סיפרה לי בעלת סטודיו לפאות עסוקה ומפורסמת בתחומה. "לפני שנה יצאנו בעלי ואני לארוחת ערב בבית הקפה בשכונתנו. בשולחן הסמוך לידינו ישבו שני זוגות. הבעלים היו כנראה אחים, והנשים היו מטופחות ויפות עם פאות בהירות ומושקעות. אמרתי לבעלי כאלה לקוחות בדיוק אני רוצה, כאלה שמשקיעות בפאות, כאלה שמתחדשות לפחות פעם בשנה, כאלה שמבינות וכאלה שיכולות גם לספר לחברותיהן הלאה.

"יצאתי מהארוחה ושכחתי אודות הפרזנטוריות שרקמתי לעצמי בראש. לפני שבוע בלבד התקשרה אישה מבולבלת למדי, התנצלה שהיא מאחרת, וביקשה לבוא לראות פאות. למען הדיוק היא איחרה קצת הרבה, אבל הנה השורה התחתונה, היא השאירה דמי קדימה לפאה חדשה והבטיחה לסחוב גם את גיסתה. ברור לך שכאשר גיסתה נכנסה לסטודיו מיד זיהיתי אותה כפרזנטורית שלי מבית הקפה לפני שנה"…

דברים קורים בדיוק בזמן שהם צריכים לקרות. לפעמים אנחנו רוצים משהו ודוחפים בכל כוחנו להשיגו, ולא מבינים מדוע כלום לא זז.

לעיתים, רק לאחר זמן, נופל לנו האסימון. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" אמר החכם מכל אדם. בסופו של דבר ה' נותן לנו כל מה שאנחנו צריכים אבל לאו דווקא מה שאנחנו רוצים. הרי הוא יודע הכי טוב מה טוב בשבילינו.

—

לשים את עצמי במרכז זו כפירה של ממש ולא בכדי אומר הקב"ה על בעלי גאווה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". לשים את עצמי במקום הראשון זו עבודת ה'. אני צריכה להיות הראשונה להתנדב, ראשונה לעשות טוב לאחרים, ראשונה לאהבת ה' ויראתו, ראשונה ללימוד תורה וחסידות.

נשים מכירות זאת היטב. כמה פעמים בחיים אנחנו נדרשות להניח את האגו בצד ולתת למשפחה ולבית. כמה פעמים אנחנו מחליטות לגמור את הכיור במקום לשבת רגל על רגל עם ספר ביד.

אך לעיתים יש לנו דילמה אחרת: האם לשים סיר מרק על הגז או להתפלל? מה קודם למה? התשובה ברורה. את ההחלטה יש לקבל לפי מה שיוצא ממנה. אם הנחת סיר המרק מקדמת אותנו בעבודת ה', היא קודמת לאמירת התהילים, כי היא המשימה שלנו ואם אפשר להתפלל לפני המרק, אז כנראה שזה מה שישים אותנו במקום הראשון ויקדם אותנו לעשות את רצונו יתברך.

—

שני פירושים למילה "עקב". רש"י מפרש שהמילה עקב מתייחסת למצוות שאדם דש בעקביו – מצוות קלות. בחסידות מבואר שהמילה עקב רומזת לעקבתא דמשיחא, שאז בוודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן".

בין שני הפירושים עובר קו מחבר. כאשר בני ישראל מקפידים גם בקיומן של "מצוות קלות", הם מוכיחים שהם מתבטלים לחלוטין לקב"ה ובמילא ראויים לגאולה.

בכלל, כאשר אדם מקיים את המצוות להנאתו האישית, יש מקום לזלזל במצוות "קלות", הן לא שוות את ההשקעה… אבל כאשר אדם מקיים מצוות מתוך קבלת עול משום שכך ציווה הקב"ה, הוא אינו יכול לחלק בין מצוות קלות לחמורות. כולן מפי הגבורה ניתנו ודווקא בעקבתא דמשיחא, בזמן של חושך כפול ומכופל, יש לקיים את המצוות מתוך קבלת עול פשוטה, בלי שאלות, בלי העדפות, כך שה"אני" יתבטל לחלוטין ואז, אחרי ש"תשמעון", בא חלקו השני של הפסוק – ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

—

השבת יחול יום ההילולא של הגאון החסיד, הרה"ק רבי לוי-יצחק ע"ה, אביו של כ"ק אדמו"ר. רלוי"צ אומר על הפסוק "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ… דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" שבמילים "דגנך ותירושך ויצהרך" מרומזים שלושת הגאולות של פסח, פורים וחנוכה.

דגנך מרמז על חג הפסח משום שכל גלות מצרים החלה למעשה עם חלומו של יוסף הצדיק – "והנה אנחנו מאלמים אלומות" של תבואה כמובן, של דגן. ומה מוריד את בני יעקב למצרים? הדגן כמובן. הם יורדים לשבור בר במצרים, ומה קורה כאשר בני ישראל יוצאים את מצרים? מה הם צוררים בבגדיהם?

"משארותם צרורות בשמלותם". פעם נוספת יש לנו עסק עם דגן. במילא המילה הזו בפסוק מסמלת את הגאולה ממצרים אותה אנו מציינים בפסח.

תירוש הוא יין, שקשור קשר הדוק בפורים. הנס נעשה במשתה היין. גם ושתי נטרדה במשתה היין וגם המן… ואל תשכחו שאנו מצווים לשתות בפורים עד דלא ידע וכו'. תירושך מסמלת את נס ההצלה ואת גאולת עם ישראל בימי מרדכי ואסתר אותה אנו מציינים בפורים.

ואילו "יצהרך" מתייחס לשמן ומה קשור לנס החנוכה יותר מהשמן? הרי אנחנו לא חוגגים שמונה ימים בשל הניצחון הצבאי, לשם כך יכולנו לחגוג יום אחד בלבד. אנו חוגגים שמונה ימים לזכר הנס בו הספיק השמן הטהור לשמונה ימים. המילה יצהרך מסמלת את נס פך השמן אותו אנו מציינים בחנוכה.

—

ולסיום, בפרשת השבוע מופיעה פרשת "והיה אם שמוע" אותה אנו קוראים פעמיים ביום, בשחרית ובערבית. מה יש בה בפרשה הזו? שכר ועונש. אם שמוע תשמע, או אז "ונתתי מטר… ואכלת ושבעת". ואם לא ח"ו, אז "ועצר את השמיים ולא יהיה מטר…".

מדוע אנו נזקקים לפרשה הזו כאשר פרשת "ואהבת" שמופיעה בפרשה הקודמת, מצווה על אהבת ה' מבלי להבטיח גשם ואוכל, מבלי לאיים בעונש. הרי אם רצון ה' הוא שנזכור בוקר וערב את חובתנו לאהבתו ולקיום מצוותיו, לא די בפרשה הראשונה – הרוחנית – שאינה כוללת הטבות חומריות בתמורה לאהבת ה'?

לו היה הקב"ה רוצה שנתנתק לגמרי מענייני העולם הזה ונשכח את הצרכים הצרים והאנוכיים שלנו, לא היינו נדרשים לומר בבוקר ובערב את פרשת "והיה אם שמוע". אלא שה' רוצה שלמרות הצרכים האנוכיים שלנו, נישאר בעולם הזה ונפעל בו גילוי שכינה. לא. ה' לא רוצה שנהפוך למלאכים. אלא לאנשים טובים יותר וראויים להשפעתו גם בגשמיות.

מזכירה לעצמי להתאזר בסבלנות ולזכור שהכל מאיתו ית'.

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

מחר בעז'ה יהיה התאריך יח' במנחם אב. ובלוח הלועזי 15 באוגוסט…

אני עדיין זוכרת את הימים ההם, הרחוקים, בעלומיי החביבים. כמו כל תלמידה, חיכיתי לחופש הגדול בכליון עיניים. השבוע הראשון היה שכרון חושים של חירות. אין לימודים. אפשר לקום מאוחר, לאכול ארוחת בוקר בצהריים, ולא להכין שיעורים. יש! בשבוע השני התחיל האקשן: ים, בריכה, חברות, טיולים. בשבוע השלישי ארזתי תיקים למחנה קיץ וחזרתי מלאת חוויות וזכרונות. איזה כיף. ממש. מאוד. רגע, מה עכשיו? עוד חודש חופש לפניי.
בשלב מסויים, אני זוכרת את עצמי מטפסת על הקירות משעמום. מיצינו כבר הכל, טחנו. מה עוד אפשר לעשות? חוזרת לחוברות החופש השנואות (כן, גם זה עובר בשרשרת הדורות) ומתחילה לספור את השעות לאחור. גם לחופש יש גבול.

***
"למה אתם עושים לנו את זה?" אני שואלת את חברה שלי, מורה. "רוצים חופש? תביאו מחליפה. כמונו, האנשים הרגילים. למה בגללכם כולם חייבים לסבול?" היא מתבוננת בי במשטמה. "את חושבת שאני נהנית מזה? ממה שנקרא 'העונש הגדול'??" היא רושפת. "אני מוכנה לוותר למפרע ולאלתר על הדבר הזה. מה את חושבת, שלי אין ילדים קטנים? שאני לא צריכה להעסיק אותם? לבזבז כסף על קייטנות ובילויים ולספור את הדקות לאחור? נוסף על זה, מחייבים אותי להגיע לימי עיון, הערכויות, השתלמויות ושאר מרעין בישין. תאמיני לי, הייתי מעדיפה לעבוד כרגיל!" היא חותמת ומשאירה אותי עם פה פעור. הנה מורה שגם לא סובלת את החופש הגדול.
***
נכון, יש סדר יום. תפילה. חתת. שומרים על מסגרת. קצת בילויים, חברות, יש קעמפ וברגעי מצוקה שמים 'ראלי' במחשב. אבל כל אלה משובצים כנקודות עניין ספורות על פני יום ארוך ומשמים. ועוד אחד. ועוד אחד ועוד ואחד ועוד….כיוון שלצערי, אינני מהאמהות שבכל יום עורכות לילדיהן סדנא מהטבע, עם עיסת נייר, שתילת צנוניות ונגינה על כפיות אני מנסה לאלתר מיני הפעלות ותעסוקה לזאטוטים עם 'נופש משפחתי בצפון'- כמצוות חג החופשגדול אבל האמת היא שכל מה שאני רוצה זה רק לשבת ולבהות מול קיר ושקט. שקט מוחלט סביבי.
***
ואז אני חוזרת לדברי הרבי שלנו, הגאוניים כל כך. הרבי שדיבר על כך שדווקא בימים החשובים שלפני חודש אלול והימים הנוראים צריך להגביר את קצב הלימוד. להוסיף בעיון וחסידות, לשמור על מסגרות במקום לתת לנוער להתפרע ברחובות ולחפש מפלט מהשעמום. כמו בכל דבר גם כאן, כמה חבל שלא מקשיבים לרבי. אמנם, חופש משפחתי הוא דבר חיובי ונכון, אבל במידה ובשום שכל. לא ברור מי הגדיר חודשיים כזמן מספק למנוחה, אבל מנוחה אין כאן. גם לא חופש. ורק נחמה פורתא היא שא' דראש חודש אלול כבר מציץ מעבר לפינה ועימו השגרה המבורכת, האויר הסתוי הצלול, וימים של התחדשות.

'בין-הזמנים-שמח' שיהיה

בהיותו ילד, נשלח הרב מרדכי ביסטריצקי לשליחות בצפת עיה"ק, יחד עם אביו הגה"ח לוי ביסטריצקי ע"ה שנשלח בתוך קבוצת השלוחים המפורסמת של שנת תשל"ו. לאחר נישואיו, שימש כרב המושב שדה אליעזר שבצפון ולאחר פטירת אביו ע"ה, נקרא על ידי קהילת אנ"ש בצפת, למלא את מקום אביו הדגול ולשמש כרב הקהילה בצפת, בה הוא משמש גם כאחראי מערכת הכשרות בעיר.

בגישתו, דוגל הרב ביסטריצקי באכפתיות לצרכי הקהילה, הוא ער וקשוב לאנשי הקהילה, להם הוא משתדל לסייע בגשמיות ורוחניות.

הרב ביסטריצקי סבור שתרופות המנע הן התרופות הטובות ביותר, ולכן הוא שם דגש רב על הצניעות בקהילתו. לדבריו, צניעות לא תחומה אך ורק לצניעות הלבושים של הנשים והבנות – אלא מתחילה בשלב עקרוני יותר: צניעות, פשטות והימנעות מתחרותיות, קנאה וניסיון להשתוות כל הזמן לשכנים ולרמת החיים שלהם…

אולם, למרות הגדרת הצניעות בכללים העקרוניים, לא מקל הרב ביסטריצקי בחשיבות ההקפדה הדקדקנית על הלכות הצניעות – ולפני כשנה, לאחר עמל ממושך, הוציא לאור חוברת מושקעת בשם 'זאת תורת הצניעות' בה פורטו הלכות הצניעות ברזולוציה צפופה. חוברת אותה הגדירו רבנים ומחנכות כ'היסטורית', היות והיא הציבה – אולי לראשונה בהיסטוריה החב"דית – פרמטרים הלכתיים, ברורים ומנומקים למה שמתאים ולמה שלא מתאים על פי ההלכה, בשונה מההגדרה הגמישה 'זה לא מתאים' שרווחה עד אז.

לא מכבר, עברה החוברת 'מתיחת פנים', והיא עוצבה בצורת מגזין מושקע מאד, בפורמט כמעט של אלבום, עם תמונות של בגדי נשים על קולבים בחנויות בגדים יוקרתיות, תיקים ונעליים המונחים על מדפים מעוצבים, ואפילו בכריכה בצבע אדום(!) – כל זאת במטרה למשוך את עין  הקוראות ולבן.

כשהחלטנו להקדיש את נושא הצניעות למגזין הנוכחי, אך טבעי היה הדבר, לפנות אל הרב ביסטריצקי ולהציג בפניו שאלות עקרוניות, גם אם הן לא כל-כך נעימות…

חוסר ידיעה

הייתי רוצה לשאול, גם על נושא המגזין שלנו וגם על החוברת שהוצאתם; האם מתאים בכלל להעלות נושא כל-כך רגיש וצנוע, בבמה פומבית? האם נושא הצניעות לא אמור להיות לעיני נשים בלבד?

"לעניות דעתי, נושא הצניעות חשוב מאוד וקריטי בחיינו, ולמרות החשיבות הגדולה יש חוסר ידיעה עצום בכל ההלכות הקשורות לצניעות. צריך להבין", מטעים הרב ביסטריצקי, "שרוב הבעיות בצניעות מגיעות בכלל מחוסר ידיעה!"

חוסר ידיעה?! אנשים לא יודעים שישנם גבולות הלכתיים בצניעות?!

נקח את נושא הבטיחות בדרכים לדוגמא. באופן כללי, ברור לכל בר דעת שצריך לחצות במעבר חציה, שצריך לחגור את הילדים מאחור, שצריך לנהוג במהירות סבירה וכו', אבל לא תמיד ישנה מודעות לחשיבות שבשמירה על הכללים. ובמקרים רבים, כמו בצניעות לדוגמא, חוסר המודעות מגיע מחוסר ידיעה. מבינים שישנם גבולות הלכתיים, אבל לא בהכרח יודעים מה באמת מותר ומה באמת אסור.

ואם נוסיף לכך גם את היצר-הרע, שמכניס אל תוך הוואקום הזה של חוסר הידיעה וחוסר המודעות, רעיונות וסגנונות שונים, נקבל תוצאה עגומה.

מהו הפתרון?

לאמתו של דבר, אין פתרון פלא, אבל ככל שנדבר, נלמד ונחייה את ההלכות האלו וכשנעלה את הנושא על סדר היום האישי והציבורי – נוכל לגבש נורמה חברתית צנועה וחסידית וכך נקבל כוחות מיוחדים לעמוד בלחץ החברתי הקיים בנושא.

הצעה: הלכות צניעות – כבר בישיבות!

אם אני מבין נכון, במקרים רבים האישה לומדת את הלכות הצניעות בתיכון ובסמינר, ואילו הבעל – שהופך להיות הרב בבית, לא תמיד מודע לגדרי ההלכה, איזה סוג בגד מתאים ואיזה לא. האם לדעת הרב, יש ללמד את הבחורים בישיבות את הלכות ייחוד, הלכות צניעות וכדומה [כמובן, באופן המתאים]? 

"אני סבור", מחייך הרב ביסטריצקי, "שאם תערוך סקר קצר בין האברכים, תתפלא לראות שרבים מבין הנשאלים, לא ידעו היכן בשולחן ערוך מדבר אדמו"ר הזקן על הלכות צניעות!…"

בהחלט. את הלכות ייחוד בוודאי שיש צורך ללמד, (כמובן באופן המתאים). אלו הלכות עקרוניות, שבחורים רבים ואפילו חסידיים ולמדנים לא יודעים. לא אחת, כאשר מגיעים לגיל שידוכים, קורה שהבחורה מלמדת את הבחור את ההלכה במקרה הטוב, או שהם עוברים על איסור ייחוד בלי ידיעתם (כמו לדוגמא, במקום פתוח אבל שומם מאנשים).

גם את סימן ע"ה בהלכות קריאת שמע, שם מדבר אדמו"ר הזקן על דינים צניעות, ושם הוא מגדיר מה נקרא 'ערווה' – מולה אסור לקרא קריאת שמע, (ומשם נגזרות ההלכות של צניעות) יש ללמד.

האם אין חשש שהדיבורים הללו יביאו מחשבות זרות לבחורים? 

ראשית, צריך לזכור שהרבי תיקן את תקנת הרמב"ם גם לבחורים, למרות שהתלמידים לומדים גם את ספר זמנים וספר קדושה. כמוכן, בישיבות לומדים הרי גם את המסכתות קידושין, גיטין וכו' – כך שבעצם, אלו טענות לא מדויקות.

ברור, שצורת הגשת החומר; מה תהיה צורת הלימוד; באיזה שלב בישיבה ילמדו וכו' – על כך צריכות הנהלות הישיבות להחליט.

יחד עם זאת, יש לזכור שבחלק גדול מהמקרים, בעיית הצניעות מתחילה מהבעלים ולא מהנשים – ולכן חשוב ללמוד הלכות צניעות בצורה ברורה ומפורטת יותר, גם במסגרת של אברכים.

צנוע: זה לא פשוט!

לאחרונה הוצאתם את החוברת 'זאת תורת הצניעות', בפורמט מאד 'מודרני ומושך עין'. האם זה לא תרתי דסתרי – לדבר על צניעות ולהגיש אותו בצורה מודרנית?!

ראשית, העיצוב עומד בכל גדרי ההלכה וקיבל אישור של כמה רבנים נוספים. שנית, אדרבה; דווקא בשל העובדה שנושא הצניעות נתפס משום מה כאנטי-תזה ליופי, השקעה, טיפוח וכדומה – יש לפעול בכל דרך יצירתית – כמובן בתוך גדרי ההלכה – בכדי ללמוד, להעשיר את הידע, ולעורר על החשיבות שבשמירה על הצניעות.

צריך לזכור, שישנן נשים רבות שללא השימוש בעיצוב חדשני ומודרני, יתכן מאד שהן לא תפתחנה שום ספר או חוברת בכדי ללמוד את ההלכות הללו.

ואכן, אחת ממטרות החוברת היא לשבור את הסטיגמה שכדי ללכת בלבוש צנוע, חייבים להתלבש בצורה פשוטה או להתלבש בחוסר טעם. בשולחן-ערוך מוקדשות הלכות לכך שאישה צריכה להיראות בצורה מכובדת (שלא תתגנה על בעלה), אולם יחד עם זאת יש לזכור שלא כל מה שנראה יפה ומכובד – הוא אכן כזה.

ישנן טענות שהרבנים – בהיותם גברים, לא באמת יכולים לדבר על צניעות – היות והם לא ממש מבינים את הניסיון שעובר על בת או אישה. מה יש לרב לומר בנושא?

אכן, לא כל כך מתאים שרב 'יתוועד' עם נשים על שמירת הצניעות – זהו תפקידה של אישה, רבנית, משפיעה וכדומה, שמכירה את הבנות, שיכולה לדבר איתן בשפתן, לגלות אמפתיה לקושי שלהן לשמור על הגבולות ולהביא דוגמאות וכדומה – אולם, יחד עם זאת חשוב להדגיש, כי משפיעה ואפילו רבנית, איננה פוסקת הלכות – זהו תפקידו של הרב!

דבר נוסף שחשוב לזכור: הרב לא 'מתוועד' על הנושא – אלא אומר את דבר ה' זו הלכה; מה מותר ומה אסור. נקודה. ישנם גבולות מאד ברורים להלכה, ומחובתו של רב לדבר על ההלכה – גם על הלכות צניעות, גם כשלא כל כך נעים, ובפרט כשצריך לתקן פרצה רוחנית כזו או אחרת בנושא צניעות.

אם נדמה זאת לשיחה של הרבי מפרשת שופטים נ"א, נבין שהרב הוא ה'שופט', שאומר את ההלכה – כמות שהיא, גם אם היא לא הכי נעימה, אבל כיהודים חובה עלינו לקיים את ההלכה, כי זהו 'דבר ה". ואילו המשפיעה היא ה'יועץ', שמדברת עם הנשים בשפתן, תפקידה לוודא שהמסר ההלכתי יועבר אליהן בצורה המתקבלת באופן הטוב ביותר על דעתן.

אני רוצה להמשיך את השאלה הקודמת, למגרש הביתי – בו האבא הוא למעשה גם הרב וגם המחנך. האם בכלל תפקידו של האבא הוא להעיר לביתו על צניעות – (ואם כן, כיצד עליו לעשות זאת?) – או שזהו תפקידה של האם בלבד?

בכלל, עדיף תמיד, בכל נושא שדורש תיקון – להאיר ולא להעיר….

לשאלתך, אמנם חובת החינוך חלה בעיקר על האבא, אך חינוך הילדים הוא משימה משותפת להורים, וטוב שכך. ישנו ביטוי שאומר שכשהילד רוצה לעשות מה שמתחשק לו – הוא 'מסכסך' בין ההורים, וכאשר הם לא מדברים בקול אחד ובצורה אחידה – הוא מרשה לעצמו לעשות כל שעולה על דעתו…

בספר 'החינוך והמחנך' – אוסף ממשנתו של הרב חדקוב ז"ל – מובא, שהיסוד של החינוך, שהוא שמאל דוחה וימין מקרבת, מתבצע דווקא ע"י שני ההורים, כשאחד הוא יותר שמאל דוחה והשני ימין מקרבת, ומתחלפים בזה.

יש מקרים שהאימא תעשה זאת בחכמה וברגש יותר מהאבא, ויש מקרים שצריך 'עזרה' סמכותית שבאה דווקא מהאבא, אך כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו, תוך שימת לב להתנהלות הביתית ובקשר בין האבא והבת וכו'.

כשמורה סולקה מבית רבקה…

לא אחת נשמעות טענות מפי בנות, שלא תמיד הצוות החינוכי מקפיד על תקנון הצניעות – כפי שהתלמידות נדרשות. האם ועד כמה לדעתכם, הצוות החינוכי מחויב להראות דוגמא אישית בגן ובבית הספר?

ישנה חשיבות מיוחדת אשר כל אחת העובדת במוסד חינוכי לבנות אנ"ש – גם מוסדות לגיל הרך – תהווה "דוגמא אישית" בענייני צניעות ודרכי החסידות, גם בדברים שמותרים על פי ההלכה, אך הם אינם תואמים את דרך החסידות.

ולמשנה תוקף, להלן איגרת קודש של הרבי בנושא זה: "במה שכתב אודות העניינים שלא נכללו בהערכת מורים/ות, הנה תלבושת המורות נוגעת ביותר כמובן, ולא רק בכיתות הגבוהות אלא אפילו בכיתות הנמוכות, ויש לשים לב לזה ביותר ובפרט על פי המסופר שבעיירה אחת בימי הצמח צדק העבירו שוחט-ובודק ממשרתו בשביל שלבש קאַלאָשען [ערדליים], דפשיטא שאין איסור בלבישת קאַלאָשען אלא שהוא סימן חיצוני על הנעשה בפנים, וד"ל". (אגרות קודש חלק ט עמ' רטז). [ההדגשות אינן במקור].

השאלה היא, האם – עם כל הכבוד לאחריות על חינוך הבנות – אין למורות חיים פרטיים? הן חייבות, גם אחרי זמני הלימודים להיות כפופות לתקנון של בית הספר? הלא הן בהחלט בוגרות ויודעות מה מתאים ומה לא?!

אענה לך בסיפור: גב' ש.ק. מלייקווד שבארה"ב, הייתה מורה בבית רבקה. באחת החופשות היא נסעה באופן פרטי לחופשת סקי, שם לבשה מכנסי סקי המיועדות לבנות (ע"פ היתר מהגר"מ פיינשטיין שבמכנסיים המיועדות לבנות אין משום לא ילבש). כששמעה על כך המנהלת – היא פיטרה אותה מידית!

אותה מורה נכנסה ליחידות והתלוננה לרבי על פיטוריה ועל כך שבעצם, אופן לבושה בחייה הפרטיים – לא נוגע למשרתה כמורה. הרבי ענה ש'לאיש ציבור אין חיים פרטיים!'. כלומר, משום שהיא לא הייתה לבושה באופן הצנוע לשיטת חב"ד – הרבי הצדיק את פיטוריה.

לסיום, איזה מסר הייתם רוצים להעביר לציבור הקוראים והקוראות?

המסר מיועד לכלל ציבור אנ"ש והשלוחים; כחסידי חב"ד – שנושא ההתקשרות והמסירות לרבי עומד בראש מעינינו – עלינו לזכור כי התקשרות לרבי, 'מסירות נפש' ו'מסירת הרצון', ביציאה ל'מבצעים', בניית מוסדות וכו' – אינם עולים בקנה אחד, עם לבוש מודרני שאינו עומד בגדרי ההלכה ואף חמור מכך.

לא אחת, נוצר מצב שישנן נשים שבאמת מקפידות על הידורים וחומרות, מתוך מטרה להיות מקושרות לרבי באמת ובתמים, אולם הם לא שמות לב, שבנושא הצניעות הם חוטאות ומחטיאות ר"ל.

אולם הנקודה החשובה ביותר שצריך לזכור היא, שכחסידי חב"ד מוטלת עלינו אחריות גדולה מאד, מאחר ומסתכלים עלינו – גם הדור הצעיר וגם הקהילות הדתיות והחרדיות – והם בוחנים אותנו איך אנו נוהגים גם בנושא הצניעות. ובפרט השלוחות, שמשמשות כרבניות בקהילה שלהן, עליהן ישנה אחריות יתרה והן צריכות להוות דוגמא אישית לא רק לילדים אלא בעיקר לקהילה שלהן ולבנות שמגיעות אליהן לתקופת שליחות.

ובשכר השמירה על גדרי הצניעות, נזכה בעזרת ה' לשכר גדול בשפע ברכה והצלחה, בריאות ונחת חסידי מהילדים, ובעיקר לזירוז הגאולה תיכף ומיד, עם הרבי בראשנו.

המילים האלו נכתבות בתום ימי השבעה של שלושת הנערים הקדושים, אייל, גיל–עד ונפתלי הי"ד, ובפתח כבר ניצב לו מבצע 'צוק איתן'. אני מנסה לעכל את אשר עובר עלינו בימים כל–כך סוערים וגדושים מבחינה רגשית ורוחנית.

כשכל העולם היהודי לתפוצותיו, נשטף בגלי תפילה ותחינה לשלומם של הנערים הצעירים, והסולידריות הגדולה שסחפה מדינה שלימה הצליחה לעטוף בטונות של חום ואהבה את המשפחות השבורות מחד אך איתנות מאידך.

הדמעות שנשפכו כמים והתפילות הרבות שבקעו מלבבות מורתחים וכואבים, לא הלכו ריקם. פעולתן ועוצמתן מהדהדות ומגינות על העם היושב בציון משטף הטילים שנוחת כאן, ורצף החסדים והניסים הגלויים, שאנו עדים להם בכל רגע ורגע, מזכיר לנו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים…

שוב התגלו תעצומות הנפש של העם הזה שיודע להתעלות ברגעים קשים, להתאחד ולחזק איש את רעהו ואישה את רעותה.

שוב מתגלית העוצמה שבתפילה, באמונה התמימה ובמחשבה הטובה שיכולה לשנות את המציאות.

מחשבה טובה, בטח ובטח תפילה יוקדת מועילה, יוצרת מציאות, גם כשהמציאות מראה את ההיפך.

דווקא בעתות כאלה אנו עדים לאוצר הטמון בערבות ההדדית ולכוח שלה לחזק ולהעצים אותנו.

ערבות כי אנחנו מעורבבים זה בזה וקשורים זה לזה בקשר בל ינותק וערבות כי אנחנו ערבים ומתוקים זה לזה ובימים אלה אנחנו מרגישים את זה ביתר שאת…

ואת הרגשות והתחושות הללו צריך לשמר, לנצור עמוק בלב פנימה ולהמשיך אותם אל שגרת היומיום, בימים שאחרי.

עלינו לעשות ככל אשר ניתן כדי לשמר את האהבה, אחווה, שלום ורעות שהתגלו בתוכנו בימים אלו, זהו צו השעה, זוהי טעימה מהאהבה האין-סופית שתהיה בגאולה.

ההקדמה לכל הבקשות

הרבי בשיחה לקבוצת אורחים מאנגליה, בראשית שנות הכ"פים, סיפר על הרבי הריי"צ שבהגיעו לגיל בר מצווה, קרא אותו אליו אביו – הרבי הרש"ב – ואמר לו שישאל משהו.

כך היה המנהג בקרב רבותינו נשיאנו עם בניהם בהגיעם לגיל מצוות. השאלה שהרבי הריי"צ בחר לשאול הייתה: למה מובא בסידורו של אדמו"ר הזקן שקודם התפילה יש לומר הריני מקבל עלי מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

לכאורה לא ברור, מה השייכות של מצווה זו לתפילה, אם הסיבה היא ללמדנו שיהודי צריך להתחיל את היום באהבת ישראל, אז יותר מתאים היה לומר את זה בברכות השחר.

והסביר לו אביו – אדמו"ר נ"ע – שבתפילה אדם מבקש על צרכיו וכל אחד יודע שכשמבקשים מאבא משהו יש לגרום לו נחת רוח לפני כן, כדי שהבקשה תתמלא, וכשאבא רואה שבניו אוהבים זה את זה ומאוחדים זה עם זה הוא נהנה ושמח למלא את בקשתם ולהשפיע להם כל טוב בגשמיות וברוחניות. השלום הוא כלי מחזיק ברכה בגשמיות וברוחניות.

(ובטח כשאנו מתפללים ומתחננים לקב"ה שיגאל את עם ישראל וישלח לנו את משיח צדקנו צריך לחזק את האחדות בקרבנו).

זו הייתה אבן היסוד בתחילת חיי הריי"צ כנער בר מצווה וזו גם הייתה הכנה לנשיאותו בהמשך – אהבת ישראל.

העובדה שהרבי סיפר לנו זאת – אומר הרבי מלך המשיח – היא הוראה לכל אחד ואחד מאיתנו, בחיי היום–יום, שתחילת העבודה הן ברמה האישית, והן ברמה הציבורית, היא להתאחד עם כל אחד ואחד באהבת ישראל.

לכל אחד יש השפעה על חוג מסוים, חברים שכנים, כל אדם מנהיג לפחות את משפחתו ולכל הפחות את עצמו.

והדברים קשורים ונוגעים במיוחד בימים אלו, בהגיענו מימי בין המצרים ותשעה באב, הזיכרון הוא לא זיכרון מנותק מההווה, אלא זיכרון שמשפיע על חיי היומיום.

ואם הגורם לחורבן היה שנאת חינם, הרי שעלינו להוסיף באהבת חינם, לאהוב כל יהודי חינם, גם אחד כזה שלא עשה או יעשה לו שום טובה מימיו, וגם יהודי שלא ראה מעולם.

וכל עוד אנחנו בגלות ובית המקדש לא נבנה סימן ששומה עלינו להתחזק עוד ועוד באהבת ישראל.

ארבעה גילויי אהבה ועוד אחת

בהתוועדות י"א שבט תשח"י, אמר הרבי מה"מ, שעל כל אחד להשתדל לפעול על הזולת, עד היכן שידו מגעת, במעשה, דיבור ואפילו במחשבה.

ועוד לפני שתתעורר תמיהה איך אפשר לפעול על הזולת במחשבה, אם בכלל, הוסיף הרבי וסיפר שכ"ק מו"ח אדמו"ר הריי"צ אמר באחת ההתוועדויות שמחשבה פועלת.

ההתוועדות המדוברת הייתה בליל שמיני עצרת שנת תרצ"ג עת התוועד הרבי הריי"צ בסוכה ואמר את הדברים הבאים:

"מחשבה מועילה המחשבה אודות הזולת, במחשבה טובה ועיונית היא עצמה עניין של מעשה (הדברים התייחסו לאנ"ש שברוסיה והוזכרו כמה משמות התמימים והאברכים).

מחשבה אין לה מעצורים ואין מחיצות המבדילות בעדה, ובכל עת היא מגיעה לאותו מקום שעליה להגיע.

לשאלת אחד המסובים (אחד מהתמימים שיצא זה מכבר מרוסיה), מה יש לזולת מזה? ענה הרבי: הרבה, הרבה מאוד.

כעבור זמן ממושך, אמר לו הרבי: היכן היית בחג סוכות שעבר?

בהמשך סיפר הרבי הריי"צ: אודות מכתבו של רבי פנחס מקוריץ אל הרב המגיד וזו לשונו:

"רוב תודה לכ"ק בעד ההזכרה שזכר ונשא אותי כ"ק על מחשבותיו הקדושות ביום הכיפורים.

וידע כ"ק כי באותו הרגע שזכיתי לעלות על זכרונו הקדוש תיכף הרגשתי בְּפֹּה".

ישנן ארבעה סוגים של אהבה – הוסיף וביאר הרבי הריי"צ – וכל אחד מהם הוא כלי שנועד להכיל את עוצמת אור האהבה.

המדרגה הראשונה בגילוי אהבה, היא הושטת יד לשלום, על אף שלכאורה יש כאן פעולה חיצונית, נטולת כל רגש, ובימינו כמעט ואין משמעות ללחיצת היד והיא מבטאת בעיקר סממן חיצוני להיכרות בין שני אנשים, אבל כל זה נובע מהקרירות של העולם.

בעבר – אומר הרבי הריי"צ – היה ה'שלום עליכם' כנה ולבבי, ונאמר מתוך חיות פנימית, השלום עליכם התורני הוא כלי לאור האהבה.

למעלה מכך – כאשר שני אוהבים נפגשים, ומבטאים את רגש האהבה בנשיקה, כאן כבר יש גילוי אור נעלה יותר לאהבה מאשר הושטת יד לשלום.

עוד יותר מזה – אריכות הדיבור באהבה וחיבה יתרה, כפי שרואים במוחש כששני אוהבים נפגשים, הם מרבים לדבר ולהתעניין בנעשה אחד אצל השני.

ויש מדרגת אהבה גדולה יותר, שאפילו הדיבור לא יכול להכיל אותה, המילים יבשות ודלות ואין בכוחן לבטא את עוצמת רגש האהבה הפנימי, אז באה לידי ביטוי האהבה במבטי עיניים זה לזה ללא אומר ודברים.

כל אלה, אומר הרבי הריי"צ, הם ביטויי אהבה גלויים, אבל יש ביטוי פנימי ועמוק יותר מכל אלו לאהבה וזו ההתקשרות שבמחשבה, שהאחד מרגיש את השני, כאילו הוא נמצא לידו ממש. כאילו הוא בקרבת מקום.

המחשבה הרי לא מוגבלת בזמן או מקום וממילא יכול אדם להרגיש שחברו נמצא לידו פנים אל פנים, כמו גם להרגיש את כאבו או שמחתו.

כמו רעיו של איוב שעל אף שהיו רחוקים זה מזה הרגישו אחד את השני…

מחשבה יוצרת

הרעיון הבסיסי שבכוחה של המחשבה לשנות ולפעול על המציאות, גם של הזולת, הוא אמיתי ויסודו בהררי קודש, זה גם מה שהרבי תובע מאיתנו, לפעול על הזולת במחשבה.

והרבי נאה דורש ונאה מקיים.

ישנם אינספור סיפורים שמגלים כיצד הרבי באהבתו העצומה לכל אחד ואחת מישראל, הרגיש במצוקתו של יהודי נידח אי–שם בקצווי תבל; כמו אותה אישה שנכנסה לחדר ניתוח בליל שבת, והרבי מבלי לקבל כל דיווח, מפאת קדושת השבת הרגיש, התפלל והושיע.

סיפור ידוע אחר, התרחש כאשר הרב משה קוטלרסקי קיבל הוראה מהרבי לנסוע לאי קרסאו, בקריביים. ר' משה ארז תיק קטן ומיד יצא לדרך. בהגיעו לאי פגש ביהודי שסיפר לו בכאב כי בנו סובל מכות וביזיונות רק בגלל שעמד איתן על אמונתו היהודית, והוא מאוד שבור מכך ואינו יודע מה לעשות.

מיד הציע לו הרב קוטלרסקי, שהבין שכנראה זו מטרת השליחות, לשלוח את בנו ל'קעמפ' חסידי בניו–יורק, כדי שהבן ישאב כוחות וחיזוק מהאווירה והתכנים היהודים. הילד הסכים ומשם הדרך לישיבה ובעקבותיה להתקרבות כל המשפחה הייתה קצרה – "מחשבה מועלת"….

בכלל למחשבה יש כוח עצום שיכול לפעול ואף לשנות את המציאות לטוב ולמוטב (חלילה), אנחנו יודעים, למשל, שמחשבה שלילית על אדם, יכולה להשפיע על המציאות שלו, מה שמכונה 'עין הרע'.

איוב אומר: "פחד פחדתי ויאתייני ואשר יגורתי יבא לי" – כשאדם פוחד ממשהו לא טוב, הוא עלול חלילה למשוך את זה אליו, מה שנקרא נבואה שמגשימה את עצמה.

ואם כך הדברים בצד השלילי, בטח ובטח שיש למחשבה השפעה בהיבט החיובי.

(אמנם בשנים האחרונות, בעידן הניו–אייג' כשאנשים תרים בצימאון אחרי כל בדל רוחניות, ישנן כל מיני שיטות ותיאוריות שהופכות את המחשבות למין קסם שאיתו ניתן להגשים כל חלום שרק נרצה – "אם תאמין באמת ותצייר בדמיונך שתהיה עשיר, אז תהיה עשיר"… – מה שכמובן לא נכון ברוב המקרים, ולכן צריך להיזהר שלא להיסחף אחרי דעות שגויות ומטעות הנגועות לפעמים לא רק בחכמות חיצוניות אלא אף בעבודה זרה).

המחשבות מתרוצצות במוח בקצב מסחרר, הן יותר מהירות ממהירות האור או הקול, ממחקרים עולה כי כל אדם חושב בממוצע כ–400,000 מחשבות ביום, לרובן אנו כלל לא מודעים.

המחשבות משפיעות, הן נצרבות במודע כמו גם בתת מודע ולכן חשוב להעסיק ולמלא את הראש במחשבות טובות ולגרש בכל הכוח מחשבות שליליות.

פתגם חסידי אומר שאדם נמצא במקום שמחשבתו שם, אדם יכול לעמוד בתפילה בעיר–הקודש ירושלים ומחשבתו בכלל נודדת להונלולו או לטרדות הפרנסה או הבריאות שמעסיקות אותו… ומאידך, אדם יכול לשבת בתא מאסר קטן וטחוב כשהוא מעונה ומוגבל, אבל מחשבותיו נושאות אותו אל חיי החופש שעוד עתידים לבוא עליו.

"ונהפוכו"

המחשבה היא כלי רב עוצמה שיכול לשנות את המציאות, לטוב או חלילה להיפך. כשאדם חושב מחשבות טובות על עצמו או על זולתו הוא ממשיך פה בעולם דברים טובים ויותר מכך בכוח המחשבה הטובה ניתן להפוך גזירה רעה לגזירה טובה, וכן להיפך ח"ו.

ידוע הסיפור על חסיד של "הצמח צדק", שבנו הקטן חלה ושכב על ערש דווי. כשהחמיר מאוד המצב ונראה היה שאלו שעותיו האחרונות של הילד, יעצו לו חבריו החסידים לנסוע לרבי. החסיד יצא מיד לדרך, כשבליבו תקווה ותפילה שהילד יחזיק מעמד עד שיגיע לרבי.

כשהגיע, נכנס מיד ליחידות ובעומדו מול "פני הקודש" זלגו מעיניו שני נחלי דמעות רותחות ושטפו את פניו המיוסרות.

בלב נשבר ובקול חנוק מבכי תיאר החסיד לרבי את מצבו הקשה של הילד, תוך שהוא מתחנן לרחמי שמיים.

הרבי הסתכל על החסיד במבט אוהב ומרגיע ואמר: "טראכט גוט וועט זיין גוט", (= תחשוב טוב ויהיה טוב) אתה עוד תהיה בשמחות של הנכדים". החסיד שהיה בעל מדרגה, הרגיש איך מילותיו של הרבי נוסכות בו כוחות עילאיים ומושכות אותו מתהומות הייאוש והחידלון.

בכוחות רעננים ומחודשים עשה דרכו הביתה, כשבליבו אין ספק שעוד יהיה בשמחות נכדיו… זהו סיפור מפורסם, שהפך למוטו וסימן את הדרך לאנשים רבים, שעה שהיו במצוקה ובצרה גדולה.

כשאדם נמצא בצרה והוא שבור ומיוסר, קשה מאוד לעשות תפנית בראש ולהיות אופטימי ושמח, הרי במציאות הכול נראה מדכא כל–כך, ולא רואים אור בקצה המנהרה.

והיצר הרע שרק מחכה להזדמנויות כאלה יושב על הכתף ולוחש ללא הרף באוזן נבואות זעם פסימיות שמרפות ומחלישות.

כדי להיות מסוגל לחשוב טוב במצב קשה דרושים תעצומות נפש על אנושיים.

אבל כשאדם מצליח להתעלות מעל הטבע ולהפוך את המחשבות השליליות לחיוביות, הוא פועל נס, הוא ממשיך למטה כוחות על–טבעיים שמהפכים את המציאות.

זה בעצם ההבדל בין אמונה וביטחון. אמונה זה מצב שאדם מקבל כל מה שבא עליו תוך אמונה שהכול לטובה ומאת ה' הייתה זאת. ביטחון זה כשאדם נתון בתוך צרה ואין לו ספק שהוא ייצא מזה, שייוושע. כשאדם בטוח בכך הוא מסוגל להפוך את המצב מרע לטוב כי "הבוטח בה' חסד יסובבנו".

הרבי כותב לשניאור זלמן מסחרי, שהיה עסקן ציבורי שסייע רבות לחב"ד בארה"ק בה' מנחם אב תשכ"ד: "…בראותי הרגש ליבו ואהבתו לכפר חב"ד בתוככי אהבת ישראל בכלל, הרי ההתחזקות בזה היא דבר בעיתו, בפרט בימים אלו שבין המצרים דחורבן בית שני שקרה מפני שנאת חינם… ומפני חטאינו גלינו מארצנו ואי–אפשר לביטול המסובב כי אם על–ידי ביטול הסיבה וכל גירעון חלישות בסיבה מביא גרעון וחלישות במסובב אפילו הוא לעת עתה רק בעולמות עליונים, וכיוון שעיקר החטא היה שנאת חינם, הרי תיקונו באהבת חינם.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לקץ גלותנו ולגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ויהפכו הימים האלה לששון ולשמחה.

לאחר שהופיעה וגרמה לכל הנשים לצחוק גדול של הזדהות, ספרה השליחה פנינה  קוצר מאילת על כך שלפני כשבוע התגלתה בגופה בפעם השניה המחלה הנוראה. פנינה סיפרה על הרצון לבטל את השתתפותה בכנס, אך לבסוף הוחלט שתשתתף ותופיע כבמתוכנן.

פנינה חלתה במחלה הנוראה לפני מספר שנים ובחסדי ה' החלימה ממנה, וכעת – חזרה המחלה והופיעה בגופה.

כולנו, נשי ובנות חב"ד מוסיפות בתפילה, צדקה ומעשים טובים לזכות שליחת הרבי מלך המשיח – אפרת פנינה יהודית בת ציפורה, לרפואה שלימה ומידית, גלויה ומהירה.

מיד לאחר הכינוס לקחו פנינה ובעלה את המזוודות ועלו על מטוס לבית משיח – 770, להתפלל ולזעוק לרפואה שלימה אצל הרבי מלך המשיח.

בואו ניקח חלק ונשתתף בתפילות.

צפו בתמונות מהופעתה של פנינה בכנס נשי חב"ד הארצי, שהתקיים אתמול בניני האומה בירושלים:

מגזין הנשים החב"די העולמי 'עטרת חיה' הוציא לאור את המוסף החודשי לחודש מנחם אב המכיל כתבות, ראיונות וסיפורים הנוגעים לזמן המיוחד של החודש.

במגזין החודשי: רחלי דיקשטיין עם סוג של רשימונת קטנה שאולי תגרום לך לחשוב קצת אחרת בזמן הבירורים, כיצד נחנך את בנותנו לאהבת הצניעות?, סקירה על מעגל הצניעות בקהילה ברחובות, ועוד שלל כתבות מרתקות.

לצפיה במגזין און-ליין

"כחוט השני שפתותיך ומדבריך נאוה" (שיר השירים)

רוב הנשים מאפרות את השפתיים בבוקר רגע לפני שהן יוצאות מהבית, ומחזיקות אצבעות שהאיפור ישרוד לפחות עד שתגענה למשרד. אבל שתייה, אכילה, דיבור ויתר משימות היום מחריבות לאט-לאט את איפור השפתיים, בין אם נרצה ובין אם לאו.

נדמה כי כולנו היינו רוצות שהליפסטיק שלנו יחזיק מעמד לאורך כל היום בלי שנצטרך לחדש אותו בכל פעם. למרבה הצער אין פתרונות קסם בתחום; יש כמובן את השפתונים העמידים, שמצליחים לשרוד כמה שעות על השפתיים, אך הם גם מייבשים אותן ומדגישים את החריצים בהן אבל יש כמה טריקים שכן יחזיקו את הליפסטיק כמה שעות.

בואו נדבר קצת על איפור שפתיים:

על מנת לשמור על עמידות, חשוב להשתמש בעיפרון שפתיים-תוחם לתחום את השפתיים, וכמובן למלאות אותם עם התוחם עצמו. מעליו שמים אודם בדיוק באותו הצבע של התוחם, מעליו פודרה, מנדפים את השאריות ושמים עוד שכבה של אודם.

תוחם-עיפרון שפתיים הוא פחות מועשר בלחות, הוא יותר יבש לכן הוא גם יותר עמיד ואגב הוא נפלא לנשים בוגרות. חשוב לחמם את העיפרון על היד לפני השימוש כדי שימרח בקלות.

טיפ:  לפני שניגש לאפר ולעבות את השפתיים, חשוב לנקות את השפתיים באמצעות צמר גפן מהול במי פנים. כבר בפעולה זו אנחנו מעבים את השפתיים, שלא פעם מיטשטשות בגלל שאריות של מייק אפ המקטין את שטח הפנים של השפתיים"

כאשר יש לך שפתיים גדולות:

כדי להקטין את מראה השפתיים נאפר רק קווי המתאר הפנימיים של השפתיים. לא נצבע בשפתון את גבול השפה החיצוני, וכך נשיג תחושה של שפתיים צרות יותר.

כאשר יש לך שפתיים דקות וקטנות:

כדי להשיג מראה שפתיים מלא יותר נאפר את כל השפה במלואה, כולל קו המסגרת החיצוני המקיף את השפתיים.

כשרוצים לתת אשליה אופטית ולהבליט שמים צבע בהיר על מקום גבוה.

לכן, שימי מעט מייקאפ בהיר מאוד מעל השפה העליונה בטפיחות וטשטשי היטב, זה יגרום להילה הטבעית שמעל השפתיים לבלוט.

הגדלה ניפחית- (ראו תמונה מצורפת)

מניחים מייקאפ/קונסילר בהיר ואפילו לבן ומניחים רק על השפתיים באמצע, לטשטש היטב. בעיקר השפה התחתונה.

גם מבריק/גלוס מנפח את השפתיים.

עמידות- הדבר שבאמת נותן עמידות זה פודרה.

אז בואו נסדר לפי שלבים:

1. תוחם שפתיים על כל השפתיים ולא רק מסביב
2. אודם באותו הצבע
3. הרבה פודרה ולהעיף שאריות עם המברשת
4. שכבה נוספת של אודם
5. גלוס-מבריק על השפתיים לגימור מושלם

שימי לב בכל שלב את יכולה לעצור וזה יהיה מהמם. אני אוהבת לשים אודם כתום או אדום מעליו פודרה ולהשאיר ככה, זה נראה פחות עז, יותר מאט ויפיפיה.

שימי לב- הגלוס ירד בשעתיים הקרובות אבל הצבע ישאר.

שפתיים מחוקות:

טרנד מדהים- כשאת מתאפרת באיפור עיניים מודגש חשוב מאוד לא להבליט גם את השפתיים, אלא לתת להם פחות מרכוז על מנת שיתרכזו בעיניים. אני אוהבת למרוח קצת מייקאפ על השפתיים ומעל לשים גלוס שקןף, זה יפיפיה טבעי ומחמיא.

טיפים לאיפור נכון:

• איפור עיניים מודגש ושפתיים מחוקות
• איפור עיניים עדין ושפתיים מודגשות.
• מומלץ לעבוד עם מברשת שפתיים מקצועית ולא עם הליפסטיק עצמו זה יוצא מדוייק יותר.
•  לבהירות עור ובהירות שיער: מומלץ להשתמש בגווני אדמה (ברונזה, גוונים כתומים וחמים).
•  לכהות עור ושזופות: מומלץ להשתמש בגוונים סגלגלים, ורודים ומטאליים.
•  עיפרון שפתיים בגוון דומה לשפתון: אם בחרת תוחם בגוון דומה לשפתון, תחמי את שפתייך וטשטשי פנימה את התוחם ובעזרת האצבע, כדי שייווצר טבעי ולא משורטט מדי כמו "קו" .
•  בחרת לשים ליפגלוס? וותרי על עיפרון שפתיים. הרעיון הוא ליצור מראה "פתוח" ולא סגור על-ידי תוחם.
• טריק לעמידות של ליפ גלוס: בחרי גוון צללית או סומק, טפחי עם האצבע קלות על שפתייך, ומיד הוסיפי את הגלוס – המראה שיתקבל הנו מבריק עם פיגמנט טבעי ועמיד.
•  למראה של שפתיים מלאות: קחי שפתון גוון שקוף ומרחי מעט מעל השפה העליונה (הרשי לעצמך קצת "לצאת מהקווים"). האור שייפול על האזור יעניק אשליה של שפתיים גדולות ומלאות.
•  חושקת במראה מאט לשפתיים? ניתן לקשקש עם תוחם שפתיים על כל השפה ואז לטפוח קלות עם גוון סומק או צללי

–