שלום לכולם
הקשר הייחודי שלנו עם יקירנו עובר בהבנה שמהות הקשר שלנו האחד עם השני היא אות ברית קודש בדיוק כמו מצוות תפילין!
אנו עומדים בסוף השבוע ה-42 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.
אחד הדברים המשמעותיים שהתרחש לו במלחמת הקיום שלנו הנו העובדה שכולנו מוצאים את עצמנו מתחזקים באיזה שהוא מעשה טוב מצווה זו או אחרת שאנו מקבלים על עצמנו וכולנו מקדישים אותה לזכות הצלחת חיילנו הקדושים, למען שחרור החטופים, לרפואת הפצועים, או לעילוי נשמת יקירנו הקדושים שמסרו והמוסרים את עצמם ונלחמים בחירוף נפש על קדושת שמו יתברך על זכותנו בארצנו הקדושה, לזכות קיומו של כל עם ישראל בארץ ישראל ולמען שמירת תורת ישראל!
אחד המצוות הייחודיות לשמירת חיילנו הקדושים ולשמירת עם ישראל כולו כסגולה לניצחון המלחמה הנו קיום מצוות תפילין בכל יום ובשמחה דווקא!
מה מיוחד במצווה זו? ומדוע הפך אותה הרבי מלויבאוויטש 'למבצע' בפני עצמו בעל חשיבות וסגולה ייחודית דווקא בעת מלחמה? את זאת ננסה לסקור במאמר זה מזווית יהודית תורנית חסידית ופסיכותרפית כפי שנשקפת ובאה לידי ביטוי בפרשת השבוע.
בספר 'היום יום' ספר פתגמים חסידי עם הוראות יומיומיות בעבודת ה' שאסף ליקט וערך הרבי מליובאוויטש מתאריך כ"ב טבת. באחת ההתוועדויות הכריז אדמו"ר הרש"ב האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד לדורותיהם: "כשם שהנחת תפילין בכל יום הוא מצווה דאורייתא על כל יהודי ללא חילוק בין גדול שבתורה לבין איש פשוט, כך הוא חוב גמור על כל יהודי לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם!".
מספרים על הרבי מליובאוויטש שהיה מקדיש למפגש עם יקיריו עם אמו בשנות חייה בארצות הברית בנפרד ועם אשתו עד יומה האחרון בנפרד חצי שעה יומיומית קבועה עליה לא ויתר אף לא יום אחד!
מי שהכיר מעט את סדר יומו העמוס לעייפה של הרבי מליובאוויטש מבוקר עד השעות הקטנות של הלילה מבין שלמצוא חצי שעה פנויה אצלו זוהי פנטזיה ומשאלת לב רחוקה מן המציאות! ובכל זאת הרבי לא פספס יום אחד בו עצר מכל עיסוקיו עם העולם כולו השוחר לפתחו לברכה או לעצה טובה ויצא לפגישה עם אמו ועם אשתו.
הרופא האישי של הרבי היה ד"ר איירה ווייס. מאז ליל שמיני עצרת תשל"ח (3 באוקטובר 1977) התאריך בו עבר הרבי אירוע לבבי חמור באמצע ה"הקפות" בשמיני עצרת ושמחת תורה. ד"ר איירה ווייס היה מהצוות הקרדיולוגי הבכיר שטיפל ברבי במשך תקופה זו, ולאחר מכן הפך להיות "הרופא הקרדיולוגי של הרבי.
באחת ההזדמנויות כשטיפל ברבי שמע את מהרבי מתבטא על הקדשת החצי שעה היומיומית הזו: "זוהי החצי שעה היקרה לי מכל לא פחות מהנחת תפילין היום יומית שלי"! כשד"ר ווייס סיפר על כך לאחר מכן אמר: "הרבי התכוון לכך באמת!"
בשני המקרים גם בפתגם היומי מספר ה'יום יום' אותו מצטט הרבי מליובאוויטש על גודל ויוקר החשיבות בהקדשת חצי שעה ביום של חשיבה ועשייה אודות חינוך הילדים ועל חשיבות ויוקר הזמן עבורו כשהקדיש חצי שעה לאשתו ואמו הדמוי אותו בחרו והשוו הנו הנחת תפילין יומיומית!
מה כל כך מיוחד במצוות הנחת תפילין המשקפת ומבטאת את היוקר והחשיבות של הקדשת זמן ליקירנו להורים לאשה ולילדים?
מצוות הנחת תפילין מבטאת את הקשר הישיר והבלתי אמצעי שלנו עם בורא עולם. בתפילין של יד אנו משעבדים את לבנו על כל המשתמע מכך לה' יתברך ובתפילין של ראש אנו משעבדים את מוחנו על כל המשתמע מכך לה' יתברך!
בהנחת תפילין בא לידי ביטוי הקשר העצמי והנצחי של יהודי עם ה' יתברך מתחדש ומתחזק בכל יום יום שאנו מניחים תפילין!
בתורת חסידות חב"ד מוסבר שתפילין של ראש הם פאר ותכשיט לראש האדם כפי שנאמר בפיוט המושר בפי כל עם ישראל בהילולת רבי שמעון בר יוחאי "נָשָׂאתָ צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ".
חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ – על פי הציווי ליחזקאל באחד מנבואותיו ביחזקאל "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" (פרק כ"ד, י"ז). פארך הם התפילין של ראש. התפילין על ראשו של בר יוחאי מושוות לציץ על ראשו של הכהן הגדול. כמו הכהן הגדול, נשאת את סימן אות הקדש, שם ה', על ראשך לפאר.
תפילין של יד הם בבחינת 'לבוש' לנפש האדם- (לבושי הנפש הנם מחשבה דיבור ומעשה של האדם).
מצוות התפילין היא אחת המצוות שעליהן נאמר, כי הן שקולות כנגד התורה כולה. מצוה זו היא גם אחת משלוש המצוות המהוות 'אות'- סימן לקשר של העם היהודי עם ה' יתברך (השתיים האחרות הן ברית מילה ושבת). למצוות התפילין גם יש סגולה להרתעת אויבים מלפגוע בעם ישראל. דבר זה מקנה למצווה זו חשיבות יתירה נוכח העובדה, שאנו מוקפים אויבים שאינם חדלים מלחשוב מזימות כנגדנו. על הפסוק: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (דברים כ"ח, י'). אומרים חז"ל: "אלו תפילין שבראש".
הרבי מליובאוויטש התבטא: שעל ידי קיום מצוות תפילין שמניחים על הזרוע והקדקוד, תתקיים בחיילנו הקדושים הנלחמים על קדושת שמו יתברך הברכה שברך יעקב את בנו לשבט גד 'וטרף זרוע אף קדקוד', הרבי ביקש לפרסם זאת בין החיילים.
בימים שקדמו למלחמת ששת הימים דיבר הרבי על חשיבות עידוד קיום מצוות תפילין על ידי כל יהודי. מובא בתלמוד הבבלי: ש"כל המניח תפילין מאריך ימיו ושנותיו". ואם כן, להנחת התפילין סגולה לאריכות ימים ולניצחון במלחמה על ידי הטלת הפחד על האויבים, ומשום כך חובת השעה היא לזכות כל יהודי במצווה חשובה זו, ובמיוחד את החיילים שיוצאים לשדה הקרב.
באותם הימים, שקדמו למלחמה, שימשו דברים אלו של הרבי עידוד לעם ישראל כולו, באמרו כי כאשר ה' יתברך מנהל מלחמה – מתבטל האויב לגמרי, ואז מתקיים הפסוק "לא נפקד ממנו איש" – כל עם ישראל נותר בשלמותו.
באיזה נסיבות נאמר מאמר כהמשך אחד על פני שבעה ימים ברצף? ומה הייתה הסיבה למאמר זה?
יום שני התאריך י"ב תמוז תרנ"ג (1893) חגיגת יום הבר מצווה של אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.
אביו האדמו"ר הרש"ב רבי שלום דובער מחליט לקיים ולחגוג את שמחת הבר מצווה של בנו יחידו באופן ייחודי חריג ויוצא דופן הוא איננו מסתפק בביום אחד של חגיגות אלא במשך כל שבעת הימים הבאים הוא מייחד זמן להתוועדות חסידית שבמהלכה הוא אומר מאמר חסידות דברי אלוקים חיים מיוחד עבור חגיגות הבר מצווה של בנו!
מאמר אחד ארוך הנקרא 'המשך' בלשון החסידים הפותח בביאור דברי התלמוד הבבלי: "תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו (תפילין של ה' יתברך מה כתוב בהם)? "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"..
כידוע ה' יתברך אף הוא מקיים את כל מה שהוא מצווה אותנו לעשות ואף הוא מניח תפילין!
כתוב – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם": ונאמר על כך במדרש רבה פרשת משפטים. זה משמעות הפסוק בתהילים: "מגיד דבריו ליעקב", אלו הדברות, "חוקיו ומשפטיו לישראל", אלו המשפטים, לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמידת בשר ודם. במידת בשר ודם מצינו שהוא מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לשמור ולעשות!
וסיומו של המאמר ביום שני י"ט תמוז תרנ"ג (1893), (שהנו כאמור היום השביע לבר המצווה של הריי"צ ובנוסף הנו יום בואו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה) בביאור הפסוק שנאמר אצל יהושע בו נון כאשר מונה למנהיגם של עם ישראל לאחר משה רבינו "וחזקת והיית לאיש"..
המאמר כולו יצא לאור בשנת תשכ"ח בהוראת הרבי מליובאוויטש כאשר הוא מחולק לי"ב סעיפים בהתאם ליומנו של הריי"צ שציין היכן מתחילה כל פסקא ופסקא שאמר אביו הרש"ב בכל יום ויום משבעת 'ימי המשתה' של חגיגת בר המצווה שלו.
הרבי מליובאוויטש בחר את הסעיף י"ב של המאמר ועל הפסוק בו פותח המאמר וחזקת והיית לאיש אמר מאמר כעין שיחה בי"ב תמוז בשנת תשכ"ח (1968) והוגהה על ידו בשנת תשמ"ט (1989) ונדפס בספר המאמרים מלוקט חלק ג'.
על הסיבה לחגיגות של 7 ימים של בר מצווה ציין הרבי מליובאוויטש במאמר הנ"ל את ספר הזהר המציין את העובדה שבר מצוה הנה כחתונה במובן הרוחני שלה, כאשר בחתונת איש ואשה מישראל נפעל ונעשה ייחוד ה' יתברך ושכינת עוזו כאן בעולם הזה על ידי הקמת בית בישראל אותה פעולה רוחנית נפעלת ונמשכת גם בבר המצווה בקיום מצוות תפילין.
וכלשון הרבי אודות זמן חגיגת בר המצווה: "חגיגת בר מצוה עניינה שהאדם נגאל מיצר-הרע (בראשית רבה פרק נ"ג, פסקא י'). ובזוהר חדש בראשית (ט"ו, עמ' ד') נאמר: "מיום המוכשר לקיים את מצוות התורה שהוא יום הבר מצווה מגיל שלש עשרה שנה ומעלה, היום בו מתחייב האדם בשמירת תורה ומצוות ראוי לערוך חגיגה סעודת ושמחת מצווה המשמחת את לב האדם כמו ביום בו הוא נכנס לחופתו! שעל-פי-זה פשוט שאין כל מקום לחגיגה ביחד עם היצר-הרע קודם שנגמל. מה שאין כן משלש עשרה שנה ואילך"!
בר מצווה הנה גמר ושלימות כניסת נפש האלוקית של האדם בגופו ומאותו יום ואילך הוא נעשה 'לאיש' האחראי על עצמו ועל מעשיו בקיום התורה ושמירת המצוות!
הרבי מציין את מאמר הזהר הנאמר אף הוא על יום בר המצווה: 'בני אתה אני היום ילידיתיך' – במובן הרוחני נחשב יום זה כיום הולדת האדם לראשונה! משום שביום זה יוצא האדם 'ממאסר' גופו ונפשו הנתונה עד אז לשליטתו הבלעדית של היצר הרע אל המרחב והחופש הנפשי והרוחני שלו כאשר היצר הטוב תופס את מקומו ומעמדו בנפשו והשפעתו עליו כעת חזקה מזו שהייתה עד כה כאשר הבלעדיות הייתה בידיו של היצר הרע.
אם כן יום זה נחשב כיום הלידה הרוחני עבור האדם כאשר נפשו נתונה כעת להשפעת ושליטת היצר הטוב ומקבלת תוקף משנה דווקא ביום זה כאמור!
הרבי ציין באחת ההתוועדויות י"ב תמוז שנת תשכ"ז (1967) שישנו מנהג ידוע אצל אדמו"ר חב"ד לדורותיהם שביום הבר מצווה היה מנהג שמציעים לחתן הבר מצווה שישאל דבר מה!
שאדמו"ר הרש"ב הציע לבנו הריי"צ לשאול דבר מה, שאל אותו בנו: לפני תחילת תפילת שחרית אנו אומרים את הנוסח "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך" מה הקשר בין קיום מצוות ואהבת לרעך כמוך לבין התפילה?
אביו הרש"ב השיב לבנו: כאשר לאב ישנם ילדים רבים אז התענוג הגדול ביותר שיש לו הנו כאשר הוא רואה שיש אחדות ביניהם!
ומכיוון שתפילה עניינה בקשת צרכיו הן הגשמיים והן הרוחניים, אז לפני שמבקשים מה' יתברך שימלא את צרכינו, יש לגרום לו נחת רוח! והנחת רוח הגדול ביותר הוא בשעה שה' יתברך רואה שכל היהודים באחדות! ולכן קודם התפילה אומרים הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך!
פנחס זה אליהו שהנו 'מלאך הברית'!
כל האירועים הנ"ל אודות מהותו וייחודיותו של יום הבר מצווה של הריי"צ ובפרט יום השביעי לבר המצווה שהנו גם יום היכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ואמירת המאמר על ידי אביו באותו יום י"ט תמוז אירעו בשבוע של פרשת פנחס!
הקשר המהותי של בר מצווה וברית מילה לפרשת פנחס הנו עניין הברית. עם ישראל באים בברית עם ה' יתברך על ידי קיום תורה ושמירת המצוות ובפרט בשלשת המצוות ברית מילה שמירת השבת וקיום מצוות תפילין!
שלוש מצוות נקראו "אות" בתורת ישראל:
על מילה נאמר – "ונמלתם את בשר ערלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם"
על תפילין נאמר – "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים"
על שבת נאמר – "אך את שבְּתֹתַי תשמֹרוּ, כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני ד' מְקַדִּשכם.
עוד נאמר על השבת: "ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" .
המילה "אות" משמעותה סימן הבא להזכיר לנו משהו, איזשהו אירוע או עניין חשוב מסוים בחיינו.
ברית המילה – הנה אות וסימן על עצם הברית בינינו לבין ה' יתברך. הקשר הראשוני המתחיל מיד עם בואנו לעולם בהמתנת 7 ימים וקיומם המצווה ביום ה-8.
התפילין – הנן אות וסימן שעניינם להזכיר לנו את יציאת מצרים היום בו יצאנו לחופשי על ידי ה' יתברך. אותן אנו מניחין על ידנו כנגד הלב ועל הראש כנגד המח 6 ימים בשבוע לחיזוק וחידוש הקשר שלנו עם ה' יתברך המזכיר לנו את זכותנו וחובתנו בהיותנו העם הנבחר על ידי ה' יתברך בהוציאו אותנו ממצרים.
השבת – הנה אות וסימן לקשר הייחודי שלנו עם ה' יתברך למען נדע ש-ה' יתברך מקדש אותנו ומבדיל אותנו מן העמים בשמירת יום השבת בה הוא בחר להינפש מבריאת העולם, המהווה זיכרון לבריאת העולם שנברא ב-6 ימים והשביתה ביום ה-7.
כל המצוות נעות וסבות סביב 7 ימי הבריאה ושלמותה אם זה במצוות השבת בה אנו מצווים על שביתה מעבודה ומנוחה, אם זה במצוות תפילין בה אנו מצווים על שיעבוד המח והלב ב-6 ימים בהם נברא העולם, ואם זה במצוות מילה בה עובר על האדם 7 'ימי הבניין' – בריאת העולם וכריתת הברית עם ה' יתברך ביום ה-8.
על פנחס נאמר פנחס זה אליהו! משמעו של ביטוי זה הנו נתבאר במקומות שונים בכמה הביטים. יש סבורים כי נשמת פנחס הנה נשמתו של אליהו! ויש הסבורים שפנחס האריך ימים וחי על פני רצף של מאות שנים ואליהו הנביא הנו פנחס הכהן שנתעלה גם לדרגת נביא!
פנחס מסר את נפשו והקריב את גופו כאשר פעל מתוך אהבת ישראל אמיתית לעצור מעליהם את המגיפה הנוראה שהשתוללה בקרבם וכילתה 24 אלף מעם ישראל! בעקבות מעשה הנורא של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון שפרץ את גדרי העריות והצניעות האסורים על עם ישראל בתוך מחנה ישראל פתח אוהל מועד המקום המקודש ביותר לעם ישראל המשכן בו שכן ה' יתברך מול עיניהם של משה רבינו ועם ישראל כולו!
פנחס זכה לברית נצחית עם ה' יתברך כאשר זכה במתנה לכהונת עולם לדורותיו אחריו עד עולם! פנחס זה אליהו המכונה 'מלאך הברית' הבא ושותף לכל ברית מילה המתקיימת בעם ישראל מאז ומעולם!
תפקידו של פנחס היה והנו לשמור על הקשר הנצחי של עם ישראל עם ה' יתברך בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה), בכל סיטואציה (נפש).
אם כן מהותה של פרשת פנחס מתמקד בקשר הנצחי והייחודי שלנו עם ה' יתברך.
'של ראש' 'ו-'של יד' נפגשו!
הָאָח וְהָאָחוֹת עָמְדוּ לְיַד מִטַּת אֲבִיהֶם וּבָכוּ חֶרֶשׁ. קוֹל שִׁעוּלָיו הַיְּבֵשִׁים שֶׁל הָאָב הִתְעָרֵב בְּבִכְיָם שֶׁל הַיְּלָדִים. הֵם הֵבִינוּ אֶת חֻמְרַת מַחֲלָתוֹ. וּלְפֶתַע שָׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ מְצַוֶּה לָהֶם: יְלָדִים יְקָרִים, תִּקְוָתִי הַגְּדוֹלָה הָיְתָה שֶׁאֶזְכֶּה לִרְווֹת נַחַת יְהוּדִית מִכֶּם, אֲבָל נִרְאֶה שֶׁנִּגְזַר אַחֶרֶת. גַּם זוֹ לְטוֹבָה… הִשְׁתַּדְּלוּ תָּמִיד לִהְיוֹת בְּיַחַד וְלַעֲזֹר זֶה לְזֶה. אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם תִּפָּרְדוּ, אֶתֵּן לָכֶם דָּבָר שֶׁיִּקְשֹׁר אֶתְכֶם לָעַד. הִנֵּה כָּאן יֵשׁ תְּפִלִּין שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל יְדֵי סַבָּא שֶׁלָּכֶם. שֶׁהָיָה סוֹפֵר סת"ם (סִפְרֵי תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת) מְהֻלָּל, שֶׁכָּל מִלָּה שֶׁלּוֹ נִכְתְּבָה בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. אַתְּ רָחֵל תְּקַבְּלִי אֶת "שֶׁל רֹאשׁ" כִּי אֶת מְבֻגֶּרֶת יוֹתֵר. לְךָ יוֹסֵף אֶתֵּן אֶת "שֶׁל יָד". זִכְרוּ תָּמִיד, אִם תֻּשְׁלְכוּ בֵּין הַגּוֹיִים, לִמְצֹא אִישׁ אֶת אָחִיו, כְּדֵי שֶׁ"שֶּׁל הָרֹאשׁ" וְ"שֶׁל יָד" יִפָּגְשׁוּ. הָאָב נָשַׁק אֶת הַתְּפִלִּין בִּשְׂפָתַיִם חִוְּרוֹת וְהָלַךְ לִישֹׁן. וְכָךְ נִפְטַר לְעוֹלָמוֹ.
רָחֵל הָיְתָה מְבֻגֶּרֶת בְּעֶשֶׂר שָׁנִים מִיּוֹסֵף. אִמָּם נִפְטְרָה בַּיּוֹם שֶׁיָּלְדָה אֶת יוֹסֵף. הָאָב מִלֵּא אֶת מְקוֹמָהּ, וְעַכְשָׁו מִלְּאָה רָחֵל תַּפְקִיד שְׁנֵיהֶם עֲבוּר אָחִיהָ. הִיא מָצְאָה עֲבוֹדָה וְאֶת אָחִיהָ הִכְנִיסָה לְבֵית־סֵפֶר.
הָיָה זֶה בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה תש"ג. הַגֶּרְמָנִים כְּבָר הִשְׁתַּלְּטוּ מִזְּמַן עַל עִירָם, אוסטרוב. בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָלְכָה רָחֵל לַעֲבוֹדָתָהּ, חָשָׁה מוּעָקָה בִּלְתִּי בְּרוּרָה. הִיא לֹא יָכְלָה לְהִתְרַכֵּז בַּעֲבוֹדָתָהּ. כֹּחַ נֶעֱלַם מֶשֶׁךְ אוֹתָהּ לְאָחִיהָ. הִיא מִהֲרָה לְבֵית הַסֵּפֶר וְגִלְּתָה שֶׁהוּא רֵיק. הָרְשָׁעִים אָסְפוּ אֶת כָּל הַיְּלָדִים וְשָׁלְחוּ אוֹתָם לְמָקוֹם בִּלְתִּי נוֹדַע.
כְּחַיָּה פְּצוּעָה הִסְתּוֹבְבָה רָחֵל בְּבֵית הַסֵּפֶר. הִיא נִכְנְסָה לְכִתָּתוֹ שֶׁל אָחִיהָ, יָשְׁבָה עַל כִּסְּאוֹ וּבָכְתָה בֶּכִי מַר. וּפִתְאוֹם מָצְאָה בֵּין חֲרִיצֵי הַכִּסֵּא פֶּתֶק קָטָן וְעָלָיו כָּתוּב: רוֹחֲלֶה, אַל תִּפְחֲדִי. "שֶׁל יָד" יַצִּיל אוֹתִי, שֶׁלָּךְ יוֹסְקֶה.
כַּעֲבֹר חֹדֶשׁ נִשְׁלְחָה גַּם רָחֵל עִם כְּמֵאָה בָּנוֹת יְהוּדִיּוֹת מֵהָעִיר, הֵן הוּבְלוּ לְבֵית חֲרֹשֶׁת לִפְצָצוֹת. הָעֲבוֹדָה הָיְתָה קָשָׁה וּמְפָרֶכֶת, אַךְ בָּעֶרֶב הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת כְּשֶׁהָיְתָה מוֹצִיאָה אֶת "שֶׁל רֹאשׁ" מְנַשֶּׁקֶת אוֹתוֹ בְּחֹם וּמַזִּילָה מֵעֵינֶיהָ דְּמָעוֹת חַמּוֹת. שְׁנָתַיִם עָשְׂתָה בְּמָקוֹם זֶה וְאַחַר כָּךְ נִשְׁלְחָה לְאוֹשְׁוִיץ. מוֹחָהּ חָשַׁב רַק עַל דָּבָר אֶחָד כֵּיצַד לְהַסְתִּיר אֶת "שֶׁל רֹאשׁ" הַיָּקָר. הִיא הֶחְלִיטָה לְשִׂימוֹ בְּתוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת, כִּי לֹא יָדְעָה שֶׁבְּאוֹשְׁוִיץ גּוֹזְרִים אֶת הַשֵּׂעָר.
וּכְשֶׁהַבָּנוֹת נִצְטַוּוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתוֹר לִגְזִיזַת שְׂעָרָן, עָמְדָה רָחֵל כִּמְיֹאֶשֶׁת… וּפִתְאֹם נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּצִין הַגֶּרְמָנִי: הַבַּחוּרָה עִם הַשְּׂעָרוֹת הַבְּהִירוֹת לָצֵאת מֵהַתּוֹר. אֶת הַשְּׂעָרוֹת הַיָּפוֹת הָאֵלֶּה לֹא לִגְזֹז. הִיא נִשְׁאֲרָה הַיְּחִידָה שֶׁשַּׂעֲרוֹתֶיהָ לֹא נִגְזְזוּ, וְהָעִקָּר הַתְּפִלִּין נִשְׁאֲרוּ אִתָּהּ.
יוֹם אֶחָד קָרָה דָּבָר נוֹרָא: קְצִין S.S, מְפַקֵּחַ עֲבוֹדָה, תָּפַס אֶת רָחֵל בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָמְדָה לְיַד מְקוֹם הַמַּחֲבוֹא שֶׁל הַתְּפִלִּין. הוּא הֵרִים אֶת הַתְּפִלִּין וְצָעַק: אֵילוּ סוֹדוֹת אַתְּ מַחְבִּיאָה בִּפְנִים? פִּתְחֵי זֹאת מִיָּד!
רָחֵל סֵרְבָה. הָרָשָׁע הִכָּה אוֹתָהּ בְּכָל כֹּחוֹ, וְאַחַר כָּךְ הוֹרָה לָאַחְרָאִית עַל הַבָּנוֹת: מָחָר הִיא נִשְׁלַחַת לַעֲבוֹדַת חוּץ לַחֲצִי שָׁנָה. זֶה הָיָה שָׁוֶה לִגְזַר דִּין מָוֶת. אֲבָל רָחֵל חָזְרָה. נִסִּים לִוּוּ אוֹתָהּ כָּל הַזְּמַן. הִיא הִצְלִיחָה לַעֲבֹר אֶת כָּל אֵימֵי מַחֲנֵה הַהַשְׁמָדָה, וְלֹא נִפְרְדָה מֵהַתְּפִלִּין הַיְּקָרוֹת אֲפִלּוּ לְיוֹם אֶחָד.
כְּשֶׁהִגִּיעָה בְּשׂוֹרַת הַשִּׁחְרוּר, וְכָל הַבָּנוֹת נִרְשְׁמוּ לַעֲלִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה רָחֵל הַיְּחִידָה שֶׁהִתְמַהְמְהָה: עָלַי לְקַיֵּם אֶת צַוָּאַת אָבִי לְחַפֵּשׂ אֶת "שֶׁל יָד" אָמְרָה לַחֲבֶרְתָּהּ הַטּוֹבָה. רָחֵל עָבְרָה אֶת פּוֹלִין לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ. הִיא הִגִּיעָה לְעִיר הֻלַּדְתָּהּ וְלֹא מָצְאָה בָּהּ שׁוּם קָרוֹב וּמַכָּר. מִשָּׁם נָסְעָה לראודומסק, שָׁם חַי דּוֹדָהּ. לְיַד תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת עָמַד מִנְזָר גָּדוֹל. הִיא רָאֲתָה כְּמָרִים צְעִירִים הַהוֹלְכִים עִם נְעָרִים לְטִיּוּל. כֹּחַ פְּנִימִי כָּלְשֶׁהוּ מָשַׁךְ אוֹתָהּ לְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם. וּפִתְאוֹם פִּלְּחָה זַעֲקַת אֵימִים אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁקֵט: יוֹסֵפְקֶה! אֵיפֹה "שֶׁל יָד" שֶׁלְּךָ?! הַכְּמָרִים וְהַיְּלָדִים הִבִּיטוּ לְעֵבֶר מְקוֹם הַזְּעָקָה וְרָאוּ צְעִירָה צוֹנַחַת מִתְעַלֶּפֶת עַל הָאָרֶץ.
הַכֹּל מִהֲרוּ אֵלֶיהָ לְהָשִׁיב אֶת רוּחָהּ. רַק נַעַר אֶחָד עָמַד עַל מְקוֹמוֹ כִּמְאֻבָּן. רָחֵל הִתְעוֹרְרָה, קָמָה עַל רַגְלֶיהָ וְרָצָה אֵלָיו בִּצְעָקָה נִרְגֶּשֶׁת: יוֹסֵפְקֶה, הַאִם אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי? מֵעֵינֵי הַנַּעַר הֵחֵלּוּ לִזְלֹג דְּמָעוֹת. הוּא בִּקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת אַנְשֵׁי הַמִּנְזָר וּפָנָה עִם אֲחוֹתוֹ לַגַּן. שָׁם לָחַשׁ לָהּ: בִּתְחִלָּה לֹא הִכַּרְתִּיךָ, אֲבָל הַצְּעָקָה שֶׁלְּךָ הִזְכִּירָה לִי אוֹתָךְ.
הוּא הוֹצִיא מִכִּיס בִּגְדּוֹ אֶת "שֶׁל יָד" וְרָחֵל הוֹצִיאָה אֶת "שֶׁל רֹאשׁ" אָכֵן "שֶׁל רֹאשׁ" וְ"שֶׁל יָד" נִפְגְּשׁוּ…
(הסיפור המלא התפרסם בספר 'אנציקלופדיה לב מצווה', או בספר 'שי לבר מצווה'. פ. שרשבסקי).
מבצע תפילין בשמחה דווקא!
בשבת פרשת במדבר, שהייתה גם שבת מברכים בשנת תשכ"ז (1967) ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים כאשר עם ישראל היה נתון במתח רב ובמצב רוח קודר – נשא הרבי מליובאוויטש דברים בהתוועדות בצהרי יום השבת קודש, ופנה לחסידים בקריאה נרגשת לצאת ל"רחובה של עיר" ולזכות יהודים בהנחת תפילין, שהיא המצווה המיוחדת שהושוותה לכל התורה כולה, ולה סגולה מיוחדת לניצחון עם ישראל במלחמה.
באותם הימים, שקדמו למלחמה, שימשו דברים אלו של הרבי עידוד לעם ישראל כולו, באמרו כי כאשר ה' יתברך מנהל מלחמה – מתבטל האויב לגמרי, ואז מתקיים הפסוק "לא נפקד ממנו איש" – כל עם ישראל נשאר בשלמות.
בעקבות זאת, מיד בצאת השבת פורסמה השיחה בארץ הקודש ובעולם כולו, ומיד למחרת החל המבצע הגדול שהקיף את כל עם ישראל, מגיל בר מצווה ועד לגיל שיבה.
לאחר הניצחון הגדול במלחמה והניסים הגדולים שאירעו בו, המשיכו חסידי חב"ד ליובאוויטש בעולם כולו במבצע תפילין, בעידודו של הרבי. בתוך כך, היו ששאלו את הרבי מדוע המבצע ממשיך, והרי המלחמה הסתיימה בניצחון גדול? על כך השיב הרבי שנכון אמנם שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול, אבל צבא השונאים עומדים הכן על גבול ארץ ישראל מכל הרוחות, לעשות חלילה כלה ביהודים, היו לא תהיה, ורק היראה והפחד שלהם מעכבת. ודי למבין. וגם, ישנה עוד סכנה גדולה ש"מצפון תיפתח" וגו' (כשהכוונה היא לסכנה הגדולה מכיוון הגבול הצפוני) ה' ישמור, וסכנה זו גדלה יותר מאז הניצחון, ובהרבה, אלא שאין ענינו של הרבי להפחיד את בני ישראל שיחיו לאורך ימים ושנים טובות כי אם לעוררם ולעודדם אשר הכל תלוי בתשובה ומעשים טובים שביד כל אחד ואחד לעשותם, ובפרט מצווה שמטילה יראה ופחד על האויבים כמו מצוות תפילין!
בעת ביקורו של האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל אצל הרבי בשנת תשד"מ (1984) הסביר הרבי כי כאשר מדובר ב'מבצע תפילין' ברצונו לפעול שהדבר יתבצע מתוך שמחה דווקא בדרכי נועם ובדרכי שלום.
והרבי הוסיף אמנם בגמרא (שבת ק"ל עמ', א') מצינו את ענין השמחה בנוגע למצוות מילה דווקא, "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה, כגון מצוות מילה שכתוב בה (תהלים קי"ט, פסוק קס"ב) 'שש אנכי על אמרתך וגו', ואילו בנוגע למצות תפילין לאו דווקא, ולכן, ברצוני לפעול שגם עניין התפילין (ובמיוחד 'מבצע תפילין') יהיה באופן של שמחה דווקא!
ולאלו השואלים היכן מצינו עניין של שמחה בנוגע למצות תפילין? הרי המענה פשוט ביותר: קיום כל התורה ומצוותיה צריך להיות מתוך שמחה, כמו שנאמר (תבוא כ"ח, פסוק מ"ז): "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ('בצל החכמה' עמ' 246-247).
במכתב כללי-פרטי משנת תשל"א (אגרות-קודש כרך כ"ז עמ' קיג-קטו) ציטט הרבי את דרשת חז"ל לפסוק: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – אורה זו תורה, שמחה זה יום-טוב, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין.
וביקש הרבי שיעשה כל אחד ואחד את התלוי בו בהפצת התורה ובהידור בקיום מצוותיה שהוקשו לתפילין. כולל, כמובן, הוספה ב'מבצע תפילין' מתוך שמחה מתחיל מאורה זו תורה, עליה נאמר 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', ומסיים בתפילין שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (זוהר חדש שיר השירים על הפסוק 'לריח שמניך' דף ס"ה עמ' א') מי שמניח תפילין צריך לשמוח! ואפשרית להיות השמחה עד שישמח מאוד! (מסכת ברכות דף ל', סוף עמוד ב').
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם
לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
