אבא שלי חובב ספרים. כל ספר חדש שיוצא לאור, עובר תחת ידיו. וברוב המקרים הוא גם מגיע אלינו לבסוף הביתה. כשאני אומרת ספרים אני לא מתכוונת לקומיקסים או ספרי מתח..

אני מתכוונת לספרי לימוד, סיפורים חסידיים, ספר פסיכולוגיה או פשוט ספר שיש בו תוכן מעניין או מוסר השכל. ואת התכונה הזאת הוא העביר לנו בתורשה. יעידו ארגזי הספרים בפינת הסלון שלי שעוד לא נמצא להם מקום בספריה העמוסה לעייפה.

אפיזודה שזכורה לי במיוחד הייתהכשהייתי ילדה בסביבות גיל עשר.  אבא שלי חזר הביתה והראה לנו בשמחה ספר חדש שהוא קנה. הספר היה בצבע כחול ונראה משהו יותר לימודי. לא ספר שאמור לעניין אותנו. אבל מה, אבא שלי כל כך שמח (ושלא תחשבו שזה היה אחד הספרים הראשונים בספריה. ממש לא. פשוט כל ספר שימח אותו וכנראה שהיה משהו בספר הזה ששימח אותו במיוחד), וכדי שנרגיש גם אנחנו את השמחה הוא קנה לנו גלידה שגם אנחנו נרגיש את השמחה. ובאמת שמחנו..

מה שמעניין, זה שאבא שלי לא עשה את זה בתור אקט חינוכי. הוא פשוט רצה לשתף אותנו בשמחה שלו. בתור אמא אני משתדלת להעביר לילדי את השמחה בתורה ומצוות. כל ילד לפי רמתו. אם ילד מרגיש שגלידה זה כייף, אז בגלידה.

אוטוטו מגיע חודש כסליו. חודש הגאולה. המלא בחגים חסידיים. בואו נחגוג עם ילדינו את התאריך החסידי בצורה שתחווה להם ככיף ושמחה. שהם יזכרו שהתוועדות (לא רק בגן/ בכיתה..) זה חוויה שמחה.

אז תפשילו שרוולים ותכינו לילדכם האהובים קינוח חגיגי שמתאים לאווירה השמחה של חודש כסליו.

את המתכון של המוס קיבלתי מחברה טובה. שאחרי שטעמתי לראשונה את המתכון של המוס שלה, הבנתי שהגעתי ליעד. זה מוס מושלם. קליל, ללא מרקם כבד של מרגרינה שמרגישים לפעמים במוסים.

הטעם שלו שוקולדי עם נגיעה קלה של קפה. והכי חשוב: הוא קל ופשוט להכנה.

בהצלחה רבה וחודש גאולתי ושמח!!

מוס שוקולד

200 גרם שוקולד מריר

2 כפות חמאה

חצי כפית תמצית וניל

רבע כוס מיץ תפוזים

כף נס קפה

5 ביצים מופרדות לחלבונים וחלמונים

קורט מלח

מיכל ריצ' קטן

הוראות הכנה:

ממיסים בסיר כפול: שוקולד, חמאה, תמצית וניל, מיץ תפוזים, נס קפה.

כשהשוקולד נמס מורידים מהאש, מקררים קצת (שלא יהיה רותח).

מוסיפים את החלמונים אחד אחדומערבבים היטב שלא יצא לך בטעות חביתה..

בקערה 1: מקציפים את החלבונים דתי דקות ומוסיפים  קורט מלח. ממשיכים להקציף עד לקבלת  קצף יציב.

מקפלים את הקצף בעדינות לתוך השוקולד.

בקערה 2: מקציפים את הריצ' ומקפלים בעדינות לשוקולד.

מעבירים לכוסיות קטנות ומכניסים למקרר להתייצבות.

טיפים והארות:

• טיפ חשוב: ככל שהשוקולד יותר איכותי (עם יותר אחוזי שוקולד) כך המוס משתבח.
• שימו לב שהביצים הם חיות ולכן זה לא מיועד לנשים בהריון..
• מי שלא אוהבת ביצים במוס.. אז ככה. ביצים הופכות את המוס להיות מוסי. קרי: קליל ואוורירי.

אפשר אומנם להכין רק מקצפת ושוקולד אבל זה לא מרקם של מוס..

• אפשר להשתדרג ולהכין עוגת שוקולד טובה, עם מוס מעל.
• הארה חשובה לגבי הקצפת חלבונים: כשמוסיפים סוכר/ מלח לקצף, תמיד נעשה זאת לאחר שכבר התחיל להיווצר קצף.
• מזה אומר קצף יציב? קצף יציב זה השלב שאת יכולה להפוך את הקערה והקצף לא יישפך. (לא, אל תנסי את זה בבית, כי אם הקצף עוד נוזלי, סביר להניח שהוא כן יישפך..) תטי מעט את קערה ותראי שלא נשאר נוזל ושהוא יציב.

הקצפת יתר נקראת קצף קשה. זה לא אומר שהרסת את הקצף. פשוט יהיה לך קצת יותר קשה לערבב. (קצף נוקשה מתאים לנשיקות מרנג).

• הסיבה שאנחנו מוסיפים מלח לקצף: המלח מייצב את הקצף. בדיוק כמו שהסוכר עושה. רק שבמוס הזה יש מספיק סוכר- בשוקולד ובריצ'.
• אגב הוספת מעט מלח למתכוני שוקולד כמו בראוניז, מדגישה את הטעם של השוקולד ומאזנת את הטעם של הסוכר. ככה זה לא מרגיש מתוק מדי.
• סיר כפול: לשוקולד יש נטיה להישרף מאוד מהר. לכן שמים אותו לא על הגז ישירות, אלה שמים על הגז סיר עם מים (ונותנים להם לרתוח) ומעל שמים עוד סיר עם השוקולד בפנים. במילים מקצועיות זה נקרא בן- מארי.

מי שמסתכנת ומכינה על אש קטנה ללא סיר כפול. חשוב לערבב כל הזמן. (לא על אחריותי בכל אופן..)

בערב שבת קודש פרשת וירא קבלתי טלפון בהול מאמי: "מירי, המצב של רבקה לא טוב. כבר הזעיקו את כל הילדים". הייתי בדרכי לכפר חב"ד אך מיד שיניתי את תוכניותיי ועליתי לירושלים לבית הרפואה 'הדסה'. הייתי חייבת לראות את דודתי האהובה רגע לפני הסוף.

ואכן, לצערי הגדול, זכיתי לראות אותה נושמת את נשימותיה האחרונות אחרי שמונה חודשים של סבל וייסורים. עמדתי עם עוד בני משפחה על יד מיטתה ובעוד היא מתאמצת ונאבקת על עוד פירור של חיים, בחלל החדר התנגנו עוד ועוד ניגונים חסידיים אותם כל-כך אהבה. כאשר התחלתי את מארש נפוליאון היה נדמה לי לרגע שאני מבחינה באיזה שהוא שינוי לטובה או שרק דמיינתי זאת. הייתי בטוחה שמארש הניצחון הזה יסייע בידה לקום ולנצח את המחלה הארורה, אבל זה לא קרה.

כאשר יצאתי מבית הרפואה בדרכי לכפר חב"ד הייתי בטוחה שהיא תזכה להדליק לפחות עוד פעם אחת את נרות השבת ולראות את השלהבות הקטנות מרצדות. ידעתי זאת משום שערב קודם סיפרה לי בתה היחידה – בת דודתי חני הרצוג – שאימה אמרה לה: "חני, אני צריכה להדליק נרות שבת" והיא מיהרה לתקן אותה, "אימא, מחר יום שישי". "כן", ענתה דודה רבקה. "מחר נדליק נרות שבת". זמן קצר לאחר הדלקת נרות של שבת קודש פרשת וירא, הלכה לעולמה.

רבקה, או יותר נכון לומר דודה רבקה כפי שקראנו לי אני וכל שאר האחיינים במשפחה בכבוד רוסי, או הניה רבקה כפי שקרא לה בעלה שיבדל לחיים טובים וארוכים, הרב יהושע רסקין, הייתה אחותו של אבי הרב ישראל ליפסקר עליו השלום.

אבא היה התשיעי מבין 14 ילדי משפחת ליפסקר שהתגוררה בשיכון חב"ד בלוד. היא הייתה ה-13 במספר. על הילדים האלה אמר הרבי לסבא הרב אריה זאב ע"ה: "בניך ובנותיך יהיו נרות להאיר". עכשיו מובן מדוע הייתי בטוחה שדודה רבקה תדליק נרות בטרם תלך לעולמה?

באחד האתרים נכתב כי "אמם של שלוחי חב"ד הלכה לעולמה לאחר מחלה קשה". אחד המגיבים שכפי הנראה לא ידע במי מדובר, שאל לתומו "את מי זה מעניין? מה מיוחד בעוד אישה שסבלה ממחלה קשה ונפטרה?"

התגובות הרבות שבאו לאחר מכן העידו שאכן זכתה והייתה נר להאיר כפי שהבטיח נשיא דורנו לאביה/סבי. רבים מהמגיבים שביקרו במשך השנים בקפריסין, בבודפסט או בפרנקפורט וזכו ליהנות ממעשי ידיה, מתבשיליה או מילדיה שחונכו לשליחות, כתבו כל אחד בתורו דברים חמים על "אמם של השלוחים", דודה שלי.

ישבתי שם בן בני הדודה שלי וניסיתי לדובב אותם. הם שהגיעו מכל רחבי תבל, מארצות הברית ואירופה ומקפריסין הסמוכה, התקשו מאוד לדבר, לספר. הם שרגילים לעמוד בפני קהל, למסור שיעורי תורה, להרצות בפני עשרות, מאות ואלפי אנשים, התקשו מאוד לדבר איתי על אימא שלהם בלשון עבר.

אך המנחמים הרבים שגדשו את הבית עשו זאת במקומם. סיפורים למכביר הסתובבו בחלל הבית וכל מה שנותר לי היה ללקטם. בהזדמנות גם אעלה אותם על הכתב.

בכל זאת, הנה מה שסיפר לי אלי רסקין, בן דודתי שמתגורר בניו-הייבן שבארצות הברית. "הדבר שהכי נתן לאימא שלי שמחה בחיים, היינו אנחנו, הבנים שלה. עוד כאשר למדנו בישיבות, היא הייתה מעירה אותנו השכם בבוקר ועושה הצגה שלמה כשהיא מלווה אותנו בדרכנו לישיבה או בדרכנו למטוס בדרך לשליחות ולא משנה עד כמה הייתה הישיבה קרובה או עד כמה הייתה השליחות רחוקה. היא לא הרשתה לכאב הפרידה להפריע לה לעשות זאת בשמחה".

הבנים מספרים כי נדהמו לגלות שהם לא היו ילדיה היחידים. "חברים שלנו שולחים לנו מסרי ניחומים כל כך עצובים כאילו שהם איבדו אימא". אלי מספר כי בשבועות האחרונים לחייה, כאשר שהתה בבית הרפואה וגם בימי השבעה, הסתובב במקום בחור בשם דוד כאחד האבלים. "רק בלי ה'קריעה'". הוא רק אחד מיני רבים שדודה רבקה תחסר להם.

דוד היה חייל כאשר החל בנה זאבי את שליחותו בקפריסין. למעמד הנחת אבן הפינה לבית חב"ד, אורגנה טיסת צ'רטר. דוד היה אחד מהטסים. הוא אפילו לא פשט את מדיו בטרם עלה לטיסה למרות הסיכון הרב הכרוך בכך.

בין הטסים היה גם גביר ידוע שהתפעל מאוד מנוכחותו של חייל שנוסע להשתתף בהקמת בית חב"ד בקפריסין ומאותו רגע הפך להיות אחד מהתומכים של הפעילות באי היווני.

גם דודה רבקה הייתה בין הטסים ומאז אותה טיסה רחוקה עשתה עשרות ואולי מאות פעמים את הדרך לקפריסין. מי בישל את האוכל לאירועים הגדולים שהתרחשו בבית חב"ד? מי התרגש כל אימת שצוינה עליית מדרגה בפעילות חב"ד קפריסין? מי עקב אחרי התפתחות הפעילות של בניה בבודפשט ובפרנקפורט? כן. דודה שלי רבקה.

יוסי מספר כי "בימי שישי, גם בשיא מחלתה, כאשר הייתי מתקשר אליה, היא הייתה מתעלה על עצמה ומדברת איתי ברוגע כמו תמיד. היא הייתה שואלת ומתעניינת באירועים ובשמחות שאני עורך כי זאת האווירה שהייתה בבית. היא חיה בשביל השמחות. הייתי שואל אותה על עבודה, על פרנסה, אבל אותה עניינו רק שמחות".

אלי מוסיף אנקדוטה שמזכירה לי את דודי הגאון הרב בן-ציון עליו השלום, רבה של ערד. "כשהם ישבו שבעה בערד על הדוד שלנו הרב בנצי, היא ממש הרביצה את תורת חייה בבאים לנחם. 'תקפידו לבוא לשמחות כמו שאתם באים ללוויות ולשבעה' אמרה לכל מי שבא לנחם אותה".

צער ויגון

הלב שלי נקרע מצער ומיגון. דודה רבקה האהובה, הצעירה, הנאה והאלגנטית, כבר אינה איתנו. רק לפני פחות משנה התכנסנו יחד, זה היה בביתו של לייבל'ה ליפסקר. היא לקחה את המיקרופון והקדישה לאימא שלי שיר שאבא שלי (אחיה) כל-כך אהב. כששמעתי אותה שרה, נרעדתי. הדיוק בקול, העוצמה המוזיקאלית הרהוטה ומעל הכל הרגש והחום האנושי, הדביקו והצמיתו אותי לכיסא והזכירו לי את אבא שלי.

כבר למחרת התקשרתי לנשי חב׳ד והצעתי שיזמינו אותה לשיר על הבמה בכנס השנתי. כמה חבל לי שזה לא יצא לפועל משום שהתכנית כבר הייתה סגורה ומאוחר יותר זה כבר לא התאפשר לנוכח מחלתה הקשה.

סיפרתי לה שאני לומדת לשיר בבית ספר לשירת נשים והיא גילתה התעניינות רבה ואף רצתה להצטרף. היא ממש רצתה ללמוד ולהתפתח בשירה אבל "צריכים אותי בקפריסין עכשיו", אמרה וגם החלום הזה נגוז. דודה רבקה הייתה זמרת טבעית. היא מעולם לא הפסיקה לשיר עם קולה הנהדר והריש המתגלגלת שאפיינה אותה.

את רבקה הכרתי יותר מכל הדודים למשפחת ליפסקר. בינה ובין אבי היה קשר מאוד חזק. בשבוע בו ישבנו שבעה על אבא, שמעתי עוד ועוד על הקשר ביניהם. שניהם היו מהצעירים בילדי משפחת ליפסקר. שניהם עסקו במסחר. שניהם עסקו באופנה ובטקסטיל ושניהם היו בעלי חוש מפותח ליופי ואסתטיקה ועין חדה וביקורתית לכל שינוי של גוון וצבע. כל אחד מהם ידע להרגיש את מי שעומד מולו גם מבלי לדבר אתו.

כשאבא עליו השלום היה מאושפז בשיקום בגדרה ומטופל בדיאליזה, רבקה הייתה מגיעה מידי יום כשהיא נסחבת בתחבורה הציבורית (לא היה לה רישיון נהיגה) ובאמתחתה ארוחה חמה וטרייה שבישלה במיוחד בשבילו. היא הייתה יושבת עם אבא שעה-שעתיים, משוחחת עמו ומנעימה את זמנו. כשהייתי מגיעה אחר הצהרים לבקר את אבא, הוא היה מספר לי פעם אחר פעם בעיניים נוצצות על מסירותה של אחותו הצעירה ממנו ומפרט את הדליקטסים שטרחה ובישלה עבורו בכל יום.

לפני שנה, כאשר כל המשפחה המורחבת שהתה במוסקבה לרגל שמחה משפחתית, שמעתי מרבקה גם על עליות ונפילות עסקיות וקשיים בחיים. שמעתי ממנה על אמונה חזקה ובלתי מתפשרת ובעיקר שמעתי אותה חוזרת ומספרת שוב ושוב בגאווה גדולה על העסק שהכי הצליח לה בחיים – מפעל השליחות של ילדיה סביב העולם. "כל החלום שלי זה לנסוע לבנים שלי ולבשל להם, לארח ולעזור להם בפעילות", אמרה לי כשהיא מלאה ברוח של עשייה. "אני שואבת מזה המון שמחה כי אני מרגישה שיש לי חלק בשליחות שלהם".

בכל אחד ממקומות השליחות של בניה הכירו אותה היטב. מקורבות ופעילות, בחורות בשליחות וסתם אורחים, כולם ידעו מי זאת רבקה. ויעידו על-כך מאות המנחמים מכל החוגים ומכל הארץ ומחוצה לה שהגיעו לביתה שבקריית מלאכי או אפילו באו במיוחד לחלוק לה כבוד אחרון בירושלים עיר הקודש. בעסק הזה לא היו לה נפילות. השליחות הייתה כל גאוותה.

בלב נשבר

זה מה שסיפר לי ברהיטות אך בלב נשבר בנה הבכור, הרב שלמה רסקין מפרנקפורט.

"כשבן-אדם מגיע למעלה שואלים אותו מה שמו. הוא צריך לומר את הפסוק ששייך לשמו כמו שכותב השל"ה הקדוש. לאימא הרי קראו הניה רבקה והפסוקים שלה אותם היינו אומרים בסוף כל שמונה-עשרה הם: 'הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה' ו'רבות בנות עשו חייל ואת עלית על כולנה', שני פסוקים שמבטאים יותר מכל את חייה של אימא שנפטרה בשבת וירא ונקברה בשבוע של חיי שרה ובו אנחנו יושבים שבעה בדיוק כמו אברהם אבינו על האימא של כולם.

"אימא שלנו הייתה מאגר חשמלי של נתינה. אנחנו מרגישים כאילו ניתקו לנו את החשמל מהלב… אימא הייתה אישה חרוצה, נקייה וחסידית שגדלה בבית חסידי ובנתה אחד כזה. היא ידעה לשלב את הטעם הטוב עם ההקפדה המלאה על תורה ומצוות בכל דבר ועניין. היא ידעה איפה עובר הגבול בין פתיחות ואיסור והיא זו שבעולם הפתוח של ימינו תמיד דיברה עם הילדים ולא על הילדים.

"אימא הייתה חסידית מלידה שגדלה באווירה ספוגה בחסידות ותמיד אהבה לשיר ולשמוח. היא תמיד חשבה שדווקא בשמחות צריך לעזור אחד לשני ולא רק חס ושלום ברגעים של עצב. משום שברור שברגעים של עצב ושבירה אנשים נרתמים לעזור אבל במצבים של שמחה, אנשים פחות מודעים לצורך בעזרה. היא תמיד אמרה 'תבואו לשמחות. תבואו כששמח'. אם ילד לא הגיע אליה, היא הייתה מגיעה אליו ובודקת בארבע עיניים מה קרה, מה חסר לו.

"הייתה לה מגירה אישית לכל ילד והיא ידעה בדיוק מה צריך להכניס אליה ומה להוציא ממנה. מדהים עד כמה שמרה על לשונה והקפידה לתת לכל אחד דיסקרטיות מלאה למרות שדיברה עם כולם והרבה. החפץ חיים אמר שלהיזהר בלשון הרע במישהו שלא מדבר זה קל אבל להיזהר במישהו שמדבר הרבה, זה מאוד קשה. ואימא דברה הרבה!

"היא דיברה הרבה וטוב. תמיד הייתה חיובית ואף פעם לא חששה להתנצל והרבה. אני זוכר שבערבי יום כיפור אבא ואימא היו מבקשים סליחה אחד מהשני וגם מהילדים. זה לימד אותנו שהורים יכולים לפתור בעיות מול הילדים והעניק לנו בריאות נפשית. ממנה למדנו לאזור אומץ ולהתנצל כשצריך. ממנה למדנו להקדים שלום לכל אדם. אימא הקדימה שלום בסבר פנים יפות לכל מי שנקרה בדרכה. כך הגדירה אנשים "נחמדים". לפי השלום שלהם. 'תגידו שלום לכולם', הייתה חוזרת ואומרת לנו.

"ביום הראשון של השבעה הגיעה לכאן בחורה שנראית מסודרת ומטופחת וסיפרה שהכירה את אימא רק מההליכה הקבועה שלה השכם בבוקר. 'אימא שלכם הייתה אומרת לי בכל יום בוקר טוב'. אימא לא ידעה את שמה. והיא לא הכירה אותה אבל הכירה את השלום שלה, אותו שלום בו הקדימה אימא את כולם.

אני יושבת בביתה של דודה רבקה ומתקשה להאמין שהיא לא פה. קולה המתרונן לא נשמע בסביבה אבל רוחה נמצאת ועוד איך. "טוב המלבין שינים לחברו יותר ממי שמשקהו חלב" אומרת הגמרא. הילד מקבל מאימא שלו את החלב הביולוגי אבל יותר מכל הוא מקבל ממנה את הביטחון, את העיניים ואת החיוך. לזה קוראים מזון רוחני והוא טוב יותר מזה הגשמי. משום שהוא מלווה את האדם לכל חייו ומשפיע במעגלים רחבים.

בן דודי ממשיך ומספר על אימו/דודתי. "הייתה לה עין טובה. אמרנו עליה שהיא "מפרגנת בינלאומית". היא הייתה מאוד ישרה, או מה שאנחנו קוראים "דוגרית". היא הייתה מאד מלומדת ומצוידת בהמון חכמת חיים. בכל פעם שאחד הילדים היה אומר דבר תורה, אימא ידעה לתקן, לסדר ולהוסיף כשצריך ואף לתת דוגמא משלה".

הבנים הנמצאים בשליחות מספרים כי "מעולם לא היינו צריכים לצלצל לאימא ולומר שאנחנו באים. הבית היה תמיד פתוח לכל אחד עם השעות שלו. והלב שלה הכיל את הכל. בכי של אושר ובכי של פרידה. הבית הורגל בפרידות של אלה שבאים ואלה שנוסעים. אבל את הפרידה הזאת, הפרידה ממנה, אנחנו לא מצליחים להכיל".

אולי זאת הסיבה שגם את מותה ארגנו משמים בצורה שלא תקשה על ילדיה. הפרידה לא הייתה מיידית. המחלה שייסרה אותה נתנה למשפחה זמן להתארגן, לעכל, להפנים. הילדים מספרים כי "היא הזדככה בייסורים כמו שמן זית כתית".

כתוב בספרים כי עיקר זכותה של אישה לעולם הבא הוא שבניה עובדים את ה', עושים רצונו ויראים אותו וכשהיא בבית עולמה בניה עוסקים בתורה ובמצוות… "קשה לנו עם זה, אבל אימא לימדה אותנו שצריך לעשות מה שאפשר תמיד, לעשות את המוטל עלינו ככל יכולתך", אומר בקול חנוק בנה הרב שלמה רסקין מפרנקפורט.

רגע לפני שאני יוצאת את הבית הוא נזכר שבחודשים האחרונים הבית הלך והתרוקן, כאילו התכונן לקראת פרידה מעקרת הבית. "אחי הקטן יוסי נכנס הביתה לפני שבועיים, פתח את המקרר ופרץ בבכי. הוא התקשה לראות שתי ביצים במקרר. איך זה יכול להיות? הרי המקרר של אימא הכיל תמיד אוכל בכמות שיכולה להספיק לגדוד. לכל האורחים הרבים והמקורבים של כל אחד מאיתנו ואפילו בחורים ליטאיים שהיו באים לבית של ההורים שלנו לאכול סעודת שבת ולשמוע ניגונים חסידיים".

דודה רבקה שלי, אם השלוחים, גם כאשר אינך כאן, רוחך פה. ילדייך ממלאים את השליחות של הרבי לה הוכשרו על ידייך. בלבם של מאות ואלפי האנשים שנגעת בהם בחיוכך, במאור פנייך ובעצותייך הטובות, תישארי לעד.

באדיבות 'משפחה חסידית'

מול חופי העיר קנקון אשר בים הקריבי  על אי אלוקי המוקף בחופים פסטורליים, בין עצי קוקוס גבוהים, מים בגווני טורקיז וכחול צלולים, חול לבן-לבן ורך ונוף טרופי עוצר נשימה, שוכן בית חב"ד איסלה מוחרס!

ברוכים הבאים לאיסלה!

בחופיה המוריקים של איסלה תוכלו למצוא מטיילים שנחים לרגע "מעמל הטיול" נהנים משמש מקסיקנית מלטפת, קוקוסים טריים שנוחתים לך ישר על הראש ומברכים את ה"טרנקילו".

ועל האי היפיפיה הזה בתוך בית חב"ד גרים זוג השליחים יוסי ורבקה בן שמעון עם בתם שיינא השליחה הקטנטנה שהצטרפה למשפחה בתשרי תשע"ה.

שאלתי את רבקה מה מייחד את איסלה מוחרס משאר האיים במקסיקו? למה דווקא איסלה ומה מוצאים שם המטיילים?

"איסלה הוא אי שקט ואלוקי (איך לא?!) אחד מעשרת האיים היפים בעולם, לשם מגיעים חבר'ה  שמטיילים במקסיקו, או מקנחים את טיולם הארוך מדרום ומרכז אמריקה, אשר נהנו ממסיבות רועשות, מאטרקציות מגניבות, בלאגנים ואקסטרים הם מגיעים לאיסלה ל"טרנקילו"= זה השקט והשלווה של האי המהמם הזה. הם נהנים כאן מחופים טרופיים,שמש חזקה, מים צלולים שניתן דרכם לראות את החיות ים מרוב שקיפותם בעיקר רוגע וכמובן בית חב"ד שהוא בעצם בית.

איסלה הוא אי קטן מאוד (כ 7 ק"מ), אפשר להקיף אותו בזמן קצר מאוד, כך שלהיות שם שבוע זה יחסית הרבה זמן, לכן התחלופה של התיירים באי גבוהה.

"למעשה, מעבר לזה שאיסלה הוא אחד מעשרת האיים היפים בעולם, קיים באיסלה  אי מדהים שנקרא "הפלאיהנורטה" מגלה לנו רבקה את אמריקה (או ליתר דיוק את מרכז אמריקה) "הנוף כאן באמת מושלם, ואני מידי יום מביטה על הנוף ואומרת בהתפעלות "מה רבו מעשיך השם"

אי מדהים לגמרי… שאפילו הקוקוסים שם מכריזים "יעס אלוקות"

רבקה ויוסי הגיעו כזוג תקופה קצרה לאחר חתונתם לשליחות באי.

יוסי כ"תמים" אחרי ה"קבוצה" טס לשליחות בפלאיה דל כרמן אצל הרב חיים ברוד, לאחר תקופה בפלאיה, בהתיעצות עם המשפיע וכברכת הרבי מלך המשיח  הוא יצא להקים את בית חב"ד על האי איסלה מוחרס יחד עם תמים נוסף, תקופה לאחר החתונה חזר עם אשתו רבקה להמשיך את הפעילות בבית חב"ד.

ספרי לי קצת על עצמך לפני היציאה לשליחות:

רבקה גדלה בבית חבד"י על ברכי הרבי והוראותיו, עם אווירה וחום חסידי. אך בגיל צעיר מאוד צצו להם כל מיני שאלות ותהיות. אמנם בנפשה הייתה חסידית, חדורה וקשורה לרבי מלך המשיח, אך בפועל מסתבר שזה לא היה מספיק על מנת לקיים תורה ומצוות  בחיי היום-יום.

רבקה היתה ילדה עצמאית והחליטה לעזוב ולהתנתק מכל מה שהיא הכירה. אחד הצעדים היותר משמעותיים  שהיא עשתה, היא עברה ללמוד בבית ספר שלא שומר ומחנך לתורה ומצוות.

רבקה מספרת:"תמיד היה בי געגוע עז ורצון לחזור, בכל מקום שבו הייתי הגדרתי את עצמי כחבדניקי"ת למרות החזות השונה. בתוכי ידעתי שאני קשורה לרבי, ובשקט בשקט הייתי כותבת לרבי באגרות הקודש בלי שאף אחד ידע. לפעמים הייתי מאזינה לניגון חסידי ובוכה מגעגועים, רציתי בית חסידי והתגעגעתי למתיקות החבדי"ת, לרבי שלי שאני אוהבת. כי כשאתה קשור לאמת אתה לא יכול לעבוד על אף אחד ואני ידעתי את האמת.

עם הזמן הרגשתי שאני מאוד רוצה לחזור לעניינים אבל בדרך שנוח לי, התוועדויות, ניגונים קצת חסידות-כן. צניעות, מחויבות-לא.

בהמשך  הזמן נכנסתי למדרשת פנימיות ברמת אביב באופן של "לכתחילה אריבער" שיעורים, התוועדויות, עבודת המידות, שבתות, שיחות, רבי, משיח ושליחות…

מדרשה!!

ואז היכתה בי ההכרה והבנתי סוף סוף לראשונה בחיי מה זה אומר באמת "חב"ד"?

חב"ד זה התמסרות! חב"ד זה מחוייבות!  הרבי דורש עבודה! התמסרות, לתת את כל הקופה. למסור את הנפש לחלוטי! כן, להיות חבדני"ק זוהי זכות שהיא חובה!

ב"ה,זכיתי לעבוד שם, עבודה פנימית ואמיתית.  המדרשה בהחלט בנתה אותי, עיצבה את האישיות שלי ונתנה לי כלים לחיים שמחים ומאושרים, לבניית בית נאמן בישראל ולחיי התמסרות, שליחות ומסירת הרצון למשלח.

אח"כ הציעו לי לצאת לשליחות לקאסול הייתי כמעט שם, ובהשגחה פרטית נשארתי כאן והתחלתי לשמוע שידוכים. השתדכתי עם יוסי בן שמעון שהוא הקים את בית חב"ד באיסלה מוחרס, התחתנו וב"ה אנחנו כאן באיסלה".

וואו מדהים! ספרי לנו איך את מסתדרת עם התנאים הגשמיים באיסלה?

"אנו חיים במדינה מפותחת עם פלוסים ומינוסים, אני מעסיקה עובדים ב 2$ !!! לשעה. (וואו!)

מצד שני טלפון וחשמל (מזגן)  עולה הון תועפות, וחם…..חם מאוד…..

בית חב"ד מחזיק מסעדה כשרה עם אוכל מעולה וטעם ישראלי מפנק. מוצרי המזון מגיעים אלינו מרחבי תבל, החל מהעיר הסמוכה-קנקון, מקסיקו סיטי, ניו יורק ואפילו מהארץ..

העובדות המקסיקניות למדו להכין חלות, חומוס, מטבוחה ואפילו ג'חנון… איתנו עובדים כמה בחורים תמימים, ויחד יש כאן עבודת צוות נפלאה.

שתפי אותנו  מיום-יום בבית חב"ד:

כמו שנזכר לעיל, מכיוון שהאי קטן ותחלופת המטיילים היא גבוהה, מטיילים ומטיילות באים והולכים, הולכים ובאים.

השליחות שלי בעיקר זה להתחבר לבנות, שיחות מלב אל לב, כתיבה לרבי מלך המשיח  באמצעות "האגרות קודש", התעסקות בענייני טהרת המשפחה, הכנת חלות והפרשת חלה.

מידי שבוע אנו מקיימות "חמישיחלה":  קבוצה של מטיילות מתאספות בבית חב"ד לומדות על המצוות המיוחדות שלנו הנשים, ואז אנחנו מכינות  בצק, אופות חלות, ועל הדרך מתוועדות ולומדות על הרבי מלך המשיח, בהמשך הערב הלבבות נפתחים והאוירה מעצימה, כולן לוקחות על עצמן החלטות טובות וכותבות לרבי מלך המשיח…

מטיילות מגיעות מתחברות אחת לשניה, נקשרות זו לזו ואלי בלב ונפש ואז עוזבות… פעם שאלו אותי אם לא קשה לי לחיות בלי חברה קבועה, ואני עניתי חצי בצחוק וחצי ברצינות, שאפשר לפתח כאן חרדת נטישה…

שתפי אותנו בחוויות מיוחדות משבת באיסלה:

"להיות שבת בבית חב"ד איסלה זה להבין אלוקות מהי" הבנות מתאספות להדלקת נרות חגיגית ונשארות לשיחה כמו שרק בנות יודעות לנהל. אווירה מרוממת וקדושה אופפת את בית חב"ד, ריח של מאכלי שבת.. עונג אמרנו?!

קבלת שבת בשמחה וחיות עם שירים וריקודים, כולם כאן עם אש בעיניים, כל שבת אני מתרגשת מחדש וזה ממלא אותי מבפנים.

השולחנות נערכים וסעודת שבת חגיגית עם פארברייסען בשפע בטעם ישראלי שבתי, שירים וניגונים נוסח מקסיקו מתנגנים להם האי רוקד מרוב קדושה ואלוקות בגילוי ואנו מרגישים פה לגמרי את השוני בין גוי ליהודי, זה מרומם מאוד ״אתה בחרתנו״☺

איך אתם ממשיכים את זה הלאה?! ביקור של יומיים יכול לשנות בנאדם?

א. כן, גם פגישה של דקה יכולה לשנות בנאדם.

ב. אנחנו שומרים על קשר רציף עם כמה אלפי מטיילים שהשאירו את פרטיהם בספרי אורחים בבית חב"ד, או בפייסבוק שלנו. יש לנו רשימה של מטיילים לפי ערי מגורים, ואנחנו מקשרים מאות מטיילים לשלוחים ומשפחות חב"דיות ש"מאמצות את המטיילים" לאחרונה פתחנו עמותת ידידים בישראל המורכבת ממטיילים, בני משפחה וחברים שתורמים מעצמם למען הבית חב"ד. בערב ר"ה שלחנו בדואר למעל 2000 מטיילים גלוייה עם ברכה לשנה החדשה ותמונתו של הרבי מלך המשיח עם בשורת הגאולה. אנחנו בטוחים שהעבודה הרצינית היא השמירה על קשר ולכן לאחרונה שמים על זה דגש מיוחד, יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם אבל שמחים שהתחלנו את המהפך הזה.

בקשתי מרבקה שתספר לנו סיפור מיוחד מהאי:

ילדה של הרבי

בבית חב"ד אצלנו יש נוהג קבוע כאשר בכל ארוחת ערב, כל משתתף בתורו קם ומציג את עצמו , שם, מקום מגורים, ומסלול הטיול הפרטי שלו, ואז יש לו 3 אפשרויות:

או לספר סיפור נס/השגחה פרטית או לבחור שיר שכולם ישירו יחד או לקבל החלטה טובה או את שלושתם.

באחד הערבים, נעמדה בחורה והציגה את עצמה בשם ספיר מרמת גן "אני חיה, קיימת  ונושמת מברכה של הרבי מליובאוויטש" היא משתפת. אני מייד מקשיבה ולוחצת עליה לספר את כל הפרטים,לא כל יום יש לנו פה סיפור חדש על הרבי..

היא מספרת שההורים שלה התחתנו בארץ, עוברת שנה, שנתיים, שלוש, ארבע וילדים? אין! ההורים מנסים רופאים, טיפולים ושום דבר לא עוזר, עד שידידים מייעצים להם לנסוע לניו יורק שם יש טיפולים שאולי יוכלו לתת לכם מענה. ההורים טסים לניו יורק עם תקווה גדולה, ומתיישבים בניו יורק, עם הזמן בונים עסקים ומתפתחים בתפוח הגדול.

כמובן שהם מנסים את הטיפולים שם, ולצערם הגדול הטיפולים לא מועילים, 15 שנה עוברים והם על סף ייאוש ואז רגע לפני ייאוש מייעצים להם לפנות לגדול הדור, הרבי מליובאויטש. "תעברו ביום ראשון בחלוקת דולרים, הרבי ייתן לכם ברכה"

להורים אין כבר מה להפסיד והם מגיעים ל770 לחלוקת דולרים, הרבי מברך אותם בילדים ומושיט להם דולר לברכה. הרבי מברך בילדים = לא בילד אחד.

לאחר 9 חודשים, ששון ושמחה, נשמה חדשה יורדת לעולם להורים המאושרים. "התינוקת הזאת זו אני" מכריזה ספיר נרגשת. "אמנם אני לא נראית דתיה, אבל אני מקפידה על כשרות, שומרת שבת ומאוד מעריכה את הרבי מליובאויטש כאשר יש לי קושי אני חושבת על הרבי".

לפעמים הורי מוכנים לשחרר לי את הדולר היקר להם כל כך" ממשיכה ספיר "לטיול למקסיקו לקחתי איתי את הדולר, ואני שומרת עליו כעל בבת עיני, הוא יקר לליבי, אני לוקחת אותו איתי לכל מקום"

הברכה של הרבי התקיימה במלואה, בבית יש לי עוד שני אחים מקסימים, הורי מתקשרים אלי מידי יום מאז שנסעתי לטיול במקסיקו, שואלים לשלומי ואז שואלים לשלום הדולר"..

ספיר מוציאה את הדולר מהתיק ומעבירה בין כולם, תוך כדי שהיא סורקת בעיניה שהחבדניקי"ם לא יעלימו לה אותו במקרה.

סיפור ששומעים כל יום כמעט, אבל לשמוע אותו כאן, באי, ממטיילת שחזותה לא מעידה על סיפור מיוחד שכזה.

ילדה של הרבי.

לרבקה מגיע מזל טוב במהלך חודש תשרי כאשר הם שהו ב770 רבקה ילדה תינוקת מתוקה ושמה שיינא שליחה חדשה וחיילת נאמנה לרבי מלך המשיח שליט"א בבית חב"ד איסלה.

בית חב"ד איסלה עובד בימים אלה על בניית מקווה טהרה חדש באי, כל יהודי מבין את הצורך ההכרחי במקווה טהרה, העלויות גבוהות ומחפשים שותפים טובים להתחלת הבנייה, אם את רוצה לעזור או מכירה מישהו שרוצה לעזור בבניית מקווה חדש, שלחו מייל לרבקה [email protected] או וואטסאפ ל 972585770777+

בימים אלה רבקה ויוסי עושים הכנות אחרונות לקראת הנסיעה מניו יורק חזרה למקסיקו אנו מברכים אותם שיצליחו בשליחות, ובמיוחד בשליחות העיקרית, קבלת פני משיח צדקנו בקרוב ממש. ויזכו לעשות המון סירטוקים והעיקר יעשו לרבי מלך המשיח רוב נחת חסידי אמיתי.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

דבר ראשון חשוב שתדעו שמאוד תלוי אילו משקפיים אתן מרכיבות, מה מבנה העיניים שלכן, ומהו מבנה הפנים.

בואו נתחיל:

*כאשר המשקפיים מאוד דומיננטיות כמו מסגרת פלסטיק עבה, גדולה או כהה מומלץ לא לאפר את העיניים בצורה מודגשת מידי, כיון שאזור העיניים יראה כהה מידי ועמוס, התרכזו באיפור שפתיים מודגש.

*במידה והמשקפיים ללא מסגרת, את יכולה לאפר חופשי את העיניים.

*כאשר את מורחת לחות/פריימר על הפנים- שימי לב לא לשים כמות גדולה מידי של חומר בצידי האף(במקום שהמשקפיים יושבות) כדי שהאיזור לא יהיה שומני והמשקפיים לא יחליקו.

*לגבי מייקאפ מומלץ להשתמש בביבי קרים (לחות עם פיגמנט מאוד קליל) כיון שהוא נספג יותר על העור. באזורים שרוצים כיסוי מלא יותר השתמשו במייקאפ עם כיסוי מלא יותר באזורים הרצויים או בקונסילר.

*כדאי לפדר היטב את הפנים עם פודרה שקופה בעיקר באיזור האף, במקום שהמשקפיים יושבות.

*כהויות: יש משקפיים שמצליחות להסתיר בעצמם את הכהות כי הן מסתירות בדיוק את השטח שמתחת לעין, אך יש משקפיים(הגדולות יותר) שאיתן רואים את כל השטח שמתחת לעין,ולכן חשוב להניח קונסילר, לטשטש מעט ולא להעמיס יותר מידי חומר.

*למשקפיים יש נטייה לעגל את הפנים, לכן מומלץ להצליל ולחטב את הפנים עם ברונזר או סומק חום על עצמות הלחיים (כמו שלמדנו בטורים הקודמים)  זה יחטב אותן וירים אותן למעלה, כך גם לגבי סומק מומלץ להניח סומק בצורה מחטבת ופחות בצורה בובתית, ע"מ שהפנים יראו פחות עגולות ומלאות. אלא אם יש לך משקפים קטנות או כמעט בלתי מורגשות.

כאשר מרכיבים משקפיים כדאי לשים דגש על השפתיים, עם כל צבע שתבחרו. מרחו שפתון בצורה יפה ואחידה על מברשת שפתיים והדגש יונח על השפתיים במקום על העיניים.

חשוב לתת תשומת לב לגבות, כיון שהריכוז נמצא בעיקר באזור הגבוה של הפנים, אם הגבות לא מסודרות, זה יבלוט וידגיש אותן.

אם את לא רואה טוב ללא המשקפיים אני ממליצה לך להשתמש בג'ל גבות במקום למלאות ולצייר ולהוסיף, פשוט לסרק עם מברשת גבות ואז לשים ג'ל לגבות וזה יעשה את העבודה מצוין.

המלצה שלי לג'ל גבות שאני משתמשת ואהבתי: ג'ל של אינגלוט מגיע בצורת טוש. ניתן להשיג בחו"ל וגם בארץ:)

ועוד טיפ של סטייליסטית:

אם מבנה פניך הוא עגול הימנעי ממשקף בצורה עגולה! אפילו אם הוא באופנה, וזה מהמם ואת מאוד אוהבת,  למבנה פנייך הן לא מתאימות, הן יראו עגולות יותר ומלאות.

למי יש זמן להתאפר?

בוקר, ילדים, סידור הבית, הסעות לבית ספר… ומה איתך?

להתאפר? להתארגן ליציאה כמו שהיית רוצה? להיראות

מעולה, להרגיש נפלא… אבל למי יש זמן, נכון?

בדיוק בשביל זה יזמתי את סדנת האיפור אחת על אחת. בואי

אלי עם תיק האיפור האישי שלך ואלמד אותך איך עם כלי האיפור

שלך תוכלי להתייפות תוך דקות. מגוון טכניקות איפור – ליום-יום,

לעבודה, ליציאה בערב – במפגש של 'רק שתינו'… וקפה כמובן.

הוא יהיה גם.

סדנת איפור חוויתית ומקצועית

התקשרו לקביעת סדנא 052-7365770 או במייל: [email protected]

יום נפלא יקרות

עשרות ביקורים מחיים מתקיימים מידי יום ביומו בימי החורף של חודש חשון לנשים בגיל הזהב וגלמודות ברחבי בירת מולדובה העיר קישינב ואף מחוצה לה.

הביקורים נערכים במסגרת מרכז החסד 'אחים-חב"ד', מרכז החסד של יהדות מולדובה, בבתיהם של הגלמודות מבקרת השליחה הרבנית מרת לאה אבלסקי השלוחה למולדובה, יחד עם פעילות חב"ד והתלמידות השלוחות.

אם בכל ביקור מחייה ומעודד שכזה שמתעניינת הרבנית במצבם, מסדרת את ביתם, ומעניקה להם זיק וחיות לחיות  לצד תרופות בשעת הצורך, וסלי מזון הנותנים להם את הכוח והרצון להמשיך לחיות, בנוסף בסיום הביקור מענקיה להם הרבנית סכום כסף שיקנו את אשר זקוקים לו.

ההתרשמות הרבה של הגלמודות שהרבנית באה לבקרם יחד עם השלוחות מעוררות אצלהם התערורות והשתאות מעז רוחה ומסירות נפשה, שגם לאחרי אובן בעלה היקר, השליח והרב הראשי למולדובה הרב זלמן אבלסקי, ממשיכה ביתר שאת את מפעלי הצדקה והחסד במדינה, לצד הענקת גשמיות ורוחניות ליהודי המדינה וקישינב הבירה בפרט.

יחד גם אצל גלומודות העיר, גלמודי העיר, ומאות נתמכי מרכזי החסד חב"ד במדינה נרשמת פעולות רבות והחלטות טובות לזכרו של אביהם של יהדות ויהודי מולדובה, התחזקות של ממש בקיום תורה ומצוות, והנחות תפילין והדלקות נרות שבת וחג לרוב,  לעילוי נשמתו הטהורה של הגה"ח הרב זלמן טובי' ע"ה בן הרה"ח שמריהו הכהן אבלסקי, זצ"ל, מקים ומחייה יהדות מולדובה במשך למעלה מחצי יובל, אשר משפחתו בראשות הרבנית שליט"א, ובנו הרה"ר ממשיכים ביתר שאת להעניק ליהודי מולדובה, גשמיות ורוחניות כאחד.

את השמחה החיות והחום היהודי לא ניתן לתאר במילים באו ההיו שותפים בזה, תרומה מאובטחת באתר חב"ד מולדובה.

זהו. אין יותר לאן לברוח. החורף כבר כאן והרגליים חייבות מענה הולם. אז מה אם אני מחר נוסעת לבית חיינו. חייבים לדאוג לקטנים, למשיחי, למגפיים טובומתכננת את המבצע בקפידה. נושמת עמוק, אומרת 'יחי' ושמה נפשי בכפי ויוצאת אל הקניון. אני וארבעה זאטוטים. לקניות. משימה כמעט בלתי אפשרית.
אבל מסתבר שלכל דבר יש את ההשגחה הפרטית שלו. משום מה אני סוטה ממסלול החנויות שתכננתי לי ושמה פעמי לחנות שתכננתי לסוף. נגשת לאגף הנעליים-ואללה, יש פה מציאות ונוברת במרץ. לפתע מישהי שיושבת מולי פונה אליי בחיוך 'מה שלומך?' אני בטוחה שהיא התבלבלה. חושבת לעצמי ושולפת זוג מגפיים.
'הרבנית' היא ממשיכה. אני מסתכלת מבעד לכתפי. אין פה שום רבנית. טעות בכתובת. אבל היא לא מרפה: 'מה שלומך? זוכרת אותי?'
זכרון מעולם לא היה הצד החזק שלי. בטח לא בשמות. אני מפשפשת מהר בזיכרוני.. מי היא? ולמה היא קוראת לי רבנית??
'ב'ה תודה' אני עונה במבוכה. 'סליחה..אנחנו מכירות?'

'את לא זוכרת?' היא שואלת. 'באת להתוועד אצלי בבית. בסוף ההתוועדות ביקשתי ממך ברכה להריון בריא אחרי הרבה הפלות ל"ע..'
עכשיו אני נזכרת.. נכון! התוועדות מאוד מיוחדת. שכונה מרוחקת בירושלים. אוטוטו פסח והיא-עורכת התוועדות עתירת מאפים פסטות וקינוחים בביתה המצוחצח למשעי. 'עכשיו אני נזכרת! ' אני אומרת לה ומבטי הנדהם נח על בטנה העגולה והתפוחה 'את בהריון???'
'כן, בחודש שביעי כבר ב'ה' היא עונה נרגשת.

אני נזכרת, איך בסוף ההתוועדות רציתי להמלט הביתה חזרה לתינוק הרעב ושניה לפני שהצלחתי היא תפסה אותי בכניסה, בעיניים דומעות ודרשה שאברך אותה. אני?? לברך??? מה הקשר? ניסיתי להסביר לה אבל היא התעקשה. 'לא! תברכי אותי בהריון קל ובריא. עברתי הרבה ייסורים. אני רוצה ברכה'.  בלית ברירה, ברכתי אותה מעומק הלב ובחום ואמרתי לה: את צריכה לקחת על עצמך מעשה של מסירות נפש. הרבי לא נשאר חייב. תדעי לך.
'אז כבר עשיתי וי על המשבצת הזו' היא עונה לי בעיניים דומעות. 'את לא מבינה בכלל איזה מסירות נפש זו בשבילי,  ערב בדיקת חמץ, לארגן התוועדות כזו, כשהבית נקי לפסח וכל פירור שנדמה לי שנשאר על הרצפה מדיר את שנתי לאותו הלילה'

כך היא. ואז אני קולטת. הכל מצוחצח ומבריק. היא מאלה שלא ירדמו אם יש כפית בכיור. והנה, לפחות 20 נשים מעמיסות פסטה מאפים וקישים בסלון הפרטי שלה.  יש יותר מסירות נפש מזה??

'ברור לך שאני לא רבנית ולא מקובלת ואפילו לא קרוב לזה כן?' אני מוודאה. 'כן, כבר אז אמרת את זה. ואמרת לי שהרבי הוא המברך. אז יאללה, תהיי צינור'

והנה היא פה מולי, בחודש שביעי, בגוף גשמי ו אני משתנקת. לא ייאמן.

וכדי להוסיף היא אומרת:בדיוק אתמול חשבתי עלייך וכמה נחמד היה לעדכן אותך בנס.

אותי? אני שוב נדהמת, אז קבלי את זה: מי שצריך לעדכן אותו זה הרבי..ואני נוסעת אליו מחר! עכשיו תורה לשמוט לסת. עיניה מתמלאות דמעות התרגשות. מה?..את רצינית? אני לא מאמינה! אז מה בכלל את עושה פה..?"
אני? קונה מגפיים לילדים..ואת? איך הגעת לפה?
'באמת רציתי לנסוע לעיר אבל ברגע האחרון הגשם הסיט אותי לקניון' היא עונה ושתינו שותקות לרגע בהתפעלות ותדהמה. איך שהרבי מגלגל עניינים. 'אני חייבת לכתוב לו, לתת פ'נ.'

ותוך כדי דיבור היא תולשת פתק מהיכנשהו, שולפת עט (יש אנשים מסודרים בעולם, כמסתבר) ורושמת את שמה ושם האם.

שתינו נפרדות בחום ואני, עדיין בהלם מהחוויה, חושבת: תאוריית משק כנפי הפרפר בתוקף. הרבי תופר לנו הכל. רק לפתוח את העיניים. משיח כאן!

המורה בלומשטיין התקדמה לעבר כיתה י"ב–2 בצעדים בטוחים. היא היטיבה את התיק השחור שעל כתפה, סירקה בידיה קלות את פאתה הקצוצה, הזדקפה ונקשה את שתי הנקישות המסורתיות. שתי הנקישות המבשרות לתלמידותיה להתייצב בדממה במקומן, כשהציוד הנדרש מסודר בקפידה בקצה השולחן. אין תלמידה אשר תעז להמרות את פיה של המורה בלומשטיין. אפילו רייזי, אימת המורות, הפטפטנית הבלתי פוסקת ובעלת הרעיונות הכי יצירתיים שכמעט לא מאפשרים למורה ללמד, אפילו היא מצליחה לשלוט בעצמה בשיעור של המחנכת בלומשטיין.

המורה בלומשטיין נכנסה לכיתה, קידמה את תלמידותיה ב'שלום' תוך כדי חיוך מדוד ומבט סוקר בקפידה. ואז… אז ניגשה אל ארון הברזל שבקצה הכיתה, פתחה אותו, הביטה בו היטב, בכל פינה, הרימה את החפצים הבודדים שהיו מונחים שם, היומן ודפי הצילום. לא, השקית לא הייתה שם. השקית נעלמה!!! פניה של המורה בלומשטיין חוורו באחת. נראה שאפילו ידיה רעדו במעט. היא שמטה את התיק על הכסא. שוב הביטה בארון, הציצה בכל המדפים. אפס. אין שקית!!!

"מישהי ראתה את השקית של הכסף? הנחתי אותה אתמול כאן, בארון".

דממה. כמעט ניתן היה לשמוע את פעימות הלב המואצות של בנות הכיתה. הן הביטו זו בזו בחוסר אונים. להיכן יכול להיות שנעלם הכסף? אם המורה בלומשטיין אומרת שזה היה בארון, בוודאות זה היה שם. אם היא אומרת, היא יודעת.

במוחן של התלמידות התרוצצו רעיונות שונים, אך הן לא העזו לפצות את פיהן. אף אחת לא באמת ידעה להיכן היה הכסף יכול להעלם. אף אחת? לא מדויק. רייזי ידעה היטב את התשובה.

***

רייזי ישבה 'על קוצים' (כאילו שחסר לה קוצים…). בשעה שתיים עשרה ההורים שלה אמורים להגיע לישיבה בחדר המנהל.

'נו, טוב, המורה למדעים הזו, שתהיה בריאה. גם כך היא לא ממש מסתדרת עם המשמעת, אבל אין ספק שיש לי הרבה זכויות בעניין…' הרהרה במרירות.

כל כך הייתה רוצה להיות כמו כולם. כמו ציפי, מירי, אורית, יסכה… לא חיפשה להיות מי יודע מה חכמה, אבל לכל הפחות לא לעשות בעיות כל הזמן.

'הכי הייתי רוצה…' סיכמה לעצמה בחולמנות, 'להיות כמו לאהל'ה! איזו בחורה מיוחדת! אח… משהו. בחיים לא תגיד מילה רעה על בן אדם. תמיד היא מפרגנת לכולם, מוכנה לעזור לכל מי שרוצה ואפילו מציעה עזרה מעצמה. כזה טוב לב. אין פלא שכל המורות משבחות אותה ואין תלמידה בכיתה שלא אוהבת אותה. מן מלכה חיובית בלתי מוכתרת. המדהים הוא, שאף פעם היא לא לוקחת לעצמה קרדיט. כשמחמיאים לה היא מסמיקה קלות ובהינף יד מפטירה 'שטויות… מה זה כבר…' ההורים שלי היו חולמים על כזו בת… ואני מה… כזאת כלומניקית. לא מצליחה ללמוד יותר מדקה. כל היום קופצת, מחפשת תעסוקות, מפטפטת בלי סוף, לא מסוגלת להקשיב ולהתרכז. שיעורי בית אף פעם לא עושה, מחברות אין לי. התיק שלי מפוזר. כל היום אני מאבדת חפצים. אף אחד לא מתעניין ברעיונות שעולים לי בראש כל היום. את הכישרון שלי בדרמה אני מנצלת פעם בשנה במופע השנתי, אז קוצרת קצת מחמאות… אבל חוץ מזה, כל היום גערות. צעקות מהמורים, הערות מהבנות שאני גוזלת להן את הזמן ועוד מעט יש מבחן…'.

רייזי נאנחה לעצמה. הציצה בשעון. עוד חמש דקות הם באים.

ר' מנחם ושושנה כץ נכנסו לחדר המנהל בפנים נפולות. היטב ידעו מה הם הולכים לשמוע. לא, זה לא חידוש. הם מכירים מצוין את ה'תכשיט' שלהם. כמה תקוות תלו בביתם הבכורה, החייכנית והעליזה. כל כך הרבה תקוות שהתנפצו מהרגע שרייזי נכנסה לגן ועד עצם היום הזה.

בחדר המנהל ישבו כבר המנהל, המחנכת בלומשטיין והמורה למדעים.

"תראו, זה לא סוד שלבת שלכם יש הפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות. ADHD  בשפה המקצועית. אנחנו מבינים ומנסים להתחשב. אבל… מה שקרה בשיעור האחרון במדעים, זו הייתה חציית גבול מבחינתנו", פתחה גב' בלומשטיין.

הזוג כץ הנהנו בראשם. משפילים מבטם ארצה.

"תראו, יש היום פתרונות וכבר דיברנו על זה. יש כדורי 'ריטלין' שעוזרים מאוד לשפר את הקשב. יש עוד כלים שיכולים לעזור — שינה מספקת, תזונה נכונה, אימון אישי. אנחנו לא יכולים להחזיק אותה במצב הזה בלי שתעשו צעד גם מצידכם. תראו, לבנות יש מבחן בגרות במדעים בסוף השנה, והן הספיקו בינתיים מחצית ממה שהספיקה הכיתה המקבילה!"

 "הבעיה היא שרייזי לא משתפת פעולה. היא טוענת שהיא לא יודעת לבלוע כדורים. היא גם פוחדת על השם שלה, מה יגידו אם ידעו שהיא לוקחת כדורים. חוץ מזה, בכל לילה יש לנו מריבות איתה על השינה המאוחרת שלה. ניסינו גם להתאים לה תזונה, אבל היא מסרבת להיפרד מהפיצות והשוקולד. אפילו אימון אישי ניסינו לשכנע אותה לקחת, אבל היא לא מסכימה. 'מה פתאום אני אלך ליועצת, מה אני מפגרת?' תאמינו לנו, אנחנו מיואשים. מיואשים! לא יודעים מה לעשות…" קולה של האם נסדק. יותר מזה לא יכולה הייתה לדבר.

"אנחנו מאוד מבינים", אמר המנהל, "זה לא קל. אבל תבינו גם אותנו. אם היא לא הייתה מפריעה, לא הייתה לנו בעיה להחזיק אותה כאן. הבעיה היא שהיא מרשה לעצמה בלי גבול. אנחנו מוכנים לתת לה ניסיון אחרון. נעשה כל מאמץ להחזיק אותה, אבל אם יקרה מקרה חריג נוסף, חציית קו אדום, נאלץ להוציא אותה מבית הספר, עם כל הצער שבדבר". המנהל סיכם את דבריו, וברכם בברכת הצלחה ורוב נחת.

בלב כבד יצאו ההורים את בית הספר. ר' מנחם חזר לכיתתו בתלמוד התורה ואילו שושנה חזרה הביתה, נטלה ידיה, הוציאה דף לבן ובדמעות כתבה מכתב לרבי.

גב' בלומשטיין יצאה מהאסיפה גם היא בלב כבד. כואב לה על תלמידתה שלא מנצלת את כישרונותיה. אך מוחה לא יכול היה להתעסק בזה יותר מידי. פרשייה אחרת, מסעירה ביותר הטרידה את מנוחתה. פרשת הכסף. השקית עם כל הכסף של תלמידות הכיתה עבור הטיול השנתי נעלם! היא נזפה בעצמה שהעזה להשאיר את השקית על השולחן בזמן ההפסקה. אך הנזיפה כמובן לא הועילה. מוכרחים לפתור את התעלומה. לעשות משהו. האם יתכן… האם יתכן שמישהי גנבה את הכסף???

 $  $  $

לאהל'ה השתעלה והשתעלה… כוס התה של אמא הייתה מונחת על השידה בחדרה בצירוף כמה עוגיות. כמעט גמרה חבילת טישו ביממה האחרונה. אוף, השפעת הזו. כל כך לא אהבה להפסיד ימי לימודים. אחר כך צריך להשלים את החומר, לבקש מבנות מחברות ואולי אפילו לבקש ממישהי שתסביר לה חומר שלא ברור לה. הדבר האחרון שהתחשק לה זה לבקש עזרה, למרות שידעה שחברותיה יעשו זאת בשמחה.

ברוך ה' ההרגשה הכללית השתפרה ביחס לאתמול. רק השיעולים והצננת עדיין הטרידו אותה. לאהל'ה קיוותה מאוד שמחר תוכל ללכת כבר לבית הספר.

"לאהל'ה, יש לך טלפון. חברה", שמעה את קולה של אמהּ.

זו כבר החברה השישית אולי שמתקשרת, חייכה לאהל'ה לעצמה. לא היה זה פלא. בנות רבות הרגישו חובה להתקשר ולהתעניין בשלומה.

"לאהל'ה", נשמע קול בהול מעבר לפומית. "זאת רייזי".

"אה, רייזי, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך היום. מה היה בסוף עם המורה למדעים אחרי הסיפור ההוא? לא סיפרת לי".

"אממ… לא כל כך טוב. אספר לך בהזדמנות. אבל תראי, אני צריכה לדבר איתך על משהו אחר. משהו ממש ממש דחוף".

"את יכולה לדבר, תרגישי בנוח. אף אחד לא מקשיב", הטתה לאהל'ה אוזן קשבת.

"לא, לא, זה לא לטלפון. יש סיכוי שניפגש בתחילת הערב בגינה הציבורית, על הספסל מתחת לעץ הזית? לאהל'ה… בבקשה!!!"

"אממ… אני לא יודעת. אני עדיין קצת מצוננת, לא יודעת אם אמא שלי תסכים שאצא ככה".

"לאהל'ה", נדמה היה ללאהל'ה שהיא שומעת קול בכי… "אני חייבת שתבואי. תמצאי כבר איזה תירוץ. לאהל'ה, אין לך מושג כמה שזה דחוף".

לאהל'ה לא היתה מסוגלת לסרב. מאז ומעולם יש לה בעיה להגיד לא. והפעם במיוחד, ליבה לא נתן להתחמק. היא הבינה שמשהו מאוד מאוד משמעותי מתרחש כאן.

"בסדר. אבוא".

"יופי, אז ניפגש".

שש בערב. לאהל'ה צעדה בשביל הפונה אל הגינה. הרחוב היה כמעט ריק והלב שלה מלא בשאלות, סקרנות וחשש מפני הבאות. לא ידעה על מה לחשוב.

בספסל המתינה כבר רייזי. בידה אחזה בשקית שחורה. היא הייתה נראית חסרת מנוחה ומבולבלת מאוד.

"לאהל'ה. תקשיבי, נכון את חברה שלי ואכפת לך ממני?"

"כן".

"תראי, רק עליך אני סומכת. את הבנאדם היחיד שאני יודעת שבאמת אכפת לו ממני. רק את יכולה לעזור לי".

"נו, כבר. תגידי. מה העניין?" סקרנותה של לאהל'ה כבר פקעה.

"תקשיבי, אני הולכת לבקש ממך משהו לא קל. ממש לא קל. אבל בבקשה, אל תסרבי. כל העתיד שלי תלוי בבקשה הזו…"

"נו כבר, דברי. תפסיקי למתוח אותי", התחננה לאהל'ה.

ואז, רייזי פרצה בבכי מר. לאהל'ה נבוכה. היא הכירה את רייזי וראתה אותה בכל מיני מצבים, אבל עד כדי כך… לאהל'ה הניחה יד על כתפה של רייזי וניסתה להרגיע אותה.

"היום… היום… המורה בלומשטיין חיפשה את הכסף של הטיול. אני.. אני כזאת טיפשה… סתם חמדתי לי לצון, ראיתי שהיא שמה אתמול את הכסף, רציתי להראות לה כמה שהיא לא אחראית אז לקחתי אותו, תכננתי שהיא תחפש ואז אחזיר לה את הכסף ונעשה קצת צחוקים… לא תכננתי שאסתבך כל כך… עכשיו המורה בלומשטיין בהיסטריה, המנהל בלחץ, כולם מחפשים את הכסף, הם חושדים שמישהי מבית הספר גנבה את הכסף ואיימו שאם זה לא יחזור מחר, ינקטו באמצעים חמורים. לאהל'ה, אני רועדת מפחד. בדיוק היום ההורים שלי היו אצל המנהל. הם הזהירו אותם שאם עוד פעם אחת יקרה משהו חריג, אני לא בבית הספר. את שומעת, אני אסולק! לאן??? מי יקבל אותי??? לאהל'ה, אף אחד לא צריך תלמידה כמוני בבית הספר… אף אחד לא יקבל אותי. אני אהיה ברחוב! ב–ר–חו–ב! את מבינה את המשמעות של העניין. לאהל'ה, תאמיני לי, אני רוצה להקים בית חסידי, אני רוצה להיות בנאדם. פשוט קשה לי… קשה לי…".

לאהל'ה הקשיבה בדממה. לא ידעה מה להגיב ואיך לעזור.

"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה בכנות.

"אני… אני רוצה שתיקחי את הכסף… תבואי מחר למורה ותגידי לה שהכסף היה אצלך. את הרי לא היית היום ואין סיכוי שיחשדו בך. פשוט תגידי למורה שראית את הכסף בארון ופחדת שהוא יאבד ולכן מתוך תחושת אחריות לקחת אותו ושמרת אצלך ואת מתנצלת שלא הודעת. הרגשת לא טוב ולא היית אתמול…".

פניה של לאהל'ה חוורו. לכזאת בקשה לא ציפתה. תמיד הייתה מוכנה לעזור. אבל לפגוע בעצמה? בשמהּ ובעתידהּ? זה כבר מוגזם.

"תראי, אני פוחדת להסתבך…" גמגמה.

פניה של רייזי הביעו תחנונים עמוקים. "רק את יכולה להציל אותי…".

"תני לי לחשוב על זה", אמרה לאהל'ה.

"אין זמן. חייבים לסגור את הסיפור הזה היום. חייבים. מחר הכסף חייב לחזור", האיצה רייזי. כל כך רצתה להיפרד כבר מהשקית המעיקה כל כך.

לאהל'ה טמנה ראשה בין ידיה ומוחה מפוצץ ממחשבות. כן, לא, כן, לא… הטיול השנתי… הטיול בו יעצרו לתפילה בקבר רחל… רחל… רחל אימנו… כל כך הרבה הכינה אותן המורה בלומשטיין לנסיעה הזאת, הן למדו שיחה של הרבי בנושא. 'רחל אימנו', כך הסבירה להן המורה, הייתה סמל ודוגמה לאהבת ישראל, לוויתור אמיתי. כשוויתרה לאחותה על הסימנים, אף אחד לא ידע מזה ואף אחד לא העריך אותה. להיפך, יעקב אבינו אולי הקפיד עליה על שמסרה את הסימנים שהוא נתן לה, גם לאה אחותה לא ראינו שהעריכה יותר מידי, אולי היא חשבה שזה הדבר הכי טבעי שתעשה. את אבא שלה זה בטח לא עניין, הוא הרי לא רצה את השידוך הזה… רק הקב"ה העריך את מה שהיא עשתה, ולרחל זה הספיק. גם העובדה שנקברה בבית לחם הייתה מבחירתה. היא וויתרה על הזכות הגדולה להיקבר במקום קדוש ליד האבות והאמהות הקדושים, ולמה? כדי לעזור לבנים טועים, שחטאו ונענשו בגלות… כדי שכאשר יצאו לדרך יעצרו להתפלל בקברה והיא תעלה את תפילתם השמיימה, תתפלל עבורם ותתחנן שה' יחזיר אותם לארצם ויגאל אותם…

לאהל'ה התנערה ממחשבותיה. נכון, לעשות כזה מעשה זו השפלה. היא גם ממש לא שחקנית טובה ולא בטוח שתדע להעביר את הדברים נכון. יתכן שתספוג גערות על כך שעשתה מעשה לא אחראי, ולא הודיעה מיד. אולי אפילו יספרו על כך להורים שלה… וגם הם ירימו גבה… אבל מה זה לעומת הצלת נפשות???

לאהל'ה הושיטה את ידה כדי לקחת את השקית השחורה, אך ברגע האחרון שמטה ידה לאחור, הזדקפה.

"תתני לי משהו בתמורה?" שאלה–תבעה.

"כן. מה שתרצי", אמרה רייזי.

"אני רוצה שתטפלי בעצמך. שתעזרי לעצמך לצמוח. קודם כל, שתיקחי משפיעה. היא כבר תנחה אותך מה צריך לעשות, מה הרבי רוצה ממך".

"אני???? אני אקח משפיעה??? אני לא מתחברת לזה… זה לא בשבילי…"

"את תתאמצי, תחפשי ותמצאי".

"אבל…"

"זה התנאי שלי!" הייתה לאהל'ה החלטית.

לרייזי לא היו ברירות. "בסדר", אמרה בקול רפה. וידעה, שאם היא מבטיחה ללאהל'ה היא לא תוכל להתחמק מזה.

לאהל'ה לקחה את השקית, ושתיהן יצאו לדרך חדשה.

בכוחות לא לנו, בלי לדעת בדיוק לאן, קיבלנו החלטה לצאת לשליחות. החלטה בעייתית משהו לאור העובדה שהיינו נשואים פחות משנה ולא מבוססים נפשית והלכתית (אני לפחות) באופן המתאים להנהיג בית חב"ד. אך מסובב הסיבות סובב את הדברים כך שמצאתי את עצמי בחודש רביעי להריון, טסה בשיירה אין סופית של טיסות לעבר היעד העלום "רורה–נבאקה".

הכל התחיל בתשרי אצל הרבי, בעלי פגש אחד מבני משפחת קרומבי שנמצא בשליחות והוא הלהיב את שנינו על הנושא. מאחר ואני חובבת טיסות מושבעת ובעלי רק מחפש אתגרים חדשים (כמו להתחתן איתי למשל), נראה לנו טבעי לחלוטין לקבל על עצמינו לפתוח בית חב"ד קטן וצנוע אי שם בג'ונגל הבוליביאני ולערוך שם את ליל הסדר. העובדה שמעולם לא ערכתי סדר חבד"י ושאין לנו ידע או כסף לא הרתיעה אותנו ויצאנו לדרך.

כמובן שהתחלנו בביקור קצר אצל הרבי. הגענו אחרי טיסה ארוכה ל–JFK ומה הופתענו לגלות שירות חדש של חברת התעופה… הם דאגו שלא יהיה לנו קשה מדי אחרי כל הדרך הארוכה וחסכו לנו את סחיבת המזוודות. המטען נשאר בפאריז ואנחנו בילינו שעות ארוכות בנסיון לאתרו ולשכנע את האחראים לחבר ביננו בשנית, אך ללא הועיל.

כך, נטולי כוחות וציוד, הגענו בחצות הלילה ל–770. בעלי הלך להתפלל ואני קרסתי על ספסל בעזרת הנשים ותמהתי איך נסתדר עם שתי חולצות ומברשת שיניים במשך החודש הקרוב.

לא ארך הזמן ובעלי קרא לי לבוא אחריו, הלכנו עם בחור שהוביל אותנו בחשכת הליל לעבר ביתו של הרב עמוס כהן. הוא וזוגתו שתחי' עמדו להם במטבח ועסקו בהכנות קדחתניות לפסח. הם לא הופתעו בכלל כששני אורחים הופיעו בפתח דלתם באמצע הלילה וכבקיאים ורגילים בדבר, פינו ילדה או שתיים מחדר הילדים, הכינו לי מיטה, דאגו לכל מחסורינו והבטיחו שהכל יהיה בסדר.

הייתי עייפה מדי מכדי להבין את גודל הכנסת האורחים, אבל כאשר למחרת הם גם נתנו לנו את הטלפון שלהם כדי לדאוג לכל הסידורים מול חברת התעופה התחלנו להבין את גודל הנתינה.

עברו עלינו יומיים קצת מתישים בנסיון להחזיר אלינו את רכושינו, פספסנו את טיסת ההמשך למיאמי והתקרבנו לשבת בקצב מהיר מדי ולא ידענו אם נגיע בזמן להכין את המקום לחג.

בסופו של דבר המזוודות הגיעו, קיבלנו את ברכתינו מהרבי והמשכנו מארה"ב לדרום אמריקה ונחתנו בלה–פז. לקחנו נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ועוד כמה, ולא הרגשנו אוויר נכנס בכמות הרצויה. הגובה המדהים של העיר — כ–4000 מטר מעל פני הים — משאיר אותך ללא נשימה, כפשוטו.

בזמן ששהינו בשדה התעופה הקטן והאיטי של לה–פז הספקנו לחוות את תושבי המקום על מגוון ההיצע הלא מחמיא שיש לעיר של עולם שלישי להציע לתייר המזדמן. הפקידה הייתה נחושה בדעתה לא להבין מילה באנגלית ולהערים את כל הקשיים על הנסיון שלנו להזמין כרטיס לרורה–נבאקה ליום ראשון; מנקה החלונות של הדלת האוטומטית ניסה נואשות "לתפוס" את הדלת לכמה שניות כל פעם שהיא נסגרה כדי שיוכל לנקות אותה ובו בזמן הגנב המקומי של השדה סימן אותנו כעייפים מספיק כדי שלא נשים לב איך הוא מוציא לנו מתחת לאף את תיק המחשב שהכיל לא פחות מאשר את שני זוגות התפילין המהודרים של בעלי.

כל מאמצינו עלו בתוהו, הכרטיס לא הוזמן, התיק לא נמצא (והדלת? — נשארה מלוכלכת) וכך עייפים וקצת מיואשים הגענו לבית חב"ד לה–פז. מאחר והיה זה יום שישי, לא היה נראה שנספיק להגיע בזמן לכפר אליו פנינו מועדות ולכן נעזרנו ברב יותם קליין השליח דאז בעיר, והוא דאג להזמין אותנו לביתו למשך השבת.

נטולי אוויר, ירדנו לעיר והעברנו שבת מרגשת עם המארחים והמטיילים המקומיים. ההכנות לפסח כבר היו בעיצומן וכל מה שרצינו זה להתחיל בעצמינו את ההכנות שלנו.

ביום ראשון, הצלחנו סוף סוף להיכנס לטיסה והפנו אותנו לפינת ההמתנה שנראתה כמו לקוחה מסרט ישן בשחור לבן. חיכינו. וחיכינו. ואז העבירו אותנו לשדה אחר. ואז בוטלה הטיסה וחודשה שוב. החזירו אותנו לשדה הראשון (כשאני אומרת שדה, אני מתכוונת שדה, המטוסים חונים בכרי דשא בחוץ ורק קו אקראי שחוצה את ה'אחו' רומז על מסלול המראה).

בינתיים, מטוס קטן החנה את עצמו ממול לדלת השקופה. קצת חששתי שזה המטוס שלנו, הוא היה כל כך קטן, אך כאשר ראיתי שמגיעה משאית נרגעתי, 'בטח הוא מתצוגה או משהו כזה ועכשיו הולכים לגרור אותו למקומו הראוי' — חשבתי, המשאית עצרה ליד המטוס ובמקום לחבר אליו כבל גרירה כמתבקש, ירדו ממנה שני בוליביאנים איטיים ובלי להתרגש החלו לפרוק ממנה כסאות. את הכסאות הם העלו בשיא הטבעיות על המטוס ולחרדתי התחיל להתבהר לי שאלו הם הכסאות שאנו נשב עליהם במשך הטיסה, כן, ככה מגדילים קיבולת נוסעים בבוליביה.

עלינו. לא בקלות נפרדתי מהאדמה היציבה מתחתי. אולי בעברי הלא רחוק קפצתי וצללתי, אבל עכשיו, עם תינוק בדרך, לא הרגשתי הרפתקנית במיוחד.

ההמראה החלה, הצצה אחת בתא הטייס שיכנעה אותי שאין זמן יותר מתאים מעכשיו להתחבר לקב"ה ומהר עם איזו "תפילת הדרך" מכל הלב. התחלנו מגובה 4000 מ' ומיד צללנו מטה לעבר יערות הג'ונגל שנמצאים בתחתית בוליביה, כמה סימבולי.

הטיסה עברה עליי עם התמונה של הרבי מול העיניים בכרטיס של תפילת הדרך, בעיקר כדי שלא אראה מה קורה עם שני האינדיאנים שיושבים בתא הטייס. תוך כדי תימרונים בין כיסי אוויר, צללנו לתוך ענן של ברד שנשמע כמו קרב יריות אימתני בין שני צבאות המיירטים את המטוס שלנו, אך בסוף, ברוך השם, הגענו בשלום ונחתנו על כר דשא קטן ופסטורלי. התיקים הגיעו באופן מפתיע, התקדמנו לכיוון מונית מקומית והתחלנו את דרכינו לעבר הבית חב"ד שלנו. שעה וחצי על דרך חצץ קופצנית הביאה אותי לקצה גבול היכולת שלי ולתמיהה רצינית לגבי שפיות דעתי.

כיום בית חב"ד רורה–נבאקה הוא מקום מוגדר ונהדר המנוהל על ידי הרב שוקי גור ואשתו חני בצורה מסודרת, אולם כשהגענו לא היה כלום. רק שני בחורים. שני בחורים? מאיפה הם צצו? אני הייתי קצת מופתעת, חשבתי שהם יצטרפו אלינו ולא להיפך. הם לעומת זאת לא ידעו שאנו אמורים להגיע ולא ידעו איך להכיל את השינוי הקל בתוכניות.

היום אני מברכת על ההפתעה הזו, כי בלעדיהם היינו אבודים, גם ככה לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל. שני הבחורים, הלא הם שוקי גור ושניאור רותם (היום שניהם בעלי משפחות ברוך השם ושליחים פעילים), כבר שכרו מקום, הקימו מטבח, הנהיגו נוהל שיעורים והפכו את כל הכפר לחברים שלהם, כראוי לשלוחי הרבי.

הם התיידדו עם המוכרים בשוק והתחברו לבעל הבית היהודי היחיד שגר בכפר — זאב ז"ל. זאב בודד, יהודי מבוגר שהקים מעין אכסניה שכזו על גדות הנהר וכל הישראלים באים אליו לקבל קצת הרגשה של בית. עכשיו הם קיבלו אותנו והבית הפך לקצת יותר יהודי מישראלי. היה שם בכפר איזה גוי, שר לשעבר שאימץ את הבחורים, הוא טען, ובצדק, שאיפה שיש יהודים יש ברכה לפרנסה ולכן הוא נתן מקרר וצייד את המטבח תרומה שאיפשרה התחלה של פעילות.

הבחורים לא בדיוק ידעו איך לאכול אותנו. מצד אחד מגיע אברך, נראה רציני, חב"דניק מבין עניין, ולידו מישהי שלא חובשת פאה. לא נראית סרוגית, מנהלת את המטבח למהדרין, אבל מדברת חופשי עימם כאילו הם חלק מהחברה, בישראלית עדכנית. המטיילים קראו לי ה'רבנית' בהתאם לנוהל בבית חב"ד ואני כל פעם הייתי מסתובבת לראות מאיפה הגיעה לפה רבנית.

היה מוזר וגם כיף, קשה וגם מבלבל. אבל הצלחנו לנהל את המטבח במשך השבוע. הבחורים היו אחראים על החלות, אני שלטתי בתחום הירקות והכנתי כל מה שאפשר להכין מקישואים ועגבניות ותפוחי אדמה. ארז היה אחראי על הבדיקות של הביצים, האורז הקמח וכל שאר סוגי המזון שהכילו בעלי חיים. את האורז היה הכי פשוט לברור, היו מפזרים כוס על השולחן, האורז היה נשאר במקום אחד וכל השאר היה הולך לצד השני…

מאחר ובית חב"ד היה ממוקם באולם הכניסה התחתי והיה פתוח לכיוון הנהר, היה אוויר נהדר ונוף משגע כל היום. אך מצד שני, חיי הלילה של כל החרקים האקזוטיים של הג'ונגל התארחו אצלנו. לא אכפת לי לצלול עם כרישים, אבל אם ג'וק מסתכל לכיווני אפילו ממרחק 4 אמות, אני נכנסת ללחץ.

לילה אחד חלף ליד ראשי בטיסה מין חרק מעופף בעל שריון אימתני שהחטיא אותי במילימטרים ספורים, כמה חברה הצליחו לכלוא אותו מתחת לארגז קטן, אך כאשר ראיתי בבירור שהארגז זז ממקום למקום על ידי דחיפות המפלצת הקטנה שמתחתיו נשברתי סופית. עליתי לחדר וסירבתי לרדת עד שתיפטר הבעיה. היא נפטרה בסוף, אך כל לילה הביא עימו אורחים חדשים. את הכילה שכחנו בארץ ישראל אך היא ממילא לא הייתה עוצרת את המטס המעופף שהיה שם.

במשך היום, המקום היה יותר ידידותי למשתמש. התפילה היתה זורמת לה בקצב איטי עם המטיילים או בלעדיהם. חבורות מטיילים היו יוצאות לתפוס אנקונדות בג'ונגלים ואנו היינו מחכים לקבוצות שחזרו מהסבב הקודם בלי אנקונדות אבל עם קלקול קיבה רציני.

זה מדהים, ארבעתינו היינו היחידים שלא חלו בשום רעה חולה. ראינו במוחש איך האוכל הכשר והשמירה על הגוף והנפש מגינה עלינו.

כך עבר השבוע, הגענו ביום שני ובמוצאי שבת כבר היה ליל הסדר. הודיעו לנו שאולי יהיה עוף לסדר, אך המצות והיין נתקעו במשאית ולא יגיעו!!! בנוסף היה עלינו להכשיר מטבח אבל קודם צריך להתוועד עם החבר'ה בי"א ניסן כאשר י"ב זה כבר יום חמישי ואני חייבת להתחיל בישולים. כך שמיד בתום ההתוועדות בעלי והבחורים הלכו לשרוף את המטבח ולהכשירו במשך כל הלילה.

למחרת החלו הבישולים, ביום שישי המקרר שבק חיים, בערב שבת הגיעו העופות ובמוצאי–שבת–קודש התקלקל המרק.

עוד על ליל הסדר הייחודי והראשון ברורה–נבאקה בגליון הבא אי"ה.