הלביבות שהפכו לפשטידה

במקור המתכון הזה בכלל של לביבות בטטה לחנוכה. אבל לא סתם לביבות. מן שילוב של מתוק ומלוח. נמסות בפה, עם מייפל ואבקת סוכר..

את פסח האחרון חגנו בפעם הראשונה בבית וכמנהגן בקודש של נשות ישראל, להמציא יש מאין מתכונים חדשים לפסח, הפכתי את הלביבות לפשטידה. ביטלתי את הקמח והחלפתי את המייפל בדבש של שניאורסון. והרגשתי שחידשתי מתכון..

אחרי פסח (ולחנוכה יש עוד הרבה זמן) שידרגתי אותו קצת וכך הפכו הלביבות לקיש בטטה.

עם בצק פריך מלוח מלטה ומלית מתקתקה ונימוחה. קצת שקדים טחונים מלמעלה וקיבלתם גם תוספת קראנצ'ית.

הילדים והבעל- אהבו.

תוספת משביעה לארוחה- יש.

אז מה נשאר? רק להפשיל שרוולים וקדימה לעבודה!

קיש בטטה

למלית:

4 בטטות בנוניות

ביצה

2-3 כפות סירופ מייפל

2 כפות קמח

רבע כפית מלח

קורט פלפל שחור

לבסיס:

2 כוסות קמח

כפית אבקת אפיה

כפית סוכר

חצי כפית מלח

חצי כוס שמן/ 50 גרם חמאה

1 ביצה

אופן ההכנה:

מבשלים את הבטטות עד להתרככות. מרסקים ומוסיפים את שאר מרכיבי המילוי.

מערבבים היטב ושמים במקרר להתייצבות. למשך שעה. מכוסה .

(מי שמעדיפה פשטידה ולא קיש, שתעביר כבר עכשיו את התערובת לתבנית ולתנור)

לבנתיים מכינים את הבסיס.

לשים את כל החומרים לבצק אחיד ורך. משטיחים את הבצק בתבנית.

אופים 15 דקות על 180

מסדרים את המילוי ומפזרים מעל שקדים טחונים/ קצוצים (לא חובה)

אופים כחצי שעה נוספת.

מגישים חם או קר.

לביבות בטטה:

אם כבר הזכרתי את הלביבות. אז הנה המתכון:

מכינים את המילוי כרגיל. ומטגנים. (לא שמן עמוק. כמות של קצת יותר מחביתה.)

בגלל שהמלית רכה וקצת קשה לעבוד איתה אז תעבדו עם שתי כפיות.

עם כפית אחת לוקחים עיסה מהקערה ועם הכפית השניה מורידים למחבת. גם כשהופכים את הלביבות אז ממש בזהירות שלא יתפרקו, כי בפנים הם ממש רכות. לכן כדאי לעבוד עם 2 מזלגות..

כדאי לתת ללביבות ממש להשחים. כי זה ככה הכי טעים☺

לפזר אבקת סוכר ולהגיש חם.

בבריסל ייפתח היום (שני) קורס מיוחד לרבניות בנושא טהרת המשפחה. הקורס נערך על-ידי ארגון 'חנה', הפועל תחת איגוד הקהילות היהודיות באירופה.

הסמינר יכלול שלושה ימי לימוד מלאים עם הגב' חנה שטארק, מטעם המרכז הארצי לטהרת המשפחה בארה"ק. הלימודים יתקיימו בשפה העברית.

ביום השלישי המשתתפות תתדרשנה לעבור מבחן אשר יעניק להם תעודה רישמית באישור המרכז הארצי לטהרת המשפחה והרבנות הראשית לישראל.

במהלך ימי הסמינר המשתתפות תתארחנה במלון מקומי ותהננה מארוחות כשרות למהדרין וכן משרותי שמרטפייה.

בוקר.

את קמה! טרוטה. התינוק בכה בלילה, צומחות לו שיניים.. והגדולה ייללה בלילה מכאבי בטן… את עייפה וממהרת, את צריכה לארגן את הילדים למוסדות הלימוד, להתארגן בעצמך ולרוץ לעבודה.

הדבר האחרון שיש לך, זה זמן (וסבלנות) אבל את עובדת וצריכה (וגם מאוד רוצה) להיראות טוב, רעננה זוהרת, כאילו לתינוק לא צומחות שיניים וכאילו ישנת לילה שלם.

יש לך חמש דקות להתלבש,

חמש דקות להתאפר,

וחמש דקות לשתות קפה…

בואי נתעכב על האיפור.

כן, אפשר להתאפר איפור יפה ומרענן בחמש דקות.

שימי לב:

1. הכי חשוב קרם לחות. כן, לשמור על עור הפנים מהמייקאפ ומשאר המזיקין
2. הניחי מייקאפ עם מברשת מייקאפ, הכי מהיר,הכי מדוייק וגם נעים ומלטף.
3. הניחי מעט פודרה בטפיחות על מנת שהמייקאפישאר עמיד כל היום, שאריות ניתן לפזר עם מברשת גדולה.
4. הצלילי את עצמות לחייך עם ברונזר/סומק חום מהאוזן בצורה אלכסונית מתחת לעצם.
5. הניחי מעט סומק למראה רענן וזוהר עם סומק בגווני ורוד או כתמתם
6. מרחי מסקרה בשפע, למטה ולמעלה. את יכולה לגוון עם מסקרה שחורה, כחולה או סגורה.
7. מרחי מעט אודם על השפתיים, או גלוס שקוף. שימי בתיק, ע"מ לחדש מידי פעםJ
8. אם יש לך עוד דקה סרקי את הגבות, זה ממש מסדר אותן בן רגע ונותן לך מראה אחר.

זהו, חמש דקות, ואת רעננה, מלאת חן וזוהר

רק תחייכי וצאי לעבודה בשמחה

יום נפלא

דבורה לאה

–

מילים: מושקי מעל

—

מילות השיר:

בעגלה חסיד דוהר

אל ליובאוויטש ממהר

בחודש השביעי, את עצמו הנה מביא

משתפשף, מצטופף, מסתופף בצל הנשיא

מתעלה הוא מתנתק,

עולם הזה מתרחק

אך הנה נגמר החודש, עוזב הוא את הקודש

לחסידים המצפים לשמוע על רגעי השיא

לחיים, חסידים!! במילים לא אכביר

יש רבי בישראל, נהיר לי ובהיר

את הנפש יש למסור, להתקשר בלי פשרות

כך חסיד צריך להראות!

אך מה עם חסידות, 'חזרה' מבקשים,

בצער הוא משיב המאמרים היו קשים,

הצפיפות הייתה גדולה, רק מעט נקלט

הסכיתו ונחיה מהמשפט:

'תקעו בחודש בחודש השביעי שובה ישראל'

אצל המלך בעצמו,

נשמתה בבית כמו,

את האור הכח, להתקשר לשמוח

שואבת, כאן חוצבת, מעצבת השנה כולה

מתגבשת לה זהות,

הרבי שליט"א המהות,

אך הנה נגמר החודש, עוזבת את הקודש,

מחכה לה הסביבה שתפרוק החבילה

לחיים חברות! במילים לא אאריך

יש רבי חי בישראל, לפקוח רק צריך

את האמת לחוש, גם אם מטעה החוש

להחזיק איתן נחוש

את הרבי לא ראיתי, לא שמעתי מאומה

חזרתי עם אמונה בוערת בעצמה

הגילויים לא רבו, רק עצם נקודה

נדבוק בה עד ההתגלות נדע

אהיי….

יחי אדוננו, מורנו ורבינו, מלך המשיח, לעולם ועד!!

חדש על המדף! הספר שיעשה לך סדר בכל מטלותייך לקראת השבת, ובעצם – בכל עניינייך כעקרת הבית (בין אם את עובדת, בין אם לאו). מהי החשיבות הנעלה של ההכנה לשבת, כמה להכין, מתי להכין. סקירה יסודית, נעימה ובלתי-חודרנית של הנדבכים השונים, החוברים יחד לכדי כניסה נינוחה לשבת קודש: בישול ואפיה, סדר, נקיון, כביסות, קניות. כמו-כן, פרקים מיוחדים ומפורטים בנושאים: ערב שבת, שבת, ומוצאי שבת, ולסיום, מבחר מיוחד של 21 מתכונים קלאסיים לשבת, המחולקים ל-3 הסעודות.

אם עד היום שאלת את עצמך מדוע את מדליקה נרות בלחץ – שעון חורף, שעון קיץ – ואיך אפשר לצאת מזה, הספר הזה נולד בשבילך. תמצאי בו עומק של הבנה, מוטיבציה, העצמה ובעיקר – אסטרטגיה. מפת דרכים ליציאה מהסבך.

סוף סוף, ספר קריא, נעים ומרגיע בנושא המעסיק אותך, כאשה, משבת לשבת במשך כל החיים. שבת שלום ומבורך!

לרכישת הספר לחצי כאן

בימים אלה נשלמות ההכנות לקראת הדינר השנתי של קרן "הכנסת כלה" החב"דית, 'קרן עדי עד', שייערך אי"ה במוצש"ק פרשת "וישלח" בכפר חב"ד. בדינר החגיגי, הנערך בקביעות בסמיכות ליום הנישואין של הרבי והרבנית, תתקיים סעודת מלווה מלכה יוקרתית עם תכנית ייחודית ומרתקת ויוכרז על מיזמים חדשים שייצאו לדרך.

הקרן, ע"ש הרה"ח הרב ישראל צבי הלוי הבר ע"ה, מסייעת לכלות מאנ"ש בנדוניה ועזרה לחתונה. מידי שנה נעזרות על ידי הקרן מאות כלות המקבלות נדוניה איכותית ומושקעת, שחוסכת הן אלפי שקלים מהוצאות החתונה והן את טרחת החיפושים והקניות.

הקרן הוקמה ע"י בנותיו של הרב הבר, הגב' ברכה טברדוביץ והרבנית רחל הנדל, המנהלות אותה במסירות ובהתנדבות, כשהן מתבססות על תרומות נדיבים ואנשי צדקה אשר הבינו את גודל חשיבות מצוות "הכנסת כלה" ואימצו כלות באמצעות הקרן.

"בתקופה בה הייתי טרודה במציאת שידוכים לבניי, פנתה אליי הגב' טברדוביץ ורתמה אותי לפעילות התנדבותית בקרן", מספרת הגב' מירי שניאורסון מכפר חב"ד, "אז, חשבתי שאני עושה לה טובה, אבל מסתבר שעשיתי טובה לעצמי. "אימצתי" מספר כלות בעלות של 770 שקל לכלה ובתוך זמן קצר מצאתי את עצמי מקבלת לביתי את הכלה הראשונה שלי שנישאה לאחד מבניי. לא לקח זמן רב ובן נוסף מצא את זיווגו ובשנה האחרונה חיתנתי את הבן השלישי"…

"קרן הכנסת כלה 'עדי עד' היא למעשה היחידה בליובאוויטש שנותנת מענה ישירות לכלות צעירות", מסבירה מנהלת הקרן הגב' ברכה טברדוביץ, "הקמנו אותה כשגילינו שחב"ד עוזרת לכל העולם אבל לכלות שלנו שכחו לדאוג. כל כלה שלומדת או למדה במוסדות חב"ד זכאית לקבל מהקרן נדוניה מלאה".

בדינרים הקודמים העידו נשים רבות על סיפורי מופתים שחוו בעקבות הפעילות בקרן והתחרו על פריטים יקרי ערך שנמכרו במכירה פומבית שכל הכנסותיה מיועדות לאימוץ כלות נוספות. גם השנה זה יקרה וביתר שאת. "בשנה שעברה תרמה אחת האימהות עבור שתי בנותיה הבוגרות ובסוף הערב הוסיפה כל אחת מהבנות עצמן תרומה משלהן. ברוך ה' התבשרנו כי שתיהן כבר בדרך לחתונה ממש בתקופה זאת", מספרת הגב' טברדוביץ בהתרגשות.

הצטרפי גם את למצווה חשובה זו והזדרזי להבטיח מקומך בדינר, בטל':

שרה ב. – 052-7707214,  מירי ק.– 054-6377023, חני ק. 0546398851

הלילה הלכה לעולמה רעייתו של החסיד ר' איצ'קה גאנזבורג ע"ה,  שזכתה שהרבי התבטא אודותיה במכתב שקיבלה "תרבנה כמותה בישראל" – וזה דבר המעשה כפי שסיפרו ר' איצ'קה:

לאחר הגעתי ארצה מהביקור אצל הרבי, היחידויות הנפלאות להן זכיתי מילאו אותי מרץ בלתי-רגיל לפעולות הרשת וצא״ח, ומילותיו של הרבי ש״כיון שכל אחד מחוייב בתרי׳׳ג מצוות – סימן שנותנים כוחות להכל. עשו ככל יכלתכם" – בערו כאש בעצמותיי.

באותם ימים הקדשתי את כל כולי למען פיתוחה של הרשת, וכמעט שכחתי שלבד מהנהלת הרשת מוטלת עליי האחריות לנהל משפחה עם אשה ושלושה ילדים… הייתי מונח בדבר אחד ויחיד: כיצד אוכל לגרום עוד נחת-רוח לרבי, מה עוד עליי לעשות כדי למלאות את הרצון.

כמובן שצורת חיים זו הייתה קשה לכולנו – לי, לזוגתי, ולילדים. אולם בעוד אני נסחפתי בהתלהבות של קדושה בהרחבת מפעל החינוך שהרבי כה רבות רוצה בהתפתחותו, ובכל פעם שנזכרתי בדמות דיוקנו של הרבי מדבר עמי ביחידות קיבלתי כוחות חדשים לעבור מעל כל קושי ומכשול – הרי שאשתי והילדים, שטרם היו אצל הרבי, ולא שמעו במו אוזניהם את הרבי מבקש לנצל את כל הכוחות למען פיתוח וביסוס מוסדות חב״ד בארץ, הם לא קיבלו את התנהגותי כדבר המובן מאליו…

נקודה נוספת שהכאיבה לבני משפחתי, הייתה העובדה שאפילו מאנ״ש היו שטענו שאני מפריז בפעילותי הציבורית. לצערנו, באותם ימים היו כמה מאנ״ש שלא השכילו להבין את החשיבות העצומה בהתמסרות לענייניו של הרבי, וכאשר ראו את עבודתי ברשת ובצא׳׳ח שנעשתה ללא התחשבות מספקת בצורכי המשפחה – הביעו את דעתם בגלוי שהנהגה זו משוללת כל יסוד.
וכאימרה השגורה על לשונם ״בליובאווויטש לא שמעו על כזאת הנהגה״. לקח להם זמן להבין ש״ליובאוויטש״ זה הרבי מליובאוויטש, והוא זה שקובע מהי דרכה של ליובאוויטש. אבל בינתיים הם קיטרו וקינטרו. ובני משפחתי שמעו זאת, וזה לא היה קל. בכלל לא.

את החושך הזה האירה קרן אור אדירה בדמות מכתב של הרבי מתאריך כ״ה אדר תשח״י, שמוען לזוגתי, ובו מתייחס הרבי לכל האמור לעיל:

"במענה למכתבה משלהי שבט, בו כותבת ע"ד אופן פעולת בעלה שליט"א מעת בואו חזרה מכאן והתוצאות מזה בהנוגע להמשפחה, כיון שעסוק הוא ביותר וכו' וכפי שכותבת אפילו בתוך החברה שלנו מביטים על הנהגה זו בתמהון וכו'.

והנה לכל לראש עלי לשלול הטענה האחרונה, שהרי יסוד והתחלת כל ד' חלקי השו"ע, אל יבוש מפני המלעיגים ובפרט שצ"ע טעם הלעג אם אינו מפני קנאה וכיו"ב, והלואי שתהי' קנאת סופרים שתוצאותי' תרבה חכמה.

בהנוגע לגוף טענתה היא, מובן שבכלל צודקת שעל הבעל והאב להקדיש מזמנו לאשתו ולהילדים, כי פשוט בתכלית הוא אשר לא פחות חשוב הוא משאר מצות תורתינו הקדושה, וידוע דברי כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בדברו ע"ד הנ"ל, שכמו שצריך להניח תפילין כן וכו',

אבל ביחד עם זה בטבע כל עבודה בשטח חדש שאי אפשר לצמצם הזמן ולהגבילו מתאים להשעון, באם רוצים להתחיל את העבודה באופן שתהי' מבוססת ובת קיימא, ואם בכל אדם הדברים אמורים עאכו"כ בהנוגע לבעלה שי' שבודאי מכרת אותו שאינו אדוק בשיטת הדרך הממוצע, וכשמתחיל בעבודה ה"ז בכל ההתלהבות, ובאם יצמצמוה באיזה אופן שהיא גם מלכתחלה לא יתחיל,

אבל ע"פ הנראה השערתי וקרובה היא לודאי בעיני, שלאחרי שתעבור תקופת ההתחלה בעבודתו בשטחים החדשים, בודאי שיכנס למסלול ואז ימלא חובתו קדושה בתור בעל ואב כנ"ל, ועוד זאת שלא יגע זה גם ביעילות פעולתו בשטחים החדשים, וכידוע הדוגמא על זה, אשר למרות שהרבה הקב"ה תומ"צ לישראל עד למספר תרי"ג, הנה לא לבד שאין מצוה גורעת וסותרת השני' אלא אדרבה אמרו רז"ל מצוה גוררת מצוה,

ולכתבה – מה יפול בחלקה, הרי הלואי שתרבנה כמותה בישראל, אשר בעליהן יזכו להתעסק בחינוך בני ישראל המקרב את לבם לאבינו שבשמים, אשר שכרם ושכר כל המשפחה ובפרט האשה שהיא עוזרת בדרכו זו, אין די באר – הן בגשמיות והן ברוחניות.

… בברכה לחג פסח כשר ושמח ולבשו"ט בכל האמור מתוך בריאות.

מצד אחד מציינת את התורה את היותו של יעקב אבינו "איש תם יושב אוהלים", בקיצור, אברך חסידי שיושב בכולל ועוסק בתורה. מצד שני, מספרת לנו התורה על השנים הארוכות אותן עשה בבית לבן שנים של עבודת פרך.

הסתירה הזו – לכאורה – אינה סתירה כלל ועיקר. יעקב אבינו עליו השלום פעל כל חייו לאורו של המזמור בתהילים "מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמיים וארץ". יעקב ידע כבר בעת היותו ילד, כי אין בכוחו לעשות דבר ללא עזרתו של ה' יתברך. בורא העולם הוא זה ש"עושה" שמיים וארץ. הוא זה שנותן את הכוח לעסוק בענייני שמיים – לימוד תורה עשרות שנים באוהלם של שם ועבר, וגם את הכוח לעסוק בארץ – עבודת פרך של 14 שנה בבית לבן.

מעשי אבות סימן לבנים. מדרכיו של יעקב עלינו ללמוד הוראה למעשה בחיינו. גם כאשר האדם נדרש לצאת אל עולם "המעשה" ולעבוד לפרנסתו, לעשות את ההשתדלות המוטלת עליו. עליו לזכור כי בפסוק כתוב "יגיע כפיך כי תאכל". כפיך ולא ראשך!

הכפיים עוסקות בעבודת הפרנסה, בעולם המעשה. הראש? הוא צריך להיות במקום אחר לגמרי – בלימוד תורה, באמונה יוקדת ובהבנה ברורה שהעיסוק בפרנסה הוא רק אמצעי ולא מטרה. אמצעי למלא את רצונו של הקב"ה בעולם הזה. רק ההבנה הזו מבטיחה את ברכת ה' ואת ההצלחה "לעשות כסף". כך מספרת לנו התורה לגבי יעקב: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד". באשר ראשו היה מונח בתורה ובתפילה, זכה יעקב לברכה שבאה לידי ביטוי בהצלחתו הגשמית.

יעקב סוגר לנו את המעגל של שלושת האבות שהחל בפרשת נח, שעה שלמדנו על אברהם – אבי האומה – שהכיר את בוראו. כל אחד מהאבות מלמדנו דרך בעבודת ה', דרך שבה עלינו לצעוד כל חיינו.

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מהרהרת רבות בשלושת האבות שלי. אבי הביולוגי עליו השלום שהנחיל לי את גופי הגשמי ולימד אותי שהרוחניות שלי היא הגשמיות של יהודי אחר. שלימד אותי שעליי לצאת ולחפש כיצד ולמי לעזור ולא לחכות שיפנו אליי. אבי שנקרא ישראל כשמו השני של יעקב אבינו ששילב עבודת כפיים עם לימוד תורה בדיוק כמו אבי הביולוגי.

אבי השני הוא הרבי שהנחיל לי את הרוחניות, את האור, את השמחה והאושר בחיים. בכל אגרת, בכל שיחה, בכל מאמר אני מוצאת את ההוראה הזו – לשמוח! לסלק את כל המחשבות הרעות. הרבי – אבי השני – מזכיר לי את יצחק אבינו ששמו מעיד על צחוק ושמחה. בעיני רוחי אני רואה את הרבי מניף את ידיו מעלה ומטה ומעודד את השירה. אני רואה את חיוכו הממיס ואת טוב הלב שקורן ממנו וזה מה שעוזר לי לגרש את כל הדאגות ולהרגיש חופשייה מדאגה בגשמיות וברוחניות.

אבי השלישי, הוא למעשה אבי הראשון וראש לכל. הוא זה שנתן לי את נשמתי. הוא זה שמחייה אותי בכל רגע ורגע ושומר עליי ללא הפסקה. הקב"ה – האבא של כולנו – שמזכיר לי את אברהם אבינו בחסד האינסופי שהוא מרעיף עליי בהיותו אב-המון-גויים. ביכולתו להעניק בלי גבול שפע כה רב מבלי "להתחשבן" איתי על הנפילות הקטנות, על הכישלונות במלחמת היצר. רחום וחנון ומרבה לסלוח ומזכיר לי את יצחק אבינו ששמו מעיד על השמחה שהקב"ה מוריד לעולם.

כשסיימתי לכתוב את הטור הזה ולקרוא אותו שוב ושוב, נעצרתי לרגע. האם אני יכולה להקביל בין הקב"ה לאברהם אבינו? האם אני יכולה להקביל בין האבות הקדושים לאבי הפרטי? חשבתי וחשבתי והחלטתי להזכיר לכם את מה שאתם בוודאי יודעים.

אבא אברהם היה כל כולו מידת החסד – מכניס אורחים אגדי, מלמד זכות שהחסד זורם בדמו. אבא יצחק היה מידת הגבורה – עולה תמימה על המזבח, עניין של דין, "פחד יצחק". מידות אלו בנפרד עלולות להוות סכנה. חסד ללא גבולות יכול להזיק. מידת הדין בפני עצמה היא בלתי נסבלת. אבא יעקב היה מיזוג מושלם של אביו וסבו – תפארת – מידת הרחמים ולא בכדי כונה "בחיר האבות". יעקב מגלם בתוכו את שלימות מידותיו של הקב"ה ולכן מיטתו שלמה, שלא יצא ממנו בן רשע.

תכונות האופי של האבות הקדושים הן הן מידותיו של הקדוש ברוך הוא, בהן ברא את העולם ובהן הוא מחיהו בכל רגע ורגע.

כל אחד ואחד מאיתנו כלול מכל המידות. השאלה היא איזו מידה דומיננטית יותר ועד כמה מצליח היהודי לאזן ביניהן וליצור מיזוג של שלמות המידות. הרבי – אבי השני – היה מידת החסד. היא זו שהייתה דומיננטית באישיותו בדיוק כפי שהיא דומיננטית בתפיסה החסידית, אך הוא גם הנחיל לנו את המזיגה המדויקת של שלמות המידות, תקיפות בענייני תורה ומצוות ועדינות אין קץ במגע עם הבריות.

הנהגת ה' יתברך, אביהם של כל האבות ושל כל ברואי עולם – אבינו שבשמיים, היא ההנהגה שעלינו לסגל לעצמנו שהרי "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל… מה שהוא עושה, מצווה לישראל לעשות". אלה הדברים שאקח איתי מפרשת השבוע – דרכו של יעקב אבינו, דרכו של הקב"ה, מזיגה של חסד וגבורה, עבודת ה' מתוך אהבתו ויראתו בכל מעשינו.

אני נושאת תפילה שתעמוד לי זכות אבותיי הקדושים ואזכה "לצאת" כיעקב אבינו מהמצרים והגבולות אל חירות אמתית שזוכה לה כל מי שנצמד לדרכו של הקב"ה.

 אבא תרחם!

מתפרסם במגזין 'משפחה חסידית'

הנתינה ההתמסרות,
נתתי בם ההתקשרות.

רוצה לדעת תוצאות,
כמה פעל רוצה לראות,
הרי הקרבתי כל כולי,
נתתי רבי את חלקי.

והוא מביט בי מחייך,
כל אוצרותיו עליי שופך,
כן מרגישה אותו קרוב,
הוא לא יהיה לי בעל חוב.

רוצה לדעת תוצאות,
כמה פעל רוצה לראות.
דמות הרבי תמיד מולי,
כעת גואל ובזכותי.

10:00 בוקר ניו יורקי מקפיא עצמות לחיים. מעלה אחת, בקושי.

אני בדרך ל-770,למניין של הרבי. (תמיד אהבתי את התזמונים בחבד:) עוברת דרך 'גרפיטי חינוכי' על קיר של בית ספר ציבורי. 'ברוקלין פרייד'.

הגרפיטי אומר: לעולם אל תוותר על עצמך.

ומה מסתבר? בליובאוויטש, כרגיל, הכל הפוך. וזו האמת.
אחרי ליל אמש, אז נחתתי בחבטה כפשוטו, באדמת ברוקלין, חטפתי כמה ביטושים רציניים בתור 'וולקאם' לבית חיינו זה הכה בי: לוותר על עצמך. רק זו הדרך.

אחרי שבאתי עם סט של ציפיות ותוכניות, עם אספירציה ממשית לדרוש מהרבי התגלות ולצפות שיעשה כן, או מינימום שבמינימום לראות אותו עובר בשביל, ומעודד בידו הקדושה כפי שרבים כל כך העידו שראו, כפי שסיפרו בעלי מעשה ממקור ראשון הבנתי, שאם אני לא אוותר על עצמי, כלום לא יקרה פה.

אני אשאר תקועה עם עצמי, ועם התכניות והרצונות שלי, שימשיכו לקרוס כמגדל קלפים רעוע. וזה מעפן.
אחרי שיחת מוטיבציה עם החסיד  ("אני רוצה הביתה!!"), הוא כנראה משך שם בכמה חוטים ומשהו נפתח. לפקודתו, ישבתי שם כמו עגל ורק בהיתי בחסידים, ובכסא ובילדים שצועקים יחי ופתאום הדמעות זלגו, מעצמן.
החלטתי לוותר על עצמי. הרבה יותר כיף ככה, אני חייבת להודות.

אבל מעבר לזה התחלתי להבין: פה, אני לא 'עצמי'. אני עם הרבי. וזה הכי טוב שיכול להיות.

***

אני באה לזרוק את הבקבוק לפח. 'אפ, אפ, את זה תזרקי לפח של הפלסטיק בוטלס' אומרת לי המארחת המקסימה שלי. צודקת. תכל'ס גם בבית אני ממחזרת. אבל לא כל חתיכת פלסטיק מחושבת אצלי. מה שאין כן בניו יורק. פח לפלסטיק. פח לנייר. פח לזבל אורגני. פח לפלפלים בצבע אדום ופח לכפתורים מרובעים בגימור זהב. טירוף אמריקאי.
'תמיד הייתם ככה?' אני שואלת. 'לא ממש. אבל מרגע שהגיע קנס בסך 25 דולר מהעיריה הבנו את הרעיון ואנחנו מפרידים כמו טאטל'ה'
התודעה האנושית פגומה. אנחנו נעשה דברים שפוגעים בנו רק מתוך הרגל ולך תשנה הרגלים. רק כשמגיע איזה זבנג אנחנו מתעוררים בתקווה שעוד לא מאוחר מידי.

'יש סדר ב ליובאוויטש' אומר הפתגם החסידי ולמרות האנדרלמוסיה המדומה והאיחורים הלא מוצדקים-כי הרבי דקדק על כל רגע ורגע- יש סדר. יש משמעת. יש אחראי.אין פה הפקרות.כולם חיילים נאמנים.
המשמעות של משמעת בחבד היא פנימית. אתה לא מחכה לאיזה כאפה, או קנס.אתה לא עושה את זה מתוך פחד. אתה עושה את זה כי אתה רוצה.
כל איש עסקים, דוקטור, פרופסור, סופר יודע שבלי משמעת פנימית הוא לא יצליח. עם כל הכבוד לגאונות,ליצירתיות, לחשיבה החופשית ולהתנהלות ממולחת-בלי סדר ומשמעת זה לא ילך.

על אחת כמה וכמה כשאתה רוצה להיות חסיד. שליח. בכלל, אם אתה רוצה להיות יותר מדויק, ממוקד, חד ומצליח-אתה צריך משמעת.

אז כן-גם אנשים קלאמזי כמוני לומדים לקום בשעה נורמלית, להקפיד על קביעות, ליצור עוגנים הכרחיים היומיום ולתכנן זמן ומשימות. פתאום אתה נהיה גרסא יותר מוצלחת של עצמך. כי לקחת משמעת.
ואם כבר להיות ממושמע-אז רק לרבי מלך המשיח. כי הוא נביא הדור ונשיא הדור. צינור של הקב"ה והרמטכ"ל של העם היהודי.
והוא גם אוהב אותי הכי בעולם (:

***

הרבי לא עסק הרבה בגימטריות. למעשה, הוא לא עסק בזה בכלל.למעט פעם אחת שבה הדגים הרבי רעיון עמוק על ידי גימטריה. הרבי אמר כי המילה משיח=שליח+י' כלומר אם נחשב את המילה שליח ונוסיף לה 10 נקבל גימטריה שווה למילה משיח.

ואז הוסיף הרבי, זה שווה בסכומו גם למילה: שמח. כי שליח הוא אדם שנותן מעצמו, ואדם שנותן את עצמו-למען אחרים. וזה מה שעושה אותו שמח. בניגוד לתפיסה האנושית הרווחת כי ככל שאדם עסוק בעצמו, מרצה את עצמו ו מפנק את ישותו כך הוא נהיה שמח יותר, זה הפוך. הוא נהיה יותר עצוב. אין לי הסבר מלומד איך זה אבל דווקא אדם שמוסר את עצמו למען הכלל, אבל באמת, לא לשם כבוד כסף או קרדיט אלא ממש מתמסר-הוא אדם שמח יותר.

ביחס לגימטריא שעשה הרבי הוא מתייחס לכך ששליח העושה את עבודתו בעשר כוחות הנפש (הנגזרות מעשר הספירות הקבליות) בעצם לא רק עושה עבודה פרטית אלא פועל פעולה של משיח.כך בעצם מרוויחים כולם: העולם מתקדם לקראת תיקונו, אנשים שצריכים לקבל-מקבלים והנותן-נהיה יותר שמח.

זה סוד השמחה שנתן לנו הרבי. ניסיתי וזה עובד.

***

כשהתארגנתי לצאת הבוקר לתפילת שחרית וראש חודש במניין של הרבי קיבלתי מבעלי תמונה שלו עומד על רקע ים השלוחים בתמונה המפורסמת של הפנורמה. 'מה,זה כבר היה?' התבאסתי. כשהגעתי לשם, ציפה לי מחזה מרהיב ומרגש בהרבה. צבא ילדי השלוחים, עומדים על הרמפה, שרים, צועקים פסוקים ומנופפים בהתרגשות לצלם. מבחינתי, זו תמונת המאה. זה דור העתיד.

עם כל הכבוד לשלוחים הבוגרים-ויש הרבה מזה, השליחים האמיתיים הם ילדי השלוחים.
שנולדים לנתינה, מסירות נפש, אהבה לעם ישראל  ולרבי וזה טבוע בהם ומוטמע בדי אן איי שלהם.

לא סתם אמר הרבי על הפסוק בתהילים: 'אל תגעו במשיחי'- משיחי אלו הילדים. כי כשרואים ילד יהודי-רואים משיח. וכשרואים הרבה כאלה ביחד צועקים : " we want moshiach now"
אז זה אינסוף כפשוטו.

פתאום המושג 'יש עתיד' הופך לאמיתי.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!