פרשה חדשה, חומש חדש. השבוע אנו קוראים את פרשת שמות.

הפרשה מתארת את שיעבוד בני ישראל במצריים. הם נאנחים מהעבודה הקשה, ושעוותם עולה מעלה עד כיסא הכבוד.

בני ישראל חיו במצריים 210 שנים. חיי היום יום, התרבות המצרית שחדרה בהם אט אט (לפחות על שלושה דברים כן שמרו: לשונם, שמותם ומלבושם), גורמת להם לשקוע למ"ט שערי טומאה. הם רואים בגלות דבר טבעי לחלוטין.

משנוכח לדעת מלך מצריים כי בני ישראל מתרבים מאד, הוא משיט עליהם שיעבוד נוראי, וגזרת רצח שיטתי של תינוקות זכרים חפים מפשע מרחפת מעל לראשם. הצו הזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

בני ישראל מגיעים לתובנה שמספיק, עד כאן, די, חייבים לצאת ממצריים. מתעורר בהם רצון עז כל כך המוביל אותם לזעוק זעקה גדולה כזו שמגיעה למרומים. הם רוצים להשתחרר מהגלות שחיו בה כל כך הרבה שנים, ולהיגאל ממצריים. ואכן, הרצון הזה מוליד את משה רבינו, מושיען של ישראל.

כמה פעמים בחיים שלנו אנו מתחילים לשאול שאלות כמו: למה עדיין לא הגעתי לאן שהוא, למה הוא הצליח ואני לא, למה עוד לא יצא ממני משהו. לפני שאנו מתחילים לקנטר על מר גולנו, קחו הפסקה ממרוץ החיים, וחישבו מה הוא באמת הרצון האמיתי שלי, לאן אני באמת רוצה להגיע, מה המטרה שלי, ורק אחרי שנגלה מהו הרצון האמיתי שלנו, נזעק זעקה גדולה כזו שמגיעה ממעמקי הלב, כזו שתרעיד את אמות הסיפים בעולמות העליונים, רק אז, ורק אז נוכל באמת לצאת מגלות לגאולה. מהמיצר של מצריים אל המרחב של המדבר הגדול.

שבת שלום
רויטל מרקוספלד, מאמנת ויועצת לכלכלת משפחה וניהול ההון האישי
[email protected]

בתקופה האחרונה עלתה שאלת חיסוני הילדים לדיון בכל העולם, כאשר במוקד הדיונים נמצא החיסון לחצבת, לאחר שהתגלו מקרים של התפרצות חצבת אצל ילדים שלא חוסנו.

למרות המכתבים המפורשים של הרבי בנוגע לכך שיש לתת לילדים את החיסונים כפי הנדרש על ידי רשויות הבריאות, היו שטענו כי הדברים לא נוגעים לחיסון החצבת מפני סיבות שונות. כעת אנו מפרסמים מענה מפורש מהרבי, על שאלת הרב מאיר אבצן משנת תשכ"ד, האם לתת לילדים את החיסון לחצבת:

"לכ"ק אדמו"ר שליט"א

בהמשך למה ששאלתי את כ"ק אד"ש אודות המיזול-שאט [=זריקת חצבת] עבור ילדים וכמדומה שלא שמעתי חוו"ד כ"ק אד"ש בזה. רצוני להוסיף שהשאט (=זריקה) הזה הוא כפול. היינו לבד השאט הזה נותנים עוד נוסף לזה שאט אחר שלא יגרום עניינים הבלתי רצויים. רצוני לידע חוו"ד [=חוות דעת] כ"ק אד"ש בזה"

מענה הרבי:

"יעשה כפי הנוהג בעירו. אזכיר עה"צ"

כיכר השבת

בנייר עמדה של המועצה הלאומית לבריאות הילד נאמר, כי קיימות הוכחות ראשוניות למתאם (קורלציה) בין משך החשיפה למדיה חברתית לעליה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות במתבגרים אמריקאים, יותר בנערות. המדגם גדול ומייצג (חצי מיליון).

המועצה מסייגת, כי המחקר מעיד על קשר סטטיסטי, אך לא סיבתי. כלומר לא ברור אם זו הסיבה היחידה והראשית לכך אך נמצא קשר סטטיסטי בין אלו שהגזימו עם המסכים לבין התסמינים הדיכאוניים.

בנייר העמדה מצוין כי קיים קשר הפוך לפעילות חברתית וספורטיבית. כלומר קשר יש פעילות חברתית וספורטיבית ישנו קשר סטטיסטי לירידה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות.

על פי המחקר, העלייה המשמעותית בתסמינים דיכאוניים מופיעים בשימוש העולה על 4 שעות ביום.

המועצה הלאומית למניעת אובדנות והמועצה הלאומית לבריאות הילד ממליצות להורים לדרוש מעצמם ומבני הנוער שבאחריותם, הגבלה של שימוש בסלולרי ובמדיה החברתית בארוחות משפחתיות, באירועים חברתיים וטרם השינה.

בנייר העמדה נאמר כי מומלץ להימנע משימוש בסלולרי, מחשב או טלוויזיה חכמה בחדר השינה טרם ההרדמות.

מי מאיתנו לא מכירה את התחושה שהיא שקועה בעבודה עד מעל הראש, עד שהעסק מונע ממנה להתפלל, לדבר עם ה׳, ולקבוע זמן איכות לעצמה ולמשפחתה? נשים שמגיעות לייעוץ בנוגע לעסק שלהן שואלות – "איפה לשים את הגבול?"

בפתח חומש שמות אנחנו פוגשים את בני ישראל כשהם משועבדים לעבודה – ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך…״. הרמב״ם מגדיר עבודת פרך כעבודה נטולת קצבה ותועלת.

וזו התשובה לכל הנשים השקועות בעבודה עד צוואר – אצלנו בפרשה. מלאכה בעלת קצבה היא כאשר את מקציבה זמן וגבול לכל דבר – כשאת שמה את הגבולות לשעות פעילות העסק שלך, ומקציבה לעסק מידה מסוימת של תשומת לב, רק אז תראי תועלת בעמלך ונחת ממנה, שכן העבודה היא כלי ראוי לברכת ה׳.

לאחרונה ישבתי עם מתאמנת ושקדנו יחד על תוכנית שתביא לצמיחת העסק, אבל היא מרגישה מתוסכלת. בדיוק כמו הזרע ששתלנו באדמה והוא נרקב ונמעך… כלום לא צומח, "מה לא עשיתי נכון?" היא שואלת.

הסברתי לה שזהו תהליך מבורך ובריא, וגם העסק – כמו הזרע – עוד יצמח ויפרח ויהפוך לעץ לתפארת! צריך רק זמן וסבלנות, ואט-אט הוא יתפתח והיה ירוק, חי, ויפרח ויגדל בנחת ובשמחה. קשה לראות את זה כבר עכשיו? נכון, אבל צריך לדעת לשנות את צורת ההסתכלות שלנו, וכבר עכשיו לראות את הפריחה.

כך בפרשתנו – עם ישראל יורד לגלות, ונראה שהגאולה לא נראית באופק. אך המדרש מתאר את המציאות אחרת לגמרי! "ואלה שמות בני ישראל היורדים מצרים…״ – הפרשה פותחת באיזכור שמות בני יעקב הבאים למצרים: ראובן, שמעון, לוי, יהודה וכו'. מדוע? משיב המדרש: ״על שם גאולת ישראל נזכרו כאן״.

כי הירידה למצריים איננה גלות,  שממנה עלינו מזמן, אלא עוד חלק מן ההתגלות, ממש כמו הגרעין שנטמן באדמה, ועוד יצמח. לכן מייד בירידה מזכיר לנו המדרש: "על שם גאולת ישראל", שלא נשכח אלא נדע כבר עכשיו – אנו בדרך אל הגואל!

מסיבה זו, גם שמות השבטים מרמזים על הגאולה. לדוגמה ראובן – "ראה ראיתי את עני עמי", שמעון – "וישמע אלוקים את נאקתם". משום שהירידה עצמה היא חלק מהעלייה.

והגרעין שנטמן באדמה, וצמיחתו עדיין לא ניכרת לעין – מכיל כבר כעת את כל מה שהוא צריך כדי לצמוח ולפרוח. הקב"ה שלח אותנו לגלות (למצרים) עם ניסיונות וקשיים, אך בד בבד נתן לנו גם את הכוח לצאת ממצרים, לצאת מהמיצרים האישיים, מהגבולות הפרטיים, ולהתחבר לאורח החיים של הגאולה השלמה, להכניס את החיות של משיח לתוך הגלות, ולגלות שזוהי תכלית הכוונה של כל הירידה!

ביום ראשון הקרוב, כ' בטבת, יחול יום הסתלקותו של הרמב"ם, שחי במצרים ואף כתב שם את חיבורו הגדול 'משנה תורה', שהלכותיו נוגעות לנו הלכה למעשה עד עצם היום הזה. הרבי אומר שהרמב"ם לא התפעל מהגלות. להפך – דווקא במצרים, במקום הירוד והנמוך, הצליח לפעול עניין כה גאולתי ונעלה.

כך פרשת שמות מלמדת אותנו להביא לימות המשיח – להתבונן בחיי היום-יום שלנו, ולמשוך את שעתיד לבוא – במבט הנכון, תוך הסתכלות על כל דבר בעולם כאילו היינו כבר בגאולה בימות המשיח. לראות את העץ הפורח, גם אם עכשיו הוא עדיין זרע טמון באדמה.

מתי בחיים שלך נוכחת שמשהו שנראה לך כמו חורבן וגלות התברר בעצם כהצלה וגאולה?