קול דודי, דודי דופק,
דודי דופק על אדן החלון,
קורא לי, מפציר בי, מתחנן ומבקש,
שובה אלי, עמי האהוב.

פתחי לי, אחותי רעיתי, יונתי תמתי,
שובו אלי בנים שובבים,
שובו אלי ואשובה אליכם,

אתעוררתא דלעילא, רצון העולם,
צמא אמיתי, כמיהה לנעלם.
להתנתק מהעלם, להתעלות על העולם,
להתמסר לפגוש את מלך העולם.

בשדות של תפוחים, על כסא של איכרים,
יושב הוא לבוש בבגדים נהדרים,
פניו קורנות, ומחבקות, מאירות לכל פנים,
מקבל את כולם, את בניו השובבים.

(תורגם מתוך "די אידישע היים", קיץ תשמ"ב)

בהתחלה הייתי בטוחה שאת הדבר הזה, אינני יכולה לעשות. הצעתה של חברתי שושנה לא נראתה מתאימה לי. "אני מבקרת בקביעות, פעם בשבוע, בכלא צבאי לחיילות, מזה מספר חודשים, יחד עם רבקה ג', אך היא עומדת ללדת בקרוב ורוצה להפסיק, האם תבואי איתי במקומה?"

הסתכלתי עליה בספקנות, דוקא אני? אמריקאית? את מצפה שאוכל ליצור קשר עם חיילות ישראליות שנשפטו למאסר בגלל חטאים כמו אי-שיבה למחנה בזמן בתום חופשה, או עבירה משמעתית או שימוש וסחר בסמים?! העולם שאני באה ממנו כל-כך שונה. זה פשוט לא ילך!

אך שושנה אינה מוותרת כה מהר, ואני הרשיתי לה ללחוץ עלי עד כדי הסכמה לנסות פעם אחת. להפתעתי גיליתי שזה לא כל-כך שונה מהרצאות אחרות שמסרתי בעבר, כמובן, בהגבלה מסוימת. היה עלינו להצטייד בתעודת-מעבר מיוחדת שאפשרה לנו לעבור דרך כמה מחסומי-ביקורת המאוישים על ידי משטרה צבאית. כשסוף סוף הגענו אל הכלא עצמו, היה עלינו לחכות בחוץ עד שיסירו את בריחי הדלת החיצונית. הכלא כולו היה מנוהל על ידי נשים המשרתות בצה"ל, מן המפקדת עד הטוראית. הן היו כולן בערך באמצע שנות העשרים שלהן, בעוד שהאסירות היו בנות 18-19. כאשר הוכנסנו אל חדר-התרבות, בו התכנסו הבנות, הבחנתי בהבדלים נוספים. תמיד היינו מלוות על ידי שוטרת אחת או שתיים שהיו פותחות את המעמד באזהרה נוקשה לבנות, להתנהג כראוי (הרבה מהן, אכן, היו "פראיות"). הבנות לבשו מדים מיוחדים וכובעים שונים מאלה של חיילות רגילות. בדרך-כלל, היו מתכנסות בין 20 עד 40 בנות. תמיד הייתה זו תערובת של אשכנזיות וספרדיות, ולעיתים גם כמה עולות חדשות. על פני השנים, היו ביניהן אפילו כמה אמריקאיות.

על פי רוב, היה ניתן להבחין מיד בשתי רמות שונות. הבנות המשכילות יותר, נאסרו בדרך-כלל על עבירות סמים, ולעיתים קרובות הן היו בנות קיבוצים, ואילו הבנות שנאסרו בגלל חוצפה וחוסר-משמעת, היו פחות מעודנות, ואפילו בכלא עדיין היו חסרות-מנוחה ושאפו להתעמת עם כל דמות סמכותית. לאחר תקופת-מה למדתי להכיר את כל ההבדלים החיצוניים האלה והתחלתי להרגיש "בבית". הצוות היה פוגש אותנו תמיד ברוב חמימות, והשוטרות שהיו מלוות אותנו היו מקשיבות אף הן בתשומת לב להרצאותינו. היו בנות שנשפטו לכמה ימים, וכנגדן היו כאלו שנשפטו לכמה חודשים – תלוי בחומרת העבירה. בין כמה מהן ובינינו התפתחו קשרים אמיצים.

תחושת אי-הכשירות שהיתה לי בהתחלה נעלמה מיד לאחר הביקור הראשון; נוכחתי שהאמריקניות שלי לא היוותה מגרעת כלל. שושנה היתה שם תמיד, לספק לי מילה חסרה בעברית, ולא היה ניכר שמבטאי מפריע למי מהבנות. בישראל מסתכלים על אמריקאים כעל יצורי-על, ואף עתה, נשאלתי רבות אודות אמריקאים ואודות עלייה. השתמשתי בשאלות אלו כקרש-קפיצה כדי להסביר שלא בדיוק הגעתי לישראל במסגרת של עלייה אלא במסגרת של שליחות מאת הרבי שליט"א, ומכיוון שדיברתי אל חיילות, השתמשתי בדימוי של רמטכ"ל וחיילים. הרבי הוא הרמטכ"ל ואנו חייליו, מוכנים ומזומנים תמיד לצאת לכל משימה שתוטל עלינו. מדי שבוע, היתה אחת מאיתנו, לסירוגין, מרצה על נושאים רלוואנטיים ביהדות, עם הדגשה על תפקידן של נשים ונערות וכן על ההיבט של תשובה ותקווה לימים יותר טובים. עבור חלק גדול של הבנות, היווה מאסרן נקודת-שפל בחייהן, ואנו השתמשנו בנושאים שונים בתורה להדגיש שתמיד יש מקום לתקווה, ושיש יתרון לאור הבא מן החושך דוקא. היינו מצביעות על מצוות מעשיות שאפשר לעשותן אפילו בכותלי בית-הסוהר (הדלקת נרות שבת, וכדו'). ובסיום כל ביקור חילקנו כרטיסים שעליהם כתובותינו ומס' הטלפון של שושנה, והזמנו אותן לבוא לבלות שבת בכפר-חב"ד לאחר שחרורן. (אחדות מהן אכן עשו זאת!)

הפליא אותי תמיד, כיצד הבנות החדשות סוקרות אותנו בחשדנות כשהיינו נכנסות. אולם, בדרך-כלל, לא עברו דקות ספורות עד שנוצרה בינינו קירבה ידידותית. החלק החשוב ביותר של הביקור היה הזמן שהוקדש לשאלות בסוף ההרצאה, הבנות שאלו הרבה שאלות אופייניות, והופתעו מכך שהתשובות היו מאוד ענייניות ומעשיות. ראינו בבירור שהן אינן בנות "רעות" מטבען, אלא הן הושפעו מסביבה מתירנית ולא ידעו עד כמה הרחיקו לכת עד שנתפסו. זה אותו סיפור ישן של "רוח שטות" הנכנסת באדם העובר עבירה.

אחד האירועים המרגשים ביותר בכלא הצבאי בצריפין, התרחש בחנוכה, כאשר החלטנו לערוך מסיבת חנוכה לחיילות האסירות. את הכל הבאנו איתנו מכפר-חב"ד – פירות, משקאות קלים, פיצוחים, וכמובן סופגניות. בעת שהכנסנו את כל הכיבוד וערכנו את השולחן, הבחנו פתאום בדמעות שהתגלגלו מעיניהן של כמה בנות, הן סיפרו לנו, שלמראה כל הביתיות הזאת, תקפה אותן התרגשות. האווירה הצבאית החמורה (האוסרת החזקת כל מזון "פינוקי") דיכאה את רוחן, כפי שהתבטאו, והחמימות ושמחת החג שהבאנו איתנו, השכיחו מהן לשעה, את מקום הימצאן.

המרצה שהבאנו הפעם, היה בעל-תשובה מבריק אשר בעצמו שירת בצבא שנים רבות. בדבריו הכנים ומלאי-ההומור, הוא כבש את קהל מאזינותיו מיד, והערב היה בלתי נשכח עבור כולנו.

אני עצמי התחלתי לצפות בהתרגשות לימי שני – "ימי בית-הסוהר". נהניתי לקשור קשר עם נערות אלו מכל רחבי הארץ, ושמחתי על ההזדמנות להעניק להן מעט אור של תורה וכך להשפיע על חייהן במידה זו או אחרת.

אם כי הביקורים של נשי חב"ד בבית-הסוהר לא הניבו, לדאבוננו, הרבה בעלות תשובה. הבחנו, בכל-זאת, בכמה שינויים משמעותיים ביותר. שינויים אלה לא באו רק בעקבות הביקורים השבועיים וההרצאות, אלא במידה רבה, הודות לאחת הקצינות אשר הכניסה את השינויים האלה לאחר שהיא עצמה נעשתה דתית. היא היתה, אולי, הצלחתנו הגדולה ביותר.

הנה סיפורה של חנה הקצינה, מפיה:

"שיבתי אל התורה הושפעה מן הנשים שבאו מדי שבוע, מכפר-חב"ד, לדבר לפני האסירות. הן היו לבביות וידידותיות והזמינו אותי ואת חברותיי מהקצונה הגבוהה, לבלות שבת עם משפחותיהן. קיבלנו את ההזמנה וזמן קצר לאחר מכן, בילינו בכפר-חב"ד שבת שממש פקחה את עינינו, למדנו רבות על יהדות. עבורי, לפחות, היתה זו טעימה המעוררת תיאבון.

"במשך אותה שבת ראשונה שם. הופגשתי עם אשה מיוחדת במינה, בעלת שכל ומלומדת בתורה וחסידות, כשראיתי כמה הרבה יש בידה ללמדני, ארגנתי לעצמי שיעור קבוע איתה, בחסידות.

בשנה הנפלאה שבאה לאחר מכן, ספגתי הרבה ידע בסיסי ולבסוף הייתי מוכנה להתחיל בשמירת מצוות יום-יום.

"באשר להשפעה של נשי חב"ד על הבנות האסירות, הן היו מאוד פתוחות ללמוד על יהדות, לא רק משום שבכורח הנסיבות הן היו מאזינות "שבויות" באופן מילולי, מנותקות ורחוקות מן הבית, אלא משום שהן באמת היו צמאות לידיעות. הרבה מהן ביקשו להדליק נרות בערבי שבתות בזמן, כראוי. כמה מהן כתבו לרבי שליט"א בהזדמנויות שונות ושלחו "פדיון נפש". כל זה נעשה בהדרכת נשי חב"ד.

חברות צוות בית-הסוהר שהוקירו את נשי חב"ד, ביקשו את חברתן, ביקרו בבתיהן ולמעשה אף המשיכו לבקר בכפר-חב"ד. הרבה מחברות הצוות התחילו להדליק נרות ולשמור על כשרות. כמה מהן נמנעות כיום מלעשות "מלאכות" מסוימות בשבת, ואף חדלו לנסוע בשבתות וכדו'.

"באופן אישי, קשה לי לתאר בדיוק באיזה שלב השתנו אמות-המידה שלי לגבי צניעות, גם בלבוש וגם בהתנהגות, כי השינוי היה מאוד דק, כאשר החלטתי לראשונה שאני רוצה להיות דתית, התבטא הדבר רק בשינוי פנימי. (כלומר, כלפי חוץ עדיין נראיתי כחילונית, לבשתי מכנסיים וכדו') אך כעבור תקופה, הפך השינוי להיות מוחלט. ההבדל נעשה ברור: המדים הצבאיים שלי קיבלו מראה חדש – חצאית באורך הנכון, גרביים ארוכות וחולצה ארוכת-שרוולים. בתחילה, הבנות נדהמו, ואחר-כך היו מלאות פליאה: מה גרם לשינוי הזה? ואני התחלתי להפיץ יהדות בתוך הצבא. למרות שהמטבח בצבא, כשר, הכשרתי אותו מחדש, נעשיתי הרבה יותר זהירה בשמירת המצוות בכללן. הבנות הבחינו שהפסקתי לאכול דברים מסוימים. דאגתי גם לכך שיוכנסו לספרייה ספרים יותר כשרים. אפילו אותן בנות שעדיין אינן מקיימות מצוות, למדו די הרבה מעצם ההסתכלות בהליכותי, הן שאלו שאלות בכל תחום חדש שקיבלתי על עצמי, בייחוד בשמיטה, טהרת המשפחה, שבת, כשרות הכלים, אמירת ברכות ועוד. מיד כשהבחינו בשינוי הדרמטי בהתנהגותי, הפגיזו אותי בשאלות אשר הובילו לדיונים על יהדות.

"בחג השבועות ביקרתי בקראון-הייטס בפעם הראשונה, והיתה לי הזכות לקבל את ברכת הרבי שליט"א".

* * *

ב-יב בטבת, שנה זו, נכחו הרבה מחברות צוות בית-הסוהר בחתונתה של חנה, היא נישאה לצעיר מצוין, בעצמו בעל-תשובה, וחייל לשעבר אף הוא, חנה עובדת כיום כמפקחת הפנימית של סמינר בית-רבקה בכפר-חב"ד.

שבוע אחרון למחיר המוזל בקבוצת אחות התמימים בחודש החגים אצל הרבי מלך המשיח. במהלך השנה האחרונה עמלו צוות רחב של נשים ובנות סמינר על בניית מערך חדש ומשופר לקבוצה, ובעקבות השיפורים עלה המחיר. לפיכך הזדרזי להירשם בשבוע הקרוב כדי שתוכלי לזכות במחיר המוזל.

הקבוצה מציעה דירות אש"ל גשמי ברמה גבוהה. לאחר חודשים ארוכים של חיפושים ומאמצים רבים על ידי קבוצת אברכים משכונת קראון הייטס – נסגרו לקבוצת אחות התמימים דירות מרווחות, משופרות ויפיהפיות שיהיו מוכנות מיד ברגע ההגעה ויקלטו את הבנות בקבוצה – אורחות המלך.

בנוסף, צוות מדריכות, מרכזות ומשפיעות מסורות יעמדו לימין הבנות בכל העת וידאגו לכל צרכיהן הגשמיים והרוחניים במסירות רבה, תוך דאגה ושימת דגש להפעלות, תכניות, מבצעים, התוועדויות עם מיטב המרצים והמון התקשרות איתנה לרבי מלך המשיח שליט"א.

הזדרזי להירשם.

כל הפרטים במודעה המצורפת:

לצפיה במצגת לפרשת שופטים

זוג צעיר יוצא לשליחות,
ילדיהם נולדים למציאות.
מושקי הקטנה יודעת שהרבי בחר בה
ושזכות גדולה ניתנה לה.
יחד עם אחיה היא עוזרת בשליחות,
בכל מבצע – נוטלת השתתפות.
כל יהודי לתורה לקרב,
לתת לכל אחד יחס אוהב,
למרות הקשיים להמשיך לפעול,
במרץ רב לשאת בעול.
עושה את השליחות בזכות המשלח,
כי רק הוא זה שנותן לה את הכח!!!
לעשות את התפקיד בידה ניתן
כי הרבי שלח אותה לכאן…

עוברים שנים
הילדים גדלים.
והנה מגיע הזמן
כי חינוך טהור לא יקבלו כאן.
מושקי הצעירה עוזבת את מקום שליחותה
לארץ הקודש, "לגור" אצל חברתה.
נשלחה ללמוד ולקבל חינוך טהור,
ושם – רק המשלח עליה ישמור.
הקושי עצום ללא המשפחה להיות,
הכרית אינה נשארת יבשה בלילות…
הגעגועים חוצים יבשות
המשפחה למושקי, והיא – לאחים ולאחיות.
לא נרבה בתיאור, הקושי הוא גדול,
אך שכרו בצידו – ומושקי ממשיכה לשאת בעול.
יודעת היטב שהזכות עצומה,
ומשתדלת להמשיך להיות שליחה נאמנה.
יודעת היטב כי כעת זהו תפקידה
וכאן עליה למלאות את שליחותה!
היא עושה את השליחות בכח המשלח כי רק הוא זה שנותן לה את הכח!!!
לעשות את התפקיד בידה ניתן
כי הרבי שלח אותה לכאן…

לכל השליחות החוצניקיות הלומדות בארץ,
מאחלת המוווון הצלחה!!!!!!
בברכה,
אחותכן השליחה.

התיישבתי סביב שולחן עגול עם חמש נשים ממשתתפות סדנת 'מעגלים' ברחובות לשיחה מרתקת על נושא "נדוש"… החיות שבה דיברו הנשים, הסיפורים על ה'מעגל' ועל התהליך שקורה בו הבהירו לי שהפעם זה באמת אחרת. כן, לדבר על הצניעות זה אפשרי ואפילו  מעניין!

הכירו את: רויטל – מקימת המעגל, אורנה – מעצבת אופנה ודוגמנית בעברה, ליאת (שם בדוי) – הצטרפה סתם בשביל לנסות ונשאבה פנימה, סמדר – אחרי שכנועים נכנסה ואם תשאלו אותה היום זו המתנה שלה מהרבי, מרים 0שם בדוי) – כל המשפחה שותפה לתהליך.

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'.

למה מעגלים?

רויטל: "חזרתי בתשובה בגיל 36 כחלק מתהליך התשובה נדרשתי כמובן לשנות את הלבוש. רציתי לדעת מה הדעה של הרבי בנושא… כתבתי לרבי והתשובה כולה עסקה בנושא הצניעות (כרך כ"ו עמ' שכד). הרבי הורה: שתשפיע על חברותיה ולהפיץ ברבים. צילמתי את המכתב מעל מאה עותקים, הכנסנו יחד כמה חברות, למעטפות עליהן נכתב "סוד הברכה מהרבי אלייך". חילקנו את המעטפות בשיעורי תורה ובבתי כנסת ושמענו תהודה גדולה בנושא הצניעות. בכנס של נשי חב"ד היתה הרצאה משעשעת מלווה במצגת, ולהפתעתנו זה היה על בסיס אותה איגרת! אז המסר עבר. בהמשך, קיבצנו תכנים בנושא, קיצרתי את הפאה, אבל היה לי פחד – עד לאן צריך להגיע? כמה מסירות נפש עוד נדרש ממני?

ואז שמעתי על "מעגלים" והבנתי שיש פה כלי חזק להצליח ליישם את השינוי בצניעות. התגבשנו קבוצת נשים והמנחה שלנו הובילה אותנו, לאט אבל בטוח, עם הרבה תמיכה מהקבוצה נוצרו שינויים גדולים אצל הנשים, וזה מהדהד הלאה…"

אורנה: "התחלתי ללמוד עיצוב אופנה בגיל 14 בפריז. השקעתי שנים ארוכות בלימודי יוקרה. השתתפתי בדוגמנות ומעולם לא פספסתי את האופנה העכשוית. הכי יקר בגשמיות והכי נמוך ברוחניות. אחרי הכל צרפת זו צרפת… ב"ה שזכיתי לחזור בתשובה. היום יש לי חנות בגדרה, אני תופרת, מתקנת ובעיקר מייצרת בגדים ב'ליין' צנוע. לאחרונה ייצרתי חולצת בסיס בגזרה שמכסה היטב, אורך החולצה ושרוולים כנדרש. כששמעתי על מעגלים רציתי להצטרף ולשמוע מה הרבי אומר, להתקדם בקצב שלי ולהצליח לחבר בין עולם האופנה לצניעות במיטבה".

סמדר: "לפני שנתיים ניסתה חברה מהקהילה לשכנע אותי להצטרף למעגלים. התנגדתי, לא הייתי בעניין מכל מיני סיבות. בקבוצה הבאה שנפתחה הצטרפתי ומהרגע הראשון הרגשתי שקיבלתי מתנה מהרבי. כבר שש שנים אני עם פאה אבל תמיד המודל שלי היה הסביבה. אמנם הכרתי את התקנון אבל הוא נשאר על הדף. פתאום, כשנכנסתי למעגל הבנתי והרגשתי שהמודל הוא רצונו של הרבי, לא הסביבה. זה גרם לי לעשות שינויים מאוד משמעותיים".

ליאת: "המעגל הוא סביב נושא הצניעות ולא ממש ידעתי בשביל מה אני זקוקה לכך, לא הרגשתי שאני צריכה שינוי גדול בצניעות ולא היה נראה לי מעניין למקד תהליך שלם רק בזה. אבל שמעתי ממישהי שנמצאת המלצה חמה לבוא. הצצתי 'ונפגעתי'. המעגל נותן הנחיה ברורה עם קו נהיר ומעשי ויחד עם זאת כל אחת מתקדמת בקצב שלה, מהמקום שלה, אף פעם לא תהיה עליה ביקורת ותמיד תהיה תמיכה על כל צעד… התחדדו לי דרישות הצניעות ומה הרבי רוצה מאיתנו בנושא. לא מיד רצתי עד הסוף. אני בתהליך. צריכה עוד ליישר קצוות ויש התלבטויות… אבל הגישה היא מיוחדת: קבלה בלי בקורת, הערכה של כל שינוי אפילו קטן".

מרים: "הגעתי אל המעגל כדי להתקדם בצניעות כי זה מדבר אליי. מאז ומתמיד צנוע היה בעיניי מכובד, אלגנטי, אצילי ופנימי אבל איפשהו בעומס של היום–יום לא מצאתי את הזמן להשקיע בזה… המעגל הוא מקום מדהים, נעים, קבוצה קטנה ואינטימית עם חברות רציניות ותומכות. אני ממש מחכה לו! יש אוירה פתוחה שמאפשרת שיח אמיתי".

מהנעשה בשטח

ליאת: "מידי פעם אני מגיעה למעגל עם שקית ושולפת בגד שיש לי עליו שאלה, ומעלה אותו לדיון. אני יוצאת עם מענה ועם כוח. המנחה מוסרת לנו מגוון תכנים שנוגעים בנושא הצניעות בפן הרחב שלו ולפעמים מגיעים מרצים חד פעמיים. לדוגמא, כעת המנחה משלבת את התכנים עם לימוד מאמר מיוחד של הרבי הריי"צ. המאמר עוזר לנו להבין את עצמנו: מה הקשיים שלנו? מהיכן נובעים המאבקים הפנימיים? הכל כדי לדעת מה עומד מאחורי ההתמודדות הזו".

רויטל: "אני אישית קיצרתי את הפאות שלי. הוצאתי מהארון בגדים שפחות התאימו וקניתי חדשים".

מרים: "בערב פסח החלטתי שאני מקצרת את הפאה, וכשעשיתי את זה הרגשתי הרבה יותר מכובד. כמו כן התחלתי ללבוש חולצות יותר מכובדות, וללבוש עליוניות מעל חולצות טריקו. אני מרגישה את ההשפעה של המעגל על כל הבית. הילדים שלי נותנים לי 'פידבק' חיובי על השינוי. השיח שלי היום עם הבת שלי הוא 'יפה וצנוע'. אני משתדלת ללכת איתה לקניות ומשקיעה בכך שהבגדים יהיו יפים וצנועים. אני רואה את ההשפעה גם על המשפחה הלא–שומרת תורה ומצוות לעת עתה, הם רואים דוגמא חיה שניתן להיות צנועה ויפה. כל התהליך הזה מאוד קישר ביני לבין בתי".

סמדר: "בתחילת התהליך שאלתי את המנחה: 'מה אני זורקת מהארון?' והיא דווקא האטה אותי. יש מקום לתהליך. בשיעור אחד דיברנו על אדום. אני מאוד אוהבת להתאים פריט אחד אדום בלבוש, אבל אז הבנתי שיש בעיה עם האדום. הבאתי את הפריטים האדומים לשיעור: מעיל צמר אדום מהמם, נעליים… שלפתי מהשקית פריט אחר פריט וכל משתתפות המפגש היו ממש איתי וזה נתן לי כוח. למותר לציין כי תיק הפריטים האדומים יצא מהארון. לא הרגשתי 'קורבן' אלא זכות גדולה. זה בא ממקום מאוד אמיתי, להחזיר לרבי על כל הטוב שהוא עושה איתי.

כשזרקתי את השקית האדומה, בדם ליבי, הקדשתי אותה לרבי ולילד שלי. בעלי לשעבר לא שומר תורה ומצוות, והילד, בניסי ניסים, לומד בתלמוד תורה. ובעבר, כשאבא שלו גילה שהבן לומד בחינוך חרדי התקשר לצעוק, כיום, הוא מגיע ל"אבות ובנים", עם קוקו ועגיל. ובימים האחרונים התבשרתי שהניח תפילין (בזכות שליח הרבי מגדרה שבא אליו לעבודה). ברור לי ללא כל ספק שברכת הרבי חלה פה בזכות מסירות הנפש שלי בצניעות".

פעם… והיום

ליאת: "פעם, הייתי טיפוס הרבה יותר ביקורתי. באופי שלי אני כזאת. יש לי נטיה לעמוד על דעתי, מתקשה להיות סובלנית. היום, במעגלים, אני מקבלת דוגמה שונה – מכילים את מי שנמצאת במקום אחר, שמרגישה וחושבת אחרת, שקשה לה… יש הבנה למקום שבו נמצאת כל אחת. זה עשה לי מהפך. כמו ששמעתי מאחת הנשים במעגל: 'פעם חשבתי שצריך לתקן את העולם, היום אני יודעת שהשינוי מתחיל בי'".

סמדר: "פעם, פחדתי לשנות את המראה, להיראות חנוקה מידי. היום, כשהוצאתי את הטריקו, הג'ינס, האדום, הרווחתי בגדים הרבה יותר יפים. זכיתי בצבעים עדינים ומדהימים. אני מרגישה יותר מכובדת ומייצגת את הרבי".

ברכה: "פעם הרגשתי שאין לי זמן להשקיע בזה. היום באופן טבעי זה קיבל סדר עדיפות שונה".

משפט לסיום

רויטל: "צניעות זה היופי של האישה".

אורנה: "צניעות יוצרת תחושת ביטחון וביטוח".

ליאת: "כשיודעים ממה נובע המאבק הפנימי בצניעות, קל יותר להתמודד".

סמדר: "להיראות מכובד וצנוע – זו שליחות".

מרים: "צנוע זה הכי יפה שיש".

היום אני רוצה לעניין אתכם בטרנד של כיסוי ראש מדהים ושמו טורבן. ההיסטוריה שלו מגיעה בכלל מהמוסלמים שהיו לובשים סוגים שונים של טורבנים, רק הגברים לבשו אותם.

הטורבן נפוץ גם אצל ההודים וכן אצל הסיקים. אך ישנם סוגים רבים של טורבנים.

 הטורבן מורכב מצעיף או פיסת בד ארוכה הנכרכת סביב הראש או סביב כובע פנימי. ישנם סוגי טורבנים רבים הנבדלים זה מזה באורכם, סוג הבד שממנו הם עשויים, וכן צבע הבד. אורך הבד שממנו בנוי הטורבן, כשהוא פרוס, משתנה ממקום למקום אך לעתים נדירות בלבד הוא עולה על 5 מטרים.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? אם תסתובבו בירושלים או בבני ברק ובכל ריכוז חרדי חסידי תמצאו הרבה נשים שמסתובבות עם הטורבן כשהוא משמש בעיקר כסרט אופנתי מעל הפאה.

תתפלאו, ניתן ללבוש את הטורבן בצורות מסוימות שמאוד מאוד מחמיאות לפנים. הוא כבר לא כובע פוליטי אלא אביזר אופנתי.

בשנת 2010 הוא היה חזק מאוד באופנה. נכון הטורבן דורש אישיות שמלאה בביטחון עצמי ודורש התחייבות למראה. טורבן אינו עוד סרט, אלא הצהרה.

ניתן ללבוש על השיער (לרווקות), וכמובן הוא יושב מעולה על הפאה.

הסתובבתי הרבה בירושלים ולא מצאתי טורבנים במדרחוב. ואז אישה אחת אמרה לי לכי לגאולה את תמצאי שם. הלכתי לגאולה ושם? כל חנות שניה יש מבחר גדול של כיסויי ראש ושל טורבנים יפיפיים.

יש שם טורבנים מקטיפה שניתן להשתמש בהם בתור כובע מחמם לחורף.

אז סעו לגאולה בירושלים או לבני ברק ותנסו את הדבר שתמיד חשבתן שבחיים לא תשימו על הראש 🙂 ניתן למצוא גם באינטרנט באתרים של מעצבות כיסויי ראש בהחלט ניתן למצוא

אני מצרפת לכן תמונות מהפקה שלי של איפור וסטיילינג. בתמונה רואים טורבן על פאה מדהימה של שירה ג'אנח 052-8034034

בהצלחה יקירות

את מעוניינת בסדנת איפור/ סטיילינג ?

את מוזמנת לסדנא מקצועית וחוויתית על כוס קפה ומזגן

צרי עימי קשר ונקבע פגישה

באהבה, דבורה לאה

—

הבהרת המערכת:

לאחר שהתקבלו מספר פניות במערכת האתר – ברצוננו להבהיר שכאתר חב"די האמון על הוראותיו הקדושות של הרבי מלך המשיח, כתבה זו לא באה לתת פתח לנשים להסתובב עם טורבן בלבד וללא פאה חס ושלום, מה שנוגד בצורה מפורשת את הוראתו של הרבי מלך המשיח – שעל כל אישה להסתובב עם פאה בלבד ולעודד נשים נוספות בקרבתה לחבוש פאה מטעמי צניעות.

טור זה בא לתת מענה לנשים ובנות בנושא היופי תוך שמירה על כללי הצניעות והתקבל בברכה אצל אלפי גולשות האתר. באם נפלה טעות ו/או קטע מסויים בטור אינו הובן – אנו מביעות התנצלות ומבהירות שהטורבן משמש כסרט על הפאה ולא כתחליף לכיסוי הראש.

מהו אחד המכשולים הגדולים במינוי של משפיע?

מכשול קלאסי ל"עשה לך רב" קשור לפי דעתי לעובדה שבחיידרים החסידיים ישנו דגש יפיפה על קדושתם וצדקותם של האדמו"רים והצדיקים. זה יוצר מצב שכל ה'גיבורים' והמדריכים שלנו נהיים בעינינו 'גדולים מהחיים'. בשנות הילדות המוקדמת, ההורים, הסבים והאחים הגדולים שלנו נראים בעינינו כמושלמים. כאילו שהם יודעים הכל ומסוגלים להכל. כשאנו גדלים קצת יש לנו מדריכים ומפקדים ב'קעמפים' שגם נראים בעינינו כמושלמים כמו גם מורים, מנהלים ומשפיעים. באיזה שהוא שלב אנו מתחילים להבין שהורינו כמו שאר האנשים בעולם הם רק בני–אדם. צדיקים אמיתיים הם כל–כך נדירים שה' היה צריך לשתול כמה בכל דור כי אי–אפשר לחיות בלעדיהם (כפי שמסביר אדמה"ז בתניא). אבל לראות את האנשים שאנו מעריכים בתור אנשים כערכינו יכול להיות הרסני. לפעמים התוצאה מזה היא איבוד אמון בכל הרבנים.
אסור שדבר כזה יקרה!

אני זוכר כל–כך בבירור שהתחננתי פעם למישהו שלא ישמיע לי לשון הרע על אחד המשפיעים שלי כי חשבתי לעצמי שאני פשוט לא מסוגל להרשות לעצמי לאבד עוד 'ענק' בחיי.

זהו לפי דעתי אחד המכשולים הקלאסיים ל'עשה לך רב'. וזה מגיע לגמרי מהיצר הרע. אבל כאשר מחפשים לעצמינו 'רב', האם לא צריכים לחפש אחר האדם הכי חסידי, חכם, ומכובד שאנו מכירים?

אני מציע שלא!

מהו משפיע טוב? מי מתאים להיות משפיע?

בתכניות גמילה, ישנו דבר הנקרא חונך. בלעדיו אדם לא יכול להגיע למצב שבו הוא נגמל לחלוטין ממה שהיה מכור. אומרים שמי שעושה את שנים–עשר הצעדים לבדו בלי חונך מלבד עצמו אז יש לו אדם שוטה בתור חונך… ומי יכול לתפקד בתור חונך? החונך הוא קודם כל אדם שהיה בעצמו מכור והיה נמצא באותו המקום בו נמצא הנגמל. הוא עבר את שנים–עשר השלבים לגמילה, וכעת הוא גמול.

וואו! איזו הפתעה הייתה לי כשגיליתי את זה! כשלמדתי זאת, זה שינה את כל הסתכלותי על הוראת הרבי למנות לעצמינו רב. הבנתי יותר מה אני מחפש, למה ואיך אני יכול לסמוך על הרב שאבחר לעצמי.

כשמחפשים אחר משפיע, אולי יהיה הכי טוב לחפש באותה צורה שמחפשים אחר חונך בתכנית גמילה. לא צריך לחפש דווקא אחרי מישהו הכי חסידי, גאון בתורה, וכדומה. רוב השאלות ששואלים משפיע אינם דורשים גאונות וצדקנות יתרה, אלא חכמת חיים והבנת המקום בו נמצא המושפע. המושפע צריך לראות בעיני המשפיע הבנה של התהו, הכאב והפחד שעוברים על המושפע בחייו.

הרבי סיפר את הסיפור הבא בהתוועדות סוכות תשי"א. כשהרבי הרש"ב היה ילד קטן הוא שיחק עם אחיו הרז"א ברבי וחסיד. הרז"א שיחק בתור הרבי והרבי הרש"ב שיחק את תפקיד החסיד. ה'חסיד' הקטן ביקש מה'רבי' תיקון בנושא מסוים בעבודת ה' שלו, וה'רבי' ענה לו כיצד לתקן את מצבו. לאחר ששמע הרבי הרש"ב את תשובת אחיו אמר לו: 'אתה לא יכול להיות רבי'! 'למה לא'? שאל הרז"א. הרבי הרש"ב השיב לו 'כי רבי אמיתי היה מתאנח לפני שהוא עונה'. ומאידך גיסא, אנחה בלבד לא מועילה לשוב לדרך הנכונה. לכן הקריטריון השני הוא גם שהרב תיהיה לו הבנה בתורה, חסידות ובדרך שהרבי מורה לנו ללכת בה.

פשוט לעשות!

אל תחפשנה אחר מושלמות. במקום זאת, חפשנה משהי שמנהלת חיים דומים לשלכן, שחייה חיים שהייתן מאחלות לעצמכן. בקשנה את מספר הטלפון שלה, ואם זה יהיה בסדר שתתקשרו. הרגשנה נח אט–אט, ואז בקשנה ממנה להיות משפיעתכן. לאחר מכן הייתי מציע להודיע על כך לרבי, ולבקש ברכה שתהיינה פתוחות לקבל את מה שהמשפיעה תאמר לכן.

(נכתב על ידי הרב אברהם ליפשיץ, שליח בפלורידה. מתורגם מה'נשי חב"ד ניוזלטר' ע"י ר' סטודניץ)