בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתה של השליחה מרת ריבקי ברמן ע"ה, ביתו של – יבדלחט"א – השליח הרב ישראל דערען מקונטיקט, והיא בת 29 שנים בלבד.

במשך שנים סבלה ממצבה הרפואי, אך למרות זאת שמרה על שמחה וחיות ועזרה לאחרים ובמיוחד לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

המנוחה סבלה מ"תסמונת בלום", הפרעה גנטית נדירה עמה נולדה, שבעקבותיה היתה מאושפזת פעמים רבות.

לפני מספר שנים התחתנה עם בעלה – יבדלחט"א הרב שמולי ברמן ויחדיו פעלו בשליחות באוניברסיטה בצפון קרוליינה.

ויה"ר שתיכף ומיד יקויים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והיא בתוכם.

ימי ספירת העומר הם ימי געגועים. ימים של ציפייה ותשוקה, לקבלת התורה שתהיה בחג השבועות. לא לשווא משווה ספר הזוהר את ספירת העומר, לספירה שאש סופרת על מנת להיטהר מטומאתה, ולהיפגש מחדש עם בעלה. כך אנו מטהרים את עצמנו כל ימי הספירה, מתוך געגוע לאותו מפגש ישיר ועוצמתי, עם אבינו שבשמיים.

אומנם, המילים: ציפייה, געגוע, תשוקה, מעוררות אצל הרבה אנשים חוויות קשות. אנשים רבים היו מעדיפים להוציא מילים אלו מהשפה העברית, יותר טוב היה בלעדיהם.

כמה מאתנו ציפו, התגעגעו, השתוקקו, ולבסוף התאכזבו? אנו הרי למודי אכזבות. החל מהציפייה לגאולה שכבר 2000 שנה מחכים. ומתאכזבים כל פעם מחדש, וממשיך באין ספור ציפיות אישיות שכל אחד היה מצפה מעצמו ומהזולת, שוב ושוב מתאכזב. למודי אכזבות אנו. וממילא למדנו את עצמנו להפסיק לצפות. וכמו שאומר פתגם עממי, מי שלא מצפה לא מתאכזב.

אמנם, שלומדים פנימיות התורה, מילים כמו געגוע ותשוקה, מקבלות פירוש שונה מהרגיל.

המדרש בפרשת וישלח, מלמד על שלוש לשונות של אהבה, בהם משתמש הקב"ה לעם ישראל, ריש לקיש אמר: "בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל, בדביקה, בחשיקה, ובחפצה, בדביקה-ואתם הדבקים, בחשיקה-לא מרובכם מכל העמים חשק ה', השמיט את הלשון דביקה, ומשתמש רק בשני לשונות מהמדרש "חשיקה וחפצה". ומוסיף על גביהם "תשוקה ונפש שוקקה".

מה ההבדל בין דביקות, לבין חשיקה וחפצה? החשיקה והחפצה מסמלות געגוע, והדביקות היא כבר המימוש של הגעגוע. כאשר יהודי מתגעגע לחיבור עם ה', הרי הוא בחשיקה וחפצה, כאשר הוא מרווה את צימאונו, הרי הוא בדביקות. כאשר ספר התניא משמיט את הלשון דביקות, הוא מלמד אותנו עניין גדול מאד. העיקר איננו הדביקות, אלא הגעגוע עצמו.

מי אמר שגעגוע חייב להתממש? מי אמר שכל ציפייה וחשק צריכים בסוף לקבל רוויה?

כאשר אדם משתוקק לה', ההשתוקקות והגעגוע הם כבר העניין בעצמו. הוא זוכה להתגעגע לה', וזה עצמו מקרב אותו קרבה עזה לה'. אם יזכה, יגיע גם לדביקות, אך זוהי מתנת שמיים, שיכולה לבוא, ויכולה שלא לבוא.

ואם ישאל השואל, כיצד אפשר להתגעגע ולהתגעגע, ולא להגיע לידי מימוש? הרי זה מתסכל! התשובה היא, שהכל תלוי בנקודת המבט. אם מתייחסים לגעגוע כאמצעי, אז כאשר לא מגיעים לדביקות, הרי הגעגוע מתסכל. אולם אם רואים את הגעגוע כעניין לעצמו, אין מה להתאכזב.
להיפך, שמחים בגעגוע עצמו, וכלל לא חושבים לאיזה תוצאה הוא יוביל.

וכמו שהזוהר השווה בין ספירת העומר לספירת אישה לבעלה, כך גם בעניין הציפייה והתשוקה.

כאשר בני זוג משתוקקים ומצפים לדברים מבן זוגם, הם עלולים להתאכזב, במיוחד אם השני לא עומד בציפיותיהם, אולם, זה רק אם רואים בציפייה אמצעי ולא מטרה.

אפשר לראות בציפייה מטרה לעצמה. עצם העובדה שאני מצפה, יוצרת חיבור, נובעת מאמון שאנו עדיין מאמינים אחד בשני. כאשר לא מצפים, כבר מיואשים אחד מהשני, כבר לא מתחברים. אולם כאשר נותנים אמון בבן הזוג ולא באכזבה, מוכנים להמשיך לצפות. וגם אם הציפייה לא מתממשת, לא מתאכזבים, הציפייה עצמה היא כבר העניין. אם זוכים למתנת שמיים, בסוף הציפייה גם מתממשת.

ישנם עוד תשובות מעשיות לכך, אבל אין אפשרות לעלות את זה במאמר אחד. במסגרת תוכנית פנים בפנים של 'אור חיה' נשאל את השאלות ונתן את התשובות בקורס מעניין על פי תורת נשיאי חב"ד לדורתיהם.

בל"ג בעומר צעדו בנס ציונה מאות משפחות מבית ספר חב"ד, הקהילה בנס ציונה והסביבה.

המחזה הנראה לעין, צעירות צועדות לצד משפחותיהן, אומרות את שנים עשר הפסוקים ושרות לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי באחדות כה גדולה, מחזה זה הווה מפגן עצמתי של כח אחדות יהודי!

לאחר הצעדה בתהלוכה התכנסו המשפחות בבית הספר להקהל, מופע להטוטי אש מרהיב והגרלות על תחומים שונים בהם ההכנות והשותפות לקראת התהלוכה שזיכו בפרסים יקרי ערך.

אין ספק כי ההוספה המיוחדת באחדות ובאהבת ישראל ביום מסוגל זה תתן השפעתה עד ל"ג בעומר הבא בו נזכה לצעוד לבית המקדש השלישי עם הרבי בראשנו בגאולה האמיתית והשלמה!

• ממנים מבוגר שילווה את המדורה מהקמתה ועד הכיבוי.
• לא משאירים את הילדים ללא השגחה אפילו לרגע.
• ממקמים את המדורה בשטח נקי מצמחיה, הרחק ממבנים ומקווי חשמל וטלפון.
• לא מדליקים מדורה באמצעות דלק או נפט.
• מגדירים גבול בטיחות למדורה מאבנים. את הקו הזה לא עוברים.
• נועלים נעליים גבוהות ולובשים ומכנסיים ארוכים להגנה מפני גיצים וגחלים.
• בסיום מוודאים כיבוי מוחלט של המדורה באמצעות מים וחול.
• במקרה שהאש נתפסת בביגוד, עצרו! אל תרוצו! יש להשכיב את האדם על הארץ ולגלגל אותו מספר פעמים כדי לכבות את האש.
• ניתן לחנוק את האש בשמיכה גדולה או במגבת.
• במקרה של כוויה, יש לשטוף את המקום במים פושרים זורמים במשך כ-15 דקות ולהזעיק עזרה רפואית.

כולם מקפידים ו49 יום סופרים וגם אנחנו הנשים ממש משתדלות להיות בין הסופרות.

מה סופרים? אילו מידות מתקנים? ואיך זה באמת נוגע אלי?

ידוע שעמ"י מתחלק בכללות לשבעה סוגים, המקבילים לשבע הספירות העליונות.

חסד – אנשים שאוהבים להעניק ולתת.

גבורה – אנשים שחוש הביקורת והתקיפות אצלם יותר מפותח.

תפארת – אנשים  שמחפשים איזון והרמוניה.

נצח –  אנשים עם סבלנות, נחישות ועקביות.

הוד – אנשים עם ענווה והתבטלות פנימית.

יסוד – אנשים שאוהבים תקשורת וחיבור.

מלכות – אנשים שנוטים לביצוע ומעשיות.

כל יהודי נולד עם נטייה טבעית למידה מסוימת. בספירת העומר אנחנו מתקנים כל מידה בהתכללות עם כל המידות האחרות.

חסד שבחסד, חסד שבגבורה, חסד שבתפארת… גבורה שבחסד, גבורה שבגבורה וכך הלאה…

אין די בעבודה עם כל מידה בפני עצמה. הקב"ה דורש מאתנו לפני מתן תורה עבודה אמתית, עבודת המידות.

אמא שנטייתה הטבעית היא חסד – לתת בהרחבה, לפנק בהרבה אהבה, תיתקל בקושי כשיש צורך לקבוע גבולות. מצפון ואשמה ילחשו לה:" עזבי את הילדה, מסכנה. כל היום למדה. תני לה עוד לקרא.. עוד קצת לשחק… להשתחרר.."

ילדים זקוקים לגבולות ברורים וכשהכול מותר ומתאפשר הם עלולים להרגיש חוסר ביטחון. חוסר יציבות. כשהאמא תלמד להשתמש גם במידת הגבורה ובזמנים הנדרשים לנקוט באחריות, כוח ועוצמה אזי בטחון ובהירות יכנסו לתמונה ואת הבית יעטפו רוגע ושלווה.

ומהצד השני אישה הנוטה באופן טבעי לצד הגבורה ואצלה הבית מתנהל מתוך יראה.  כעס והאשמה עלולים ליטול חלק פעיל בהתנהלותה: " למה הוא לא אוסף את המשחקים?  כמה פעמים צריך לחזור על אותם כללים?"

ויוסיפו הקולות:" איך הוא מדבר אליך? איך הוא מעז?" וכבר הבית עולה בטונים וכל הצדדים מפסידים.

כאשר תערב האמא את מידת החסד, יגיעו אהבה וקבלה, גמישות והכלה ויתנו הרגשה חמימה ונעימה לכל המשפחה. מידת התפארת כשתתבשם באווירה תוסיף אחדות ואיזון במשפחה ותמזג את המשמעת בהרמוניה וחמלה.

בימים אלו בהם אנו מתכוננים לקבלת התורה בואו נבחן כל מידה ומידה. נבדוק מי זו כאן המשמיעה את קולה ונלטש  את הספיר ( היהלום ) וכך בעז"ה נגיע לגאולה האמתית והשלימה.

—

הכותבת שפרה אופנר – הינה מנחת הורים בעלת תעודה מאגף שפ"י ומנחה

בשיטת אי"תן.
לסדנאות, הרצאות וייעוץ אישי – 0502377072

לרישום: ORO.ORG.IL

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

????????????????????????????????????

מאת תמר שור, עטרת חיה

פגשתי ארבע אמהות בשבוע האחרון, ארבע אימהות שגרמו לי לחשוב על אימהות בדור השביעי.

האמא הראשונה הייתה אני — כמה מפתיע — עדיין מרוכזת בעצמי ומנסה לפצח את הגרעין הקשה שבפנים, זה שלא נותן מנוחה ובמיוחד אצל חוזרים בתשובה: איך בונים את הבית החסידי העתידי עם ילדינו; כאשר בהרגשה הפנימית הוא לעיתים מונח על כרעי תרנוגלת מן העבר והתרנגולת הזו לא בהכרח עברה שחיטת ליובאוויטש אם אתם מבינים למה אני מתכוונת…

אני כבר אם לארבעה ילדים שיהיו בריאים, כן ירבו, וכל עוד ה' נותן לי כוח ואפשרות להמשיך להביא אותם — שיבואו בשמחה. אך מה שהולך, מתחוור ומתחדד מילד לילד  זה שהכלים שקיבלתי כילדה שתגדל להיות אם, אינם רלוונטיים לחיי כיום — במקרה הטוב, ואפילו מזיקים — במקרה הפחות מלבב.

האמא השניה שפגשתי הייתה אימי. היא באה  לבקר בשבוע שעבר, עזרה עם הקניות, שיחקה עם הילדים, האכילה את הקטנים והייתה נחמדה. ובין קפה לניגוב משהו שנשפך, התוודתה באוזניי שהיא לא הייתה מצליחה לעשות זאת לעולם. גם עם שניים היה לה קשה להתמודד והיא פגשה את עצמה במקומות כל כך קשים באמהות שלה, שהיא החליטה להפסיק אחרי שניים ולא לגרום עוד נזק…

השלישית הייתה אם ל–17 ילדים שיהיו בריאים שבאה להתוועד איתנו בשבת והראתה לנו בפשטות ובצניעות שהכל אפשרי. אפשר לגדל ילדים בשמחה, אפשר להביא שבעה–עשר!!! ילדים לעולם ולגדל אותם בנחת, בסדר, באהבה, בהתמודדות עם אינסוף מכשולים ונסיונות אבל מתוך אהבה וקבלת עול וסייעתא דשמייא אינסופית. להודות כל יום על הנס שכולם בריאים ושלמים ולהצליח לנהל בית.

האמא הרביעית הופיעה היום בבית כנסת ותוך כדי התוועדות וניתוח הרשמים מהשבת שעברה ונסיון להבין איך שומרים על סדר בבית שיש בו תמיד לפחות 10 אנשים פעילים, הודתה בוידוי אישי ומהיר שהיא לא הייתה יכולה! כי אם הבית לא נקי אז "אין לה חיים" כדבריה. היא עוד צעירה אז בנתיים היא מאמללת רק בעל אחד וילד אחד עם הקושי הזה שלה, אבל בישרתי לה בחביבות שהיא בדרך התלולה מטה, להפוך עוד כמה ילדים לאומללים אם היא לא תתפוס את עצמה בידיים עכשיו! תניח את בקבוק האקונומיקה במנוחה לכמה שעות ותלך לקבל ייעוץ חסידי, טוב ופרקטי תיכף ומיד ממש!

בשאר השבת התבוננתי בדוגמאות האלו שצצות מסביבי, מבית ומחוץ, ונותנות לי מראה להשקיף על עצמי, על האמא שאני גדלה להיות יחד עם ילדי. נכון, לי אין "שריטה" בנושא הנקיון, אבל יש לי ברוך השם את מבחר השירטיה הפרטי שלי שעליו אני עובדת כבר שנים ועוד צפויה עבודה רבה בניקוי כל הפרטים המיותרים מתוכו. איך אני מתגברת על המקומות האלו שבלעדיהם "אין לי חיים" איך אני מצליחה לגדל בית ומשפחה וילדים חסידיים בדרך הישר. שיגדלו להיות דור ישרים מבורך ולא דור ישרים מפוחד.

איך אני מצליחה לעשות אתכפייא ולקום בבוקר בשמחה ולא משנה מה היה בלילה? האמא ברוכת הילדים אמרה את הדבר הידוע לכל אבל שווה תמיד לשמוע אותו שוב ושוב. ילדים לא כל כך מעוניינים במצב הנקיון של הסלון גם לא בסידור המושלם של הארון. כן הסדר חשוב וגם האוכל וכל התנאים הגשמיים, אבל מה שבאמת הם הכי הכי רוצים, הילדים המתוקים והחסידים האלו שלנו, זה אמא שמחה. אמא שתמיד תאיר להם פנים, תתייחס אליהם בכבוד, תוכל לעצור לפני שהיא מאבדת את הסבלנות (גם אם זה הכי מוצדק בעולם) ותתן להם אהבה ולא משנה מה הם עשו.

הנקיון, הכלים שקיבלתי, הכלים שלא קיבלתי, העצבים של האמא והקפדנות של אבא, המושלמות המיותרת שאני חותרת אליה — כל זה טוב ויפה, אבל זה לא מעניין את הילדים שלי. אותם מעניין לראות אותי מחייכת ושמחה ועל זה אני צריכה להפוך את העולם ולעשות את האתכפייא הכי מטורפת שאני יכולה לעשות. אז אני מקבלת עזרה וייעוץ ואימון חסידי. ונהנית לראות שיש שכר לעמלי גם במקום בו אני נמצאת. אני רואה את הילדים שלי גדלים בדרך הישר עם הרבה סיוע מלמעלה, וכשהקטנה שלי בת השנה וחודשיים יוצאת מהחדר לבושה בחצאית ומשוויצה בתינוקיות שובת לב לפני אחיותיה שהיא לבושה יפה וצנוע — זה מרגש אותי ומראה לי שאני בדרך הנכונה לעשות קצת נחת רוח לרבי.