.היום נדבר על איפור בסטייל שנות החמישים

.שנות הפיפטיז

.תמה האפרוריות של שנות המלחמה והשפל הכלכלי והצבעוניות הפכה לשמחה ופסטלית

עור מושלם

הבסיס לכל איפור בסגנון הפיפטיז הוא מראה עור מושלם. בשנות ה-50 נהוג היה להשתמש במייקאפ "קייק" – מייק אפ קרמי כבד שהגיע בצנצנת. גימור העור הנפוץ היה מאט וההצללות נעשו מאוד בעדינות לאורך עצמות הלחיים כדי להדגיש אותן. להשגת המראה, כל אחת יכולה להשתמש במייק אפ שנוח לה ולעבור עליו בפודרה כדי לרכך אותו ולהפוך אותו ליותר מאט. להדגשת עצמות הלחיים, מומלץ להשתמש בסומק חום ולא בברונזר כדי שהתוצאה תהיה טבעית ומעודנת

עיניים מלוכסנות

בשנות ה- 50 השימוש בצלליות היה מינימלי. את הצורה יצרו על ידי שימוש באייליינר נוזלי שנמשח לאורך קו הריסים העליון, והשלימו את המראה עם גבות חזקות בעלות מבנה מוגדר. כדי להדגיש את הגבות אפשר להשתמש בעפרונות או בצלליות, כל עוד שמים לב לכך שצבע המוצר זהה לצבע השיער. את החצי החיצוני של העפעף צריך לפסל עם גוון חום בינוני מאט ואת החצי הפנימי להבהיר בגוון וניל. לאחר מכן שרטטו אייליינר עבה והוסיפו כמה שכבות של מסקרה (ואפשר גם ריסים מלאכותיים), ולסיום אפשר להוסיף עיפרון לבן בתוך העין כדי לשוות לעין מראה פתוח, מואר ונקי

שפתיים אדומות

שפתיים בסגנון הנ"ל צריכות להיות חזקות, באדום בוהק עם ברק קל. הצורה האופיינית לתקופה היא מלאה ומעוגלת. בעזרת תוחם בגוון אדום בוהק מומלץ לתחום וגם לצבוע את כל השפה. מעל התוחם, משחו שפתון אדום עמיד, מאוד חשוב לעשות זאת עם מברשת כי עבודה על שפתיים כהות חייבת להיעשות בצורה מדויקת. כדי להוסיף ברק אפשר להוסיף מעל הליפסטיק גלוס שקוף

כתיבה וחתימה טובה לכולכן

—

 <תשרי אצל הרבי מלך המשיח

.איפור חגיגי לשבת וחג אצלי במחיר של תשרי

אני נמצאת במלון של אשל קומה 7. וזמינה בוואטצפ: 052-7365770

ניפגש ב770

נעמי שניאורסון, מרמת אביב זכתה לנסוע לרבי מלך המשיח שליט"א כמה פעמים לפני שנסעה בתור נערה בשנת תשנ"ד, אז הדברים היו שונים לחלוטין מהיום.

את שנת תשנ"ד זוכרת נעומי כשנה של ציפייה חזקה, כשצמודים ל770 ומחכים בציפייה ליציאה של הרבי לתפילה, שלא ידוע אם ומתי תהי'ה. הכמיהה לזכות לראות את הרבי אפילו לרגע קצר הורגשה בכל משך החודש. התקיימו שיעורים בחדרים הכי קרובים למקומו של הרבי ולא פעם התבשרו האורחות כי הרבי יוצא ומיד התרוקנו כל הספסלים לטובת עמידה בחזית עזרת הנשים – לראות ולהראות.

חדר האוכל באותה תקופה היה מן אולם קטן ושימש את האורחים והאורחות.

האם היה צפוף אז? אני שואלת את נעומי בסקרנות.. היה צפוף מאוד, היא משיבה, וגם תושבי השכונה הציפו בהמוניהם את 770 בציפייה לזכות לראות את הרבי.

לסיום, אני מבקשת מנעומי טיפ לניצול זמן לאורחות של היום. היום, מציינת נעומי בהתפעלות, האורחות מגיעות מוכנות מאי פעם כשבאמתחת דור דעה פרקי תניא בעל פה, ומאחוריהן שעות שינון ומאמץ – וכשמגיעים, במיוחד לכל החודש, קיימת הרגשה שיש המון זמן… ההרגשה הזו לא ממש תורמת לשיקולים שלנו בניצול הזמן. ב770 קל מאוד למצוא את עצמך שורפת זמן ב'דברים בטלים חסידיים'… וחבל. לעומת זאת מסייעת מאוד המחשבה שכל יום עומד בפניי כ'בן יחיד'. כאילו הוא היום היחיד בו אני אצל הרבי ולכן עליי לנצלו בצורה הכי מקסימלית.

נטע ביכובסקי, קריות, משתפת על תשרי ראשון בשנת תשנ"ט, גיל 17, הזכרון הכללי הוא של עוצמה חזקה, ורגעים שלוקחים אחר כך לכל החיים, שנותנים כח לשליחות היום יומית.

היום חדר האוכל כל כך מנוהל ומתוכנן שקשה לתאר מציאות בה עלייך להשכים קום, לא כדי להתארגן יותר לפני התפילה אלא כדי לטגן חביתות, לפרוס מפות ולחתוך ירקות קפואים… היתה תורנות רישמית בה כל הסועדות נכנסו למטבח. לפעמים יותר מאשר בבית…

הייתה בשנה הראשונה דירה אחת בלבד. כמו היום, שיעורים קבועים התקיימו מטעם בית מדרש לנשים, היתה מערכת מסודרת ורבנים שהיו מגיעים ללמד אך תארו לעצמכן עזרת נשים ריקה כשכל השיעורים מתמקדים בעזרת הנשים הראשונה…

האווירה הייתה מאוד חדורה ומעוררת אמונה, שזה בוודאי דומה להיום. גם אז היה צפוף מאוד בשורה הראשונה, אם כי לדעתי היום צפוף יותר. מעניין שבשמחת בית השואבה היו קומץ של פחות מעשר בנות שנשארו עד הבוקר, אפילו בימים עם המוזיקה. מה ששונה מאוד מהיום, זה שאז לא הייתה הכנה כמעט. לא הי'ה משהו שיסביר את מהלך התפילות. את השיעורים. הי'ה פחות פיקוח. כיום זה ברוך ה' הכל מאורגן יותר ואין כל כך בנות שנופלות 'בין הכסאות'..

אם מקדישים זמן לקניות, מדגישה נטע, עליהן להיות ממוקדות מטרה, היום גם את הכל אפשר למצוא בארץ, אז בשביל כמה דולרים, חבל על הזמן…

טיפ לניצול הזמן אצל הרבי? לדעת שכל רגע הוא רגע שלא יחזור. כל דקה שתאבד אין להחזיר אותה. שאי אפשר להחזיר את הסליחות של תש"ס למשל. כדי להצליח לקחת 'צידה לדרך' מומלץ לסכם את השיעורים או לפחות נקודות חביבות שדיברו אלייך במיוחד ולתת להן ללוות אותך גם בארץ…

יהודית לבקיבקר, צפת, מספרת על תשרי ראשון בתשנ"ה בו נסעו הוריה- הרב בצלאל ורחל קופצ'יק בהרכב משפחתי מלא, היום לא נדיר למצוא משפחות שמשקיעות להגיע לרבי, אבל אז, באותה שנה היתה זו תופעה נדירה. דווקא לכן החליטו להתאמץ ולעשות זאת. מבחינה גשמית, לא היה אז בכלל ארוח לנערות או נשים – תארנה לעצכן שפשוט לא היה ביקוש. רק חדר אוכל לאברכים ובחורים ששם אכלו.

גם יהודית מחווה את דעתה על התלבטות תמידית שמלווה את הנוסעות- כמה לצאת מהשכונה לקניות, אם בכלל?

באופן כללי, על כל אחת ללבן את הנושא עם משפיעה. לכל אחת יש צרכי התאווררות שונים ומה שמיותר לאחת, מתגלה כחיוני לשניה. כדאי לקחת בחשבון שיש הוראה של הרבי להשתדל לחזק את השכונה, אז זה עוד רווח, מלבד החיסכון בזמן. חוץ מזה, אם החסכון בכסף הוא השיקול הרי שהנסיעות גם עולות ונקודה נוספת- כל אחת מהנוסעות השקיעה המון כדי להגיע לרבי, אז יש ערך לכל תפילה ולכל השהות ב770 וגם הוא מצטרף להפסדים. ואם החלטת לצאת מהשכונה, מומלץ לרכז את הקניות כמה שיותר. כך, כשמתוכננים, ולא סתם יוצאים ל'סיבוב' אלא ליעדים ברורים עם רשימה מסודרת, הזמן שמתבזבז יקטן פלאים…

מצד שני, לפעמים "ביטולה זהו קיומה" לכן מה שמתאים לאחת עלול לא להתאים לאחרת ויש לברר ענינים אלו מול משפיעה באופן אישי.

וטיפ קטן לניצול הזמן ב770?

כדאי לשוחח לפני הטיסה עם משפיעה/מורה ולהציב יעדים ברורים, לכל אחת לפי המצב שלה- מה נקרא בשבילה ניצול זמן מקסימלי, כך הציפיות מלכתחילה ריאליות וקלות יותר למימוש. כדאי לפרט את זה לכמות שיעורים, התוועדויות, מאמרים שתלמדי… את התפילות עם הרבי צריך לראות כמשהו שלא מפסידים ויהי מה, ומנקודה זו של הגעה שלוש פעמים ביום ל770 קל להוסיף ולפתח.

תשע"ה זהו תשרי חדש… לא המשך ולא כמו, וזה בבחירה שלך מה את עושה איתו, איך את מוצאת בו נקודות שילכו איתך וילוו אותך להמשך החיים… נקודה חשובה נוספת שאפשר לקחת מסיפור שסיפר פעם ר' ראובן דונין בסגנונו… פעם בזמן כפרות, היה יהודי אחד שסובב את התרנגול סביב ראשו כנהוג, אך אבוי! בדיוק באותו רגע לא מתאים החליט התרנגול ללכלך את אומר הכפרות. "מה הלה יעשה?" היה ר' ראובן שואל? ישב ויבכה את בגדיו שהתלכלכו? ינקה וימשיך הלאה…"

 ובנוגע לחודש שבו זוכים להיות אצל הרבי, לפעמים טועים, לא מנצלים את הזמן או שמנצלים אותו לדברים שלא כל כך מפתחים את ההתקשרות שלנו לרבי. וכשהנפש הבהמית קצת מפנה את השטח, מתחילים להתחרט… חשוב לזכור שמאנחות לבד לא ניוושע, לפעמים צריך לקום, להתנקות… ולהמשיך הלאה!

בשבוע שעבר התקיימה פתיחה לארגון "אחות התמימים" בבנות מנחם.

הנושא השנתי הוא “Be a Player” – לזכור שאנחנו לא רק צופים במשחק ה"גלות", אנחנו השחקניות בעצמינו. לשחקן אין אפשרות לצאת באמצע משחק, אנחנו משחקות בכל כוחותינו בלי הפסקה והמאמן שלנו – הרבי – הבטיח לנו שאנחנו ננצח, ואנחנו בטוחות בזה! אנחנו נביא את הגאולה!

ליד קיר "אחות התמימים" עומד מכשיר משחקים חמוד וצבעוני, וכל חודש יוצג שם משחק אחר שילמד את הבנות איך להיות שחקניות אמיתיות, וכיצד לנצח במשחק.

הבנות תמלאנה דו"חות שבועיים, תצבורנה נקודות, תשתתפנה בהפסקה חסידית עם תוכניות והפתעות, עד.. שננצח במשחק!

יישר כח למורות הסמנרסטיות: ש,אוסבייצקי, ש.בקרמן, ש. גלזמן. פ.לאזאר, ח.לנדא, ח. מונדשיין ח. פבזנר, ב. קארפוב

ערב ראש השנה. אני פותחת את ארון הבגדים וההתלבטות מתחילה.

כתבה: חיה נוטיק

מדרונות ההרים מכוסים צמר לבן. עולי הרגל נוהרים בהמוניהם, על נשיהם וטפם, לכיון ירושלים. צרורותם על שכמם, הכבשים משתרכים, ועיניהם נשואות למעלה.. להר המוריה. לבית האלוקים, הקדוש, המיוחד.. כמו ארי מתנשא הוא ניצב שם, מבהיק בלובנו. מקדש בתפארתו.

ריח הקטורת כבר מכה באפם, מערפל את חושיהם.. הרגליים, הדואבות ממאמץ ההליכה, מרחפת אל-על. הרגש החם מציף את נפשם. להפגש עם אבא האוהב, שמחכה לבניו.. אבא! אנחנו מגיעים! משתוקקים להסתופף בצלך, לעבוד את עבודתך… צלילי הכינורות והנבלים של הלויים נשמעים כבר קרובים. "עומדות היו רגלנו.." הפסיעות הופכות למהירות יותר.. בצעדי ריצה הם נכנסים בין שערי עיר הקודש..

מול בית המקדש נעצרת נשמתם. היופי, הקדושה, הטוהר.. תחושה עליאית. כאן שורה השכינה. הנשמה צמאה מוצאת מרגוע, מנוחה.. שוב להתאחד, להתבטל.. לשכוח את הכל.. ולהיות עם אבא!!

***

מספר שנים קדימה, באותו מקום, המחזה שונה לגמרי. חיילים רומאים שוטפים את הרחובות, רומסים בסוסיהם גופות דוויות. ברגל גאוה מתפרצים להיכל.. כהנים חלושים מזי רעב נלחמים עד טיפת דמם האחרונה…

לפתע, בתיאום שמימי, אש נוראה מתקלחת מארבע פינות הבית. להבות כתומות – אדומות מלפפות בחום איום את מנורת הזהב הטהורה, את מזבח הקטורת..

יד מושטת משמיים, נוטלת מהכהנים את מפתחות המקדש..

שיירת הגולים יוצאת משערי העיר. כבולים בשלשלאות של ברזל, המנסרות את עורם, יוצאים היהודים בבהלה. רגליהם כושלות, הרעב מכרסם, אך ראש וליבם מופנים לאחור. עיניהם זולגות דמעות מרות.. שולחות מבטי פרידה למקדש הבוער.. הכאב צובט את הלב. מקום השראת השכינה.. הפך לעיי חרבות.

אבא שבשמיים! איך?! התמונה האחרונה שינצרו בזכרונם… חורבן המקדש.

***

הוא עומד על הספספל. מעגלים סוערים מסתחררים מול עיניו. השירה האדירה בוקעת רקיעים. רגע אחד הוא מתעופף באויר, במשנהו הוא מגלה את עצמו על כפתיו של רבי שלמה פעשעס. חסידי האמיל שזכו לחלות את פני הרבי, מאושרים. רגליהם נישאות כמו מאליהם, משתתפות ב"מחול היחידות"… השמחה שוטפת את הכל. חוץ מאחד.

אברהם בער, הילדון בן השש, מביט ממרום מושבו אל כובעי הרוקדים, כשתמיהה עצומה מנקרת במוחו:

הלא רבי אלימלך, המורה בחיידר, סיפר להם על בית המקדש, הבית של ה'.. ועל החורבן הנורא.. אז איך יתכן? איך אפשר בכלל לרקוד???

בית המקדש.. שוב, הוא מצייר בדמיונו את עולי הרגל, את הלויים בשירתם.. ואת החורבן האיום.. והשאלה מתעצמת שבעתיים.

"אבא", פונה הוא בכאב, והשאלה מזדעקת ממעמקי נפשו: "בית אלוקינו חרב, ואתם – רוקדים??!"

אבא מרצין. "צודק את, בני". משיב הוא בכובד ראש לבנו הקט, "אכן. בית המקדש שבירושלים חרב, מלך המשיח יבנהו שוב בגאולה.

אבל עד אז" – מתרומם קולו של אבא – "עד הגאולה השלימה, ליובאוויטש היא ירושלים שלנו, ובית הכנסת שהרבי מתפלל בו, הוא בית המקדש שלנו.." קולו של אבא מתנשא, מלא עוז: "החדר שיושב בו הרבי הוא קודש הקודשים שלנו, והרבי" – כאן מזדעזע אבא לרגע, ובחרדת קודש ממשיך – "הוא הארון אשר בו לוחות תורת השי"ת שלנו".

צמרמורות עוברות בגופו הרך של הילד. מה נורא הדבר! לפני שעות מספר זכיתי להכנס לקודש הקודשים?? והארון, עם לוחות הברית.. זה.. הרבי???

ואבא מסיים: "ואלו הדברים, אשר כ"ק האדמו"ר אמר לכל אחד ואחד מהחסידים – דברי השי"ת!!

הדברים נחרטים במוחו של אברהם בער. אכן, המבנה הגשמי איננו. הוא נחרב… אבל עד הגאולה יש מקדם מעט העיקרי!! יש לנו רבי!!!

ושוב נשואות רגלי החסידים בריקוד סוער. כעת, גם אברהם בער יכול לשמוח. לשמוח באמת.

***

מוצאי ר"ה, אלפי חסידים מצטופפים. השירה מתעצמת מרגע לרגע… הרבי מעודד בידו האחת, כשביד השניה הוא מחלק כוס של ברכה לחסידים.. כוס של ברכה, של שפע הצלחה…. בחיוך אוהב של אבא שמעניק לבניו. כבני מרון הם עוברים לפניו. מחכים להפגש במבט…

התרגשות חולפת בגבם. הנה, כבר יעמדו לפני המלך, האבא…. שכל כך אוהב אותם!! רבי! אנחנו כאן!! זכינו לעלות לרגל. לראות ולהראות. להתקשר, להתבטל.. לעשות את רצונך…

חגי תשרי, כל כך הרבה גילויים.. אורחי המלך זוכים לשפע של אור וקדושה. תפילות עם הרבי.. תקיעות של אדם ולא של בהמה… מארש הנצחון – כי זה הרי בטוח! כל עידוד נותן את הכח לנצח באמת… להסתופף בצילו של הרבי, רוקד עם ספר התורה הקטן, מקבל את הכוח מהתוועדות 'צאתכם לשלום' ולחזור לארץ עם הכוחות המשביעים של החודש השביעי אצל הרבי..

*

היא סגרה את הוידאו ועברה לדפדף בתקיות התמונות מהתשרי שעבר.

כן, היו תפילות עם הרבי, היה ד' מינים… היא אפילו זכתה לנשק את ספר התורה הקטן.. אבל העיקר חסר. ההשוואה זועקת. אצלה בתמונות, בתמונות הגשמיות.. הכיסא האדום ריק. הכאב הנוקב מחלחל בנפשה. היא לא זכתה לראות, בעיניה הגשמיות, את אבא היקר שלה!! היא התאמצה, אספה דולר לדולר, עלתה לרגל, חכתה לאבא… ולא זכתה!!

כל כך רוצה להתקשר, להתבטל, להתמסר.. לקבל את הכוח מאבא… את השמחה, את החיות… ואיך אפשר, כש-ל-א ר-ו-א-י-ם????

***

והתשובה מהדהדת במוחה.. היא הרי קראה זאת ב"נוסעים לרבי". התשובה העוצמתית שנתן אבא לאברהם בער… בית המקדש חרב, אך יש לנו רבי!! הבית הגשמי נדמה שאיננו.. אך אז – יש לנו בית רוחני, יש לנו את "בית רבינו", ואת רבינו עצמו!!

כן.. לא רואים בגשמיות. אך לומר שיש שינוי ברוחניות???

ואבא האוהב… הוא רק מחכה.. מחכה לכל אחת מאתנו, שתעשה את הצעד הקטן… כדי ששוב נוכל… גם בגשמיות… לראות!!!

ותחזינה ענינו… תיכף ומיד ממש!!!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

דובשניות מכינים בבית!

מאז שאני זוכרת את עצמי, דובשניות זה אחת העוגיות האהובות עלי.

וכיוון שניסויים במטבח זה גם חוויה וגם שחרור של אחרי יום עם ילדים ועבודה, החלטתי לנסות אותם בעצמי בבית. הקושי היחיד היה למצוא את המתכון המושלם..

המתכון ממש קל להכנה וטעים פי אלף יותר מהקנוי.

לפני האפיה מגלגלים אותם באבקת סוכר והם יוצאות רכות מבפנים וקשיחות מבחוץ.

ניתן להכין עם קמח לבן או לשלב בין קמח מלא ולבן והמרקם עדיין ישאר נפלא.

אנחנו הכנו שקיות קטנות ומרשרשות מצלופן, כמה דובשניות קטנות, בריסטול מהודק עם שנה טובה כתובה יפה. מדבקת דבורה ואטבון קטנטן שקנינו בחנות יצירה ו…המארזים מוכנים למשלוח.

לדודה, לחברה ולכל מי שרצינו להשקיע לו קצת בשנה טובה(:

אז רוצו להכין ושתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה!

דובשניות

רכיבים:

כוס קמח לבן

כוס קמח מלא

כוס סוכר חום בהיר

כף אבקת סודה לשתיה

2 ביצים

80 גרם (1/4 כוס) דבש

כפית תערובת תבלינים : הל טחון, ג'ינג'ר טחון, ציפורן טחון, אגוז מוסקט מגורר

10 גרם (2 כפיות) קינמון טחון

לגלגול

100 גרם אבקת סוכר

אופן הכנה:

1. מערבבים את כל החומרים בקערה (חוץ מאבקת הסוכר). לשים לבצק אחיד. אם הבצק לא מתאחד מוסיפים עוד כף מים וממשיכים ללוש.

2. מכסים את הקערה ומניחים את הבצק לכמה שעות לנוח. או לשעה במקרר.

3. מחממים תנור לחום בינוני (175 מעלות).

4.קורצים מהבצק חתיכות ומגלגלים לכדורים בקוטר 1/2 1 ס"מ (העוגיות גדלות עד פי 2 במהלך האפיה).

מגלגלים כל כדור באבקת סוכר מכל הכיוונים , מניחים בתבנית ופוחסים מעט לקבלת "כיפה".

4. אופים 10-12 דקות, מוציאים ומצננים.

אם גם את תעשי את דרכך בימים הקרובים לשדה התעופה – בדרכך לחצרות קודשנו לקראת חודש תשרי הבעל"ט, שלחי תיעוד מצולם שלך ושל חברותייך מרגע ההגעה לשדה ועד לרגע ההגעה לבית משיח – 770. (כמובן שעל הבנות המופיעות בתמונות לעמוד בכללי הצניעות)

תוכלי לשלוח באמצעות כתובת המייל של האתר: [email protected]

או למספר הוואטסאפ: 054.56.46.770

כתיבה וחתימה טובה, נסיעה טובה!  

הנה הוא ראש השנה. אותו יום אליו מתנקזות כל איחולי ה"לשנה טובה" ותפילות ה"תחדש עלינו", ואצלי תמיד נותרת תהייה. לא סתם תהייה, הייתי מגדירה אותה כתהייה קיומית.

באמת, עם יד על הלב, אנחנו באמת רוצות להתחדש? אנחנו באמת רוצות שינוי? לא נוח לנו במקום המוכר והחביב עם כאביו, עם מצוקותיו?

הבן יקיר שלי סיפר (כולם אצלי בנים יקרים) על ניסוי שנערך באחת הישיבות. בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון נשמעה קריאה במערכת הכריזה: "עורו קומו בחורים, משיח בא!". אתם בוודאי משוכנעים שכל הבחורים זינקו ממיטותיהם בהתרגשות ורצו לעבר המקווה או לפחות לעבר הזאל, אבל מסתבר שמרביתם משכו את השמיכה אל מעל לאוזניהם והעדיפו את המוכר…

מי רוצה שינוי? מי רוצה להתחדש?!

מה שהזכיר לי את התשובה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למי ששאלו כיצד זה מרעישים כל-כך על עניין משיח והרי אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת… והרבי ענה: "אין לך היסח הדעת גדול מזה", והדברים מדברים בעד עצמם.

רק שלא יבוא משיח

קרובת משפחה שהיא בת יחידה שיתפה אותי בסיפור הבא. ביום חתונתה הייתה אמה כי מרוגשת עד שהיא הסתובבה כל העת ומלמלה "רק שמשיח לא יגיע היום. לפחות שיחכה עד הערב"… נו, מה אתן אומרות על זה? תשאירו לנו את המוכר והאהוב. כבר למדנו לסבול אותו. התרגלנו. לא רוצים שינויים.

כיוון שעסקתי ואני עדיין עוסקת בתחום הפרסום וכיוון שתחום זה מתאים ונוגע יותר לנשים, אחזור בפניכם על דברים ששמעתי בבית הכנסת במסגרת השיעור השבועי שהנהיגו נשות הקהילה לאחר תפילת מוסף.

בכל שבוע משתפת אחת מהמתפללות את חברותיה בסיפור הקשור לפרשת השבוע. הגברת שעשתה זאת השבוע סיפרה כי נסעה עם בעלה למסע ברחבי אמריקה. 24 אלף מייל נסעו ברכבם, ובמשך חודשים וחצי עצרו בכל שבת בבית חב"ד אחר על פני מדינת הענק הזו.

שבת אחת בס. פרנסיסקו והשנייה בסיאטל, השלישית בווגאס והרביעית במינסוטה. מכל הסיפורים שסופרו בכל שולחן שבת בבתי השלוחים נחרת בראשי הסיפור הבא:

אגדה חסידית שהתחדשה לאחרונה מספרת, כי מורנו האדמו"ר הזקן, אמר שמשיח יגיע בתשע"ה וכי בעת אומרו את הדברים ביקש שלא יספרו זאת לאחרים. עוד סיפרה האגדה כי משמשו סיפר זאת לחסידים והלך לעולמו באותו שבוע.

עוד מספרים חסידים כי לפני יותר מעשרים שנה שאל הרב גרונר את הרבי האם כבר מותר לספר זאת והרבי הורה לו לפרסם את הדבר. שוב, עדיין מדובר באגדה שכן אם תשאלו את הרב גרונר אודות העניין, הוא יסרב לדבר על-כך, אך אשתו ובנותיו מפיצות ומספרות בשורה זו בכל מקום, וגם את שמעתי ולא מהן.

כך או כך, אם הרבי הורה לפרסם ולנשים יש כוח בפרסום, הרי שהן עושות זאת ביתר שאת וביתר עוז שהרי תשעה קבין וכו'. ואם כבר קיבלנו את המתנה הזאת, למה שלא נעשה בה שימוש מועיל?

מתוך הבנה שאין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת ומתוך אמונה שהוא יבוא ברגע זה ממש ובוודאי שאין סיבה שלא יבוא בתשע"ה כפי שמספרת אותה אגדה חסידית, הרי שהגיע הזמן שנבין שזהו בדיוק היסח הדעת הדרוש מאתנו. דהיינו, נעסיק את עצמנו כל העת בענייני העתיד, בהתחדשות, בשינוי ומתוך כך דעתנו תהיה מוסחת מההווה המוכר אליו התרגלנו ונוכל סוף-סוף לחשוב משיח.

מעגלים של אור

עוד הרבה לפני פטירתה של אם המלכות, הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי, לפני חמישים שנה, נמצא הקשר שלה למועד פטירתה (ו' תשרי) בהפטרת היום ראשון של ראש השנה העוסקת בחנה הנביאה שסיומה במילים "וירם קרן משיחו"…

שמואל הנביא, בנה של חנה, הוא זה שמשח את דוד המלך, דוד מלכא משיחא שבביאתו תתגלה פנימיות התורה. הרבי הסביר כי עניינו של ראש השנה הוא "בניין ספירת המלכות", וכידוע ספירת המלכות משמעותה 'מקבל' שכן המלכות מקבלת את האור שבה מספירות אחרות כמו האישה שמושפעת ומקבלת מהבעל.

לרגל הפקת חוברת חדשה בנושא הדלקת נרות התבקשתי להביא סיפורי נשים מפורסמות שהחלו להדליק נרות זה מכבר וחוו שינוי בחייהן. חברה יקרה שלי, דינה אביגיל מהוד השרון היא זמרת ששמה המסחרי הוא דין-דין אביב, (שמעדיפה לסיים את פרק הדינים בחייה). הדרך בה תיארה את השפעתה של הדלקת הנרות על חייה, הייתה מרגשת ומפתיעה. היא סיפרה כי לפתע "נפל האסימון" והיא הבינה פתאום את העוצמה הגלומה במיליוני נשים יהודיות בכל העולם שמתחברות באותה שעה להדלקה אחת של נר אחד שבכוחו לייצר מיליוני מעגלים של אור בכל העולם והאור הגדול עולה למעלה ובוקע רקיעים.

על הרעיון הזה אליו הגיעה חברתי הזמרת, כבר התייחס הרבי באומרו כי בהדלקת הנרות של ערב ראש השנה, כל אישה ובת, כל אחת ואחת מאתנו, פועלת להכניס את השנה החדשה באור ובשמחה וכפי שנרות השבת מאירים את השבוע כולו, כך נרותיו של ראש השנה מאירים את השנה כולה.

היסח הדעת שיוצר שינוי

נוסף לכך, גם עבודת היום, עבודת ראש השנה עניינה מלכות – "תמליכוני עליכם", מבקש מאיתנו הקב"ה. מכל זאת אפשר ללמוד איך כל ענייני ראש השנה קשורים דווקא לאישה שהרי זו מהותו ופנימיותו של יומא אריכתא זה (השנה יש לנו שוב שלושה ימים ארוכים) לחבר בין כנסת ישראל למלך מלכי המלכים הקב"ה.

במילים אחרות, כן. החג הזה שייך לנשים ויש לפעול בימים אלה תוספת בכל העניינים הקשורים לנשים שהם אותן מצוות כלליות שהוטלו בעיקר על הנשים ורמוזים בשמה של הרבנית עליה השלום – חנה – חלה – כשרות המזון, טהרת המשפחה והדלקת הנר – הבאת שלום ואורה לבית היהודי.

האישה היא זו שעוברת שינוי מתמיד בכל ימי חייה והיא מעידה על יכולתו של השינוי להביא אור וברכה לעולם וליצור את המשכיותו. כך גם ראש השנה שמחבר את השנה שחלפה עם זו שמתחילה, ומעיד על ההמשכיות של העולם.

כך שהשינוי המפחיד וההתחלה החדשה, אינם אלא המשך אחד ועלייה לדרגה גבוהה יותר ובמילא אין כל מקום לחשוש מפני השינויים, כי אותו מקום "מוכר וטוב", סיים את תפקידו ומוטלת עלינו החובה לקבל על עצמנו, לא רק לאחל לעצמנו, אלא לקבל על עצמנו שנה (שינוי) טובה ומתוקה ולהתפלל לקב"ה שימלוך עלינו ואז במילא תתחדש עלינו שנה של גאולה אמיתית ושלימה מתוך היסח הדעת מכבלי הגלות והנאותיה. תכלה שנה וגלויותיה, תחל שנה וגאולותיה.

תהא שנת עליית המלכות.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

משל למלך רם ונישא אשר חלש על ממלכה אדירה ונפלאה שהשתרעה מההרים הרמים במזרח ועד למקום בו נושקים השמים לים, במערב.

גדול ואדיר, טוב לב וחכם היה המלך, אמיץ ורחום, הדור ונאה. את כל זמנו, מרצו וכוחו נתן המלך לטובת בני עמו בכל אשר יכל. כל נתיניו אהבו אותו, כיבדו אותו ויחלו למוצא פיו.

פעם אחת, חפץ המלך ביקרו של אחד מנתיניו ורצה לשמחו, לכבדו ולהעשירו עושר רב. קרא לו המלך לחדרו ולחש על אזנו: "שמע נא בני יקירי: רוצה אני להעניק לך ממיטב אוצרותיי, למען תהיה עשיר וימיך יעברו עליך ועל צאצאיך בטוב ובנעימים! אך על אוצרותיי מופקדים אוצרים וגזברים, אשר כל אשר יחפצו הוא לקטרג על כל מתת יד ועל כל דורון!

דע לך בני, כי מנימוסי המלכות אשר לנו, כתוב בספר ולא יעבור, אשר בבוא היובל יתקע בשופר גדול, וילכו סופרי המלך ומשרתיו וכל אשר מלאכה ומעש לו בבית המלך ויאספו אצל השער החיצון אשר בפאתי הארמון ויקחו שלום מאת המלך ויברכו את פרחי הכהונה אשר ימלאו את מקומם.

והנה, שלהי היובל תמו והגיע העת! הערב כבא השמש, לכשהשעון העתיק בטרקלין יורה על השעה השמינית, יסורו האוצרים מעל שולחנם וילכו! עד שיגיעו לוקחי חוקם איש לא ישית את ליבו לאשר יארע שמה.

ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך! הכן מבעוד מועד את ציקלונך כי בעת הזאת אכניסך לבית האוצרות!

בראשית יהיה המבוא, אשר דרכו יבואו. וקירותיו עוטים ציורים מכחול אומן וקישוטים מעשה אמן אשר משמחים את העין ומרנינים את הלב. אל תטה את ליבך אליהם! מהר חושה ואל תעמוד.

לכשתסיים לצעוד במבוא, יישאוך רגליך אל ההיכל. ובהיכל יהיו ספרים וכתבי יד אשר חכמי העולם כתבום ותבונה רבה בהמה. אל תעיין בם.

בצפון ההיכל יהיה הפתח אל האולם. ובאולם יהיו בגדי רקמה ושש, עורות אילים מאודמים ועורות תחשים, כלים נאים ומהודרים, חיטובי עץ ופיסולי שן שיש ואלגביש. לבל יסיחוך.

בקצה האולם יהיה שער אל החדר. ובחדר זהב כסף ונחושת, רבים כחול הים, אשר מארצות רבות קיבצנום. אל תעט אל השלל!

במעלה החדר יהיה פישפש שיובילך אל התא ובתא אבנים טובות ומרגליות, אודם פטדה וברקת, נופך ספיר ויהלום, לשם שבו ואחלמה, תרשיש שהם וישפה, מבהיקים, נוצצים ומאירים אשר כזוהר הרקיע מזהירים… אותם תראה, ומהם תיקח. קח, שנה ושלש, מהר ומלא את ציקלונך וחושה אל תעמוד, הימלט בטרם יגיעו הפקידים אשר עתה מונו, ויעוטו למלא את מקומם ולבצע את תפקידם ויעצרוך! שעה אחת לך בטרם ייראוך.

שמח הנתין שמחה גדולה, הכין את ציקלונו והמתין בקוצר רוח לשעה היעודה. ויהי, כאשר אמר לו המלך כן היה, ובקרוא האורלוגין העתיק שמונה צלצולים, נעתקו האוצרים ממקומם וילכו.

בעת הזאת הכניסו המלך לבית האוצרות, נשק לו על מצחו ואמר: "לך בני, מהר ואל תתמהמה. אל תשית את ליבך לסובב אותך. זכור: עליך להיכנס לתא האוצרות הגנוזים והחמודים.

שמח הנתין ויישא את רגליו בשמחה ובטוב לבב.

ויבוא אל המבוא וירא את התמונות וידום לבו ותיעצר נשימתו… התמונות היו כה יפות ומלאות חיות עד כי נדמה בעיניו כי שמע את המים המפכים בנחל כפעמונים מגן עדן. את בכי התינוק הכמה לאימו שהלכה לטחון קמח ללחם. את אוושת השיבולים אשר שחו מרוח סתיו של בין הערביים. את הכפירים אשר ישוועו לטרף ושאגותיהם יחרישו אוזניים. את צהלות הסוסים ושאגות החיילים, את ירי הרובים וצלצול החרבות את נאקת הפצועים ואת תרועת המנצחים… ונדמה בעיניו כי שמע את האורלוגין מצלצל תשעה צלצולים…

***

קניות, משפחה, התארחויות והתפנקויות כולם יפים ונעימים המה.

לחזות ביקר כבוד מלכותו של הרבי, הוא המלך המשיח, 770, תפילות, התוועדויות, התחככות עם חסידים, המה האוצר הגנוז אשר כל גרגיר ממנו לא יסולא בפז ולא יומר בעד שום הון שבעולם. נסיעה לרבי היא מרתון תובעני, אשר בו אוספים דליים של התקשרות לרבי. אֶת שתפסידי, לא תוכלי להשלים!

***

בתי יקירתי מחמד נפשי.

לא שמתי לב… פתאום גדלת! רק אמש היית עולל בזרועותיי והיום אשה. את אחראית, טובה, חכמה ואצילית. אני רווה ממך נחת רוח רב.

אף אחד מאיתנו לא מושלם. היית מאמינה? אפילו לא אני! לכן אני מרשה לעצמי לחלוק איתך את ניסיוני בדברים שעדיין לא חווית. אבל, אל תטעי! אני רגוע. אני סומך עליך במאת האחוזים, בכל תחום! אני יודע שכל מה שתעשי, תעשי לאחר שתפעילי את שיקול דעתך ואת מצפונך.

גם בדבר החשוב הזה, נסיעתך לבית חיינו. אני סומך עלייך שתנצלי את הזמן היקר שנפל בחלקך, לדברים החשובים באמת.

סעי לשלום יקירתי, בואי אל בית המלך. "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" "שבתי בבית השם כל ימי חיי לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו".

בקשי עבורך, עבורנו ועבור כלל ישראל. סעי לשלום, חזרי לשלום ויהי השם עימך!

אבא