופרך? את כבר מחכה שיסתיים?
נכון, אנו טועמות עכשיו מצב של גאולה אמיתית. לא בכדי הכול "נפל" עלינו לפני פסח. זה הזמן לנקות את הבית ואת הלב מחמץ, לתת צדקה למי שמתקשה לחגוג את הפסח בשמחה, ובאופן ניסי נכפיל וניתן כי תמיד יש מקום להוסיף.
ובזכות הניסים הקטנים והגדולים שכל אחת עושה ורואה נזכה שעד פסח נחגוג בירושלים ונודה לה׳ על הגאולה.
הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.
מרצה מנחה ושליחה בתקשורת לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן mail: [email protected] טלפון 054-9292901
בעקבות המצב הקשה ששורר בקהילות חב"ד בעולם מפני "נגיף הקורונה", אלפי חסידי חב"ד נמצאים מול מצבים מורכבים בהם אין ניתן להשיג מוצרים ומצרכים מסוימים, וכן רבים מטה לחמם נשבר, על כן הוצרך להוציא מדריך הלכתי ובו היתרים מיוחדים לתקופה זו.
הקובץ נכתב ע"י הרב *מיכאל שלמה אבישיד* רב קהילת חב"ד רמת בית שמש א' ומרבני מכון הלכה חב"ד, לאחר שהתקבלו שאלות רבות באופן פרטי ובמוקדי ההלכה של מכון הלכה חב"ד שהכריחו מענה ברור .
הבהרה: *הקולות והפסיקות בקובץ זה נכתבו עבור מקומות הנמצאים בסגר מלא, או בשעת הדחק ועל תקופה זו בלבד.*
בברכת והסירותי מחלה מקרבך
מכון הלכה חב"ד
נ.ב רבני מכון הלכה חב"ד עונים בימים אלו על אלפי שאלות בענייני הקורונה וחג הפסח במוקדי ההלכה קו לרב וסמס לרב
בטל: 055-7081737
בימים אלו הוקמה שלוחה מיוחדת לנושאי הקורונה בלבד, בטל: 073-3135151 בין השעות 10:30-12:30 ובין השעות 20:00-22:00
באתר 'סמס לרב' נפתח ערוץ מיוחד עם שו"ת בנושא הקורונה
אני יושבת וחושבת על המצב
תוהה, מה באמת נכון עכשיו,
כשגזירת הקורונה על גדול וקטן
כשאנו "נושמים" וואטסאפ כל הזמן
פה בעל של חברה במצב חמור
שם רצות הודעות של מותר ואסור
אב של חברה שרוי בהנשמה
ואני בריאה, אז מה?
יש לנו תפקיד מתוך שמחה
לפעול על העולם טוב וברכה
איך? כיצד? נרפה מהדאגות
איך לשמוח גם בלי חגיגות …
כן, נראה לי שאני מזהה את התפקיד
ועכשיו יותר מתמיד
חבל לבזבז זמן יקר
המעשה הוא העיקר!
לבד או ביחד עוד פרק תהילים
מעשה טוב עם עצמי והסובבים
משהו אחד, אני מתחילה
ליצור שרשרת של גאולה.
מי מצטרפת במעשה , בדיבור או מחשבה
לפעול לזירוז הגאולה הקרובה.
בשורות טובות לכל עם ישראל
ביתר שאת אני ממשיכה להתפלל
שכבר היום נזכה לביאת גואל
רחל שאבי / מגזין עטרת חיה
"תכונת השמחה – שהיא חודרת ופועלת בכל ענייני האדם"
שמחה איננה עוד כיוונון שמסייע בייעול שטח זה או אחר בחייך, כי אם גורם-על בעל השפעה מכרעת על כל מה שהוא אדם, ועל כל מה שהם חייו.
שמחה היא תגבורת מצילת חיים.
"כשאדם שמח הוא חי חיים שמחים" ולא רק שיפור במצב הרוח, אלא שדרוג מהותי של החיים עצמם. השמחה מעניקה לחיים גובה ועומק שלא בערך למסגרת ה"חיים" השטוחה, שתלתה שם דלה וחיוורת על הקיר, לפני שהוד רוממותה השמחה נכנסה לתמונה.
אבל עיקר הבשורה הוא שלא רק ברוחניות זה עובד. שמחה הנובעת מהתבוננות נכונה (להלן), זוכה לכינוי "שמחה גדולה ביותר", ומסוגלת לחדור את מסך הברזל הרקוע בין הרוחני לגשמי ו – "משנה (גם) את חייו הגשמיים".
את המצב הרפואי/זוגי/תעסוקתי/כלכלי/פסיכולוגי/מנטאלי/פסיכוסוציאלי. מורידה גשם, מנצחת מלחמות ומשחררת את כל מה שתקוע. כח-על שאיתו מצליחים להצליח.
"הצלחה בכל פעולותיו ובכל חייו, כנראה במוחש". מוחש זה בנראה ובנגלה, כאן ועכשיו. הצלחה מדידה ואמפירית שאי אפשר להתווכח איתה, מפעמת בכל תחומי חייך.
כל-כך הגיוני ופשוט שבא לבכות. והרי כל זה כה ברור, ומי לא הייתה רוצה שחייה יהיו
"חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים יותר"? שתקום. אף-אחד-לא-קם… ואם כן,
מדוע כה קשה להיות שמחה?!
כי בדרך לארץ המובטחת צריך לעבור שטח מוקשים זרוע מניעות ועיכובים, פרדיגמות ומנגנוני הגנה מפותלים ואמונות תפלות. ובקיצור – יצר רע, שדי ברור למה כאן הוא ערמומי, חלקלק, גאוני ומטומטם מתמיד.
בשנים האחרונות החלו להופיע מחקרים מדעיים העוסקים בנושא האושר.
לשבחם יאמר כי הצליחו להגיע אל האמת די מהר, ושאין ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. התוצאות הדומות מתנקזות כמעט כולן אל מסקנה מחקרית אחת: בני אדם אינם מאושרים משום שהם מתנים את אשרם בהשגת מטרות. האושר נתפס כבלתי אפשרי/לא–הוגן/לא-ראוי/לא אחראי/מסוכן כל עוד לא הושגה המטרה שסומנה. האקסיומה מכניסה את האדם למעגל סגור: כל עוד לא השיג את מטרתו – אי אפשר/אסור/לא נאה לו לשמוח. ומאידך – כאשר היא סוף סוף מושגת – מיד מופיעה מטרה=דאגה חדשה… ושוב אי אפשר למלא שחוק פינו.
את תהיי מאושרת רק כאשר:
תגדלי. כבר בגן? האושר נמצא בכתה אלף. בתיכון. את תהיי מאושרת רק כשתגמרי עם בגרות. B.A. – כבר יש? אהה… עוד לא מצאת את האחד. כשתתחתנו. רק כשיהיה ילד… אחרי הברית. כשהוא יקרא כמו כולם. כשתהיה לנו דירה משלנו. כשארזה. רק כשנגמור עם החובות. כשהכביסה תהיה מקופלת בארון והריצפה שטופה…
"במוחש" נראה שהצדק עימם, שהרי בשטח – זה באמת נראה ככה.
מדוע? הם טוענים שזו הדרך האבולוציונית היחידה למשוך אותנו החוצה מהמיטה בבוקר. אבל האמנם? האם סטרס ומניעת-אושר הם באמת שיטתו של אלוקים? להכריח בני אדם להשיג עוד מטרה ועוד מטרה בדרך אל אושר בלתי מושג, וכך להניח עוד לבנה ועוד לבנה… וככה לבנות לו יתברך דירה בתחתונים?
מילכוד, החוויה הפילוסופית הסופנית. וברוך שהבדילנו מן התועים –
מה היינו עושים בלי השיחות האלה?!
הם צודקים! קובע הרבי. אושר ושמחה אמיתיים אכן מותנים במשהו. ועוד איך:
הם מותנים בגילוי הקשר הבלתי-מותנה שלך לקדוש ברוך הוא.
תאמיני או לא, התנאי האולימטיבי לשמחה שלך הושג כבר מזמן, שהרי "השמחה הכי גדולה שיכולה להיות היא בשעה שיודע שבכל מצב בו הוא נמצא, אפילו למטה מטה… הוא קשור להקב"ה".
בכל מצב נפשי/דתי/מוסרי/שיכלי/ריגשי/מעשי – תמיד היית ותמיד תהיי – קשורה אליו יתברך. ולא רק את, גם הקדוש ברוך הוא קשור. אלייך. לא רוצה ולא יכול (אכן יכול גם להיות לא יכול) לא יכול לעזוב אותך! כי "הרי הוא (את היא) בנו יחידו (ביתו יחידתו) של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", ומילדים, כידוע, לא רוצים וגם לא יכולים להיפטר. בכל מצב. "אפילו למטה מטה"… והאמת, שדווקא שם, כידוע ליודעות ח"ן, מתגלה האהבה האמיתית. אהבה משוחררת שאיננה תלויה בדבר.
חוץ מזה, שבניגוד למה שאת עשויה לחשוב, הרי הוא יתברך דווקא כן… מאד 'מבסוט' ממך! ומעריך. עד שאפילו "אומר, שראשון נכסיו הוא (שמה שאת בשבילו זה) – זהב!" הכי נהדרת ואין עלייך בעולם כולו. לא רואה בעיניים כלום חוץ ממך. כל מה שעושה ועשיתי לא עשיתי אלא בשבילך, רק תני חיוך!
ומי צריך יותר מזה? מטרת-העל של חיינו צריכה להיות הפנמה והפצה של הסוד הגדול והמשמח הזה. וזה לא אגואיסטי כמו שזה נשמע, שכן בדיוק כמו קורונה ודיכאון, גם השמחה היא מדבקת, רק הרבה הרבה יותר מהם, ורצה ברשת במהירות האור.
אחריות עצומה
ניסוי חברתי נחמד מתאר תופעה המוכרת לכולם: מצלמה נסתרת בקרון רכבת, במה שנראה כנסיעה ארוכה ומשמימה. זה קורא וזה נרדם. בוהים, חובשים אזניות וחמושים בסמארטפונים. איש אינו מגלה עניין בשני. לפתע מתחיל נוסע אחד לגחך. הוא קורא שם משהו ומצחקק בקול. הנוסעים לוטשים בו עיניים, מבליעים חיוכים מבויישים ומציצים זה בזה… מרגע לרגע מתגברים ציחקוקיו והופכים להתקפת צחוק. הנוסעים אינם מסוגלים עוד להתאפק ופרצי צחוק נשמעים מכל הכיוונים, כשעל כולם מנצחות תרועות הצחוק של השחקן.
"שמחה שפועלת… על כל מה שבא איתו במגע, והוא משמח גם אחרים בסביבתו"
תוך דקות מתגלגלים כולם בקרון בשאגות צחוק אדיר ומשוחרר בלי לעשות חשבון ו – מבלי לדעת לשמחה זו מה עושה.
אבל את יודעת.
ויש עוד המון אנשים מסביב שצריך לשמח, "שמחה בטהרתה"
שיש לה סיבה אחת ויחידה.
מדברי הרבי:
באיגרת קודש עמד הרבי על היבט נוסף הנובע מחוסר לימוד וידיעה בנושא זה, וזה לשונו הקדוש (בתרגום חופשי):
"ישנם כאלה, שמחמת חוסר ידיעתם בתורה בכלל, ובנושא הצניעות בפרט, סבורים כי הדינים, התקנות והמנהגים הקשורים בצניעות, "מגבילים" את האישה היהודייה, שוללים ממנה את זכויותיה החברתיות, או פוגעים בכבודה, וכיוצא בזה. זאת תפיסה מופרכת לחלוטין, האמת הפוכה לגמרי: תורתנו הקדושה, וחכמינו זכרונם לברכה, מדגישים פעמים אין ספור את הכבוד והפאר של הבת והאישה בישראל, ותקנות רבות הונהגו במיוחד כדי להגן ולשמור על כבודן וחשיבותן" (אגרות קודש חכ"ו עמוד שכה, האגרת מתאריך ז' אד"ר תש"ל), ההדגשה אינה במקור.(מתוך חוברת של הרב בסטריצקי שליט"א)
"אחד מאברכי חב"ד פנה אל כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש ושאלו:
מאיזה גיל צריך לחנך לצניעות וכיצד?
ענהו: לך ותשאל את פלוני בן פלוני (ונקב בשמו של אחד מחסידי חב"ד) שהצליח בחינוך בנותיו.
הלה נזהר בחינוכם של בנותיו מגיל רך ביותר, בהלבשת שמלות ארוכות שתכסינה את הברך בעת הישיבה, בשרוולים שיכסו את המרפק ובגרביים ארוכות. הוא זכה – ברוך השם – שכל בנותיו נישאו – ברוך השם – לרבנים גאונים וחסידים".
(ספר 'מדריך לאמהות בחינוך', הרב יוסף הרטמן, עמ' 82 ועמ', ספר "הצנע לכת" עמ' תכד)
הלכה למעשה מתוך חוברת של הרב ביסטריצקי שליט"א:
כיסוי הזרוע
מה צריך להיות אורך השרוולים?
הגמרא אומרת: "אישה הטווה בשוק ומגלה זרועותיה לבני אדם" עוברת על דת יהודית (מסכת כתובות דף עב עמוד ב).
בפוסקים כתבו שהטעם לכך הוא משום שבחלק העליון של הזרוע (= בין הכתף והמרפק)
יש כח חזק לעורר תשומת לב, לכן יש להקפיד ולכסותו בכיסוי תמידי, ע"י שרוולים המגיעים קצת אחרי המרפק (ראה בספר לבושה של תורה סימן מא בהרחבה).
כמו כן יש להקפיד שלא תתגלה הזרוע גם במצב שמכופפים את היד, כשמרימים את היד, או כאשר עוסקים במלאכה בה מפשילים מעט את השרוולים (כגון לישת בצק, רחיצת
כלים וכדומה).
ומטעם זה אין ללבוש בגד עם שרוולים רחבים – אף שמכסה את כל היד – משום שכאשר תרים ידה, ייפול השרוול ותתגלה הזרוע. דוגמא מצויה היא בנסיעה באוטובוס, שכאשר
עומדת ומחזיקה בידית השרוול גולש.
חשש נוסף בשרוולים רחבים הוא: כאשר שמגביהה ידה, הרי מפאת רוחב השרוול, ניתן לראות דרכו מקומות מכוסים שהיא עצמה איננה רוצה שיראו אך אינה מודעת לכך.
יישר כח, זכית ללמוד הלכה! בזכותך תבוא הגאולה!
ואם את רוצה לשמוע עוד הלכה והשקפה מדברי הרבי, תחייגי ל-0733824197, (נשים, או ווטסאפ למספר 0526761787), 0733834644 (בנות יסודי,ז-ח) וכולנו ביחד נזרז גאולה!
"סבורני שנושא צניעות חייב לעמוד כאחד מן הנושאים הראשיים של סדר היום, בחוגים יהודיים אחראיים. כגוף מרכזי של כל סניפינו של נשי ובנות חב"ד בחלקים שונים בעולם – במיוחד חובתכם הדחופה ברגע זה – לצאת במבצע צניעות אינטנסיבי" (אגרות קודש חלק כ"ו)
