זו השנה ה12 שארגון נשי ובנות אח"ת מקיים כנס ארצי. ארגון אח"ת –  'ארגון חברת תהלים' מכנס נשים ובנות לומר תהילים מידי שבת מברכים בהשכמה. לארגון קיימים כבר 48 סניפים בכל רחבי הארץ וכמות המשתתפות בו הולכת וגדלה. את הארגון מנהלת ביד רמה גב' מוסיא מנדלזון מבני ברק, בסיועה של גב' שיפי נפתלין.

השנה עסק הכנס בנושא: מחבר ספר התהילים, דוד המלך – נעים זמירות ישראל. המשתתפות נהנו ממופע שכלל פרקים מחייו, בשילוב רעיונות מתורתו של הרבי בכיכובה של השחקנית גב' מיכל לויטין.

את המופע כתבה גב' נ.דינה קוזלובסקי. הפיקה אומנותית גב' חיה גלייזר. מצגות ומולטימדיה גב' רחלי אופנר והפקה בפועל גב' רחלי בלוי.

גב' שרה רוחמקין – מארגנת סניף ביתר, סיפרה על המניע להקמת הסניף. בתה חיה מושקא ע"ה שהצטרפה לסניף בביקוריה בבני ברק. לאחר פטירתה הקימו את הסניף לעילוי נשמתה ומאז רואים כי הוא פועל ישועות.

גב' דבורה לויטין הקריאה את מכתבו של הרבי מה"מ למייסדת הארגון, בו מופיעה המילה 'אחת' פעמים רבות, ואף כתוב בו כי מעלתם של הכלל גדולה לאין ערוך ממעלתו של פרט ויחיד (לגבי אמירת תהלים בציבור)

בסיום האירוע נערכו הגרלות בהם השתתפו המתמידות והמצטיינות וזכו בפרסים יקרי ערך. כמו כן נערכה הגרלה על כרטיס טיסה לרבי מה"מ, דולר ומטבע שנתקבלו מידו הקדושה.

אלי חזר מהעבודה עייף, כרגיל. כלאחר יד שאל את ברוך מה שלומו והמשיך אל המטבח. שם הכינה מירי, אשת חיל, ארוחת כמעט גורמה מפוארת.

התיישב, אוכל, תוך כדי דפדוף בשבועון חרדי. העביר דפים הלוך ושוב והאזין בחצי אוזן לברוך שכבר היה עם פיג'מה בדרך למיטה.

ברוך רק התחיל את לימודי הגמרא השנה. האמת היא שאלי רק ראה את כריכת הגמרא והחל לנוע בחוסר נוחות במקומו. הרי מהמפגש הזה התחמק כל כך הרבה שנים. הסתפק בכך שמאז היותו חתן פיאר הסט את ספרייתם הנאה, גם זה משהו, לא?

חני, בכורתו החרוצה, הציעה בנדיבות את עזרתה בשיעורי הבית אבל במקצוע הזה לא היה לה הרבה מה להציע… הוא התבונן שוב בברוך. "נו, אבא, חיכיתי לך כל היום כדי שתחזור איתי על הסוגיה הזו…" אלי הביט במירי. היא פרשה ידיים כאומרת 'מה לעשות' וזרזה את התאומות השובבות בנות השנתיים להכנס למיטות.

"קדימה אלי, ניסה לשדל את עצמו, אתה כבר לא הקטן וחסר האונים העומד מול בנימין המלמד הקפדן, אתה מנהל משרד עוצמתי. בכיר בתחומך. למדת הרבה מאז". השיח הפנימי לא ערך יותר מאשר אורך המסלול שבין השולחן הנאה לשולחן הכתיבה בחדרו של ברוך. הוא רכן לעבר המסכת הענקית והתחיל לנסות לצאת מהעסק הזה בכבוד…

•      •      •

המלמד עבר שוב ושוב על המבחנים. ליד שמו של ברוך רשם לעצמו סימן שאלה ענק. הוא לא מצליח לפענח את הילד הזה. שיחות עם המלמדים משנים קודמות לא פיזרו הרבה את הערפל אלא רק האביכו אותו עוד יותר. "נבון אבל לא ממצה את הפוטנציאל, מסוגל ליותר" ואפילו "עצלן, תינוקי, לא מסתדר עם החברה".

הוא קימט את מצחו ושיחק שוב בעט, הוא שנא את שיחות הטלפון האלה אבל לא ראה לפניו ברירה אחרת.

השיחה כצפוי לא היתה נעימה במיוחד. אלי עצמו הרגיש כאילו הוא חוזר אחורה עשרים ומשהו שנים בזמן. הוא כל כך לא רצה שברוך יעבור את אותו מסלול לא סלול שהוא עבר, או יותר נכון לא הצליח לעבור.

•      •      •

ברוך ישב בכיתה אל מול הלוח אבל הרגיש מנותק, לגמרי מחוץ לענינים. שוב עליו להעתיק מהלוח שורות ניצחיות צפופות של כתב לא מפוענח. כשהמורה דיבר או סיפר סיפור נהנה ברוך להאזין אך כשהחלו הענינים להסתבך בדמות דף עבודה או גרוע מכך העתקה מהלוח הרי שהעדיף לפנות לשניאור או לדובי שיגאלו אותו מן המשימה המשמימה. לעיתים נתפס מעביר פתקים או סתם יושב ובוהה במבט חולמני. כל זה היה בשיעורים רגילים, אך בשיעור גמרא כבר לא יכל ברוך להתאפק והיה מחפש את פורקנו בכל תעסוקה שהיא, מציור ציורים ועד לפטפוטים על הסדרה החדשה של 'במחנה' – "מה קרה שם בדיוק עם נוחם? ואיך בעצם זה מסתדר עם ה…"

"ברוך!" קולו הנוזף של המורה חותך שוב את האויר.

"עליי להאיץ בהורים לראות מה אפשר לעשות, זה נהיה בלתי אפשרי…"

תלמידים התרוצצו במסדרון הלוך וחזור, הוא הרהר בברוך. שלא מסוגל לשבת במקום כשעובדים, שאמצעי ההמחשה לא ממקדים אותו ושממהר לפטפט ולהתחצף.

בדרכו לחדר המורים נתקל חזיתית ביועץ החינוכי של ה'תלמוד תורה'.

אחחחח, איזו השגחה פרטית!

הוא פרס בפניו את עומק ורוחב הבעיה, מקבל כמה טיפים ומבטיח להשתדל לנסות אותם בכיתה אבל שניהם סיכמו את השיחה בכך שיש לשלוח את הילד לאיבחון. דחוף! "שמא זו בעיה ריגשית?" חשב המורה בקול. "האבא איש עסקים, האמא גם היא עובדת. יתכן ואינם נמצאים מספיק עם הילד…" היועץ החינוכי הנהן.

יש לבדוק את הנושא בזריזות… אין ספק.

בהזדמנות אחרת, כשהגיע ברוך במבט מתריס לקבל הערה מהמנהל, לחש המנהל למחנך "אני מכיר את אבא שלו, למדתי איתו בכיתה… לא היה לו 'ראש' ללימודים יותר מידי, זה בדיוק המבט המתריס שבו גם אביו היה מצטייד בעת הצורך… כנראה שהוא באותו כיוון. אבל תזמין אותו לשיחה. לא יתכן שהילד יפריע גם לכיתה כולה בלימודיה".

עוד באותו יום קיבל אביו של 'הילד' – הלא הוא ברוך, מכתב חמור לאסיפה דחופה עם המנהל, המחנך והיועץ. נוסח המכתב ושיחות הטלפון עם המורה גרמו לו להרגיש שוב כמו אותו תלמיד שניצב מול מבחן בגמרא ואינו מבין דבר מהנאמר…

•      •      •

"מה קורה אלי, אתה נראה מוטרד?" ניסה אחד מעובדי המשרד למשש דופק. מה קרה לבוס החייכן שלהם? – "חזרתי היום לכיתה ד'". התבדח ללא חיוך ושיתף את העובד במפגש המשולש. "'ברוך מסוגל ליותר, לא ממצה את הפוטנציאל, משהו חוסם אותו', והדובדבן שבקצפת כשהיועץ החינוכי פנה אליי במתק שפתיים והתעניין בקול מלא חמלה 'יש משהו יוצא דופן בבית לאחרונה?'".

העובד הביט שוב בבוס שהתגלה לפתע בפן האנושי שלו כאב מודאג.

"בקיצור", המשיך אלי, תוך כדי ערבוב קפה. "שלחו אותנו לאיבחון פסיכו–דידקטי או משהו כזה". הוא חייך במבוכה. "אני מפחד שהוא ייצא כמוני בסוף… יהיה לו קשה ביסודי, מורכב בישיבות עד שיעוף החוצה, אל העולם הרחב. זה לא נעים…"

העובד פזל אל ערימות העבודה שמחכה לו בסבלנות בחדר.

"אתה קצת נסחף, לא?"

זו הייתה מחשבה חדשה ונבונה, ודווקא מדודי, עובד שעד היום לא החשיב כחכם מידי. "אולי הבעיה שלו בכלל לא קשורה לשלך? וגם אם כן, אולי תעזור לו להתמודד אחרת ממה שאתה התמודדת?"

אלי נזכר פתאום בערימות העבודה הזכורות לטוב ובטלפון על שולחן העבודה שלא מפסיק לצלצל.

"קדימה לעבודה!" פנה לפתע בחדות לעבר חדרו. התלבט שנייה, והסתובב חזרה לדודי "תודה". חייך והמשיך בדרכו.

•      •      •

מירי הרימה את הטלפון והורידה.

הערב רד, הילדים במיטות. ושוב ושוב ניסתה להשיג את מכון 'יכולת' כדי לקבוע תור לאיבחון הזה. לא ניסתה להשיג. כן ניסתה…

עצם האיבחון גרם לה לסערת נפש. אף אחד במשפחה שלהם מעולם לא דרך במכוני איבחונים ודומיהם. מה זה אומר עליה כאמא? מה זה אומר על הבן שלה? הנבון והחכם? האם זה אומר שהוא טיפולי? מה קורה כאן?

אלי נכנס הביתה בדיוק באותו הרגע משיעור הבית היהודי לאברכים. כנראה בהשפעת נושא השיעור ('חשיבות השיחה המשותפת והצפת בעיות בבית') החליט לשים קץ לשתיקה בנושא. מספר הטלפון של המכון שהיה על יד הפלאפון הבהיר לו פחות או יותר מה קורה.

הוא נכנס למטבח והכין לשניהם קפה, לאחר מכן תר בארון אחרי 'מזונות' ראויים לשמם. מירי החליטה שלטובת השיחה המשותפת תוותר הערב על הדיאטה.

"לא פשוט, אה?" פתח, ולגם מהקפה. חם מידי ומתוק מידי.

"אני מרגישה תחושת כישלון עמוקה מכך שהבן שלי צריך את האיבחון המרגיז הזה". שיתפה מירי.

"תארי לעצמך שהיינו מגלים אצלו איזושהי אלרגיה והוא היה צריך לעבור בדיקות… גם אז היינו מרגישים כל כך רע?" שאל את שניהם.

"יש בזה משהו. סך הכל רוצים לבדוק כאן מה מפריע לו, הוא הרי ילד כל כך מוכשר…" מירי.

"אבל הטונים והיחס של ההנהלה, כאילו שאם הוא מפריע בכיתה וקשה לו אז נכשלנו כהורים". חשב אלי בקול. "חשבון נפש זה תמיד טוב, אבל ההתקפה שלהם נראית לי מוגזמת. נתאבחן ונראה". השלימה מירי.

"ועוד משהו", כוסות הקפה כמעט הגיעו לסיומן וה'מזונות' הפכו כבר מזמן ל'על המחיה', אבל היה לה עוד משהו חשוב שהיא חשבה שעליה לומר. "אתה יודע, אולי זה נשמע מוזר לומר, כי זה הבן שלנו, אבל נראה לי שנכנסנו עמוק מידי לסיפור".

"עמוק מידי?" הוא אכן הופתע. עמוק מידי? הרי זהו בנם יקירם הנפלא, ציפור נפשם ו…

"שים לב, אתה כבר רואה אותו במצב שבו אתה היית בישיבות",

"מחוץ לישיבות". תיקן בחיוך עצוב.

"שיהיה, ואני כבר בוחנת דרך האיבחון שלו את תיפקודי כאמא. הוא בכל אופן בן אדם קטן ונפרד, לא?" הוא החליט להשאיר את המשפט שלה כסיכום לשיחה. במיוחד שאחת התאומות (הוא מעולם לא הצליח להבדיל ביניהן על פי קולות הבכי…) התעוררה והיוותה אקורד סיום לשיחה.

•      •      •

שבועיים חלפו והיום הגורלי הגיע. האיבחון.

הירידה במדרגות למכון נעשה בחיל ורעדה וברוך, אלוף ההרגשות, שאל "זה כואב הדבר הזה?" הם שוב הסבירו לו שרק ידברו איתו ויתנו לו עבודות לעשות כדי לעזור לו.

משהו התנגש בין המנגינה הרגועה של ההסבר לאווירה שסביבו.

המזכירה חייכה בנחמדות.

והפנתה אותם לחדרון קטן.

המאבחנת ערכה את האבחון, שאלה ומילאה, כתבה והתבוננה. היא הביטה בריכוז במירי. "ערכתם לו בדיקת ראייה?" מירי הנהנה בחיוב. לפני כיתה א' היא תמיד לוקחת לבדיקת ראייה. "כדאי גם שתבדקו את הראייה". המליצה. מירי קבעה תור מיידי, שיהיה. אם כבר הם באווירה של בדיקות ואיבחונים…

•      •      •

"סוף סוף ההורים של ברוך לקחו אותו לאיבחון". סיפר המורה למנהל.

"נו…" ריטלין? קשב וריכוז? תרפיה? הפניה לפסיכולוג?

"משקפיים." זו פחות או יותר הייתה התוצאה. פלוס כמה הצעות לייעול ההקשבה.

"משקפיים"? היו גם אלי ומירי המומים, בדרכם חזרה מהאופטיקה.

זהו?

איפה ההוראה המתקנת? התרפיות? הנחיית הורים? המלצות לתיקון תיפקודם כמשפחה? הנער הנושר העתידי?

"מסתבר שלפעמים צריך להסתכל על בעיות דרך משקפיים אחרות", צחקה מירי,

וברוך השלים: "יש שיחה כזו של הרבי לפקוח את העיניים, לא? למדנו על זה לא מזמן…"

אלי החליט שזו הארה נבונה והוריד את המשפחה בבית כשהוא פונה להמשיך לבית הכנסת. הוא הציץ בשעון. שיעור גאולה ומשיח ממקורות בגמרא, השיעור שהוא מתחמק ממנו כבר שנתיים רק בגלל הגמרא, כבר מתחיל.

"אבא, אתה תמיד כזה עייף בשעות האלו. לאן אתה נוסע עכשיו?"

"לאופטיקה, לפקוח את העיניים…." הצביע לכיוון בית הכנסת, וחייך.

חיליק אמר שכל הילדים מעליבים אותו בכיתה.

טוב. הוא לא אמר את זה ממש. אבל אני אמא, ובשביל מה יש אמהות אם לא להבין דבר מתוך דבר?

זה היה בצהריים. הוא ישב על יד צלחת עמוסה אורז אדום וקציצות והביט בה בשאט נפש.

"אמא", אמר. "למה את מביאה לי כזה קצת"?

"ואם אני אוכל כל יום בשר", הוא משחק במזלג בפיזור, "אני אגבה"?

"אתה בסדר גמור לגיל שלך", אני מודדת אותו בעיני, "רגע, מה, צוחקים עליך שאתה נמוך"?

"לא. יש אפילו ילדים גדולים ממני בגיל אבל יותר נמוכים", הוא מודה.

"אז מה – מה"?

"כלום. אני רוצה להיות יותר גבוה".

פעמון אזעקה מהבהב במוחי לראשונה. ידעתי. ידעתי שבסוף זה יבוא. חיליק הוא בין הקטנים בכיתתו. שילוב של איזו פסיכולוגית מימי הגן ומעבר דירה, גרמו לטעות הזאת לקרות. הוא רק בן תשע, בעוד קציני הכיתה ובריוניה נושקים לעשר וחצי. שבת אחת הגיע אלינו אחד מהם. איזה מוישי. מבטיחה לכם שהוא נראה בן ארבעים. יש לו נעליים כאלו מחודדות, חליפה, והוא אומד אותך במבט יציב כשאת מנסה לכבד אותו בעוגיות ריבה, ושואל אם יש קוגל.

"יכול להיות", אני אומרת, "כן, כן, תאכל הכול".

"את אומרת את זה רק כי את רוצה שאני אוכל", מאשים אותי באלכסון.

"אני באמת רוצה שתאכל", אני מודה, "אבל בלי ספק מי שאוכל בשר וחלבונים, גובה. תאכל, נו".

"אני לא נורמלי איך אני נותן לך רעיונות", הוא ממלמל, וחותך קציצה אחת במזלג.

למחרת, בבוקר, לפני שהוא הולך, אני מנסה לברר עוד קצת. בערמומיות. כן. אצלינו הכל הולך בערמומיות. שום דבר לא חלק וישר על השולחן. כל אמא כנה וישרה תסכים איתי שזו הדרך היחידה לגלות את האמת.

"תגיד, חיליק", אני מכחכחת. "מפריע לך שאתה הכי קטן בכיתה"?

"לא". הוא אומר מיד. ואז… "קצת… ילדים לפעמים צוחקים עלי".

"כמה ילדים שמשעמם להם ונגמר להם על מי לצחוק", הוא מאבחן.

"תגיד להם", מצייצת איילה מאחורה, "שאתה הכי קטן בגיל, אבל הכי גדול בשכל".

"מה את חושבת"? מסתכל עליה מאחורי המשקפיים שלו במבט מוכיח. "אמרתי להם את זה ממזמן. זה לא עוזר. הם נזכרים עוד פעם ועוד פעם שאני הכי קטן מהם".

"אז תזכיר להם עוד פעם ועוד פעם שהם הכי טיפשים ממך".

"אתה רוצה לרדת כיתה"? אני שואלת ברכות.

"את נורמלית"? הוא מסנן להיות עם הצוציקים האלו מכיתה ג'"?.

"אבל הם צוחקים עליך"!

"רק לפעמים, אל תחשבי. בדרך כלל יש על מי ועל מה לצחוק עוד לפני", והוא לוקח את הפיתה וטס לו לדרכו, עלז.

לא משנה מה ואיך, קשה מה קשה לאם בישראל לשמוע את בנה מספר שחברים העליבו אותו. אנחנו יכולות לגונן עליהם מהיום ועד מחר, בבית, אבל ברגע שהם יוצאים מחוצה לו, הם משולים לפירות- הפקר.

והסביבה, כידוע, שופעת כאלו. ואין לך, אמא רחימאית, אלא ללכת ולמלמל תפילה לבורא עולם תוך כדי עיסוקייך.

באותו יום לפני השינה אני מגניבה לחיליק- ורק לו- חטיף שוקולד שווה, מעשה המשדר תמיכה אהבה וביטחון עצמי, מלטפת אתו כמה לטיפות להבהרת הנקודה הכללית, (תמיכה, אהבה, אהדה וביטחון עצמי), הוא מביט בי במבט תוהה ומבולבל. אני מכבה את האור ממשיכה להתפלל חרש חרישית.

"חיליק אומר שילדים צוחקים עליו בכיתה", אני אומרת לבעלי מאוחר יותר.

לשניה אחת ארוכה פניו מקבלות את אותו גוון בדיוק שקיבלו וודאי אלו שלי למשמע הבשורה: שילוב של לביאה שנגעו לה בגורים עם צער כוס .

"..כי הוא הכי קטן", אני ממשיכה. "אולי עשינו טעות ששמנו אותו שם ולא בכיתה נמוכה יותר".

"לא עשינו טעות כי הפסיכולוגית והמבחנים אמרו שככה צריך", הוא מרענן את זכרוני. "גם אני הייתי הכי קטן בכיתה".. הוא מרענן את זכרונו. "עזבי אותך, זה יעבור להם",

"חיליק נעלב מאד בינתיים".

"הוא צריך להתחשל". הלביאה העגומה בפניו מפנה את מקומה לאריה אחראי וחזק. "כל הילדים צוחקים על כל הילדים", הוא מיידע אותי. " תגידי לו שאם לא זה, הם היו מוצאים משהו או מישהו אחר לצחוק עליו".

העידוד הגברי אינו מעניק לי כל נחמה. כל היום אני מסתובבת במין מועקה פנימית. חיליק המסכן, הממושקף והחמוד שלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי מדמיינת איך אתפוס את ההוא בן הארבעים, אשחד אותו בקוגל ואז אראה לו מה זה. פעמים אחרות אני מחייגת לרב'ה, ואז נזכרת שעכשיו לומדים שם, עדיין, ומניחה.

אחר הצהריים אני מוצאת את עצמי משקיפה בחלון. מתחשק לי לראות איך הפנים שלו מייד כשהוא מגיע. מה מצב הרוח? אני מחכה בסבלנות שלא הייתה מביישת את אמו של סיסרא. למה הוא מאחר?

את הסרטים שרצים לי בראש קוטעת יבבה חדה.

חיליק נצפה. ידיו עמוסות בשני גורי חתלתולים, ומצב רוחו עליז ואימהי.

הוא מכניס אותם למרפסת, ממלא פינג'ן בחלב ומרתיח אותו. ורק אז יש לו זמן להסביר לי.

"באמת עזר לי הבשר לגבוה". הוא אמר. "הצלחתי להוריד אותם מהמעקה.כל הין ואתמול הם יללו שם. כנראה אמא שלהם נעלמה"..

"אתמול לא הצלחת ואחרי שאכלת הרבה בשר פתאום כן"? כופרת איילה.

"כן.. בערך. מוישי עזר לי. הוא גבוה. כבר בן עשר וחצי.. סיכמנו שיומיים הם יהיו אצלי ויומיים אצלו. אני אוהב אותו. הוא מה זה חבר טוב"!

באדיבות MAME

קריאה וצהלה נשמעת בהמולה,
ורק אצלי בלב מתפשטת מבוכה.
שוב ושוב – מכרה וחברה,
ואני מצטנפת לי משום מה.

פנים שוחקת מראה לכולם,
אבל רק גופי יודע כמה הלב נכלם,
ללוות עוד חברה, בדרך לחופה,
להתרגש ולבכות אך לא רק משמחה..

חברות מפטפטות על עשרות הצעות,
פגישות, לבטים ובחורים חסידים,
יושבת בוהה, בצד בשתיקה,
רוצה לחלוק אך לא יכולה.

עברו שנים, עידן ועידנים,
מאושרת ושמחה הרגשה נפלאה,
בית חב"ד פעיל, בעל אציל,
שליחות של הרבי מבצעת בשלמות.

אך מתוך כל האושר, לא בורחת ונזכרת,
באותם ימים קשים, שחוייתי בחיים.
מחפשת, ובוהה, באותה הנערה
שאל פתחה עוד טרם הגיעה כל הצעה.

מזכירה לה ואומרת, מספרת וחוזרת,
מעודדת את רוחה, ומתחננת שתחרוט על לוח לבה:
ארבעים יום קודם הלידה, הוחלט כבר ונבנה,
הבעל הנפלא שאיתו תבני את המשפחה.

שחור משחור למלוא העין,
ארץ הגזירה
אור בקצה האופק אין,
חושך יכסה
בלב האפילה חסיד,
ובו בערה
באמונה כמו לפיד,
לוקח לו כיסא…

מערבולת מבוכה,
כולי בתמהון
להתקשר להיות שלך,
אפעל ואנסה
נחיה משיח ונראה
– אצלח הנסיון
אחיה ת'רבי ואראה
– לקחתי לי כסא

בכ' אדר  זו השבת
בואי לשנות מבט
כי כשנחיה אזי נראה –
מלך המשיח מתגלה!

*יהודי לחוץ הגיע לרבי. אביו קיבל התקף לב קשה, המצב קריטי והם אובדי עצות. הרבי הורה לו לחשוב טוב.למחרת דווח לרבי כי אביו של היהודי יצא מכלל סכנה. מתי התרחש השינוי? שאל הרבי. כן, השינוי לטובה היה בדיוק כשבנו התחיל לחשוב טוב.

*מסופר שבתקופת רוסיה הקומוניסטית לאחר שהרבי הריי"צ יצא את רוסיה גברו געגועי החסידים ובאמצע התוועדות החלו לפתע לסדר כסאות בצורת רכבת, התישבו והחלו "לשחק" כאילו נוסעים לרבי.  בחשיבה חיובית ובטחון עצום שהרי במציאות בה חיו על פי דרך הטבע זה היה מופרך. סופו של דבר, כל החסידים שהשתתפו ברכבת הדמיונית זכו להתראות עם הרבי ולצאת את רוסיה.

*מסופר על האחים הקדושים ר' זושא ור' אלימלך שפעם טפלו עליהם עלילה ונמצאו בבית הסוהר, שם היה דלי שאסור להתפלל לידו. ולכן לא יכלו להתפלל וללמוד תורה. העצבות כמעט ושלטה שם, הרי כיצד יוכלו ללמוד תורה ולעבוד את ה'?! אך רק שמחה היא הפתרון. כשם שרצונו של ה' הוא שנלמד תורה הרי כעת רצונו הוא שלא נלמד. הם התמלאו לפתע בשמחה עצומה. הרי כעת הם עובדים את ה', בעצם. כשראו השומרים את שמחת החסידים, היה בטוח שזה בגלל הדלי. ולכן הוציא אותו, כך פעלה השמחה את הפתרון.

"הרבי שליט"א חיזק במיוחד בדורות האחרונים את ענייני משיח וגאולה…"

"הרבי? איזה רבי?"

 "מה איזה רבי, הרבי מליובאוויטש, כמובן"

"אה.. האדמו"ר מחב"ד, שנפטר…"

"הוא חי."

"מה?"

"הוא חי!"

"מה???"

 שלוש, שתיים, אחת, אפס.. אני סופרת בלב והנה זה מגיע:

"מה זאת אומרת הוא חי? אבל הוא נפטר! את בטח מתכוונת שהוא איתנו ברוחו ובנשמתו, כמו שאומרים על צדיקים."

"לא, לא. אני מתכוונת שהוא חי ממש, בגוף גשמי. כמוני וכמוך. רק שאיננו רואים אותו בעיניים גשמיות".

כאן משתתקת סופית בת שיחי. שקט משתרר לכמה דקות ולאחר זמן מה היא מציינת בתבונה וברגישות אין קץ: "לזה אני קוראת – אמונה."

"נכון אני מסכימה. טוב, בואי נעבור על הבריף…" חוזרות  לענייני היומיום. לא שאין מה להרחיב, אבל זה לא הרגע.

 ככה זה, הפנים מתערבב בחוץ, וכשעיניו החודרות של הרבי מתנוססות מעל הקיר במשרד, אז אי- אפשר להתעלם ממנו.  למעשה, אנו רגילים כבר לתגובות מכל קשת האפשרויות לאמונתנו המוזרה. משאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה, דרך דתיים לאומיים – העולם שממנו באנו, וכלה בחסידים מאנ"ש שאינם מקבלים את ההשקפה. אך מה לעשות, ישנם דברים שחודרים את המהות שלך גם אם אינך רוצה בכך ו"מאלצים" אותך לומר קבל עם ועולם דברים שאינם עולים בקנה אחד עם השכל וההיגיון הישר. ורק השכנוע הפנימי העמוק, יכול לשאת את המבטים המשתנים: לזעזוע, תדהמה, כעס או אפילו רחמים. זה קשה כשאדם משנה את תבנית נוף הולדתו ועושה סוויץ' לכיוון אחר. זה קשה שבעתיים כשבאים מעולם שהוא קרוב יחסית אך שונה מהותית. רוצה לומר: ייתכן, וכנראה, שהיה קל יותר אם היינו מגיעים לרבי שליט"א דרך קיבוץ כלשהו של השמו"צ, מסע חיפוש עצמי בהודו/דרום אמריקה, התנסות בחומרים חוקיים יותר או פחות ומפגש עם החבדניק התורן שיעשה לנו סדר בתמונה. אז הסיבוב בראש, שמיוחס לנו, היה מובן יותר. דא עקא, שהמקום שממנו באנו – כה קרוב ועם זאת כה רחוק, אילץ אותנו להתמודד קודם כל פנימה ואחר-כך החוצה עם הביטוי הכמעט ארכאי המכונה: אמונה.

 כשבעלי ואני עשינו את כל תחנות החובה בדרך שהתוותה לנו הציונות הדתית, הכול היה נראה פשוט וברור: גן דתי, יסודי-דתי, אולפנא/ישיבה תיכונית, חניכ/ה-מדריכ/ה-קומונר/ית בבני עקיבא, שירות לאומי/צבאי מלא, יציאה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית, חזרה ללימודים אקדמיים, חתונה, מגורים ביש"ע, שניים שלושה ארבעה ילדים וכלב… התסריט די מוכר, כתבו אותו לפנינו. אך פתאום נכנס 'באג' במערכת ומשבש את כולה. התמונה משתנה במהירות והדברים מקבלים פרספקטיבה שונה לגמרי. זה קרה לבעלי ששהה בארה"ב לצורך עבודה זמנית והרבי שלח אליו חסידים, שגררו אותו ל-770 מבלי שידע מה זה ומי. טוב, כשאתה עושה 'תשרי' אצל הרבי, זה לא משאיר לך הרבה סיכוי גם אם בחיצוניות אתה עם קוקו וסיגריה.

זה קרה לי בתהליך קצת שונה ואחר, של התפוררות אידיאולוגיות קיימות ובחינתן מחדש לאור המציאות – הטריגר היה תהליך ההתנתקות והמשיך הלאה. אך איפשהו, שנינו עלינו על היי-ווי שנקרא חסידות חב"ד, שועטים קדימה לכיוון הרבי ומוצאים את עצמנו עם אמונה (וידיעה) שהרבי הוא מלך המשיח, חי וקיים. עכשיו, לך תסביר. בעולם מפוקח, מה שלא רואים – לא קיים. אפשר לאפסן סיפורי ניסים במגרת האתוסים או לשמור לערבי פולקלור. אבל ללכת עם אמונה חי'ה ובוערת במשהו לא סביר לחלוטין? עד כאן.

זה בסדר להאמין בקריעת ים סוף. בשמש בגבעון דום. במתן תורה. זה כנראה היה מתישהו, מזמן. לא בדורנו. אבל גילוי משיח? עכשיו? בנאדם אמיתי? לאא… זה כבר יותר מידי הזוי. הדיסוננס הגדול בין התדמית, לכאורה, של אנשים חושבים, רציונאליים, עובדים למחייתם במשרות מכובדות יותר או פחות, בעלי קשר כלשהו עם העולם הסובב אותם, לבין התפיסה האישית כי הרבי הוא מלך המשיח, הוא כה גדול, עד כדי העתקות מילים, וכאן גם היתרון המשמעותי שלו. אותנו זה תפס לא מוכנים. גם אותי. לילות וימים של ויכוחים, דיונים ואפילו צעקות, לא הצליחו לעשות מה שפעולה שקטה של הרבי עשתה. ולא בפעם אחת, לאט. בשיטת הסלאמי. תובנה ועוד תובנה. רגע ועוד רגע. מכתב ועוד מכתב. סימן אחרי סימן. ידיעה שבאה בהתגנבות. שלא להבהיל ולהחריד. מדהים איך הרבי מגיע אלינו בכלים שלנו, לפי הצינורות שלנו והקיבולת. והנה אנחנו מסתכלים על עצמנו מהצד ולא מאמינים: מזוג דתי לאומי סטנדרטי ל"משיחיסטים הזויים". מאין-ציצית לגארטל, ציצית צמר (!!!) חולצה וסירטוק. מבנדנה וכפכפים לפאה וגרביים. אין אף אחד שיכול היה לגרום לנו לעבור את הדרך הזו, הפסיכית כמעט, ועוד ברצון ואהבה מתוך עונג פנימי אמיתי. אף אחד, חוץ מהרבי שליט"א מלך המשיח. חי וקיים.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות אתר פנימיות

ביום שלישי י"ח אדר א' התקיים באודיטוריום היכל התרבות 'יד לבנים' ברעננה. ערב ההוקרה השנתי של 'שפרה ופועה' המקומי.

השתתפו באירוע קרוב ל-500 נשים מכל גווני האוכלוסייה שהמשותף לכולן הוא ההזדהות עם הארגון, חווית הלידה והרצון לעזור לנשים במצב העדין והרגיש שלאחר הלידה. בכניסה ללובי חיכה לנשים בר עשיר ומפואר שנערך בטוב טעם. סידורי הפרחים נתרמו ע"י המעצבת הגב' מריצה ניבש, חברת קהילת חב"ד ברעננה.

את תוכנית הערב הגדושה פתחה הגב' זיווה מאיר, מנחת הורים וזוגות, דברה על החשיבות המיוחדת שבנתינה דווקא ליולדת.

קרוב ל-100 ילדות בשלל תלבושות ססגוניות, הפתיעו את קהל הנשים בריקודים מרהיבים ברמה מקצועית גבוהה.

השחקנית אילנית לנסקי נתנה קטע מתוך ההצגה 'מרק זך', המתאר בצורה הומוריסטית מגוון דמויות נשיות. ההצגה מעוררת לחשיבה מחודשת על מציאות החיים.

גולת הכותרת של האירוע היה המופע החדש של דין דין אביב בליווי להקת נגניות. זו הייתה הופעת הבכורה של דין דין במגזר הדתי. היא כבשה את לב הקהל באישיותה הקורנת ובקולה המדהים! היא שלבה בהופעתה שירי חב"ד, קודש ושירים מהקריירה העניפה. המשתתפות קמו ממקומן ורקדו בהתלהבות מתוך שמחה והתרוממות הרוח.

בסיומו של הערב נערכה הגרלת פרסים יקרי ערך וכן הגרלה בין כל הנשים המתנדבות הותיקות והחדשות.

צילום אודליה ש. 

נעמה ישבה מול הדף, לא מופתעת במיוחד, היא הרי ידעה שזה יקרה.

אתמול בלילה ישבה, תרגלה, שיננה ועמלה, כמו כולן לקראת המבחן במתמטיקה. טלפונים כיתתיים צלצלו בסבב, תשובות הושוו. המבחן הזה היה הנושא המדובר בכיתה.

אולי הפעם משהו שונה יקרה? אולי הפעם אצליח?

היא ניסתה לחשוב טוב, באמת ניסתה אך המציאות תפחה על פניה. תפחה? שמא נאמר התפוצצה בפנים. אוף! הרי ככה זה היה גם בשבוע שעבר בהיסטוריה, ובאנגלית ובתנ"ך. היא משננת, לומדת, אפילו בקיאה. מגיעה למבחן ומרוב לחץ החומר נשמט ממנה והופך לנכשל אחד גדול…

הטלפון צלצל, זו היתה דיני, אחת הבנות השקטות יותר בכיתה, על הקו. התגובה של נעמה נעה בין סקרנות לשיעמום. מה היא כבר יכולה לרצות ממנה?

"תוכלי להסביר לי את אחד הפסוקים בתנ"ך?לא בדיוק הבנתי מה הולך שם?" נעמה הסכימה ברצון, הלוואי וכושר הזיכרון שלה היה קרוב במשהו ליכולת ההסברה שלה…דיני ניתקה את הטלפון בהתפעלות, חוזרת אל החומר. בשבילה כל פסוק שהבינה היה הר, כל עניין משימה. ובכל אופן ציוניה גבוהים הרבה יותר מאלו של נעמה. מוזר…

נעמה גם היא החליטה שמוזר. מתי זה התחיל??? ניסתה להזכר, לא כל כך מצליחה. פעם, היא ידעה, גם היא היתה כותבת מבחנים בדיוק כמו החברות שלה. מתי מבחן החל לקבל צביון של הדבר המאיים ביותר??? אבל, היא נאנחה, טראכט גוט. אולי, אולי, אולי שמא הפעם התוצאה תהיה שונה?

דרך חורפית במיוחד הביתה. שלוליות בכל מקום, גשם שלא מפסיק לרדת… נפלא. בדיוק מזג האוויר החביב היותר על נעמה להליכה רגלית. רבקי החליטה להצטרף אליה. כך הן פסעו יחד בגשם. "מה עם השבת מחנה? היא תידחה בסוף בגלל הסופה? ותגידי, למתי צריך להגיש את הפרויקט באזרחות? את הולכת לשיעור היום?" כשהסתיימו כל הדא והא ודממה השתררה ביניהן שאלה לפתע רבקי שאלה על המבחן. שאלה שהייתה נשמעת המשך טבעי לחלוטין לשיחה שקדמה לה, אלא שנעמה נתקעה. "את יודעת איך אני עם מבחנים… לא זוכרת מה בדיוק עניתי שם." רבקי השתעלה ושאלה "תמיד היית ככה עם מבחנים?" נעמה לא כל כך אהבה לדבר על זה אבל הבהירה שלא, ואין לה מושג מתי זה התחיל. ענתה מראש לשאלה הצפויה הבאה…

"ואין מה לעשות עם זה? את בטוחה?"

"לעשות עם זה? לא יודעת. אומרים תחשוב טוב יהיה טוב." פרשה ידיה בייאוש. "בכל פעם אני מנסה ללמוד טוב יותר, לישון יותר, לאכול שוקולד לפני, לנשום עמוק." והכל חסר תועלת. עמד המשך המשפט באוויר ונאמר כמו מעצמו..

בצומת הקבועה הן נפרדו לדרכיהן, שניה לפני כן לרבקי בכל אופן היה מה להגיד. "'תחשוב טוב' זה לא להיות עם הראש בקיר ולנסות מליון פעם את אותו הדבר מתוך איזשהי אדישות או חוסר אונים…" וואו. איזה משפט.

נעמה נכנסה עם המשפט הזה הביתה ומשום מה הוא הרגיז אותה. מה זאת אומרת? תחשוב טוב, זה חסידי, הרבי אומר. זה חשוב, זו 'עבודה'. זה גם לא פשוט…

לאחר ארוחת צהריים ("היה מדהים אמא, תודה!") שטיפת הכלים הקבועה ("תודה, נעמה. הכלים מבריקים…" החזירה לה אמא.) התיישבה מוכנה לכישלון הבא, סיים קול מרגיז את המשפט באופן מתסכל… המשפטים התחביריים נותחו באופן כמעט מושלם. היא ידעה כי בנות רבות בכיתה היו מייחלות ליכולת הניתוח שלה, אך הכל מתנפץ מול הלחץ המרגיז הזה שבולע לתוכו את כל הידע שלה. "אבל הפעם יהיה בסדר…" ניסתה, איחלה , קיותה.

למחרת בשעת מבחן שוב כססה את העט, חשבה, התלבטה, סימנה את הנושא, הנשוא וכל ידידיהם ואז החלו כל המילים להתערבל. כן, זה קרה שוב.

דמעות תסכול עלו לעיניה, למה?למה?למה?

כשחזרה הביתה באותו יום, עצבנית מתמיד,החליטה שזהו. (איך השלב הזה מגיע בכל דילמה…) היא תנסה להשיג את המשפיעה שלה, אפילו שזו נראית לה בעיה טיפשית.

לאחר רבע שעה היא ניתקה את הטלפון, מופתעת, כועסת, מתוסכלת. משהו ביחד.

דבריה המשיכו להדהד בראשה הרבה אחרי סיום השיחה."לחשוב טוב זה לא להיות אדישה ולנסות את אותו דבר שוב ושוב ושוב… אלא לעשות כל מה שאת יכולה. את בטוחה שאת עושה כל מה שאת יכולה?" נעמה קפצה אגרופים, מה השאלה בכלל? וודאי שהיא עושה כל מה שהיא יכולה. היא לומדת, משננת, משתדלת. מה עוד אפשר לעשות?

"יש פטנטים לדברים כאלה. קודם כל להיות בטוחה שה' יעזור לך להגיע לפתרון מתאים ולהפטר מהדבר הזה." הוסיפה המשפיעה. פטנטים? שקונים בחנות? נעמה הבינה. "את מנסה לומרר שאנסה לחשוב טוב, אבל אם לא ממש מגיע לי להצליח במבחנים, אולי זו מן גזירה כזו?" את חוסר ההסכמה של המשפיעה יכלה לשמוע גם ממרחקים. "לא, לא, לא. הרבי מבטיח שאם נחשוב שהמציאות תהיה טובה היא תהיה." וכאילו חושבת לעצמה הוסיפה "רק צריך לחשוב מה יעזור כאן?" דממה הדדית שררה לרגע משני צידי הקו. "אולי, אולי אדבר עם מישהי מקצועית, כמו יועצת לדוגמא?" הציעה נעמה בהיסוס ומיד התחרטה.מה היא? אחת בעייתית? כמו כל אלה שהולכות ליועצת עם ויושבות שם שעות. היא לא  חינוך מיוחד, מה יש לה לעשות אצלה? לאחר המבול הראשוני של המחשבות העלתה בעיני רוחה את דמות היועצת. איזה בושות! שהיא, נעמה, תדבר עם היועצת? ומצד שני, מה שקורה עכשיו זה כן נעים? כעת את עושה רושם טוב?

אחרי קריאת שמע, כששכבה במיטה ערה עדיין, התלבטה עם עצמה. ללכת? לא ללכת? היא לא אהבה את הרעיון, הוא היה נראה לה זר ומוזר…

למחרת, היא צעדה במסדרון המוכר, מנסה לחמוק במבטה מהחדר הקטן של היועצת. כן, לא, כן, לא. לא. מה פתאום? אבל אולי בכל זאת?

בזמן התפילה, שיעור תנ"ך, דקדוק. התלבטה עם עצמה.

מגמות. הכיתה התחלקה, כולן היו בכיתות. המסדרון היה שקט והיא שוב חושבת. אולי עכשיו? החדרון היה נראה פתוח והיא נכנסה. מרגישה קצת גיבורה וקצת טיפשה. מה היא עושה כאן בעצם? אולי היא סתם כאן?

היועצת ישבה מול ערימות של קלסרים, אבל כשראתה אותה נכנסת שמה את הכל הצידה. נעמה התכווצה על הכיסא והחלה לתופף במבוכה עם אצבעותיה על השולחן, מתחרטת על הרגע שהחליטה להיכנס.

"אהמ.. אז.. רציתי…" במה מתחילים את השיחה הזו? היועצת ניסתה לעזור לה להתחיל. השיחה לא זרמה בהתחלה, נעמה התקשתה להצביע על הבעיה. כלומר, היא ידעה על הבעיה ומהי אבל התקשתה להסביר אותה כמו שצריך. בסיוע כוס מים (של היועצת) והחלטה תקיפה (של נעמה) השיחה איכשהו יצאה לדרך… היועצת היתה אנושית להפליא ועזרה לנעמה לחשוב על מגוון פתרונות ולהכיר את עצמה מכמה זוויות שלא חשבה עליהם קודם לכן. הן קבעו לשוחח שוב. נעמה הביטה ימינה ושמאלה, בערך כמו שמלמדים לחצות את הכביש ורצה אל השיעור הבא.

היא לא האמינה שעשתה את זה. חלפו כמה ימים, היא נפגשה שוב עם היועצת והן חשבו יחד כיצד תתכונן בצורה רגועה יותר למבחן הבא. נעמה עדיין לא ידעה אם אכן זה יצליח והמבחן יזרום, אבל היא ידעה שהיא למדה כמה דברים חשובים קודם כל, להאמין שזה יקרה. כן, ה' רוצה שהיא תצליח רק צריך למצוא את הדרך. וזו כבר הצלחה בפני עצמה, לא?!

ענן זקן מביט תחתיו

ארץ עייפה רואות עיניו

דשא יבש וברושים צמאים

פרח חיוור ועליו נבוכים.

אדמה סדוקה מקמטי דאגה

ונער שמנגן לו מנגינה נוגה.

"אנא ה' הושיעה נא.."

ליבו הרחב מתכווץ בכאב

ודמעותיו החמות יוצאות מן הלב

הוא בוכה על הארץ ונחליה הגוועים

הוא בוכה על הנער ושיריו  העצובים

אך כשניגב הזקן בלאות את עיניו

ארץ צוחקת נראתה תחתיו

דשא. עצים. ופרחים סמוקים

ונער אחד ששיריו עליזים