שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-33 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

הציפיה הגדולה לחזרת החטופים/ות מלווה אותנו מאז שבת שמחת תורה, אין יום ואין רגע דל שבו אנו לא מצפים מייחלים ועושים ככל אשר לאל ידינו למענם כל אחד ואחת בדרכו/ה שלו/ה האחד מתפלל, האחר נותן צדקה, זה מפגין, וזה נוסע לבקר את משפחות החטופים, הצבא עסוק בהגברת הלחץ הצבאי והדרג המדיני בניסיון להגיע לעסקת חטופים, הקריאה להגברת האחדות למען השבת החטופים לא פוסקת לרגע ובעצם מה לא נעשה עבורם! 

ובכל זאת הם עדיין אינם אתנו והלב שותת דם בכל רגע שעובר עליהם שם במנהרות חמאס בתנאים לא אנושיים בלתי נסבלים ובאכזריות שאין כדוגמתה… 

אני ארצה להתייחס אל הפן האנושי הקיים בעם ישראל הנפלא ושל העולם כולו הרואה בסבלם של החטופים ולבו יוצא אליהם, אין בכוחנו עוד לשאת בסבל הנורא שעובר עליהם ופוקד אותנו בידיעה שאין לנו 'דרך קסם' להגיע אליהם ופשוט לשלוף אותם משם, כולנו מייחלים לנס שיקרה ונשוב לראותם בריאים ושלימים, אבל בינתיים החוסר אונים, התסכול והייאוש פוקדים אותנו!

מצב זה מוציא מאתנו זעם, תסכול והתפרצויות בכל פעם בה מגיעה איזה שהיא ידיעה אודותם, סרטון מרושע ואכזרי שמוציאים אויבנו, הסרטונים שהתפרסמו מתיעוד בשבת שמחת תורה שיצאו בשבוע האחרון הוציאו מדעתו את כל מי שצפה בהם, כך שבכל פעם בה רק מתחילים לדבר על עסקה אפשרית המשפחות היקרות דרוכות ומיד יוצאים לרחובות לזעוק את זעקתם בניסיון לא לפספס את הרגע..

ברגע זה יוצא לו הרגש האנושי והחמלה שבנו ופורצים מאתנו, ובקול לא לנו אנו זועקים ממעמקי נפשנו זהו די מספיק, חייבים, אבל ממש חייבים לעשות הכל אבל הכל ממש כדי להשיבם עכשיו ועכשיו ממש! 

הלב האנושי והרחום שלנו לא מאפשר לנו לעמוד מנגד ולהישאר אדישים למצב הנורא הזה, בו משפחות החטופים עוברים שבעה מדורי גיהינום כל יום כל רגע שיקיריהם שם, הסבל מתגבר ונעשה מזמן כבר בלתי אפשרי.

אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבורם, עבורנו בכדי להקל במעט את הסבל הנורא שפוקד אותנו ועובר עלינו בעקבות המצב המורכב כל כך שנקלענו אליו?

בשורות הבאות אנסה לתת מבט נוספת למצב משברי הנחווה בנפש האדם, מה עובר עליו? ולמה הוא זקוק מאתנו באותם רגעים? דרך נקודת מבט הנשקפת מפרשת השבוע מהפן החסידי והפסיכותרפי.

החזקה רגשית לעומת שימוש באובייקט!

השבוע נקרא בפרשת בהר

אחד הנושאים החשובים הכאובים והמהותיים בפרשתנו הנו 'משבר כלכלי' המתרגש על אדם. התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג  באנשים שנקלעו למשבר כלכלי כפי שמתארת זאת התורה.

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח).

אחד המאפיינים העיקריים במשבר כלכלי הנו המשבר הנפשי הנלווה אליו. הערך והדימוי העצמי של האדם המתמודד עם משבר כלכלי נפגע, בהתייחס לתקופה בה היה נתון במצב כלכלי טוב. החוויה הנפשית רגשית בה הוא נתון מלווה בבושה גדולה מעצם המצב ומעצם המחשבה שכעת הוא יצטרך להיתמך ולהיעזר באחרים.

המציאות אליה התגלגל חדשה לו והוא לא מוצא בה ידיים ורגליים. הוא חש אבוד באפילה, מנסה למצוא כל דרך להסתיר את המצב מאחרים, ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר. כל יום שעובר עליו מלווה בתחושת כאב, כעס ותסכול, פחד וחוסר אונים.

הדבר המשמעותי שמחזיק אותו ומסייע לו להחזיק מעמד הנה התקווה שאוטוטו המצב יחלוף והוא ישוב למעמדו הקודם, ההבנה שהמצב הנו חולף ואינו 'בר קיימא' מעודד אותו.

אולם ככל שהזמן חולף לו ואין סימנים לשינוי הנראה באופק, אזי מתהווים סדקים בתקווה המיוחלת לשינוי ואט אט המצב הופך למשבר אקוטי והמשבר מתקבע ומופנם בנפש שכנראה זהו גורלי ואין את ה-לְמָה לקוות יותר.

כאן בא הציווי של התורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"..

ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר כלכלי הנה החזקה!

רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).

 הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי! שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה.

האור החיים הקדוש כותב על המילים וּמָטָה יָדוֹ – "והחשיך אורו והודו".

האדם הנתון במשבר כלכלי מאבד את אורו והודו, החיוניות שבאדם כבה.

החזקה אין משמעה רק סיוע כלכלי על מנת להוציאו מהמשבר, החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.

אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר כלכלי. היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.

אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו.

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם, מבאר את מהות המעלה הגדולה המצויה במצוות גמילות חסד עם הזולת בכך שמעבר לנתינה הפיזית הוא גם מפייסו בדברים.

וכך הוא מבאר זאת (תוכן ערוך): גמילות חסד נפעלת על ידי התעוררות הלב שמתוך כך שגומל חסד בגופו עם הזולת מכיר הזולת בכך שהוא אוהבו. מצב זה יכול להתאפשר כאמור רק על ידי התעוררות רגש אהבה פנימי כלפי הזולת. השותפות הרגשית בכך שצער חברו נוגע לו עמוק בנקודת לבבו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהוא מפייס את חברו בדברים היוצאים מן הלב וחודרים אל לב זולתו. ובפרט כשמתבונן בכך שהוא עצמו היה יכול היה להיות במצב בו נתון הזולת, רק שההשגחה העליונה כיוונה שהוא זה שיהיה הנותן והזולת יהיה המקבל. (ספר המאמרים תש"ט).

זהו רגע מכונן בו האדם חש את כאב וצער הזולת וחובר אליו ממקום כנה ועמוק ומגייס את כוחותיו ורגשותיו למען הזולת לגמול עמו חסד בגופו ונפשו כאחד.

בהמשך לציווי "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" באים כאמור מיד שני הפסוקים הבאים:  "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם).

התורה פונה אל האדם שבחר לראות את מצוקת חברו והחליט לסייע לו במתן הלוואה. מצד אחד באמת יפה מצדך שבחרת לסייע לחברך בשעת מצוקתו, רק זכור! אל תנצל לרעה את מצבו בכדי 'לגזור עליו קופון' בלקיחת ריבית ממנו..

התורה פונה אל האדם ומזהירה אותו מפני לקיחת ריבית כחלק מהתגייסותו עבור הזולת! וכן ישנה את ריבית הממון המוכרת לכולנו במתן הלוואה. אמנם ישנה ריבית נוספת, ריבית זו מכונה בחז"ל 'ריבית דברים' המתייחסת להכרת הטוב וההודאה על מתן הסיוע הכספי שנתן האדם לחברו, אך גם ובעיקר למתן הסיוע הנפשי רגשי אותו העניק לו חברו.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו מצפים ל-'ריבית' על מה שעשינו עבור הזולת. אתה זוכר איך תמכתי בך אז כשהיית במשבר נכון?, אתה זוכר כמה שעות ימים ולילות בילינו יחד והייתי אוזן קשבת עבורך?, אני היחיד שראה אותך אז ועמדתי לצדך לאורך כל הדרך זוכר?

 'ריבית דברים' מציבה ומציגה את האדם במערומיו וגורמת לו לחוש בושה קיומית, היא מונעת ממנו את האפשרות לחוש סובייקט נפרד, בעל בחירה, רצונות ומאוויים, היא מונעת ממנו להשמיע את קולו אך בעיקר היא מונעת ממנו את הזכות הבסיסית לחוש ראוי לקבל סיוע מהזולת! 

שכן ברגע שהנושה בא עמו 'בריבית דברים' במניפולציה ובסחיטה רגשית על עצם הסיוע הנפשי והרגשי אותו העניק לו, מקבל הסיוע חש נטול עמוד שדרה לעמוד ולהתייצב אל מול הנושה ולהישיר מבט אל 'מושיעו'. ברגע זה המסייע משחזר למסתייע על ידו את אותה תחושת חוסר אונים, בושה, השפלה, כאב, תסכול וצער אותם חווה ברגעי המשבר הכלכלי בו היה נתון!..

מצב זה עלול להוביל את המסתייע לכניעה רגשית (שבסופו של יום מייצרת אישיות לא בשלה ותלותית) אל מול המסייע ולהפנים את העובדה שאיננו ראוי כלל לסיוע, שכן בלעדי המסייע ש'הושיע' אותו ממצבו מי יודע איפה הוא היה כעת!?

ריבית זו הנה תזכורת ועדות מהדהדת וזועקת שהעזרה והסיוע אותו הענקתי לזולת היוו את החשיבה והראייה העצמית והאנוכית שלי ולא באמת את מצוקתו של הזולת!, שכל מאוויי היו נתונים לתועלת האדרה והעצמה אישית שיצמחו לי מסיוע זה.

אחרים ראו בה 'אובייקט' אבל  באמת היא הסובייקט שאין לו תחליף עבורי!

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי לוֹ יְהוּדִי עַל שְׂפַת הַיָּם, יְהוּדִי פָּשׁוּט, לֹא מַשְׂכִּיל וְלֹא לַמְדָן, שֶׁכָּל יְדִיעוֹתָיו הִצְטַמְצְמוּ בִּקְרִיאַת תְּפִלּוֹת מִן הַסִּדּוּר, קְרִיאַת תְּהִלִּים וּקְרִיאַת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מֵהַחֻמָּשׁ. אוּלָם אִישׁ זֶה הָיָה בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְלֵב זָהָב. בִּהְיוֹתוֹ טַבָּח הִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. עִם זֹאת מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַח אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁבְּעִירוֹ וְדָאַג לְפַזֵּר לָהֶם הָרַבָּה צְדָקָה וּבִמְיֻחָד לְסַפֵּק אֶת צָרְכֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶם.

שְׁמוֹ הַטּוֹב הָלַךְ לְפָנָיו עַד שֶׁאֲפִלּוּ מוֹשֵׁל הָעִיר נָתַן בּוֹ אֵמוּן רַב וּמִנָּה אוֹתוֹ לִגְבּוֹת אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִגִּיעַ לוֹ מֵהָאֳנִיּוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִתְחוּמוֹ. כָּךְ הָיָה הַטַּבָּח מְקַבֵּל כָּל אֳנִיָּה שֶׁהִגִּיעָה לַנָּמֵל, עוֹלֶה עַל סִפּוּנָהּ, מְקַבֵּל מֵרַב הַחוֹבֵל אֵיזֶה חֵפֶץ מֵהַמִּטְעָן שֶׁבָּהּ לְפִי בְּחִירָתוֹ, וְגוֹבֶה אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִתְחַלֵּק בֵּינוֹ לְבֵין הַמּוֹשֵׁל.

כָּךְ עָבְרוּ עַל הַטַּבָּח יָמִים רַבִּים שֶׁל עֲבוֹדָה עַל סִפּוּנֵי הָאֳנִיּוֹת עַד שֶׁהָפַךְ לְאִישׁ עָשִׁיר מְאֹד.

יוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר עָלָה הַטַּבָּח עַל סִפּוּן אֳנִיָּה שֶׁקָּרְבָה לַחוֹף כְּדַרְכּוֹ, לָחַשׁ רַב הַחוֹבֵל בְּאָזְנוֹ וְאָמַר בְּעַרְמוּמִיּוּת כְּשֶׁחִיּוּךְ רָחָב עַל פָּנָיו: יֵשׁ לִי חֵפֶץ יָקָר מְאֹד לִמְכֹּר לְךָ, מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד, הֲתוֹאִיל לִקְנוֹתוֹ?…

תָּמַהּ הַטַּבָּח. בִּתְחִלָּה נִרְאָה לוֹ הַדָּבָר כְּעֵסֶק חָשׁוּד, וְאוּלַי בִּלְתִּי כָּשֵׁר, בְּכָל זֹאת הָיָה סַקְרָן לְדַעַת בַּמֶּה מְדֻבָּר וְשָׁאַל: עַל אֵיזֶה חֵפֶץ אַתָּה מְדַבֵּר?…

עָנָה לוֹ רַב הַחוֹבֵל: רַק אֵם תַּחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ וּתְשַׁלֵּם לִי עַל כָּךְ, אֶתֵּן לְךָ אוֹתוֹ. וְאִם לֹא כֵן, לֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ לְעוֹלָם.

נִמְלַךְ הַטַּבָּח בְּדַעְתּוֹ וְחָשַׁב, אוּלַי בְּכָל זֹאת מְדֻבָּר בְּחֵפֶץ יָקָר וְחָשׁוּב שֶׁכְּדַאי לִקְנוֹת וְהֵשִׁיב לְרַב הַחוֹבֵל: בְּכַמָּה כֶּסֶף מְדֻבָּר?…

עָנָה רַב הַחוֹבֵל: עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זָהָב. אִם כֵּן, הַרְאֵה לִי אֶת הַחֵפֶץ!

הֵבִין רַב הַחוֹבֵל שֶׁהַטַּבָּח סַקְרָן מְאֹד לָדַעַת מַהוּ הַחֵפֶץ וְעָנָה בְּגַסּוּת הָרוּחַ: לֹא אֶמְכֹּר לְךָ אֶת הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים אֶלֶף זָהָב.

סַקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַטֶּבַח עָלְתָה וְאָמַר: אֲנִי חֵפֶץ לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ. חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל גָּבְרָה וְהוֹסִיף וְאָמַר: רַק אֵם תְּשַׁלֵּם לִי אַרְבָּעִים אֶלֶף זָהָב אַרְאֶה לְךָ אֶת הַחֵפֶץ.         

כַּאֲשֶׁר רָאָה הַטַּבָּח אֶת חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל שֶׁבְּכָל רֶגַע הוּא מַגְדִּיל אֶת מְחִיר הַחֵפֶץ, כִּמְעַט הִתְיָאֵשׁ. אוּלָם בְּכָל זֹאת לִבּוֹ לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ וְהֶחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ הַמִּסְתּוֹרִי לַמְרוֹת מְחִירוֹ הַיָּקָר.

רַב הַחוֹבֵל אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ טֶרֶם יְקַבֵּל אֶת מְלוֹא הַסְּכוּם שֶׁבִּקֵּשׁ.

רָץ הַטַּבָּח אֶל בֵּיתוֹ הֵבִיא אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם שֶׁנִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ וְדָרַשׁ בְּתֹקֶף: אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת מִיָּד אֶת הַחֵפֶץ שֶׁקָּנִיתִי.

צָחַק רַב הַחוֹבֵל בְּקוֹל מְלַגְלֵג וְאָמַר: תּוֹךְ זְמַן קְצַר הַחֵפֶץ יַגִּיעַ לְכָאן בְּרַגְלָיו.

וּמִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת תַּעֲנוּג שֶׁל עִסְקָה מֻצְלַחַת בִּמְיֻחָד יָרַד רַב הַחוֹבֵל לְסִפּוּן הָאֳנִיָּה, וְתוֹךְ זְמַן קָצָר הֵחֵלּוּ לִנְהֹר מִשָּׁם מֵאוֹת יְהוּדִים – אֲנָשִׁים נָשִׁים וְטַף לְבוּשִׁים בִּסְחָבוֹת וּבְגָדִים בְּלוֹאִים, חֵלְכָּאִים וְנִדְכָּאִים, רָזִים וְחַלָּשִׁים, הָאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁדַד רַב הַחוֹבֵל בְּסִיּוּעַ חֲבוּרַת פּוֹשְׁעִים שׁוֹדְדֵי יָם.

רַב הַחוֹבֵל הוֹסִיף בְּצִינִיּוּת וְאָמַר: אוּלַי הַחֵפֶץ אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אוּלַי אַתָּה מִתְחָרֵט שֶׁקָּנִיתָ אוֹתוֹ. הָאֱמֶת, שֶׁנִּסִּיתִי לִמְכֹּר אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים לְלֹא הַצְלָחָה, לוּלֵא קָנִיתָ אוֹתָם הָיִיתִי זוֹרֵק אוֹתָם לַיָּם.

הַטַּבָּח הַצַּדִּיק לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ עוֹד אֶת דִּבְרֵי רַב הַחוֹבֵל הַמְּרֻשָּׁע וְאַף לֹא לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו.

רַק עָנָה וְאָמַר: הָיָה שָׁוֶה וּכְדַאי לִי לְשַׁלֵּם כֶּסֶף רַב עֲבוּרָם!

הַטַּבָּח הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לִפְדּוֹת מֵאוֹת שְׁבוּיִים הֵבִיא אוֹתָם גַּם לְבֵיתוֹ וְטִפֵּל בָּהֶם הֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם, צִוָּה לְרָחֳצָם וְהֵבִיא רוֹפְאִים לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים שֶׁבָּהֶם.

לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשְׁשׁוּ סִפְּרוּ הַשְּׁבוּיִים שֶׁרַב הַחוֹבֵל וְהַשּׁוֹדְדִים הִתְנַפְּלוּ עַל הַכְּפָר בּוֹ הֵם גָּרִים, גָּזְלוּ אֶת מָמוֹנָם וּלְבַסּוֹף לָקְחוּ אוֹתָם בַּשֶּׁבִי, הִכְנִיסוּ אוֹתָם לְבֶטֶן הָאֳנִיָּה מָקוֹם חָשׁוּךְ וַחֲסַר אֲוִיר צַח וְנָתְנוּ לָהֶם רַק לֶחֶם לֶאֱכֹל וּמַיִם לִשְׁתּוֹת.

רִחֵם הַטַּבָּח עַל הַשְּׁבוּיִים וְסִפֵּק לָהֶם בְּאַהֲבָה אֶת כָּל מַחְסוֹרָם בְּמָזוֹן וּלְבוּשׁ.

בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּיִים בָּלְטָה בִּצְנִיעוּתָהּ נַעֲרָה יְתוֹמָה יְפֵהפִיָּה, שֶׁמָּצְאָה חֵן בְּעֵינֵי הַטַּבָּח וְרָצָה לְשַׁדֵּךְ אוֹתָהּ לִבְנוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַבַּחוּרָה וְאָמַר: יֵשׁ לִי בֵּן בַּחוּר טוֹב וְחָכָם, אִם תִּנָּשְׂאִי לוֹ תִּהְיִי אֶצְלֵנוּ בַּת בַּיִת וְתִחְיִי בְּאֹשֶׁר.

הַנַּעֲרָה הַצְּנוּעָה הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ וְלֹא עָנְתָה דָּבָר, כֵּיצַד תְּסָרֵב לָאִישׁ הַצַּדִּיק שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיהָ?!…

וּמִיָּד הֵחֵלּוּ בַּהֲכָנוֹת לַחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֲמוּרָה הָיְתָה לִהְיוֹת בְּרָב פְּאֵר.

הַטַּבָּח הִזְמִין לַחֲתֻנָּה אֶת כָּל יְהוּדֵי הָעִיר – תַּלְמִידַי חֲכָמִים וַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, עֲנִיִּים עֲשִׁירִים, אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה וּפְדוּיֵי הַשְּׁבוּיִים, מִי לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה זוֹ?…

הִגִּיעַ לֵיל הַחֻפָּה וַאֲנָשִׁים הִגִּיעוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם לַחֲתֻנָּה. כֻּלָּם רָצוּ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹדֶה הַשְּׁבוּיִים שֶׁנּוֹשֵׂא לָאִשָּׁה אֶת אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁנִּפְדּוּ מִן הַשְּׁבִי.

בְּתוֹךְ הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁהִגִּיעַ לַחֲתֻנָּה בָּלַט בָּחוּר שֶׁהָיָה עָצוּב בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.

הַטַּבָּח שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל הַמֻּזְמָנִים הִבְחִין בַּבַּחוּר הֶעָצוּב שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד יָשַׁב וּבָכָה, הוּא נֶעֱצַר לְיָדוֹ וְשָׁאַל: מַדּוּעַ הִנְּךָ בּוֹכֶה?…

הַבָּחוּר לֹא הֵשִׁיב מִיָּד, הוּא הָיָה כִּמְהַסֵּס אִם יֵשׁ מָקוֹם לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה אוֹ לֹא. וּבְכָל זֹאת לְאַחַר זְמַן מַה פָּצָה פִּיו וְאָמַר: הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לִי. לִקְרַאת יוֹם הַחֲתֻנָּה שֶׁלָּנוּ הִגִּיעוּ הַשּׁוֹדְדִים וּבִטְּלוּ לְפִי שָׁעָה אֶת מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה. וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת כַּלָּתִי שֶׁאִתָּהּ עָמַדְתִּי לְהִתְחַתֵּן עוֹמֶדֶת תַּחַת הַחֻפָּה עַל מְנַת לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר, אֵיךְ לֹא אֶצְטַעֵר?…

הַטַּבָּח הָיָה מְבֻלְבָּל לְרֶגַע וְלֹא יָדַע מַה לְּהָשִׁיב… הִבִּיט עָלָיו בַּחֶמְלָה וְהִפְטִיר: אוּלַי אוּכַל לְפַצּוֹת אוֹתְךָ בְּהַרְבֵּה כֶּסֶף עַד שֶׁתִּהְיֶה עָשִׁיר.

הַבַּחוּר עָנָה בְּעֶצֶב כְּשֶׁדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵעֵינָיו: שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יְפַצֶּה אוֹתִי. חָפֵץ אֲנִי בַּכַּלָּה שֶׁלִּי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר בָּעוֹלָם. אֲבָל עַכְשָׁו אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, מֵאַחַר שֶׁהִיא הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת חַיֵּינוּ מִי יָכֹל לִמְנֹעַ אֶת זֶה בַּעַדְךָ?!….

הִרְהֵר הַטַּבָּח שׁוּב בָּעִנְיָן וּלְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת פָּנָה לִבְנוֹ וְסִפֵּר לוֹ אֶת סִפּוּר הַבַּחוּר וְהֵעִיר שֶׁהַשּׁוֹדְדִים הִפְרִידוּ בֵּין הֶחָתָן לְכַלָּתוֹ.

הַבֵּן, שֶׁעָמַד תּוֹךְ כַּמָּה דַּקּוֹת לִהְיוֹת חָתָן, הֵגִיב בְּאֹפֶן מִיָּדִי וְהֶחְלֵטִי: אִם כֵּן זוֹהִי הַכַּלָּה שֶׁל הַבַּחוּר וְלֹא שֶׁלִּי, אָסוּר לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.

הִסְכִּים הָאָב עִם הַבֵּן וְהוֹסִיף וְאָמַר: אִם כֵּן, הַכֹּל מוּכָן לַחֻפָּה שֶׁלָּהֶם! נַעֲרֹךְ אוֹתָהּ מִיָּד לְטוֹבָתָם וּלְשִׂמְחַת כָּל הַמֻּזְמָנִים שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.

מִיָּד הִלְבִּישׁוּ אֶת הַבָּחוּר בְּבִגְדֵי חָתָן וְעָרְכוּ אֶת חֻפָּתוֹ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַטַּבָּח דָּאַג לְסַפֵּק לֶחָתָן וְלַכַּלָּה אֶת כָּל מַחְסוֹרֵיהֶם!

יחסי מטפל מטופל והדרך ליצור קשר משמעותי עם המטופל!

היכולת לאפשר למטופל להיפגש עם הפגיעות שלו ולחלוק אותה עם אחרים, עוברת ביכולת של המטפל להיפגש עם הפגיעות שלו עצמו ולחלוק אותה יחד עם המטופל! במקום לנסות להעביר את האחריות להתנהגות בין המטפל למטופל ולנסח אותה בפרשנות טיפולית ולהשליך אותה על תסביכי חיי הילדות של המטופל ננסה להיפגש עם החלקים הלא פתורים של עצמנו העולים ביננו לבין המטופל וליישב אותם יחד!    

ישנו מאמר נפלא ועמוק של ד"ר ג'ודי מסלר דייוויס העונה לשם:

Davies, J.M. (2004). Anyway  Whose Bad Objects Are We' – "האובייקטים הרעים של מי אנחנו איך שלא יהיה"? בו היא מתארת באומץ ובגילוי לב שני מפגשים עם המטופלת שלה קארן.

היא שופכת אור על יחסי מטפל מטופל ועל פריצת דרך בטיפול ברגע מכונן של מה שהיא מכנה 'הרס עצמי והרס הדדי' המוביל להכרה הדדית!

אני ארצה להתייחס כאן לשלושה מושגים טיפוליים מהגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית העולים מן המקרה המיוחד הזה. 

המושג הראשון העולה מן המפגש ביניהן הנו 'ריבוי מצבי עצמי'!

פיליפ ברומברג פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי מהזרם השלישי בפסיכולוגיה מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית בספרו הנודע  'Standing in the spaces' ובמאמרו הידוע: 'the multiplicity of self  and the psychoanalytic relationships' , ('ריבוי מצבי עצמי והיחסים הפסיכואנליטיים'). מדבר ברומברג על מגוון מצבי נפש דינמיים משתנים אצל האדם אותם מכנה ברומברג 'ריבוי מצבי עצמי'.

ברומברג טבע את המושג ריבוי עצמי. על פי גישתו של ברומברג בניגוד לתפיסתו של פרויד את מבנה הנפש כיחידה אחת הבנויה משכבות עומק של מודעות (המודל הטופוגרפי) רואה ברומברג את נפש האדם כמבנה רוחבי המורכב ממצבי עצמי רבים היוצרים אשליה של אחדות העצמי.

תנועה גמישה בין מצבים אלו משמרת את אשליית האחדות באופן בריא וחיובי, אך כאשר תנועה זו נפגעת עקב שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים המופעלים כדי לשמור על חוויית המשכיות העצמי, מוגבלת חוויית העצמי והיכולת לחוות אותו במלואו.

במקרה של ג'ודי וקארן הדבר בא לידי ביטוי בשלב בו ג'ודי מודיעה לקארן שהיא לא יכולה להזיז את המפגש ביניהן ליום שני. ג'ודי עורכת בינה לבין עצמה דיאלוג בין ריבוי חלקי העצמי אותן היא פוגשת לאחר הודעה דרמטית זו לקארן. ג'ודי מגדירה זאת כהכרה עצמית מנחמת.

היא 'שואלת' את עצמה: "מי צריך את זה חשבתי"?. "אם אני כזו אוימה מדוע היא איננה עוזבת"? יש לי כל כך הרבה פניות מעניינות שאיני חופשיה לקבל, ואיני עוזרת לה בכלום.. לא בשום דבר". "ברגע זה נלחמתי להעלות תמונות של פציינטים שחשבתי שאני עוזרת להם: פציינטים אשר ראו אותי כחמה יותר, אכפתית יותר, מסייעת מבחינה תרפויטית יותר מאשר התייחסותה של קארן" פציינטים שנתנו לי אישור לראייה המועדפת של עצמי, פציינטים אשר חשבתי שהם רואים אותי יותר 'במדויק'. מבלי דעת התחזקתי בדעותיי בדיוק כמו קארן". ואז עולה בה קול פנימי אחר: "ממעמקי מוחי יצא לו קול קטן שלא רציתי בו. את יודעת שהיית יכולה שעה אחת יותר מוקדם אם לא תורידי את הילדים בבית הספר"…. 

בהמשך ג'ודי מתארת: "עכשיו התחלתי לחוש נרגזת. התחלתי להרגיש כאילו מצבי העצמי האחרים שלי התחילו לקשור קשר כנגדי". וכך ממשיכה ג'ודי לתאר את המאבק בין ריבוי מצבי העצמי המציפים אותה ממתינה לתגובתה של קארן. 

 אפשר לראות את התהליך שעורכת ג'ודי עם עצמה בתוך תהליך ריבוי מצבי עצמי מחולק לשניים שהם אחד. הדיאלוג פנימי אותו עורכת ג'ודי בינה לבין עצמה משקף תהליך של ריבוי מצבי עצמי בו היא נתונה באותה שעה לא קלה. וביחד עם זאת מכיוון שלתהליך זה נלווה שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים (ניתוק רגשי) בכדי לשמר את חוויית המשכיות העצמי כפי שהיא רוצה לחוות אותו, חוויית העצמי מצטמצמת ולא מתאפשר לה לפגוש את מרחב העצמי במלואו.

כלומר: ג'ודי עסוקה כעת בלראות את עצמה היא לא רואה את קארן, מצב של תפיסת הזולת כאובייקט ולא כסובייקט בעל ישות נפרדת ועצמאית זאת משום שלתפיסתה קארן לא רואה אותה, כלומר גם קארו לדעת ג'ודי רואה אותה כאובייקט ולא כסובייקט. ג'ודי זקוקה לבן אדם נח ומאפשר בשעה קשה זו בה היא לא מרגישה טוב וקארן לא בדיוק עונה על קריטריונים אלו.   "יחסים מתוחים ולא נתונים לחיזוי, הכל נתון לשינויים בלתי צפויים, דרישות בלתי אפשריות, אכזבות פתאומיות, תסכולים ופרצי כעס היה אך מעט שהיה זורם ונח".

כשפגשה את קארן בחדר ההמתנה חשה שקארן חצי מתלוננת חצי גוערת בה על כך שהיא עדיין חולה. אז כאשר קארן מבקשת פגישה מוקדמת יותר ג'ודי שבה ורואה את אותה קארן שהיא ציירה לעצמה כפי שהיא מתארת- "אה, כן, הנה  זה קורה: הדרישה הבלתי אפשרית"  מעניקה לג'ודי הזדמנות להחזיר לידיה את השליטה דרך הסירוב לקארן אף על פי שישנה אפשרות להיענות לה…

יחד עם זאת הדיאלוג הפנימי של ריבוי מצבי עצמי מאפשר גם גמישות רגשית וחשיבתית שם ג'ודי פוגשת חלקים אחרים המרכיבים את העצמי שלה המאפשרים מרחב תמרון גדול יותר בינה לבין קארן, היא יכולה לראות כיצד היא לא באמת רואה את צרכיה של קארן בכך שיש באפשרותה אם תרצה להזיז את הפגישה ליום שני, ושהעניין הוא עקרוני נגד קארן, כיצד היא מתייגת בדיאגנוזה את קארן כ- Borderline" (הפרעת אישיות גבולית), כיצד היא כועסת, קצרת רוח, ולא אמפטית, ושפתאום הפכה מצטדקת… 

אמנם: ג'ודי עדיין לא שם בשביל קארן וצרכיה בכדי להיענות לבקשתה. כלומר עדיין חסרה כאן הכרה הדדית. לשם כך תזדקק ג'ודי וכן קארן להרס עצמי והדדי עליו אדבר בהמשך.

המושג השני העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'פירוש בטיפול'!

לואיס ארון פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי יהודי אף הוא מהזרם השלישי בפסיכולוגיה ומהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית במאמרו: 'פירוש כביטוי לסובייקטיביות של המטפל'.

  לקח את המושג פירוש בטיפול שכלל והרחיב אותו בהגדירו פירוש כתהליך בטיפול הנועד לאפשר תחושת סובייקטיביות למטופל, ולא כפעולה המגדירה תובנה של המטפל מתוך עולמו של המטופל.

ארון חידד את המושג פירוש בהכנסת אלמנט הרגש המווסת הנעשה על ידי המטפל בטיפול בו נפגשים שני סובייקטים. יתר על כן היענות רגשית של המטפל בפרשנות אותה הוא נותן בטיפול למטופל היא זו המאפשרת לה להיות אפקטיבית.     

הפירוש על פי ארון הינו: 'תצפית מתוך האינטראקציה הבין אישית ולא מחוצה לה'. הפירוש הינו עדות על הקשר הבין אישי ויכולת הקרבה שבין מטפל למטופל.

בניגוד לתפיסה הקלאסית הרואה בפירוש תובנה של המטפל לעולמו של המטופל. רואה הגישה ההתייחסותית בפירוש כהצעה בלבד ותו לא. הפירוש הינו בירור משמעות הקשר שבין המטפל למטופל, תהליך בירור יחד עם המטופל ולא באופן חד צדדי.

במקרה של ג'ודי וקארן אפשר לראות את הפירוש אותו מנסה ג'ודי להעניק למחווה שעשתה קארן כלפיה בהגישה כוס תה מתרמוס כסף וכוס נלווית ותוך כדי מזיגה היא אומרת "זה יהיה טוב בשבילך סבתי הייתה נוהגת להכין לי את זה כאשר הייתי חולה". ג'ודי נזכרת שגם סבתה הביאה עמה מתכון דומה מרוסיה, אותו הייתה מכינה כשמישהו במשפחתה תפס שפעת. ואז ג'ודי מכריחה את עצמה לחשוב מה קורה כאן..

ובדיאלוג בינה לבין עצמה היא מעלה פרשנויות: "מי הייתי אני ברגע זה בתוך ה- transference (העברה)? האם קארן פחדה שאני עומדת למות כמו אביה"?….

ולאחר ניתוח מעמיק בו היא רואה עצמה ייצוג של אביה של קארן, היא אומרת לעצמה:  "אבל אולי זה לא היה אביה של קארן בכלל. מה על אימה שלה"?… ואז מתחיל הניתוח המעמיק על אימה של קארן.

בתהליך זה אפשר למצוא שני שלבים: בשלב א'  של הפרשנות זו ניתן לראות כי הפירוש משרת פעולה על פי הגישה הקלאסית ולא תהליך כפי שהוא מיוצג בגישה האינטר סובייקטיבית. ג'ודי עדיין עסוקה בעצמה ולא ממש פנויה לקארן. היא אינה רואה בפעולה שנוקטת קארן ניסיון  לבניית תהליך שהינו קשר בין שני סובייקטים.

ארון מדגיש את אחד המרכיבים העיקריים באינטרסובייקטיביות והוא האניטר-אפקטיביות. הוא מדבר על הצורך של המטופל לחוש שיש לו השפעה רגשית על האנליטיקאי. הוא ידע זאת רק אם האובייקט אליו הוא מכוון את ביטויו הרגשי, סובייקט נפרד, מגיב בדרך המוכיחה כי הושפע מבחינה רגשית, כאשר משהו בתוכו זז, השתנה. ג'ודי אמנם נרגשת ממה שקורה כאן, אך מיד היא לוקחת את הפרשנות לעבר אביה ואמה של ג'ודי ומערכת היחסים ביניהן. במקום לבדוק את משמעות התהליך המתרחש כאן ועכשיו בינה לבין קארן.

בשלב ב' כאשר קארן נשענת לעבר ג'ודי עם הכוס תה, ג'ודי חרדה וחשבת תוך הצטנעות על התסבוכת שכמעט לא ניתן להבינה של התהליך הפסיכואנליטי ושינוי. היא אומרת לעצמה "זה לא כל כך פשוט שהאנליזה מורכבת ממספר אינסופי של רגעים כאלה, אלא שכל רגע מכיל המון דרכים פרשנויות שונות ואופנים: מילים, פעולות, הבעות פנים, שפת גוף". 

ואז היא מתארת בראשה את מה שעובר בינה לבין קארן בפרטות: "את נראית רע אומרת קארן, אני מרגישה רע. אבל אני מחייכת. זה לא בכוונה תחילה, זה פשוט קורה- הפגישה ה-אינטרסובייקטיבית בין המצב העצמי של התחייבות ומצבה היא. החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי, ומוצאת את עצמה רצויה שם. עד כמה שונה ייראה ה-'אני מרגישה רע' אם זה היה מלווה ברדידות אמוציונאלית ונסיגה או בסוג של ייאוש גובר בדומה לדיכאון של האמא שלה".

כאן ג'ודי כבר עורכת תהליך אינטר סובייקטיבי במערכת היחסים הבין אישית שלה עם קארן.

כאן ג'ודי רואה את קארן כישות סובייקטיבית נפרדת. באומרה: "החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי"! 

היא מכירה ברגשותיה ומנסה להבין כי קארן מנסה למצוא את רגשותיה של ג'ודי במערכת היחסים הזו באומרה: "היא העזה להיכנס לעולם שלי, ומוצאת את עצמה רצויה וראויה שם"!

המושג השלישי העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'הרס עצמי והרס הדדי כתהליך להכרה הדדית'!

הכרה הדדית מושג שתבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכואנליטיקאית יהודיה אמריקאית אף היא מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית.

במאמרה 'הקשר הראשון'. היא מגדירה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. היא מאפשרת לעצמי לממש את פעולתו ואת ייחודו באופן מוחשי.

אולם: הכרה כזו יכולה לבא רק מאחר אשר אנו מצדנו מכירים בו או בה כאדם בזכות עצמו." 

היא ממשיכה ואומרת "הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל הראה שמאבק זה לזכות בהכרתו של האחר, וכך לאשר את עצמנו, מהווה את לב לבם של יחסי שליטה".

כלומר: לכל אדם צורך ורצון בהכרה בו כישות עצמאית ונפרדת על כל המשתמע מכך. כל פגיעה בהכרה זו תעורר את הצורך בשליטה בכל דרך אפשרית מה שמעורר מאבקי כח.

ביחסי מטפל מטופל ההכרה הדדית מתבטאת ביכולת להכיר ששנינו בני אדם שונים מצד אחד בנפרדות ובישויות שלנו, אך שותפים בתכונות הנפש האנושיות המרכיבות את שנינו כבני אדם.  

במקרה של ג'ודי וקארן ניתן לראות שני שלבים בהכרה והכרה הדדית. תחילה נראה את מאבקי השליטה הכוחניים התוקפניים הלא מאפשרים מצד שיניהן על מנת לזכות בהכרה.

חוסר הכלה אמפטיה וקבלה של קארן מצידה של ג'ודי מחד והתנגדותה של קארן לטיפול, חוסר שביעות רצון מג'ודי כמטפלת, תוקפנות זעם ותסכול כלפי ג'ודי,  מאידך כשכל אחת משניהן אינה רואה את השנייה. לאחר מכן: קארן מבינה שבכדי לזכות בהכרה מצידה של ג'ודי היא חייבת להכיר בה. היא מצידה נוקטת בפעולה המביעה הכרה בג'ודי בהתייחסה אל מחלתה, המתבטאת בכוס התה אותו היא מגישה לג'ודי. ג'ודי מצידה עורכת פרשנות פנימית למה שקרה ביניהן עקב הגשת התה. תחילה היא משליכה זאת על מערכת היחסים של קארן עם הוריה. לאחר מכן היא עורכת פרשנות עם ניתוח מעמיק ליחסים שבינה לבין קארן בניסיון להבין את משמעות היחסים ביניהן. 

תהליך זה מביא את ג'ודי 'להרס עצמי': תהליך בו היא עורכת חשבון נפש עם עצמה ובוחנת את חשיבתה ויחסה המחפירים כלפי קארן הנובעים מתפיסתה המעוותת את קארן.

והיא מתארת "אני לוקחת את הכוס של קארן בידיים שלי, נושמת את חומו המרפא והארומטי. אני חשה רגע של אשמה… אני נהיית מודעת לפרץ קטן של בושה בהיזכרי עד כמה שנאתי את קארן יום לפני כן ופחדתי מהפגישה באחה"צ הזה. אולי טעיתי ביחס אליה.

 אני שמה לב ל- countertransference complementarity, (השלמה להעברה נגדית) כשאני לוגמת לגימה עמוקה, ארוכה ומנחמת מהחלב של קארן, לא כל כך כדי להיות אובייקט טוב עבורה אלא יותר ע"מ להגיב לבקשתה, כשהיא מקווה לקבל הכרה לטוב ליבה ולנדיבותה, בקשה שמרוחה על כל הפנים שלה: בקשה לאפשר לה להיות עצמי טוב. 'החלב שלי טוב ומזין ומרפא, משיבה התגובה שלי".

מה שמוליך למצב בו מתאפשרת קבלה הכלה אמפתיה של שתיהן האחת את השנייה. כפי שמתארת זאת ג'ודי בהרחבה שם. בו בעת חושבת ג'ודי כיצד ניתן להמשיך ולהחזיק את חיוכה של קארן באהבתה את עצמה ובו בזמן לעבוד כדי להביא את ה- 'affect states' (אפקט של מצב רוח) של היום שחלף, ארגוני העצמי-אחר של רוע וקנאה מפונים, למגע מודע וקואורדינציה? "האם ישנה דרך לכל אחת משתינו להחזיק ולתמוך ברוע שפונה, אשר הגדיר את המבוי הסתום התרפויטי של האתמול, בטוב האוהב של הרגע הנוכחי?"

אז קארן יוצאת עם אמירה משלה: "אני אוהבת להיות כאן היום, זורחת קארן". כן אני עונה, ולוקחת עוד לגימה מהחלב של קארן, מקווה שהפרשנות מעשה השתייה שלי יתמוך במצב העצמי של קארן ועדיין לאפשר יציאת המצבים העצמיים האחרים, שלה ושלי, אליהם אני עכשיו מושיטה את היד עם מילים של פרשנות.

פרשנות זו הינה כבר חלק מתהליך של בניית יחסים אינטר סובייקטיביים בדרך להכרה הדדית, ולא כפעולה פרשנית בפני עצמה של המטפל.

כאן מתחיל תהליך בו ניתן לראות את תהליך 'ההרס העצמי' משולב עם 'ההרס ההדדי', כפי שמתארת זאת ג'ודי.

"אבל מה עם שני האנשים האחרים שהיו כאן אתמול? אני שואלת אותה. הם היו די איומים. מה את ואני צריכות להבין מהם? האם יהיה אפשרי, אני תוהה, שמילה ופעולה ינועו בשני כיוונים שונים, ולהחזיק בהתארגנויות עצמי-אחר משלימות תוך מודעות לכך באותו הזמן? האם אני יכולה 'לשתות' את הטוב שלנו ולדבר בו בזמן על הפוטנציאל העצום לפגוע ב- ולבייש אחת את השנייה?"

קארן מצידה לא יכולה לשאת זאת והיא יוצאת שוב ממקומה ומעמדה בהצהרה: "את שונאת אותי, מצהירה קארן, כשעיניה מצטמצמות ופניה קדרו".

כאן כחלק מתהליך ההכרה ההדדית העובר בהרס העצמי וההדדי ג'ודי לא נרתעת ועונה לקארן:" 'כן לפעמים' אני מודה. תוך תקווה שה-  'enactment'הֶפְגֵּן-(ביטוי בפעולה) של התנהגויות לא מודעות בינינו יתמוך בעצמי הטוב של קארן בזמן שאני מנצלת את הרגע כדי להודות במילים על שנאתי לאחר".

כאן ג'ודי ממשיכה את התהליך ומעצימה אותו ואומרת לקארן "אך לשנוא אותך איננו אפילו הדבר הגרוע ביותר בכך, אני משיבה. גבותיה של קארן  מתרוממות…. החלק הגרוע ביותר של אתמול, של זמנים כאלה בינינו, איננו שאני מתחילה לשנוא אותך, אני אומרת לה. הדבר הוא שאני מתחילה לשנוא את עצמי. אני באמת שנאתי את עצמי אתמול בערב יותר מכל דבר אחר, לבטח יותר מאשר שנאתי אותך"!

 זה משפט מחץ בתהליך ההרס העצמי והרס ההדדי כבניית ההכרה ההדדית שעושה ג'ודי ביחסים הבין אישיים בינה לבין קארן!

הדבר בה לידי ביטוי בתמיהתה ושאלתה של קארן כלא מאמינה למשמע אוזנה את ג'ודי: "באמת? שואלת קארן, שנאת את עצמך יותר מאשר אותי? אני מתכוונת את לעיתים שונאת את עצמך, לא תרצי לספר לי מה את שונאת בעצמך, לא כן? קארן שואלת. אינני יודעת אולי כן. נעשה את זה לפי התור, אני משיבה.

כאן מתחילה ההכרה ההדדית לצאת ולפרוץ החוצה ברגש ובמילים מצדן של ג'ודי וקארן.  

"גבותיי מתרוממות. אני מחייכת. אנו משחקות אחת עם השנייה. את טובה קארן, אומרות גבותיי והחיוך שלי. את יכולה להרשות לעצמך להיות רע עצמי מידי פעם. אני מספרת קצת לקארן על העצמי הקר, ה-'מרושע' שהיה עלי להילחם בו כאשר נאבקנו בפגישתנו האחרונה. ועד כמה מכאיב ומבייש זה היה לחוש אותו חלק של עצמי בעבודתי אתה. היא הייתה נדהמת שיכולתי לחוש בושה על חלקים של עצמי והייתה, באופן בלתי אופייני, שקטה ומהורהרת. 

כאן כבר יכלה קארן לתת פרשנות כחלק מתהליך הטיפולי על עצמה:

"אני שונאת את עצמי רוב הזמן, היא מספרת לי כמעט בלחש. עמוק בתוכי אני רעה. הזמן היחיד בו אני מרגישה טוב הוא כשאני מוצאת חלקים רעים של אנשים אחרים.. כמו אתך. זה נותן לי להרגיש פחות לבד".   

ואז ג'ודי שמה לב לשינוי שהתרחש ביחסים הבין אישיים שביניהן: "אני יכולה לדבר עם קארן על הרגשת פגיעות: איך זה מרגיש בשבילי להיות פגיעה אתה, איך זה מרגיש עבורה להיות פגיעה איתי, הדרכים השונות בהן אפשר להגיב לפגיעות של מישהו אחר אהוב.

ואז ג'ודי נותנת פירוש לתהליך אותו עברה יחד ועם קארן: "אנשים מסוימים היו קוראים לדברים שאני חולקת עם קארן כשאנו מהרהרות ביחד על האפיונים השנואים יותר שלנו 'גילויים עצמיים', אך אינני מסכימה. 

אני חושדת שברגעים אלה, אני מספרת לקארן מעט דברים שהיא כבר לא גילתה בעצמה מתוך האינטראקציות בינינו. יותר מכך, אני אוהבת לחשוב שהמסר כאן הוא בתהליך : שבושה היא נסבלת! שהיא לא בהכרח תהרוס! שאפשר ללכת לקראת זה עם אהבה! הכרה וקבלה עצמית! אף כי התוקפנות והשפעתה על אחרים צריכה להילקח ברצינות".  

לאחר המסע הארוך ונקודות המבט העמוקות והייחודיות העולות מפרשת השבוע ומנקודת מבט פסיכותרפית נראה שהדבר הנוסף והמשמעותי שביכולתנו לעשות עבור החטופים אחינו ואחיותינו היקרים זה לשאול את עצמנו מה הם היו רוצים שנעשה עבורם? מה הם היו אומרים לנו כעם וכחברה כעת? איך הם היו רוצים לראות אותנו כעת במצב משבר עמוק שכזה?

אם ננסה להקשיב לקולם ולהיכנס לראשם אני חושב שהם היו מבקשים מעומק לבם ואומרים לנו: בבקשה תתפללו עלינו, תרבו בטוב וחסד עבורנו בעולם, אנחנו צריכים אתכם אתנו חזקים עבורנו, אז בבקשה שמרו על עצמכם ואחד על השני תקפידו להיות תמיד יחד מאוחדים! אין לנו מישהו אחר מלבדכם אז בבקשה תהיו שותפים למסע המטלטל הזה ותעברו אותו יחד כעם הן בטוב והן בהפכו! זה הכח המשמעותי ביותר שאתם יכולים להעניק לנו ולהיות עבורנו במקום האפל ביותר בו אנו נמצאים כעת!  

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פָּרָשַׁת בְּהַר/ אסתי פרקש

תִּהְיִי הַר

נִשְׁמָע קְצָת מוּזָר

אֵיפֹה סִינַי , הָעֲנָוָה

לְמָה כָּאן הַכַּוָּנָה?

בּוֹאוּ נִבְחַן רֶגַע הַתְּכוּנוֹת

וְנַסִּיק יַחַד הַמַּסְקָנוֹת

הַר- גַּאַוְתָן, שְׁאַפְתָּן, מוּדָע לְכִשּׁוּרָיו

סִינִי- צָנוּעַ, בַּיְשָׁן, תָּמִים וְעָנָו

וּבְכָל זֹאת שֵׁם הַפָּרָשָׁה הַנִּבְחָר

הוּא לֹא סִינַי אֶלָּא – בָּהָר

הַסּוֹד כָּאן טָמוּן

זוֹהִי הַצְהָרַת אֵמוּן

תִּהְיִי הַר , לֹא עֵמֶק, הַר סִינַי

מוּדַעַת, נוֹכַחַת ,מוּרֶמֶת

פּוֹעֶלֶת, מֻכְשֶׁרֶת ,מְגַשֶּׁרֶת .

אַךְ שִׂימִי 🤍

אַתְּ מַנְהִיגָהּ

בְּעַנְוָה !

הַעֲרָכָה עַצְמִית וּמוּדָעוּת

בַּעֲנָוָה וּבִצְנִיעוּת

הֵן יְסוֹדוֹת הַיַּהֲדוּת

בְּהַר סִינַי נִתְּנָה תּוֹרָה

אַחְדוּת הַנִּגּוּדִים זוֹ הָעֲבוֹדָה

וְאִם אַתְּ מְבֻלְבֶּלֶת וְתוֹהָה

מָה הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלְּךָ בַּסְּבִיבָה

מֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת זוֹ לֹא סִיסְמָה

הִתְחַבְּרִי לָאֱמֶת הַצְּרוּפָה

תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה

תְּבָרְרִי שֶׁאֵינְךָ מוֹנַעַת מֵאֵגוֹ וְגַאֲוָה

וְשֶׁיִּהְיֶה בְּהַצְלָחָה

תִּהְיִי הַר

הַר סִינַי

שַׁבַּת שָׁלוֹם

ול"ג שָׂמֵחַ

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה

לצפייה בתוצרים לחצי כאן

ממטרים עזים ירדו באיזור המרכז בסוף חודש שבט תשפ"ד. השמים נצבעו בצבע אפור, וגשם עוצמתי סימן כמו פסים אלכסוניים בדרכו לאדמה.

היה זה עבורי איתות ברור, שיבצר מאתנו להגיע לשמחת ברית המילה לנכדנו שיחי' , שאמורה להתקיים בשבת. כתבתי על כך לרבי ביום חמישי והנחתי בכרך "איגרות קודש". יום אחד בלבד עבר, והנה להפתעתי הרבה אני מבחינה, שהשמים בהירים. הגשם פסק לחלוטין וקרני שמש מאירות את היקום. היה זה מהפך מפתיע שאליו לא התכוננתי. יום שישי. שבת בפתח. אנחנו צריכים אם כך בזריזות מירבית לצאת לדרך.

עד שסיימתי לערוך סבב טלפונים לוודא, שימצא עבורנו מקום לינה בשבת, נס בפני עצמו, והנה השעון מראה שמאוחר. אל האוטובוס היוצא לצפון, לא נספיק להגיע בשעה היעודה.

החלטנו "להוריד יד מהלב" ולקחת "דרייבר" . נסיעה שאורכת כשלוש וחצי שעות ! ומחירה בהתאם. אך מדובר באירוע מיוחד. ברית מילה לנכד. עודדתי את עצמי, שלא אצטער על הסכום הנכבד שנצטרך להפרד ממנו…

הנהג הנחמד הגיע ואנחנו אמונים על דברי הרבי. שהכל בהשגחה פרטית מדויקת. זמן רב עמד לרשותנו כדי לנצל אותו ל"מבצעים" עם הנהג.

התחלנו במבצע "אות בספר התורה הכללי לאחדות ישראל". המשכנו במבצע "אות בספר התורה לילדי ישראל" . הנהג הסכים לשתף פעולה. קנה אות הן לעצמו והן לאחיינים הצעירים, בספרי התורה המיוחדים הללו. הוא סיפר, שאחת מקרובות משפחתו הנשואה, עדיין לא ניפקדה בילדים.

הצעתי שימסור לאמו שתתקשר אלי על מנת לספר לה, שבמקרים כאלה הרבי המליץ על בדיקת תפילין ומזוזות ודקדוק בדיני טהרת המישפחה. והנה, הדרך חלפה במהירות ובנעימים. ברוך השם הגענו אל היעד. הודנו לנהג וניפרדנו ממנו בלבביות בברכת; "שבת שלום"!

ברוך השם, זכינו להשתתף בברית המילה. ויהי רצון שיגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן. מקושר לרבי בלב ובנפש בבריאות ובשמחה.

יום ראשון הגיע. להפתעתי הרבה מאד, אמו של הנהג מתקשרת אלי. היא משתפת אותנו בכאב, שסילקו את בנה הצעיר מהתלמוד תורה בשל איחור קל. היא ביקשה את עזרתנו לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו הקדושה, שיחזירו אותו ללימודים. בנוסף היא סיפרה , שיש לה בן גדול שתורתו אמנותו, אך הוא רווק בוגר, שעדיין לא זכה להתחתן.

לא נלאה את הקוראים הנכבדים, בתאור צערה העצום של האם אותו חשה, כשסילקו את בנה מהמוסד. ואת כעסו של מנהל התלמוד תורה כשגילה, שהאם במצוקתה כי רבה היא, הלכה לשוחח בנושא הכאוב עם רב הישוב שלהם.

כתבתי לרבי ובקשתי את ברכתו הקדושה בענינו של הילד. שמתי בכרך "איגרות קודש", לא לפני, שהאם קיבלה על עצמה החלטה טובה. להגיד פרקי תהילים דווקא לפי השיעור תהילים שנהוג בחב"ד. לפי יום בחודש. וזאת לפני כל פרקי התהילים שהיא נוהגת להגיד.

ובנוסף קיבלה על עצמה כנהוג בחב"ד, להגיד את הפרק האישי בתהילים של כל אחד מילדיה. וכמו כן, הדריכה את הילד, שהתחיל לתת כל יום כמה פרוטות לצדקה בבוקר, כבקשת הרבי.

צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ברכת הרבי הושיעה אותם. המנהל קרא להם להגיע אליו. הוא כל כך כעס על הילד, שאפילו לא הביט בפניו, אך הסכים להחזירו ללימודים.

עוד מספר ימים חלפו והאם מתקשרת בשנית לגבי הבן הרווק. היא מדרבנת אותי לכתוב גם עבורו לרבי.

הצעתי לה לתרום לזכותו לבית חב"ד אבן יהודה והיא הסכימה. השתדלתי לעשות את השליחות שזכיתי בה בברכת הרבי "אזכיר על הציון" כיו"ר בית חב"ד הנ"ל. כתבתי לרבי מכתב נוסף, גם עבור הבן הרווק.

ביקשתי את ברכתו הקדושה, שימצא את הזיווג הטוב והמתאים בקרוב ממש. את המכתב הנחתי בכרך " איגרות קודש" של הרבי.

עברו עוד מספר ימים.

האמא המסורה צילצלה אלי ונשמעה שוב לחוצה. הצעתי לה, להוסיף על עצמה עוד משהו טוב ממבצעי הרבי. לצאת למבצע נש"ק לזכות זיווג טוב ומתאים לבן הרווק המבוגר.

היא ב"ה אשה עם לב יהודי חם. היא יזמה לצאת עם אשה נוספת בעלת רכב. הן חילקו נרות שבת לבנות, שאינן שומרות לעת עתה את מצוות התורה.

יום שישי הגיע. כז' אדר ב' תשפ"ד. צילצול הפל שלי נשמע היטב בסלון ביתנו. על הקו היתה האם שהודיעה לי הפעם בקול נירגש, "ברוך השם אתמול הבן סגר שידוך".

התרגשתי מאד ! חישוב מהיר ערכתי. התברר לי לשמחתי שתוך חודשיים בלבד הבן הבוגר נהיה חתן.

ברוך השם ברכת הרבי התקיימה בשני הבנים.!

בדידי הווה עובדא.

טמה חורושוכין

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-32 למלחמת הקיום על עמנו ארצנו ותורתנו הקדושים! המצב המורכב אליו הושלכנו כתוצאה ממלחמת הקיום שנכפתה עלינו מביאה עמה מצבים מורכבים וקשים הן בנפש והן בגוף, הרוגים, פצועים בנפש ובגוף, פינוי מהבית לתקופה כל כך ארוכה, התרסקות כלכלית של אנשי מילואים עצמאיים, ועסקים קטנים או גדולים של מפונים, יוקר מחיה ששבר כל שיאים אפשריים..

איך מתמודדים עם מצב שכזה? מניין שואבים כוחות להתמודד עם השבר הגדול שנחת עלינו? מה הכלים העומדים לרשותנו בכדי להתרומם ממורכבות שכזו? האם ניתן בכלל לצאת מנקודת שפל שכזו?

ייקח ויחלוף לו זמן רב עד שבאמת נוכל לאסוף את השברים ונצליח לעמוד שוב על שתי רגלנו, אם בכלל..

אבל בכדי לנסות להתמודד בכל זאת כעת עם המצב ולנסות להשיב אל חיינו את השפיות והכוחות לקום מנפילה כל כך מורכבת וקשה, ננסה לתת מבט נקודה ייחודית הנשקפת לה מפרשת השבוע כפי שמתבארת בתורת החסידות ומהיבט פסיכותרפי.

לא רק שלא דיבר הכתוב בגנותן של ישראל חלילה! אלא גילה ופרסם הכתוב בשבחן של ישראל!

השבוע נקרא בפרשת אמור

בסוף הפרשה התורה מתארת ומספרת סיפור יוצא דופן וחריג:

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן". (ויקרא פרק כ"ד פסוקים י'-י"א).

ורש"י על אתר מפרש:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה – מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא מְחֻיָּב. בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְּתוֹךְ מַחֲנֵה דָּן. אָמְרוּ לוֹ: מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם: מִבְּנֵי דָּן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב, ב')  נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיָצָא מְחֻיָּב; עָמַד וְגִדֵּף.
בֶּן אִישׁ מִצְרִי – הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהֲרָגוֹ מֹשֶׁה.
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַּיֵּר.
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה – עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה.
וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי – זֶה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ, שֶׁמִּחָה בּוֹ מִטֹּעַ אַהֳלוֹ. וַיִּקֹּב – כְּתַרְגּוּמוֹ: "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְּיֻחָד וְגִדֵּף. וְהוּא שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי. לְמַטֵּה דָן – מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן") שמות ל"א, ו') שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ.

התורה מספרת לנו על בנה של שלומית בת דברי משבט דן שבא לפני בית הדין הרבני שהעמיד משה רבינו במדבר וביקש חלק ונחלה עם שבטו שבט דן, אחרי שעם ישראל החל לחנות במסעותיו על פי ציווי ה' יתברך בחלוקה מוסדרת של שבטי ישראל.  כפי שמפורש במקרא: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ." (במדבר ב, פסוק ב').

בית הדין מסביר לו שאין יכולת לשכנו עם שבט דן לו אמו מיוחסת משום שאביו איננו יהודי ואינו נמנה על שבטי ישראל ומאחר והנחלה מוסבת על שם האב אין דרך לסייע לו..

אז בכדי להבין קצת יותר את מאחורי הקלעים של הסיפור ננסה לשפוך אור על הסיפור דרך חזרה בזמן לשעבוד מצרים: עם ישראל תחת שעבוד פיזיולוגי ונפשי כבד מנשוא מוצאים את עצמם נרדפים ומוכים בידי קלגסי מצרים, ללא מנוחה יום יום הם מאולצים לעבוד בעבודת פרך מייסרת, בעבודות כפייה רוויות סבל.

בתוך בליל האירועים מנצלים המצרים את ההזדמנות מצדם ומנסים לפגוע בנשות ישראל ולאונסן, אך ה' יתברך עמד להן בעת צרתן והציל את כולן ממש מאונס בעקבות עמדתן הבלתי מתפשרת על צניעותן וקנאותן על גופן ופרטיותן שלא אפשרו למצרים לפגוע בהן!

מקרה אחד ויוצא דופן היה זה שהפר את הסטטוס קוו במחנה ישראל. שלומית בת דברי משבט דן הייתה אישה מסבירת פנים, נעימה חביבה, וטובת לב, היא החזיקה במנהג אותו אימצה לשאול ולדרוש בשלום כל אדם שפגשה.

אלא שבמקרה של קלגסי מצריים היווה הדבר את הדך המעוותת לנצל את שאילת ודרישת השלום בכדי לפגוע בה. ואכן לצערה וצער משפחתה היא נאנסה על ידי הקלגס המצרי שהופקד על בעלה בשעבוד מצרים. אותו קלגס שראה ביופי הייחודי של שלומית בת דברי חמד אותה בלבו וכבר זמם וחרש עצה במוחו איך לפגוע בה.

באחד הימים הוא החליט הקלגס לבצע את זממו הוא הגיע לביתה של שלומית בת דברי בערב אחרי יום עבודה קשה, והוציא את בעלה בטענה שלא השלים את מכסתו כראוי והוא חייב לחזור כעת לעבודתו עד שישלימה, הוא הפקיד עליו את חברו שיפקח על עבודתו. ובינתיים ניצל את המצב כדי לפגוע בשלומית בת דברי ולאנוס אותה!

כשחזר בעלה שוב הביתה הוא היה רצוץ ושבור לחלוטין אמנם, אך הוא הרגיש והבין מיד את מה שאירע לאשתו כשראה אותה במצב הנפשי בו הייתה נתונה.

 למחרת ביום העבודה החדש חש הקלגס המצרי במבטים הזועמים המופנים אליו מבעלה של שלומית וחשש התגנב ללבו שמא יבולע לו, לכן הוסיף חטא על פשע בכך שהכביד על בעלה של שלומית את העבודה באופן יזום ומכוון, הוא היה מכהו ורודהו בעצמה, ומכביד את עול ומכסת העבודה היומית, שבעלה חזר הביתה חבול ומוכה, עייף ורצוץ מבלי יכולת לעשות דבר על העוול הגדול והנורא שאירע לאשתו האהובה! ולפירוש אחר במדרש לא הניחו עד שרצחו נפש! (ויקרא רבה, מדרש תנחומא על אתר).

את אותו קלגס מצרי הרג משה וטמן בחול כפי שמתואר בפרשת שמות: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל."

ורש"י על אתר מפרש:

וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם.
אִישׁ מִצְרִי – נוֹגֵשׂ הָיָה מְמֻנֶּה עַל שׁוֹטְרֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מַעֲמִידָם מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר לִמְלַאכְתָּם.
מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי – מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה – רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָּׂדֶה. 

בנה של שלומית נולד לה מאותו קלגס מצרי אך גדל  וחי עם אמו שלומית, וכעת הוא נאבק על הכרתו ועל זכותו לחלק בתוך שבטו שבט דן בזכות אמו, אך בית הדין נאלץ לדחות את בקשתו מכיוון שייחוס לחלק ונחלה לשבטים מתייחס אחר האב ומכיוון שאביו מצרי היה לא ניתן היה ליחסו לשבו שבט דן!

משמעות הדברים הנה שכעת אין למשפחתו חלק ונחלה בין שבטי ישראל. בנה של שלומית ששמע את פסק הדין זעם וברוב זעפו קילל את שם ה' ויצא מבית הדין.

הרבי מליובאוויטש: מבאר באריכות מסביר ונשען על מפרשי המקרא ומדרשיו להוכיח ששלומית בת דברי הייתה אשה טובת לב, עדינה, צנועה בקדושה וטהרה ככל בנות ישראל הכשרות שרבב לא דבק בה על פי פירושם של ה'חתם סופר', 'האמרי שפר', ו'האשתרוק הקדוש)!

אך לצערה הטבע האבהי מאישיותו של הקלגס, שגדל והתפתח לאיש (בשעת המעשה שגידף את שם ה' היה בן 42, על פי פירוש החזקוני) שמידותיו ודרכו בעולם הושחתו בהתנהגות שהלכה והידרדרה ככל שהזמן הלך וחלף לו, עד שהגיע לשפל כאשר בית הדין פסק, פסק-דין על פי הוראת וציווי ה' יתברך אך הוא לא היה מסוגל לקבל ולהכיל את פסק הדין גידף וקילל את שמו של ה' יתברך! 

מוסיף הרבי מליובאוויטש ואומר שעל פי תפיסה זו ששלומית בת דברי הייתה אשה כשרה שרבב לא דבק בה ושתכונת הנפש והרגלה לשאול בשלום הבריות הנו תכונת ומידת נפש הנובעת מרגישות אנושית ואין בה לערער חלילה על מידת צניעותה של לשלומית נבין עניין נוסף בסיפור זה.

העובדה שהתורה באופן מכוון ומודע בחרה לפרסם את שמה ושם אמה ושם שבטה של שלומית בת דברי למטה דן ברבים יש בה בכדי ללמדנו הוראה בעבודת ה' ובין אדם לחברו, שכן ידועה הזהירות הקנאית והטוטאלית של התורה שלא לדבר או לספר חלילה בגנותן של בני אדם ויתרה מזו אף בגנותן של בעלי חיים טמאים לא דיבר הכתוב!

מדוע אם כן בכל זאת כאן בחרה התורה באופן חריג ויוצא דופן לפרסם את שמה ושם אמה ושם שבטה שלומית בת דברי למטה דן?

מסביר הרבי: שבסיפור זה ובחשיפת שמה של שלומית לא רק שאין חלילה גנאי לשלומית בכך, להיפך זהו שבחה של שלומית שעל ידה נודע ונתגלה שבחן של כל בנות ישראל שהקפידו באדיקות רבה על שמירת צניעותן ופרטיותן לבעליהן בקנאות רבה! כפי שמעיד הכתוב: " גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם". (שיר השירים פרק ד' פסוק י"ב). מכאן למדו רז"ל שלא נחשדו ישראל על העריות!

(לקוטי שיחות חלק ל"ז שיחה ב' עמ' 67 ואילך).

'יתרון האור מן החושך' הנו כאשר החושך מגלה לנו שהינו חלק מן האור!

מדוע בוחרת התורה לספר לנו וללמד אותנו על שבחן של בנות ישראל ומידת צניעותן המופלאה דרך סיפור קשה ומורכב כל כך?

ישנן במקרא ובתנ"ך שפע ושלל דוגמאות וסיפורים חיוביים וייחודיים על מידת הצניעות הייחודית של בנות ישראל שמהם ניתן ללמוד על ההקפדה היתרה והקנאית של בנות ישראל בצניעות ובנאמנותן לבעליהן ול-ה' יתברך?

ההסבר נעוץ ביסוד הדברים של מאמר החכם מכל אדם שהפך מושג יסוד ומהותי בתורת חסידות חב"ד הלקוח מפסוק בספרו של שלמה המלך 'קהלת' "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". (קהלת פרק ב' פס' י"ג).

מקור ביאור הפסוק בתורת חסידות חב"ד הינו מספר היסוד של מייסד התנועה רבי שניאור זלמן מ-ליאדי ספר התניא שם נתבאר פסוק זה (פרק י"ב) בהקשר של עבודת האדם המכונה 'הבינוני' הנמצא במאבק תמידי עם שני יצריו ומשיג שליטה מוחלטת על רצונותיו שבמוחו ותאוותיו שבלבו במחשבה, דיבור ומעשה, ומסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל הצד ההפכי ובפרט אל צד הקדושה (שם).

'האדמו"ר הזקן' מצטט (שם) על כך את הפסוק הנ"ל מקהלת וראיתי שיש לחכמה וגו'. ראשית יש להדגיש שאדמו"ר הזקן משמיט את המילה וראיתי אני מדברי שלמה המלך על מנת להדגיש כי המאבק והשליטה על המח והלב עם היצר הרע הינה ביכולתו של כל אדם ולא רק של שלמה המלך.

אדמו"ר הזקן מבאר (שם) את הפסוק באופן מעמיק ומסב את הדיון בפסוק מהעובדה שלחכמה יש יתרון על הסכלות, אל  הדרך בה החכמה משיגה את היתרון מן הסכלות. לשם כך הוא נעזר במשל המדגיש את היתרון של האור מן החושך. כלומר הדרך בה האור משיג את יתרונו שליטתו וממשלתו כדברי האדמו"ר הזקן (שם) הינה בדרך בה פועל האור, והוא בעצם פעולתו הטבעית 'להאיר', כלומר בדרך ממילא, וכדבריו (שם) "שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא".

בדבריו אלו ועל פיהם משלים האדמו"ר הזקן את ביאורו לנמשל ואומר: "כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה (דימוי הקליפה הינו: לחושך הרוחני, המכסה על האור האלוקי כפי שקליפה מכסה על הפרי), וסטרא אחרא (הצד האחר, כלומר: המציאות המנגדת לאור האלוקי נקראת, הצד האחר) שבחלל השמאלי (שבלב) מפני החכמה שבנפש האלוקית שבמוח".

כלומר: אדמו"ר הזקן בחר לבאר במשל את המושג: 'יתרון האור מן החושך' ועל ידו את הנמשל 'יתרון החכמה מן הסכלות', באופן שונה מן הרגיל ובשתיים:   א. בכך שהוא מתייחס לדרך בה משיג האור את יתרונו מן החושך.   ב. בהדגשתו: 'יתרון האור מן החושך' דווקא ולא על החושך.                                          

בכך בעצם פותח אדמו"ר הזקן דרך לחשיבה מחודשת על הדרך בה האדם יכול להשיג שליטה על חייו, ובהקשר הספציפי את השליטה של האדם על מציאות החושך והרע בעולם המכסה על אור ה' בעולם והוא מאבק האדם עם יצרו ותאוותיו הבאים מן המציאות המכסה ומעלימה על אור ה' בעולם 'הסטרא אחרא' כאמור.

כאשר האדם לומד כי הדרך להשגת המטרה לא עוברת בהתנגדות ובמאבק לוחמני עיקש פנים אל פנים עם החושך ובהשאלה החושך המכסה על אור ה' בעולם, אלא ממילא כאשר מאירים את המקום באור ממילא נדחה החושך. משם הדרך אל היתרון הבא מן החושך, כלומר מהחושך עצמו, בעזרתו ובסיועו של החושך קצרה.

הרבי מליובאוויטש: מרחיב את המושג במאמר ייחודי העונה לשם: 'ואשה אחת מבני הנביאים' (מלכים ב' פר' ד' פס' א' ואילך) העוסק בביאור פסוק זה בעבודת ה'. (שבת פרשת חיי שרה ה'-תשמ"ו (1986).

הסיפור בקצרה המתואר בספר מלכים הוא אודות אשת עובדיה הנביא שנפטר והותיר חובות אחריו, עקב מסירותו ודאגתו למאה נביאי ה' ללחם ומים בשעת משבר וסכנת חיים בה היו נתונים. האישה פונה אל אלישע הנביא בתחינה ובזעקה לעזרה מפני הנושה יהורם בן אחאב שהלווה לעובדיה בריבית, המאיים לקחת את שני בניה לעבדים תחת החוב. אלישע הנביא מושיע אותה בעזרת נס שמימי המתחולל אל מול עיניה בעזרת 'אסוך שמן'- כלי קטן ובו מידת שמן קטנה לסיכת הגוף שנותר לה בבית המעיד על מידת העוני בו הייתה שרויה, וכלים שאשת עובדיה לווה מכל מכריה על פי ציוויו של אלישע, אשת עובדיה מוזגת מן האסוך את השמן שזורם מן הכלי ולא נעצר עד שכל הכלים שלוותה התמלאו בשמן. אשת עובדיה פועלת על פי ציוויו של אלישע באמונה תמימה, מוכרת את השמן משלמת את החוב ומכלכלת את עצמה ושני ילדיה עם מה שנותר לה על פי דברי הנביא: "ואת ובניך תחיי בנותר". יש מפרשים שמבארים ש-'הנותר' הוא הכסף ממכירת השמן, ויש המבארים ש-'הנותר' הוא השמן הנותר בכלי. חכמים דרשו (ילקוט שמעוני על הפסוק) ש- 'בנותר' הכוונה עד שיחיו המתים כלומר לזמן בלתי מוגבל, כדי להסיר ממנה דאגה וכתגמול על מעשהו של בעלה שהציל את נביאי ה' במסירות נפש.

הרבי מבאר את דברי הנביא אלישע לאשת עובדיה (פס' ג') "ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך כלים ריקים אל תמעיטי", על פי תורת החסידות. משמעות כלים ריקים מבאר הרבי הינו מעמד ומצב נפשי בו האדם חש 'ריק' כמטפורה לריקנות נפשית רוחנית וריחוק מאור ה', כאשר האדם יתבונן במעמדו ומצבו זה אומר הרבי אזי יאיר על ובנשמתו אור ה'. יתרה מזו אומר הרבי יתרון האור הבא מהתבוננות זו גדול יותר מן האור כפי שהוא מצד עצמו, כיתרון האור מן החושך.

כלומר: כאן נכנס נופך נוסף בביאור המושג 'יתרון האור מן החושך', בכך שהאור הבא ממצב נפשי של ריחוק מהאור (אור ה') גדול יותר ביתרונו מן האור לכשעצמו (שלא קדם לו מצב של 'חושך'- ריחוק ריקנות וכד').

יתרונו בא לידי ביטוי בכך שהריחוק, הריקנות הפנימית, מעוררת געגועים פנימיים וכסיפה אל האור (אור ה'). החושך משמש תפקיד משמעותי בכך שהוא פועל על הנפש, מגלה ומעורר בה כוחות נעלמים ובכך מזמין מפגש מחודש עם האור הבא מן החושך בעוצמה ייחודית לאדם המתמודד עם הריקנות, מה שבא לידי ביטוי ביצירתיות הייחודית לאדם ולכוחותיו הייחודיים לו ובעוצמת 'האור' הבאה מן 'החסך' של השהיה בריחוק ובריקנות פנימית.

הרבי מוסיף (שם אות ב') שביתרון האור הבא מן החושך ישנם שני עניינים:   א. יתרון האור בכדי להאיר את החושך: כלומר- שבכדי להאיר במקום רחוק וחשוך ביותר, צריך אור גדול ביותר.  ב. יתרון הנפעל כתוצאה מן המרירות מהחושך המסתיר על אור ה', הממשיך מבחינת 'יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ' (תהילים י"ח, י"ב), כלומר: חושך שלמעלה מאור.

ומסיים הרבי: שעל ידי ההתבוננות על הריחוק מאור ה' והריקנות הפנימית שבו המעוררת את המרירות והגעגועים הנובעים ממנה, מגיעים למצב של חושך שלמעלה מאור.  

הרבי מזמין אותנו להתבונן על מצב נפשי שאינו אידיאלי עבור האדם מחד והוא ריחוקו מאור ה', מצב בו האדם שקוע בתאוות העולם הזה ללא פנאי נפשי להחדיר בעולמו ובנפשו את אור ה'. אך מאידך מצב זה יכול להיות הזדמנות מיוחדת עבורו להגיע למצב הרבה יותר גבוה מבחינה נפשית ורוחנית לולי הזדמן לו  המצב הנפשי בו היה רחוק מאור ה' והריקנות הפנימית הייתה מנת חלקו.

המדרגה הרוחנית עליה מדבר הרבי הינה כאמור 'החושך שלמעלה מן האור', בבחינת 'ישת חושך סתרו', כלומר: כאשר האדם מתבונן בחושך הפנימי בו הוא שרוי, רחוק מאור ה' וחלל  הריקנות הינה מנת חלקו, התבוננות פנימית זו מביאה לידי מרירות נפשית (הדגש הוא על מרירות בניגוד לעצבות, מרירות הינה התבוננות על המצב הלא אידיאלי, לעומת עצבות שהינה שקיעה אל תוך המצב הלא אידיאלי. ובמילים אחרות האם אני קרבן של המצב הלא אידיאלי מה שאומר שאני חלק ממנו ללא יכולת לשלוט במצב ולצאת ממנו, או שמא נקלעתי אל המצב הלא אידיאלי, מה שאומר שמצב זה זר לי וכעת באופן זמני אני נתון בו) המעוררת ומגלה בו כוחות נעלמים פנימיים הבאים 'מעצם הנפש', ומזמינה מצב בו האור הנמשך ומאיר על נפשו ובנפשו הינו אור המגיע מעצם הנפש שעוצמת השפעתו על הנפש היא שלא בערך לאור הנמשך על הנפש מצד עצמו.

ובמילים אחרות: המצב המזדמן לאדם בו הוא רחוק מאור ה' וריקנות 'ממלאת' את חלל הנפש הינו מצב ייחודי בו כוחות הנפש העצמיים והנעלמים יכולים לבא לידי ביטוי בהתגלות הנפש ובעוצמה רבה. מצב זה יכול להתאפשר כאשר האדם מנצל את ההזדמנות שבמצב הלא אידיאלי הזה ריחוקו מאור ה', לצורך התבוננות במצבו הנפשי ובריקנות הממלאת אותו, התבונות מעמיקה במצבו תזמין מרירות שתאפשר לנפש לגלות כוחות ייחודיים לאדם זה, ופנימיים הבאים מעצם הנפש.

כוחות ייחודיים ופנימיים אלו המגלים את עצם הנפש, מכונים 'חושך' משום שהם חבויים ונעלמים ואינם מתגלים  ובאים לידי ביטוי בפעולה שגרתית (לעומת כוחות הגלויים שבנפש הבאים לידי ביטוי בפעולה שגרתית בדוגמת אהבה ויראה או כל פעולה המעוררת את המידות שבלב).

אמנם בחינה זו של חושך הינה למעלה מהאור, כלומר: בחינה זו המכונה חושך כאמור, הינה כוח בעל עוצמה הבא לידי ביטוי בשליטה, בממשלה, ביתרון ובעליונות של עצם הנפש והכוחות המתגלים על ידה, על ידי המצב הלא אידיאלי, קרי החושך המסתיר על אור ה' והריחוק מאור ה' בו נתון האדם. יחד עם זאת ההוויה הקיומית של בחינת עצם הנפש וכוחותיה הבאים ממנה נמצאים בהעלם בה, מה שמאפשר מצב בו התגלותם לא רק שמגלה את החושך המסתיר על אור ה', אלא גם ובעיקר מגלה שהחושך עצמו הינו חלק מהאור .

כלומר: האור של עצם הנפש שהווייתו הינה חושך, בחינת העלם והסתר שלמעלה מהאור 'משתמש' בחושך לצורך העלם והסתר על אור ה', שמטרתו היא לפעול את גילוי עצם הנפש והכוחות הנעלמים והפנימיים שבאדם, על ידי התבוננות פנימית , המביאה לידי מרירות שבסופו של דבר פועלת את בחינת 'ישת חושך סתרו', גילוי עצם הנפש שלמעלה מהחושך עצמו כאמור, ולכן דווקא בחינה זו היא זו שיכולה לגלות שהחושך הינו אור הנעלם.

ובמילים אחרות: בכדי לפעול 'ישת חושך סתרו', שגם החושך עצמו יתגלה כחלק מהאור וישמש את האור (אור ה'), אנו זקוקים לדרגה ובחינת עצם הנפש שכוחותיה הינם בעצמם בהעלם והם אלו המסוגלים לגלות את האור שבחושך עצמו, ועל בחינה זו נאמר 'ישת חושך סתרו, שהחושך עצמו מגלה את האור.

כל זאת נפעל כאמור על ידי המרירות הבאה מהתבוננות מריחוקו מאור ה' ומביאה להתגלות עצם הנפש  וכוחותיה הפנימיים עד לבחינת 'ישת חושך סתרו'.

וזהו 'יתרון האור הבא מן החושך': הדרך לגלות את יתרונו של האור הוא דווקא כאשר האור עצמו בא מן החושך, כלומר: שהחושך מגלה לנו שהינו חלק מן האור.

דבר זה יכול להתאפשר כאמור על ידי בחינה של 'חושך' (המכונה כך בשל היותה בהעלם והסתר, היא וכוחותיה הפנימיים) שהיא למעלה מן האור, והיא עצם הנפש שלמעלה מכוחות הגלויים הן המידות שבנפש (אהבה ויראה). 

  השגרה הבאנלית כמטפורה לחושך והיצירתיות כמטפורה לאור בדרך להתמודד עמה!    

כאשר נתבונן על חיי היום-יום והשגרה אליה נקלענו בעקבות המלחמה הקשה מנשוא שנכפתה עלינו לצערנו הרב, נמצא כי השגרה הפכה באנלית עבורנו, מגלה בנו ומוציאה מאתנו כוחות והתנהלות  שאינה אופיינית לנו, ה-'לא אני' שלנו מתגלה ויוצא מאתנו בדמות מתח, כעסים, תסכולים, חוסר סבלנות התפרצויות, דפוסים הישרדותיים, ועוד.

ניתן לחוות זאת: במערך הכלכלי, הלימודי, החינוכי, הביטחוני, הבריאותי, ובכל מערך החיים. נוכל לראות בני אדם המתמודדים עם חווית שגרה שוחקת במערך העבודה, החוזרים הביתה לאחר יום עבודה שגרתי, ופקעת עצבים מתחילה לפרוץ מהם החוצה אם בשל יוקר המחיה לעומת גובה השכר במשק, המאמץ הפיזי והנפשי אותו הם משקיעים השוחק ומתיש אותם, קשרי עובד מעביד מורכבים, או סתם יום עבודה לא מוצלח.

נוכל לראות כיצד הדבר בא לידי ביטוי בלחץ והתפרצויות היוצאים מהם פנימה בביתם על ילדיהם, על בן או בת הזוג, או במרחב החוצה אם זה בכביש, בתור בסופר-מרקט, בבנק, קופת חולים וכד'. מכיוון שמדובר על מצב שגרתי הנחווה אצל רוב האוכלוסייה, המתמודדת עם אתגרי החיים המזדמנים לנו, אפשר להבין מכך שהשגרה עצמה מזמינה מגלה ומוציאה מאתנו 'דמויות מוזרות'  אלו שלא ממש נח לנו איתן (בספרות המקצועית התופעה מכונה: 'ריבוי מצבי עצמי') ואילו היינו מתבוננים בהם מהצד בהזדמנות נינוחה יותר, סביר להניח שהיינו צוחקים, בוכים, או גם וגם. תופעה זו נובעת בעיקר מהריקנות שמביאה עמה השגרה, מהמקום בו היצירתיות פוגשת את השגרה 'ונכנעת' לה.

דווקא המצב החריג והלא שגרתי מעורר את הכוחות החבויים בעצם נפש האדם, בדוגמת 'החושך שלמעלה מהאור'!

לעומת זאת אנו עשויים לפגוש את מלא הסובלנות והחמלה האנושית, העולה בנו ומוצאת מקום חם בלב, מסור, אוהב, רגיש, אכפתי, אמפתי, תומך ומלווה כאשר אל תוך שגרה באנלית זו פורץ לו אירוע 'חריג' לא שגרתי הן לטוב הן למוטב.

 נראה זאת באירוע משמח: חתן וכלה שנתקעו בפקק תנועה ולחוצים להגיע אל היעד בזמן, משטרת התנועה תפלס להם מקום בתוך הפקק ותעשה ככל שביכולתה על מנת לעזור להם, לשמחתם של כל התקועים 'בפקק העצבני', תוך גילויי הבנה ושותפות רגשית מלאה לזוג המאושר,

עובר: באירוע התגייסות למען משפחה במצוקה כלכלית שלבו הרחב והפתוח של כולנו מעניק בחום ובשמחה ממה שיש וממה שאין.

בגיוס המוני ובהתגייסות חסרת תקדים למען חיילנו וכוחות הביטחון וההצלה לטרוח ולבשל אוכל בכמויות אדירות הנובעת מטוב לב אין ואהבה סופית שלנו האחד כלפי השני מעצם היותנו עם אחד אוהב ואהוב.  

וכלה: באירוע הקשה מנשוא אתו אנחנו מתמודדים כעת מצוקתם וסבלם של החטופים היקרים ללבנו שסבלם וכאבם נוגע בלבם של כל העם היקר והאהוב שלנו, אחד למען ובשביל 'הילדים של כל העם'.

כאן התופעה מתייחסת לכוחות הפנימיים הנפשיים של האדם ולמצב 'החריג' הלא שגרתי 'שהושלכנו' אליו, בו בא לידי ביטוי הקשר הנפשי העצמי, המאחד ביננו, ומגלה לנו עד כמה אנו קשורים אחד לשני. מצב זה הינו הפריצה הגדולה של השגרה, על ידי 'ה-לא שגרתי' המעורר בנו כאמור כוחות נעלמים ופנימיים, 'חושך שלמעלה מאור' (כזכור: 'חושך' זה, מתייחס למצב של הנעלם וחבוי בנו מצד הכוחות העצמיים שאינם בגלוי בחיי השגרה).

כאשר נבא לחשוב כיצד ניתן לתרגם אל תוך השגרה הבאנלית מצב של התעוררות הכוחות הפנימיים החבויים בנו, גם ללא מצב או אירוע 'חריג' ולא שגרתי, נידרש למצוא דרך בה ועל ידה ניתן להחדיר אל ובחיי השגרה הדומה 'לחושך', את הכוחות הנעלמים הפנימיים שבנו המתגלים במצב 'הלא שגרתי'. לשם כך נדרש כוח בדמות יצירתיות שבה ועל ידה ניתן להחדיר את ה-'לא שגרתי' לחיי השגרה, כפי שזה בא לידי ביטוי בחיי היום יום וכדלהלן.

החדרת וגילוי כוחות הנפש הפנימיים המתגלים במצב לא שגרתי אל ובתוך השגרה על ידי יצירתיות!

יצירתיות היא יכולת חשיבתית המובילה את האדם למקוריות תכליתית, היצירתיות היא תהליך פסיכולוגי המפיק רעיונות הולמים ומקוריים‏.

היצירתיות נשענת על גמישות חשיבתית המאפשרת חשיבה רב-ממדית ורב-כיוונית‏.  אחד המאפיינים המשמעותיים של חשיבה יצירתית הוא החדשנות שלה‏, להבדיל מדפוסי חשיבה נוקשים ומקובעים המתנגדים לארגון מחדש של עמדות שונות, הגמישות החשיבתית יכולה להוביל לרעיונות חדשים או להמצאת דרכים חדשות להתמודדות עם סיטואציות שונות.

מרכיב משמעותי של החשיבה היצירתית הינו בחינה חופשית של אפשרויות חדשות ללא חשש מכישלון. האדם היצירתי נשען על חוויית התנסות אישית שבה כבר פתר מספר בעיות בצורה יצירתית, באופן שגיבש אצלו ערך עצמי גבוה, מוקד שליטה פנימי ותחושת מסוגלות גבוהה בתחום היצירתיות.

הומור ויצירתיות מתבססים על חשיבה מקורית וקשורים זה לזה. בנוסף, מבחינה פסיכולוגית ההומור מסייע לאדם להתמודד עם מתחים בצורה נעימה ויעילה. באופן זה ההומור יכול להקנות לאדם את הביטחון הנחוץ לבחינת רעיונותיו באופן חופשי ויצירתי ללא חשש מכישלון כאמור. בהתאם לכך, נמצא ששימוש מוגבר בהומור מגביר את היכולת לחשיבה יצירתית‏.

 להפוך מטלה לחוויה על ידי 'יצירתיות נובעת', הבאה ממקום פנוי נפשית ורגשית! זה משמעותו של הביטוי העמוק 'יתרון החושך מן האור' דווקא במלא מובן המילה!

התבוננות במצב לא שגרתי בניסיון להבין את המצב, מאפשרת ופותחת הזדמנות חדשה להתייחסות אליו ולהתמודדות עמו. ישנה אפשרות להילחם בו, להיאבק בו עם אפשרות לנצח אם בכוח הזרוע, אם בכוח הדיבור, בסיוע של כוח המחשבה, אך גם קיימת אפשרות להפסיד. לעומת זאת קיימת אפשרות לנסות להפוך את המצב, מלא שגרתי לשגרתי, על ידי החדרת הלא שגרתי בשגרה.

כלומר: כאשר נכניס אל תוך מערך חיינו מצב בו הלא שגרתי עבורנו, יכול להיות שגרתי, יתאפשר מצב בו הלא אפשרי הופך לאפשרי, ויותר מכך הלא שגרתי הופך למאפשר ומסייע.

את זאת ניתן לפעול על ידי הפיכת 'מטלה לחוויה'. לשם כך נדרשת כאמור יצירתיות הכוללת: גמישות חשיבתית, פתיחות לשינויים, מוקד שליטה פנימי, תחושת מסוגלות, והומור כחלק מתהליך השינוי הכללי.

נשתמש בדוגמא של חיי שגרה באנליים בעבודה (לעיל): אדם המסיים יום עבודה עם כלל החוויות והקשיים המתלווים לה, יכול לחיות את השגרה הזו כל ימי חייו ולא לשנות בה מאומה לטוב ולמוטב. אמנם כאשר מתעורר קונפליקט החודר לחיי השגרה הללו יתכן שכתוצאה מכך יחולו שינויים, הם יכולים להיות קטנים וחסרי משמעות אך הם יכולים להיות גם גדולים ורבי משמעות, תלוי באופי הקונפליקט והשפעתו עליו.

אך אילו אל תוך חיי השגרה הללו נכניס את 'ה-לא שיגרתי', את היצירתיות החשיבתית על שלל מאפייניה, ויחד אתה נכניס שינוי ולו הקטן ביותר אל תוך השגרה היום יומית, פתאום נחווה את השגרה כלא שגרתית, כחדשה, כרעננה, כמרחיבה את מעגל האפשרויות עבורנו

ומאפשרת לחוות את השגרה יחד עם שלל האתגרים שהיא מביאה לנו 'ומשליכה' אותנו אליהם, כמיטיבים, כמאפשרים, כנינוחים, כאחרים.  

אתן דוגמא קטנה לכך ממקרה אליו נחשפתי שחזרתי מאחד מימי העבודה השרביים החמים והלוהטים בקיץ שנה שעברה: קבוצת ילדים עמדה לה באחד הצמתים הגדולים מרכז הארץ, בפקקים הגדולים של שעות אחה"צ בחום של 37 מעלות, הנהגים עצבניים, צופרים מקללים וכו', והנה ברמזור הקצר ניגשים אליהם ילדים עם שתייה קרה ופרח כלנית אדום בודד, חיוך רחב על שפתותיהם ומכבדים את הנהגים. דומני שאירוע זה נחרט בלבי כחוויה כל כך שונה  כל כך מאפשרת ומיטיבה, חוויה שהוציאה את הנהגים מהשגרה הבנאלית ופרצה אותה לחלוטין על ידי מעשה קטן כל כך אך משמעותי לאין שיעור. אירוע שהפך את החוויה הקשה 'המטלה' למאפשרת ומיטיבה 'לחוויה'.

אפשר לקחת שלל דוגמאות מחיי היום יום בהן ניתן להחדיר אל חיי השגרה את הלא שגרתי ולפרוץ אותה על ידי דברים קטנים אך משמעותיים.

 ניקח את הליצן הרפואי בבת הרפואה כדוגמא 'להפיכת מטלה לחוויה' פרצוף אחד קטן שמוציא מהחולים פרץ של צחוק או אפילו מעלה בהם חיוך קטן. את האשה המכינה עבור בעלה משהו קטן אך אהוב עליו וייחודי לו בתפריט ארוחת הצהריים לאחר שובו מן העבודה עייף ורעב. הבעל שמכניס בבוקר לתיק של אשתו חטיף שוקולד בין החפצים השונים ומפתיע את אשתו בחשיבתו עליה עם משהו קטן אך משמעותי עבורה בכך שהוא רואה אותה, מעריך אותה וחושב עליה. הילדים הקטנים והמתוקים המכינים לאבא ואמא ציור בדמות 'קשקוש ילדים' עם לב ענק 'ועקום' אמא אבא אנחנו אוהבים אתכם, כמה חמימות טוהר תמימות יש במעשה קטן זה בכדי לשבור את לבנו ולהתרגש.

אפשר למצוא את המהפך הקטן גם בתוך שגרת חיי המשפחה ביום יום, לדוגמא: הילד שיחק במשחקים החדר מבולגן, אפשר להיות הכי טבעיים ולומר חמודי בבקשה לסדר את החדר, ואז נשמע- אמא אין לי כוח, זה קשה מידי, תראי כמה חלקים מפוזרים על הרצפה, מאיפה אני אתחיל בכלל?  

 ישנה אפשרות לעזור לחמוד הקטן לעשות סדר בראש על מנת להקל מעליו את סידור החדר בכך שנמיין את המשחקים על שלל גווניהם לקבוצות קבוצות ובכך נסייע לו ולו במעט.

אך ישנה אפשרות שתהפוך את המצב לחלוטין: להיות שותפים פעילים במשחק וליצור אתגר חוויתי בסידור החדר. כלומר: רגע או שתיים לפני שניגשים לקטנטן ודורשים את סידור החדר, נהפוך לשותפים פעילים במשחק שלו, פשוט נשחק אתו, אפשר להוסיף אלמנט של שעשוע וכיף למשל שיחקנו בלגו יחד סיימנו לבנות בית מפואר, אנחנו רוצים לסדר ולהחזיר למקום נוסיף גימיק משלנו, לפני הפירוק והסידור, ננסה להיכנס לבית עם הגוף מה שיכניס אלמנט של הומור, הבית התפרק שנינו צוחקים והשלב הבא כבר מתחיל אוספים ונהנים יחד.

הדרך של 'להפוך מטלה לחוויה', הינה 'יצירתיות נובעת', הבאה ממקום פנוי נפשית, ממקום רחב נפשית, מבין, מכיל, אוהב, ומאפשר מה שיוצר שינוי אצלנו בדמות: גמישות חשיבתית פתיחות לשינויים, מוקד שליטה פנימי, תחושת מסוגלות, והומור שופע.

בדרך זו נוכל להחדיר אל תוך חיינו את הלא שגרתי ולהפוך אותו לשגרתי עבורנו, לעורר את הכוחות הפנימיים אל תוך ובחיי השגרה גם בזמן שגרה, ובמילים של תורת החסידות 'להפוך את החושך לאור על ידי החושך שלמעלה מהאור', זהו יתרון החושך מן האור במלא מובן המילה!

כעת נוכל לחבר את הקצוות מפרשת השבוע אל חיינו כעת בשעת מלחמה מורכבת וקשה מנשוא שכזו ומה שהיא מזמינה עבורנו.

התורה מספרת לנו ורוצה ללמד אותנו פרק מאלף בתולדות עם ישראל ועל צניעותן של נשות ובנות ישראל דווקא מהמקום הכי מורכב והמצב הכי קשה בו היה נתון עם ישראל שעבוד מצרים הנורא והאיום שאיים להשמיד את עם ישראל היה לא תהיה.

התורה מלמדת אותנו שצמיחתה של הנהגה טובה בנפש האדם ואימוץ מידת הצניעות נולדה לה דווקא במקום הכי חשוך שיש בעולם ובחיי האדם!

התורה רוצה ללמדנו כשדוחקים את נפש האדם 'לפינה' ומאיימים על הדבר הקדוש והערכי לו  ביותר, הוא יעשה הכל, אבל הכל כדי לגלות את נאמנותו למי שאליו הוא שייך!

בעצם מעשה הכפייה האכזרי אנו מגלים תעצומות נפש אותם לא הכרנו ועליהם לא ידענו שקיימים אצלנו לפני כן!

יתרון האור הבא מן החושך הנו ביטוי מהותי ליכולת שלנו לגלות שהחושך הנוכח בעולם איננו באמת מציאות אמיתית שביכולתה לאיים עלינו או להפחידנו. החושך אמנם ניכר היטב בשעות הקשות הפוקדות אותנו, אך אין בו ולא היה בו אף פעם יכולת קיום עצמאית וממשית בפני עצמה!  

החושך ניכר ונראה לעיננו רק כאשר אנחנו מאפשרים לו לתפוס מקום של כבוד במרחב החיים שלנו! ברגע שנתייחס אליו כמצב חולף ועובר שפקד אותנו בשעת משבר, ונתאמץ לגלות את האור השוכן בתוכו, נגלה שהחושך לא באמת מציאות שלילית היכולה להעיב על חיינו, אלא אירוע חולף שאנו צריכים לעבור דרכו בכדי לגלות את האור הנסתר השוכן בתוכו! 

גם המצב הקשה בעקבות המלחמה הנראה שנכפתה עלינו, בו אנו נתונים כעת, הנו אחד מאירועי החושך אמנם זה חושך כפול ומכופל המעיב על חיינו בצורה לא רגילה ואף קשה מנשוא, אך בתוך החושך הזה שוכן לו וממתין לנו אור גדול ועצום הממתין שניגש אל הערפל החשוך המכסה עליו ונגלה אותו בתוכו!

דווקא המצב החריג והלא שגרתי בו אנו נתונים כעת מעורר בנו את הכוחות החבויים אצלנו בעצם הנפש, בדוגמת 'החושך שלמעלה מהאור'. על ידי החדרת וגילוי כוחות הנפש הפנימיים המתגלים במצב לא שגרתי אל ובתוך השגרה על ידי יצירתיות נובעת.  תפקידנו להפוך מטלה לחוויה על ידי 'יצירתיות נובעת', על ידי מציאת המרחב המאפשר בתוכנו הבאה ממקום פנוי נפשית ורגשית, בכך נזכה לגלות את משמעותו של הביטוי העמוק 'יתרון החושך מן האור' דווקא, במלא מובן המילה! בגאולה האמיתי והשלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

אמור

אוהו כמה שיש לו לאמר

והוא בדומיה שותק, נשמר

לא, הוא לא ממורמר

שומר על שתיקה כעיקר

אבל אמור….

לאמר? הכי קל לשחרר

לשפוך, להוציא ,להתעמר

לא משנה מה יאמר

גם אם אחר כך אצטער

בדורנו דור המקלדת

קל להגיב במהירות מופרזת

להביע דעה בחופשיות מוגזמת

גם אם הבנתי הענין אחרת

בואו נעבור רגע להשתק

צעד אחורה נתרחק

ונתבונן…

"אמור אל הכהנים…ואמרת"

אמור בלשון ציווי, הבנת?

אמור – למד זכות על האחר

גם אם הוא לא בגדר חבר

לימוד הזכות משפיע

גם אם ממש לא מגיע

שהטוב שבו יכריע

ירומם ,יאיר ויפציע.

אז מה את אומרת?

יש לך יכולת לשנות האוויר והאווירה- באמירה

ואני אומרת לך, את מלכה!

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי בפתח תקוה.