דמי השתתפות: 20₪ לנרשמת👇

https://forms.gle/3iCKXDq3HhhUdzHY9

את שנותנת ומביאה שמחה – בואי להתמלא בשמחה,

בואי להתרגש, לצחוק ולבכות, לרקוד ולהתרומם…

מחכות לך!

שימי לב: השנה הזמנת כרטיס לפי שולחן מראש. המקומות נתפסים, הזדרזי לבחור את מקומך.

לבחירת מקום בדינר – הכנסי עכשיו

הרישום נפתח בשבוע שעבר וכבר יש עשרות רשומות הממתינות לראיון ראשוני.

הזדרזי להבטיח את מקומך – https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSeKwgtM1lNdaLfnRjgaKNmUfIXCBMeVXTLknOUGO1RQ6Ea8hA/viewform?usp=header

לתיעוד מוסרט לחצי כאן

כמה חיכית לרגע הזה; בין הבישולים לסידור הבית, בין הכביסות לאיסוף הילדים ממוסדות הלימוד. בבוקר או בערב, סוף סוף, את יוצאת לשיעור שחיכית לו. השיעור מעניין ומרתק, מחכים, מחבר ומגבש. חשבת פעם איך הוא נהיה כזה? מה ההכנה הנדרשת כדי להביא את השיעור לכזו יכולת? ואיך השיעור נראה מהצד של מי שמוסרת אותו? ובכלל, האם ידעת שהשיעור הזה מדבר בשפה מיוחדת?

רחל אסור ויעל אברהם, שתיהן מוסרות שיעורים ותיקות, ישתפו אותנו בחוויה של מסירת שיעור לנשים.

יעל אברהם עוסקת בשני פרויקטים מרכזיים: שיעור תניא שבועי ומדרשה בימי שני ורביעי. לשיעורים שלה מגיעה אוכלוסיה מגוונת – נשים מסורתיות, דתיות מזרמים שונים, וכן חסידות חב"ד. המכנה המשותף בין כולן הוא הרצון לחיות חיים בתודעה גבוהה ומרוממת יותר. במדרשה לומדים לימודי הלכה, חסידות ועוד.

רחל אסור מוסרת שיעורים קבועים מזה למעלה מעשור בנושאים שונים בהתאם לקהל היעד. יש לה שיעור תניא קבוע בביתה, שיעור בפרשת שבוע וענייני דיומא לחיילות, וכן שיעורי חסידות בנושאים שונים. שמעם של השיעורים עובר מפה לאוזן וכך נוסדו עם הזמן עוד ועוד שיעורי תורה.

שיעור לחיים

איך אתן מכינות את השיעורים? על מה חשוב לשים דגש?

יעל אברהם: חשוב לי שהשיעור יהיה מתאים לכל המשתתפות. לשיעורים מגיעות נשים מסגנונות שונים, חלקן אימהות לילדים, חלקן נשים מבוגרות ולא תמיד לכולן קל ללמד מהלך עמוק וארוך. לכן אני משתדלת ששיעורי ה׳דבר מלכות׳ יהיו מותאמים לכולן. לפעמים ההתאמה מתבטאת בכך שאמסור רק חלק מהשיחה, כי לא תמיד כולן כלי לקבל את השיחה במלוא אורכה.

בהכנת שיעור ה׳דבר מלכות׳ אני נעזרת בספר 'דבר מלכות תוכן וסיכום' שעוזר לי להבין את הרעיון המרכזי של השיחה. העבודה שלי כמטפלת בשיטת ׳איתן׳ עוזרת לי לחבר את ה׳דבר מלכות׳ לחיי היום יום שלנו משולב בסיפורים ודוגמאות.

השיעור נפתח בלימוד כמה סעיפים מתוך ההלכה, שכן זו הוראה של הרבי, וביצועה הופך אותנו לכלי להשראת השכינה. בסוף השיעור אני מצטטת חלק משמעותי מתוך השיחה על מנת שהמשתתפות תשמענה את המילים הקדושות של הרבי.

חשוב להכין שיעור שיוגש באופן מעניין, לעבד את השיחה ובעיקר לחיות אותה. כשמחוברים לתוכן השיחה, זה משפיע המון.

רחל אסור: שיעור טוב דורש ידיעה טובה של החומר, בנייה של רעיון באופן שהולך ומתפתח. לכן חשוב לי ללמוד היטב את השיעור קודם מסירתו, להתכונן ולדעת טוב את התוכן אותו מעבירה.

לשיעורי תניא אני מקדימה ולומדת מתוך שני ביאורי תניא שונים, ומשלבת סיפורים ודוגמאות מהחיים. תמיד אני משתדלת לפתוח את השיעור בסיפור או בשאלה שיוצרים סקרנות ורצון להקשבה. בנוסף, חשוב לי ליצור עניין והפקת לקחים מעשיים מהחומר הנלמד.

לדעתי, יש חשיבות להגיע לשיעור במראה רענן ומטופח, לתת למשתתפות תחושה שהן חשובות לי, שכן יש להן כל כך הרבה אפשרויות אחרות להעביר בהן את זמנן, ובכל זאת הן בוחרות לבוא לשיעור הזה!

אם מישהי מהחיילות מחסירה, אני משתדלת ליצור קשר, להתעניין בשלומה ובכלל, לשמור על קשר עם החיילות גם לאחר השיעור.

כשהשיעור פתאום משנה כיוון

מה את עושה כשהשיעור מתפתח לכיוונים שונים מכפי שהכנת, כשהמשתתפות מעלות נושאים אחרים או שאלות שלא הכנת להן תשובות מראש?

יעל אברהם: יש פעמים שיש אירועים בעולם שמסעירים אותנו, או שעולות שאלות שונות תוך כדי שיעור. אני משתדלת לחבר גם את הנקודות הללו אל תוכן השיחה. ה׳דבר מלכות׳ של הרבי שלנו כל כך מדוייק, שתמיד אפשר למצוא את נקודת החיבור.

רחל אסור: בשיעורי תניא אנו בדרך כלל נצמדות יותר לשיעור שתוכנן מראש. לעומת זאת, בשיעורים שאני מוסרת בפני חיילות, הנושאים יותר גמישים ואז אני נותנת אפשרות להרחיב את הנושא או אפילו לשנות אותו.

ובכל זאת, כאשר נשאלת שאלה שאינה בנושא השיעור, אני שואלת את שאר המשתתפות אם מתאים להן לדבר על הנושא שעלה. במידה וכן, אני ממשיכה איתן לנושא החדש. בדרך כלל אני נותנת מקום לשאלות ואם אני רואה שהשאלות מרחיקות אותנו מנושא השיעור, אז אני מתמרנת בעדינות בחתירה חזרה אל הנושא המקורי.

פעם, במסגרת שיעור תניא, בחרתי לשנות ולעסוק בנושא שקשור לתאריך חסידי שחל באותו שבוע, ולא ברצף הלימוד הקבוע. כשכתבנו לרבי בסוף השיעור קיבלנו תשובה באגרות קודש: "פלא שלא למדו תניא"… מאז בשיעורי תניא – אנו צמודות לתניא קדישא ולא משנות.

"כה תאמר לבית יעקב" – מה המיוחד בשיעור לנשים שלא כבשיעורים אחרים?

יעל אברהם: לנשים יש את היכולת והרצון לחבר את מה שאנחנו לומדות לחיי היום יום שלנו; להבין את התכל'ס ואת נקודת החיבור לחיינו. את ההקשר בין המתרחש בתקופה זו, לבין סדר היום של המשתתפת. בנוסף, שיעור לנשים הוא שיעור עם רגש, שיעור שנוגע בלב. אני קוראת לזה – תורה עם נגיעה לבבית.

ב"ה, ניתן לראות בשיעורים את ה׳ביחד׳. מגיעות נשים עם דעות שונות, ומעולם איננו נכנסות לוויכוחים או למחלוקות חלילה. איננו באות לשנות אף אחת. כולן מוזמנות לשיעור ויש בו אווירה של כבוד ואכפתיות לכל אחת. אנחנו יודעות שבפנים כולנו מחוברות לאותו מקום וכולנו רוצות את אותו הדבר.

אנחנו גם משלבות ניגונים המלווים בגיטרה שאף הם תורמים רבות לאווירה. חשוב שמי שמעבירה את השיעור תזכור שהיא עושה זאת בכח של הרבי, ותבוא עם אהבת ישראל וסבלנות לכל אחת.

סיפור של שיעור

יעל אברהם משתפת כיצד החלה במסירת וארגון שיעורים: 

קודם כל – הרבי הוביל אותי.

באנו למגדל העמק בהוראה של הרבי, לאחר שקיבלנו מכתב באגרות קודש. קודם לכן גרנו בבני ברק, שם מסרתי שיעור קבוע בחסידות בביתי במשך עשר שנים. כשהגענו למגדל העמק, התעניינתי בפעילויות לנשים בעיר ובאיזשהו שלב החלטתי שיש לי יכולת לתרום.

השתתפתי בכנס כ״ח ניסן, שם הקרינו שיתוף מצד כמה נשים מצפת שסיפרו איך החליטו לפתוח שיעור ׳דבר מלכות׳, כיצד חילקו ביניהן תפקידים ונוסד השיעור. כשראיתי אותן על המסך, ידעתי שבשנה הבאה בעזרת ה' יתברך, לא רק שאפתח שיעור אלא השיעור יופיע על המסך…

כבר בדרך חזרה דיברנו כמה חברות על הצורך בשיעור ׳דבר מלכות׳ בעיר, והתחלנו לתכנן מה ואיך נעשה. קבענו להיפגש לסיעור מוחות. פרסמתי הודעה בקבוצה של נשי חב"ד בעיר, שאלתי מי רוצה להצטרף, וב"ה נוצרה קבוצה. לאט לאט השיעור נרקם.

לשיעור הראשון הוזמן המשפיע הרב אלעזר קעניג ע"ה. התכוננתי לעשר נשים, לא מעבר. בפועל פתחנו שולחן נוסף… הייתה הצלחהגדולה, חיבור מדהים, ראינו בעינינו את הברכה של הרבי.

לאחר אותו כנס כ״ח ניסן שבזכותו נפתח השיעור, התקיימה הגרלה על דולר של הרבי בין התורמות לכנס, ואני זכיתי. רואה בזה דולר לברכה שהרבי שלח לי לכבוד פתיחת השיעור שזכה להצלחה מעל הטבע.

 גם לרחל אסור יש סיפור מיוחד: 

לפני כחמש שנים העברתי סדנת קישוט פמוטות לחיילות. בשלב מסוים נכנסה חיילת לא מוכרת ושאלה: "גם מי שלא מאמין באלוקים יכול להשתתף בשיעור?" עניתי לה שאין שלט בכניסה – "כניסה למאמינים", וכמובן שהיא מוזמנת להשתתף.

בשיעור דיברנו על חשיבות נר השבת, והיא הקשיבה בעניין לכל מילה. שבועיים לאחר מכן סיפרו החיילות בנוכחותה, כי דקות לפני זמן ההדלקה, עברה החיילת המתוקה במסדרונות מגורי החיילות וקראה בקול "בנות, בואו מהר להדליק נר שבת״. מאז היא הפכה למשתתפת קבועה בשיעורים, ושמרנו על קשר גם לאחר שחרורה.

לפני מספר חודשים קיבלתי ממנה שיחת טלפון. היא סיפרה שהיא עברה לדירה משלה, והיא רוצה לקנות מזוזות. היא התעניינה היכן היא יכולה להשיג אותן, והוסיפה שהיא מאוד מעוניינת להשתתף בשיעורים בסגנון שלי, ולכן רוצה לדעת היכן אפשר למצוא כאלו באזור מגוריה.

שווה למסור שיעור!

לסיום, יעל אברהם מעניקה המלצה חמה למוסרות שיעורים:

כשאני מזכה יהודים, אני מרגישה כיצד הקב״ה מאיר ומסייע לי אלף פעמים ככה, בדיוק כמו שהרבי מציין כמה פעמים בשיחות קדשו. חשוב לכתוב לרבי ולדווח לו על השיעור ולגרום לו נחת רוח. ברגע שמקבלים ברכה מהרבי, יש ברכה בשיעור.

תחנה ראשונה: ישראל

"גדלתי בבית של שליחות, וידעתי שכשאגדל – אהיה שליחה", פותחת ומספרת בתיה לוי. התחתנתי עם בעלי, בחור אמריקאי שהיה בשליחות בישיבה אמריקאית, ויחד החלטנו לפתוח ישיבה לנערים אמריקאיים בסיכון. זה דורש הרבה אומץ וגם עבודה קשה, אבל היינו חדורי מוטיבציה ונכונים לעבוד קשה.

שכרנו וילה גדולה והתחלנו לעבוד. ברוך ה', זכינו להצלחה גדולה. בחורים הגיעו ללמוד אצלנו והתקדמו מכל הבחינות. הכול היה נראה מבטיח. כך פתחנו שנה שנייה עם חזון, עבדנו על תהליכים משמעותיים, וכלפי חוץ המקום היה מכוון גבוה מאוד. עם זאת, מכיוון שהיינו צעירים וחסרי ניסיון, משהו צריך היה ליפול בין הכיסאות… ואצלנו זה היה הצד הכספי. התחלנו לצבור חובות, והם הלכו ותפחו. לא כל ההורים שילמו שכר לימוד – כמובן לא מכוונות רעות, אבל בפועל ההוצאות היו רבות יותר מהכסף שהצלחנו לגייס.

באמצע השנה השנייה המצב הפך בלתי אפשרי. היינו צריכים לשלם משכורות, שכירות, חשבונות שוטפים ועוד – ולא יכולנו לעמוד בזה. הודענו לבחורים שאין להם לאן לחזור מחופשת הפסח וסגרנו את הישיבה בחוב של מאות אלפי שקלים. הספקנו לעשות להם עוד 'קעמפ' מוצלח מאוד בחופשת הקיץ, משהו שמעל הטבע לגמרי, ובזה זה נגמר.

היינו אז זוג עם שני ילדים, ועם חובות עצומים, ולא ידענו לאן מתקדמים. אבל לא דאגנו מסיבה פשוטה מאוד, לא ידענו עד כמה בעייתי להיות שקועים בחובות. במקביל, ניסינו לחפש את השליחות הבאה שלנו.

תחנה שנייה: לה פאס, מקסיקו

אחרי תקופה קצרה חבר של בעלי הציע לו להקים את הישיבה שלו מחדש, אבל במקום שנקרא לה פאס, באזור נידח במקסיקו. הוא מכיר תורם עשיר מקומי שידאג למקום ולתקציב, ורק צריך מנהל לישיבה בפועל. זאת הייתה הצעה מפתיעה למדי, אבל מכיוון שלא הרגשנו שיש לנו משהו לעשות בארץ ישראל, החלטנו ללכת על זה, או נכון יותר – לטוס. יצאנו לדרך עם כל מה שאפשר להעלות על הדעת – בגדים, ספרים, אוכל, משחקים לילדים – הכול! מדובר בחור שלא ניתן להשיג בו פריטים חסרים. גם הטיסה לשם ארוכה מאוד, וארכה עשרים וחמש שעות, כולל שתי חניות ביניים…

דובר תחילה על כמה חודשים בסך הכול, שליחות קצרה. סברנו שנלך, נקדיש שנה להקמת ישיבה ונחזור. חילקנו חלק מהחפצים שלנו, אבל את השאר שמרנו במחסן כי תכף נחזור…

הגענו למקסיקו בליל שישי, באמצע הלילה. המזוודות שלנו אבדו בדרך. לא היו בטריות לפלאפונים ולא היו מטענים. בגלל טעות גם איש לא חיכה לנו בשדה התעופה, ואפילו דובר אנגלית ראויה לשמה לא מצאנו שם. שכרנו חדר ללילה אחד ב"מוטל" מזדמן בקרבת המלון, וזה היה ה"ברוכים הבאים" שלנו…

מצב לא אידיאלי, יכולנו גם לראות בו שפל, אבל היינו חדורי תחושת שליחות ומלאי מוטיבציה לפני הצלחה חדשה, בעזרת השם, וראינו בו חוויה מעניינת.

במקסיקו קרו לנו שני דברים: הדבר הראשון היה שקלטנו שיצאנו מהארץ בדיוק בזמן, היינו רגע אחד מצו עיכוב יציאה מהארץ, ואילו היינו נשארים, היו פותחים נגדנו בתהליכים בגלל החובות העצומים שלנו. אז ניצלנו מזה, כי אנחנו במקסיקו, אבל זה אומר שאיננו יכולים לחזור כעת לארץ ישראל.

הדבר השני ואולי החשוב יותר הוא שברוך השם חווינו הצלחה גדולה מאוד. בעלי התחיל ללמוד עם הבחורים בישיבה, אני נכנסתי לתפקיד בבית חב"ד, הרמנו אירוע לחנוכה מייד כשהגענו, הרגשנו שה' ממש הוציא אותנו לגאולה, מכל הבחינות.

תחנה שלישית: אטלנטה סיטי

הייתי לקראת הלידה השלישית בשעה טובה, ומכיוון שבתי הרפואה במקסיקו אינם מתקדמים במיוחד בלשון המעטה, החלטנו שאסע לאחותי באטלנטה (מרחק של 3–4 שעות טיסה), נהיה שם תקופה קצרה ונחזור ללה פאס, לשליחות שכבר התחלנו להשקיע ולהתקדם בה. נסעתי כמתוכנן, בעלי הגיע אחריי עם שתי הבנות, ושם ילדתי. יום אחרי הלידה בעלי מגיע אליי לחדר במחלקה ומשתף אותי שקיבל אימייל מהתורם המממן את כל הפעילות שלנו במקסיקו. התורם כתב שהחליט לסגור את כל הפעילות במקום… התברר שהוא הגיע וראה מקום ריק – בדיוק כשנסענו לכמה ימים – והחליט שלא מתאים לו. בעצם, זה אומר שאין לנו לאן לחזור. בדיוק בתחילתה של דרך חדשה. בדיוק כשהאופטימיות בשיא השגשוג שלה, ולא פחות מאתגר – מייד אחרי לידה.

לא הייתה לנו ברירה. לארץ הקודש איננו יכולים לחזור, בלה פאס אין לנו מה לחפש עוד. נאלצנו להישאר בינתיים באטלנטה, ושוב חזרנו לנקודת המוצא. בעצם היינו במקום קצת יותר נמוך הפעם: ארץ זרה, כמעט בלי כסף, בלי עבודה או שליחות.

בתקופה הראשונה היינו אצל אחותי, אבל בשלב מסוים היא עזבה את אטלנטה (היא הגיעה לשם לתקופה קצרה), ונשארנו לבד, מטופלים בשלושה קטנטנים.

התייאשנו? לא! גם במקום הזה חיפשנו הזדמנויות להוסיף ביהדות, בחסידות, ולהשפיע הלאה. בעלי התרים בזריזות כמה אנשים והקים שיעורי תורה וחסידות. במקביל בדקנו איפה בעולם אנחנו יכולים להתקדם לשליחות (להישאר באטלנטה לאורך זמן – לא היה שייך. )הדרישות שלנו היו בסיסיות – חיפשנו מקום שתהיה שם שליחות עם פרנסה. לא הצלחנו למצוא מקום כזה.

תחנה רביעית: הלנדייל, מיאמי

בינתיים עברנו בעצת המשפיעים, להלנדייל, מיאמי (Hallandale Miami), מתוך חשיבה חיובית ותקווה לשיפור כמובן, אף שבפועל לא ידענו מה נעשה שם.

למעשה בכל התקופה הזאת העמדנו את עצמנו במצב של "משפיע"  מתוך שמחה וביטחון, והתרחקנו מכל רגש של עצבות וייאוש, אף שלא היה לנו במה להיאחז. היינו דומים ל"צינור" – כלום משלנו, אבל משתדלים להעביר את הרבי ואת התורה לכל מקום.

נשארנו בלי שקל או דולר. הגענו למקום חדש ולא מוכר, ברכב טרנטה שבנס שרד בדרך. בסיום שתים–עשרה שעות נהיגה התארחנו אצל מכרה של משפחת בעלי, בידיעה שלא נוכל להישאר אצלה לאורך זמן. לכן בעלי התמקד בחיפוש שליחות, עבודה של קדושה, חינוך, לימוד – זה מה שהוא ידע לעשות. וגם אני חיפשתי את עצמי, תוך כדי מעברים מבית לבית, מידיד למכר וחוזר חלילה.

אחרי תקופה לא פשוטה עברנו סוף סוף לדירה "משלנו": שני חדרים בקומה חמישית ללא מעלית, קירות מקולפים בצבע ירוק וריח של חתולים במחיר סמלי, אפילו מטבח לא היה שם… היינו שם עם הילדים ולא ידענו שום דבר על עצמנו, חוץ מזה שאיננו רוצים לבקש שום עזרה מאף אחד.

בתוך המערבולת הזאת, כשאיש אינו יודע מה באמת קורה אצלנו – ואנחנו אובדי עצות, אחות שהכירה את הקהילה שם הציעה לנו ללכת לדינר של בית חב"ד האזורי. היה ניגוד עצום בין החוויות שלנו והקושי הקיומי שהיינו בו ובין הליכה לדינר מפואר, אבל היא לא ידעה את המצב שלנו… והחלטנו ללכת. למה לא, בעצם? הצלחנו למצוא בייביסיטר, לבשנו את הבגדים המכובדים ביותר שמצאנו במזוודות ויצאנו לנשום אוויר אחר, להיות לרגע אנשים אחרים. זאת הייתה ההרגשה.

ישבנו בצד, חווינו כל רגע – כמו בתוך בועה. היינו בשיא הפאר וההשקעה, הציגו שם מיזמים והצלחות, שיעורים ותוצאות מרשימות. היה שם בחור נחמד שדיבר איתנו וניסה לעודד ולחזק אותנו. התפעלנו מאוד מהשליחות המדהימה שעושים שם הרב והרבנית טננהויז – נהנינו מכל רגע, ובפנים ידענו שמשם אנחנו חוזרים לדירה הירוקה ולמציאות האפורה שמחכה לנו. אפורה כל כך שקמנו בבוקר כדי לטפל בילדים ולחפש עבודה. אפילו לבשל לא יכולתי…

חלפו עוד כמה ימים של כלום. בעלי חיפש עבודה של שליחות, כתיבת סת"ם או חינוך, ואני שלחתי אין–סוף מיילים של קורות חיים וחיפשתי עבודה כמורה. לא התקדמנו לשום מקום.

תחנה חמישית: פנמה סיטי

בשלב המייאש הזה פגש בעלי בהשגחה פרטית חבר, וזה הציע לו להיכנס לעסק כלשהו. האמת? היינו סקפטיים. בעלי מעולם לא התעסק בביזנס. כל מה שהוא ידע והכיר היה קשור לשליחות ולעשייה בקדושה. בכל זאת, בעצת המשפיעים הוא נכנס לעסק הזה והתחיל לעבוד. אחרי כחודש חל מפנה לטובה, כזה שהיה כתוב לנו מלמעלה עוד הרבה לפני שהתחילו הקשיים: סופת הוריקן פגעה במיאמי בעוצמה שלא הייתה כמותה זה שלושים שנה, והביזנס שבעלי התחיל להתעסק בו הפך להיות מבוקש ברמות שלא נראו כמותן. בתוך כמה ימים עברנו למוקד הפגיעה של ההוריקן (שהיה בחור מרוחק בתוך פנמה סיטי) שם הייתה לבעלי עבודה ללא הפסקה, יומם ולילה, והרווחים זרמו.

במקביל, גם שם כמו בכל מקום, חיכתה לנו אדמה יהודית שהיה צריך להצמיח – לא היו שם שלוחים, ולא הייתה שם כמעט יהדות. בתוך שבוע פתחנו "סאנדיי סקול", ערכנו מסיבת חנוכה (שוב, אחרי שנה, אך במקום אחר לגמרי…), פתחנו שיעורים, אירחנו בסעודות שבת ועוד. אומנם לא היינו שם תקופה ארוכה, אבל בזמן הקצר הזה הרצנו כל מה שראינו שחסר מבחינה יהודית. זאת הייתה תקופה טובה מאוד מכל הבחינות. אבל בכל אופן לא היה שייך מבחינתנו להישאר שם. הגיעו זוג שלוחים מהארץ להמשיך את הבסיס שהתחלנו, ואנחנו חזרנו למיאמי.

עוד פרט מדהים במסכת ההשגחות פרטיות הללו, כשבעלי עבד ללא הפסקה הוא הרוויח סכומים גדולים מאוד של כסף והתחלנו לשלם את החובות שהיו לנו בארץ ישראל. כשם שתמיד היה לנו ברור שלא נישאר במצב הנחות הזה – שהחובות רובצים עלינו ואינם מאפשרים לנו לשוב לארץ ישראל, ככה היה ברור לנו שלא נלך שוב להתרים בשביל לכסות את החובות. היינו שבורים לגמרי מהתרמות ורצינו לשלם הכול מכספנו. הרי עשינו דבר טוב, הישיבה זכתה לברכות רבות של הרבי מה"מ ופעלה דברים טובים בבחורים. היה ברור לנו שזה ייפתר בדרך הטובה והנכונה ביותר. ובאמת, באופן ניסי שלא יכולנו לדמיין מראש – בתקופה קצרה יחסית הצלחנו להחזיר את הסכומים העצומים שהיינו חייבים בארץ ישראל.

תחנה שישית: הלנדייל, מיאמי

חזרנו להלנדייל, ועכשיו היה לנו הכול חוץ משליחות. מצאנו שם דירה טובה, בעלי המשיך לעסוק בביזנס שלו, הילדים היו מסודרים, אבל בלי שליחות הרגשנו שזה לא נכון מספיק. לא הגענו עד לכאן רק כדי לגור פה בשקט. גם אם רצינו לעשות שליחות – לא היה קהל מתאים… גרנו באזור שגרות בו הרבה משפחות חב"דיות, לא היה אפילו את מי לארח לסעודות שבת. למרות הסיכוי הנמוך, פנינו לשליח באזור, הרב טננהויז, ושאלנו אם יש אזור פנוי לשליחות בשבילנו. והיה!

היה לו מקום בשבילנו, וקיבלנו אותו בלי שום פרוטקציה, ובהרגשה שלנו – למעלה מדרך הטבע ממש. עברנו לשכונת ט'רי איילנדס (Three Islands). בשכונה זו גרים הרבה יהודים, וגם בה, כמו בכל מקום, התחלנו בשליחות בכל הכוח. יצרנו קשרים עם היהודים באזור, ועסקנו בכל שאר הדברים ששליחות כוללת. לא קל להתחיל שליחות במקום חדש ולא מוכר, אבל בסייעתא דשמיא ובעבודה קשה הצלחנו לחבר את היהודים לקהילה גדולה ומגובשת. כיום יש לנו פה שיעורים, בית כנסת וקשר לכל אחד.

זרעים של גאולה פרטית

והדינר של הרב טננהויז, זה שביקרנו בו כזרים ולא שייכים לפני שמצאנו את עצמנו? מסתבר שהוא נערך מדי שנה…

כעבור חמש שנים השתתפנו בו שוב, והפעם אנחנו אלו שנקראנו לבמה כדי לקבל אות הוקרה על הפעילות שלנו בשליחות. בשבילנו זאת הייתה סגירת מעגל מרגשת, שלימדה אותנו שכבר חמש שנים קודם, בבית הירוק, כשבאנו לדינר "לא קשורים", נטמנו זרעי הגאולה שלנו אף שהיא עוד לא נגלתה לנו כשאנחנו במקום נמוך וקשה כל כך.

במבט לאחור אנחנו מבינים היטב את האמרה החסידית "ירידה לצורך עלייה", וכמו שאומר הרבי מה"מ ש"הירידה עצמה היא כבר העלייה".

מרוכזת ב"מה צריכים ממני?"

אני חושבת שהסוד במהלך התקופה הלא פשוטה הזאת היה ההבנה שה' מעביר אותנו משהו. שום דבר לא קורה "סתם". יכולתי להתנגד לקשיים, לסרב לתהליך ולעבודה שנדרשה ממני, להגיד "לא ודי". ה' יכול לתת לי את הפרנסה גם במיאמי, בלי שניאלץ לעבור לחור נידח כלשהו… אבל ברגע שאני מבינה שיש פה שיעור שאני צריכה ללמוד – אני מרפה ונותנת לרצון ה' לעבור דרכי.

וככל שאנחנו "נלמד" את השיעורים שלנו מהר יותר, בלי להתנגד, בלי לעסוק בעבר או בעתיד – כך נגיע אל הנקודה הסופית והמושלמת מהר יותר ובצורה טובה יותר. לעומת זאת, כשמישהו מתנגד לשיעור שה' מנסה ללמד אותו, בורח ושוקע בעצמו ובקשיים שלו, ה' מחזיר אותו שוב ושוב לאותה נקודה, עד שהוא ילמד. עברנו מסעות שיכלו לארוך זמן רב, אבל בכל מקום היינו תקופה קצרה, נתנו את המקסימום שלנו בשביל הסביבה – ועברנו הלאה לשלב הבא. למדנו מהר.

כל עוד אני בעמדת "משפיע" ולא "מקבל", מרוכזת ב"מה צריכים ממני" ולא ב"מה אני צריכה" לא אשקע בדיכאון, ולא משנה מה קורה סביבי!

המחשבה ש"אני נמצאת פה, מה אני יכולה לתת?" אינה משאירה מקום למחשבות האחרות – ודווקא כאשר מנתבים אותה לעשייה בפועל.

היו הזדמנויות רבות כל כך ליפול לייאוש במהלך השנתיים מלאות התהפוכות שעברו עלינו עד שהתייצבנו, ורק המחשבה על הנדרש מאיתנו והעשייה בכל מקום אפשרי הן שהחזיקו אותנו עד עכשיו.

מתכווננת בכל פעם מחדש

אין חיים בלי עליות וירידות, שאלות, התמודדויות והתלבטויות. כדי לדייק את עצמי מתוך המקום שבו אני נמצאת – מדי פעם צריך לערוך בדיקה פנימית. כמו גיטרה שצריך לכוון כל הזמן.

אני שואלת את עצמי ואת ה' אם כרגע אני עושה את מה שנדרש ממני. נשמע שזו שאלה גדולה מאוד, ולא ברור לכאורה איך אפשר לענות עליה…

אבל האמת היא שאם נקשיב, ולא נהיה עסוקים רק במטרות שאנחנו רוצים להשיג – נשים לב שכל הזמן אנחנו מקבלים מסרים קטנים ומכוונים. זה נכון בשליחות, וזה נכון בחיים האישיים – בכל מצב. מובן שחשוב להתייעץ עם משפיעים ולכתוב לרבי מה"מ, כדי לוודא שאנחנו בדרך הנכונה. אבל מתוך שימת לב. לעשות רפלקציה ולא לפחד לתת לעצמי ביקורת.

דוגמה קטנה מהחיים שלי: בשנתיים האחרונות אני מוסרת שיעורי תניא לנשים ישראליות מחוץ לקהילה שלנו. בראש השנה האחרון ערכתי חשבון נפש בנוגע לשיעורי התניא, כי שמתי לב שקיבלתי כמה מסרים, נשים מהקהילה שפנו אליי ושאלו למה אותן אינני מלמדת תניא… הרגשתי שצריך לעשות פה שינוי כלשהו, לשנות את חלוקת הזמן שלי כך שאקדיש יותר זמן לנשים האמריקאיות בקהילה. עוד לא עשיתי שום דבר, רק החלטתי ביני לבין עצמי לכוון לשם וכתבתי לרבי.

לפתע, באופן בלתי צפוי, פנתה אליי בחורה מדהימה מהקהילה שהיא מנהלת פרויקטים גדולים בהייטק, והציעה לשבת איתי על ניהול בית חב"ד ולתת לי טיפים להשתפרות, להתייעלות ולניצול הזמן שלי בצורה טובה יותר.

רק הבנתי בתוכי את המסר והרגשתי נכונות לעשות שינוי, וכתבתי לרבי כמובן – אבל עוד בלי לדעת מה בדיוק לעשות – והנה ה' שלח לי את ההדרכה ואת הדיוק איך לעשות את זה באופן הטוב ביותר. לולי הייתי מקבלת את המסר ומכוונת את עצמי – זה פשוט לא היה יכול לקרות…

בהמשך לנאמר קודם, ערכתי שינוי נוסף ומהפכני. עד עכשיו לקחנו לרבי כמה קבוצות של נשים ישראליות משיעור התניא, ועכשיו אנחנו מוציאים קבוצה ראשונה של נשים אמריקאיות שזוכות לנסוע לרבי! אני משקיע המון בנסיעות הללו, בידיעה שההגעה לרבי משנה את המהות.

פעם שאלתי את אימא שלי איך אבא (הרב מוטי גל ע"ה) קירב יהודים רבים כל כך – והיא אמרה לי שהוא פשוט הביא מקורבים לרבי. אז לקחתי את זה גם לעצמי, ואני רואה במוחש שאישה שחוזרת מהרבי מתחילה עבודה של תשובה ממקום פנימי ומהותי הרבה יותר.

קשה מאוד לחיות בשינוי. אנחנו מגיעים לאזור נוחות והכי קל להישאר שם… אבל בין שאני שליחה רשמית ובין שלא, כדי לעבוד את ה' ולא את עצמי, ולהיות כל הזמן באמת בשליחות של הרבי – חייבים לעשות את העבודה הזו.

בהצלחה לכולנו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מפתיע לראות איך מושגים מהתורה ומהחסידות יכולים לעזור לנו להרחיב את הדעת ואת הגישה שלנו להורות, גם במצבים מאתגרים.

אחד המושגים הבסיסיים בתורת החסידות הוא: "ירידה היא צורך עלייה". הוא רלוונטי גם לזמננו, וגם לחלק גדול מהפרשות שקראנו בתורה לאחרונה בספר 'שמות' המתאר את ירידת עם ישראל למצרים. בעקבות הירידה הזו קרו דברים גדולים וחשובים ליעקב, ליוסף ולכלל עם ישראל. דווקא שם, במקום הנמוך הזה, זכינו להפוך לעם לראשונה.

המתנה שבאי העשייה 

בין הבנת עניין כלשהו בשכל, ובין היכולת 'להוריד' אותו ללב ולחיים, קיים מרחק רב, בפרט כשהדברים נוגעים לילדינו שהם "בבת עיננו". כל ניסיון, אתגר או קושי שלהם נוגעים לנו בעצם הנשמה.

הרבה פעמים כשמשהו לא טוב קורה אנחנו מייד נזעקות לנסות להושיע את הילדים שלנו מתוך הקושי או האתגר שהם חווים, כשלא תמיד זה אפשרי או נכון עבורם. לפעמים אף עוד לא באמת התבוננו והבנו אם ומהי דרך ההתערבות הנכונה.

בעולם שפעמים רבות שולח אותנו לחפש מייד איזה 'כלי' או פעולה הצריכה להיעשות כדי לגונן ולעזור לילד, אני מבקשת להציע לעיתים אי עשייה, שהייה ועבודה פנימית בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין השם יתברך – לפעמים זה הדבר הנכון. כמו עם ישראל, לפעמים צריך פשוט ללכת קצת במדבר, גם מבלי לדעת מתי נגיע אל הארץ המובטחת… זה לא קל, אפילו קשה, אבל לעתים זה חלק חשוב בצמיחה ובבנייה האישית.

הקושי כהזדמנות לצמיחה

אז איך אנחנו מצליחות ליישם את ההבנה הבסיסית שהכול תמיד מושגח לטובתנו ולטובתם העליונה, וש"אין רע יורד מלמעלה", גם ביחס לאתגרים שילדינו מתמודדים איתם? ומה כן לעשות במצבים שלא נכון או אי אפשר להגיש להם עזרה?

כדי לסייע לנו לקבל זאת, הרבי מפנה את תשומת ליבנו לאחד מעקרונות היסוד הקיימים גם בחסידות וגם בעולם הטיפולי־נפשי. לכל תהליך שאנו חווים יש את התצורה החיצונית שלו, ובמקביל גם את מה שקורה מתחת לפני השטח. ולפעמים ההיבט הפנימי שמתחת לפני השטח יכול להיות בעל כיוון או מגמה אחרת לגמרי מכפי שזה נראה מעל פני השטח [ע"פ דבר מלכות שמות, תשנ"ב].

כלומר, מה שנחווה אצלנו ואצל הילד כסבל או קושי, הוא בעצם הזדמנות הכרחית לצמיחה, לגילוי כוחות חדשים או הכוונה לאפיק טוב יותר של התפתחות עבור הילד.

בנוסף, יכולה לסייע לנו גם ההבנה שההורות היא בעצם מסע או תהליך ארוך טווח שאנו זוכים ללוות בו את ילדינו בשלבים ראשונים של צמיחה וגדילה בחייהם. בתהליך הזה הם לומדים את כללי החיים, ותוך כדי גם מגבשים את הזהות האישית שלהם.

ממילא מדובר במסע אישי שעובר כל ילד, ולפעמים הלימוד והגדילה יהיו בהכרח דרך נפילות או מצבים מאתגרים, אך חשובים עבורו כחלק מהדרך.

עצם הידיעה הזו כבר מקלה עלינו, ומאפשרת לתפוס מרחק מסוים במעורבות הרגשית שלנו בתהליך כאימהות.

התבוננות

כעת נוכל להשתמש בכלי ההתבוננות שהאדמו"ר הזקן, הקנה לנו – 'להרכיב משקפיים' של סקרנות ואמונה, ולהתבונן בשאלה:

איך ההתמודדות הזו של בננו עשויה דווקא להיות תורמת וחיונית עבורו? איפה טמונים ה'פירות' שהתהליך הזה מאפשר?

כדי לאפשר התבוננות ממרחק או פרספקטיבה לא מעורבת ריגשית כאימהות דואגות ואכפתיות, יכול לעזור לנו מאוד גם להיזכר ולהישען על השותף השלישי שיש בגידולו של כל ילד – הבורא יתברך.

התשובות לא תמיד יגיעו מיידית ותידרש לעיתים סבלנות, אך כשהתהליך נעשה מתוך שהייה, סבלנות ותפילה, אנו עשויות לקבל תובנות מפתיעות על מה ילדינו ומה אנחנו עשויים להרוויח דווקא מתוך הדרך המאתגרת. וכן לאפשר צמיחה וגילוי מקומות חדשים של עוצמה וחוסן אצל הילדים שלנו ואצלנו, כאלה שלא הכרנו קודם לכן.

לסמוך

התנאי הנוסף החשוב שמאפשר לילד לצמוח במצבים כאלו ולא חלילה ההפך, הוא האמונה שלנו בו וביכולת שלו לצלוח את המשבר ולצאת ממנו מחוזק!

חשוב מאוד שבכל פעם מחדש נעשה את העבודה הפנימית הזו, ונתחזק ביכולת שלנו לסמוך על הילד ועל הכוחות שקיבל מהשם יתברך. הילד מרגיש בכך, אפילו אם הדברים לא נאמרים במילים מפורשות, ושואב מכך כוחות ועוצמות.

במקביל נוכל לתת לילד להרגיש ולדעת שבכל צעד בדרך אנחנו לצידו, וזמינים עבורו לתמיכה, חיזוק, חיבוק והתייעצות.

בונות חוסן

לאורך כל הדרך נמשיך ונידרש לחזק אצלנו את היכולת להרפות ולתת למציאות ולפתרונות להתגלות בפנינו, לעיתים גם ללא צורך בהתערבות ישירה מצידנו. בכך אנחנו עצמנו מתחזקות בחוסן, ביטחון, אמונה ויכולת הכלה לאתגרי החיים.

כך אנו בונות בנפש ילדינו קומה של חוסן ועמידות בפני מצבים מאתגרים נוספים עימם הם עשויים להתמודד בהמשך ולא תמיד יש להם מענה מיידי, וכן מתנות נוספות: יכולת התמודדות עם מצבי משבר, גילוי והיכרות עם יכולותיו וכוחותיו האישיים, סבלנות ויכולת להישען ולבטוח בהשם יתברך גם בזמנים מאתגרים ועוד.

כל כך הרבה למידה שמתאפשרת לילדים, רק בזכות היכולת שלנו לעצור, להרפות ולהיות כמו מרים, אחותו של משה. היא הייתה נוכחת והתבוננה בעמדת "ותתצב . . מרחוק", תוך כדי מתן תמיכה נפשית ורגשית 'מאחורי הקלעים' לפי הצורך.

שנזכה לבנות את כוחות הנפש האלו הן בהקשר הפרטי, והן ברמה הכללית בתהליך שעם ישראל עובר כרגע, תהליך של לידת הגאולה השלמה מתוך צירי הגלות. בעזרת השם נזכה לראות בפועל ממש איך דווקא מתוך הקשיים, תיוולד גאולה וישועה גדולה שלא בערך למה שביכולתנו לדמיין.

וכמאמר דוד המלך: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקִים אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ!" [תהילים מו, יא].

גליה אשרוב היא מטפלת בשילוב אמנויות, מנחת סדנאות, מפתחת שיטת "אמא מטפלת" ומדריכת הורים.

באדיבות מגזין עטרת חיה

לרישום למסיבה לחצי כאן

לכתבה המלאה לחצי כאן

באדיבות מגזין "אשת"