לכולנו יש שאיפות וחלומות, ואנו מייחלות לחולל שינויים בחיינו. אך שינויים דורשים אומץ, תעוזה ורצון לעשות את הדברים אחרת מכפי שהורגלנו, וזו הסיבה שקשה לנו לשנות ולהשתנות. כשאנו בכל זאת מעיזות להתחיל תהליך, אנו נתקלות לעיתים במכשולים שמרתיעים אותנו.

הודיה אביטן, לאה בן זאב ותקווה קאשי חוללו השנה שינוי משמעותי בחייהן, למרות כל האתגרים שבדרך, והן משתפות אותנו בתהליכים מעוררי השראה ובתובנות חשובות.

ספרי קצת על עצמך

הודיה: אני בת ארבעים ושלוש, חוזרת בתשובה, אימא לארבעה ילדים מתוקים, ואשת איש–צבא לשעבר, שהשתחרר והפך לאברך. אני מאפרת במקצועי, בעלת סטודיו לאיפור, שיער וטיפוחי יופי, ונוסף על כך מלמדת איפור במגמת איפור בתיכון.

לאה: אני בת עשרים ושש, שלישית מתוך תשעה ילדים. אני גרה בבית חלקיה, ובמקצועי אני שחקנית, זמרת ויוצרת. אני דוברת שלוש שפות: עברית, צרפתית ואנגלית, ואוהבת מאוד את עולם הבמה. עם כל זה, יש לי שיתוק מוחין על רקע פגות, שמתבטא בכך שאני יושבת על כיסא גלגלים ומתמודדת עם קשיים מוטוריים ועם לקות למידה שאני מרגישה בחיי היום–יום שלי. כך נולדתי ואינני מכירה משהו אחר.

תקווה: אני מוזיקאית בעלת עיוורון, בת עשרים ושלוש ומתגוררת בנתניה.

השינוי שלי

איזה שינוי משמעותי עשית השנה?

הודיה: השינוי המשמעותי שלי הוא ההתקרבות לעצמי דרך ההתקרבות לקדוש ברוך הוא, ממקום נכון ואמיתי יותר מבעבר.

לאה: בשנה האחרונה חשפתי לעולם את סיפורי האישי, ויצאתי במופע עוצמתי ונוגע ללב שנקרא "משחק הכיסאות". המופע מציג אפיזודות ותובנות מחיי.

תקווה: השינוי הגדול שעשיתי הוא המעבר מהלימודים אל החיים האמיתיים והקמת עסק עצמאי בתחום המוזיקה. הלימודים בכלל לא היו אמורים להוביל אותי לכאורה להוראת מוזיקה בבתי ספר, או ללימודי המשך של תרפיה במוזיקה, אבל הקדוש ברוך הוא, עם החיים שנתן לי והרצונות שנטע בי – הוביל אותי לבצע מופעי שירה, לפתוח אולפן הקלטות וגם ללמד מוזיקה בסייעתא דשמיא. הכול היה חדש בעבורי, ויש דברים שלמדתי לבד במהלך הכניסה לעבודה.

מה הניע אותך לעשות את השינוי?

הודיה: אימי חלתה במחלה, ל"ע, ודווקא זה גרם לי להתעוררות רוחנית מדהימה, וסייע לי להרגיש את הבחירה של הקדוש ברוך הוא בי, ואת הבחירה שלי בו. התחלתי להקשיב לשיעורי תורה.

בוקר אחד, בעודי מקשיבה לשיעור, הבחנתי בכך שבתי, טליה, שיש לה צרכים מיוחדים, רוצה לומר לי משהו לפני יציאתה להסעה שתיקח אותה לבית־הספר. עצרתי, והיא אמרה לי שקיבלה החלטה להתחיל ללבוש חצאיות (היא לבשה עד אז מכנסיים, כי התקשתה ללבוש חצאיות במצבה המיוחד), והיא הוסיפה ואמרה לי (בדיבור הלא ברור שלה, שאני מבינה היטב): "אימא, אם אני מסוגלת, גם את יכולה". אמרתי לה שאחשוב על זה. היא נתנה לי נשיקה של בוקר טוב, יצאה, והותירה אותי המומה ונסערת. היה לי ברור שיש כאן משהו.

הרמתי את עיניי לקדוש ברוך הוא, ביקשתי ממנו שייתן לי סימן וכוח, והמשכתי להקשיב לשיעור. לתדהמתי, הרב עבר פתאום לדבר על נושא הצניעות. אני ראיתי בכך גילוי אלוקי. השגחה פרטית גלויה. פניתי לקדוש ברוך הוא בבכי של התרגשות, ובמילים פשוטות אמרתי לו שאני מבינה ויודעת, שאני בתוך משבר, למטה, בתחתית, והמטרה של כל זאת היא שאתקרב אליו ואבטח בו באופן עמוק וחזק יותר. הכול רק ממנו, ולטובתי. ברור לי שהוא אוהב אותי, ורוצה שיהיה לי טוב ושאגיע לעלייה גדולה הרבה יותר. וכך היה, בסייעתא דשמיא. זכיתי להתחזק בצניעות בלבוש, לעבור לטלפון נייד פשוט, להתחיל להתפלל תפילה אחת ביום, לומר תהילים, לקרוא קריאת שמע לפני השינה וללכת לבית הכנסת בשבת. כך שברתי את הרגילות שלי, ובכל פעם שהתקדמתי במשהו, אפילו קטן – השם החזיר לי בטוב כפול ומכופל!

לאה: הרצון לייצר שינוי תודעתי בנוגע לתפיסת אנשים עם מוגבלות, והרצון לתת לנשים ובנות כוח ותקווה. זה משהו שתמיד חלמתי לעשות. והדבר שגרם להפיכת החלום למציאות הוא האבחון התעסוקתי הכושל שנערך לי מטעם ביטוח לאומי, ובו נקבע שאני כשירה לתעסוקה מוגנת בלבד. יצאתי משם בכאב גדול ובהחלטה נחושה: "בעזרת ה', עוד אראה לעולם למה אני מסוגלת!" אז גמלה בליבי ההחלטה להנגיש לעולם את סיפור חיי בצורה מקצועית.

תקווה: האמת שהיו אלו חלומות ילדות נסתרים, מאלו שלא חלמתי להגשים, אבל הקדוש ברוך הוא הוביל אותי אליהם. בשנה השנייה ללימודי המוזיקה שלי, הכרתי את הזמרת שירה לינשה והתחלתי להופיע. ואף שעשיתי זאת גם קודם, לימודי המוזיקה גרמו לי להתייחס לעניין יותר ברצינות. פתאום נכנסתי לקבוצות ולפורמים של מוזיקאיות ובעלות אולפן, והתחלתי להקליט שירים באולפן בתדירות גבוהה, כאמצעי לשחרור ולהרפיה.

כשהלימודים הסתיימו, הרגשתי שאין בי די כוח ובשלות ללמוד תרפיה, ולא מצאתי את עצמי בהוראה גם כי אני עיוורת, והרגשתי שהמשמעת מתקילה אותי במבוכה חזותית לא נעימה מול בני אדם. ואז צפו להם החלומות הישנים, אותם התחלתי, בסייעתא דשמיא, להגשים בעידודה של המורה שלי לפיתוח קול. מי היה מאמין אז שאני אדע לשיר נכון ויפה כמו היום…

אתגרים

אילו קשיים היו לך בדרך לשינוי?

הודיה: בעלי תמיד רצה שאתחזק, אך ברגע האמת הוא התקשה לעכל ולקבל את השינוי הקוטבי והמהיר, ונלחץ ממנו. גם מול ילדיי והסביבה הרחוקה יותר זה לא הלך חלק. נוסף על כך, המעבר לטלפון נייד פשוט צמצם והגביל את אפשרויות הפרסום, שהיו חשובות לי מאוד בגלל עבודתי.

לאה: רציתי להירשם ללימודי משחק כדי לרכוש ידע ולקבל כלים שיוכלו לסייע לי בבניית המופע שלי. חמישה בתי הספר למשחק שאליהם ניסיתי להתקבל סגרו את שעריהם לפניי בגלל רתיעתם מהמגבלה, רובם עשו זאת כבר בהיכרות טלפונית. משראיתי שכך – החלטתי להתקדם בלעדיהם. במהלך בניית המופע, שארכה כשנתיים וחצי – התעוררו לא מעט קשיים ואתגרים. לא פעם חשבתי לסגת.

תקווה: האמת שהחיים שלנו הם כנראה הקשה של הלחם. אני אוהבת להשתמש בעיקר במילה אתגר. יש לי עדיין הרבה אתגרים, שלא את כולם אני מצליחה לפתור. יש קושי בראייה, שמפריע לי בהרבה דברים טכניים, כמו הכנת מודעות פרסום והתעסקות בעיצוב גרפי. אלו הן נקודות שבהן החסר מורגש יותר. נוסף על כך, כעצמאית, אני חווה לפעמים תחושה של בדידות. כי במקום העבודה שלי אין חברה, אלא רק קולגות, וכל אחת חושבת על הביזנס של עצמה. לפעמים אני גם נדרשת להתמודד עם ביקורת צודקת יותר או פחות. בכלל, בתחושה שלי, שינוי הוא תהליך משמעותי, ויש בו ממד של ניסיון, סוג של מדד לרמת האמונה שלי ולעוצמתה.

מה נתן לך כוח לשנות, בפרט מול הקשיים?

הודיה: מול הקושי התחזקתי בביטחון בה', וחידדתי את ההבנה שנבטה בי, שלאמיתו של דבר – הקושי הוא מתנה מה' שאוהב אותי ורוצה בהתקדמותי, ועליי להודות עליה. ביקשתי ואני ממשיכה לבקש מה', שעם כל אתגר – ייתן לי את הכוחות לעמוד בו, ולעשות רצונו כרצוני. מלבד זאת, הזכרתי לעצמי תדיר שהשינוי הוא אישי שלי. הוא אינו מחייב אחרים, ולכן עליי להיות סבלנית, רגישה ומכבדת.

לאה: בזכות כוח רצון וצוות של שליחות טובות (כאן המקום להביע תודה גדולה לכותבת והבימאית חיה ריינר, לאסתר קליפא וצוותה, לשירה אסולי, לשחקניות ולאחרונה חביבה – להודיה אחותי, שהיא קודם כל אחות מסורה, ואחר־כך גם מזכירה ומנהלת מופע בפועל) ותפילה שבאה מהלב – צלחתי בסייעתא דשמיא את המסע הזה. למדתי אז לפנות לעזרה בעת הצורך, כדי שיהיה קל יותר להתמודד בלי להתמוטט, חלילה. כשרציתי להתייאש, עמדו מול עיניי בנות במצב דומה לשלי, שנותרו בצל כי לא האמינו מספיק בעצמן. אני שאפתי להיות במקום אחר.

תקווה: בעיקר ההורים שלי. אבא שלי נותן לי שיחות חיזוק בעת צורך. לפעמים הן קשות להפנמה, ואינן מתאימות למצב הרוח הקודר שבו אני שרויה, אבל בסופו של דבר, אני מודה לו על כך. גם לימודי המקצוע (תורת הסאונד, פיתוח קול ונגינה בפסנתר) נתנו לי הרבה. וכן, העידוד של האנשים בסביבתי, הדיירות בבתי האבות שבהם עבדתי, שהיו נותנות לי פידבק חיובי, והציור שרקמתי לי מול עיניי של התגשמות החלומות והרצונות – כל אלה נתנו לי כוח.

איך את מרגישה היום עם השינוי?

הודיה: נפלא. אני מאושרת, מחוברת יותר לה' ולמהות הפנימית שלי.

לאה: אני מודה לה' על הזכות שהוא מעניק לי בטובו, לתת לבנותיו שעת איכות של חוויה רב חושית מלאת רגש, הומור ותוכן. חוויה שמכילה מטען של אמונה, אמון וחוסן. אני מרגישה שהחשיפה הזו נתנה לי הזדמנות והזמנה לתהליך פנימי של ריפוי, שכלל נגיעה במקומות עמוקים בתוכי, ועיבוד שלהם לכדי דבר בשל.

תקווה: האמת שאני עדיין שרויה בתדהמה, ולא מאמינה שאני, ברוך ה', מגשימה את חלומות הילדות שלי. זה סיפוק גדול. הרגשה של בחירה. אני יושבת ונזכרת שכילדה בת שש ישבתי על הספה ליד המערכת של קלטות השירים, ואימא שלי שאלה אותי מה החלום שלי. סיפרתי לה אז שאני מדמיינת שאני מופיעה על במה וכולם מוחאים לי כפיים, ושאני רואה את עצמי מקליטה באולפן אנשים וגם את עצמי הרבה הרבה הרבה.

עם כל זאת, עדיין יש אתגרים. כמו בכל עסק מתחיל, הרווחים עדיין אינם גדולים, ויש גם הפסדים. אני משתדלת לעבוד בשיטת "תחשוב טוב – יהיה טוב".

כיצד הסביבה מגיבה לשינוי שעשית ומושפעת ממנו?

הודיה: כיום, הסביבה מפתיעה אותי לטובה בכל פעם מחדש. זכיתי לראות בעיניי את נכונות האמרה "אל תנסה לשנות את סביבתך. השתנה בעצמך, והסביבה תשתנה בהתאם".

לאה: אני מקבלת תגובות רבות של נשים שמתרגשות מהמופע, ומתפעלות מרמת ההפקה הגבוהה שלו. נגעה בי במיוחד תגובה בלתי מילולית של נערה, מוגבלת אף היא, שישבה וצחקה בהזדהות כמעט לאורך כל המופע. ריגשה אותי מאוד גם מנהלת בית־ספר, שלאחר שצפתה בהופעה שלי, הזמינה אותי ליום היערכות בבית סיפרה, כדי שאחשוף את הצוות לעולמי, ובכך אעזור לו לקלוט בצורה מיטבית תלמידה עם מוגבלות שמתעתדת ללמוד בו.

תקווה: השינוי שעשיתי כולל פתיחת אולפן ביתי, שאליו מגיעים לקוחות כדי להקליט שירים. המשפחה שלי מסתגלת לזה שאנשים זרים נכנסים הביתה, מה שלא רווח כל כך אצלנו בעבר. כילדה, כשהייתי מזמינה הביתה חברות, נוצר לחץ שהבית יהיה מסודר כראוי. כיום בני הבית מקבלים בשלווה, בטבעיות ובפשטות את האורחים.

הדבר שהכי משמח אותי הוא שאחותי חיה תהילה, שהיא גם כנרית בעלת חוש שמיעה חד במיוחד, עוזרת לי ומעודדת אותי בלי סוף, וכך גם ההורים והחברות מן העבר. העידוד הזה עוזר לי מאוד. בלעדיו כבר הייתי מתייאשת מזמן. אז אני מוצאת פה גם מקום לומר תודה שיש סביבה עוטפת. אם לא זה – כנראה השינוי היה הופך ממאתגר לבלתי אפשרי.

מהו המסר או הטיפ שלך למי שרוצה לחולל שינוי ומתקשה לבצע אותו?

הודיה: תאמיני שאין משהו שאינך יכולה לעשות, ואין דבר העומד בפני הרצון! בקשי מה' שיעזור לך. שתפי אותו בכך שאת רוצה מאוד לשנות, וצריכה שייתן לך כוח, כי את מרגישה קטנה מדי לפעמים. מניסיון, זה עובד. אגב, אימא שלי החלימה, ברוך ה'.

לאה: אני בוחרת להביע את המסר שלי אליכן הקוראות במילים מתוך המופע: "כן. אתן שם. את ואת ואת ואת. כל אחת מכן. אם מישהי אומרת לכן שאתן לא יכולות – באותו רגע תגידו לעצמכן: 'אני מתפטרת מתפקיד הלא יכולה', כולנו מתפטרות עכשיו מתפקיד הלא יכולה. יש לנו עבודה חדשה. קוראים לה – אני מגשימה!"

תקווה: פחות לבוא בגישה של: "אני רוצה שינוי", אלא פשוט לזרום עם החיים ולא להיבהל משינויים. עם זאת, חשוב להקשיב לרצון הפנימי, ולממש אותו בצורה שקולה והגיונית, אבל בלי הרבה פחד ודאגה. כשה' רוצה – מתרחש  שינוי. בעצם, שינויים מתרחשים כל הזמן, אלא שלא לכולם אנחנו שמות לב. האמת היא, שאנחנו מסוגלות להתרגל ולהסתגל הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אז אם את רוצה משהו, ומרגישה אליו חיבור – אל תחששי לשנות. בהצלחה!

לקבלת פרטי התקשרות עם המרואיינות: [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

אני מאמינה  שרבות מהקוראות זוכרות את עצמן כבחורות בראש השנה ב–770 כשהן נוכחות בכל התפילות במלואן ומנצלות כל רגע פנוי לאמירת תהילים. וכשהגיע השלב שבו הן נישאו וזכו לחבוק ילד, ראש השנה שהכירו עד היום כאילו נמוג, ובמקומו הופיע ראש השנה אחר, שבו בית, ילדים, תקיעות וגעגוע… גם ההכנות לראש השנה קיבלו צביון שונה. במקום רשימת המאמרים והשיחות צצה לה רשימת קניות… נדרשים זמן ועבודה כדי להבין שלכל תקופה מאפיינים משלה, והתפקידים משתנים. כאשר אישה תלמד חסידות אין–סוף ולא תדאג למאכלי החג ולביגוד למשפחה – תהיה פה החמצה…

״תלמוד שמביא לידי מעשה" 

אין כוונתי שאישה אינה אמורה ללמוד ולהטעין את עצמה במזון רוחני, חלילה. להפך. היא מוכרחה! אנחנו חייבות תודה עצומה לרבי מה״מ גם על כך שבזכותו אנחנו מרגישות צורך לדעת אלוקות, וברור לנו שעלינו ללמוד חסידות כדי לעבוד את ה' ברגש, באהבה וביראה ובלב שלם, ואין לנו אפשרות להסתפק בתמיכה בלימודו של הבעל, כמו נשים חרדיות אחרות. הידע והמושגים שיש לנו מאפשרים לנו לחוש את התוכן הפנימי שקיים, למשל, במאכל שאנחנו מכינות. הלימוד נותן לנו טעם, ומסביר לנו מה עומד מאחורי העשייה שלנו, ולשם מה היא נחוצה. הוא משמש דלק, מזרים בנו אנרגיה ומניע אותנו לפעולה. הוא מכניס משמעות ונופח נשמה וחיים בעשייה הטכנית שלנו לכאורה, גורם לכך שתהיה בה כוונה פנימית, מעורר בנו מוטיבציה ורצון להשקיע.

אמרו חז"ל: "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ', ע"ב). כלומר, התלמוד גדול כי הוא משפיע בעוצמה על המעשה שלנו, ויוצק לתוכו ערך. העניין חשוב כל כך, שמדובר במחלוקת הראשונה שישבו החכמים לאחר החורבן, בעודם לומדים תורה בסתר. בזמן ובמצב הקשה הזה בער להם ליישב את הספק מה גדול יותר, תלמוד או מעשה, והם לא נחו ולא שקטו עד שהגיעו להכרעה הנזכרת לעיל.

מובן אם כן, שאם הלימוד אינו מביא לידי מעשה, הרי שהעיקר חסר חלילה מן הספר… [במאמר מוסגר אציין שכשיבוא המשיח, ישתנו פני הדברים, ודווקא המעשה הוא שיביא אותנו ללימוד. אנחנו ניגע במשהו גשמי, ודרכו נראה אלוקות, ככתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב, יא). בדומה לכך, ידועים דברי המדרש: "לעתיד לבוא, אדם הולך ללקוט תאנה בשבת – והיא צווחת ואומרת: שבת היום!" (מדרש תהילים מזמור ע"ג בסופו) בנוגע לעניין זה, הרבי כותב בלוח "היום יום" לט"ו באדר א', שושן פורים קטן: "עכשיו שותק הדומם, דורכים עליו והוא שותק. אבל יבוא זמן בגילוי של לעתיד, שהדומם יתחיל לדבר, לספר, והוא ידרוש, באם בעת ההליכה לא חשבו או דיברו דברי תורה, למה דרכו עליו".]

אל תוותרי על הלימוד, את חייבת אותו לעצמך, וזקוקה לו לפחות כמו לכוס הקפה בבוקר. כשתפנימי שהלימוד מוכרח להיכנס לתוך הלו"ז שלך, תצליחי, בעזרת ה', לעשות זאת. כל אחת יודעת מהחיים שלה שכך זה בגשמיות הפשוטה. כשמבינים שאין ברירה אחרת – עושים ומצליחים, בסייעתא דשמיא. [פעם הרב טברדוביץ דיבר על כך שנשים המטופלות בילדים קטנים פטורות מתפילה, אך ציין שצריך לעשות חשבון נפש, ואם אישה מדברת בטלפון שעתיים (או מתעסקת בו), אז לא בטוח שהיא פטורה…]

לנו, חסידות חב"ד, יש, ברוך ה', הנחה פשוטה וברורה, שמה שצריך להיעשות, נעשה באש ובמים. כך זה בלימוד, כשקל וגם כשלא ממש, כך זה ב'מבצעים', כשמרגישים טוב יותר או פחות, כשזוכים לראות פירות וכשנדמה שהם אינם. כי לרבי זה חשוב, ולא פחות מכך – זוהי טובתנו האישית! זכרי שהאפשרות והזכות שיש לך ללמוד ולחיות עם הזמן היא מתנה שאינה מובנת מאליה כלל.

רק מצאי את הדרך להתאים את צורת הלימוד ואת כמותו לנתוני החיים שלך. אם מורכב לך כרגע לצאת לשיעור, האזיני לשיעור מוקלט תוך כדי בישול… הארץ מלאה דעה. רק תבחרי את הדרך שאת מתחברת אליה ותהיה ישימה, פרקטית, ריאלית ומחוברת למציאות חייך. שבי וערכי עם עצמך תיאום ציפיות קצרצר, השתדלי להביא בחשבון את כל הפרטים (הכוחות, הילדים, ה'מבצעים', האורחים, רמת העזרה שיש לך…), ולבנות סדר עדיפויות נכון, ותראי שבעזרת ה' תגיעי לתקופת החגים ממקום רגוע יותר, מאוזן ושלם. יתר על כן, המבט שלך על החיים ישתנה.

"ולכוונה אחת … נבראו" 

כחסידות חב"ד, אנו יודעות שגשמיות ורוחניות אינן מנותקות זו מזו, ואינן סותרות זו לזו. להפך. הגשמיות והרוחניות הולכות יחד, שלובות זרוע. הרוחניות חודרת בגשמיות ומשפיעה עליה, והגשמיות מצידה משרתת את הרוחניות ומבטאת אותה, כמילותיו של הרבי הרש"ב המובאות ב"היום יום" ז' בכסלו: "חכמת הגברת הצורה על החומר, הוראה במעלת חומר מזוכך ובמעלת הצורה כשנקבעה בהחומרי, והתכללותם יחד מבלי אשר ימצא ראש וסוף, להיות כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן, אל אחד בראם, ולכוונה אחת לגלות אור קדושת חביון עוזו יתברך נבראו, ושניהם כאחד דוקא משלימים אותה השלימות, אשר עלה ברצונו יתברך – חכמת תורת החסידות". זכינו לקו ברור מאוד בעניין, בשונה מחוגים אחרים, שבהם יש חוסר בהירות בנושא היחס לגשמיות והאיזון הנכון בינה ובין הרוחניות.

זכינו להיות חסידות של הרבי, ולכן אנחנו מבינות שהכנת אוכל וקניית בגדים חגיגיים הן חלק מההכנות הרוחניות שלנו לקראת החג. מחד גיסא, ברור לנו שאין עניין להשקיע בגשמיות כשלעצמה בסתם יום של חול, ללא סיבה מיוחדת, ולאידך גיסא, אין לנו ספק שכשמדובר בסעודת שבת למשל, לא נחסוך בהוצאות 'כי זו גשמיות', אלא להפך. נשתמש בגשמיות כדי לפאר ולהדר, בידיעה ברורה שזהו התפקיד שלה.

היות שהגשמיות והרוחניות משתלבות זו בזו, ומשלימות זו את זו, מובן שאנחנו מתכוננות לראש השנה לא רק כשאנחנו מאזינות לשיעור חסידות או מתיישבות ללמוד נקודה משיחה, וההכנות הגשמיות שלנו לחג אינן (רק) כורח המציאות. אין צורך להתחבט כיצד נצליח 'להכניס' הכנות רוחניות בתוך קלחת ההכנות הטכניות, כשאנחנו עדיין מנסות להתרגל בחזרה לשגרה של שנת הלימודים. כי לא מדובר פה בשתי חזיתות הדורשות את התייחסותנו ואת תשומת ליבנו, אלא בחזית מאוחדת, שמטרתה אחת ויחידה, מילוי רצון ה'.

באיזה אופן לעשות זאת כרגע? מעבר לתורה ולמצוות ולהוראות הרבי, אין כללי זהב חד–משמעיים. כל אחת תשב ותחשוב, ובעת הצורך תתייעץ עם המשפיעה מה נכון לה ולביתה, בתקופה הספציפית שבה היא נמצאת עכשיו. החיים דינמיים ומלאים בשינויים, ולרצון ה' יש מה לומר בכל סיטואציה. צריך תמיד להיות עם יד על הדופק, בביטול ובכנות פנימית, ולשאוף, להשתדל ולהתפלל שנעשה את הדבר הנכון. בכל מקרה, עצם העובדה שיש תכלית אחת מול העיניים, ובה אנחנו ממוקדות, כבר מביאה לנו מנוחת הנפש ושלווה פנימית. כפי שאומר הרבי בשיחת ה'דבר מלכות' לפרשת במדבר: "דוקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם".

שירגישו שזו זכייה יקרה

מעניין לעניין באותו עניין, יש חוגים שבהם לא קונים בגדים חדשים לראש השנה, כדי להרגיש את אימת הדין. בבית חב"די אין מניעה לקנות בגדים חדשים, להפך. בגלל היותנו חסידים של הרבי לא שייכת אצלנו אימת הדין, כי אם יראה, כובד ראש, רצינות ורוממות, זמן ששומרים עליו ומנצלים אותו, לא מתוך פחד מה יהיה בעתיד חלילה, אלא מתוך מודעות לערך וליוקר של הזמן הזה, לכמה שהוא נעלה. דוגמה לדבר: יש אדם שישמור על כספו וישתמש בו נכון, בצורה חכמה, מתוך פחד מהיום שבו תכלה פרוטה מן הכיס והוא ייוותר רעב וחסר כול. לעומתו יש אדם אחר, שגם הוא ישמור על כספו וישתמש בו בחוכמה, אך זאת כי הוא מודע לערכו של הכסף, ולכך שבאפשרותו לרכוש בעזרתו דברים משמעותיים, ולכן, אין הוא מעוניין לבזבזו. מובן שאנחנו נזדהה עם האחרון, משום שאין לנו ממה לחשוש, ובפרט לאור דבריו הקדושים של הרבי: "שבני ישראל הם 'אומה' שכזו … שעוד לפני שישנו הפסק דין בפועל יודעים הם כבר בוודאות שהדין יהי' לזכות … עד שהוודאות באה לידי ביטוי ופועלת שינוי בלבושים ובמאכלים ומשקאות שלהם בראש השנה ('אכלו משמנים ושתו ממתקים')".

אם כך, דאגי שגם הנפש הבהמית שלך ושל בני משפחתך תבין ותרגיש שמדובר ביום של זכייה בדין, יום שצריך להיחוות כמשהו טוב וחגיגי. לי אישית חשוב שכל ילד יקבל לכבוד החג משהו שיסייע לו להרגיש את ההתחדשות. זה יכול להיות ספר, משחק או פריט לבוש. אני גם משתדלת שבכל סעודה יהיו מאכלים שאהובים על הילדים. שאלי את ילדייך מה הם רוצים שתקנו לכבוד ראש השנה. מה יעזור להם להרגיש את המיוחדות שבו. זו יכולה להיות שתייה מתוקה שבדרך כלל לא עולה על שולחנכם, או חד–פעמי יפה ומכובד, שיוסיף לאווירה… כללו של דבר: תשתדלי שראש השנה ייזכר אצלם וייחקק בהם כמשהו חיובי, ולא כזמן של לחץ, מתח או היסטריה, חלילה. קחי לתשומת ליבך את העובדה שאנחנו מגדלים דור של גאולה, שאיתו צריך לדבר בטוב, אחרת זה לא עובד.

הדגש בדורנו הוא על קו החסד ועל הליכה בדרכי נועם, כפי שהרבי מלמד אותנו בנוגע לחינוך בכללותו. זה נכון גם בנוגע לראש השנה, היות שאנו רוצות לחרוט בפנימיותם של ילדינו זיכרונות טובים ומוארים, ובפרט כשמדובר בעניין רוחני חשוב כל כך.

שמעתי פעם רעיון יפה מאיש חינוך: אבא ואימא צריכים לזכור שהם ה"בית חב"ד" בעבור הילדים שלהם. כלומר, כמו ששליחה חושבת תדיר: 'מה יגרום למקורבים להרגיש שמדובר במשהו מיוחד?', 'מה יחבר אותם?', 'איך נציג ונייצג להם את התורה, המצוות והחסידות בצורה הטובה ביותר?'… כך את, אימא, השליחה בבית חב"ד שלך, ועלייך לשאול את עצמך את אותן שאלות בנוגע לילדייך. את יודעת טוב מכולם מה ידבר אליהם וישמח אותם. זכרי שאת הדמות הראשונה והמשמעותית ביותר שמטמיעה בהם מסר. אז, לא משנה איפה את ממוקמת על פני הגלובוס, מאחלת לך הצלחה גדולה בתפעול וניהול בית חב"ד. עשי זאת כמו שרק את יכולה ויודעת, ובקרוב ממש נזכה לעמוד מול פני קודשו של הרבי מה"מ ולומר: "ראו גידולים שגידלנו!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-51 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.

אחד הקולות המשמעותיים ששמעתי במהלך המלחמה במהלך השנה החולפת כשליבנו שותת דם על חיילנו הפצועים ועל אלה שאינם אתנו, על משפחות השכול, על החטופים ובני משפחותיהם על המפונים..

ובתוך הכאב הגדול הזה קמו קומץ אנשים שרכבו בעיקר על גבם של משפחות החטופים וניכסו לעצמם את כאבם של אומללים אלו באמתלה שכנראה נובעת מרצון טוב ומאכפתיות אמיתית מהחטופים ובני משפחותיהם, אבל מתובלת בארס פוליטי טהור הנועד אך ורק לסלק את הממשלה הכושלת ובעיקר את העומד בראשה!

אני לא אכנס בשום פנים ואופן לדיון ולמחלוקת פוליטית, אני רוצה להתייחס אך ורק לתופעה בה אנשים טהורים ותמימים מעם ישראל רוצים לכאוב ולהזדהות עם כאבם של בני משפחות החטופים, אך אפשרות זו 'נגזלה' מהם בשל קומץ שבחר לנכס לעצמו את כאבם של משפחות החטופים למטרה שאיננה כאב והזדהות עם החטופים ובני משפחותיהם אלא למטרה פוליטית ורווח אישי!

תופעה זו הסבה ומסבה כאב עצום כאמור ראשית למשפחות עצמם שאינם יכולים באמת לקבל מרחב מאפשר לזעוק את זעקתם וכאבם הטהור על יקיריהם הנתונים בשבי חמאס, אך יחד עם זאת גוזלת גם מכל מי שרוצה לכאוב ולהזדהות עם כאבם של בני המשפחות ולא באמת מתאפשר לו!

בכדי להבין את מהות התופעה משמעותה והשלכותיה הכבדה על המשפחות בעיקר אך גם על כל מי שרוצה לכאוב ולהיות שותף לכאבם, ננסה לראות כיצד תופעה זו משתקפת בפרשת השבוע מהיבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי.

לשמר את המרחב הנפשי והרגשי פנוי לאבל ולעיבוד האבל!

השבוע נקרא בפרשת ניצבים ובפרשת וילך.

בפרשת וילך הפרשה השנייה בה נקרא השבוע מסופר על משה רבינו הנפרד מעם ישראל בדרכו הייחודית האנושית והרגישה.

משה רבינו רומז לעם ישראל על העובדה שנמנע ממנו להיכנס לארץ המוטחת ארץ זבת חלב ודבש בשל הקרבה עצמית ואישית למען עם ישראל..

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים פרק ל"א פסוק א'-ב').

ה'ספורנו' מפרש זאת כך:

 וה' אמר אלי לא תעבור – וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא הנה ה' אמר אלי לא תעבור ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור!

מה העצם קרה? מדוע נמנע ממשה רבינו להיכנס לארץ? והיכן אמר ה' יתברך למשה רבינו שלא יוכל להיכנס לארץ?

הסיפור התרחש במסע ש/ל בני ישראל במדבר. כאשר בני ישראל חונים 'בקדש' מרים, אחות אהרון ומשה מתה ונקברת שם ובארה שסיפקה עד כה מים לעם ישראל מסתלקת עם מותה.

העם צמאים למים הם שבים ומתלוננים על משה ואהרון: מדוע הוצאתם אותנו ממצרים והבאתם אותנו אל המקום הרע הזה שאפילו מים אין בו לשתות?

בתגובה לתלונתם מצווה הבורא למשה ולאהרון להקהיל את העדה ולדבר אל הסלע כדי שיצא ממנו מים. משה מקהיל את העם אך מכה בסלע פעמיים. המים יוצאים מן הסלע ומשקים את העדה, אך בשל העובדה שמשה ואהרון לא דיברו אל הסלע אלא היכו בו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ המובטחת.

מדוע משה לא מדבר אל הסלע אלא מכה בה?

"הרמב"ן בפירושו על הפסוק כותב כך: "ודברתם אל הסלע -"ולא אמר והכיתם שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה.

פירושו של הרמב"ן רק מחזק את התמיהה מדוע משה בוחר להכות את הסלע ולא לדבר אליה כפי שציווה ה' יתברך, הלא בדברו אל הסלע היה מתקדש שמו של ה' יתברך לעיני כל?

גישתו של משה רבינו כלפי עם ישראל נשענת על מנהיגות מופלאה של מנהיג בעל שיעור קומה שבראש סדר מעייניו הוא רואה אך ורק את עם ישראל ואת טובת עם ישראל!

תכונות אישיות של אכפתיות, טוב לב, דאגה, ומסירות אין קץ למענם ולטובתם ולקיומם!

משה רבינו חשב נכון אילו אדבר אל הסלע הדבר יגרום לקידוש שמו בעולם של ה' יתברך  בעולם בכך שכל העדה היו אומרים: "ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה" (רמב"ן לעיל).

אמנם מצד שני עם ישראל נתון בעמדת מרי כפי שמתואר במקרא: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".

עם ישראל נתון בעמדה כללית בה כמה ומה פעמים באו בטרוניא כלפי ה' יתברך ונמנעו מלקיים את רצונו, משה רבינו חושש מאוד מכך שיתעורר קטרוג על עם ישראל והפעם מהצד השני של המטבע.

מה יאמר ה' יתברך: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברי מיד, ואילו עם ישראל איננו שומע בקולי זה כמה וכמה פעמים מאז הוצאתי אותם ממצרים?

מזה חשש מאוד משה ובשל כך העדיף להכות את הסלע ולעבור על דבר ה' יתברך ובכך אף לאבד את חלקו בארץ ישראל, רק שחלילה לא יתעורר קטרוג על עם ישראל!

זהו סוד גדולתו של משה רבינו המשליך עצמו וחייו מנגד למען צאן מרעיתו!

את הסיפור הזה רומז ומכמת משה רבינו במילים "וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה"!

בפירוש הרמב"ן על הפסוק ניכרת גדולתו של משה רבינו ביתר שאת כאשר משה רבינו מנחם את עם ישראל ומרחיק מהם את תחושת האשמה ורגשות האשם!

וכך כותב הרמב"ן:

ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום – וזה לנחם אותם על עניינו. כלומר: אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני ועוד כי השם צווני שלא אעבור שם ואל תפחדו ואל תיראו כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו כאשר העיד הכתוב (להלן ל"ד ז') לא כהתה עינו ולא נס לחה אמר להם כן לנחמם!

משה מרחיק את תחושת רגשות האשם, הבושה והחרטה מעם ישראל בכך שהוא מספר להם שהמניעה מלהיכנס לארץ המובטחת הנה טכנית בלבד, בשל מצבו הפיזיולוגי!

משה רבינו מאפשר לעם ישראל להיפרד ממנו ולהתנחם במותו על מי שהוא היה כמנהיג שהגיע זמנו לעבור מן העולם, אך בשום פנים ואופן לא ממקום של תחושות רגשי אשם בושה וחרטה! 

ובמילים אחרות: משה רבינו לא מונע או 'גוזל' מעם ישראל את האפשרות ואת המרחב המאפשר להתאבל עליו ממקום נקי וטהור על עצם היותו מנהיגם של עם ישראל!

בכך שהוא ממקד את דבריו ותולה את מותו בגילו המופלג ולא מזכיר בשום פנים ואופן את העובדה שנמנע ממנו מלהיכנס לארץ המובטחת בשל פרשת 'מי מריבה' ומסירות נפשו למען עם ישראל והשלכת חייו מנגד למענם!

משה רבינו יוצר בכך את המרחב המאפשר בנפשם במוחם ובלבם של עם ישראל לעבור תהליך אבל עמוק ולעבד את רגשותיהם ממקום נקי וטהור, להתמודד עם פרידתו מהם בצורה ההולמת את צרכיהם ורגשותיהם ובכך לקום מהאבל הזה בצורה הנכונה, המותאמת והמדויקת להם!

האבל דורש עיבוד לאבל ולא עיוות לאבל!

הספרות הטיפולית שמה דגש מיוחד על הדרך הראויה הנכונה והמדויקת לכל אדם לעבור תהליך אבל אישי ולעבד את רגשותיו בצורה המותאמת, הנכונה והמדויקת עבורו!  

כאשר אנחנו בוחרים לקחת צד ולהתערבב רגשית באבל הזולת ובמקום לאפשר לו להתייחד עם יקיריו ולעבד את רגשותיו בצורה הנכונה לו, אנו דוחפים ומסיטים את ההתמקדות באבל ובעיבוד הרגשות אל מקום מפלט ובריחה מרגשות עיבוד האבל אל מקום אחר!

אנו מונעים מהאבל את יכולת עיבוד האבל הנדרשת וההכרחית לו בכדי לעבור את שלב עיבוד האבל ולצאת ממנו בצורה הטובה ביותר עבורו!

כאשר אנו מסיטים את מוקד עיבוד האבל של המתאבל מעיבוד רגשי ונפשי אל מרחב של נקמה, חיפוש אחר אשמים ותלייתם בכיכר העיר!

אנו גוזלים ממנו את הזכות ואת האפשרות האמתית לעבור את תהליך עיבוד האבל בצורה הנכונה לו  ובמקרים מסוימים אנו גורמים לו אף לשקוע באבל ולהתקשות לצאת ממנו לאורך זמן. במקרים קיצוניים של הדחקה והכחשה זה אף עלול להסתיים באבל פתולוגי!

האבל זקוק להתייחד עם יקיריו בדרכו שלו, לבחור את הדרך בה הוא יחוש את הפרידה מהם בצורה המיטיבה והנכונה לו. בכך הוא יוצר את המרחב המאפשר לפרידה מהם, כך שבסופו של תהליך הוא יצלח את תהליך האבל ויאפשר לעצמו חזרה לשגרה בריאה בצל איבוד יקיריו.

הוא יידע כיצד לחיות בשלום עם האבדן לצד קיום חיים מלאים שמחים ובריאים!

אותם אנשים טובים שחושבים שהדרך לסייע לאבל עוברת בלספק לו מרחב בו יוכל לפרוק את תסכולו וכעסו בהפניית אצבע מאשימה כלפי דמות כלשהי שלדעתם הנה האשמה באבדן שלו, פוגעים קשות ביכולת ההחלמה והריפוי מהאבדן ותהליך האבל אותו צריך וזקוק האבל לעבור!

הניסיון להתמקד בהפניית אצבע מאשימה החוצה כלפי מי שלא יהיה, מרחיקה מהאבל את סיכויי ההחלמה והריפוי הנפשי והרגשי!

במקום להתקרב נפשית ורגשית אל יקיריהם ולהתייחד עם זכרם על ידי העלאת זכרונות טובים משנים בהם זכו לבלות ולחיות לצדם, הם מתרחקים ומרחיקים את עצמם מלחבור ליקיריהם ולזכות בפרידה מועילה ומיטבית עבורם והמכבדת את יקיריהם!

כך שלפני שאנו ממהרים מתוך מקום ורצון טוב, אך מסוכן עבור האבל, להסיט את הפוקוס והמיקוד באבל ובעיבודו אל מרחב של חיפוש אשמים ונקמה, כדאי שנפנים את משמעות מעשינו והשלכותיהם על האבל ועל תהליך האבל לו הוא נדרש כעת!

 זה מה שמשה רבינו מלמד אותנו כאשר הוא עומד על הסף הכניסה לארץ המובטחת אך נבצר ונמנע מנו להיכנס אליה!

במקום לרטון ולהפנות אצבע מאשימה כלפי עם ישראל שבגינם נמנע ממנו להיכנס לארץ, הוא בוחר לאפשר להם להיות מרוכזים ופנויים נפשית ורגשית אך ורק לתהליך עיבוד האבל אותו ואליו ידרשו רגע לאחר שמשה רבינו ילך לעולם שכולו טוב!

משה רבינו מבין שזו טעות גדולה ועצומה לגרום לעם ישראל רגע לפני שהוא נפרד מהם רגשות אשם, חרטה ובושה על מה שעוללו לו!

משה רבינו מבין שעצם לכתו תשבור ותמוטט את עם ישראל נפשית ורגשית, הם יקרסו לתוך עצמם. אז לשם מה לעורר בהם כעת רגשות מצפון בדמות רגשות אשם בושה וחרטה על מה שקרה כבר לפי שנים?

למשה רבינו אין פריבילגיה להתעסק בעצמו ובכאב האישי שלו כעת, עת הוא צריך לחזק את צאן מרעיתו!

משה רבינו הגדול והשלם מסך חלקיו, מבין יודע ובוחר להניח בצד את כאבו האישי באי כניסתו לארץ המובטחת, לטובת שמירה על המרחב הנפשי והרגשי של עם ישראל ולטובת אפשור עיבוד האבל אליו ידרשו רגע לאחר שהוא כבר לא יהיה איתם כאן בעולם הזה בצורה הטובה, המדויקת והנכונה ביותר עבורם!

גם אנחנו עם ישראל הנדרש להזדהות עם אבלם, כאבם וסבלם של משפחות החטופים חייבים לאפשר להם לעבור את תהליך עיבוד באבל הרגשי והנפשי בצורה הנכונה, הטובה והמדויקת עבורם!

אסור לנו לקחת חלק וצד בעיבוד האבל ולהסיטו לטובת מאבק חשוב ככל שיהיה ובכך למנוע 'ולגזול' מהם את הזכות והחובה שבעיבוד אבלם האישי!

אין לנו את הפריבילגיה לרכב על סבלם ואבלם בכדי להשיג רווח אישי! בכך אנו מצהירים שאנו לא באמת רואים אותם, חושבים עליהם וחפצים בטובתם!

להיפך בכך אנו מתעלמים מהצורך האנושי הבסיסי שכל אדם זכאי לו, נדרש ומחויב אליו בכדי לעבור אתה תהליך האבל בצורה הטובה והמיטיבה עבורו!

כך שאם ברצוננו לאפשר באמת למשפחות החטופים לעבור את הדרך שתאפשר להם להתמודד בסופו של יום עם אבלם וסבלם בצורה הנכונה, והמדויקת עבורם, אז נאפשר להם להחליט כיצד הם רוצים להתמודד עם אבלם, כאבם וסבלם ולא להוביל אותו ואותם למחוזות אישיים ולנסות להפיק ממנו ומהם רווח אישי ופוליטי!

 זהו ניצול ציני של המצב הכל כך קשה ומורכב בו הם נתונים ממילא, אז מדוע להוסיף אבל על אבלם,  סבל על סבלם, כאב על כאבם?!

לזכור מיהו הקרבן האמיתי בסיפור ולא את מי אני מעוניין להפוך לקרבן!

ישנו היבט נוסף ומשמעות נוספת להסטת האבל מאבלו והפניית מרצו וכוחו לטובת צרכים אישיים ורווח אישי שלי או פוליטי!

כאשר האדם המקדיש את כל כוחו ומרצו לטובת חיפוש אחר אשמים והפניית אצבע מאשימה, הוא מעביר מסר סמוי העומד בבסיס החלטה לא מודעת כמובן ולפיו: אני צריך למצוא מרחב מאפשר עבורי לכעסים לתסכולים האישיים או הבין אישיים הלא פתורים והלא מעובדים אצלי!

מרחב כזה איננו נמצא בדרך כלל, שכן כיצד, איך והיכן אמצא מרחב בו אמצא צידוק לפרוק את רגשותיי הלא מעובדים? לשם כך עלי למצוא מרחב בו יתאפשר וימצא הצידוק לפרוק את תסכוליי ואת זעמי הלא פתור והלא מעובד!

 מרחב שכזה נמצא במקום בו ישנם אנשים שעברו טרגדיה או אבדן שהולידו סבל עז בנפשם וגופם, ומרחב בו נמצאת הזדהות אנושית עם סבלם של אנשים אלו המעוררים בסביבתם אמפתיה.

מרחב בו הבעת התסכול והזעם הלא פתורים שלי יתקבלו בהבנה ואף יעוררו הערצה מצד הסובבים אותי, אף אם אשתמש בתוקפנות חסרת המעצורים והברוטלית שלי, מילולית או פיזית!

שכן הפניית אצבע מאשימה כלפי 'התקפן' אותו בחרתי וייחסתי לו את האשמה בטרגדיה, באבדן ובסבל של הקרבן  הנה ההזדהות עם הקרבן!

 ולכן אני מרשה לעצמי ואף מרגיש שיש לי זכות וחובה מוסרית ואנושית להביע אותם אף בתוקפנות וזעם עצור בלתי נשלט!

זהו עיוות מוסרי אנושי ושכלי מוחלט הנובע כאמור מהתמודדויות אישיות ובין אישיות מעוותות ולא פתורות של אדם שאיננו יודע להתמודד עם המרחב האישי והבין אישי הלא פתור בחייו!

הוא מחפש בכל הזדמנות את 'המרחב המאפשר' שיאפשר לו ויקנה לו את הזכות להשתלח, לתקוף ואף לפגוע במישהו אותו סימן ככזה שראוי להשתלחות, לתוקפנות ולפגיעה זו!

אפשר לחסום כבישים, לשרוף מכל הבא ליד, להכות, להשתלח בצורה חסרת רסן ולומר את כל מה אשר על פי ועל ליבי!

בכך אנו מוצאים את המרחב לתת ביטוי מעוות לצרכים ולדחפים הלא פתורים שלנו ולזכות לאהדה, להערכה ולהערצה על כך שאנו מזדהים עם הקרבן 'ומחבקים אותו'!

רק שאין לנו מושג איזה נזק אדיר כאמור אנחנו עושים וגורמים לקרבן האמתי הזקוק והמשווע לעיבוד האבדן והאבל בצורה בריאה ומיטיבה עבורו!

התבונה והרגישות המופלאה של הרבי מליובאוויטש שאיפשרה לקבוצת אסירים להרגיש בנח בין אלפי חסידים בהתוועדות חסידית!

מספר הרב שלום בער ליפסקר המשמש כשליח חב"ד בפלורידה מאז שנת תשכ"ט (1969).

           בשנת תשמ"א )1981), הקמתי ארגון בשם "מכון אל"ף" עבור גברים ונשים יהודיים המרצים תקופת מאסר בכלא או משרתים בצבא. בין היתר, יזמנו תכנית שבמסגרתה שירות בתי הסוהר הפדרלי מאפשר לנו להוציא מבתי הכלא אסירים שעמדו בתנאים מסוימים לחופשה בת שבועיים. במהלך תקופה זו, הם לומדים תפילות והלכות מסוימות הנוגעות לאורח חיים יהודי במסגרת מגבלות בית הכלא .

הארגון נוסד בהשראת הרבי, ולכן היה זה אך טבעי שבשנת תשמ"ה (1985), כאשר הוצאנו קבוצה של עשרים גברים מבתי הכלא, הבאנו אותם לחוות שבת בשכונת קראון הייטס בברוקלין ניו יורק, בשבת שאחרי חג השבועות.  

באותה שבת, ידענו שהרבי צפוי לשאת דברים במסגרת התוועדות שתוכננה להתחיל בשעה אחת וחצי בצהריים. מאחר שבשבת לא נעשה שימוש במערכות הגברה, מי שרצה לשמוע אותו כראוי היה צריך לשבת די קרוב. לכן אנשים היו תופסים מקומות כבר בשעת בוקר מוקדמת, יושבים שם במהלך התפילה, ואחר כך נשארים שם עד להתוועדות.

אולם אותם אסירים לא היו מורגלים בלוח זמנים נוקשה זה, ולכן תיאמנו מראש עם כמה תלמידי ישיבה שיתיישבו סביב אחד השולחנות ויתפסו מקומות עבורם. אחרי התפילה הלכה הקבוצה לסעוד סעודת שבת ולקראת השעה אחת וחצי שבנו לבית מדרשו של הרבי – ' 770'.

 התלמידים פינו להם מקום והגברים השתחלו למקומות השמורים, בין אלפי היהודים שהצטופפו באולם בית הכנסת הענק.  בדרך כלל, כשהגיעה השעה אחת וחצי, ידעו כולם שתוך שניות צפוי הרבי להיכנס הוא היה דייקן מאוד.

אולם הפעם, מזכירו של הרבי, הרב לייבל גרונר, ירד מחדרו של הרבי "איפה שלום בער ליפסקר?", קרא. הייתי בקצהו השני של האולם, והדרך היחידה להגיע משם הייתה באמצעות טיפוס על גבי השולחנות ומעל לראשי האנשים שישבו סביבם, אך כולם גילו הבנה ושיתוף פעולה.

 "הרבי הציע שהאנשים מבתי הכלא לא יישבו כולם יחד סביב שולחן אחד", הודיע הרב גרונר אחרי שהצלחתי להגיע אליו. רוב הנאספים במקום היו בעלי חזות חסידית, לבושים שחורים, מזוקנים ועם מגבעת לראשם. לעומתם, הגברים הללו שהיו מגולחים למשעי, לבושים בסגנון מודרני ולראשיהם כיפות שאולות. "אם קבוצה שכזו תשב במרוכז" הסביר, "אנשים יתחילו לשאול מאיפה הם, והם עלולים להיות מובכים. במקום זאת, עדיף שיתפזרו ברחבי האולם!

הרב גרונר הוסיף: "הרבי מתכנן לחלק, כהרגלו, כמה 'בקבוקי משקה' לברכה לקבוצות ולאנשים שונים, כדי שאלה ייקחו אותם עמם בשובם אל קהילותיהם. זו הייתה דרכו של הרבי לשלוח מסר של חיזוק לקהילה, והדבר נחשב לכבוד גדול".

 הרבי אמר שלקבוצה זו מגיע עידוד שכזה יותר מאשר לכל קבוצה אחרת", הודיע הרב גרונר. אך שוב, מאחר שהענקת הבקבוק וההכרזה הנלווית בהכרח תזהה אותם כאסירים ועלולה לגרום להם אי־נוחות, אין בכוונתו לעשות זאת!

מיהרנו לארגן מחדש את סידורי הישיבה, והצלחנו לסיים את הכול בזריזות, כך שההתוועדות החלה באיחור של חמש דקות בלבד.

באותה שבת נכחו במקום כמה רבנים שהגיעו לחגוג את חג השבועות במחיצת הרבי.  הרבי פנה ישירות אל הרבנים מורי ההוראה, ועוררם על הצורך לחזק את לימוד ההלכה למעשה בפועל. הוא קרא לרבנים שלא להסתפק בסמיכת החכמים שקיבלו בעבר, אלא לשוב וללמוד את ההלכות ולהיבחן מחדש אצל רב גדול יותר, וכן לעשות שימוש חכמים אצל מורי הוראה המתמחים בתחומי הלכה שונים!

בין לבין הקדיש הרבי שיחה מיוחדת לאסירים מבלי לציין כמובן שבאולם נוכחים קבוצה שכזו!

הוא פתח וציין שהתורה אמנם מפרטת עונשים שונים על עבירות שונות החל מקנסות ממוניים, ועד לעונשים גופניים כמלקות ואפילו מיתות בית דין אך לא מצינו את המאסר בין עונשי התורה!

 ההסבר שהציע לכך הרבי הוא מאחר ש"תפקידו של אדם עלי אדמות הוא: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני', 'לעשות לו יתברך דירה בעולם הזה הרי שממילא, אין מקום כלל להושיב אדם בבית הסוהר מאחורי מנעול ובריח, שכן באופן כזה שוללים ממנו את האפשרות למלא את תפקידו היפך כוונת בריאתו עלי אדמות"!

בהמשך ציין הרבי שחל שינוי לטובה בגישה של "המדינות הנאורות, שהנהגתן על פי צדק ויושר", וזו התקרבה לגישת התורה ביחס למאסר, "שתכליתו ומטרתו אינן לשם צער ועינוי גרידא, כי אם לשם תועלת, לכל לראש שלא יזיק לציבור, ובנוסף לזה, מנצלים את תקופת שהותו של האסיר בבית הסוהר להחזירו לדרך הישר ולהעמידו על האמת, כדי להכשירו לקראת חיים חדשים, חיים המבוססים על אדני הצדק והיושר לאחר צאתו מבית הסוהר.

עוד הוסיף הרבי שברוח גישה זו, לעתים "ניתנת האפשרות לאסירים המעוניינים בכך להתנהג בהתאם לדתם", וכמו כן כאשר רואים את הנהגתו הטובה של האסיר, והשתדלותו לחזור למוטב  נותנים לו מפעם לפעם חופשה, ולעתים אף מעניקים לו חנינה, ומאפשרים לו לצאת לחירות לפני שסיים לרצות את תקופת המאסר שנגזרה עליו.

את כל זאת אמר הרבי מבלי לציין שקבוצת אסירים נוכחת במקום!

 בסיום אותה שיחה, הפיק הרבי הוראה כללית מהאסיר כמשל ל"מאסר" הנשמה בגוף כבר מרגע הלידה ולמצב של עם ישראל כולו בזמן הגלות, כאשר גלינו מארצנו, נחרב בית מקדשנו, ונשללה מאתנו האפשרות להקריב קורבנות ולקיים את כל יתר המצוות הקשורות בו.

מי שמצוי בזמן הזה גם במאסר כפשוטו, נתון, אם כן, במאסר כפול ומכופל. מדוע שה' יתברך ינהג כך בעמו הנבחר, להשליכם בבית אסורים שכזה? אפילו במקום כה נחות ואפל, בהכרח שיש צד חיובי כלשהו, שכן מיסודות האמונה הוא ש"אין רע יורד מלמעלה?

התשובה לכך אמר הרבי עבור האסיר, כמו גם עבור כל יהודי באשר הוא היא ש"ירידה זו צורך עלייה", שכן "גם כאשר נמצאים בגלות, יש לנצל זאת כדי להמשיך ולגלות אלוקות בעולם".

המסר שהרבי העביר לאסירים הוא שבוודאי הם בעלי דרגה גבוהה ביותר, מאחר שרק הם מסוגלים לגלות אור וקדושה במקומות כה נחותים וחשוכים!

תוך כדי שתרגמנו את הדברים לאנשים הללו, במקומות השונים שבהם התמקמנו, הם נדהמו ממה ששמעו.

"הנה מנהיג שאכפת לו אפילו מיהודי הנמצא בבית הסוהר הנוקט בכל האמצעים כדי שלא להביך או לבייש אותנו בשום צורה שהיא ולהיזהר שלא לחשוף את זהותנו בכדי שלא נתבייש", אמרו!

"בה בשעה שאל הרבנים הוא בא בדרישה תקיפה ותבע מהם להוסיף בלימוד והתמקצעות, אל חברי קבוצתנו הוא העביר מסר מפייס ומרומם".

"הוא קורא את הרבנים לסדר, ומעלה על נס את האסירים", ציין אחד מהחבר'ה. "הוא מעודד את אלו הזקוקים לכך ביותר. אם תגיד לרבנים עד כמה הם טובים ונחמדים, הם לא יוסיפו דבר אם תגיד לאסירים כמה הם רעים, הם רק יתדרדרו עוד. מעולם לא שמעתי רב שמדבר כך", ציינו בהתפעלות! (באדיבות – 'הסיפור שלי' מבית היוצר של jem –).

היכולת להיות רגיש לזולת נובעת מכך שאני מכוון מטרה אל הזולת חושב עליו, אכפת לי ממנו ונוגע לי ממנו!

כאשר אני פועל ממקום זה ובגישה זו אני יודע מה לומר או מה לא לומר, לעשות ומה לא לעשות!

רגישות זו היא זו המנחה אותי ולפיה אני פועל אך ורק ממקום המעניק לזולת את מה שהוא צריך וזקוק לו ממני! 

את זאת עשה הרבי בתבונה וברגישות אנושית להפליא!

הרבי אפשר את נוכחותם של האסירים ואת מטרת בואם ללמוד על יהדותם ממקום מאפשר ופנוי, מבלי ששאלת זהותם כאסירים תתגלה ותפר את האיזון והיכולת להפיק מהמעמד את מירב התועלת!

כעת הם אמורים להתרכז ולהיות עסוקים בלימוד אך ורק במטרה שלשמה הגיעו הנה, אם כן תפקידי הוא לאפשר להם ולדאוג לכך שאכן מטרה זו תצא לפועל ותמולא על הצד הטוב ביותר. לשם כך אני צריך לדאוג שזהותם כאסירים תישאר סמויה, שאם לא כן יוסטו מבטם של החסידים ויופנו אל קבוצת האסירים, הם ייתלו בהם מבטים וזה יביך אותם, וכך כל מטרת ביקורם ותועלתה תרד לטמיון!

לכן אני חייב לעשות הכל כדי שאכן זהותם לא תתגלה, אני אפזר אותם בחלל בית המדרש כך שיטמעו בתוך הקהל ואף אחד לא ישים לב לכך שזו קבוצה אחת שבאה יחד והם קשורים אחד לשני, בטח לא של אסירים, ובכך ייחסך מהם תשומת לה יתרה שעלולה לחשוף את זהותם ולהביאם במבוכה! כך דאג הרבי בחכמת שכלו ובתבונת לבו שהכל יבא על מקומו בשלום!

הלוואי שנזכה להיות רגישים לזולת ולצרכיו, שנראה אותו ואת צרכיו ונאפשר לו בחכמה ובתבונה לעבור את התהליך לו הוא נדרש בצורה ובאופן הנכון המדויק לו!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

פרשת ניצבים וילך/ אסתי פרקש

הי ..למה את עומדת

ככה סתם ניצבת

על מה את מסתכלת

בוחנת, מתבוננת..

אה… את מתעדת?!

תזהרי את תיכף מועדת..

אותי את שואלת?

כן, בטח שאני מכאן

השכונה שלנו לא מן המנין

כאן אין מעמדות

כולנו אחיות

איך נקבל הברכות?

פעם היו שכונות

לפי מקצועות

הנפחים,

הסנדלרים,

הרופאים

ובעלי הבתים..

כולם היו ממורמרים

חשו שרק הם עובדים.

התחילו הפגנות,

דרשו שוויון זכויות

ואז התחילו מהומות

הגיעו גם נסיונות

היו ממש מהפכות..

היום כולם מאוחדים

את יודעת, אצל אלוקים

אין מיוחדים ומיוחסים

כולנו ממש שווים

ורק כך מתברכים!

והאחדות הזו משנת חיים,

נותנת כח לעקור הרים

גם כשלפנינו קשיים

עוקרים אותם ומתקדמים..

ככה זה כשכולם אחים

המשאבים מגוייסים

לנתינה לעצמי ולאחרים

ולא לבזבוז המאגרים

את הכוח מקבלים

ומזו השבת מתברכים

ניצבים-וילך

להיות ניצבת חזקה

עומדת איתנה,

בעקרונות בערכים

מאחדת הניגודים,

עם עצמך ועם אחרים

והקשיים..וילך -הולכים.

ועליך שורה ברכת אלוקים.

אה..

בגלל זה את ניצבת

לשינוי את הולכת- בוחרת

אז בואי..

יש כאן דירה פנויה בבנין!

שבת שלום

אסתי פרקש

אישה יקרה 💎

היום יום רביעי

כ"ב אלול  ב 21:00

מוזמנת לסדנת התבוננות להיפגש עם הבורא. מאת דבורה לאה אמיר, מאמנת שפה רגשית ומובחנות. זום 46 מתחזקות ומחזקות      התחממות חסידית בצפון: ארגון נשי ובנות חב"ד צפת.

לכניסה לזום לחצי כאן

ביום ראשון י"ט אלול, התקיים אירוע חגיגי לפעילות ומתנדבות נשי חב"ד צפת, בהשתתפות 70 מנשות הקהילה. כן, 70 נשים יצאו בזמן מלחמה, כשברקע יירוטים, כדי להקים ממלכה משלבת גוף ונפש שתתן כח, פינוק, מודעות גאולתית ומענה לכל מה שצריכה אשה בדור הגאולה.

הרבנית חיה רחל הנדל, יו"ר ארגון נשי חב"ד צפת, סיפרה על 50 שנות עשיה וחלקה עם הקהל ראיה לעתיד על שנות פעילות הבאות בהרחבה.

הגב' דבורה זילברשטרום, מנהלת הארגון, שיתפה את הנוכחות בבשורה מיוחדת: בשעה טובה, בשנת היובל של פעילות נשי חב"ד צפת, קיבלנו לידינו הזדמנות חד פעמית – מקום מרכזי לפעילות הענפה של ארגון נשי חבד צפת.

גב' זילברשטרום הקריאה מענות מפורטים שההנהלה קיבלו מהרבי: "לכבוד המשתתפים בחנוכת הבית של הבנין החדש . . מתחיל בכבוד אכסניה, והנני מביע הכרת תודה לכל העושים ומעשים אשר השתתפו בהקמת הבנין החדש, ובפרט ובמיוחד למשרדי הממשלה בעד הסיוע הכספי הכי חשוב . . וכל אלה שעשו ועושים לטובת המוסד, ובודאי עוד יוסיפו בזה כיד ה' הטובה עליהם, ישאו ברכה מאת ה' בכל המצטרך להם ולכל אשר להם בגשמיות וברוחניות גם יחד".

בהמשך למכתב המציין את משרדי הממשלה, כיבד את האירוע הרב שניאור ליפסקר, נציג חב"ד בעיריה וסגן ראש העיר, אשר בהשתדלותו יחד עם הרב יורם מעודה וראש העיר הרב יוסי קקון, קיבל הארגון את המבנה לפעילות השוטפת ותודת נשות הקהילה נתונה להם.

הגב' יהודית נפרסטק לימדה אותנו מתוך סיפורה של מרים הנביאה במצרים על הפסוק "ותתצב אחתו מרחק לדעה מה־יעשה לו". לכל אחת בזמן שלפני הגאולה, ישנה אפשרות לבחור האם היא מאלה 'שעומדות מרחוק' או לוקחות חלק בהבאת הגאולה 'לדעה-מתחברות' ועושות מעשה.

ב'מלכתא' יתקיימו סדנאות וקורסים להגברת תודעה נשית גאולתית וגילוי העוצמות שבאשה, סדנאות לעיצוב הבית, כלכלה וכדומה, שיעורי טהרת המשפחה, חינוך והשקפה, חוגי ספורט, תזונה ובריאות האשה.

הנשים התרגשו לחזות במשקפי תלת מימד בהדמיית המבנה שיוקם, שנערכה על ידי הרב יואל גאנזבורג.

במהלך השנים האחרונות עמד המבנה, הנמצא בלב שכונת חב"ד בצפת, שומם בשל מצבו שאינו מאפשר פעילות. לאחר התייעצות עם אנשי מקצוע, העלות המשוערת של הקמת הממלכה – שיקום ושיפוץ המבנה הינה בסך 1,500,000 ש"ח. שותפות כל אחד במטר תייצר לנו מלכות עבור האשה  – עקרת הבית, בית אחד שיבנה אלפי בתים.

לתרומה לחצי כאן

אחרי שהיא מניחה את התיק על המיטה, משחררת את הרגליים מהנעליים, ומחזירה את הקוקו למראה מהוגן, היא שמה לב לשלוש השיחות שלא נענו, ולהודעה שמחכה לה בפלאפון.

'יצאנו עם הקטנים לקניות, ואבא עוד לא חזר מהעבודה. מקווה שיש לך מפתח. אחזיר את הקטנים הביתה בשמונה וחצי, ואצא להתוועדות. תוכלי לשמור עליהם?' אימא, 17:39.

מרים נושפת באיטיות. לשמור על שניאור, דובי ודיני זו לא משימה קשה כל כך. תלוי באיזה מצב רוח הם נמצאים.

אבל מכיוון שבדרך כלל העייפות שמלווה אותם בחזור מהקניות גורמת להם, משום מה, לפעלתנות עודפת, היא מחליטה לפתוח עכשיו את העבודה הסמינריונית.

עשרים דקות אחר כך היא פוקחת עיניים בבלבול, כששיירה של שלושה ילדים ואין סוף שקיות סופרמרקט נשפכת בעליזות לתוך הבית.

קשה להתרכז כשסביבך רעש שמקימים שני בנים שובבים וילדה בת שבע שבאופן מפתיע שובבה עוד יותר מהם. מרים כותבת שורה וחצי לפסקה האחרונה של המבוא. מוחקת. מנסחת מחדש. בודקת. מחליפה שתי מילים. מוחקת הכול בעצבנות. מגלה שמחקה גם את המילה האחרונה של הפסקה הקודמת.

אוף.

"אם אתם משמרים, משמרים, משמרים!" שניאור אלוף בלהמציא סלסולים חדשניים לשירים, והצלילים שהוא מפיק צורמים לאוזנה המוזיקלית של מרים. דובי קופץ על הספה, עוטף את עצמו בשמיכה כחולה כמו בטלית, ודיני מעודדת אותו מאחור, מתחרה בקולניות של שניאור.

"שניאור! שניאור! שניאור ודיני!" הם מפנים אליה מבט תמים. "אתם יכולים להפסיק, בבקשה? זה מפריע לי. אני מנסה להתרכז ולא מצליחה."

"לכי לחדר שלנו." דיני מושכת כתף.

"אבל אני צריכה להטעין את המחשב, כי יש לו שבעה אחוזים!" מבהירה מרים. שלושה שקעים יש בחדר המשותף לה ולדיני, וכולם חסומים מאחורי הארון הגדול. "ואני צריכה גם לשמור עליכם."

"בסדר, אנחנו נהיה בשקט." אומר שניאור בטון של 'תעזבי אותנו'.

אוף. זה לא יעזור.

"אתם יכולים להיות בשקט?" היא שואלת שוב אחרי עשר דקות, בשרידי הסבלנות האחרונים. "אתם צריכים בכלל ללכת לישון עכשיו, אתם יודעים? אתם לא יכולים לעשות פה רעש כמו של גן חיות."

ודובי, שעד עכשיו היה השקט מבין השלושה, מחליק מהספה למטה בצהלה. "גן חיות! בואו נבנה גן חיות!"

אויש.

טוב, שקט כבר לא יהיה לה היום. היא סוגרת את המחשב הדק, משאירה אותו בטעינה. "דובי, אין עכשיו גן חיות. אתה בא איתי ללבוש פיג'מה. דיני ושניאור – לכו להתארגן לשינה".

המון סבלנות נדרשת בשביל להכניס את דובי למיטה. רק אחרי שהיא מגייסת לעזרתה את הפיל שבגן החיות שלו, הוא מוכן מצידו, לאט לאט, לשתף פעולה. היא מודיעה ש'הפיל הולך לצחצח שיניים' ו'הפיל הולך לקרוא קריאת שמע', ואחרי חצי שעה ארוכה מדי הוא נכנס למיטה מרוצה, והיא מרוקנת מטיפת האנרגיה האחרונה.

ורק אז היא קולטת שהשקט שעולה מהסלון מחשיד.

הכרית מקבלת אותה בשקיעה ספוגית רכה, וזרוע שמאל מגוננת על הפנים. הנשימות שלה מהירות, והלחיים אדומות.

'טיפשה', היא מסננת בשקט שאפילו הקירות אינם שומעים. 'טיפשה שכמוך, באמת לא יכולת להתאפק קצת? רק טעויות את יודעת לעשות?'

המוח משחזר את המשפטים שהתעופפו בסלון בדקות האחרונות, והיא מתחפרת עמוק יותר בתוך הכרית עם כל מילה, רק מחפשת דרך להשתיק אותו.

לא מוצאת.

די!

היא דוחפת את האף עמוק לכרית. נמאס לה מעצמה. נמאס לה שהיא עושה טעויות ואינה לומדת מהן. נמאס לה להיות אחת שמאבדת שליטה.

נכון, הם נגעו לה במחשב. ונכון, איננה אוהבת שמתעסקים לה בדברים יקרים כל כך, אבל היא באמת אשמה. היא בעצמה השאירה את המחשב במקום נגיש כל כך בלי שמץ של מחשבה, אז הנה התוצאה. וחוץ מזה – אסור היה לה להתפרץ כל כך. הם אפילו לא הפעילו אותו, רק הרימו את המסך. למה מגיעות להם צעקות כאלו? היא הגדולה, לא הם! ולמה, בכלל, היא השאירה לאימא להתמודד עם כל הבלגן מייד כשקצה הפאה שלה נכנס הביתה, וברחה לחדר אפילו בלי להסביר מה קרה?

שצף המחשבות המאשימות גרם לה להתכווץ עוד יותר לתוך עצמה.

היא תמיד מתנהגת ככה, בחוסר אחריות מינימלי. ויש לה מספיק דוגמאות רק ממחצית השנה האחרונה, שלא לדבר על זה שהיום היא הפסידה את האוטובוס רק משום שהיא עצרה לדבר עם רחלי בלי להקדיש רגע של מחשבה לאוטובוס, עד שהיה מאוחר מדי! מנחה היא הפסידה. הגיעה הביתה אחרי השקיעה. וזו בכלל לא פעם ראשונה.

היא רצתה רק לברוח. לברוח מעצמה.

למה נגזר עליה להיות מישהי שרק עושה טעויות, ועוד מישהי שלא לומדת מהן?

כמה פעמים היא יכולה לחזור עליהן שוב ושוב?

לפחות היא מבקרת את עצמה. ככה היא יודעת עד כמה ולאן היא צריכה להתאמץ.

השמש שקעה מזמן. והיא לא הדליקה את האור כשהיא נכנסה.

היא לא יכולה לשכב ככה יותר מדי. היא צריכה לקום, היא צריכה לעשות משהו, אבל מה?

היא לא אמרה חת"ת היום! היא נזכרת. כבר אחרי השקיעה, אוף. שוב היא שוכחת.

היא מושיטה, באוטומט, יד למדף, פותחת בעזרת הסימנייה.

אחרי שהיא סוגרת אותו, היא חושבת על זה שזו פעם ראשונה בחודש האחרון שהיא מפסידה חת"ת לפני השקיעה, ובכלל, בשלושת החודשים האחרונים אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שהיא מצאה את עצמה משלימה את השיעורים של אתמול.

פעם, כשעוד הייתה בתיכון, חת"ת היתה מלחמה רצינית.

היא שכחה מקיומו לפעמים, פעמים אחרות העדיפה לשכוח, ורוב הפעמים פשוט דחתה את המטלה הזו, עד שנזכרה מאוחר מדי. נקיפות המצפון שלה אז התחרו עם גובהו של האוורסט, וכובדן רק הלך והעיק עליה.

מה קרה פתאום? היא מנסה להיזכר.

זיכרון נושן, נשכח, צף פתאום אל הסינפסות במוחה, זורק אותה חמש שנים אחורה, לפעם הראשונה שהיא פגשה את חני.

איננה זוכרת על איזה נושא הן דיברו ואיפה הן נפגשו. רק שזה היה יום שלישי באמצע החורף, והגרב שלה הייתה קצת רטובה.

"תראי, לכל אחד יש קשיים," אמרה לה חני בהקשר כלשהו באמצע השיחה שלהן, "וזה בסדר, גם אם הם קשיים גדולים מאוד, והוא לא מצליח להתגבר עליהם. לי למשל קשה מאוד עם חת"ת. אני בקושי זוכרת לומר, וזה באמת קשה לי. יש אתגרים לכל אחת".

הווידוי של חני בלבל אותה קצת. משהו קצת הפריע לה בו, והיא לא ידעה להגדיר למה. "גם לי קשה עם חת"ת," היא גילתה לה. "אבל קשה ממש, קושי רציני. אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני לא מצליחה לומר חת"ת ימים שלמים. אפילו שבועות שלמים. זה כבר יותר מדי. זה לא ממש נורמלי."

חני צחקה. "זה נורמלי מאוד. גם אני בדיוק ככה, מה חשבת?"

מרים הסמיקה כאילו גילתה סוד מביש.

"זה לא מצב תקין, אבל זה מצב נורמלי. זה בסדר. לומר חת"ת זה משהו שדורש, והגיוני שיהיה לנו קשה עם זה.

זו חובה בסיסית, אבל זה לא מובן מאליו."

"אבל את בת חסידית, ואת אמורה…"

חני לא קטעה אותה. מרים פשוט לא ידעה איך להמשיך את המשפט. "את מרגישה אשמה." היא אמרה בפשטות.

ההגדרה הממצה הפתיעה את מרים. "נכון," היא ענתה.

לחני היו עיניים יפות. ירוקות. צוחקות תמיד. אבל עכשיו היו העיניים רציניות. "למה, את עושה משהו רע בכוונה? את לא אומרת חת"ת כי את נהנית מזה? למה שתרגישי אשמה?"

"אבל זה לא אמור להיות ככה."

הצחוק חזר לעיניים של חני. "זה אמור להיות בדיוק ככה, חמודה, כי כל דבר נקבע מלמעלה, והתפקיד שלנו הוא לקבל אותו באהבה."

"א…"

"תביני, ניסיון הוא ניסיון, אבל ניסיון שלא עמדת בו והוא כבר עבר – עכשיו הוא חלק מההיסטוריה האישית שלך, שכל דבר שכתוב בה נמצא שם בהשגחה פרטית. כן, בהשגחה פרטית החליטו שאני לא אמרתי חת"ת כבר שלושה ימים אף שהתאמצתי. עכשיו – או שאני בטוחה שזו נפילה אישית שלי שאין דרך לשנות אותה, או שאני מבינה שככה ה' רצה, ואינני אשמה. באמת שהשתדלתי, באמת שהתאמצתי, זה כואב לי, אבל אשמה אני לא."

"את לא מקבלת אחריות למעשים שלך?"

"ודאי שכן. המעשים היחידים שאני יכולה להיות אחראית להם הם המעשים של הרגע הנוכחי. ואני משתדלת להיות אחראית להם כמה שרק אפשר, בלי לתת לטעויות שעשיתי פעם, או אתמול, להשפיע עליהם." היא עצרה לרגע, "מרים, תסלחי לעצמך. זה בסדר ומותר וכדאי. בכל רגע נפתח דף חדש, לא כדאי להכתים אותו רק מפני שהקודם מלוכלך".

זה לא קרה ביום אחד, וגם לא ביומיים, אבל בין כיתה י' לשנה א' המילים של חני חוללו בה, לאו דווקא באופן מודע, שינוי עצום.

היום חת"ת הוא כמעט חלק ממנה.

אשמה, ואת זה היא יודעת להגיד רק עכשיו, כשהיא מסתכלת אחורה, יוצרת מרחק בינינו ובין הרצון להשתפר. מרחק שבנוי מכישלונות. מאכזבות. מחרטות.

אז אולי… אפשר, וצריך, פשוט להשתחרר ממנה?

הרעיון היה זר לה. היא מעולם לא אהבה טריקים פסיכולוגיים.

אבל החיוך של חני דחק בה לנסות.

פשוט לסלוח לעצמה? גם על זה שהיא צעקה על האחים שלה?

מרים,

שתדעי ותזכרי חזק,

יש בך טוב שרק מחכה להתגלות. יש לך כוח, יש לך עוצמה.

לא משנה מה עשית,

יש בך נשמה אלוקית.

תזכרי רק אותה,

תסתכלי עליה חזק,

תזכירי לה למה ומאיפה היא הגיעה,

תזכירי לה שיש כוונה ותכלית, אז קדימה,

תמסרי לה סליחה ממני,

על כל הפעמים שלא הקשבתי,

והתעלמתי,

והשתקתי.

ממני,

מרים.

היא הניחה את העט, קמה. בחיוך שדחק בה לנסות את הרגע.

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכתך אחריי במדבר – אז

העיר ויטבסק לבשה חג, היום הוא יום נישואי סטערנא, בת הגביר הנכבד ר' יהודה לייב סג"ל, עם רבי שניאור זלמן, בנו של רבי ברוך. שידוך טוב הוא, ור' יהודה לייב היה שבע רצון עד מאוד מחתנו החדש. הנער עול הימים היה מושא חלומותיו – תלמיד חכם מופלג ואמיתי, עמקן, חריף, בעל מידות יוצאות מגדר הרגיל, ובעיקר ירא שמיים גדול.

ואולם, כנראה ר' יהודה לייב לא ידע שלחתנו נשמה גבוהה, המחפשת את האמת לאמיתתה, ואחריה היא נוהה.

ואכן, מייד אחרי החתונה התגלה טיבו. רבי שניאור זלמן החל להשקיע את ימיו ואת לילותיו בלימוד, מתוך הקרבה עצמית מוחלטת, עד כדי כך שכמעט לא ירד מעליית הגג שהקצה לו חותנו.

מאוחר יותר, כשחבר אדמו"ר הזקן לדרך החסידות, כעסו עליו חמיו וחמותו וניתקו את הקשר איתו ועם בתם לחלוטין. לא פעם ולא פעמיים לחצו ההורים על הבת שתדרוש מבעלה גט, אבל הרבנית סטערנא עמדה איתן, וסירבה לדרישתם, למרות הסבל הנפשי והגשמי הרב שהסבו לה.

סיפור זה וסיפורים נוספים על התמסרותה של הרבנית סטערנא לבעלה ממחישים את הפסוק "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". כמה אומץ, שאר–רוח והקרבה היו לרבנית בעבור בעלה.

 לכתך אחריי במדבר – היום

גרסת האומץ וההקרבה הנשית בדור שלנו שונה מאוד, אבל עוצמתית לא פחות. הליכה אחרי הבעל, בלי להתחשב כמעט בשום קושי שעלול לצוץ בנישואין – אינה פשוטה ומצריכה תכונות מיוחדות. בימינו במיוחד קשה הדבר מאוד מאוד, ולא רק משום שבחברה של ימינו מקובל כבר הרבה יותר לנטוש נישואין, גם במקרים שאין כל קושי אמיתי, ולא רק משום שהשינויים שבני אדם עוברים בחייהם הם רבים ולפעמים קיצוניים. סיבה נוספת, חשובה ועיקרית, היא סוג החינוך שקיבלנו ועדיין מקבלים. כל סרטון, פרסומת או תוכנית רדיו עוסקים באותו נושא בווריאציות שונות: המציאות חייבת לסבוב סביב הרצונות שלי וסביב השקפת העולם שלי. כי השקפת העולם שלי הרי מבוססת על היגיון צרוף, ומי שלא הגיע למסקנות זהות לשלי, דרך החיים שלו בהכרח מזיקה לו ולסביבתו.

אז איך מצפים מבית שעובר טלטלות גדולות כל כך להחזיק מעמד? מה הוא הדבר המשמש סם חיים לבית? מהו הדבק שיהיה חזק דיו להשאיר את בני הזוג יחד?

אומרים ששאלת חכם היא חצי תשובה. זה נכון גם כאן. מה שיחזיק את בני הזוג יחד הוא… היחד בעצמו. מהי בעצם תכלית הנישואין? ודאי לא שהזולת ימלא חיסרון כלשהו שיש לי. אולי התכלית היא קיום מצוות? נניח שכן. קיום מצוות. בתשובה הזו יש גם אמת, וגם נקודת תורפה. האמת היא שתכליתו של כל דבר היא קיום מצוות, עשיית רצון השם. אבל בניגוד לראייה השטחית של המציאות, שבה יש דברים 'טובים' ודברים 'רעים', בהשקפה החסידית כל מצב הוא מצב טוב. כל מצב הוא רקע לקיום רצון השם. אם שני בני הזוג רוצים לקיים מצוות, לא יקשה עלינו לזהות את הטוב הזה, אבל אם אחד מבני הזוג מתנהג באופן שונה ממה שציפה האחר, מה עושים אז? הידיעה שגם זו הזדמנות להתחבר אל השם, הטוב המוחלט, הטוב האמיתי, אבל באופן קצת שונה – זו התשובה.

חסד, גבורה ותפארת בזוגיות

אדמו"ר הזקן מבאר שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, משום שהיא מזככת את הנפש הבהמית באופן נעלה לאין ערוך מכל מצווה אחרת. אדם שם בצד את עצמו ורותם את כל הכישרונות שלו להרוויח את הכסף, ומוסר חלק מן הכסף שעבד עליו קשה כל כך ליהודי אחר.

הרבי מלך המשיח פורש בעבורנו את היריעה: צדקה רוחנית אינה פחותה מצדקה גשמית ואף עולה עליה. כשמשפחות מורכבות משומרי מצוות ומכאלו שאינם שומרי מצוות, כדי לתת לזולת את המזון הרוחני שלו, את האהבה ואת הכבוד שנפשו זקוקה להם, את תוספת המצוות שהוא מקיים בזכות בן הזוג – בני הזוג צריכים לשים את עצמם בצד, ולהתעלות אל מקום שהוא מעל שניהם. למקום הזה קוראים 'ביחד', והוא מטרת הנישואין של כולנו: האחדות, הכבוד והאהבה.

הכבוד קשור במידת הגבורה: אינני נכנס לחיים הפרטיים של בן הזוג שלי. מה שהוא עושה בינו ובין השם אינו ענייני כלל. התפקיד שלי הוא לאהוב אותו ולכבד אותו, זאת אומרת שלעולם לא אשפיל אותו ותמיד אראה בו מישהו שראוי ליחס הטוב והמכבד ביותר. גם כשהוא שוגה!

האחדות קשורה למידת התפארת: הוא ואני אחד. מטרתנו המשותפת היא להתאחד, ולכן אימנע מכל דבר שעשוי להפריד בינינו. לא אתלונן עליו, לא אדבר עליו מאחורי גבו, שלא לצורך איחוד עמוק יותר. לא אלעג לו על חולשותיו, אפילו בצחוק, וודאי שלא אשפיל אותו בפני אחרים, בעיקר לא בפני הילדים. דיבור ציני הוא רעל טהור לנישואין.

תקשורת פתוחה ומלאת אמון בטוב שבזולת הכרחית מאוד כדי לשמר את האווירה החיובית ואת הקשר העמוק והאמיתי.

האהבה קשורה למידת החסד: להשתדל, כמה שאפשר – לתת, להעניק, להחמיא, לראות את הטוב, לשמוח בזולת, להודות, לחוות חוויות חיוביות משותפות, לצחוק יחד. לתמוך בזמן קושי, ולהיות אלה שמחזקים את הנפש.

הנה סיפור קצר שמופיע בספרו של הרב שלום ארוש 'חכמות נשים': אישה אחת באה אל הרב ארוש כדי לבקש ברכה לשלום בית. היא סיפרה שבעלה התדרדר מאוד ונעשה מכור לחומרים מסוכנים. הרב ארוש שמע את הדברים בכאב. מכיוון שיש ילדים שמעורבים בסיפור, יעץ לה שתתגרש. האישה לא רצתה בכך. היא באה לבקש עצה להציל את הנישואין, ולא לפרק אותם. הרב ארוש התפעל מעוז רוחה, ואמר לה שעליה להרבות בתפילה ובהודיה, ובוודאי יעזור לה השם. סוף דבר היה שהבעל נגמל מן החומרים המסוכנים אחרי שנתיים של התמודדות משותפת.

כוחה של אהבה, כוחו של כבוד אמיתי, כוחה של אחדות. וגם ההפך הוא נכון, בלי כבוד, אהבה ואחדות אין בסיס טוב ובריא לנישואין.

לכתך אחרי במדבר של זמן האשמורת האחרונה שלפני עלות שחר הגאולה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-50 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

בתקופה כל כך רגישה ומורכבת זו, אנו זוכים מידי יום רואים ניסים ונפלאות המעידים על אהבת ה' יתברך אותנו..

אנחנו יושבים בביתנו ובהתערבות מרחוק אויבנו נופלים ונגפים לפנינו אחד אחרי השני בעיתוי מדויק ומושלם..

ללא נפגעים ברוך ה' לכוחותינו, וללא צורך להיכנס פיזית למרחב האווירי, הימי או הקרקעי!

היכולת לראות את מערכת הניסים הזו המלובשת אמנם בדרך הטבע, אך שוברת את כל מוסכמות ואת חוקי המלחמה שידענו עד כה, יש בה לעורר אותנו לצאת בשירה ובזמרה ולהודות לה' יתברך על נסיו ונפלאותיו עמנו בשמחה ספונטנית, שמחה בטהרתה, הנובעת לה מעומק הלב ומעצם הנשמה זו המספרת את ועל הקשר המיוחד שלנו עם ה' יתברך..

אז איך עושים זאת? איך בשעה כל כך מורכבת וקשה אפשרי אם בכלל לצאת בריקודים ובשמחה ספונטנית, שמחה שאין בה שום טעם או היגיון?,

התבוננות וצלילה למעמקי פרשת השבוע תחשוף ותגלה לנו איך דווקא שמחה פשוטה וטהורה הנובעת מעצם הקשר שלנו עם ה' יתברך בכוחה להשפיע על המצב התודעתי שלנו ולהפוך אותו מקצה לקצה! ואיך בכוחה להשפיע אף על תוצאות המלחמה!

ננסה להתייחס לשמחה והשפעתה על חיינו ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי..

על כוחה של השמחה והיעדרה בחיי האדם ובעבודת האדם את בוראו!

השבוע נקרא בפרשת כי תבוא

אחד הנושאים המשמעותיים הנידונים בפרשה עוסק במהות ובמשמעות השמחה בעבודת ה'!

התורה מסכמת עבורנו את כל פרשת הקללות האמורות בפרשה בפסוק מצמרר אחד ששופך אור ומשמעות על מהותה של שמחה והעדרה!

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים פרק כ"ח פסוק מ"ז).

רש"י על אתר מפרש זאת כך: מֵרֹב כֹּל – בְּעוֹד שֶׁהָיָה לְךָ כָּל טוּב.

כלומר: למרות שהיה לך כל טוב, בכל זאת השמחה נעדרה מחייך ומעבודת ה' שלך!

אבל עדיין איך זה שהיעדר השמחה גורם או מביא את הקללות הנוראיות אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו (ירעדו אזניו מגודל החרדה) ותסמרנה שערות ראשו?!

הרמב"ם כותב על  השמחה כך: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח' הלכה ט"ו).

על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". מפרש האריז"ל פירוש נפלא, שהתורה מדברת על מצב בו אדם לומד תורה ומקיים מצוות, אך אינו מקיימם בשמחה ובהתלהבות המגיעים מתחושת הדביקות בה' יתברך, כך שקיום התורה והמצוות לא מעורר בו רגש היקשרות ובדבקות בה' יתברך!

 ועל כך אומרת התורה שיחולו על האדם העונשים החמורים ביותר הנמנים בפרשתו פרשת כי תבא!

בספר ליקוטי תורה על חמישה חומשי תורה שכתב מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי המכונה 'אדמו"ר הזקן' הוא תוהה כיצד ייתכן שעל היעדר השמחה מגיע לאדם עונשים כל כך חמורים? וכי רק עקב כך שהאדם איננו בשמחה יחולו עליו עונשים כל כך חמורים?

אדמו"ר הזקן מבאר זאת כך: מכיוון שאין אדם מושלם בעבודת ה', כמו שכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואף שאדם זה ראוי לעונש על חטאיו ופגמיו, אמנם כאשר עבודתו היא מתוך שמחה, השמחה מגינה עליו והוא ניצל מהעונש היות והשמחה משמשת לו 'כתריס בפני הפורענות'.

 שמחת האדם למטה מעוררת שמחה למעלה אצל ה' יתברך ובכך מתבטלים כל הדינים מעליו!  

  משל למה הדבר דומה: לאב המחתן את בנו יחידו הנולד לו לעת זקנתו, ובאמצע סעודת החתונה אחד האורחים שופך בטעות אוכל או משקה המכתים את בגדי האב המאושר, אנו נראה בחוש שעקב השמחה לא יחוש האב כעס כלל על אותו אדם ולהפך, ייטיב אתו ויפייס דעתו ורוחו וירגיעו, כי הלוא עת שמחה היא אצלו..

לעומת זאת אם אדם ילכלך את בגדי האב שלא בעת שמחת חתונת בנו יחידו בעת שאין השמחה בגילוי אצל האב, הרי גם לכלוך קטן עלול לגרום לכעס גדול אצלו..

 וכך הם הדברים בעבודת ה' יתברך, השמחה למטה מעוררת את השמחה למעלה! לכן בעת השמחה אצל האדם למטה בעולם הזה מתעוררת השמחה גם למעלה אצל ה' יתברך בעולמות העליונים, ובכך נמחלים כל עוונותיו, מה שאין כן אם אין האדם בשמחה הרי גורם הוא בכך להיעדר השמחה למעלה, ובכך מעורר חלילה דינים על עצמו.

זו היא תוצאה והשלכה של מעשיו של האדם למטה ולא עונש מלמעלה חלילה!

הדרך להגיע לשמחה אומר אדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד רבי מנחם מענדל שניאורסון המכונה 'הצמח צדק' עוברת ב:   כאשר האדם יקפיד לשמור על חשיבה חיובית: לחשוב רק מחשבות משמחות.  כאשר האדם יקפיד על דיבורים חיוביים: לא לדבר על דברים המביאים עצבות ומרה שחורה.  כאשר האדם יקפיד על מעשים חיוביים: להתנהג כאילו הוא מלא שמחה מתוכו, שהתנועות בנפש ובגוף יבטאו שמחה, אף שאין הוא חש תחושה כזאת בפנימיותו.

על-ידי התנהגות כזו במחשבה, דיבור ומעשה האדם יעורר שמחה בעצמו והוא ירגיש את השמחה במוחו ובלבו. (אור התורה לאדמו"ר ה'צמח צדק').

הרבי מליובאוויטש מציין את גודל מעלת השמחה ואמר: "מהו גודל החידוש בעניין השמחה?

החידוש הוא בכך 'ששמחה פורצת גדר', הן למעלה, ועל ידי זה נמשך גם למטה, שמתבטלים כל ההגדרות וההגבלות שעל פי חוקי הטבע.

כלומר: שאפילו אם מצד חוקי הטבע יש כל מיני מניעות ועיכובים מתבטלים הם על ידי השמחה, כך שיכולים לקיים את כל מצוות ה' יתברך ללא מניעות ועיכובים.  (משיחת שבת פרשת תזריע, פרשת החודש, שבת מברכים חדש ניסן, ה'תשי"ז 1957).

ישנו סיפור נפלא על כוחה של שמחה עם הבעל שם טוב הקדוש. כשהיה הבעש"ט בן עשר, היה כבר חבר בחבורת הצדיקים הנסתרים, ובהיותו בן שבע עשרה הייתה דרכו בקודש לבקר בכפרים ובעיירות לחזק ליבותיהם של אחינו בני ישראל באמונת ה' יתברך.

 הבעש"ט היה מתהלך לבוש בבגד עליון של חצי פרווה, כמו אנשי הישובים הפשוטים.

פעם אחת הגיע הבעש"ט לישוב יהודי שהתעסקו בו בעבודת האדמה. היה זה באמצע הקיץ ושרר יובש. זמן רב לא ירדו גשמים, תבואות השדה והכרם התייבשו, הבהמות חלו במחלת הדבר והייתה עת צרה גדולה. אנשי הישוב היו יראי שמים והתעוררו בתשובה, וכשזה לא עזר החליטו להביא 'מגיד' מוכיח לעורר אותם לתשובה. הביאו מגיד, כל אנשי הישוב התאספו בבית הכנסת והמגיד לא קימץ בדבריו ושפך על האנשים הפשוטים 'אש וגפרית', עד שכל הקהל בכה בכיות ויללות בלתי רגילות.

מורנו הבעש"ט שנכח בבית הכנסת וראה בצרתם של ישראל, ובשמעו קולות הבכייה של האנשים והנשים, פנה אל המגיד המוכיח וקרא בקול אדיר: 'מה יש לכם מיהודים אלה? יהודים הם טובים'. וצעק בקול: 'בואו יהודים ונרקוד יחד ואחרי תפילת מנחה ירדו גשמים'. בתחילה הסתכלו עליו בחשד, אולי אין הוא ח"ו מאמין או שיצא מדעתו. אך כשמורנו הבעש"ט הביא ראיות ממאמרי חז"ל לחיזוק דבריו, החלו להאזין לדברי החיזוק באמונת ישועת ה', והתעוררו בחיזוק תקיף באמונת ה' יתברך, ויצאו בריקוד יחד עם הבעש"ט. באמצע הריקוד החל לרדת גשם שוטף, ומורינו הבעש"ט בירך אותם בברכת שובע. (מתוך ספר השיחות לאדמו"ר הריי"צ ה'תש"א, עמ' קי"ג).

האם ניתן לשנות טבעיים ותכונות מולדות בנפש האדם?!

תורת החסידות מסבירה שלשמחה יש כוחות והשפעה עצומים לא רק לשנות מציאות בעולם על ידי ביטול הדינים והקטרוגים מעל האדם אלא אף לשנות את מהות האדם מקצה לקצה!

במאמר נפלא ארוך ייסודי ועמוק שנאמר על ידי האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם רבי שלום דובער שניאורסון המכונה הרבי הרש"ב העונה לשם: 'המשך – שמח תשמח הגדול' משנת תרנ"ז שנאמר בשמחת החתונה לבנו יחידו רבי יוסף יצחק שניאורסון המכונה הרבי הריי"צ האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

מבאר הרבי הרש"ב: את הפתגם 'שמחה פורצת גדר' – השמחה מסייעת ופועלת שינוי על ידי הסרת מחסומים רגשיים ונפשיים ואף מחסומים פיזיולוגיים מסביבת האדם השמח!  

 מהותה של השמחה הוא 'גילוי ההעלם'.

על היין נאמר (תהלים פרק ק"ד, פסוק ט"ו) "ויין ישמח לבב אנוש" תכונת היין היא, לגלות את התכונות הפנימיות שבנפש האדם, וכמאמר התלמוד הבבלי (מסכת עירובין דף ס"ה, עמ' א') "נכנס יין יצא סוד".

 וזו מהות השמחה, גילוי הנפש, ועד לתכונות הנפש העמוקות והפנימיות ביותר. בדרך כלל אין אנו רואים את תכונות הנפש ואת הפנימיות ה’נעלמת’ שלה, יש מעין ’גדר’ המעלים על הפנימיות וכאשר האדם שמח מתגלה פנימיות הנפש.

יתרה מכך אומר הרבי הרש"ב: השמחה לא רק שבכוחה לגלות את תכונות הפנימיות בנפש האדם, אלא בכוחה אף לשנות את תכונות והרגלים בנפש האדם, אף המולדות שבו!

וכפי שנאמר במאמר: "טבע השמחה היא לפרוץ גדר, דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש. ושני אופנים בזה.

אופן ה-א': שהשמחה פורצת את הגדרים שהוטבעו באדם מצד שהורגל כן, הגם שגדרים אלו נעשו אצלו כטבע (כי הרגל נעשה טבע שני).

 ואופן ה-ב': שהשמחה בכחה לפרוץ גם את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכח השמחה להפוך אותם ולשנותם מן הקצה אל הקצה.

 כלומר: מה ששמחה פורצת את הגדרים שבטבע תולדתו של האדם הוא לא רק שאותם המידות שהוטבעו באדם הם בריבוי והתגברות ביותר מכפי מידתם, אלא שעל ידי השמחה נעשה גם שינוי בטבע מידותיו ומן הקצה אל הקצה".

וכמו על דרך משל מי שהוא קמצן וכילי ביותר בטבע תולדתו, הנה בעת השמחה, כשהוא שמח בשמחה גדולה ביותר, יתהפך לבבו לגמרי מטבעו הקודם ונעשה פזרן וחסדן גדול, כמו מי שהוא פזרן וחסדן בטבעו, ועד שמתחסד גם עם שונאו.

זהו גילוי מרעיש ביותר! שכן עבור אנשים המתמודדים עם הרגלים שהפכו עבורם טבע שני, או אנשים הנולדים עם תכונות אופי מסוימות, זהו תרחיש בדיוני..

כיצד זה שבכוח השמחה לשנות תכונות מולדות או הרגלים שהפכו טבע שני לאדם ועוד ברגע אחד?

כפי שתמהה ושואל זאת הרבי מליובאוויטש במאמר זהה העונה לשם 'שמח תשמח' משנת תשמ"א (1981) שיצא לאור בקונטרס י"ג אלול תשמ"ז (1987) לקראת י"ג אלול, יום מלאת תשעים שנה לנשואי כ"ק אדמו"ר הריי"צ (תרנ"ז-תשמ"ז) .

צריך להבין ולא רק לפי האופן הא' ששמחה פורצת את הגדר שמצד ההרגל. מכיוון שכל הרגל נעשה טבע, אף שהוא רק טבע שני, הרי לכאורה צריך ריבוי זמן ועבודה לשנות טבע זה לאט לאט, ואיך בכח השמחה לשנותו ברגע אחד?. אלא על אחת כמה וכמה לפי אופן הב', איך בכוח השמחה לפרוץ את הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכוחה לשנות ולהפוך טבעו מן הקצה אל הקצה?

והביאור הוא: (כמבואר במאמר שם) מה ששמחה פורצת גדר (אפילו באופן הא', ומכל שכן באופן הב') הוא דווקא בשמחה כזו שמגעת בעצם הנפש, שלמעלה מכוחות הגלויים!

 שמכיוון שעצם הנפש היא למעלה מגדר הגבלה (להיותה קשור עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא), לכן, השמחה שמצד עצם הנפש, פורצת כל ההגדרות וההגבלות!

כלומר: ישנו סוג של שמחה העונה על משאלת לבו של האדם החפץ לשנות את טבע מידותיו וטבע תכונותיו הטבועות בו מעת לידתו!

זהו סוג שמחה שאיננו קשור ותלוי בשום גורם חיצוני המביא וגורם את השמחה אף לא הנעלה ביותר!

מדובר כאן על שמחה בטהרה!

שמחה הנובעת ופורצת ('פורצת גדר') מאליה מעצם הנפש!

שמחה שכזו מתכתבת עם הקשר הנפשי של האדם עם שמחה עצמית זו!

כפי שהובא במשל במאמר מאדם המחתן את בנו או בתו, השמחה פורצת אצלו מאליה וממעמקי נפשו, זו שמחה שמבטאת את הקשר העצמי של בעל השמחה אל השמחה עצמה!

העבודה העצמית של האדם לאפשר את ביטוי וגילוי השמחה העצמית בנפשו היא זו שתקבע את מידת הצלחת והשפעת השמחה על שינוי טבע ותכונות האדם הטבועים בו מעת לידתו!

עבודת האדם צריכה להיות מתורגמת בהיקשרות ובהתאחדות מוחלטת עם בעל הרצון על ידי מסירת הרצון אל בעל הרצון!

כלומר על האדם למצוא את הדרך בה הוא עובד את ה' יתברך אך ורק מתוך רצון לקיים את רצון ה' יתברך!

הוא צריך להיות משוחרר מכל טובת הנאה בדרך לקיום רצון ה' יתברך. קיום התורה והמצוות נשען על הרצון לקיים את רצונו של בעל הרצון.

אין ואסור שתהיה לי איזו שהיא נגיעה אישית או טובת הנאה שתצמח לי מקיום רצון הבורא יתברך!

משמעות הדברים הנה: לא אינני מבטל את עצמי או את רצונותיי לשווא!

כאשר אני מניח את רצוני ומתמסר לבעל הרצון אני מתאחד עם בעל הרצון ומגיע למצב נפשי רוחני בו אני לא קשור או מוגבל באיזו שהיא הגבלה פיזיולוגית או נפשית רוחנית!

הנפש זוכה לדרור וחופש לביטוי עצמי כפי שבא מבעל הרצון בכבודו ובעצמו. והביטוי העצמי כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם המקיים את הרצון כפי שהוא אצל בעל הרצון הנו גילוי השמחה העצמית כפי שהיא בעצם הנפש המאוחדת עם בעל השמחה הלא הוא ה' יתברך!

זוהי שמחה עצמית המשנה אף את טבע האדם מטבע תולדתו! שכן שמחה זו נובעת ובאה בדיוק כפי שהיא מבעל הרצון והשמחה בכבודו ובעצמו!  

זו שמחה בטהרה הפורצת גדר! 

שמחה בטהרתה הנה 'הקלף המנצח' והמינוף של המלחמה הקיומית הפזיולוגית והמלחמה הרוחנית על עתיד צביוננו כאן בארצנו הקדושה!

הרבי מליובאוויטש בשיחה מכ' מנחם אב תשמ"א (1981) ביאר כי הדרך לחינוך מוצלח עוברת בשמחה ובפנים מאירות. כאשר אנו באים לחנך את ילדינו את דור העתיד להיות מאלה הנמנים על צבאות ה', וכאשר אנו מתווים להם את הדרך לערכים ולעקרונות החיים בהם אנו מאמינים ועל פיהם אנו חיים. יש לזכור שלשמחה ולמאור פנים שלנו יש את מידת ההשפעה המרבית  והמכרעת על הצלחת חינוכם!

אדם השמח, מעביר אנרגיה חיובית לכל מי שנמצא בקרבתו. השמחה שלו מדבקת!  כאשר אנו רוצים לזכות לראות את מידת ההשפעה המרבית על הזולת נצטרך להביא אתנו את השמחה האמיתית הטהורה והפנימית השוכנת לה במעמקי לבנו אליו!

כאשר ילד מושפע ממחנך שמח, ומידי בוקר הוא פוגש פנים שמחות ומחויכות, הוא חווה אדם עם אנרגיה חיובית העוברת אליו, הוא נדבק אוטומטית ממנו ומאמץ את הדרך בה הוא מחנך אותו!

מידת השפעתה של האדם השמח מתוכו ומקרבו על הזולת עצומה! המסר העובר דרך שפת הגוף והאנרגיה הנוכחת במרחב כובשת את רוח האדם ומרוממת אותו ומעוררת גם בו שמחה טהורה!

אין צורך במילים מפוצצות או הרצאה כובשת לבבות, פשוט להביא את עצמך ולהנכיח את מי שאתה בשמחה טהורה וזכה, שמחה טבעית!

ההבנה שלשמחה עצמה כבדת משקל בדרך להעברת מסרים, ערכים, ודרך חיים, השפעה מכרעת על חיינו!

שמחה הנה הביטוי השלם והמושלם לדוגמא אישית!

הרבי מליובאוויטש מביא כדוגמא את דוד המלך שפיזז וכרכר בעוז לפני ה' יתברך בבואו ירושלימה עם ארון ברית ה' ההולך לפני עם ישראל.

וכפי שמתאר הכתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"..

"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה". (שמואל ב' פרק ו' פסוקים י"ד-כ"ג).

דוד המלך נותן את הדוגמא האישית הכל כך משמעותית לעם ישראל הצופה בו ורואה בו את המנהיג הדגול מלך ישראל, דוד המלך מעביר מסר חד וברור מה משמעותו של הנחת הרצון האישי הצידה וההתאחדות וההיקשרות לרצון העליון, ומיד באופן ספונטני פורצת ממנו שמחה טהורה ללא שום סממן חיצוני כזה או אחר..  

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"

רש"י על אתר מפרש זאת כך:

 "וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – לפניו יותר מזאת שהקילותי בעצמי עתה 'עמם אכבדה' – אינם מבזין אותי אלא חשוב אני בעיניהם על זאת!

המלבי"ם מפרש זאת כך:

"וּנְקַלֹּתִי עוֹד" – באמת מה טוב היה אם לא הייתי רוצה בכבוד כלל ובורח ממנו.  "ונקלותי עוד מזאת" – כפי הכירי בגדולת הבורא ובכבודו ובשפלת האדם כי בשר הוא הייתי נקל בעיני עד שהייתי שפל בעיני באמת, אז אכבדה.

כי הרוצה בכבוד אינו נכבד באמת רק למראה עיניים לא מראה השכל, רק אם הייתי מואס את הכבוד, אז גם עם האמהות עמם אכבדה כי זה הכבוד האמיתי הנפשי, אשר אותותיו ישוו לפני שרים ופחותי העם!

התפיסה של דוד המלך עוברת בכך שלפני ה' יתברך כולנו שווים! כולנו בשר ודם האמהות, השפחות פשוטי העם, והמלך בכבודו ובעצמו!

זוהי תפיסה מחייבת ויש לה משמעות אחת ויחידה: במה בא לידי ביטוי הקשר שלי עם ה' יתברך כאשר אני מבין משהו אחד אך עושה משהו אחר? אם אין ביטוי מעשי לקשר שלי עם ה' יתברך אז במה אני שונה מפשוטי העם? להיפך הם מקיימים את רצון ה' יתברך בפשטות ללא התערבבות שכלית או רגשית, פשוט מניחים את רצונם בפני רצונו יתברך? אז מה מייחד אותי מהם בכך שאני מלך?

את זאת מביא לידי ביטוי דוד המלך בכרכור בכל כוחו לפני ה' יתברך, הוא מניח הצידה כל שיקול ונותן לקשר שלו עם ה' יתברך לדבר בעד עצמו!

כאשר מדובר על כבוד ה' יתברך בעולם אני השגריר מספר אחת שלו, אני הייצוג המושלם שלו בעולם!

ושמחה טהורה עושה זאת הכי טוב שאפשר, בכך רואים עם ישראל את דוד המלך השלם והמושלם שלהם שאין לו שום גדר או מחסום שכלי או רגשי רוחני בפני ה' יתברך.

אף אנו בתקופה רגישה וקשה זו נדרשים לגלות את הקשר הטהור ביננו ובין בורא עולם, ואין לנו יותר 'משמחה בטהרתה' היכולה לבטא את הקשר העצמי הבלתי תלוי שלנו וביננו.

בשמחה המשותפת לנו יחד כשאין לה סיבה או גורם הנראה לעיין היכול להסביר 'ולשמחה מה זו עושה'? בטח לא בשעה כה קשה, דווקא אז כשאנו בוחרים להניח בצד כל שיקול שכלי או רגשי ומתאחדים לשמוח יחד ולהודות על כל הניסים והנפלאות שה' יתברך עושה עמנו מידי יום ומידי שעה,  ומסוגלים לראות את הטוב בתוך הכאוס הגדול והנורא בו אנו נתונים ומבטאים זאת בשמחה ספונטנית הפורצת לה מתוכנו מעצם נשמתנו, בכך אנו פורצים את הגדר והמחסום האישי שלנו ואנו צועדים בבטחה לניצחון על אויבנו!

כשאנו בוחרים להודות 'בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל' אנו מונעים את היפך הברכה הבאה לה בסיבת: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"..

הרבי מליובאוויטש בשיחה מיוחדת בחדש אלול תשמ"ח (1988) בפרשת 'כי-תצא' ביאר את גודלה, כוחה ועצמתה של שמחה בטהרתה וכך הוא אמר בין היתר:

"שכשנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות, שכל בני ישראל נמצאים בגלות, ו'השכינה (כינוי לה' יתברך השוכן ביננו) בגלות', הרי מובן, שמצד גודל צער הגלות לא שייך שמחה בטהרתה. אבל אף על פי כן, כיון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח – לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על ידי השמחה, שמחה בטהרתה.

ובנוגע לקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות – הרי, מכיוון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כורחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש – נותנים כחות מיוחדים לכל יהודי שיוכל להיות אצלו ענין השמחה בטהרתה.

 כיצד זה שדווקא בשעה כל כך קשה נותנים לכל אחד ואחת את הכוחות להיות במצב של שמחה ולא סתם שמחה אלא שמחה בטהרתה?

הביאור בזה הוא מכיוון ששמחה זו נעשית על ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהיה בכל העולם שלימות השמחה, לכן ישנו כבר כעת רגש של שמחה בטהרתה אצל כל אחד ואחת מישראל (מעין ודוגמת שמחת הגאולה).

והרבי סיים את השיחה במילים אלו: "והעיקר שבמקום אריכות הדיבור אודות מניין הכוח לשמחה בטהרתה יתחילו במעשה בפועל לצאת בקריאה והכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח בפועל ממש ובזריזות הכי גדולה, ובאופן ש-'לא עיכבן כהרף עין' ואדרבה – ינסו ויווכחו"!!!

הרבי מליובאוויטש סיפר באחת ההזדמנויות את הסיפור הבא: מספרים על הרב הצדיק הקדוש רבי ישראל מרוז'ין כאשר עוד היה בקטנותו ממש בזמן שמנעו ממנו תפוח עץ, והוא מאוד רצה אותו, אמר את הברכה "בורא ברי העץ" ועל ידי כך הכריח את אביו לתת לו את התפוח.

              ובנוגע אלינו אמר הרבי: על ידי זה שיהודים ישמחו בשמחת הגאולה מצד הביטחון שה' יתברך יביא את המשיח בקרוב ממש, הרי זה עצמו כביכול ימהר ויזרז יותר את ביאת משיח צדקנו באופן של – 'אחישנה' שה' יתברך אבינו שבשמים – ימלא משאלות לבבם של ילדיו.

שנזכה כבר לשמוח בשמחה האמיתית והשלימה בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה