בעודי מדסקסת על הא ועל דא עם המקורבת (שנראלי יותר מדויק מקרבת שלי), על התשרי המשותף שלנו שהולך ומתקרב, היא שאלה משהו כ"כ חזק ונוגע.

שאלה שכולן שואלות ולפעמים בשושו כי לא נעים לשאול, כי זה ברור!

איך למען ה', מתכוננים לנסיעה לרבי?  איך אני יודעת שאני מוכנה?

חשבתי שאומר לה תלמדי חסידות ותעשי מבצועים.  אבל הלב שלי ענה לה והרגשתי שזה ממלא אותי, ומציף לי את כל הכיסופים והערגה להגיע לאבא.
אז החלטתי לנסות גם למלא ולרגש גם אתכן:

דבר ראשון זה להתכוונן על זה. לדעת שאני באה לרבי. וזה לא טיסה ושוואוו. זה להגיע לאבא.
זה להיות איתו. להיות במקום שהוא חי מתוועד אומר שיחות מקשיב לנו..
גם כשהוא מסתתר.
וזה קשה. זה מעצבן. זה לא פייר זה פשוט גלות!
רוצים לראות את הרעבע!!!!!
רוצים לבוא ולחפש אותו באמת!!!
לא לדמיין ולהנות מהבטה על הכיסא האדום והמלכותי.

לטוס לרבי. זה לשאוב מהקירות. הקירות הישנים.
הכי יפים בעולם. עם הריח. אוח הריח.
אני יכולה להריח אותו גם שמונים שנה אח"כ.
הכיף שלשבת ולא לעשות כלום. פשוט לשבת ולהתענג בבית המקדש.
בבית רבינו שבבל.
להרגיש בבית.
בסווענטי. המהמם הזה.

להגיע לרבי זה להתנקות.
זה להתפלל כל מילה בלי להתאמץ.
זה בכלל לא תפילה רגילה… זה פלנטה אחרת לגמרי .
זה עולם מרוחק.
עולם של קדושה. כיסופים.
לטחון שיחות.
לשאול שאלות ולקבל את כל הזמן שבעולם לשמוע את התשובה.

להיות אצל הרבי. זה חיות. לכל השנה.
אם רבי לא שנא חייא מנין?
חסיד מתבטא בכך שהוא רוצה להגיע לרבי לפחות פעם בשנה.
זה עצם הידיעה שזה האוויר שלי.
זה מעבר לבריאות, לשגרה, לכוחות לכסף.
מעבר לדמיון של בן אדם.
זה משהו, שכן. משפט מעצבן.
רק שתגיע לשם תבין.
תבוא – תבין.
תרצה – תקבל.
תקבל חיות וכוח לכל השנה!

אז מספיק עם הצלצולים.
מה עושים כדי להכניס אורות בכלים?
מה אני עושה כדי לקלוט את החיות?
אני מכינה כלים.
אני לומדת חסידות,
זה מחדד את הנשמה ופותח אותה לבום של הקדושה שיגיע בתשרי.
כמה שאת לומדת יותר את מרככת את הנשמה. מעדנת אותה. פותחת.
תהילים. כן תהילים. עצתה של משפיעתי מורתי.
שנה אחת שלא התכוננתי בקושי. היא אמרה לומר תהילים.
זה עושה טוב וזה הכנה בלי טעם ודעת, בפשטות ותמימות.
ללמוד תניא. בעל פה.
זה מדהים. כל מילה ושינון זה עוד חידוד. עוד יגיעה.
עוד תיק לים היהלומים הענק שנוסעים אליו.
כמה תיקים שתכין ככה תתעשר יותר.
ופשוט לדעת שאני באה הביתה.
ל770 גופי' דלעתיד!
למקדש של הדור שלנו.

"כי אחת שאלתי מאת ה' לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו .."

אחרי שנים של נסיונות וניסויים. אחרי שנים שאני לא מרוצה מהמטבוחה שלי. ושל אחרים תמיד טעים לי יותר. סוף סוף אני מרוצה מעצמי. גיליתי את הסוד. בעצם שתיים. שכמובן אגלה לכם. ואיך לא, הפכתי את המתכון לקל יותר להכנה כי אני אלופת הקיצורים.

הסוד הראשון הוא הרבה שמן. ולא. אל תספרו לי סיפורים שאפשר להכין עם קצת שמן וזה יוצא נהדר. זה לא. תשאלו כל מרוקאי מתחיל. בעצם אין דבר כזה מרוקי מתחיל… בלי הרבה שמן זה סתם עגבניות מבושלות במים. וזה נחמד אבל זה לא מטבוחה.

הסוד השני הוא: לקלף את העגבניות. המרקם שלהם שונה לגמרי וטעים יותר ברמות אחרות.

תרשו לעצמיכם להעתיק את הטיפ הזה לשקשוקה.

הסוד השלישי (אמרתי שתיים אבל זה סוד ידוע. אז אני רק מעדכנת את מי שלא שמע): לבשל הרבה זמן על אש קטנה קטנה. משהו כמו שעה וחצי- 3 שעות.

טוב זה לא באמת שאתן יושבות ליד הסיר 3 שעות וסורגות כן? רק תהיו בבית ופעם ב.. תציצו ותערבבו קצת. זה הכל.

מפה והלאה, תרשו לעצמיכם להוסיף, לשדרג מה שתרצו. יש כאלה ששמים כמון. פלפל חריף- תלוי כמה אתם בעניין של לדמוע. אני חושבת שכדאי לפחות חתיכה קטנה בשביל הפיקנטיות.

פלפל אדום, צהוב (סבתא שלי הייתה  שמה פלפל ירוק כהה וכפית גדושה של כמון וקראה לזה בכלל סלט תורכי). שימו לב שאם אתם לא אוהבים טעם חזק של פלפל אל תשימו כמות גדולה חצי פלפל זה בהחלט מספיק.

אפשר לחתוך לקוביות, לגרד, לרסק לפני / אחרי הבישול.

הכי כייף זה להכין כל פעם שונה.

למטבוחה

8-10 עגבניות אדומות קצת רכות

פלפל חריף קטן מנוקה מגרעינים ופרוס

גמבה אחת/ חצי אדומה חתוכה לקוביות

ראש שום קצוץ

כף גדושה פפריקה

רבע כפית פלפל שחור

כפית מלח

רבע כפית סוכר

שליש כוס שמן (חד פעמי)

אופן הכנה:

1.מוציאים עם סכין את החלק הירוק של העגבניה, מסמנים איקס עם סכין בחלק האחורי של העגבניה. מבשלים 10 דקות במים על להבה גבוהה.

מעבירים את העגבניות לקערה. מורידים את הקליפה בעזרת הידיים. זה אמור להתקף בקלות.

מרסקים עם בלנדר יד (למרקם מטבוחה חלק) או עם מועך פירה. או חותכים לחתיכות בסכין.

2.חוזרים לסיר. כן באותו סיר שבישלנו קודם. מייבשים מעט (אין צורך לשטוף). שמים את השמן יחד עם השום, הפלפל החריף והגמבה. מטגנים כמה דקות. שימו לב שהשום לא משחים. רק מזהיב מעט. אחרת יתקבל טעם מר.

3. מוסיפים את העגבניות. כף פפריקה, רבע כפית פלפל שחור, קורט סוכר.

מנמיכים את האש ומבשלים שעה וחצי – שעתיים עם מכסה סגור על אש קטנה. מידי פעם מערבבים.

4.מוסיפים מלח (כן, בסוף!) ומגבירים קצת את האש ומצמצמים נוזלים (לא לגמרי). טועמים אם חסר מלח.

מצננים לגמרי ומעבירים לקירור לילה.

המטבוחה במיטבה אחרי לילה.

כמה הארות חשובות:

סוכר – חשוב בשביל לשבור את החמיצות של העגבניות

מלח בסוף – הסיבה שמבשלים על אש קטנה היא כדי שהעגבניות יגירו נוזלים ויתבשלו בנוזל של עצמם. המלח מפריע להם להתרכך)

שימו לב שכשמרסקים את העגבניות בהתחלה או בסוף, הצבע מתבהר. לכן אני מעדיפה לעשות זאת בהתחלה ואחר כך לסדר את הצבע עם הפפריקה.

מטבוחה מחזיקה במקרר שבועיים בכייף. ניתן גם להקפיא. אני פחות אוהבת

ניתן לבשל כמות גדולה של עגבניות ללא תיבול ולשמור במקפיא לעת הצורך (רוטב לפיצה, מטבוחה וכו)

אפשר לשחק עם כמות הסוכר לטעם מתקתק יותר.

תמיד אפשר לשים קצת מטבוחה במחבת. להוסיף ביצים וקיבלתם שקשוקה מהירה

בנוזלים שמופרשים מהעגבניות בזמן הבישול ניתן להשתמש לרוטב של הדגים.

בהצלחה מרובה!

אחו"ת יקרה, אוטוטו אצל הרבי – בשבע מאות שבעים, בית רבינו שבבל!

בטח גם אצלך ההתרגשות בשיאה לקראת הנסיעה לרבי. אבל בשונה ממך, אני לא טסה לרבי, אני נוסעת. ב"ה זכיתי ואני במרחק של אוטובוס 8 שעות כך שמזדמן לי יותר להגיע.

עכשיו לפני הנסיעה, אני כותבת אלייך ומשתפת אותך בתהליך שעברתי.

הייתי בקעמפ באמריקה ונהניתי מכל שניה! וכמובן לפני שהספקתי לעכל ולחשוב הייתי באוטובוס חזרה. בטח גם את מבינה את ההרגשה הזאת! רק שאני בדרך לשכונת המלך ופתאום מצאתי את עצמי מול 770. בדיוק לפני תפילת מנחה. פשוט ככה!!

נכנסתי בהתרגשות ומהר מאוד עטפה אותי ההרגשה המוכרת שזהו הגעתי הביתה!!
אני עומדת בשורה הראשונה, השביל נפתח, ומתחילים שירת "יחי אדוננו".

ואז חלפה במוחי המחשבה שיש לי כל כך הרבה!! קיבלתי מתנה ענקית וזכיתי להיות כאן פתאום! הרבי הזמין אותי ישר מהקעמפ לפני הנסיעה הביתה!

איזה חלום! הרגשתי כמו בת יחידה אצל אבא שלי!! וש-770 כל כולו שלי! רק שלא התכוננתי לפני…

ובכן, הנסיעה שלי לרבי זה לא סתם נסיעה באוטובוס! זה בעיקר בכל ההכנות לפני! להבין שיותר מכך שאני עושה טובה לרבי ונוסעת, הרבי נותן לי הרבה הרבה מעבר!!

ההתקשרות שלי לרבי היא העבודת ה' שלי! וזהו קשר תמידי!!

את הנפש הבהמית אני שומעת בלי סוף כל הזמן ואני מכירה אותה כמו כף היד! אבל מתי שומעים את הנפש האלוקית שלנו? על ידי ההתקשרות לרבי מלך המשיח!!

איך אפשר להאזין ולהקשיב לחלק המדהים הזה ולגלות אותה יותר? רק על ידי ההתקשרות לרבי!!

ואיפה אני זוכה להתקשר לרבי? להתחיל שנה חדשה הבא עלינו לטובה? אצל המלך בעצמו!!!

אחותי!!! לחיים!! יש לנו רבי!! מלך המשיח!! מתנה אדירה!!

כמה אנחנו מקבלים ומקבלים בחיים שלנו בלי סוף??

אז בואו נעצור לרגע, בין כל ההכנות, ונשאל את עצמינו: "מה אני נותנת מעצמי עכשיו לרבי?"

"מה אני עושה היום להפוך את העולם ולהביא להתגלות?"

אנחנו דור ראשון לגאולה! בואו נחיה אותה ונתכונן לרגע אמיתי!

ניפגש עוד היום בשורה הראשונה לקראת משיח!

ואז נזכה לקבל את השנה הבא עלינו לטובה אצל המלך בגלוי עמוק עמוק בגאולה!

מתי בפעם האחרונה עצרת רגע לחשוב על החברה שלך, על הבת של השכנים, על בת–הדודה שעדיין מחכה ברציף לרכבת הפרטית שלה, ניסית להבין מעט את המתחולל בלבה, להקל עליה את המשא, לא לשפוט או לרחם בעליונות? חנה, ממתינה שנמצאת עמוק בשנות העשרים לחייה, על המקום המעורפל הזה, על החתן ש"איבד את ה–GPS" ומנווט את דרכו כבר יותר מדי זמן ועל הסיבה שהזיווג עוד לא עלה – שאף אחד לא טורח לחשוב עליה.

ט"ו באב נוסף חלף ומצב השידוכים הנוכחי שנותר על כנו, דחפו אותי לחשוף כאן נושא שכואב וקשה לי מאוד לשוחח עליו, אך המטרה היא לעורר את הסביבה לחשוב, להיות יותר מודעים וערניים כלפי הבחורות והבחורים, הרווקים המבוגרים יותר, לפקוח עיניים – כי פעולה אחת שווה אלף אנחות.

את, זו שעדיין על הרציף, יודעת בדיוק איך זה. את צריכה לחייך כשמציעים לך בחור שאם נהיה כנים, לא היו מציעים לבני משפחתם וליקיריהם. את צריכה לחייך חיוך רחב, למתוח אותו על הפנים, בעוד שבתוכך את שומעת את הלב מתנפץ לעוד רסיס. את צריכה לחייך ולהגיד "תודה שחשבת עליי, אני מאוד מעריכה את זה", אחרת, אם תגלי את האמת שעל לבך, את העלבון הצורב, הם יגידו בצקצוק לשון 'היא ממש בררנית, ועוד בגיל כזה! היא צריכה להגיד כן לכל מי שמציעים לה', ובעקבות כך אולי לא יציעו יותר, ואת תישארי נשכחת מאחור. הרכבת לחיים כבר עזבה מזמן, בעוד שאת עדיין מחכה ברציף, מקווה לתפוס את הרכבת הבאה, זו שתוביל אותך לאושר.

ההמתנה כואבת, חוסר הידיעה – עוד יותר

ההמתנה היא היא הקושי והסבל, כי את בספק תמידי אם הרכבת אכן תופיע. לו רק היה בנמצא לוח מדויק עם זמנים שֶׁמּוֹרִים לך שבשעה המסוימת הזאת הרכבת ודאי תופיע, התמונה הייתה נראית קצת אחרת. ואפילו אם הרכבת הייתה מאחרת במעט, היית מבינה שהיו אי אלו אילוצים וגורמים שונים שהביאו לאיחור, אבל עצם הידיעה שהרכבת תופיע ותגאל אותך מהעיזבון, מהרגשת הנטישה הכללית – שנשארת מאחור וכולם עלו כבר על הרכבת – הייתה מציאות שהיה יותר קל להתמודד איתה.

בחוסר הידיעה טמון הכאב. כאן נמצא העצב החשוף וכאן גם נמצא מבחן האמונה הגדול: לדעת לשחרר ולהאמין בוודאות שהרכבת וודאי תופיע. זה רק עניין של זמן.

וכאן, במקום הזה מגיע היצר הרע בתחפושת של מציאותיות שמאיימת על הרצון להאמין, זה שלמעלה מהרציונל וההיגיון הקר, מורידה למטה, מערערת את הביטחון, יוצרת חרכים של ספקות.

אמנם "ישועת ה' כהרף עין" ואני מאמינה שמחשבה בוראת מציאות, אבל כל כך קשה לי להאמין באמת באמונה אמיתית בלי הרהורים. אני יודעת שזה המפתח, אבל הוא חומק מידיי באצטלה של הגיון ראלי. כבר ניסיתי ושבעתי מכל הסגולות המקובלות – והבלתי מקובלות – אולי באמת הבעיה הייתה איתי, שלא האמנתי במאה אחוזים בתוצאה?

עשיתי את כל שביכולתי לעשות, התפללתי מעומק לבי, נתתי צדקה, הדלקתי נרות, עליתי לקברי צדיקים ומה לא. אין תפילה חוזרת ריקם, אז כנראה שאני צריכה להתחזק שם, אבל לפעמים, לפעמים פשוט קשה לי.

מאחורי המסכה

אני לא אחשוף את זה, כמובן. כל מה שתראו זו חזות של בחורה אנרגטית, מצחיקה ואופטימית. אני לא רוצה מבט מרחם, מלא חמלה למי שנשכחת שתי דקות אחר כך. רק בלילה, באותן שעות קטנות, כשאני בסביבה בטוחה, אני מרשה לעצמי להסיר את מסכת ה"זורמת" ומדברת עם אבא שבשמיים, שירחם עליי. כואב לי אבא, כואב לי.

קשה לי לעמוד ככה מאחור ולראות את כולם מתקדמים בחיים, בעוד אני עומדת באותו מקום, מותחת חיוך אמיץ לסביבה.

קשה לי אבא ששואלים אותי "למה לא התחתנת עד היום, את בחורה ממש טובה, איך לא מצאת מישהו?". מה אני אמורה לענות?!

נדמה שכולם מחפשים סיבה מוצדקת והגיונית למה זה לא קרה. אני לא מכירה אף אחד שהיה ניגש לזוג שמחכה ומתפלל בשיברון לב לזרעא חיא וקיימא, ושואל באטימות:

"למה אין לכם ילדים?", אבל כשזה מגיע לשידוכים, תחום שקשור בבחירה מרצון, אנשים מרשים לעצמם לתת פירושי רש"י, תוספות ומלבי"ם לשאלה למה היא לא התחתנה כבר, כאילו שישנה תשובת קסם שתסבר את האוזן והכל ייפול למקום ויהיה בהיר ומובן.

התשובה שלא אוהבים

והאמת היא שיש תשובה, אך אנשים לא אוהבים לשמוע אותה. היא לא גורמת לדברים להיות ברורים יותר, אלא פשוט מציבה מראה מול המציאות: היא לא התחתנה – כי זה עדיין לא קרה. שום דבר מעבר לכך.

לא מראה פיזי מרתיע, לא בררנות יתר, לא מחלה נפשית, לא עיוות גופני, שום דבר. "נפלאות דרכי ה'". אני לא יודעת לתרץ את מעשיו, למרות שאני מאמינה באמונה שלמה שהכל נעשה מתוך סיבה. יש תמונה גדולה יותר וכללית שעיניי הגשמיות לא רואות, אבל אני לא יודעת לתרץ את ה"למה".

במקום, אני עונה בבדיחות הדעת שהבחור איבד את ה–GPS והוא מנווט דרך הכוכבים, ומסתמא הוא לא נווט איי איי איי ולכן טרם מצא את דרכו אליי.

ההומור הוא הדרך שלי להסיט את הכאב מהנושא, הבן אדם מולך צוחק, ואני מעדיפה להתמודד עם צחוק מאשר להגיד שזו שאלה שמכאיבה לי, ואז לקבל זוג עיניים מרחמות. זה לא יתרום להרגשה הכללית ובסופו של דבר כולנו אוהבים סוף טוב. "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". גם לך, חתן יקר.    בית בישראל, בית בציון

לכל אחת יש חיים עמוסים שהיא צריכה לנהל: עבודה, ילדים, לימודים, משפחה. אבל אנא מכם, אל נא תשכחו את הנשמות היקרות שנתונות במצר, בגלות פרטית, שרוצות גם לזכות ולהקים בית בישראל, לזכות "להתלונן" על חיים עמוסים.

הקדישו מזמנכן היקר אפילו חמש דקות, למחשבה על מישהי / מישהו בחייכן, כיצד תוכלו לעזור להם בתחום הזה. תוך כדי הבישולים, הכביסה, הקניות ואפילו באירועים ובשמחות. שידוך יכול להיווצר מפה לאוזן, מסבתא, מהשכנה, מהפאנית, מגן המשחקים – מכל מקום, אם רק ניתן לכך את דעתנו, נהיה מודעות וערניות, רגישות יותר לסביבה.

זה דורש רק קצת יותר אהבת ישראל וחשיבה על הזולת, אך הקב"ה לא נשאר חייב. וכמו שהבטיח נרות של ציון אם נשמר נרות של שבת, בטח נזכה שיתקיים בנו גאולה כללית ובית של ציון בזכות אותו סיוע לבניית בית בישראל.

כל זאת ועוד לצד המדורים, הטורים והכתבות המרתקות, רק ב'עטרת חיה' – המוסף לנשי ובנות חב"ד.

להצטרפות למשפחת המנויים חייגו עכשיו: 03-9602-601

שיא

אסתי לנצ'נר, עטרת חיה

התוועדות. מה אומרת לך המילה הזו? איזה רגש היא מעלה בך? מה היא מזכירה לך? עבור כל חסיד התוועדות היא מילה מלאת רגש ומשמעות. די בלשמוע אותה ולעוף למחוזות רחוקים, אך קרובים ללב. התוועדות עם הרעבע במוצאי ראש השנה ב-770, ההתוועדות ההיא שקיבלת בה החלטה משמעותית, התוועדות שבאה אחרי ירידה ומלווה בהתעוררות עזה לעלות חזרה או התוועדות פשוטה ואישית בה מורידים את המסכות ופותחים הכל.

כמה טוב לנו שזכינו שחסידים אנחנו, כמה טוב שיש לנו את היכולת להתוועד וכמה יש לחטוף הזדמנויות לכך, לפני שאילוצי החיים ימעיטו אותן.

במקביל, שנת לימודים חדשה החלה, עמוסה לא פחות מלוח השנה החסידי. מעמסת הלימודים לא מותירה לתלמידות ברירה אלא לשקוע חזרה לתוך מרתון למידה ולעתים נראה כי הכל סובב סביב מטלות בית הספר.

מול אלה צפות השאלות: לימודי חול בשעות היום או התוועדות של קודש בשעות הקטנות של הלילה? הילכו שניהם יחדיו? ואם כן, איך?

הצטרפו אליי שלוש נשים לפאנל שמנסה לעשות סדר בנושא: המשפיעה יפה קדוש מכפר חב"ד, המורה שיפי פרידמן מתיכון 'בית רבקה' נצרת עלית, ופנינה סלהוב, אם לשלוש בנות מקרית אתא.

המחיר שווה את התמורה

יפה קדוש: "לשאלה הזו היה מקום לפני דור, לפני 30 שנה, אך אנו נמצאים בזמן בו לצערנו בנות נשארות ערות בלילה בגלל הרבה דברים אחרים ואם כך המצב, עלינו לנתב אותות לקדושה. במקום שבחורה תשב ערה לילה שלם בשיטוטים באינטרנט, סרטים וכו', היא נשארת ערה בהתוועדות.

התוועדות היא הזדמנות לריפוי הלבבות. לפעמים כאשר התוועדות מתחילה ומתפתחת, הלב נפתח ומתקבלות החלטות גדולות וכל זה קורה דווקא מאוחר בלילה.

נכון, יש לכך מחיר. מחיר רב השפעה על התפקוד ביום המחרת, אך המחיר שווה את התמורה. לרוב, ההחלטות המשמעותיות ביותר מתקבלות מאוחר בלילה ואלה הן שנשמרות לאורך זמן.

חשוב להדגיש כי חמור מאוד שכאשר התוועדות מסתיימת ובנות מוצאות את עצמן צועדות לבד בחשכה בשעת לילה מאוחרת. חייבים לדאוג לפתרונות בנושא ואלו דברים שחובה לסכם מראש, במיוחד במציאות ימינו הלא כל כך בטוחה. כאשר התוועדות מסתיימת מאוחר יש לדאוג לבנות לדרכי חזרה בטוחות לביתן, כגון הסעה שתחזיר אותן. גם על הבנות עצמן לדאוג שלא לחזור לבד אלא בחבורה".

חינוך בלתי פורמלי מוצלח לבניית אישיות חסידית

"השתתפות בהתוועדות הינה אחד הדברים המשמעותיים ביותר לעיצוב האישיות החסידית בגיל ההתבגרות.

היום, החינוך הבלתי פורמלי המוצלח ביותר בחב"ד הן אותן התוועדויות. גדולי המלומדים בחינוך כבר מזמן קבעו כי הדבר היחיד והוא בלבד המלמד כיום את הנוער הוא הבלתי פורמלי, שזה בעצם כל אותן הזדמנויות ללמידה מעבר לישיבה בכיתה מול מורה שמרצה חומר.

נכון, היא אולי לא תקשיב למחרת בלימודים והיא תשלים את זה כשהיא תרצה, אבל היא תרוויח ההזדמנות לבניית הזהות והאישיות החסידית שלה, היא תמצא את האוזן הקשבת שתענה לה על שאלות מציקות בנושאי אמונה, צניעות, התקשרות וכדומה.

התפקיד שלנו הוא לעזור לבנות בבניית הזהות שלהן. בעבר, הדרך לבניית הזהות עברה דרך שיעורים והרצאות, כיום הישיבה יחד בהתוועדות, הניגונים, האווירה שפותחת את הלב הם מה שהדור שלנו צריך, ואני יכולה להעיד על כך שההתעדויות המשמעותיות שהיו לבנות הן אלה שבנו את הזהות שלהן. וכשזה חסר אז הזהות מטולטלת. יש להשתדל ולהרבות בהשתתפות בהתוועדויות חסידיות כי הן אלו שיכולות לעשות את נקודת המפנה בחיים ולהשפיע על כל המשכם".

מה עושים כשהתוועדויות מתקיימות בזמן הלימודים ושיעורים מתבטלים?

"בזה יש לפעול על ידי פתרונות מקומיים, כל בית ספר ומה שמתאים לו. השאלה היא שאלה של מינונים וכמות. חייב שיהיה סדר ושההנהלה תדע לדאוג שזה יהיה מסודר ולא להפוך זאת לסיבה ליציאה מוחלטת מהשגרה. לוח השנה מוכר מראש וצריך לתכנן דברים כאלה לפני.

אך עם זאת לא לשכוח כי גם כאן יש להתוועדויות אלה פירות אדירים. דווקא בהזדמנויות המיוחדות האלו יש פתיחות ללמידה משמעותית. תלמידה לא תמיד תזכור מההתוועדות את הדברים שנאמרו כמו את האווירה והחוויה.

מה שמעצב ועיצב גם אותי בזמנו, לא היה התוכן אלא הרוח. יש פתגם מאוד יפה שאומר שמה שמרים את הנשר זה לא הכנפיים החזקות שלו, זה הרוח. כך גם בהתוועדות. כל ילד חב"די יודע כבר מגיל הגן כי ימים כמו ח"י אלול וי"ט כסלו הם ימים של חג וכל זה רק בגלל האווירה והחוויה של אותם ימים. דווקא השינוי בשגרה זה מה שיוצר את החוויה".

זהות חסידית מול תעודת בגרות מצויינת

שיפי פרידמן: "בית הספר שלנו מגוון מאוד ומורכב מבנות שבאות מכל סוגי הבתים, ובית הספר מקבל את כולן באהבה ובשווה. כך גם האווירה בבית ספר היא שכולנו משפחה אחת.

כאשר יש התוועדות, הדגש בבית הספר הוא שכולן ירגישו שיש להן מקום ושכולן יקחו חלק ויהיו שותפות בהכנת ההתוועדות החל מהבנות הבאות ממשפחות חב"דיות שורשיות ועד לבנות הבאות מרקע לא חב"די כלל. כמו בכל פעילויות מגבשות גם בהתוועדויות שמים דגש על הגיבוש בין הבנות, אך גם כאן הייתה דילמה בבית הספר. לא פעם שאלנו את עצמנו כמה התוועדויות לעשות ואיזה דגש לתת לכל תאריך חסידי. אין ספק כי זה מאוד חשוב לציין כל תאריך חסידי ולא לתת לו לעבור בלא שום התייחסות.

המסקנה שאליה הגענו בסופו של דבר היא כי שלא בכל תאריך חסידי עורכים התוועדות גדולה לכל בית ספר דוגמת י"ט כסלו וח"י אלול שאז יום הלימודים מתבטל כמעט לגמרי, אלא שהתאריכים 'הגדולים' נשארים במתכונת של התוועדות גדולה עם מרצה אורח וכיוצא בזה ובשאר התאריכים הפזורים לאורך השנה עורכים התוועדויות מצומצמות יותר. כגון התוועדות בכיתה עם המורה בהן התלמידות הן המנהלות של ההתוועדות. כך שיש התייחסות הולמת לכל תאריך".

איך משלבים בין לימודים אינטנסיביים בתיכון להתוועדויות הפזורות לאורך השנה?

"הרוב המוחלט של ההתוועדויות מטעם בית הספר מתקיימות בשעות הלימודים ולא אחר הצהריים בעיקר משום שלא כל הבנות גרות באזור ויכולות לחזור בקלות הביתה.

ההתוועדויות חשובות מאוד ותורמות רבות לבנות גם כאשר זה בא על חשבון שיעור. בעיניי התרומה לבנות היא עוד לפני שההתוועדות מתחילה. ההכנה אליה חשובה לא פחות מהתוועדות עצמה לעניין החוויה. אני משתדלת לשים דגש מול התלמידות שלי על ליהנות מההכנה לתאריך המתקרב ומהלימוד עליו.

כמו בכל דבר, גם כאן יש בנות שמיד מתחברות לכל העניין ויש בנות שפחות. יש התוועדויות של התרוממות רוח ויש התוועדויות שלכאורה עוברות ליד האוזן והלב. אך בסופו של דבר כל לכל אחת יש לפחות נקודה אחת שהיא לקחה, התוועדות שריגשה אותה, החלטה טובה שהיא קיבלה על עצמה.

הזהות החסידית שלנו חשובה לא פחות מלעבור בגרויות בהצטיינות, אך האיזון מאוד חשוב. ברור לנו כבית ספר חסידי שיש לשים דגש על הזהות החסידית של התלמידות שכן מה שיעזור להן בחיים הם הערכים איתם הן יצאו לדרך, העוצמות החסידיות אותן הן ירכשו. עם זאת, יש לעשות זאת בצורה שלא תוציא לגמרי מהשגרה, כך שמטבע הדברים בזמנים של עומס לימודים הרעש סביב ההתוועדות יהיה פחות מורגש".

כיצד את מגיבה כשאת נתקלת בתלמידות עייפות יום לאחר התוועדות בה שהו עד שעה מאוחרת?

"זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל לפעמים תלמידה עייפה ולא מרוכזת במהלך היום לימודים משום שהלכה לישון מאוחר לאחר התוועדות.
ראשית, אני שמחה שזה מה שהשאיר אותה ערה עד מאוחר ולא משהו אחר. שנית, כאשר העייפות וחוסר הריכוז לא מביאים אותה להפריע בשיעור שזה, אגב, יצר הרע בלי שום קשר לעייפות, אני נותנת לה 'להעביר את היום' וההפסד הלימודי כאן הוא מזערי לעומת הרווח החסידי.

נקודה נוספת וחשובה היא שלעניות דעתי אין לסמוך על הנס. תלמידה לא יכולה להגיע להתוועדות לילה לפני מבחן מבלי שלמדה דבר לפני כן תוך שהיא מאמינה שבזכות ההתוועדות היא תעבור את המבחן בהצטיינות. חייבים להיות כלים בדרך הטבע, גם אם הם מינימליים. אז על ההתוועדות הזו היא תאלץ לוותר ותגיע להתוועדות בשבוע הבא".

התוועדות – נכס לכל החיים

פנינה סלהוב: "לפני שאני מתחילה לדבר על התוועדויות ועוצמת תרומתן לבנות שלי שברוך השם שתיים מהן נשואות והשלישית כלה, אני רוצה להקדים ולספר כי אני ובעלי באנו מבית לא חב"די וזכינו להתקשר לרבי מה"מ לאחר הנישואין ואף לזכות ממנו לברכה מיוחדת לילדים להם ציפינו מספר שנים, כך שילדינו, שלושת הבנות והבן, הם ילדים של הרבי בכל רמ"ח איבריהם. אני רואה זאת במיוחד כיום כאשר הילדים כבר גדולים ונשואים ובכל שבת כאשר הם מגיעים מתגלגלים בשולחן דברי חסידות, שיחות ומאמרים. זוהי התגשמות ברכת הרבי והחינוך החסידי לו הם זכו".

כמה מקום בבית תפסו אצלכם ההתוועדויות?

"לי, כאם, היה מאוד חשוב שהילדים יקבלו חינוך חסידי אמיתי. החל מלימוד שיחות ומאמרים וכלה בתמונות של הרבי שפזורות ברחבי הבית ויוצרות אווירה חסידית. אך בעיקר היה חשוב לי שהם ישתתפו בהתוועדויות חסידיות גם אם זה נמשך אל תוך הלילה וגם אם זה כרוך בהפסד לימודים ביום המחרת, כי מבחינתי מה שסופגים בהתוועדויות זה נכס לכל החיים. בהתוועדות נאמרים דברים שנחקקים בראש ובלב, דברים שלא יהיה ניתן ללמוד באף שיעור.

אצל הבנות בזמן התיכון ראיתי את זה במיוחד. למרות שהן חזרו מאוחר ולמרות שזה היה לפעמים על חשבון בית הספר, ברוך השם יש להן משמעת עצמית חזקה מאוד והן קמו ללימודים בקלות למרות יום האתמול. אך לפעמים קרה שהעייפות הכריעה והייתי מוותרת ונותנת להן להמשיך לישון.

יותר מכך, לעיתים קרה שההתוועדות התקיימה ביום חמישי והייתי מוותרת על העזרה שלהן בבישולים ובהכנת הבית לשבת ובפרט שילכו להתוועדות.

לאורך השנים בהן הבנות למדו בתיכון וחזרו בשעת לילה מאוחרת מההתוועדות הייתי מחכה להן ערה עד שישובו. היינו יושבות בסלון וממשיכות את ההתוועדות, לפעמים עד שתיים ושלוש לפנות בוקר. הבנות היו פותחות ספרים על מנת לחפש את כל המקורות לדברים שנאמרו כדי שהכול יהיה בתכלית הדיוק, ועם הלהט הזה הן סחפו גם אותי. הן היו חוזרות עמוסות חוויות, עם אור בעיניים. מספרות לי את אשר שמעו וספגו ואני הייתי שותה בצמא את הסיפורים והחוויות. הבנות ידעו שהן חייבות לקחת איתן מטען מההתוועדות על מנת לחלוק אותו איתי. כמה חיכיתי להן שישובו רק לשמוע עוד סיפור של הרבי, עוד מופת, עוד אמרה חסידית. בזכותן למדתי דברים שלא זכיתי ללמוד כאשר הייתי בגילן. ממש חייתי את אווירת ההתוועדות דרכן. עד היום אני נפעמת מעוצמת החיות שלהן. כיצד בנות שלא ראו את הרבי בעיניים גשמיות נאמנות למשלח בהתקשרות מעוררת התפעלות".

איך התמודדת עם החזרה של הבנות בשעת לילה מאוחרת?

"הרבה התוועדויות נערכו אצלנו בבית ואף דאגנו למקומות לינה לבנות שבאות מרחוק, כך שגם אני הרווחתי השתתפות בהתוועדות על הדרך. התוועדויות אלו היו תמיד ערוכות בטוב טעם ובשפע רב כיאה להתוועדות חסידית מכובדת.

בהזדמנויות בהן הבנות יצאו להתוועדויות מחוץ לבית וחזרו מאוחר תמיד דאגתי לדעת מראש כיצד הן חוזרות, מוודאת שהן לא חוזרות לבד וכמו שהזכרתי, נשארת לחכות להן עד שישובו. לעתים, כאשר לא נמצאה להן דרך בטוחה לחזור הייתי נוסעת למקום ההתוועדות להשיב אותן הביתה. תודה לקב"ה ולרבי שזה מה שמוציא אותי באמצע הלילה כדי להחזיר אותן הביתה ולא חלילה סיבות אחרות".

י"ז אייר תשט"ו

"בודאי מותר לעוררו אשר הגשמיות והרוחניות ביחד יהלכון כי הרי הבריאה היא מאחדות הפשוטה ולכן האחדות שולטת בכל הבריאה. אלא, כדי שתהיה בחירה חופשית ניתנו שתי דרכים ועל כל אדם לבחור בחיים. ועל ידי זה לגלות את האחדות שבכל ועאכו"כ בהנוגע לבני ישראל גוי אחד בארץ…שמהרוחניות משתלשל להגשמיות"

מכתב של הרבי, מתוך כרך יא (11) עמ' קד – קה (104-105)

כל זאת ועוד לצד המדורים, הטורים והכתבות המרתקות, רק ב'עטרת חיה' – המוסף לנשי ובנות חב"ד.

להצטרפות למשפחת המנויים חייגו עכשיו: 03-9602-601

כל הסיפורים האלה, שבחיים לא האמנתי שיקרו לי…

פתאום זה קרה…! פשוט ראיתי בעיני בשר איך הכל עובד כאן על השגחה פרטית מופלאה!! ואיך הכל מתוכנן לפרטי פרטים!!

אני פשוט יספר לכם מה היה ואתם תבינו הכל..

בעוד פחות משבועיים אני טסה לתשרי.. וקרה הדבר שהדרכון היקר שלי נקרע לו מה שאומר אומר שאי אפשר לטוס בלי דרכון… וגם אי אפשר להוציא דרכון רגיל במשרד הפנים.. כי זה לוקח לפחות שבועיים.. והטיסה שלי לפני..

באמת כשזה קרה לא ראיתי טיפה של טוב בדבר..!!! הייתי עסוקה בלבכות על המצב ועל כך שכנראה לא אטוס לרבי…

אבל אחרי שביררתי איך כן אפשר לעשות דרכון חדש.. (צריך ליסוע לנתב"ג לשלם מלאןן כסף ולהוציא חדש במקום…) קצת נרגעתי והבנתי שאני כן יכולה לטוס והכל בסדר..

אז הצלחתי לראות איך כל העולם הזה הוא רקמה אחת גדולה ומופלאה של הקב"ה.. ואיך שכל פרט הכי קטן הוא חוט חשוב שהקב"ה טווה בדיוק במקום הנכון..!! פתאום הצלחתי להבין הרבה דברים שהיו לי כואבים!! שכשהם קרו לא יכולתי להכיל אותם..

ואני יפרט.

הבנתי למה אני טסה רק אחרי ראש השנה.. דבר שבהתחלה היה לי קשה מאוד להשלים איתו. זו כבר שנה שלישית שאני טסה.. ואין שום סיבה שאני יוותר על ראש השנה עם הרבי מלך המשיח.

ואז הבנתי שאם הייתי טסה לפני .. לא הייתי מספיקה להתארגן עם דרכון חדש..!!

ופתאום גם הבנתי למה לפני שנתיים הייתי צריכה לשבת חמש שעות!! (פשוטו כמשמעו…) במשרד הפנים ולהוציא דרכון חדש. בגלל שהדרכון הישן שהיה בו את הוויזה שלי פג תוקף אבל הוויזה לא פגה תוקף.

אם לא הייתי מוציאה דרכון חדש והדרכון עם הוויזה היה נשאר בתוקף והוא היה נקרע.. אז באמת לא הייתי יכולה לטוס..!!!

ופתאום הבנתי שזה שהדרכון הישן פג תוקף. הוא פג תוקף כי אני עשיתי אותו בשנה מסוימת (עשר שנים לפני..) שהקב"ה תכנן, שאני יעשה אותו דווקא בשנה הזאת כדי שהוא בדיוק יפוג תוקף בזמן מסוים.. כדי שאני יעשה חדש כדי שהדרכון שבלי הוויזה יקרע ולא הדרכון שעם הוויזה!

ועוד סיבה טובה למה כל זה קרה:

זו השנה השלישית שאני טסה, והפעם כבר לא ממש התרגשתי מהטיסה, זה היה לי מובן מאליו.

ואז כשנקרע הדרכון ובכיתי – כי הבנתי שכנראה לא אוכל לטוס השנה, אז זה עורר בי את כל הרגש הרדום שהיה בי. הבנתי שחשוב לי תשרי! שזה נוגע לי! שאני מתגעגעת ורוצה לטוס לרבי באמת…

והאמת? בלי שהדרכון היה נקרע, היה לוקח יותר זמן על שהרגש הזה היה מתגלה, ועכשיו אני כבר מתרגשת ומודה על הזכות!

אני הבנתי מכל הסיפור הזה, שלא הכל עובד כמו שנראה לנו.

לסיום, אני מאחלת לכולנו שבאמת נצליח לראות את ההשגחה הפרטית שהקב"ה שם עלינו בכל רגע ורגע, ולדעת להודות לו עליה בכל יום ויום מחדש!

ושנצליח לזכור תמיד, גם ברגעים שנראים לנו הכי קשים ושחורים, לא נתפסים ובלי יכולת הכלה מבחינתנו – שהקב"ה הוא אבא רחמן שאוהב ודואג לנו ולכל הפרטים הקטנים.. אפילו לשנה שבה ננפיק את הדרכון…

אז אני רוצה באמת להודות לו, לה', ובאמת לא גומרת להודות על הזכות הגדולה שגם השנה בתשרי תשע"ח אוכל להיות במחיצת הרבי מלך המשיח בחודש החגים ולקבל כוחות והשפעות לכל השנה כולה.

מאות נשים מכל אזור ירושלים והסביבה השתתפו ביום חמישי האחרון בהתוועדות העוצמתית לרגל ח"י אלול יום הולדת המאורות הגדולים באור חיה.

עם הנשים התוועד המשפיע החסידי הרב זלמן נוטיק שי' יחד עם הרב נועם ווגנר שי' ראש ישיבת תות"ל ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שהתוועד בחיות ובהתלהבות במשך שעות ארוכות בנוגע לחיות באלול ולהתקשרות לרבי.

בקרו בפורטל התוכן לאישה היהודיה "אור חיה לייב"

התוועדות עוצמתית ופנימית בהשתתפות למעלה משלש מאות נשים, התקיימה ביום רביעי ט"ו אלול בבית הכנסת היכל לוי יצחק" בצפת, לכבוד ח"י אלול יום הולדת המאורות הגדולים הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן.

כשברקע מתנגן השיר עלה קטן כפתיח לנושא ההתוועדות, התכנסו הנשים, חתמו על פ"נ לרבי ורכשו כרטיסי הגרלה לנסיעה לרבי.

לאחר אמירת הפרק של הרבי על ידי הגב' אילת פיזם תחי' צפו הנשים במצגת שהופקה במיוחד לכבוד הערב. במצגת הוסבר חידוש הבעל שם טוב בנושא השגחה פרטית. אם בעבר היתה רווחת הדעה שהשגחה פרטית חלה רק על האדם, ואילו על בעלי החיים ההשגחה היא רק באופן כללי על המין בכללו, אך לא על כל פרט, חידש הבעש"ט, כי ההשגחה הפרטים חלה על כל נברא, גם על הדומם.

בהמשך הוזמן הרב מרדכי רוטנשטיין, גרפולוג ופסיכולוג חסידי, לשאת דברים. הוא הרחיב בנושא ההשגחה הפרטית בחיי היום יום, איך שכל כאב הוא בהשגחה פרטית, לטובת האדם, כדי שיטפל ויתקן. ואיך שהעבודה היום, לאחר שהושלמה עבודת הבירורים, היא עבודת הנסיונות. כל הנסיונות העומדים בפני האדם אינם מציאות, אין להתייחס אליהם כאל מציאות, וכך הם מתבטלים. כפי שידוע מנסיון העקדה, שכאשר הלך אברהם אבינו ע"ה לעקוד את בנו, היה לפניו נהר. כאשר הוא נכנס לתוך הנהר, הנהר נעלם, כי הוא לא היה קיים כלל. כאשר אדם מייחס חשיבות למשהו, הוא נותן לו חיות ותוקף, ולכן צריך להיות "חשוב טוב ויהיה טוב".

בהמשך נערכה קבלת פנים לנשים החדשות. שלשים משפחות חדשות כ"י הצטרפו השנה לקהילת חב"ד בצפת, וכל אשה קבלה שי – עציץ נאה וברכה להתיישבות טובה.

גב' נעמה הרשקוביץ, מנהלת שיווק של שירותי בריאות כללית במחוז צפון, אשר השתתפו בחסות לערב, הביאה את ברכת כללית, דברה על מעלת היום וכן על הקשר בין המרפאה לקהילה.

גב' רחל הנדל, יו"ר נשי חב"ד צפת, הגישה לה שי על הליווי והתמיכה במהלך השנה כולה.

הגב' עינת מרום תחי' שתפה את הקהל בספור המופת שחוותה לפני כשנה, פירטה את כל השתלשלות העניינים עד שהתגלה שהיא סובלת מהחידק הטורף, והיא אושפזה במרכז הרפואי ספיר בכפר סבא, וכשרצתה לעבור למרכז הרפואי בתל השומר, קבלה מענה באגרות קודש לטפל במקום בו נמצאת. במהלך האשפוז עברה מספר ניתוחים, והיתה מורדמת ומונשמת בטיפול נמרץ. הנשים הקשיבו בהתרגשות רבה לסיפורי ההשגחה שליוו אותה במהלך רפואתה.

במהלך הערב הוקרנו על גבי מסכים מראות קודש מחודש תשרי עם הרבי מלך המשיח בחצרות קודשנו ונוגנו ניגוני אדמו"ר הזקן.

הנחתה את הערב וגם הנעימה בזמרתה הגב' ליאת רוריק תחי'.

בסיום הערב נערכה הגרלה על טיסה לרבי. בהגרלה זכתה הגב' בריינא כץ.

קרה לך שנפגעת? פגיעה היא רגש עמוק שקשה למחוק. לפעמים מדובר באירועים שקרו עשרות שנים לאחור, אך נראה כאילו רק ימים ספורים עברו מאז. אנשים נושאים בתוכם סבל לאורך שנים מכיוון שלא הצליחו לסלוח, אך כשנשארים אתו נפגעים כפליים.

אם גם את נפגעת, לפחות פעם אחת, ידוע לך במה מדובר: כעס, עלבון, תחושת השפלה…

אבל כיצד ניתן לסלוח?! ובעיקר איך, איך אפשר לסלוח באמת?! כדי ללמוד זאת, עלינו להבין איך הנפש שלנו בנויה… בתניא – ספר היסוד של חסידות חב"ד מוסבר שכל יהודי נולד עם שתי נפשות – טבעית ואלוקית. רבי שניאור זלמן, מחבר התניא, כותב בספרו כי "הנפש האלוקית היא חלק אלוקה מעל ממש". לעומתה, הנפש הטבעית – הבהמית, מחפשת רק רצונות חומריים.

הרגשות השליליים מגיעים מהנפש הטבעית, והחיוביים מהאלוקית. הנפש הטבעית מנסה למנוע מאתנו לעשות את רצון האלוקים, כמו גם למנוע מאתנו להיות בשמחה ובחיוניות. לכן היא מגיעה עם מגוון רגשות שליליים ומפרשת לנו את המציאות דרכם. מטרתנו היא לגלות את ה'פרצוף האמיתי' שלה ולהגיע לרגשות חיוביים.

זהו תהליך, ואת מוזמנת להתחיל בו! הציוד הדרוש: דף, עט ושקט סביבתי.

הזיהוי! תני שמות לרגשות! כתבי מה את מרגישה (כל רגש בשורה חדשה). כעס, עלבון, אולי ערך עצמי נמוך?
הפרשנות:
ליד כל רגש כתבי משפט שכלי. לדוגמה, לצד הכעס: למה היא עשתה את זה? לצד העלבון: איך היא דיברה אליי… לצד חוסר הערך העצמי: מה אני שווה?
"מוח שליט על הלב"!
נסי לצייר את המציאות בצורה רגשית אך חיובית.
תזכרי – המציאות נגזרת מהצורה שבה הנפש הבהמית מציגה לך אותה והיא מנסה לצייר אותה בצורה עגומה. על ידי התבוננות נכונה במציאות נוכל להגיע לרגשות חיוביים. חשבי אֵילו רגשות חיוביים את מעוניינת להרגיש. כתבי במקביל: במקום כעס – הכלה, במקום עלבון – קבלה, במקום חוסר ערך עצמי – ערך עצמי.

התבונני: עכשיו עזבי את הרגש… הפעילי את הראש והתבונני איזו חשיבה תוביל אותך מכעס לסליחה (רשמי בהמשך לשורת הרגשות בסעיף 1). במקום "היא פגעה בי", תחשבי: "אולי היא לא התכוונה…" או "ייתכן שהיא נפגעה וזו הייתה רק מגננה?". המשיכי כך עבור כל רגש שרשמת ותרגישי שאת משילה מעצמך משקעים, ויכולה לסלוח.

מרגישה אחרת? ועכשיו – יכולה לסלוח? עשית מהפך!

כותבת: שפרה אופנר – מנחת הורים בעלת תעודה של שרות פסיכולוגי ייעוצי
ומטפלת בשיטת אית"ן. הרצאות סדנאות טיפול אישי אפשרות להרצאה גם בליווי הופעה מצוירת. 050-237-7072

מתוך העלון 'עלמה פרינסס' לחודש אלול

חדש!