'מה נשמע?'

זו לא שאלה סתמית.

זו שאלה קריטית.

כי מה שנשמע לאוזנייך,

יכול להשפיע המון על חייך.

ליאת רוריק, זמרת ויוצרת, משתפת בקשר האישי שלה אל הניגון החסידי ואל המתנות הנדירות שקיבלה מאת השם:

כילדה (מבית שאינו שומר תורה ומצוות), הייתה בי ידיעה מוחלטת וברורה שהקדוש ברוך הוא – הוא מבטחי. נהגתי לדבר איתו מתחת לשמיכה בלילה, לשתף במה שעובר עליי, לבקש על משפחתי בעת צרה.

בגיל 29 התחיל בפועל תהליך התשובה שלי אל דרך התורה והמצוות. זכיתי ללמוד ב"מכון אלטה" בצפת. כעת יש לי הזדמנות להודות שוב להשם, על הרב והרבנית רוזנפלד ש"עושים שם נפשות" ממש. שהיתי שם שלוש שנים. למדתי מבוקר ועד ערב בשקידה והתמדה, כשנפשי הבהמית בועטת ונלחמת על חייה…

במשך שלוש השנים הללו ו(עוד קודם לכן) עברתי מסע מטלטל מצד אחד, אבל שקט, בטוח ועוצמתי מצד שני.

זכיתי להתחתן ולהקים בית עם בעלי שיחי', יש לנו שני ילדים מקסימים, ב"ה. אנחנו גרים כיום במושב מנחמיה – מקום מיוחד, בו הרב והרבנית ועקנין שליחיו של הרבי המקסימים פועלים במרץ.

הקול של ה'

לא הייתי הילדה שמגיל שלוש עומדת על במות, וכל חלומה הוא להיות זמרת מפורסמת ומוערצת…

כשרון השירה זוהה אצלי בבית הספר התיכון. שרתי בכמה אירועים וקיבלתי פידבקים מבחוץ אך תחושותיי הפנימיות נעו בין חוסר ביטחון ותחושה שמשהו לא מדויק לבין השאלה "האם זה שייך לי באמת?"

הדרך שלי אל המקום בו אני נמצאת היום – הייתה רצופה במכשולים, חומות, קולות מנוגדים, תפילה מתמדת ומסירות נפש.

הכתיבה היא חלק מחיי מאז ומתמיד. מהרגע הראשון בו לקחתי גיטרה לידי – התחיל החיבור הפנימי שלי גם להלחנה ולשירה. יש לציין שכל השירים שכתבתי והלחנתי, באו במין השראה כזו, בלי מאמץ. לכן לעיתים לא נוח לי לקחת קרדיט עליהם. ולומר בפשטות כי הם שלי. להבנתי, כשהשירים שלי יהיו חלק אינטגרלי מעבודת השם שלי ואצליח לקיים את תוכנם אז אוכל לומר שהם שלי.

בכל אופן, התחלתי לשיר את שיריי לעצמי ולסביבה הקרובה. מסיבות שונות, לא הצלחתי להקליט אותם, להפיץ ולהתקדם בתחום. חשבתי, הרגשתי וגם אמרתי להשם, שאם אין זה רצונו ממני – אני מוכנה לוותר. המחשבה שהדהדה במוחי ללא הפסקה הייתה: 'השם נתן לי מתנה, כולם מסביב מאשרים את זה. אם כן, עליי להשתמש בכישרון הזה, הוא הרי לא ניתן לי לחינם'. מה שהנחה אותי היה הרצון לתת להשם מתנה מכוחותיי, דרך המתנה שהוא נתן לי.

אחר הצהריים אחד, עלתה בי מחשבה שאוכל לשיר רק לאחר שאזדכך.

לאחר מסע מרתק של חיפוש, מציאה, השגחה פרטית ובחירה – הגעתי ל"מכון אלטה" בצפת. כשהגעתי לשם – הרגשתי שהגעתי הביתה.

אחת הנקודות הקשות לעיכול עבורי במהלך מסע התשובה, היא העובדה שעל־פי ההלכה, אסור לאישה לשיר בפני גברים. זהו נסיון שאני מאמינה שכל זמרת ויוצרת מתמודדת או התמודדה מולו בעבר. בתחילה לא הבנתי מה רע בכך שאני שרה שירי נשמה והתבוננות.

באחד הערבים ישבתי עם חברה בחצר הקסומה של המכון וניגנתי. באווירה שנוצרה – יכולתי להיות כנה עם עצמי ולהבין, שבשירה מול גברים יש גם צד שני. בעיקר חיזקה אותי ההבנה ש…רגע, של מי הקול הזה שאני מרגישה עליו בעלות ויש לי דעה לגביו…? של הקדוש ברוך הוא. לא שלי. הרי ברגע אחד הוא יכול לא להיות בכלל, מכל סיבה שהיא. ובכלל, מה המטרה שלשמה קיבלתי את הקול שלי? הקול, כמו כל הכוחות והאיברים שלי, נועד לשמש לעבודת ה'. אז ברור שהשימוש צריך להתאים לרצונו!

כמו שהרבי אמר בחלוקת הדולרים לחזן – "כבד את השם מגרונך". המשפט הזה הולך איתי. זוהי תפילתי – לכבד את השם מגרוני.

הניגונים בחיי

באחת השבתות, בתחילת דרכי במכון, התכנסנו, כל בנות המכון, לסעודה, ושם ניגנו את סדר הניגונים. ממש הרגשתי אז את המאבק בין הנפשות. כמיהה לקודש מחד, ומחסום של קליפה מאידך. כאן חשתי שאני מתחילה להזדכך. בהמשך התחלנו ללמוד את ניגוני חב"ד בצורה מסודרת והם תפסו אצלי מקום של כבוד. בכל תקופה 'דיבר' אליי במיוחד ניגון אחר. למשל, כשהגעתי בפעם הראשונה לרבי, בקע מתוכי ניגון 'שאמיל'. ניגון המבטא געגועים של הנשמה לצור מחצבתה.

אני זוכרת שעת צוהריים אחת בה תקף אותי יצר של מחשבות לא טובות בעניין מסוים, ממש נשאבתי למקום החשוך הזה. ואז, כמו גלגל הצלה, עלה בי הניגון "עוצו עצה". ניגנתי אותו במשך זמן רב, כשקולי הולך וגובר. הניגון היה לי כאור גדול.

ישנו וידאו של הרבי מנגן "צמאה לך נפשי" עם החסידים, הסרטון עובד כך שהחסידים נראים כמו בתוך הרבי, מאוחדים כאחד. בכל פעם שאני רואה את הקטע הזה, ושומעת את קולו הקדוש של הרבי – אני מתרגשת. רואה בדמיוני עדר צאן ורועה נאמן. משה רבינו שמזין באמונה את חסידיו, המאוחדים איתו בייחוד ניצחי.

הייתה תקופה בה לקחתי החלטה להסתובב עם ניגון בפי. החלטתי לא לחכות למיצרים והגבלות שיש להתרומם מהם, ופשוט לנגן מראש. בעבודות הבית, עם הילדים, בדרכים… זה היה פשוט מדהים, זה רומם את כל המציאות שלי ואסביר: כשהניגון מתנגן 'נון–סטופ' – הוא מטהר את החוץ והפנים. כך שפתאום ההתייחסות שלי לסיטואציות כאלו ואחרות – השתנתה לטובה. לפתע עבודות הבית נעשו קלות יותר. ראיתי כי טוב, ושיתפתי אחרות כדי שגם הן תוכלנה להנות.

הרבי סיפר פעם בהתוועדות, בשמם של חסידי פולין, שכאשר חלה האדמו"ר ממודז'יץ, שהיה 'בעל מנגן' גדול, נסע לברלין, לשאול בעצת הרופאים. הרופאים אמרו שהוא זקוק לניתוח, אך הם אינם יודעים האם ליבו החלש יעמוד בכך. ביקש האדמו"ר שימתינו עד שיתעמק בניגון כלשהו, וכך לא ירגיש מאומה, ולא תהיה בעיה לנתחו. וכך היה. ("היכל הנגינה. השירה והניגון בתורתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א" עמ' לז. ב.)

ניגון, זה לא רק לשעת ניתוח. אפשר לנגן בכל שעה אותה היינו רוצות להעביר בקלות רבה יותר.

מסע התשובה שלי הוא תמידי, וקשור בקשר ישיר ועמוק אל הניגון החסידי. ניגון נטול ישות, טהור, מגלה שאין עוד מלבדו, מרומם את האדם וממלא אותו אמונה וביטחון. כשאני מרגישה שב"ה מאירה בי נקודה עמוקה בחסידות – זה גורם לי לעיתים להתחיל ניגון, להתמסר אליו ובאמצעותו לבטא תחושה חסרת מילים. גם חלקים רבים מהתפילה 'מתנגנים' לי…

אני מחוברת מאוד לפתגם היומי של כ"ב תמוז: "אבי אדוני מורי ורבי אמר: פתגם חסידי מביא לצלילות הדעת ו"מנקה" את הלב. הנהגה־טובה חסידית מאירה את הבית. ניגון חסידי מחזק את התקווה והביטחון, מביא שמחה ומעמיד את הבית ואת בני הבית בקרן אורה". הפתגם הזה בעיניי מגלה את המתנות המאירות כל כך של החסידות, שנותנת לנו כלים נגישים כל כך, והשימוש בהם משפיע עלינו מיידית.

השליחות שלי

זכיתי לקבל מהרבי באמצעות אגרות הקודש תשובות מיוחדות ומחזקות על החשיבות שבשימוש בכישרונות כדי לקרב את ילדיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ושיש לוותר לשם כך על ה'אגו'. בלשונו הקדושה, הרבי סילק את ספקותיי.

כיוון שמעלת הנגינה גדולה כל כך, ייסד כ״ק אדמו"ר הריי"צ קבוצה בשם ״ניחו"ח״ שמטרתה: ״לנצל הניגונים להפצת המעיינות חוצה, להפיץ חסידות ולהאיר את העולם כולו על ידי עניין הנגינה, שמגיע וחודר עד עצם הנפש, ולכן כשיכנסו עניין זה במקום המתאים (ובמקום ספק – ספיקו לקולא), וינצלו זאת כפי הכוונה, הנה סוף כל סוף יפעל הדבר שיונח עניין בחסידות ועד ש'יטביעו' את כל ה'חוצה' עד שכל ה'חוצה' יהפוך למעיינות" (שם עמ' מ). אני משתדלת להגשים מטרה זו בהופעותיי.

זכורה לי במיוחד הופעה אחת, בה הניגונים רוממו אותנו למקום אחר, אני מניחה שכולן שם חשו כך. כפי שהרבי מסביר, שבכוחו של ניגון להעלות את המנגן ואת השומע כאחד, מעל למדידות והגבלות. אישית, הרגשתי באותו ערב שהקול שלי נוסע ונשזר בין כל הקולות שהיו שם, אם אתבטא באופן רוחני יותר הרגשתי שקול הנשמה שלי שזור בין כל קולות הנשמות ששם.

הייתה שם התמסרות לניגון.

קיבלתי עד כה תגובות מרגשות מאוד. פעם ניגשה אליי מישהי ואמרה שעוררתי לה את ה'יחידה', ופעם ניגשה אליי מישהי וסיפרה שלפני ההופעה היא סבלה מכאבים ברגליים, ובאורח פלא, הכאבים חלפו בשעת הניגונים. בהזדמנויות נוספות נאמר לי שקולי מרפא, מרומם ונוגע בנשמה. בעבר חשתי שלא בנוח לשתף בתגובות כאלו, אך, ב"ה, כיום אני יותר מבינה שמדובר במתנת שמיים, ומתפללת להמשיך ולעשות בעזרתה נחת לה', ולהנצל מענווה של שקר.

בתקופה האחרונה אני, ב"ה, זוכה לממש רצון חזק שלי, לקיים ערב שכולו ניגוני חב"ד של רבותינו נשיאנו, ובו אני משתפת מידיעותיי המעטות ביחס לעומק העצום של הניגון ומשמעותו בעבודת האדם; מנגנת את הניגונים באופן המדויק ביותר שאני יכולה, בצורה שתאפשר לימוד וחיבור של הנשים אל שירת הניגון והכוח הטמון בו.

בנוסף לכך, יצאתי במופע ״מסע ומתן באמונה״ בו אני שוזרת את סיפור חיי מנקודת מבט אישית וחסידית, דרך ניגונים, שירים ולחנים מקוריים, כשמטרת הערב היא לגלות את האמונה והבטחון הטמונים בכל אחת. משתוקקת להאיר כל מקום ששייך לחלקי עד לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ניגון של גאולה

בתקופה האחרונה, אני מחוברת במיוחד לניגון: "בך בטחו אבותינו", ומנגנת אותו רבות. הוא נותן לי המון כוח, ביטחון וחיבור לאבות הקדושים. בכל פעם שניגנתי אותו הזכרתי לעצמי שהמילים משפיעות על המציאות ושבעזרת השם נזכה ל"אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו״.

שלימותה של יציאת מצרים הייתה קריעת ים סוף, שלאחריה פצחו עם ישראל בשירה אדירה, שכוונה גם לזמן הגאולה ותחיית המתים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בכוח הניגון נצא מכל המיצרים וההגבלות, אל הגאולה האמיתית והשלמה בעז"ה.

באדיבות מגזין עטרת חיה