מאת: מירי שניאורסון
נסיעה זוגית למלך
נסעתי לרבי פעמים רבות. נסעתי עם בעלי ז"ל וגם בלעדיו. תמיד הוא אפשר לי לנסוע. לפעמים נשאר עם מחצית מן הילדים והמחצית השנייה התארחה אצל אימי, בסיוע בנותיי הגדולות.
בעלי היה אומר לי בכל עת מצוא: "סעי לרבי".
הפעם הראשונה שנסענו הייתה לאחר הלידה של בתנו הגדולה תחי'. מצבנו הכלכלי היה מאוד קשה, קיבלתי מביטוח לאומי – המחאה על שלושת חודשי חופשת הלידה והוא אמר: "אני נותן את הכסף לגמילות חסד וכשנרצה אותו יחזירו לי מיד. יש לך חצי כרטיס לנסוע לרבי!". הגבתי: "יש לי תינוקת, איך אסע לרבי?" והוא השיב "תיסעי בעז"ה".
אחרי עשרה וחצי חודשים ילדתי את בתי השנייה תחי' ושוב קיבלתי צ'ק מ"ביטוח לאומי". ובעלי אמר לי "סימה יש לך כרטיס לרבי. גם את זה איני פורע" הכסף הספיק לכרטיס אחד. הגיעו החגים והוא עודד: "ראית אישה שיש לה כרטיס לרבי ולא נוסעת?… ולגבי התינוקות, תשאירי אחת אצל כל סבתא וסעי".
אמרתי לו: "מה יהיה איתך, אתה לא היית אצל הרבי שלוש שנים?". והוא אמר "אני עובד בישיבה ויכול לנסוע גם במהלך השנה, אבל את מורה ויכולה לנסוע רק בחגים. בסך–הכל תחסירי ימי עבודה ספורים, אבקש מהרב חפר ובטוח שהוא יאשר לך". ואכן הרב חפר מאוד שמח ואמר שייקח ממלאת מקום לימים אחדים וודאי שאסע.
עדיין התקשיתי בהחלטה אם לנסוע ולהשאיר את בעלי כשמרטף, הדבר לא התקבל על דעתי. כתבתי לרבי שיש לי: כסף מזומן לנסיעה, מקום להשארת הילדים, אישור מהסמינר (- הרבי היה עומד על הדברים האלו לא להפקיר את הילדים–המחונכים, ולא לקחת חובות ושיהיה אישור מהנהלת המוסד), אבל גם בעלי לא היה כבר 3 שנים, מלפני החתונה, והשאלה מי יוותר ומי ייסע?
לא העליתי את הרעיון שניסע יחד כי זה לא היה שייך, לא היו לנו האמצעים. נסיעה באותם ימים עלתה כמשכורת של חצי שנה! הרבי ענה לנו במכתב כללי לי"ב תמוז בו הוסיף בכתב ידו הקדושה למטה: 'בנוגע לביקור כאן–הרי (כיוון שהילדים יחי' יסודרו) יוכלו לנסוע שניהם'. זה היה משהו חלומי אי אפשר לתאר אותו במילים בכלל.
היה מדהים גם העיתוי המיוחד בו הגיע המכתב. נסעתי עם הילדות לים וביתי שיחקה עם המפתח על שפת הים והוא נשאר שם… הגעתי הביתה עם שתי תינוקות והמפתח איננו! הכל נעול מכל הכיוונים. נפש חיה לא רואים ברחוב ובעלי בישיבה. טלפונים לא היו בנמצא, ואיך אני יכולה לומר לו שיבוא לפתוח לי את הדלת. הוא היה אמור לשוב רק בערב. חשבתי, אולי אכנס מהמרפסת של הסלון, אולי לא נעלתי את התריס?… טיפסתי על המרפסת וגם שם היה נעול.
הילדות היו מתחת לעץ – שתי תינוקות, אחת בת שנה ואחת בת שנתיים. ואני למעלה ואיני יכולה לרדת. מאין יבוא עזרי?
(שתבינו עד כמה היה האזור אז שומם. כשהייתי יושבת שם בלילות שבת ומחכה לבעלי במרפסת, הייתי שומעת את התנים והשועלים… נפש חיה לא הייתה בסביבה, הבית שלנו היה האחרון ומסביב שממה).
לקפוץ מהמרפסת לא יכולתי והבנות על הדשא. לא ידעתי מה יהיה עכשיו, ופתאום אני רואה את בעלי מרחוק, פוסע לכיוון הבית ומנפנף לי: "המכתב הגיע".
הדוור בא הביתה, ומכיוון שלא היינו בבית הלך לישיבה – עם מכתב של הרבי לא היו מחכים ליום המחרת! כשקיבל בעלי את המכתב, הוא רץ מיד הביתה בהפסקת צהריים להביא לי אותו.
אז ב"ה, הוא כבר פתח את הדלת והעלינו את הילדות…
וכעת עם הוראה כזו, בעלי ניסה להשיג כרטיסים מוזלים, והצליח בסכום שהיה לנו להשיג שניים. כך נסענו שנינו. אז, לנסוע לפנות בוקר היה דבר חריג, היו נוסעים בטיסות נוחות… וזו הייתה טיסה עם מטוס שהגיע מהמזרח הרחוק והייתה לו חנייה בארץ ישראל ונסענו איתו עד לונדון. בלונדון חיכינו יומיים ואז היה צ'רטר של "בית ליובאוויטש" משם שנסע לרבי לחגים. נסענו וחזרנו איתו וגם בחזור לנו לילה אחד בלונדון, אצל ר' שלום שטראקס, ולמחרת שבנו לארץ ישראל עם אותו מטוס שטס למזרח הרחוק.
היינו כל תשרי מערב שבת ניצבים עד אחרי שבת בראשית.
לפני 47 שנים, לא נסעו כמעט. בשנה ההיא כשנסעתי היו אצל הרבי ארבע נשים מהכפר. הייתה אשתו של הרב לייבוב ע"ה, יושב ראש צעירי חב"ד, שתמיד הצטרפה אליו. אמא של בתיה קמינצקי, הגב' ריבה רסקין תחי' שיצאה אז מרוסיה והרבי הזמין אותם. והייתה הזוכה בגורל של נשי חב"ד, גב' לוין – אמא של לובה הרצל ואני.
היחידות הראשונה
התשרי כולו היה חלומי. שלוש יחידויות היו לנו אז. ביחידות הראשונה היינו חצי שעה. לפני שנכנסנו, הרב גרונר שעמד ליד הדלת אמר: "את יודעת שאנחנו קרובים?" אמרתי: "וודאי שאני יודעת ואני מקווה שלא תזרוק אותנו החוצה באמצע היחידות" כי ראיתי איך הוא הוציא לפנינו מישהו מהחדר. פחדתי שיעשה גם לנו כך… הוא אמר שלכל אחד יש ארבע דקות, ומכיוון שאנו שניים יש לנו שמונה דקות. "אחרי שמונה דקות אני פותח את הדלת ומקסימום, אחרי עשר דקות אתם בחוץ!" ואכן, אחרי 8 דקות הוא פתח את הדלת והרבי סימן לו שיסגור. אחרי 8 דקות נוספות הוא שוב פתח וככה היה 3 פעמים. אנחנו היינו חצי שעה כי הרבי דיבר איתנו על הרבה עניינים שבכלל לא רשמנו בפתק – ענייני ציבור וכלל. יצאנו וקיבלנו צעקות… והתגוננו: "הרבי שאל שאלות ודיבר מה יכולנו לעשות?" אמרו לנו, "הייתם צריכים להגיד לרבי שתענו לו בכתב"…
אולם, על דבר אחד הרבי לא דיבר איתנו. כתבנו את שמות הילדות וביקשנו ברכה עבורן והרבי לא הזכיר אותן כלל. יצאתי ואמרתי: "הגענו מעבר לים ומבקשים ברכה לילדות והרבי לא מתייחס, בכלל לא הזכיר אותם ולא בירך אותנו איך זה יכול להיות?"….
בעלי הרגיע אותי ואמר: "רק עכשיו באנו". זה היה בעשרת ימי תשובה, "ועד שניסע ייקח עוד זמן רב ולפני כן ניכנס שוב והרבי ייתן ברכת הפרידה". זה מאוד התקבל על דעתי ונרגעתי.
היחידות השנייה
הגיע יום הנסיעה ואמרתי לבעלי: "הרי אמרת שניכנס שוב!". הוא ניגש לרב גרונר שהחל לגעור בו: "אתם הייתם חצי שעה! יש אנשים שבאו ולא הספיקו להיכנס ליחידות. עשו יחידות מיוחדת ביום בשביל אלה שלא הספיקו כל החודש הזה להיכנס ואתם תיכנסו שוב?!" בעלי אמר לי: "הוא צודק ואין מה לדבר".
"מה יהיה עם ברכה לילדות?" הקשיתי. בעלי הציע שאכתוב לרבי כי אנו נוסעים. רציתי לכתוב שאנו מבקשים להיכנס ובעלי שלל זאת. "אנחנו לא עוקפים את המזכירות. תכתבי שאנו נוסעים ומבקשים ברכת הפרידה ואולי הרבי ייתן לנו ברכה בכתב".
כתבתי שאנחנו נוסעים הערב עם המטוס של "בית ליובאוויטש" ובכל ליבנו מבקשים ברכת הפרידה. פתאום ניגש הרב חודוקב לבעלי ואומר שהרבי אמר שניכנס שוב.
והרב גרונר הזהיר: "בלי פתק". – "ברור, הרי אני לא ביקשתי להיכנס"…
נכנסנו ולרבי היה זמן. הוא התחיל שוב לדבר על ספרו של בעלי ואמר לי דבר מדהים, אך לפני כן עלי להקדים.
אחרי הלידה השניה הייתי מאוד חלשה ומאוד סבלתי. היו לי כאמור שני תינוקות קטנים ועבדתי בסמינר, בעלי אמר "את מוכרחה לנוח" ועניתי: "תיכף יגיע החופש הגדול ואנוח".
הגיע החופש ועימו הכנס של נשי חב"ד. כל ערב הייתי באספות ולקחתי על עצמי תפקידים ובעלי הזכיר: "הרי אמרת שתנוחי ועוד מעט יתחילו הלימודים ואת לא נחה בכלל…". אמרתי לו מה שלקחתי לכבוד הכנס אני חייבת למלא ובעז"ה אחרי הכנס אקח פסק זמן ואנוח. אחר–כך נסענו לרבי, וכמובן שלא הזכרתי בפני הרבי מילה בנושא המנוחה.
לפתע הביט עלי הרבי וחייך ואמר: "טוב שבעלך נמצא כאן" והוסיף שהוא יודע שלפני החתונה הצלחתי מאוד בפעילות ציבורית. ואז הסתכל על בעלי ואמר: "עכשיו שנוסף העניין העיקרי שהוא עקרת הבית צריך לדאוג שהעניין העיקרי לא יפריע לפעילות הציבורית". פשוט רוח הקודש גלויה (וכשחזרנו. בעלי התחיל לשאול: "מתי יש לך אסיפה?" הוא פחד ח"ו שאפגע בפעילות הציבורית בגלל הצורך לנוח. אז כבר לא דיברנו על מנוחה…).
באותה יחידות פרידה, הרבי דיבר בקשר לנושא הזה ובקשר לספר, ואז – למרות שנכנסנו בלי פתק ולא הזכרנו את הילדות – הרבי נתן כזו ברכה ואמר לנו משפט שלא שמענו אף פעם שהרבי אמר למישהו: "אייער נחת איז מיין נחת" – הנחת שלכם הוא הנחת שלי. לכן אני תמיד אומרת לתלמידותיי ולבנותיי שהרבי אמר: מה שנראה בעינינו נחת, זו הנחת של הרבי.
זאת אומרת שאם איננו שלמים עם משהו וחושבים שהנהגה מסוימת לא נכונה אז סימן שאם לנו אין נחת אז גם לרבי אין נחת!
הרבי הוסיף ואמר: "עוד מעט בטח תכנסו עוד פעם" והסתכלנו אחד על השני ולא הבנו, למראה תמיהתנו ביאר: "הרי יש יחידות כללית של כל תושבי כפר חב"ד". ובעלי אמר, "זו הרי רק לגברים?" והרבי הגיב: "הרי נמצאת פה גם הזוכה בגורל" והורה שאקרא לה וניכנס יחד. היות והיו ארבע נשים, הודעתי להן מהר ונכנסנו כולנו. הגברים עמדו בפנים ואנו עמדנו לצד הדלת הסגורה. והרבי אמר שהוא יגיד דברים השייכים לגברים ולנשים. הגברים ימסרו לגברים והנשים לנשים.
זו הפעם היחידה שגם נשים נכנסו ליחידות לתושבי כפר חב"ד.
כך זכינו להיות שלוש פעמים ביחידות.
אבן הבוחן
במהלך היחידות היה דבר מאוד מעניין, הרבי שאל אותי "מה היה באסיפה עם הרב חפר?". עבדתי אז בסמינר והייתה אסיפה, הרב שמואל חפר הזמין את האימהות של הכפר והוא טען כל מיני טענות נגד הבנות והאשים את ההורים בכך שאם הם היו נותנים יחס חיובי יותר לסמינר ולהנהלה, הבנות היו רואות זאת בבית ומתנהגות אחרת. וההורים כמובן האשימו את הסמינר ולא את עצמם. הרבי שאל אותי מה היה באסיפה, בה נוכחתי בתפקידי כמורה (לימדתי תנ"ך היסטוריה ואנגלית בבית הספר המקצועי, ובסמינר ביקשו שאלמד השקפה ובהמשך זה הפך ל"בית היהודי").
עמדתי מול הרבי, והרבי הביט על השולחן והקשיב. סיפרתי שהרב חפר טען נגד ההורים שהם אשמים בחינוך של הבנות וההורים… רציתי להגיד, טענו ההיפך. אמרתי את המילה "וההורים" – והרבי הרים את עיניו הקדושות, תקע בי כזה מבט ולא נתן לי להמשיך את המשפט. אמר לי "בוודאי שהם אשמים ובוודאי שהם אשמים" ועבר הלאה.
הרבי רצה להסביר לי את האחריות העצומה שיש להורים על חינוך ילדיהם.
ואז עבר לנושא אחר. הרבי גם שאל אותי על יראת השמים של נשי ובנות כפר חב"ד, לא עניתי. הייתי אז בת 21 ולא הרגשתי שאני יכולה לדבר על יראת שמים של אחרות.
הרבי התחיל מיד להסביר לי שאבן הבוחן ליראת שמים זו צניעות וטהרה. הוא הוסיף שכשאחזור, יחד עם פנינה סלונים, נחלק את הכפר לחוגי בית ללימוד נושאים אלה. הרבי אמר שהצעירות עוד לא קלטו, והמבוגרות אולי שכחו… אז ללמוד! ואז התחילו באמת ללמד בכפר ומפה עברה ההוראה הלאה לכל הארץ ולכל העולם מההוראה הזו שאז קיבלתי שמבוגרות וגם צעירות תלמדנה טהרה וצניעות.
היחידות הפרטית השלישית
אחרי שמונה שנים, בי' שבט תשל"ז, הייתי אצל הרבי שוב והפעם לבדי, באתי לחתונת גיסתי והייתה לי יחידות מאוד מעניינת. אז זה לא היה עניין כללי אלא עניין פרטי הרבי ממש נכנס לתוך נשמתי: זה היה משהו מדהים. נכנסתי ליחידות והייתי בהתרגשות מאוד גדולה. בפעם הקודמת הייתי עם בעלי ו'נשענתי עליו' – לא הייתי לבד, אבל פה הייתה לי הרגשה שכל הברכות שאני רוצה לקבל מהרבי, אני צריכה להשיגן לבדי והייתי מאוד נרגשת.
נכנסתי והייתי במתח נפשי. הרבי הסתכל עלי ואני רוצה להזכיר, שיחידות זו כבר לא הייתה יחידות שאפשר היה לדבר עם הרבי, באותה תקופה כבר היו נכנסים ליחידות רק עם פ"נ ולא היו מדברים. היו נכנסים ליחידות אחרי שבבוקר שלחו פתק לרבי עם כל השאלות שהיו והרבי ענה בכתב על כל השאלות. זאת–אומרת כשנכנסו כבר לא היו שאלות רק רצו ברכה. היו כותבים פדיון נפש על מי מבקשים ברכה והרבי היה מברך ותוך דקה היו בחוץ. היה קהל כל כך גדול שאי אפשר היה לתת מעבר לכך.
לי הייתה שאלה בקשר לסמינר. אז, היו לי שישה ילדים. הייתה לי תינוקת ובעלי כבר קיבל את הרבנות. כל השנים הוא היה מטפל בתינוקות כשאני הייתי הולכת לעבודה – הייתי יוצאת בבוקר והוא היה נשאר עם התינוק וכשאני הייתי חוזרת הוא היה הולך לישיבה.
כשהתינוקת נולדה הוא כבר היה רב וחשבתי מה יהיה. להכניס מטפלת הביתה אני לא יכולה. לא היה אז מעון ולהוציא ילדה למטפלת בגשם ובקור לא התאים לי – הייתי מאוד שמרנית ולא הוצאתי ילדים לפני שנה ושבעה מהבית. אז מה יהיה? בנוסף, הייתי יוצאת בסביבות חמש פעמים בשבוע לפעילות. בין 3–5 פעמים מחוץ לכפר לכל מיני בתי ספר ותיכונים וארגוני נשים כ"וויצו", "אורט"… אז חשבתי אולי זה שאני יוצאת בערבים זה כבר במקום הסמינר… הכנסתי פתק בבוקר ושאלתי היות שאני יוצאת בין 3–5 פעמים בשבוע לפעילות וכעת, יש לי קושי לצאת לסמינר אחרי שבעלי רב. טענתי שקשה לי גם חינוך הילדים וגם ענייני הבית והפעילות והאם לעזוב את הסמינר? לא קיבלתי תשובה. כשנכנסתי בערב היה לי צער מאוד גדול: ראשית, על שאיני ראויה לתשובה מהרבי. כולם קיבלו תשובות ואני לא! ושנית, מה אעשה, אני חוזרת ארצה ולא יודעת מה לעשות.
כשנכנסתי ליחידות הרבי הסתכל לפתח וראה אותי נכנסת, הוא פתח מגירה בשולחן והוציא את הפתק ששלחתי בבוקר. מסתבר שהרבי רצה לענות לי על הפתק בעל פה ביחידות, דבר שלא היה מקובל. אז זה היה כמו סרט נע, כל אחד היה נכנס לדקה מקבל ברכה ויוצא. ואני הייתי זמן רב ביחידות.
הרבי אמר לי "זה שאת שואלת בקשר לסמינר הנה ידוע שהסדר אצל עקרת הבית שהיא "עטרת תפארת בית ישראל" הוא קודם כל חינוך הילדים וענייני הבית. אם נשאר לך פנאי, זכות קדימה לסמינר כי הוא 'טופח על מנת להתפיח'. הסמינר מחנך בנות שתהיינה אימהות ומורות". הרבי נתן קרדיט רב לסמינר ולא הרשה לי לעזוב אותו.
אך אין לחשוב שבכך הרבי ויתר לי על מסירת השיעורים: בסוף היחידות ברך אותי הרבי בברכת הצלחה בהפצת המעיינות. הוא לא וויתר על הערבים! בהתחלה חזרתי לסמינר לחוגים בערב ואחר–כך עשינו שינוי כשהבנות היו בתיכון הן היו חוזרות בשתיים, הרכב של הסמינר היה מביא אותן הביתה ואוסף אותי, והתחלתי לעבוד אחר–הצהריים. הן היו עם הקטנים ואני הייתי מלמדת אחרי–הצהריים עד 6 בערב.
ככה שאף פעם זה לא היה על חשבון הילדים.
בשמחה וטוב לבב!
לאחר שענה לי הרבי על השאלה הוא הביט בי וחש במתח העצום בו הייתי נתונה ושאל "מדוע את כה מתוחה?!" מבטו הקדוש נח עלי הייתי ממש מאובנת מהתרגשות אבל הפנים הקדושות הקורנות של הרבי פעלו את פעולתן, המתח התחיל לפוג ונרגעתי, ואז התחיל הרבי להוכיח לי שאין לי כל סיבה להיות מתוחה הוא הביא לי הוכחות מן העבר, מן ההווה ומן העתיד.
מן העבר שהצלחתי תמיד מאד בפעילות ציבורית, מן ההווה שאני אחרי חתונה של גיסה עם משפחה מאד מיוחסת. ומן העתיד שאנו לפני חודש אדר שהיו בו כל כך הרבה ניסים ונפלאות לעם ישראל, אז שיראו את השמחה וטוב לבב גם על הפנים.
עד היום כשקשה לי, אני רואה את דמותו הקדושה של הרבי מביטה בי ונותנת לי כוח להתעלות ולהתגבר.
יהי רצון שנזכה להמשיך ולפעול בדרך שהרבי מלך המשיח התווה לנו. ושניגאל במהרה בימנו, עוד בחודש ניסן זה ונתקהל כולנו יחד ביחידות אחת גדולה עם היחידה הכללית–מלכנו משיחנו לעולם ועד.
