כן, מזל טוב לך, נכנסת למעגל השידוכים. ה' יעזור שלא תספיקי למצמץ ותהיי כבר בצד החיצוני שלו, אחרי קריעת הים הפרטית שלך.

אבל בכל מקרה הכניסה למעגל הזה מרגשת. אז מה את צריכה לדעת?

1. יש לך כח להשפיע.

גם כשהיית קטנה, הטענה של "ככה נולדתי" לא סיפקה את הטוענים. אלא שעכשיו היא לגמרי קריטית.

אם תשני את ה"ככה נולדתי" שלך למשהו קצת יותר טוב, בצעדים קטנים ועקביים, כמובן – תגרמי לשינוי בחצי השני של הנשמה שלך, ולכל אחת מגיע הטוב ביותר, אז למה לא לעשות את המאמץ הזה עוד לפני שאת קופצת למים של החיים?

2. מי את, ילדונת?

נכון שהשאלה הזו נשמעת טיפשית? תשאלי את עצמך את השאלה הזו עשר פעמים רצופות, ובכל פעם תדאגי להנפיק לה תשובה חדשה.

למה עשר? כי החמש הראשונות תבננה תשובות בנוסח "חיה כהן"; "בת תשע עשרה"; "גרה בירושלים" ודומותיהן. ולא. אלו לגמרי לא התשובות ל"מי את".

"מי את" הכוונה – מה את אוהבת, מה את לא, מהן התכונות הבולטות שבך, מה קשה לך, מה מהווה אצלך עקב אכילס, מה יגרום לך להסמיק, מה יגרום לך לכעוס נוראות, מה יגרום לך להיות מאושרת וכך הלאה, כיד ההגדרות הטובות עלייך.

3. ניסוי אנושי

בשביל למצוא את החצי שלך במינימום עגמות נפש (על פי דרכי הטבע, כמובן), כדאי שתשרטטי להורייך, או למי שמברר בשבילך, את הקווים לדמותו של זה שאת מחפשת.

בשביל שתוכלי להגדיר אותם (את הקווים, לא את ההורים) כמו שצריך – אני מזמינה אותך להשתתף בניסוי אנושי.

משתתפי הניסוי הם את ודף מחברת שמור.

אופן הניסוי הוא כדלקמן: בצד ימין של הדף כתבי את התכונות שאת דורשת למצוא אצל הבחור. בצד שמאל של הדף כתבי את המקבילה הבחורתית לכל תכונה.

לדוגמא: אם בצד ימין כתוב "מקווה כל יום ותפילה במנין". בצד שמאל יהיה כתוב: "קימה בזמן והקפדה על תפילות".

כן, אני יודעת שזה לא לגמרי מקביל, אבל זה קצת, וזה מה שחשוב.

אחרי שיש לך רשימה שלמה, תפנימי טוב, טוב, את מה שכתוב בצד השמאלי של הדף. למה להפנים? כי בשבוע הקרוב את תתנהגי ב–ד–י–ו–ק כמו הבחורה שמתוארת שם.

נעים להכיר. הבחורה מצד שמאל זו הבחורה שיכולה להיות אשתו של הבחור שתיארת בצד ימין של הדף.

עכשיו תשאלי – בשביל מה להתנסות? מה, אי אפשר פשוט להסתכל על התכונות ההן ולהגיד אם זו אני או לא? אז זהו, שלא.

"על הנייר" נראה מאוד פשוט להקפיד על חברותא דו שבועית, שיעור תלת שבועי, מבצעים יומיים, סבר פנים יפות, קימה בזמן וכן הלאה. אבל בפועל לפעמים זה קצת… אהממ… לא "עובד".

בסיום השבוע תוכלי להגדיר לעצמך האם המקווקו הזה מתאים לך, או שצריך לערוך שינוי קל בהגדרות.

ואם צריך לעשות שינוי? שבוע ניסיוני נוסף עומד בפנייך. תיהני!

4. לשתף זה כיף?

לפעמים השיתוף הוא מוכרח. הלב הוא לא מחסן, ואין סיבה למלא אותו עד גדותיו בפרטים לא הכרחיים. א ב ל רגע לפני שאת מספרת, תחשבי מה היית עושה אם היו מספרים ל ך את הסיפורים ש ל ך בעוד שנה מהיום. היית נהנית לחשוב שככה דיברת / חשבת / ביצעת?

אם את חושבת שכן – את מוזמנת לשפוך ולפנות מקום בפנים.

אבל אם לא – או שתערכי צנזורה קלה או שתמצאי דרך אחרת להתנקות.

מילים אי אפשר להחזיר חזרה, גילויים אי אפשר להסוות ועגמות נפש אפשר למנוע אם רק חושבים על אופציות אפשריות מראש.

5. אמונה

בתחילת שנה ב' אמרה המורה שלי ל"בית היהודי", שהחיים הם כמו ספר.

יש מי שהשידוכים שלה תופסים כמה שורות, יש מי שהשידוכים שלה תופסים כמה דפים ויש מי שהשידוכים שלה תופסים כמה פרקים.

אין לך את האפשרות לדעת מראש מה כתוב בספר שלך, כי כך החליט בורא העולם. אבל אמונה מעולם לא הזיקה. הפוך! היא רק תרמה.

במידה ומבחינת הטבע והכלים האנושיים עשית את שלך – הרפי קצת, ותני להקב"ה לעשות את כל השאר. תאמיני לי, הוא יודע לעשות את העבודה הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת.

שיהיה בשעה טובה ומוצלחת!

עכשיו יותר מתמיד, את – אשה ורעיה צריכה את המקום והזמן לפרוק, לקבל כלים, להתחזק ולצחוק כדי להמשיך בכל התפקידים שלך…

יום העיון לנשים הצעירות חוזר ובכל העוצמה,

בעז"ה ביום ראשון כ"א אב, ניפגש ב"בית זלטה" – בית רבקה, כפר חב"ד ב' בשעה  8:30-15:30

כדי לשמוע וללמוד איך לעשות חיל בכוח השמחה!

והפעם, עקב המצב, תוכנית מיוחדת:

מושב בוקר:

קפה ועוגה

"דבריו חיים וקיימים לעד" – לראות את מלכינו

נשים צומחות ומצמיחות מתוך מצבי לחץ ומשבר, גב' אודליה מיימון, מטפלת זוגית ומשפחתית

פאנל "עושים חיל בכוח השמחה" בהשתתפות הרבנית מלכה וילשנסקי, צפת והשליחה רוחי מיכלשווילי, לוד.

מתנה לחיים – השקת החוברת היוקרתית: מבצע "טהרת המשפחה" בכלים שלך. (מכירת החוברת בכנס במחיר היכרות)

הפסקה

ארוחת בראנץ' חגיגית

מושב צהריים

חגיגת 10 שנים למקווה כפר חב"ד ב'.

בטחון בה' + צו"ק איתן = מתכון מנצח. הרב נדב כהן, מחבר רב המכר "מודעות יהודית".

החלטות טובות

שבת  – כמה טוב שבאת – מופע קומדיה עם הקומיקאית מיכל לויטין והזמרת יפוש ברכהן

המכירה הסינית הגדולה

להורדת הקטלוג 

שי לכל משתתפת

זו ההזדמנות שלך לאסוף כוחות ומצברים לעוד שנה שמחה ונפלאה,

עלות- 120₪ עד אב

ביום הכנס- 140₪

 מהרי הרשמי והבטיחי את מקומך. אצל:

חיה 0533389770

דבורי 0545302935

ניתן להרשם באמצעות סמס, כתבי את שמך ומקום מגורייך.

בואי והעניקי למשפחתך את המתנה היקרה בעולם אישה, רעיה ואמא שמחה!!

מחכות לך, נשי חב״ד הצעירות כפ״ח

מאחורי השיר:

מסופר על הרב בצלאל קופצ'יק (כיום שליח הרבי שליט"א מה"מ לפונה, הודו) שמספר חודשים לפני שנהיה חתן שהה בחודש החגים אצל הרבי ב770 ובנוסף לכך התנדב בארגון אש"ל הכנסת אורחים.

לפני יום כיפור, רגע לפני ברכת הבנים האחרונה שלו (מיועד לתמימים בלבד והוא היה לפני חתונה), תוך שהוא תופס מקום טוב, מרוגש כולו – מישהו לחש באזנו שיש אורחים בחוץ שהגיעו עכשיו וממתינים למזרנים ואין מי שיטפל בהם. (הרב קופצ'יק ידע שלאחר חודש החגים הוא נוסע בהוראת הרבי להפגש למטרת שידוכין)

הרב קופצ'יק עמד נבוך והתלבט. מצד אחד, למה שהוא יעשה זאת? יש הרבה צוות, אני חייב להיות בברכת הבנים, מספיק טרחתי עד כה. מישהו בסוף נשאר ללא מקום? תמיד כולם מסתדרים, מצד שני, הוא נזכר בדבריו של הרבי על מעלת ארגון הכנסת אורחים – בכך שהפועלים בארגון הנ"ל עוברים מצד האורח לצד המארח, כך שאם הם לא היו עושים את זה – הרבי בכבודו ובעצמו היה צריך ללכת וטפל בלינה, באכילה ובשאר ענייני האורחים.

ממשיך הרב קופציק להרהר – אם אני נשאר פה עכשיו, הרבי יצטרך לצאת ולטפל באורחים, ואז כולם יפסידו את הברכה החשובה. אני אצא, וזה יהיה הרווח שלי. אמר ועשה, וכן פספס את ברכת הבנים האחרונה שלו כתמים.

זו ההתמסרות של צוות הכנסת אורחים – בשקט, ללא אורות וצלצולים, עם תנאים לא תנאים, ובעיקר – עם הרבה שמחה של מצווה, של זכות ושל רצון עצום לעשות נחת רוח לרבי מלך המשיח.

מילים: תהילה חכימיאן

שירה: חני נפרסטק, עדינה נפרסטק

אולפן: יפוש ברכהן

לבקשת הגולשות, כעת אנו מאפשרות להוריד את השיר המרגש: 

לחצי כאן  (קליק ימני ושמירה בשם)

מילות השיר:

היכל צפוף, הכל עטוף דממה

בנים עומדים ברטט ואימה

בעוד דקות מספר תשקע חמה

יחול היום יטהר עולם

הכל חשים בכמהון העז

כל בן עומד על מקומו לא זז

להתברך מפי האב,

ברכת הבנים

הם ממתינים

ובינם חייל פשוט של הרעבע

מייחל גם הוא אל הרגע

ולפתע מגיעה שמועה

בחוץ עדיין ממתינים אורחים

כך באזניו לו חרש לוחשים

לעזרתך עכשיו זקוקים

בהחלטה של רגע קם להתמסר

נחוש בדעתו אף רגע לאחר

הרי לא ייתכן שיתעכב האב

בברכת בניו

ובגבורה מהמקום בו עמד

יצא ולא נכח בזה המעמד

אך ידע כי יש לו אב

שמצפה ממנו זאת עכשיו!

רעבע גם אני שלך

רצוני הוא רצונך

על גבי האחריות נוטלת

בשבילך כמו חיילת

להשליך עצמי עכשיו מנגד

ברגע אמיתי

כן קבלתי רעבע הכוחות

לבצע את כל הפקודות

להתמסר לעם שכה צמא

שבצלך כעת חוסה

וממתין ומייחל

לחזות בניצחון גואל!

ובגילוי המעמד

יביט, יחייך לעד

כדאי, היה שווה הכל!

הכנס הארצי של נשי ובנות חב"ד, הארוע לו מצפות אלפי נשים מדי שנה, יתקיים בעז"ה ביום שלישי הקרוב: ט"ז במנחם אב (12 באוגוסט) בבנייני האומה בירושלים, בשני מחזורים: כנס בוקר וכנס צהריים.

הכנס מהווה מפגש עוצמתי של פעם בשנה, שרישומו נמשך על פני השנה כולה. יוזם הכנס הראשון היה הרבי, אשר עודד וברך לאורך כל השנים את הכנס הארצי. כמיטב המסורת של הכנס, התכנים העשירים והמאלפים יוגשו באמצעי המדיה החדשניים ביותר. בכנס תתקיים גם עצרת אחדות ותפילה לרפואת החיילים הפצועים ולעילוי נשמת הקדושים שנפלו במערכה להגנת עם ישראל, והודיה לה' על ניסי 'צוק איתן'.

נושאי הכנס: "הרמוניה- ארמון י-ה", בסימן "טוב לשמיים טוב לבריות" – יוגשו בשילוב מקצועי של חומר וצורה: הרצאות מרתקות, וידיאו ומולטימדיה, דרמה, מחולות ומופעים אטרקטיביים, ראיונות אישיים מרגשים, שירה, תזמורת נשים ועוד.

כרטיסים אחרונים  לכנס הצהריים במוקד רכישת הכרטיסים www.eventim.co.il/habad 

03-5111791 או במשרדי ארגון נשי ובנות חב"ד 03-9606142

אני חושבת שבאיזשהו מקום באמת חשבתי שלא יכאב לי יותר, שלא תידרש התמודדות. שמעכשיו והלאה מסלול ההתקדמות הוא אחר והוא מורכב בעיקרו מסיפורי הבעל שם טוב, מהתפעמות שמקורה במבטים בשמי הערב ואולי גם מדי פעם התמוגגות על זכרונות העבר. באמת שלא יכולתי לדמיין לעצמי, ששום דבר רדיקלי לא הולך להשתנות, שחסידות לא משנה את המהות רק ע"י זה שאני אלבש פאה ואתפלל מחת"ת.

אני זוכרת את עצמי, נוחתת במדרשה עם מכנסי אלאדין מקופלים עדיין בתיק ובטוחה שהנה, חודשיים, גג שלושה, ואני אראה אפילו לר' הלל מפאריטש מה זה הלוואי בינוני. עוד כמה שכלולים בתחום הצניעות, עוד כמה שיחות דבר מלכות שאני לומדת ואני אחת מזקני החסידים. קשה באמת לשכוח, את הבטחון העצמי חוצה הגבולות הזה, כי הוא עיצב את תקופת הבראשית שלי בתור חסידה של הרבי. מי היה יכול לחשוב אז, שתהליך ההתבטלות שלך לרבי יכול למלא אותך ישות בקנה מידה שלא הכרת קודם, ישות חיננית, מעוטרת חולצה מכופתרת ומנשנשת בייגלה בד"ץ העדה החרדית?

אני חושבת שהפעם הראשונה שבה הבנתי שזה כנראה לא הולך להסתדר עם לוח הזמנים המתוכנן הייתה כשנסעתי לרבי. בתוך ההדר האפור של 770, כשנכנסתי פעם ראשונה לקינגסטון והייתי בטוחה שזה בכלל המחסן או משהו, ראיתי לפתע, למטה, את הקיר עם הטפט המפוספס, דהוי משנים ומתקוות. ראיתי את הכסא האדום, המלכותי. הכל נשם אמריקה של פעם, אבל זה בכלל לא מה שנגע לי. מה שנגע, הייתה התחושה המציפה, והבלתי נתפסת כמעט, שהנה, אחרי כל התלאות וכל המקומות הלא מדוייקים, הגעתי ככלות הכל הביתה. זה היה כל כך חזק שלא באמת יכולתי לתקשר את זה במלים אז, אפילו לעצמי, ולקח לי זמן לקלוט ולעבד. תוך כדי, תשרי התחיל להקיף אותי מכל הצדדים, תשרי ההומה, הרווי, האינטנסיבי. בשלב מסוים הרגשתי שאני הולכת בתוך מרק סמיך של אלוקות, וזה שבכלל נדמה לי שהרגליים שלי נוגעות בקרקע זו אשלייה אופטית. הבניינים הגבוהים של מנהטן, שראינו אותם מבעד לעלי הלולב, נראו כמו תפאורה מקרטון להצגה הגלובלית שהנה הנה עומדת להפציע. ואז בתוך כל זה, באופן מפתיע וחד, הן התחילו לבוא. בהתחלה קטנות ושובבות, ואז יותר ויותר מעיזות, צבעוניות, זדוניות – המחשבות הזרות. נדהמתי, איך יכול להיות שבמצבי הרוחני המרומם אני נגישה בכלל לדברים האלה?

כשחזרתי לארץ, אל החדר השקט בבית אימי שכבר לא הרגיש בית כמו פעם, ולא ניצבתי מדי יום ביומו מול מציאות אלוקית, העבודה הפכה להיות קשה הרבה יותר. ויעקב הלך לדרכו זה נחמד, אבל לכל יעקב יש את הדרך שלו ללכת בה ולפעמים מרוב מהמורות בכביש הוא מפיל את כל מה שהביא איתו. אורות, מטבעם, דוהים ומתעמעמים, וזכרון בלבד של אור, ללא החייאה וחידוש תמידיים, הוא לא מספיק כדי לחיות ממנו.

ועם כל זה – עדיין הייתי בת מדרשה, החיים לא דרשו כ"כ הרבה התמודדויות כדי לסדוק באופן משמעותי את התמונה העצמית השגויה שהלכה ונרקמה. המפנה האמיתי קרה אחרי החתונה. מנותקת מחבל הטבור המדרשייתי, מכונסת בבית שאף אחד לא יעצב בשבילי חוץ ממני, פתאום גיליתי, שכל השינויים העצומים האלה שחשבתי שעברתי, היו מהרבה בחינות תגובתיות למקום הנשגב שהייתי בו. כשמצאתי את עצמי חזרה במקומות המוכרים, היומיומיים, גיליתי שהמידות שלי עדיין בכלל לא התחילו להשתתף במשחק, וכל התובנות העצומות שלי, נתקעו איפהשהו בתוך גלגלי הענק של מנגנון הדעת. זה היה תהליך לא מאוד נעים, הגילוי הזה, בעיקר כי מאוד הופתעתי. הדימוי שבניתי לעצמי על עצמי, התנגש פתאום במהירות של 120 קמ"ש בקיר הבטון של ההוויה האמיתית של עצמי שמצאתי עומדת מולי. בשבילה, כל ענייני החסידות היו עניינים גבוהים ששייכים לזמן ומקום מסוים, גינונים שבעלי כובעים שחורים ובעלות פאות נוצצות נוהגים בינם לבין עצמם. עצם הרעיון של להכניס את זה הביתה, לחיי היומיום, היה רחוק ממני מאוד, מסתבר. אז גיליתי שהנוכחות של הרבי בבית שלי מסתכמת מהרבה בחינות בתמונות וספרים, ואילו אני מתכווצת לדפוסי תגובה רגשיים של פעם, דפוסים חרושים שמוכרים לי מקדמת דנא וכל קשר בינם לבין החסידות הוא מקרי במקרה הטוב.

וכך התחילה העבודה.

מדי יום ביומו, ממודה אני ועד ההברות האחרונות של קריאת שמע (כי עם כל הבחילות אל המפיל בכלל לא הצלחתי להגיע) הייתי מנסה בעקשנות להזיז עוד פיסה רגשית מאובנת ממקומה. זה מדהים לגלות, עד כמה אנחנו מקובעים רגשית, ולא משנה מה רמת המודעות העצמית שלנו. אנחנו נאחזים בדפוסי תגובה לא יעילים ולא פרודוקטיביים, רק כי התרגלנו אליהם. הם הופכים להיות הבית החם והמוכר שאליו אנחנו חוזרים מנדודינו בעולם, ובזה טמון הקסם שלהם. לא מצליחים להפעיל שם שום חשיבה ביקורתית או יכולת התבוננות, אלא צוללים, שוב ושוב, אל אותן סערות רגש שכבר הוכיחו את עצמן כמיותרות בעבר ויוכיחו את עצמן כמיותרות בעתיד. זה גם לא חייב להיות סוער – יש כאלה מאיתנו שהנסיגה שלהם היא אל תוך שתיקה, אדישות, עוינות מאופקת, רפיון ידיים, וכן הלאה וכן הלאה, אין סוף וריאציות. המשותף לכולם הוא האמירה הפנימית "כזאת אני, לא באמת מצליחה לשלוט בזה. זה התגובה האוטומטית שלי." ומתחת לפני השטח, אנחנו מוסיפות בלחש לעצמנו "ותעזבו אותי בשקט". וההתמודדויות האלה, הכאבים האלה, הם הם ליבה של העבודה החסידית.

אתן בטח מצפות בכליון עיניים שאבשר לכן, שהנה הגיע היום, ופתאום הכל התבהר לנגד עיניי, וראיתי מידות מתוקנות יותר, דפוסי תגובה מוצלחים ובונים יותר. אולי שפתאום הבנתי שבכלל לכל אורך הדרך לא נתתי לעצמי מספיק קרדיט, ואני בעצם צדיקה נסתרת.

אני אאלץ לאכזב אתכן. אני עדיין רק בהתחלה. לא ברור כמה זמן ההתחלה הזאת תימשך והאם יש בכלל שלבים אחריה. מה שכן התבהר לי, עם הזמן, זה שגם מחשבות הגדלות החסידיות של ימי הבראשית, שחשבתי שעברו ואינן, נוכחות עדיין במלוא עוצמתן. אפילו בתוך העבודה החסידית, שבנויה על ההבנה שכל דבר ששווה משהו מגיע ביגיעה, אנחנו יכולות ליפול קורבן להן, בדרך מתוחכמת יותר. הישות החסידית הזאת, שהיא בעצם יצר הרע בתחפושת די מרופטת, יכולה עדיין לעשות בנו שמות. אז איך זה עובד בעצם?

זה שאני מציבה לעצמי כל פעם רף גבוה מדי, כי ככה ברור לי שאמורה להיראות אישה חסידית. הסיכוי להגיע אליו מהמקום שבו אני נמצאת כרגע, מלכתחילה שואף לאפס וכך אני מוצאת את עצמי (כצפוי) מול שוקת שבורה ועם בטחון עצמי מעורער. כל זה במקום להציב לעצמי יעדים ריאליים, שתואמים את המקום שלי ואת היכולות שלי. יעדים קטנים, צעד אחרי צעד, וגם זה תחת עינה הפקוחה של המשפיעה.

זה שאני לא שמחה בהצלחות הקטנות, היומיומיות. בערב שהעברתי עם הילדים בחיוך, בכעס או קושי שהתגברתי עליו מול הזולת, בעוד קצת מקום שפיניתי לבעלי בחלל האישי שלי שעליו אני שומרת בקנאות. כי באמת, אומר לי התחמן הפנימי, מה כל זה שווה אל מול ללמוד את כל המשך ע"ב בעל פה?

אבל בעיקר, זה שאני מזלזלת בתפקיד שלי כעקרת הבית, שאני לא באמת מעריכה את תפקידי כאישה. ואיך זה ניכר ביותר? כשאני מודדת את ההצלחה שלי בכלי מדידה שראויים יותר לגבר – בכמות המבצעים שעשיתי, תפילות שהתפללתי, מקורבים שקירבתי, מאמרים שלמדתי. כל אלה הם דברים חשובים ומרכזיים בחיי האישה החסידית, אבל גם הם משניים לניהול תקין של הבית, בגשמיות וברוחניות. לגידול הילדים בשמחה, לפינוי מקום עבור הבעל והצרכים שלו, וגם לפינוי המקום עבור עצמי, כך שלא אגיע לסוף כל יום עם הלשון בחוץ ועם רצון מכריע ודחוף לישון מעכשיו ועד אלול.

כשאני מציבה בפני עצמי סטנדרטים בלתי אפשריים, התוצאה בקלות מובילה אותי למקום של אכזבה וממילא פריקת עול פנימית. "אוילים מדרך פשעם – ומעונותיהם יתענו". הבעיה העיקרית זה לא העוונות עצמם, מלמדים אותנו רבותינו נשיאינו. הם רק תוצר לוואי לא נעים ובלתי נמנע, אבל הנפילה עצמה התחילה הרבה לפני שהם קרו. עצם התנועה הפנימית של "אין לי כח" היא זאת שמובילה אותי אליהם. הקב"ה לא דורש מבריותיו אלא לפי כוחם, אבל אני, בהיותי הרבה יותר רצינית מהקב"ה, אדרוש מעצמי את מה שבאמת צריך! אז איך אחרי כזה דבר אני מצפה שיהיה לי כח? קול קטן פנימי לוחש לי בערמומיות – למה לך בכלל לשאוף למקום שברור שאף פעם לא תצליחי להגיע אליו? הרבה יותר יעיל ללכת לאכול בייגלה.

צריך, צריך לרדת מהגבעה הנישאה הזאת, לנופף לשלום לדמויות הפנימיות של "החסידה המושלמת" שפוגמות ביכולת שלנו לעשות עבודה פנימית ואמיתית עם עצמנו. צריך לשנס מתניים, להציב לעצמנו יעדים ריאליים, ולהפנים שהדשא של השכן הוא צהבהב וקצת מיובש, בדיוק כמו שלי. בעיקר להפנים שמותר לי להשתהות. הדרך העולה בית א-ל היא לא אוטוסטראדה ואני לא רכב מירוצים, וגם הנוף מהחלון הוא בכלל לא רע. וגם הפיכת העולם לא קורה בום-טראח-כאן-ועכשיו, תראו מה כותב הרבי בדבר מלכות של ג' תמוז.

יש סדר בליובאוויטש.

מרכזת הקייטנה:

אסתי קפלן

המדריכות והצוות:

שיחת טלפון ממספר בלתי מוכר ניתקה אותי מהדיון הסוער של וועדת התקציב של הקרן לסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים. הבחורה על הקו נשמעה רחוקה והססנית. "שמי דינה", הציגה את עצמה. "בטח לא תזכרי אותי" הוסיפה. "עבדתי בחנות שלך בדרום הארץ לפני שמונה שנים וכל השנים האלה ישב עלי חוב של אלף שקלים שאני חייבת לך. איך אני יכולה להעביר לך את הכסף?", שאלה במעט האומץ שתפסה.

זה באמת נחמד לקבל אלף שקלים באמצע החיים, מבלי לעשות שום מאמץ. יכולתי לשתוק ולענות את רציתי לשאול אותה כמה שאלות, כמו: מתי זה היה? מה היו הנסיבות? מה הביא אותה להיזכר בי פתאום? כיצד מצאה את הטלפון שלי? ועוד ועוד. אבל מטח השאלות שהפלתי עליה לא עשה לה טוב. השיחה הסתיימה כאשר מסרתי לה את כתובתי המדויקת והבעתי בפניה את התפעלותי מכך שאזרה אומץ להתקשר אחרי כל-כך הרבה שנים.

לי נותרו מספר שאלות ללא מענה. אך היו לי דברים דחופים יותר לברר. התקשרתי לשאול את הרב מה עליי לעשות עם הכסף. האם עליי לתת מעשר? האם הוא שלי או של החברה שניהלתי וכן הלאה. ברור לכם שאני לא מחליטה על דעת עצמי בשאלות הלכתיות, נכון?

—

בפרשת השבוע – ואתחנן – חוזר משה רבנו על עשרת הדברות. כאשר הוא מתאר את מתן תורה הוא מציין כי קולו של הקב"ה היה "קול גדול ולא יסף". רש"י הקדוש מסביר על אתר כי לא יסף פירושו לא נגמר. דהיינו שקולו של הקב"ה ממשיך וממשיך בניגוד לקולות אנושיים שמתפוגגים בשלב כזה או אחר.

נשאלת השאלה: זה מה שיש למשה רבנו לספר על הקב"ה? שיש לו קול בריטון עז ומהדהד?! שהא-ל הגדול והנורא אינו סובל מקוצר נשימה? זו גדולתו של הבורא הכל-יכול?

למעשה. משה רבנו, אביהם של הנביאים כולם, ראה בעיני רוחו את כיפת הברזל. כן. כן. הוא ראה עד סוף כל הדורות ורצה להכין אותנו לעתיד. הוא ידע שיבוא יום והיוונים יביאו הלניזם לכל העמים. הם יקראו לזה קדמה. הוא ידע שיום יבוא והצרפתים יצאו למסע כיבוש בעקבות המהפכה הצרפתית "הליברלית".

הוא ידע שיום יבוא ויביא איתו את ההשכלה ואת המהפכה התעשייתית ואת הסוציאליזם, הקומוניזם והקפיטליזם. הוא ידע שהטכנולוגיה תתפתח עד כדי כך שהיא תוכל ליצור שטח סטרילי מרקטות, שאנשים יגיעו למאדים (בקרוב), שלוויינים יכסו כל נקודה על פני כדור הארץ. שאנשים ידברו אלחוטית ויראו דיגיטאלית וישגרו פצצות בהינד עפעף.

או אז ישאלו היהודים את עצמם האם התורה העתיקה שניתנה בסיני לפני אלפי שנים עדיין רלוונטית לימינו אלה. התשובה גלומה בסיפור אותו מספר לנו משה רבנו על מעמד מתן תורה. "קול גדול ולא יסף". קול גדול שנמשך ומהדהד לנצח. התורה רלוונטית היום בדיוק כפי שהייתה בעת מסירתה. הוראות הבורא נותרו רלוונטיות. לא לגנוב, לא לחמוד, לא לרצוח, לכבד את ההורים. כל אלו נותרו רלוונטיים גם בעידן של קדמה טכנולוגית חסרת תקדים.

ומי ששואל מה הרלוונטיות של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", כנראה לא מודע לעובדה שהשתעבדות לכסף, לסמלי סטטוס ואפילו למכשיר הנייד, נכללים בעבודה זרה בדיוק כמו הפסלון של בעל פעור עליו למדנו לפני שבועיים.

תורתנו תורת אמת היא תורה נצחית. הוראות פיקוד עורף ייעלמו. אבל התורה נצחית. הקִדְמָה של היום תהפוך לגרוטאה של המחר. קולו של הבורא לא משתנה וממשיך להדהד בעולם עד היום ועד סוף כל הדורות.

—

בפרשתנו שנקראת תמיד אחרי תשעה באב, מופיע גם הפסוק המזוהה ביותר עִם עַם ישראל – "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". דווקא בימים אלה שאחרי שלושה שבועות של אבל, מזכירה לנו התורה, כי מה שלא יהיה, מתי שלא יהיה ואיך שלא יהיה – ה' הוא אלוקינו ואנחנו מוכנים למסור על כך את הנפש כפי שאמרנו בתשעה באב "כי עליך הורגנו כל היום". יהודי, בכל מעמד ומצב, אינו יכול להתנתק מאלוקיו.

הפסוק הזה מלווה את העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה ואפילו יהודים שהיו רחוקים לחלוטין מתורה ומצוות ידעו להגות אותו גם אם היו אלה רגעיהם האחרונים.

קצת מוזרה העובדה שהתורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל לבבך, בכל נפשך ואחר-כך "בכל מאודך" ורש"י מסביר שמאודך זה ממונך. כיצד זה מאהבה כה נעלית שבעקבותיה אנו מוכנים למסור את הנפש, עוברת התורה לציווי כה גשמי וארצי, לאהוב את ה' בכל ממוננו?

התשובה ברורה. יש אנשים שיהיו מוכנים למסור את הנפש ולא את הכסף. יש אנשים שמוסרים את נפשם על קדושת הכסף. בדיוק אליהם מכוונים הדברים. אפילו מי שהכסף יקר לו כל-כך (ובצדק, הוא ירק דם כדי להשיגו), צריך להעמיד את אהבת ה' מעל הכל, גם מעל הכסף שהוא מוכן "להתאבד" עבורו.

זהו. החלו שבתות הנחמה. אני מרגישה מנוחמת. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

[email protected]

לרישום לקעמפ הקרוב:

ORO.ORG.IL

להיזכר בך,

פירושו לחיות חיים של בית,

אוירה חמימה של תבשילים ומאפים.

ריח ניחוחות ונקיות באוויר,

ודאגה גם לחמצן רוחני.

להיזכר בך,

במובן של צניעות,

בריחה מאור הזרקורים,

על אף עשייה ברוכה מאחורי הקלעים.

להיזכר בך,

לנסות להשריש בתוכנו עקרונות ערכים,

לצעוד בשביל שכולו נתינה ומידות,

לב זהב שדואג ומכיל.

להיזכר בך,

השקעה בחוץ וגם בפנים,

מלווה בחום אהבה אכפתיות,

והכל למען חינוך הילדים.

להיזכר בך,

שוב ושוב,

כל שנה מחדש,

החיוך ההומור,

ההבנה והפיקחות.

רגעים קטנים כגדולים במחיצתך,

הכול עומד מול עינינו, ולא ימוש זכרך!

ואנו כאן לאחר חמש שנים,

מלאים וספוגים בגעגועים עזים,

מבקשים שגם מעשינו יהיו נזכרים,

ואת תפילתנו העתירי לפני ריבון העולמים.

והעיקר שנזכה כבר לביאת המשיח,

ולראותך שוב בתחיית המתים!

—

נחמה רבקה (ריקי) כהן ע"ה מביתר עילית (לבית וויספיש) נפטרה לפני 5 שנים בתאריך י"ג מנחם אב. המנוחה סבלה בחמישה חודשים האחרונים לחיה ממחלה קשה ולאחר שחל סיבוך במצב בריאותה כשלקתה בדלקת ריאות חריפה, נפטרה לבית עולמה והותירה אחריה בעל ושישה יתומים קטנים כשהגדול ביניהם בן 12 והקטן בן שנה וחצי.

ת.נ.צ.ב.ה