שלום לכולם
אנו עומדים בסוף השבוע ה-18 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.
השבוע ארצה להתמקד במשמעות ובהשפעת כח הדיבור על המציאות ועד כמה חשוב להיזהר מלחשוב, לדבר או לכתוב על כל אדם יהיה מי שיהיה חלילה דיבורים שליליים!
אנחנו אמנם נמצאים וחווים תקופה קשה ומאתגרת מאוד ובתקופה שכזו הצדדים הנפשיים והרגשיים הבוערים והמבעבעים בתוכנו זועקים באופן טבעי את זעקת השבר והשכול לתיקון העוול הגדול למחדל הקשה שהוביל למאורעות שבת ושמחת תורה, כאשר האצבע המאשימה מופנית כלפי נבחרי ציבור, גורמי צבא ומודיעין, לצד זה של המפה הפוליטית, או של המחנה הפוליטי ועוד..
אז רגע לפני שאנו בוחרים להשתלח, להאשים בפינו, או להקליד במקלדת המחשב או הטלפון ולפרסם את דעתנו מעל כל במה או רשת חברתית אפשרית על אדם זה או אחר..
כדאי שנזכור ונזכיר לעצמנו מי בעצם הם אותם אנשים שאנו נזעקים וזועקים כלפיהם בניסיון למצוא את האשמים בניסיון להשקיט את המצפון התסכול והכעסים הפנימיים הגואים בנו?
מה אנו מעוניינים להשיג בכך שאנו משתלחים חדשים לבקרים באיש זה או אחר שלדעתנו אשם במחדל הנורא הזה?
ובעיקר לאלו תוצאות אנו גורמים ומובילים בדיבורים שליליים ובהשתלחות כלפי איש זה או אחר?
בכדי לסבר את האוזן להבין ולהרגיש את עצמת כוח הדיבור נקדים את נקודת המבט על כך כפי שנשקפת מפרשת השבוע ממבט יהודי-תורני, חסידי ופסיכותרפי.
מהי המתנה הייחודית לה זוכה כל אדם שנשמתו יורדת לעולם ומה עלינו לעשות, או לא לעשות בכדי לעזור לו לשמור עליה מכל משמר ובכדי לקיים עולם טוב יותר האחד לצד השני?
השבוע נקרא בפרשת משפטים
לאחר מתן תורה מורה ה' יתברך למשה רבינו לשוב ולעלות להר סיני משה שוהה עם ה' יתברך 40 יום במהלכם הוא לומד לפרטי פרטים את משפטי עדות וחוקי התורה העוסקים בקשר שבין אדם לחברו.
אנו אומרים בכל יום בתפילה בקטע המכונה 'פסוקי-דזמרה' (על שם הזמר השבח וההילול לה' יתברך) את מזמורי השבח וההילול לה' יתברך באחד מהם אנו אומרים 'מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל' (תהילים קמ"ז, י"ט).
מסביר אדמו"ר הריי"צ: (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) המדרש מקביל את ההקשר בין הנאמר בפרשתנו: 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם'. (שמות כ"א,א'). לבין הנאמר בתהילים: 'מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל'. מה שהוא עושה, מצווה לאחרים לעשות (שמות רבה פרשה ל', פסקא ט')
משמעות הדברים היא: שה' יתברך אמנם מצווה אותנו בקיום המצוות הנחלקות ל-3 סוגים: משפטים עדות וחוקים, אך גם הוא בעצמו מקיים אותן בדיוק כפי שהוא מצווה עלינו!
וכך יתבאר הנאמר בתהילים: 'מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב'- מה שהוא עושה ('דְּבָרָיו') מגיד הוא ליעקב (היינו עם ישראל-הנקרא על שם יעקב אבינו) לעשות.
'חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל'-את החוקים והמשפטים אותם יסד הוא עצמו ומקיימם בעצמו ('חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו') מורה הוא לישראל לעשות ולקיים!
יתרה מזו מבאר רבי יוסף יצחק המצוות הנחלקים לסוגיהן אותם אנו מקיימים אינן באות כקונטרה למצוות אותן מקיים ה' יתברך, להיפך קיום המצוות הנעשים על ידינו הם אלו הגורמים ופועלים את עשיית המצוות על ה' יתברך בכבודו ובעצמו!
כאשר אנו מקיימים מצוות כאן למטה בעולם הגשמי והחומרי אנו מזככים את החומר ומעלים אותו לקדושה ובכך אנו פועלים את פעולת הנגד המשכה רוחנית מה' יתברך אל תוך העולם החומרי והגשמי בדמות אור לנשמה ולנפש המאירות את האדם באור יקרות מזככות ומבררות אותו מחומריותו ומגשמיותו ומעלות אותו לדרגה רוחנית בה הוא חש שהחומר לא מנהל אותו ולא משפיע עליו, להיפך הוא נעשה בעל הבית על העולם החומרי והגשמי ובהתנהגותו והתנהלותו הוא פועל את זיכוך החומר ומעלהו לקדושה לתכלית שלשמה נברא כאמור!
אחת המצוות המדוברות בפרשתנו הנה כמפורש בתורה: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס".
רש"י על אתר מפרש: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא – כְּתַרְגּוּמוֹ: "לָא תְקַבֵּיל שֵׁימַע דִּשְׁקַר" – אַזְהָרָה לִמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע.
רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה 'אדמו"ר הזקן' מייסד חסידות חב"ד ובעל התניא חזר על 'תורה' ששמע במעזריטש בשם הבעל-שם-טוב:
לפני שיורדת הנשמה להתאחד עם גופו של האדם ניתנת מלמעלה לכל אדם ואדם מתנה ייחודית בדמות תכונה ייחודית בה הוא ניחן ונבדל משאר בני האדם. נכון לצד יתרון ייחודי זה ישנם לכל אדם גם חסרונות, אך חסרונותיו אינן מעיבות על יתרונו הייחודי לו זכה!
אולם בשעה שאדם אחד מספר לחברו לשון הרע על חברם וחסרונותיו, הרי הם חוברים יחד לשני עדים המעידים כביכול על חברם ועל חסרונותיו ובכך הם 'חומסים' ממנו את העילוי והיתרון הייחודי בו ניחן ונבדל משאר בני אדם עלי אדמות!
זהו שרמז הכתוב:
"לא תישא שמע שווא" – לא תקבל לשון הרע על חברך, כדי ש:
"אל תשת ידך עם רשע" – כלומר עם היצר הרע,
"להיות עד" – לחבור ולהיות שני עדים ("כל מקום שנאמר "עד" אינו אלא שניים"),
"חמס" – 'לחמוס' מחברך את העילוי והיתרון המיוחד והייחודי לו.
לשון הרע כמוהו כגזלן הגוזל וחומס מהזולת את ממונו לעני כל ולאור יום!
להפקיע מהזולת את בעלותו על רכושו בכח הזרוע משמעה חוסר הכרה בקיומו בנפרדותו ובזכותו לעצמאות לקיום רצונותיו, צרכיו ומאוויי לבו!
בכדי להבין מעט יותר את המשמעות הפנימית מההיבט הנפשי והרגשי נסביר את מושג הגזל מההיבט התורני ומההיבט הטיפולי.
בליקוטי שיחות חלק ל”ב פרשת קדושים שיחה א’ מביא הרבי את דברי הרמב”ם בפרק א’ מהלכות גזילה ואבידה וזה לשונו: "כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".
הרבי דן באריכות בלשון הרמב”ם בניסיון להבין, מדוע הושוותה גזילה לנטילת נשמה?
לבסוף (בסעיף ד’), הרבי מגיע למסקנה בדברי הרמב”ם ומבאר את דבריו כך: "הטעם שגזילה הושוותה לנטילת נשמה הנו מצד לקיחת ממון האדם בחזקה, בעל כרחם של הבעלים. נטילת ממון האדם בחזקה אינה רק פעולה טכנית של נטילת ממון חברו, בפעולה זו הגזלן מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו. דבר זה נלמד מהפסוק “נפש בעליו יקח”-שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת על ידי הגזילה, הרי זה כנטילת נשמתו".
אחד הגורמים המרכזיים למבול אותו הביא ה' יתברך על העולם בתקופתו של נח שבגינו התרחש הנורא מכל הוכרע הכף והם נדונו לאבדן היה הגזל המכונה במקרא חמס! כפי שנאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".
וכפי שרש"י על אתר מפרש: כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס – לֹא נֶחְתַּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל הַגֶּזֶל.
משמעות האקט הבא לידי ביטוי בפעולת הגזלן מול הנגזל הנה: חוסר הכרה ראשונית בקיומו של האדם כסובייקט בעולם, הן כמושג והן כתפיסה בזכותו הבסיסית של כל סובייקט לחיות ולהתקיים בעולם מתוך תחושה של נפרדות ועצמאות ומתוך תחושת הכרה והתחשבות בצרכיו מאווייו ורצונותיו.
הגזלן בפעולת הגזל מפקיע מהאדם את הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית של תחושת הסובייקטיביות. בני דור המבול גזלו והפקיעו את תחושת הנפרדות באופן סימבולי בכך שגזלו את רכושם בצורה ברוטלית לאור יום ובכך גרמו לאנשים סביבם לחוש שמבחינתם אין מרחב סובייקטיבי בעולם, מבחינתם המושג: 'אני ואפסי עוד' היווה את הטון השולט במרחב החיים שלהם. הם גרמו ונתנו לסובבים אותם תחושה שהכל נע סביבם, הכל הוא עבורם ונועד לשרת אותם בלבד!
התפתחות פתולוגית זו שהחלה ונשענה על נרקסיזם פתולגי קיצוני הובילה בסופו של דבר להתפתחותה והתקבעותה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית (מה שכונה בעבר פסיכופתיה).
הם עיוותו לחלוטין את המושג אותו תבעו חז"ל: "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין פרק ה' משנה ה') שמשמעו בכדי לקיים את העולם בצורה הטובה ביותר עבור כולנו, צריך האדם להכיר בכוחותיו הסובייקטיביים הייחודיים שנתנו אך ורק לו ולצד זאת ויחד עם זאת חייב הוא לזכור שכוחות הייחודיים לא נועדו עבורו בלבד, בכדי להתנשא על הזולת ולהשתמש בכישרונותיו הייחודים לו בכדי לפגוע חלילה בעולם ובנבראים שלצדו! אלא אך ורק בכדי לקיים את מחויבותו שלשמה נברא להפוך את העולם כולו למקום יותר טוב עבורו, עבור אחרים ועבור ה' יתברך שברא את העולם. זוהי זכות שהיא חובה!
כשיוצאים וחורגים מהמסגרת האנושית בה ברא ה' יתברך את האדם בצלם אלוקים שבו ומערערים על הזכות האלמנטרית הראשונית והבסיסית לקיום נפשו של האדם לזכות בהכרה בו ובייחודיותו כסובייקט נפרד בעל רצונות צרכים ומאוויים, האדם לא יכול ולא מסוגל לשאת את תחושת חוסר האונים הזו ואין לו יכולת נפשית ורגשית להתמודד איתם, הוא פשוט מתרסק!
ולא רק הוא מתרסק העולם כולו מתרסק! זוהי משמעותם של המילים בכתוב: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם", הארץ התמלאה- כלומר: לא יכלה עוד להכיל ולשאת את המציאות הלא אנושית הזו שעיוותה והשחיתה את כל הבסיס לקיומו של העולם שנברא בצלם אלוקים!
ולכן: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ": לארץ אין קיום כאשר השפה המדוברת בה היא חמס-גזל! החומסת וגוזלת את הבסיס הראשוני הקיומי של בן אנוש!
על ידי הגזל אנו מונעים מהאדם להיות מי שהוא ולהשלים את תפקידו עלי אדמות, תפקיד הייחודי לו עת ירדה נשמתו לעולם!
זוהי משמעותה של המצווה האמורה בפרשתנו: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס".
כאשר אני חובר עם אדם נוסף או כפי שמבאר הבעל שם טוב עם יצרי הרע להיות יחד עדי חמס כנגד חברי, בדבור לשון הרע עליו, אני חומס וגוזל ממנו את זכות ההכרה הראשונית והקיומית לה ובשמה בא לעולם כסובייקט נפרד בעל רצונות צרכים ומאוויים ייחודיים, ובעיקר את התכונה הייחודית לה זכה מלמעלה כשנשמתו ירדה לעולם כנברא נפרד ונבדל משאר הנבראים!
בכך אנו מונעים מהאדם להשלים את חלקו ומנת גורלו לה ייועד עת ירדה נשמתו לעולם! ובעצם אנחנו לא פוגעים רק בו אנחנו פוגעים בעצמנו בכך שמנענו מעוד אדם להשלים את מנת חלקו בעולם ולהשלים את תכלית כוונת בריאת העולם לעשות ולהקים לה' יתברך בית ומכון לשכון בו ולזרז את הגאולה האמיתית והשלימה!
אך יחד עם זאת ולצד זה חשוב לומר ולהדגיש: בכדי לחיות את חייו הראויים והנדרשים לו מתוך מלאות פנימית שלווה, רוגע ובטחון קיומי אל לו להיבהל מכך שיש מי שעסוק ומדבר בגנותו וחובר עם עד נוסף העלול לחמוס את ייחודיותו!
על האדם לעסוק בנחישות והתמדה באמונת ובצדקת דרכו עלי אדמות, עליו לדבוק ללא מורא וללא חת בשליחות הייחודית לו המבוססת על תכונת נפשו הייחודית לה זכה מלמעלה עת זכה וירדה נשמתו לעולם ולממש את עצמו דרך תכונתו הייחודית לו!
את תכונת הנפש הזו המצביעה על שליחותו של האדם ניתן ללמוד דווקא מהקושי הייחודי לאדם עלי אדמות.
הקושי הייחודי לאדם בא לידי ביטוי במצווה ספציפית בה וכלפיה הוא חש קושי מיוחד!
כמאמר חז"ל המובא בלשון התלמוד הבבלי "אבוך במאי הווה זהיר טפי"? כלומר: אביך במה היה זהיר ביותר )מסכת שבת דף קי"ח,עמ' ב'). לכל נשמה יש מצוות מיוחדות הקשורות לשליחותו של אותו האדם בעולם הזה, ולכן עליו להיות זהיר במיוחד במצוות או במנהגים אלה.
לכל אדם יש רגישות מיוחדת כלפי נושא ייחודי בו הוא עסוק בחייו עלי אדמות בין אדם לחברו או בין אדם למקום, בו הוא משקיע את כל כוחות נפשו ומתמסר אליו ביותר. זוהי אותה תכונה ייחודית לה זכה האדם מלמעלה ברדת נשמתו לעולם ודרכה הוא משלים את מטרת ירידתה לעולם הזה!
לכן אל לו לאדם לסמוך אך ורק על ההכרה הבאה מהזולת, אדם המחפש הכרה צריך לחפשה עמוק בפנים בתוכו, דרך אותה תכונה ייחודית לה זכה ברדת נשמתו לעולם, הצורך לחפש ולזהות את ייחודיותו הנו הדרך הישרה והבטוחה לממש את תכלית ירידת נשמת האדם עלי אדמות!
אדם החש שהנו שנוא ולא אהוב ונאהב על ידי אחרים, שהנו דחוי ולא רצוי, שהוא נרדף, או שהנו מושא ללעג וקלס בפי הבריות, נדרש לזהות את המקום בנפשו על מנת להבין מה משמעותה של תחושה זו, למה הוא מרגיש כך? מה מנת חלקו? ומה מנת סבלו? מה מגיע לי ומה לא? מדוע אני חש את תחושת חוסר ההכרה? מה זה אומר עלי? על מה זה מעיד אצלי בנפש פנימה? אך בעיקר מה אני אמור לעשות עם זה?
אדם התר אחר משמעות ייחודית לו ימצא בדרך כלל את התשובות לשאלותיו ולתחושותיו השונות העולות מלבו והמנקרות במוחו!
את תחושת הסובייקטיביות הזו ואת הפרשנות אותה הוא חש ומסביר לעצמו וחולק עם העולם שהוא איננו אהוב או נאהב בעיני עצמו, הוא חש דחוי ולא רצוי בפני עצמו, יש להפנות פנימה ולמצוא את האישור וההכרה בתוכי, החיפוש אחר אישור קיומי מהסביבה לא יפתור את תחושת המצוקה הגוברת והולכת אצל אדם החש את חוסר ההכרה מסביבתו! יש להביט עמוק פנימה ולהיות בעל הבית על קיומי, על עצם קיומי על ההכרה בי, אני ורק אני מעצב ובונה את תחושת ההכרה והשייכות לעולם סביבי!
גם אנו נדרשים בעת הזו להבין את גודל וצו השעה ואת הנדרש מאתנו בעת הזו! אל לנו להתעסק בחורבנו של עולם על ידי חמיסת וגזילת תכונת נשמתו הייחודית לה זכה האדם ברדת נשמתו לעולם בכדי למלא את תפקידו עלי אדמות!
כאשר אנו מתעסקים בחסרונות של האדם מדברים עליהם, כותבים עליהם וחולקים זאת עם אחרים אנו מונעים ממנו את האפשרות להשלים את שליחותו בעולם, אנו גוזלים ממנו את תכונת נפשו הייחודית ולא מאפשרים לו להיות מי שהוא!
ובכך אנו פוגעים גם בעצמנו, על ידי העיסוק בחסרונות הזולת אנו כביכול מונעים מה' יתברך להעניק לנו את הזכות ואת האפשרות להגיע לתכלית שלשמה נברא העולם לעשות ולהקים בית ומשכן לה' יתברך ולאפשר לעולם יותר טוב להתקיים כאן בעולם בגאולה האמתית והשלימה!
ההבנה העמוקה לכך שבאופן לא מודע אנו במו פינו חורצים את גורלנו, את גורל עתידנו ואת גורלו ועתידו של העולם כולו מחייבת אותנו בזהירות משנה, אנו חייבים לחשוב מאה פעמים לפני שנוציא מפינו מילה כאשר אנו באים לדבר על הזולת מטוב עד רע!
הזהירות מהדיבור על אדם אחר המזמינה באופן אוטומטי פגיעה בעצמנו אפילו מבלי שנדע מכך כלל! באה לידי ביטוי גם באופן בו אנו נוהגים עם הבריות כאשר אנו דנים את חברנו. כאשר אנו נזהרים ונשמרים ללמד זכות על חברנו, אזי אנו פועלים שגם כלפינו ינהגו משמים באופן של לימוד זכות, ולהיפך כאשר אנו לא נזהרים ודנים את חברנו לכף חובה אנו דנים את עצמנו לכף חובה ופוגעים בעצמנו מבלי מודעות לכך כלל!
הרעיון הזה נשען על אחד ההסברים הנפלאים של הבעש"ט למשנה במסכת אבות, וכך נאמר במשנה: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (פרקי אבות פרק ג' משנה א').
סדר הדברים לא מובן כלל: "דין" -"וחשבון", הרי מתחלה בא ה-"חשבון" ורק אח״כ בא ה-"דין"? כאשר נערך "חשבון" יש מקום להוציא פסק דין בהתאם לחשבון ומדוע, איפוא, נכתב כאן להיפך: "דין" ואחר־כך "חשבון"?
הדבר יובן לפי הביאור הנפלא של הבעש״ט למשנה נוספת בפרק זה (פרק ג' משנה ט"ז): "וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ". כלומר: מלמעלה נפרעים מהאדם רק "מדעתו", כשהוא עצמו פוסק את הדין על עצמו, אך האדם עצמו פוסק דין זה "שלא מדעתו".
כיצד יתכן הדבר? מזמנים לפניו אדם אחר, שעבר חטא דומה לשלו, ובהבעת חוות דעתו על מדת העונש המגיעה לאדם זה עבור חטאו הרי הוא פוסק את הדין על עצמו, ואז נפרעים ממנו על מה שעשה. וזה משמעות הביטוי "מדעתו ושלא מדעתו", "מדעתו"- היינו פסק הדין שלו עצמו, אבל "שלא מדעתו"-מבלי שידע כי בכך הוא פוסק את הדין בעצם על עצמו!
לפי זה יובן גם הביטוי במשנה א': "דין וחשבון", דין קודם לחשבון: מתחלה בא ה-"דין", כשהוא עצמו פוסק את המגיע לאדם אחר עבור פעולה זו, ולאחר מכן נערך עמו ה-"חשבון", בהתאם למה שהוא עצמו פסק את הדין על חברו שעשה גם הוא פעולה דומה, ולכן נפרעים ממנו באותה מדה ובאותו אופן בו הוא עצמו החליט לדון את חברו על מעשה זהה!
ישנו סיפור נפלא מהבעש"ט בימים שעדיין היה נסתר, נהג לנסוע ממקום למקום ולשאול יהודים לבריאותם ולמצב פרנסתם, כדי שהללו יענו לו בדברי שבח לה' – ברוך ה', תודה לה' וכדומה.
בעיירה אחת שמע על תלמיד-חכם מופלג, פרוש זקן מופלג, שכבר למעלה מיובל שנים התבודד בחדרו והגה בתורה כשהוא שרוי בתענית כמעט כל השבוע. הבעש"ט נכנס אליו ושאלו למצב בריאותו ולפרנסתו. הפרוש לא ענה, אלא סימן לעבר הדלת, לאות שייצא וילך.
הבעש"ט פנה לצאת ובעמדו בפתח פנה אל הזקן: "רבי, מדוע אתם גוזלים מה' את פרנסתו?". הלה נבהל והשתומם למשמע הדברים, והבעש"ט הסביר: "אנו חיים מהפרנסה שה' יתברך מרעיף עלינו, אך ממה מתפרנס, כביכול, ה' יתברך? זאת גילה דוד המלך בתהילים באמרו: 'ואתה קדוש, יושב תהילות ישראל'. אתה, ה' יתברך, שאתה קדוש, מהי ה'פרנסה' עליה אתה 'יושב'? – 'תהילות ישראל'! על-ידי שיהודים מהללים ומשבחים את ה' יתברך על הבריאות והפרנסה שהוא מעניק להם, מזה יש, כביכול, פרנסה לה' יתברך".
כך הם בדיוק פני הדברים בין בני האדם כאשר אנו מדברים ושחים בשבחו של הזולת הדבר מסב נחת רוח גדולה לה' יתברך והוא מחזיר לנו בכפל כפלים ומרעיף אלינו ברכות והשפעות בגשמיות וברוחניות!
לכן עם כל הקושי האדיר, הכעס, התסכול, הבלבול, נתאמץ ונרים את הראש נסתכל ונביט אך ורק קדימה, נשקיע את כל כוחותינו ומרצנו ב-איך אנחנו דואגים לעולם כולו להיראות יותר טוב, על ידי מחשבות טובות, דיבורים טובים ומעשים טובים כלפי הזולת. כאשר כל אחד ואחת מאתנו יתעסק בתפקיד הייחודי שלשמו ירדה נשמתו לעולם נמהר ונחיש את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!
שבת שלום ומבורכת
באדיבות מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
