Author Archive

חמישה מטבעות – חמישה ילדים

הייתי אז בת 14, בשנת תש"נ. טסתי עם דודים להיות אצל הרבי בי"א ניסן וחג הפסח. מיד כשנכנסתי ל770 בתפילת שחרית, הרבי הביט בי – ותמונה זו חקוקה במוחי היטב (הרבי עמד כשפניו אל הקהל, נשען על הסטנדר, תפילין וטלית על ראשו, וכל פניו לוהטות באש הקודש) – מיד ברכתי שהחיינו.

לקראת תפילת מנחה אמרו לי שכשהרבי יוצא מחדרו והולך לתפילה – הוא מחלק מטבעות לצדקה לילדים שעומדים ליד חדרו. המליצו לי גם ללכת, אך התרו בו: "את בת 14 כבר, רק ילדות עד גיל 12 ובנים עד גיל בר מצוה ניגשים לבקש מהרבי מטבעות. את תעמדי בצד – ולא תושיטי את ידך ולא תתקרבי לרבי. אם הרבי ירצה – הוא יושיט לך".

וכך עשיתי: נעמדתי בצד, היו שם כמה ילדים צעירים, וכמה מבוגרים וגם אני איתם. הרבי יצא – והחל לחלק לילדים מטבעות לצדקה. הילד הראשון קיבל מטבע – והרבי מביט בי, ועוד ילד מקבל מטבע – ושוב הרבי מביט בי. הרב בנימין קליין שעמד מאחורי הרבי – סימן לי בעיניו – לגשת אל הרבי. אך אני כיאה וכיאות לאזהרות הרבות שנתנו לי קודם, לא זזתי ממקומי כל עוד הרבי לא הגיש לי. ושוב הרבי מביט בי ושוב… אז הרב קליין דחק בי – וסימן לי בידו בצורה ברורה – בהצביעו על הרבי – שאגש. ניגשתי…

הרבי חייך אליי ונתן לי שתי מטבעות, ואז הרבי הסתובב כמו להמשיך ללכת – והסתובב אליי שוב ונתן לי עוד שלושה מטבעות.

כך אני משחזרת לי את פרטי המאורע, ופתאום התרגשתי כל כך ופרצתי בבכי, ולא יכולתי להרגע. זו הפעם הראשונה בה אני קולטת כמה זה קשור לחיי…

לאחר חתונתי ב"ה נולדה לנו ביתנו הראשונה בשעה טובה עוד לפני יום נישואינו הראשון, גם בנינו השני נולד בקלות ב"ה. אך לאחריו חוויתי קשיים רבים לאורך כמה שנים, ב"ה שלושת ילדינו הנוספים נולדו לנו וכל אחד ניסו עמו…

לפתע נפלה בי ההכרה – חמישה ילדים = חמישה מטבעות!

לצערי, במהלך השנים נעלמו לי המטבעות (שהרי כידוע מחליפים את המטבע שאותו הרבי נתן, ונותנים אחר במקומו לצדקה). אך ב"ה הברכה בעינה עומדת וקיימת…

 

ההרגשה וההכרה שכבר בגיל 14 הרבי בירך אותנו לכך – מלווה אותנו כעת יום, יום ושעה, שעה…. תודה לך רבי! על ילדים כה נפלאים חסידיים ובריאים! תודה! שנעשה לך הרבה נחת!

הצצה מרגשת וראשונה לארגון שדואג ומעצים את האלמנות

בדיוק בשבילן הוקם לפני 4 שנים ארגון "נפלאות מתגברות". אשת התקשורת החב"דית מירי שניאורסון ראתה אחרי פטירת אביה את הצורך העז שיש בארגון שיעזור לאלמנות בהפגת בדידותן והחליטה לעשות מעשה. אם חשבה שמדובר במשהו שיצריך ממנה התנדבות חד-שבועית בת כמה שעות, הרי שמהר מאוד גילתה שמדובר במשהו שמצריך עבודה מלאה מסביב לשעון, ולא רק שלה אלא של עוד 5 נשים שעובדות כיום במשרה מלאה ב'נפלאות מתגברות'.

שמעו של הארגון עבר מפה לאוזן, ומשפחות רבות של אלמנות מכל העדות והמגזרים פנו אליו לעזרה. שנה אחר כך הוא הפך לארגון שמטפל בכל האלמנות הדתיות והחרדיות בנות הגיל השלישי.

"חשוב להדגיש" אומרת גב' שניאורסון "יש אמנם ארגונים חשובים שעוזרים לאלמנות, אבל הייחודיות שלנו היא בשניים. גם בעובדה שאנו מלוות את האלמנות בנות הגיל השלישי, אלא שמטבע הדברים פחות עוזרים להן, כי כבר אין להן ילדים 'על הראש' ואין להן צורך לחתן ילדים. וגם בעובדה שאנו לא ארגון שעוזר להן לשקוע באלמנות ובמסכנות שלהן, ומקבע את מעמדן ככאלו שצריכות עזרה. אנחנו ארגון שמעצים! אנחנו נותנים להם את הכלים לקום מתוך הכאב, השכול, היגון והחוסר ולהביט קדימה.

"בגלל זה אנחנו נקראים 'נפלאות מתגברות'. אצלנו אין אלמנות, יש 'נפלאות'. כל אשה שאנו מלווים אותה היא אשה מפלאה שמתגברת וממשיכה קדימה. העבודה שלנו היא להעצים, לתמוך, לדרבן, להביט קדימה. לחיות את החיים למרות השכול.

התגובות כמובן בהתאם. כל אחת מהנשים שנעזרת בנו נותנת לנו משובים על הכוח שנפחנו בה ועד כמה אנחנו הכרחיים בשבילה. כל תגובה מרגשת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך לפעול עבורן.

כדי להבין עד כמה הפך 'נפלאות מתגברות' לארגון הכרחי וכזה שנותן מענה למאות רבות של אלמנות, רק נזכיר שמאז הוקם הארגון, נפתחו ברחבי הארץ לא פחות מ-12 סניפים, בפריסה ארצית המהווים בית חם עבור "הנפלאות", ובהם נערכים פעילויות רבות ומגוונות, כדי לתת להן גב וכוח להתמודד עם השכול והבדידות.

רק לפני כשבועיים, בערב חג השבועות חזרו לארץ עשרות אלמנות מכלל המגזרים והעדות שהשתתפו במסע ייחודי בן שמונה ימים לחצרות קודשנו.

גב' שניאורסון מתארת את שהתרחש מאחורי הקלעים של המסע המיוחד: "המסע המיוחד הוא אירוע שיא שבו השתתפו בס"ד 52 אלמנות ממגזרים שונים ומקהילות שונות – נשים מבתים ליטאיים וחסידים, ספרדים וכיפות סרוגות. כל אחת מהן רואה במסע אבן דרך מיוחדת, יכולת להפיג את הבדידות והכאב, והזדמנות מיוחדת לשאת תפילה עליהן ועל משפחתן".

קישור לתרומה לשותפות בארגון נפלאות מתגברות: https://www.shutaf.im/niflaot

 

 











300 שח זיכוי בלטיפה – בואי להגרלה שלנו!

שאלון לבחורות

 

שאלון לנשים נשואות

 

 

גינג'ל אורו

לצפייה בקליפ בערוץ אלף

גלריית פרצופים ענקית מקעמפ אורו של משיח









    





 









 

 



   







 

  





 



 

       















 



 











 









 

 



   



 





      













  



 



       

           











 

            



   





    















   

  





 

בין בחירת חתן לקניית דירה

ב"ה את שלב בחירת החתן כבר עברתי ותודה לק-ל, אנו נשואים וכמה ילדים כבר מגדלים, הגיע הזמן לעבור שלב, ולחשוב על דירת קבע…

מלאי מרץ טוב, ששים ושמחים יצאנו אל השטח של שוק הדירות – הרי היום אנו רוצים לקנות דירה, מי לא יגיל וירנן למכור לנו דירתו הטובה והמתאימה?!

אפילו לא ניסחנו לעצמינו מה חשוב לנו בדירה ועליו לא נוותר, בטוחים היינו שנמצא בקלות! הרי אנו אנשים טובים, מתכוונים לשלם בעזרת המשכנתא את כל הסכום – וה' יהא בעזרינו!

אך.. לאחר ביקור בשש דירות כבר הבנו שדרכינו לא תהא קלה, רבים הרוצים לקנות ורבים הרוצים למכור, אך בין הדירה המפורסמת ומה שרואים בשטח – הבדל תהומי!

כאשר כתוב: מציאה! דירת 3.5 חדרים, משופצת, נוף יפהפה, מיקום נוח, קומה נוחה, מחיר גמיש. הפירוש הוא: 2 חדרי שינה פיצפונים ששתי מיטות בקושי יכנסו בהם.. עוד מסדרון שעליו הכריז בעל הבית שאם נרצה נוכל לסגור אותו לחדר, וסלון קטן מחובר למטבח – שניהם לא יצליחו לארח משפחה ברוכת ילדים בסעודת השבת… תאמרו, נו לפחות משופצת? אכן, צבעו את הדלתות ואת הקירות לפני כמה שנים (רק שמאז הם התלכלכו מאד) – אבל המטבח, האמבטיה, החלונות, הריצפה – הכל זועק הצילו…! הנוף: הכביש הסואן מתחת ביתנו שמשני צידיו שורת עצים – בהחלט נוף פורח.. מיקום נח – קרוב לכביש ולתחבורה – אכן. קומה נוחה? אם לקומה חמישית תקראו נוחה כשאין מעלית ויש לסחוב עגלות? נו, בעל הבית אומר שהוא סוחב את הקניות בצ'יק צ'אק ללא עזרה. חבל שהוא לא מוכן להיות העוזר שלנו בסחיבת המשאות והילדים והעגלות בכל יום למעלה ולמטה.. ובל נשכח את שקי הזבל שידרדרו במורד הקומות ויגיעו שלימים עד לפח בחסדי ה'…

אז עצרנו לערב אחד, והתיישבנו לכתוב לעצמינו על מה לא נתפשר ובמה נתעקש ולא נוותר: דירה משופצת כחדשה, נראית טוב, קומה לא יותר משניה, מקום שקט יותר, קרוב למוסדות החינוך של הילדים, איזור חרדי, צמוד למכולת וספורמרקט וירקן, 3 חדרי שינה – לא פחות, בגודל נורמלי וסלון ומטבח בגודל אירוח…

ושוב הסתובבנו וחיפשנו וראינו – המשופצת לא הלמה את המחיר בכיס, המוזנחת הייתה נוראית, ועד שהייתה דירה נאה וגודלה טוב, היא הייתה רחוקה מאד מכל האיזורים שאנו זקוקים להם מידי יום וללא רכב..

ושוב עצרנו וחשבנו לעצמינו – מה יהא לנו הכי קריטי…

ושוב התאמנו ציפיות ושוב יצאנו לחפש, ובסוף מצאנו את דירת חלומותינו! בסביבה חרדית וטובה, קומה נוחה, שכנים טובים, גדולה ומרווחת לשכן בה משפחה ברוכת ילדים, קרובה למוסדות הילדים והעיקר מתאימה לכיס שלנו..

ואם תשאלו כמה היא משופצת? כמה היא יפה? אז נכון.. היא לא משופצת, וזקוקה להשקעה כדי להיות דירת פאר – אבל כרגע על זה התפשרנו, בעז"ה כשירחיב השם גבולינו נשפץ אותה, את הבסיס החשוב ביותר יש. ואת כל התוכן אנחנו ניצוק לבית והוא יהיה בית פאר! של שמחה, יראת שמים והרבה התקשרות לרבי ואירוח ו…גם יפה…!

 

תצחקו, אבל בכל התקופה הזו נזכרנו בתהליך הארוך ששמו – שידוכים… יוצאים אל 'עולם השידוכים' ששים ושמחים בטוחים שעומדים לתפוס את כל העולם: בחור כליל המעלות, משפחה עשירה, בדיוק גדול מהכלה בשנה, הורים תומכים, עבר מסלול לימודים ושליחות מסודר, והרשימה עוד ארוכה.. אך השם מעביר אותנו תהליך מושלם של חיפוש ותהיה, חישוב מסלול מחדש ושיקלול המצב בשטח, התבוננות במצבי העכשווי והחלטות מחודשות של מה לא אתפשר ומה בעדיפות ב'. ושוב בודקים ושוב מעבדים את הנתונים ומגיעים למסקנה שעל בחור טוב, יראת שמיים, מידות טובות, מקושר לרבי, שמח ופעיל בענייני הרבי – לא מתפשרים.. כי זה מה שהכי חשוב! ואז בחסדי השם מוצאים את המיועד, ועושים חנוכת הבית בדירה המושכרת החדשה לתפארה מיד לאחר החתונה J

ועוד מסקנה לסיום: עם כל השווה, יש שוני תהומי בין דירה לחתן, בדירה עוד יש דברים מסויימים שאפשר להתפשר ואחרים יחפו עליהם, בעניינים המהותיים בבן זוג שישפיעו לאחר מכן על חוסנו ורוחניותו של כל הבית שנבנה – לא…

בהצלחה לכל אלו שעדיין בשלב החיפוש, שתצליחו להגיע במהירה לשלב המציאה הטובה בלי התפשרות על המהות!

דג סלומון בירקות וברוטב אדום

אופן ההכנה:

לאדות במחבת עמוק 1 בצל קצוץ +מעט שמן עד שמשחים.

להוסיף לאידוי קצר: 3 עגבניות חתוכות לפרוסות.

להוסיף ירקות חתוכים לקוביות / חצאי עיגולים:

1 בטטה, 1 קולורבי, 2 קישואים, דלעת – בגודל הרצוי, 1 דלורית, 2 גזר.

וכן: חצי כוס מים

מעט סוכר

כף גדושה מלח

לתת לתערובת להתבשל על אש נמוכה עד שכל הירקות רכים והרוטב מבעבע, ואז להוסיף את פיסות הדג (אפשר גם דג אחר, לא סלומון) – שיטבעו בתוך הירקות – לבשל יחד על אש נמוכה (אם זה סלומון – לא לבשל את הדג יותר מעשרים דקות).

 

לקום ולעשות מעשה

אנחנו עייפים.

מאורעות גדולים ועצומים מבהיקים מולנו, אך פיהוק ענק מטשטש אותם.

מעירים אותנו פעם אחר פעם, ואנחנו משפשפים עיניים, מנסים להסיר קורי שינה. בחלוף כמה ימים אנו מסתובבים לצד השני. איפה הכרית הנוחה?

אנחנו עייפים, לא מחזיקים ראש.

טרוטי עיניים מעבירים את היום בהרגלים המוכרים, כמו אתמול, כמו שלשום.

הולכים בחושך, ולא יודעים שיש אור גדול.

לא יודעים?

ודאי שיודעים. מאמינים, מחכים ומצפים. אבל – – – מתוך מעטה סמיך. רפה ותשוש.

הגיע הזמן לקום!!!!

הרי עייפנו כבר 'לבלות' בקיטון הגלות הצר והמחניק.

2000 שנה אנחנו ב'חדר בריחה', מנסים לפצח את הקוד שיוציא אותנו מהסגר.

מידי פעם מישהו מתעורר, מנסה… אך האובך מרדים והערפל מטשטש את הראות.

אנשים עייפים וטובים, בכדי שלא תשקעו בתרדמת, קיבלתם לפני שלושים שנה תיבת אוצרות מיוחדת, זוכרים?

היא כאן, מפורשת, גלויה. היא ורק היא תוציא אותנו החוצה.

הבעיה שמנעול כבד חוגר את לשונית הפתח. רק כאשר נחלץ אותו הכל יפתר, ישתחרר ופשוט יגאל.

כל אחד רוצה להיות זה שיכריע את הכף, אז אנחנו מנסים…

א', למשל, עד כמה שהוא עייף – לא מבזבז זמן. הוא הופך את התיבה, בוחן היטב מכל צדדיה. מחפש איזשהו פתח נסתר שיקצר את הדרך.

ב' משחק עם הקודים של המנעול. עד שאחרים יקראו את ההוראות הוא כבר ינחש לבד מה הקוד.

פיהוק, שניים ושלושה נרשמים מצד ג': "לא בשבילי תיבות כאלו, כמה ניסינו, כמה? ולא הצלחנו".

ד' לא מעשי. עסוק בלהעלות השערות מה שמחכה בתוך התיבה – עץ ממתקים? זיכוי כספי?

"מה אתם עושה?" ה' צועק על ב' "תרחיק את הפטיש המטופש הזה! אתה רק תשבור פה הכל!"

לו' מתאים להתעצבן. לדעתו, אף אחד כאן לא יודע איך עובדים. אבל אפילו לעקם את האף אין לו כוח, הרי בסוף איכשהו התיבה תפתח: "תקראו לי כשתצליחו"…

היצליחו?

רק ז' מרים את קלף ההוראות שמוצמד לתיבה. קורא בעיון את המשימות ומתחיל לעבוד שלב אחר שלב.

החושך שמתגבר מקשה על א' לעבוד,  האפילה גורמת לעמדה של ג' להתעבות באנשים רפי כוח. ורק ז' יודע (הוא למד!) שהדרך הישרה והקצרה ליציאה מ'חדר הבריחה' היא לקרוא בעיון את ההדרכה המפורשת. גם לו קשה, אבל הקלף הזה מעיר אותו, מראה לו את הכיוון….

ובכן… לא קיבלנו תיבה ללא 'הוראות פתיחה'.

לא הכניסו אותנו לחדר בריחה בלי הנחיות הפעלה.

גם אם קשה לנו, ועקב עומס העייפות מרגיש לנו שאנחנו מחוץ לתמונה… גם אם פעם היינו טריים ורעננים ובעלי חיות בכל העניינים… גם אם ה'גלות הפנימית בענייני עבודת ה" מפילה עלינו טשטוש איום שכזה – יש פתרון:

ללימוד התורה בענייני משיח וגאולה כוח מיוחד – להקפיץ אותנו למצב של גאולה.

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה מעורר כמו לשתות קפה חזק וחם… התעמקות בשיחות ה'דבר מלכות' מרעננת ושוטפת את הפנים היגעות במים צוננים…

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה להחזיק את הראש מעל המים!

 

כדי שההתעוררות לא תתנדף מיד – צריך לקום ולעשות מעשה.

גם אנשים עייפים יכולים להתחייב.

לעשות משהו שיכריח אותם מידי שבוע לקרוא מחדש, מבפנים, לעומק את 'הוראות הפתיחה' של תיבת האוצר:

לקבוע עם חברה ללכת לשיעור קיים.

להיות אחראית על: פרסום/דרבון נשים להגיע/כיבוד ועריכה.

או לפתוח שיעור חדש. (הוא לא חייב להיות רב־משתתפים, והוא יכול להיות עם הילדים, אבל הוא חייב להיות)

זהו, הקוד נפרץ והתיבה נפתחת:

ברוכים הבאים לעולם של גאולה!

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

 

בנבחרת צ"ה התכוננו לקבלת התורה





























































פסיכותרפיה בראי החסידות – פרשת בהעלותך

השבוע נקרא בפרשת בהעלותך.

הפרשה נפתחת בתיאור הציווי של ה' למשה רבינו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב').

רש"י על אתר כותב כך: בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת ) על פי מדרש תנחומא ה' ).

חנוכת המזבח כפי שתוארה בפרשת נשא בארוכה, מפרטת את הקרבנות שהביאו 12 השבטים כל שבט על ידי נציגו נשיאי השבט. אהרון הכהן  ושבטו לא לקחו חלק בהקרבת הקרבנות לחנוכת המשכן. אהרון חש חולשת דעת על כך שלא זכה להיות חלק ממעמד נעלה זה. הקב"ה מנחם אותו אל תיפול רוחך שלך גדולה משלהם בהטבת ובהדלקת נרות המנורה.

אמנות גילוף העץ כפי שבאה לידי ביטוי בנפש האדם:

בכדי להבין מדוע הטבת הנרות והדלקתן גדולה מהקרבת קורבנות נשיאי ישראל בחנוכת המשכן נקדים פסוק נוסף מהנביא.

הנביא ישעיהו מביא מטפורה נפלאה 'לאמנות הנשים' המנהלות את ביתם בתבונה ובאמנות, אותה הוא מכנה 'תפארת אדם' ממלאכת אמנות הפיסול בעץ.

חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת (ישעיהו מ"ד, י"ג).

חרש עצים – אדם העוסק בפיסול בעץ- מכונה "חרש עצים", הנביא מתאר זאת כך היא דרך המפסלים:

נטה קו – כדרך הנגרים, ועל פי הקו יתארהו בשרד – מיישר אותו במסור.

יתארהו – ייפהו.

יעשהו במקצועות – ומחליקו באיזמל.

ובמחוגה יתארהו – אם בא לשרטט או לחרוט בו ציורים בצורות שונות, חג אותו במחוגה.

כתפארת אדם – היא האשה שהיא תפארת בעלה. (על פי רש"י  שם).

כלומר: כאשר נבא לתאר את גדולתן של נשים המעמידות בית לתפארת, נעזר באמנות העץ. אמנות גילוף העץ הנה מלאכת מחשבת הדורשת ידע וכשרון רב, אך מלבד היותה 'מלאכת מחשבת' הנה אמנות הנפש. חריטה על עץ גולמי הנו ביטוי של חוש הציור כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם.

אדם הרוצה לתת ביטוי ו-'לחרוט את אשר על דם לבו' בציור הנפש, זקוק לתכנון מדוקדק ומדויק לפני שהוא ניגש למלאכת החריטה מה הוא רוצה לחרוט?, כיצד הוא רוצה לחרוט?, מה המסר אותו הוא רוצה להעביר בחריטה זו?, כיצד יעבור המסר באופן הטוב ביותר? ועוד..

חריטה הנה ביטוי לרצון הנפש לבטא את תחושותיה באופן כזה ש-'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. להנציח את ערכיה באופן כזה שלא תהיה אפשרות למחות את הרושם העז אותו הותירה חריטה זו. הרצון 'לתקוע יתד', להיאחז בנפש האדם באופן מוחלט, קבוע ומבוסס מתאפשר רק כאשר הפעולה להנצחת הזיכרון תעשה בדמות חריטה.

האמנות בעץ מלבד היותה חריטה אמנותית היא מעוניינת להעביר מסר לכל הבא במגע עם העץ. יד האמן שחרטה בעץ זה חשבה ודאגה כמובן לכל הנדרש ביצירה אומנותית זו עד אחרון הפרטים, אך מעבר לכך היא חרטה את נפש האומן ביצירה זו!

וכאן נכנסת לתמונה המטפורה של הנביא:  'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. ובפירושו של רש"י על אתר: 'היא האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה זקוקה לחכמת נשים כפי שהתבטא החכם באדם שלמה המלך במשליו: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). בכדי לעצב את נפש האדם נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני הגבר.

'אשת חיל עטרת בעלה':

יצירת אמנות בנפש האדם הנה עבודה ארוכת טווח יום אחרי יום, חדש אחר חדש, שנה אחר שנה. בסיפור אודות רחל אשת רבי עקיבא אנו מגלים את מלאכת אמנות 'גילוף הנפש' בהתגלמותה.

רחל בוחרת להינשא לרועה צאן שעבד אצל אביה עקיבא שמו, רווק מתבגר בגיל 40 בור ועם הארץ שלא ידע צורת אות. רחל זו שגדלה בבית אחד מעשירי ירושלים של אותם ימים, זו שלא חסרה דבר מזהה בעקיבא הרועה את צאן אביה משהו שאף אחד לא ראה בו. בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ס"ב, ע"ב) מתואר שרחל ראתה שהוא מעולה במידותיו וצנוע בהליכותיו ולכן בחרה להינשא לו.         יום יום רואה היא איך מוציא הוא ומכניס את הצאן מהדיר ולדיר חזרה, את מידת האכפתיות שלו, את החמלה האנושית שבו, את היכולת לראות את צרכי הצאן אותו הוא מוביל ומנהיג כל אחד לפי צרכיו האישיים.

אמנם: תנאי התנתה עמו שילך ללמוד תורה. בכדי להבין את האבסורד שבבקשה זו כדאי לקרוא את דברי הגמרא במסכת פסחים מ"ט ע"ב) "תניא: אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם". כלומר: לפני התוודעו לתורה רבי עקיבא מעיד על עצמו על שנאתו מבורות וחוסר ידע כמובן לתלמידי חכמים.

למרות זאת רחל משדלת אותו ללמוד תורה בראותה את הפוטנציאל העצום שבו, אך עקיבא מסרב, שכן אין הוא מאמין בעצמו. ההשגחה העליונה מזמנת לו סימן בו הוא רואה וחש את המסר העובר אליו והוא מחליט גם אני יכול ללמוד תורה בגיל 40.

וכך מסופר בפרקי אבות לרבי נתן: (תוספת פירוש למסכת אבות שנכתבה על ידי רבי נתן הבבלי מתקופת הגאונים) "פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד ,אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם)"איוב י"ד, י"ט) – הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לו אָלֶף בֵּית וּלְמָדָהּ.אָלֶף תָּיו – וּלְמָדָה.

ואז הגיע הרגע לו ייחלה רחל בעלה הולך ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא טובת עצמה חיפשה רחל, אלא בהיותה אשת חיל היא מחפשת ורוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הטמונות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו, את אותם כשרונות שחשה בהם בתבונתה עוד בהיותו בור ועם הארץ. לשם כך היא מוכנה להישאר לבדה שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה, בעוני מחפיר ובבוז גדול מכל שכנותיה על כך שבעלה נטש אותה לטובת לימוד תורה.

עד לאותו יום גדול למענו הקדישה את חייה כל אותן שנים רוויות סבל. היא סורכת רגליה בלוית בגדים למפגש הגדול עם בעלה, שכעת הנו רבן של ישראל שגידל 24 אלף תלמידים, שבשיאו רבי עקיבא מוציא תכשיט של ירושלים של זהב ומקדישו לה. ומכריז בקול רם בפני כל תלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" .

רחל באמנות ובתבונה מגלפת את חומר הגלם ושמו עקיבא. מסירה בעדינות שכבה מפה שכבה משם, משייפת קצת, מייפה מעט, ומוציאה תוצר מושלם תחת ידיה לאחר 24 שנות נישואין.                 רחל חרטה את עצמה על לוח לבו של רבי עקיבא. היא הנציחה את הערך הגדול מכל בתכלית האדם עלי אדמות והוא: 'עץ מגלפים באהבה', אהבה ממיסה גם לב אבן. כשאוהבים מישהו באמת האהבה מחלחלת בו, היא מעצבת אותו, היא מגלה אותו. 'המים ששחקו אבנים' סיפרו לרבי עקיבא על אהבת אמת של רחל כלפיו, על כך שבכוח אהבתה אליו היא הצליחה להמיס את לב האבן שלו.

עיצוב חיי הזוגיות והמשפחה הופקדו בידי האשה:

יש לזכור כי בכדי לזכות ולהגיע למימוש היעד "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (ישעיהו מ"ד, י"ג). נדרש שיתוף פעולה מלא משני הצדדים כאשר על האשה מונחת אחריות גדולה וכבדה יותר מזו של האיש, שהנה בעצם זכות גדולה. האשה זכתה והתברכה כאמור בתכונה הנפלאה אותה מנה הנביא ישעיהו 'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. המוסב על פי פירוש רש"י (שם) על: 'האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה הנה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה, היא ניחנה בחכמת נשים היתרה מזו של האיש על פי דברי החכם שבאדם שאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). אם כן בכדי לעצב את חיי הזוגיות והמשפחה נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני האיש כאמור.

במכתב מאלף מאת אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. ישנה התייחסות נפלאה ל-איך וכיצד אמורים להיראות חיי משפחה וחיי זוגיות משותפים ומאושרים וזה נוסח המכתב ככתבו וכלשונו:

ב"ה כ"ט ניסן לייקווד אל מרת… תחיה ברכה ושלום!

לפני נסיעתי מריגה, ביקשתי כמה פעמים לטלפן אליך, אך את לא היית בבית. אחר כך הייתי עסוק מאד, ופשוט היה בלתי אפשרי מצדי להקדיש את הזמן הדרוש, לדבר אתך על מה שרציתי לומר לך.

במילים קצרות אומר לך, שחיי משפחה דורשים מהאיש, ועוד יותר מהאישה. יתר שימת לב ויחסים כנים של מסירות ועדינות, שזה חייב לעלות בהרבה זמן ואנרגיה. על פי תורתנו הקדושה ועל פי שכל הבריא אין בחיים האנושיים כחיי התורה האמיתיים, היפים והסוציאליים, שאפילו מצוות כיבוד האב ואם, מפנה את מקומה אצל האדם במידה מסוימת, עבור המצווה של חיי משפחה.

חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.

השם בית אינו מתייחס לבניין או מקום מגורים, אלא כוונתו למושב האדם באופן כללי, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת בית". זאת אומרת, לא רק הדירה הגשמית כפשוטה אלא גם הדרגה הרוחנית והמוסרית של הדירה, ועל דירה זו נאמר – חכמת נשים בנתה ביתה. ודאי חייב כל אחד ואחת לקחת חלק בחיי דת הקהילתיים, ומה שהאדם, ברוך ה', במצב טוב יותר צריך הוא להתמסר לכך יותר, אך ראשית הכל הוא – "בנתה ביתה", לבנות את הבית הפרטי.

חייב אני לומר דבר שכואב לי מאד לאומרו: היה לי צער גדול מאד – ולעת עתה, בנושא זה לא הוטב לי, ואל תתרעמו על התבטאותי הישירה – מן הקלות בה אתם מעריכים את חיי המשפחה.

אתם עדיין צעירים ולא מנוסים מדי, וודאי חסר לכם גם את הידע התורני הנדרש, וההסברים הדרושים, לדעת את החשיבות העליונה ביותר בחיים, של חיי משפחה, בחיי האדם ותולדותיו לדורי דורות. הכל ללא יוצא מן הכלל, תורה ומצוות, בריאות, ילדים, פרנסה, לגרום נחת להורים ולידידים טובים, להיות אהוב ונחמד על הבריות – כמאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו" הכל תלוי בחיי משפחה נכונים.

הנני מברך אתכם שהשם יתברך יאיר אצלכם את ההבנה, ויעיר את לבבכם להבין כל מה שדיברתי עליכם. כל זאת תחדירו היטב במוחכם ולבכם, על מנת לקיים זאת בהצלחה.

והשם יתברך יחזק את בריאותה ובריאות ידידי הנעלה בעלה שיחי' וישמח את לבכם בזרעא חייא וקיימא ויתן לכם פרנסתכם בהרחבה גדולה בגשמיות וברוחניות.                                      המברכה יוסף יצחק שניאורסון.

כעת נבין מדוע הטבת והדלקת המנורה על ידי אהרון גדולה מהקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.

הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן מבטאת את ההודאה על הזכות לבית בו תשרה השכינה. הטבת הנרות והדלקת המנורה מאפשרת את משכן השכינה בבית.

ובמילים אחרות: הטבת והדלקת הנרות מבטאים את היכולת להיטיב את ועם כל אחד ואחת באמנות השמורה לאהרון הכהן הגדול עליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

מלאכת הטבת הנרות והדלקתן מקבלת ביטוי מיוחד כאשר היחס למלאכה זו מקבל את הביטוי הרוחני שהנו הטבת והדלקת נפש האדם, ובפרט שהיא מותאמת בדיוק נפלא לכל אחת ואחת על פי אישיותם.

"אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך!"

בסיפור הבא נוכל לקבל מעט ממשמעות הדברים כפי שבאה לידי ביטוי במפגש עם רוען של ישראל: במפגש יחידות- (מפגש יחידות של עדת החסידים מכונה 'יחידות', מפגש של חסיד עם רבו בו מהות ועיצוב אישיות החסיד מקבלת משנה תוקף בהיותו חסיד. למפגש אישי זה זכו שלל אנשים נשים וטף יהודים ושאינם יהודים מכל רחבי העולם עם הרבי מליובאוויטש לאורך עשרות שנים מפגש זה נמשך לעיתים 14 שעות ויותר בו נכנסו אנשים ליחידות עם הרבי משעות אחה"צ והערב עד שהאיר היום).

באחד ממפגשי יחידות זו נכנס אל הרבי הדיפלומט הישראלי מר יהודה אבנר. במהלך היחידות שאל יהודה את הרבי מה תפקידו של הרבי בעולם? על כך השיב לו הרבי:

"תאר לעצמך שאתה רואה נר, ואני אומר לך זהו אינו נר, זהו גוש שעווה שבתוכו חוט. מתי השעווה והחוט נהפכים לנר? כאשר אתה מביא להבה אל החוט, אז השעווה והחוט נהפכים לנר, לאמור, הם ממלאים את התכלית שלשמה הם נבראו. זה מה שאני משתדל לעשות" אמר לו הרבי, "שכל איש ואישה יקיימו את המטרה שלמענה הם נבראו. כאשר אתה מצמיד את הלהבה אל הפתילה, הפתילה שנמצאת בפנים זו הנשמה, אז הדבר מעורר לחיים את הגוף – השעווה, והגוף והנשמה יחד ממלאים את המטרה שלשמה הם נבראו, וזאת באמצעות אש התורה".

לשמע תשובה זו שאל מר יהודה את הרבי: "האם הרבי הדליק את הנר שלי?  ענה לו הרבי, "אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך".

באמצעות סיפור זה נחשפת מעט התפיסה של מה היא הטבת והדלקת הנרות בנפש האדם. זה היה תפקידו של אהרון שמהותו הנה אהבת הבריות. אדם שאוהב את הבריות (בריה: הנה כינוי לנברא שמלבד השם בו הוא מכונה 'בריה' לא ניכרת בו לכאורה שום מעלה) יכול גלות את נשמתם להיטיב איתם ואותם ולהאירם באור יקרות.

זו זכותו של אהרון ועל כך אמר לו ה' יתברך: שלך גדולה משלהם, כי שלי ושלכם שלך הוא.

שבת שלום ומבורכת

 

לצאת לשידוך בראש מורם

רבות יצא לי לשמוע כיצד ממשילים את חיי הנישואין לנהיגה בכביש.

כל אדם הרוצה לנהוג על רכב חייב ללמוד 24 שיעורים (ורוב האנשים לומדים הרבה יותר), לעבור מבחן תיאורטי ולהיבחן במבחן מעשי הבוחן את כשירותו כנהג.

נשאלת השאלה, אם לומדים ונבחנים כך על נהיגה בכביש, כיצד לחיי נישואין כשעומדים לחיות זה עם זו כל החיים ולהיות הורים לילדים נכנסים לתחום ללא שיעורים כלל, לא נבחנים במבחן תיאורטי ומעשי כדי לבדוק את כשירותנו כבני זוג והורים לעתיד?!

בעיניי משל זה נכון ומעורר. כיוון שכולנו מבינים שחיי נישואין וזוגיות דורשים עבודה פנימית, כשירות, רצון ונכונות. לכן, פניתי לכמה נשות מקצוע נפלאות על מנת שתשתפנה אותנו מניסיונן העשיר.

את אפרת אני מכירה משנת נישואיי הראשונה, נחשפתי לקורס מדהים שלה (באמת!) שעשה לי המון סדר בתחום.

 

נעים להכיר

אפרת צור: "נשואה, אם לשבעה, גרה ברעננה. אחות, בעלת תואר שני במנהל מערכות בריאות (H.P.M) ומדריכה קלינית מוסמכת. מדריכת כלות, מוסמכת בייעוץ זוגי וייעוץ לאישות, מרצה ומוסרת קורסים וסדנאות בנושאי זוגיות ותקשורת זוגית.

"האני מאמין שלי: את הרצון לזוגיות צריך ליצור כל פעם מחדש. זה לא מגיע אוטומטית רק בגלל שהתחתנו. עולם הייעוץ והטיפול מלא בכלים יעילים לזוגיות טובה. מטרתי היא ללמד ולהנגיש את הכלים האלה, כדי שזוגות יוכלו לפתור בעיות ולצמוח בכוחות עצמם, ובאופן תמידי!"

ביילי אייזנבאך: "נשואה, אם לתשעה ילדים, ב"ה – חמישה מתוכם נשואים – גרה בכפר חב"ד. מדריכת כלות ומדריכה מותאמת לכלות שעברו פגיעה. יועצת נישואין ומטפלת רגשית בנערות ונשים. עוסקת בהנחיית סדנאות לאימהות על הכנה לשינויים הפיזיים בגיל ההתבגרות ומוגנות".

דיקלה קליין: "נשואה ואם לחמישה ילדים, ב"ה, גרה במושב זיתן. מטפלת רגשית וזוגית, מאסטר P.L.N, מאמנת אישית ומשפחתית ומדריכת כלות".

 

נכנסתי בשלום

מתוך ניסיונך מזוגות שמגיעים אלייך לפני ואחרי, איך לדעתך כדאי להיכנס לעולם השידוכים?

אפרת: ישנה תפיסה שגויה שנפוצה בקרב הצעירים, והיא: שהכי חשוב למצוא את האדם הנכון. ניסיוני עם זוגות לימד אותי משהו אחר. נכון שיש משמעות לבחירת בן־זוג מתאים לחיים. אך יש משמעות יותר גדולה למה שיוצרים ביחד.

לאורך זמן, מה שבונה את הזוגיות הוא פחות ההתאמה שהייתה בתחילת הדרך, ויותר מה שעושים לאורך הדרך: נכונות להקשיב וללמוד, וגישה אקטיבית להתפתחות אישית וזוגית.

ביילי: ראשית, בחורה שנכנסת לתחום השידוכים צריכה להיות עצמאית ולא תלותית. צריכה להיות לה היכולת לחשוב לבד, לקבל החלטות, לקחת אחריות.

שנית, יכולת היפרדות מבית ההורים. בגלל שלבחורה הקשורה מידי להוריה יהיה קשה ליצור נפרדות ולאחר החתונה הבעל צריך להיות הראשון במעלה וכזוג הם אף יצטרכו לקבל החלטות לבד בעצמם, וזה שינוי בראש ממה שהיה עד היום. זו יכולת חשובה מאוד, להיות מסוגלת לעשות את ההפרדה הבריאה הזו.

דבר שלישי, תקשורת – ליצירת מוכנות לנישואין חשוב כבר מגיל צעיר לפתח בילדים את התקשורת. כהורים ביכולתנו לעזור להם לשפר את התקשורת הבין־אישית שלהם. נוכל לעשות זאת דרך התקשורת שלנו איתם.

לדוגמה, הילד עונה לנו באופן לא מכבד, בהרמת קול, או באופן מזלזל – כהורים, לפעמים יש לנו נטייה לוותר, לסלוח, לעיתים עולה מחשבה: 'העיקר שהוא יהיה מרוצה' וכך אממש את תפקידי כהורה. אבל למעשה, ההיפך הוא הנכון! עלינו לומר להם מה הרגשנו ולבקש שידברו באופן מכבד: 'כשאמרת לי כך וכך הרגשתי מבוכה/בושה/פגיעה' ולהדריך אותם איך פונים בצורה מכבדת.

אם נוותר להם תמיד, זה לא יכין אותם לתקשורת טובה ונכונה בחיים!

מאיתנו הדבר דורש יותר תשומת לב ואימון, אך בדרך זו הם יתאמנו לכבד ולדבר על צרכיהם ולשתף ברגשותיהם באופן בריא ומתקבל וירכשו כלים לתקשורת נכונה בחברה ובחיי הנישואין.

בנוסף, חשוב להתאמן בהקשבה שהיא מיומנות חשובה שלכל אחד יש לאן להתקדם בה.

כשמישהו מספר משהו, מיד עולות לנו אסוציאציות וחוויות דומות, ואנו מאוד רוצים לשתף בהם. להקשיב – זה לשמוע עד הסוף ולא לקפוץ עם הסיפור שלנו לתוך דבריו. חז"ל לימדונו: 'חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב'.

לאחר ההקשבה נשקף. שיקוף זו מיומנות חשובה בה אנו חוזרים על דברי השני בקיצור תמציתי ואז שואלים: 'אם הבנתי נכון זה מה שהרגשת/התכוונת?' (בסימן שאלה ולא סימן קריאה!) כך השני יוכל לתקן וירגיש שהוא חשוב לי ושאני רוצה להבין מה עבר עליו ומה הוא חש".

דקלה: לדעתי, חשוב ששני הצדדים יגיעו לעולם השידוכים עם ביטחון, כשהם שלמים עם עצמם, מכירים את מעלותיהם וחסרונותיהם, יודעים מה הם רוצים, יודעים לשאוף ולהתקדם לעבר מטרותיהם – בחיים בכלל ולא רק בשידוכים.

מניסיון של למעלה מעשור בליווי בנות למציאת זוגיות, מגיעות אליי בנות שהן כל־כך רחוקות מעצמן, לא בטוחות במי שהן, בייחודיותן ובמעלותיהן ובעקבות כך ההסתכלות שלהן שגויה. כי במקום להסתכל ממקום של האם הבנאדם ראוי ומתאים להיות בן־הזוג שלהן הן עסוקות בהאם הוא ירצה אותן בכלל… ומשם זה מוביל למפח נפש גדול כי הן נוחלות אכזבות ונפגעות.

כשמגיעים ממקום שלם שהבחורה יודעת מה היא רוצה ומכירה את עצמה, עובדת ומתקדמת לעבר מטרות, ועושים הכנה טובה וממוקדת – מה מחפשים בבן הזוג, מה נכון לרצות ומה פחות, מחליטים מה הקו האדום ועל מה מוכנים להתפשר – הכל טוב; אך אם המצב אינו כך, הצעירים הולכים לאימון/טיפול כדי להתקרב לעצמם יותר ואז ממילא מגיעים לפגישות ביישוב הדעת וממוקדים יותר.

חשוב לזכור: הייעוץ הינו דבר נפלא שהשם הביא בדורנו. אמנם מסע השידוכים הוא כקריעת ים סוף אבל זה החלק הקל! העבודה האמיתית מתחילה לאחר החתונה.

בנוסף, לגבי הכנה לחיי נישואין. לא פעם אני נתקלת בכלות שלמדו אצל המדריכה רק את הנושאים ההלכתיים והטכניים שזה נהדר, אבל צריכים להבין ולהכיר את השוני המהותי והתפיסתי בין גבר לאישה, למרות שכל מה שנלמד לא יהיה כמו ההתנסות בפועל, ועם זאת, בנות שעברו אצלי הדרכה מדווחות לאחר החתונה כמה היה חשוב הלימוד הבסיסי על השונות בין גבר ואשה – בשפה, בחשיבה וזה כל כך חשוב לדעת ולהבין. אנו לומדים ומשיגים תארים במקצועות שונים, אך את המקצוע הכי חשוב בחיים שזה זוגיות והורות לא מלמדים אותנו בכובד ראש.

אם הורה מזהה שהילד שלו מחוסר ביטחון/ביישן מדי, או אנוכי מאוד, סגור ומופנם – רגע לפני השידוך כדאי לשלוח לאיש מקצוע, לפתוח את הראש, לבדוק אם זה יושב על משקעים, טראומות, חוויות; לוודא שהילדים מגיעים לנישואים ממקום שלם ובטוח. בחירת בן זוג היא לכל החיים. כשאנחנו מתחברים לעצמנו, אנחנו לא מתחתנים מתוך פשרה – רק שירצו ויקחו אותנו… אלא ממקום של מה שנכון לנו בעזרת השם.

לגבי נראות: לעיתים בנות אומרות לי על בחור שפגשו 'הוא לא דוחה אותי'. עצם האמירה מדליקה נורה כי הן משוכנעות שזהו פרט חיצוני ושלא נכון להתעסק עם חיצוניות. אני סוברת שחיצוניות זה דבר ראשון, כשנפגשים עם אדם, קודם כל רואים את המראה החיצוני שלו וצריכה להיות מציאת חן ולא להינשא מתוך פשרה. כוונתי היא לא לחפש את היופי והחיצוניות המושלמת! אבל, אם מראה חיצוני מפריע ומרתיע – זו בהחלט סיבה לעצור ולהבין שזה לא בשבילך.

 

שנה דבש

מה הכי חשוב לכלה בשנה הראשונה לדעת עבור עצמה, בעלה והזוגיות? כדי לצלוח את השנה הראשונה בצורה כזו שהקשר, האחווה והתקשורת ביניהם תבנה?

אפרת: לדעת שתמיד יהיו עליות וירידות וזה בסדר. לדעת שלא תמיד מוצאים את האיזון המושלם בין מרחב אישי לשיתוף זוגי. חשוב לדעת שלא נולדנו עם כל הכישורים לקיים את הזוגיות הטובה ביותר ותהיה לנו עקומת למידה. עם הזמן נוכל לשפר את התקשורת, שיתוף הפעולה, הביטוי העצמי וחיי המשפחה. וכמו כל דבר בחיים – את התשובות אפשר למצוא גם בתוך עצמנו, וגם בספרים, מורים, הרצאות וקורסים. אין להתבייש ללמוד דברים בנושא ואין לחכות לרגעים קשים כדי להתחיל.

בנוסף, יש ערך גדול לביטוי עצמי אותנטי. ויתור על דברים שחשובים לי כדי לרצות את בן הזוג – זו לא דרך טובה לטווח הארוך. מצד שני – כן צריך לבוא לקראת בן הזוג גם מחוץ לאזור הנוחות שלי. המשחק בין חיבור לעצמי לבין לבוא לקראת הינו הסוד של זוגיות צומחת. גם בשנה הראשונה, וגם בעשרות השנים שיגיעו בעז״ה בהמשך. יש לשים לב להבדל שבין 'לוותר' ובין 'לבוא לקראת'.

ביילי: בשנה הראשונה, כשעדיין לא מטופלים בילדים, כדאי לבני הזוג לחוות הרבה חוויות משותפות ומסוגים שונים. החוויות המשותפות יתנו להם הרבה כח, זיכרונות נעימים ויהיה להם למה להתגעגע… הם גם יזכרו לעשות זאת מידי פעם גם בהמשך חייהם. בשנה הראשונה לא להישאר בריטואל של עבודה, לימודים מחויבות ועול – את זה יהיה להם בעז"ה כל החיים… אפשר לשלב: לימוד משותף, ביקורים אצל דודים ומשפחה, נסיעה לרבי, טיולים מסוגים שונים, משחקים ועוד.

 

ייעוץ נישואין מהו?

אפרת: קודם כל, יש לגשת לייעוץ נישואין מקצועי ומוסמך בלי להסס ולהתבייש. גם אם הקשיים הם כביכול קטנים. לא צריך לחכות למשבר קשה כדי לקבל עזרה מקצועית. זוגיות טובה היא הבסיס להצלחה בכל תחום בחיים ושווה להשקיע בה. שנית, כדאי להכיר אפשרויות שונות לייעוץ – שכיום, ב״ה, קיימות ונגישות. קורסים, קבוצות, סדנאות, סופי שבוע. אפשר להתנסות במשך השנים במגוון אפשרויות ולהתייחס אליהן כאל זמן איכות זוגי.

ביילי: בשנים האחרונות המגמה משתנה וב"ה יותר ויותר זוגות מגיעים לטיפול וייעוץ מקצועי. אני ממליצה לכל זוג לגשת לאחר שלושה חודשי נישואין –  במטרה שיכירו את המציאות הזו ואני ממליצה להמשיך בפגישות נוספות גם אם הכל בסדר. כדאי להיות תמיד עם 'יד על הדופק' ובמקרים רבים אני רואה את חשיבות הייעוץ.

המטרה של ליווי נישואין הוא שיהיה מישהו חיצוני, בוגר, ניטראלי ומקצועי שיראה את הזוג אחרי החתונה: אולי יש אתגר בפתחם? האם הם מסתדרים? אולי ישנה בעיה כלכלית מטרידה? בעיה רפואית או נפשית והם מתביישים לפנות או לא רוצים שההורים ידעו… לכן מומלץ שמישהו מהצד יראה וישמע אותם. אם זו בעיה כלכלית, יש היום קורסים בכלכלה נבונה וניהול כספים. אם חלילה הסתבכו במשהו יש כל מיני עמותות שיכולות לעזור, בענייני רפואה יש אנשי מקצוע. לכל קושי יש, ב"ה, סוגי פתרונות שאולי הם לבד לא יודעים עליהם או חוששים.

המטרה השנייה היא לעבוד על התקשורת ביניהם. אני מאמינה שהכוחות נמצאים אצל הזוג, אך לפעמים נכנסים דפוסי התנהגות לא בריאים שראו בעבר או חוסר הבנה לגבי השונות שביניהם ובליווי אנו עובדים איתם על תקשורת.

בנוסף, פעם לימדו שמילת הקסם בנישואין היא ויתור, היום מלמדים שמילת הקסם היא: הבעת צרכים. אדם שמוותר בלי סוף עלול להימחק ואז נוצרת בעיה. הוא לא יכול להיות נשוי עם עצמו, הוא צריך בן זוג! בן/ת הזוג צריכים להיות בעלי עמוד שדרה, מביעים את צרכיהם ורצונותיהם באופן שהשני יוכל להבין ולקבל. אדם שיוותר באופן תמידי לא יוכל להיות מרוצה באמת. אולי באותו רגע הוא ישיג 'שקט תעשייתי' אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ויכול לגרום להתפרצות בעתיד כשהשני לא מבין על מה ולמה. ויתור עצמי תמידי יכול לגרום להצטברות רגשות שליליים שלא באים לידי ביטוי ובהמשך עלולים לגרום חלילה לחרדה או מחלה.

חשוב שבן/ת זוג יכיר ברצונות, דרכי החשיבה, השאיפות והחלומות של בן/ת זוגו. להכיר ולהיות מסוגלים לחיות יחד אפילו שהשני חושב אחרת. פגישות הליווי נותנות להם כלים להביע עצמם אחד מול השני ולהכיל זה את זו. ככל שיעבדו על תקשורת טובה בשלבי הזוגיות הראשונים, הדבר יעזור להם בשלבי החיים הבאים: לידת ילדים, מציאת עבודה, יציאה לשליחות, רכישת דירה. החיים דורשים מאיתנו המון! וככל שבני הזוג יהיו יותר מבוססים בתקשורת טובה, יצליחו בכל המטלות ויעמדו באתגרי החיים. אני מציעה להגיע ממש בהתחלה ולא לחכות, אם יש דילמות שעולות ולא מבינים אחד את השני. טיפול זוגי ניתן לעשות בכל שלב בחיים אבל אין ספק שבתחילת הקשר זה כל־כך בונה וחוסך בעיות רבות בהמשך.

דקלה: אני אומרת לבנות שאני מלווה לגבי השנה הראשונה שאם הכל זורם ונעים נהדר! אבל, אם הן רואות שמתחיל מתח, דברים שנאמרים – לא נשמעים ולא מצליחים להגיע לעמק השווה, מחלוקות… לגשת מיד לייעוץ זוגי. זוגות שהתעקשו ושמו את הזוגיות במקום הראשון (ולפעמים צמצמו בדברים אחרים כדי להשקיע בזה) צלחו את השנה הראשונה בצורה יפה ובונה.

משום מה, יש אמונה ששנה ראשונה זו שנה קשה ואני חולקת על זה. היא שנה קשה מאוד אם באים בחוסר מודעות, בלי הכנה ולא מוכנים לגשת לייעוץ, אז באמת זו יכולה להיות שנה נוראית. אבל ראיתי בקליניקה בנות שעשו תהליכים, השקיעו, למדו וחוו שנה מדהימה וכיפית של חברות, תקשורת, הבנה ובניית קשר יציב ואיתן. חשוב ללמוד מהי זוגיות, מה נדרש משני הצדדים, איך מתקשרים, איך להיפתח, כדאי להקדיש לזה זמן ואין ספק שזוגות שהקדישו ועבדו יצאו בחיוך ובהבנה ועם ארגז כלים לדרך חדשה.

כשאני רואה בסייעתא דשמיא זוגות שמצליחים ומתקדמים ולעומתם זוגות שסובלים כל־כך, אני מצטערת בשבילם כי כה חבל שהם לא מנצלים את הכלים שהקב"ה העניק לדורנו.

 

לפניות, הערות והארות לכותבת:

[email protected]

 

באדיבות מגזין עטרת חיה

הקניית מיומנויות ב'כלים' של הילד

כשגיליתי את הגישה (או אם תרצו: השיטה) המונטסורית הרגשתי שמצאתי את שחיפשתי. הייתי שותפה לערכים הללו לפני עוד שנחשפתי אליה: לימוד דרך חוויה, לתת ולהעצים את תחושת המסוגלות והעצמאות, כבוד לילד… זו גישה מדהימה שאני כה מתחברת אליה.

אחד מערכי הגישה המונטסורית הוא הנגשת הבית לפעוט/לילד. שמתי לב שהבית לא מונגש לקטן ואיך הוא יפתח עצמאות כשהוא חייב את עזרתי?!

אז גם אם אין לנו אפשרות לשלוח לגן שמשלב את הגישה המונטסורית להקניית מיומנויות לילד, בבית אפשר לשלב זאת בקלות. התחלתי מדברים פשוטים כמיון משחקים, שילובו בבישול ואפייה והכנת ארוחת הבוקר לעצמו. מדף במטבח בגובה שלו עם כליו, מגש עם פירות וירקות חתוכים הנמצאים בהישג ידו בכל עת. תליית מתלים (לתיק ולמעיל) התואמים לגובהו. שילובו בעבודות הבית. הרחבתי גם משימות שנתתי לו בעבר – הוצאת כביסה מהמכונה, טאטוא, ניקוי עם סמרטוט. הכנתי מקום מיוחד לנעליו על שרפרף עץ וגם מגשים עם פעילויות ומשחקים המתאימים לו. עבורי היה זה גילוי מרתק ושמתי לב שרבות מחברותיי, כלל לא יודעות מה זה אומר לכן אני כאן כדי לשתף ולספר.

 

גישה מתקדמת

אני מעבירה את הבמה לקרן שתסביר על הגישה המופלאה:

"שלום, שמי קרן פוליצקי, נושמת ומגשימה חינוך רוב חיי, דור שני לעוסקים בחינוך. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד, מדריכה מונטסורית מוסמכת לגילאי 3–6, גננת ומדריכה מונטסורית מובילה בגן 'פרחי הבר' בקדימה 8 שנים. כמו כן, בניתי מערך פדגוגי מונטסורי לשני גנים נוספים שנפתחו.

"בסוף לימודי התואר שלי בחינוך מיוחד לפני 14 שנה, התחלתי לעבוד בגן פרטי… אבל, מצאתי עצמי מתוסכלת שוב ושוב: מכמות הילדים, צורת הלמידה, העומס, התלות בגננת, הלימוד התבניתי הכובל, חוסר המשמעות מאחורי הלמידה – הגוררת חוסר מסוגלות ואי־אכפתיות אצל הילדים. התעוררו בי שאלות כמו: האם חינוך הוא העברה בעל־פה של ידע? האם למידה מתוך הקשבה היא למידה איכותית וטובה? הרי ילדים סקרנים אז למה הם לא אוהבים ללמוד? כאשר אנחנו הגננות 'גוף הידע' מה תפקיד הילד – לשבת פסיבי ולהקשיב? כשילד יושב על כסא/שטיח שעות ומקבל הוראות הפעלה האם הוא יפעל מתוך הנעה פנימית ובחירה או מתוך ריצוי וכפייה?

"עם השאלות האלה ועוד, פגשתי את הגישה של 'מונטסורי' להקניית מיומנויות לילדים שאמרה כי, 'תפקיד החינוך לעזור לילד לגלות את הכוחות הטמונים בו' לכן בכל גן/בית ספר מונטסורי בעולם הידע נמצא בסביבה! ולא אצל הגננת. מוח הילד מסוגל לספוג ידע וביכולתו ללמד את עצמו. הרי ילד מדבר בשפת הוריו, בקלילות, ומצליח להשתמש בשטף בהטיית פעלים, לקרוא בשמות עצם, להצמיד תארים ולהרכיב משפטים בצורה מעוררת התפעלות. לילד, לא היה מורה ללמידת שפה, ובכל זאת, למד אותה היטב! כי אנשים לומדים הכי טוב מחוויה, התנסות חושית, מדוגמא אישית.

 

הסביבה: גוף הידע

"הגישה המונטסורית בונה סביבה, שהיא 'גוף הידע'. הסביבה נבנית לפגוש את צרכי הילד: את כל התקופות הרגישות שלו; את העובדה שבגיל הזה, מוחו כספוג ורוצה רק לחקור וללמוד; את העובדה שילדים זקוקים לתנועה, להתנסויות חושיות, לסדר וארגון. בתצוגה המונטסורית יש מסגרת ברורה המאפשרת לילד לפעול עצמאית מתוך חוויה ובחירה. וכשיש חופש, ילדים לומדים ומסתקרנים בצורה הכי טבעית ואיכותית. בכל כיתה/גן מונטסורי תבחינו שהסביבה מסודרת ומאורגנת, תראו 5–6 מרחבים בתחומי דעת שונים. בכל אזור ישנם שידות מעץ, הרבה חומרים, מגשים ומגוון עצום של פעילויות".

 

מונטסורי/אנתרופוסופי/דמוקרטי?

"שיטות אלו הם חלק מזרם חינוך מהפכני שצומח ומתפתח. רוב השיטות לא חדשות ונוסו בהצלחה במדינות מגוונות, אך לקח להן עשרות שנים לקבל הכרה ממסדית. הדומה בכולן, שהן מציעות דרך אלטרנטיבית ללמידה, ולחקירה. לכל שיטה ייחודיות משלה ונשענת על תיאוריות שונות. היום בכל העולם, הפרדיגמות החינוכיות הישנות נשברות בעזרת הרבה לחץ מהשטח.

"בארה"ב ובהודו לדוגמא, הגישה המונטסורית נפוצה עשרות שנים ואף ניתן לראות מוסדות מונוטוסרי חב"דיים. בישראל יש כ–30 גנים ו–6  בתי ספר פרטיים, כ–8 גנים ציבוריים ו–5 בתי ספר ממלכתיים שנפתחו בשנתיים האחרונות. 40 יוזמות מונטסוריות הן בתהליכים מול העיריות בימים אלו, חלקן כבר אושרו".

 

השיעור החשוב ביותר שלמדתי

"כשאבי ואני החלפנו ביחד גלגל בפעם הראשונה, משהו קרה שם, הייתי צעירה בת 24, לא ידעתי להסביר זאת אז, אבל שנים לאחר מכן, תוך כדי החלפת גלגל פעם בתקופה, הבנתי שמה ש'היד עושה הראש זוכר' ואיך תחושת המסוגלות והעצמאות שלי התעצמה. כך בלמידה, בני אדם לומדים הכי טוב מהתנסות וחוויה. גב' מונטסרי אמרה: 'הידיים הם כלי האינטליגנציה של האדם' וילדים תמיד ימשכו לאביזרים מעולם המבוגרים ולתחושת שייכות ותפקיד.

"בדיוק על ההנחה הזאת מתבססת הגישה – בניית סביבה שתכין את הילד פיזית לכך שהוא ידע שהוא יכול ומסוגל! שתעורר בו את הרצון, ההנעה הפנימית ותאפשר לו ללמוד מתוך חוויה, התנסות וחקירה אקטיבית. למידה מתוך הקשבה–פאסיבית' היא קרקע פוריה למאבקי כוח ושליטה. ילד לא עושה פעילות או משימה בשביל התוצאה – שהשולחן יהיה נקי, הוא פשוט יתלהב לנקות כי יש לו מים ומטלית, וזה חושי וחוויתי, ואפשר לחקור איך מים נספגים. לא מעניין לו שהשטיח יתנקה, אבל הפעלת שואב אבק זה מרתק! ילדים עושים דברים בשביל התנסות שיש בה חקר וגילוי ולכן אם נהפוך למידה למשחק, לחוויה חושית ואקטיבית הילדים ישמחו לחקור וללמוד דברים חדשים.

"כשילד לומד, מתוך חוויה והתנסות הוא מרגיש מסוגל, מוצא משמעות, מרגיש שייך, חש הצלחה ורוצה לשתף פעולה וללמוד. הוא רוצה להשתתף במשימות הבית/הכיתה ולא מרגיש אותם כמטלות. כי אם אני יכול להתנסות במזיגה מכוס לכוס או לטאטא כמה אגוזים, ולקחת מגש ולהחזיר אותו למקום, אני חלק מסביבתי, אני שייך וגם יכול!"

 

 מעשה בפועל

"במקום לדבר עם הילדים בבית, על ניקיון ואיסוף גזרי הנייר למשל, צרו פינת ניקיון עם מספר מטאטאים ויעים נגישים, בגודל ובגובה הילדים, פח נגיש, ותראו איך הם יתווכחו, מי ינקה עם המטאטא קודם. במקום לנאום לילדים על שיתוף פעולה וחברות: צרו מספר פעולות יומיות הדורשות שיתוף פעולה – למשל: איסוף כביסה מלוכלכת, איסוף כוסות/צלחות לאחר א.בוקר/צהריים או הרמת משהו כבד יחדיו. במקום למזוג לילדים מים לשתייה כל היום, צרו פינת שתייה, בה הם ממלאים בעצמם מתוך קנקן/בקבוק/בר מים את הכוס האישית שלהם. כך, בעזרת הנגשת עצמאות ובחירה, אנחנו יוצרים אצלם, הנעה פנימית לעשייה ולמידה אקטיבית מתוך סקרנות ומשמעות, והילדים ישתפו פעולה בהנאה ושמחה.

"בימים אלו אני מלווה גנים שרוצים להכניס כלים מונטסורים, מפתחת ובונה משחקים/עזרי לימוד ואמצעי הוראה בגישה. מדריכת חוגים מונטסוריים, מדריכה הורים, צוותים וגנים בגישה ומלווה הורים בתקשורת מקרבת. לשחק עם ילדים בשבילי זו חגיגה, שם הם מלמדים אותי, מה זו בחירה, חיבור, נראות, חגיגת המשחק ואותנטיות. אני שמחה להנגיש ולהראות שכל למידה היא משחק וכל משחק הוא למידה!

 

כיצד פועלת הגישה בגן חב"ד?

מדריכה מונטסורית חסידת חב"ד משתפת:

"שמי אימי גבאי, אם לחמישה ב"ה, שליחה ביפו. בהכשרתי אני יועצת אישית עסקית וזוגית, עובדת כרכזת סניף ומדריכה מונטסורית לגיל הרך בגן 'בראשית' ברמת אביב.

במונטסורי יש עקרונות שמאוד מתחברים לעקרונות החינוך החסידי – כבוד לילד והתבוננות אמיתית וכנה ביכולות, בכישרונות ונטיית לבו. יש דגש על ניקיון, אסתטיקה וארגון הסביבה באופן המתאים. הכל מכוון לכך שהילד יוכל למצות את יכולותיו וכשרונותיו. עקרונות אלו מאוד מזכירים את העקרונות שהרבי הריי"צ מדבר עליהם ב'כללי החינוך וההדרכה'. החל מראייה אמיתית של הילד, דרך הרגלי עבודה והנקיות, דרישה מהמחנך שיהווה בעצמו דוגמא ויפתח מערכת יחסים של הדדיות ואמון עם הילד, שימת לב לטבע ולסביבה שלנו ועוד. בסופו של דבר, מטרתנו שהילדים יגדלו להיות כ'שלהבת עולה מאליה', והעבודה המונסטורית מכוונת למקום הזה. לעניין, לאתגר, לפתח את הילד במקומות שאליהם הוא מחובר. בנוסף, מונטסורי זו גישה שלא מערבבת בתוכה פילוסופיה, זו גישה שכלית המבוססת על תצפיות ועל השלבים השונים שהילד עובר במהלך התפתחותו, ולכן אפשר לקחת ממנה את הטוב בלי חשש כמו בשיטות אחרות שקיימות".

 

האם יש גני חב"ד מונטסורים?  ואיך ניתן לשלב את הגישה בגני חב"ד? ומה בכל זאת החיסרון בזה אם יש? 

"אני לא יודעת לומר כמה גני חב"ד יש היום בארץ, בחו"ל יש המון. אני מאמינה שהסיכוי שנראה יותר ויותר גנים של חב"ד משלבים את הגישה הולך וגדל, כבר רואים זאת בשטח – מאז שבגן 'בראשית' התחלנו לשלב את הגישה פונות אלינו כל הזמן גננות להתייעץ, לקבל רעיונות ולהבין איך משלבים את המונטסורי בגן. זה בהחלט תהליך ואנחנו עדיין לומדים ומדייקים כל הזמן.

למשל: בגן מונטסורי רוב הבוקר הוא מה שנקרא 'מעגל עבודה', בזמן מעגל עבודה, מרכזי הפעילות פתוחים והילדים בוחרים את התרגילים שהם רוצים. בזמן הזה הצוות מכוון, מתצפת ומדגים, באותו זמן הילדים גם יושבים לאכול באופן עצמאי – אבל מה עם 'נטילת ידיים' ו'ברכת המזון'? תפילה?… לנו כמובן זה לא התאים. החלטנו לקחת מהגישה את מה שאנחנו יכולים ליישם ולזכור ש'השפיץ של המחוגה' שלנו הוא בתורה ומצוות, בחינוך החסידי, ואם יש התנגשות בין השניים, אין בכלל שאלה מה מנצח.

"הצוות נמצא כל הזמן בקשב לצורך שעולה מהשטח – מה מעניין ומה לא, מה עובד ומה פחות ואיך לשלב את הנושאים החשובים בתרגילים. יש לנו אזור שבו מונחים רק התרגילים הקשורים לנושאים הנלמדים עכשיו בגן – בכסלו אלו היו תרגילים הקשורים בשמן, סביב ה' טבת תרגילים שעסקו בדפוס, התחלנו להמחיש את פרשת השבוע על מגש איתו הילדים יכולים לשחק לאחר מכן. נדרשת חשיבה רבה בכדי לבנות נכון את שילוב הגישה בגן קיים, אבל התוצאות בשטח שוות הכל!"

 

מה את מציעה לאמהות שמעוניינות להכניס הביתה את הגישה? במה להתחיל? איך נדע מתי להתקדם עם הילד? 

"לתינוקות ממש קטנים כדאי לייצר סביבה עם מעט גירויים, צבעים רגועים. להוריד עומס משחקים. לגדולים יותר אפשר להנגיש את הפעולות היומיומיות לפי רמת הגיל. שרפרף לצחצוח שיניים, סידור הבגדים כך שיוכלו להוציא לבד מהארון, כנ"ל לגבי כלי אוכל. צריך לזכור שיישום מונטסורי בבית הוא שונה מהיישום בגן, אני רואה בקבוצות שונות הורים שמעמידים בבית שידות עם תרגילים, רוכשים אביזרים יקרים ומשקיעים בזה המון. זה יפה כשלעצמו, אבל העיקר במונטסורי הוא לא האביזרים והתרגילים. הבסיס של הגישה הוא הכבוד לילד, ההקשבה.

"בבית זה יבוא לידי ביטוי בהנגשת הסביבה הביתית לצרכי הילד. לאפשר לו עצמאות כשהוא מבקש אותה ולעזור לו לגלות אותה במקומות שהוא עדיין לא יודע לבקש אותה בעצמו.

ליישם מונטסורי בבית אומר מבחינתי שאם הילד שלי מראה רצון לתחום מסוים, אני אסייע לו להתקדם בתחום הזה. בגילאים הצעירים מאוד פשוט לראות מה מעסיק אותם וללכת איתם לכיוון הזה. לתרגל העברה מכלי לכלי עם כף או מלקחיים של עצמים מוצקים מאפשר לילד בהמשך למזוג לעצמו אוכל, תרגיל של מזיגת נוזלים מכלי לכלי – למזוג לעצמו מים וכן הלאה… צריך רק לזכור שבמונטסורי מתאמנים, מנסים, עד שמצליחים – ולא מתרגשים מכל מה שנשפך, מתפזר או לא מצליח בדרך… חלק מהעניין הוא ללמד את הילדים לאסוף ולנגב (ואגב, גם למיומנויות אלו יש תרגילים).

"תפקידי הוא להיות קשובה למה הוא מבקש, מה מעניין אותו ובעיקר האם זה תואם את הגיל שלו. כשהבן שלי (היום בן ארבע וחצי) ביקש לחתוך איפשרתי לו לחתוך עם סכין לא חדה (טיפ – לא חד פעמי!) דברים קלים, כמו: פטריות וביצה קשה. בהמשך הוא חתך דברים קשים יותר עם סכינים 'אמיתיות'. בשלב מסוים הוא חתך כל היום ירקות לסלט… עד שעבר לו. מיומנות השימוש בסכין כבר לא עניינה אותו והוא עבר לדבר הבא.

"כאמא, עם הילדים הגדולים יותר זה אומר מבחינתי לייצר שיח מאפשר ומכבד. ליצור תנאים בהם הילד יכול לחקור ולהתפתח בתחומים המעניינים אותו. אם הבן של מתעניין בציור למשל, אספק לו את התנאים המתאימים – חומרים איכותיים, מידע, אפשרות לתרגל ועוד.

הרבה נחת חסידי לכולן!"

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

מטה יציאה לשליחות חושף: ההגרלה הגדולה

לדף הלימוד 

 

לטופס דיווח וכניסה להגרלה

 



לחצות גבולות שלא הוצבו

יום אחד, משה שאל את מכסחת הדשא של איציק מבלי לבקש רשות. איציק הרגיש נסער ופגוע, אבל הוא לא אמר דבר, מחשש שהוא עלול לפגוע ברגשותיו של משה. ככל שחלף הזמן התרחשו מקרים דומים, והמתח ביניהם גבר.

 

בעולם שבו אנשים לעתים קרובות נאבקים להבין את הגבולות של עצמם, אין זה נדיר שאנשים פוגעים בעצמם ובאחרים מבלי משים על ידי אי יצירת גבולות ברורים. היעדר גבולות מוגדרים היטב עלול להוביל לאי הבנות ולמצוקה רגשית, מכיוון שאנשים חורגים ללא כוונה מהגבולות של הסובבים אותם, וכך גדלים גם להיות אנשים שלא מכבדים ומבקשים גבולות.

 

על מנת לטפח מערכות יחסים בריאות ומכבדות יותר, חיוני ללמוד כיצד להציב גבולות בצורה חיובית. על ידי ביצוע העצות האלה, את יכולה ליצור סביבה שבה גם את וגם אחרים מרגישים בטוחים ומכובדים.

 

הנה כמה טיפים להצבת גבולות בצורה חיובית:

 

הכירי את הגבולות שלך: הביני עם מה נוח לך ומה לא. שקלי את הצרכים הרגשיים, המנטליים והפיזיים שלך בעת זיהוי הגבולות שלך.

תקשרי בצורה ברורה: הביעי את הגבולות שלך לאחרים בצורה ברורה ואסרטיבית. ודאי שהם מבינים את הציפיות שלך ואת ההשלכות אם גבולות אלה נחצים.

אמרי כן: תגידי מה את כן רוצה, ואיך את כן מעדיפה שיתבצעו הדברים. ככל שזה מתאפשר, אמירה של המועדף עליך תהיה קלה יותר. עם זאת, לפעמים צריך לדעת להגיד גם מה את לא רוצה.

היי עקבית: אכפי את הגבולות שלך בעקביות כדי להבטיח שאחרים יבינו אותם ויכבדו אותם. אם מישהו חוצה גבול שוב ושוב, שוחחי אתו על הנושא במהירות ובבהירות.

תרגלי מודעות עצמית: היי מודעת לרגשות ולרגשות שלך. זהי מתי מעשיו של מישהו גורמים לאי נוחות או מצוקה, והתייחסי למצב בהתאם.

הפגיני אמפתיה: הביני שלאחרים עשויים להיות גבולות שונים משלך. נהגי בכבוד כלפי רגשותיהם וצרכיהם, והפגיני אמפתיה כאשר את מדברת איתם על גבולות.

אפשרי לעצמך: זכרי שזה בסדר להציב גבולות ולתעדף את הרווחה שלך. מגיע לך להרגיש בטוחה בעצמך, מוגנת ומכובדת בכל היבטי חייך.

חפשי תמיכה: פני אל חברות, משפחה או מטפל לקבלת הכוונה ועידוד בעת קביעת והתמודדות עם גבולות.

 

 

על ידי הצבת גבולות בריאים, את יכולה להגן על עצמך מפני פגיעה רגשית תוך טיפוח מערכות יחסים חזקות ומכבדות יותר עם אחרים. גם הם ילמדו על גבולות, ויוכלו לכבד את עצמם ואת אחרים.

אסיפות צוות מושקעות בצבאות השם



































Exif_JPEG_420

Exif_JPEG_420

Exif_JPEG_420























לא נוחה לכעוס

תירגעי!

"אמאאאא! אני רוצה טילון", צווחת בחדווה בת הארבע כשעברו יחד, בת ואמהּ, על יד מחלקת הגלידות.

"לא עכשיו מתוקה שלי. אכלת בשרי בארוחת הצהריים" מנסה אמא להניח דעת הקטנה.

"רוצה טילון! רוצה טילון!" הילדונת נשכבת לה על רצפת החנות המבריקה ופורצת בסדרת בכיות מלווה ברקיעות רגליים קטנות.

הנוכחים בחנות מתקרבים בנימוס רב, לראות במה יוכלו להושיט עזרה לאם האומללה. חדי האוזן שביניהם שומעים את האם מנסה לשמור על שליטה ולוחשת: "אסתי תרגעי, עוד מעט נגיע הביתה".

לבסוף, בלית ברירה, מרימה האם את הילדה על זרועותיה. זו ממשיכה להשתולל ולבעוט והאם שוב מפזמת בלחש: "אסתי תרגעי, ממש עוד מעט נסיים".

כשהן מגיעות לקופה, מפנים לה כולם את התור ביראה מהולה ברחמים. הקופאית שסיימה לתקתק את המוצרים במחשב, פונה לאמא בהתפעלות ואומרת בקול את אשר חשו כולם: "כל הכבוד לך! מאוד התרשמתי מהסבלנות שבה דיברת אל אסתי, הבת שלך".

"לא", חייכה בעייפות האם, "אסתי היא לא הילדה, אסתי זו אני" – – –

 

שליטה בכעסים

אחד התחומים שחשוב מאוד לרכוש בו כלים ומיומנויות, הוא התמודדות עם כעס. כל אחת מאיתנו חוותה וחווה רגעים של איבוד שליטה והתפרצות כעס, אם בעצמה ואם אצל האנשים הסובבים אותה. מה עושים? איך מתמודדים? האם ניתן לצמצם או להחליש את ההתפרצויות? וכיצד קונים את מידת הסבלנות?

חכמינו זכרונם לברכה כבר דנו אודות כך במשנה (אבות פרק ה'):

"ארבע מדות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע".

על החלק האחרון של המשנה – תמהים הפרשנים: מדוע שני הטיפוסים האחרונים מכונים 'חסיד' ו'רשע'? הרי מדובר בתכונת אופי. אולי היה מתאים יותר לכתוב "זה חלק טוב", "זה חלק רע" וכדומה.

מדוע אדם עם תכונת אופי נוחה, מתואר  כ'חסיד', ומה פשעו ומה חטאתו של זה שיש לו תכונת אופי שלילית שיקראו לו 'רשע'?

המהר"ל מסביר שאדם נולד עם תכונות אופי קרות או חמות. בחלק הראשון של המשנה מדובר על מזג נח או קשה: 'נוח לכעוס ונוח לרצות' או 'קשה לכעוס וקשה לרצות'. אלו הן באמת מידות טבעיות.

לעומת זאת, בחלק השני מדובר על אדם שעובד על מידותיו, אחד כזה שבטבעו קשה לכעוס, אך גם קשה לרצות. והוא התאמן ושיפר את עצמו עד שהגיע למצב של נוח לרצות. אדם כזה נקרא חסיד.

אם כך, נוכל לדייק את המטרה שלנו. השאיפה של כל אחת היא להגיע למעמד של "קשה לכעוס ונוח לרצות". איך עושים זאת?

נתחיל עם החלק של "קשה לכעוס". המטרה: להפחית את מינון הכעסים ועוצמתם.

 

התבוננות מונעת

הם היו משפחה לדוגמה, כל הסביבה העריכה אותם כאנשים איכותיים. אך בתוך המשפחה שררה מחלוקת פנימית, קשה וכואבת.

התנהגותו של האח הצעיר הוציאה את אחיו הגדולים משלוותם. הם הרגישו כי הוא מתנשא עליהם ולוקח מהם את רוב תשומת הלב של אביהם.

בשלב מסויים החליטו הגדולים לזרוק את האח הצעיר מהבית, ללא ידיעת ראש המשפחה. הם התארגנו יחד, ומסרו את האח הצעיר לגורמים עוינים. לאב סיפרו שהוא מת בדרך טראגית.

עברו שנים. האח הצעיר התגלגל בדרך לא דרך, ובסופה הגיע בהשגחה פרטית למעמד בכיר מאוד במדינה השולטת בכיפה.

הקב"ה סיבב את העניינים בדרך מופלאה. הגיעה סיטואציה בה עמדו אחיו של הצעיר מולו, כאשר הוא כבר בחתימת זקן והם לא מכירים אותו, אך הוא זיהה גם זיהה את פניהם של אחיו מבקשי נפשו.

היינו אולי מצפים לראות כאן סצנה של כעס ונקמה, לאור ההתנהגות הנוראית והמשפילה שלהם כלפיו. אך בפועל, יוסף הצדיק סולח, מרגיע את אחיו המבויישים במילים רכות, ומבטיח להיות לצידם ככל שניתן. הוא גם מנמק את מעשיו במילים: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים", "אתם חשבתם עליי רעה, והאלוקים חשבה לטובה".

מה עשה יוסף? התבונן.

הכלי הראשון להתמודדות עם הכעס הוא שינוי התודעה. כפי שהרבי כותב בכמה ממכתביו שצורת הטיפול בכעס היא על ידי התבוננות.

במה מתבוננים? על מה חושבים?

"כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה". אדמו"ר הזקן מסביר כי הכעס בבסיסו הוא חסר במרכיב האמונה.

המציאות האמיתית היא שהקב"ה מנהל ומניע כל פרט בעולם. אם הוא לא היה גוזר על זה שיכעיס אותי, הוא לא היה מצליח לפגוע בי. הקב"ה שכל רצונו הוא להיטיב איתי גזר. ולכן קרה לי האירוע שהכאיב לי. בכלל בלי קשר לאדם שעמד מולי בזמן הזה.

אמונה זו מנטרלת את ההאשמה על המזיק ומוציאה את העוקץ מהכעס. היא מסייעת לנו להפחית גם את הכאב האישי על הפגיעה. בודאי שהכאב שחשתי היה לטובה, בעתיד הקרוב או הרחוק.

מי שמסגלת לעצמה צורת חשיבה כזו (הנדרשת מאיתנו, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסיום פרק י"ב), בהדרגה מורידה את עוצמת ומינון הכעס. גם אם קורה משהו מאוד כואב, הדבר לא יביא להתפרצות כעס.

 

מודל אפרת

לפעמים מתרחשים בחיינו אירועים 'נטרליים' יותר מאירוע יוסף ואחיו, אך גם בהם אנחנו חשות קושי ורוצות ללמוד איך להתמודד עם הכעס.

רחל מחייגת לבעלה בשעת ערב סוערת. הבית הפוך, הילדים מתכתשים להם בקריאות גיל, ורחל מרגישה נואשת ומשוועת לעזרה. הטלפון נמצא בממתינה. צלצול ועוד צלצול, והקו לא מתפנה.

רחל מרגישה את הכעס גואה בתוכה, מציף עד לגרון ומתפרץ בדמעות זעם ותסכול.

בואו ננתח מה קרה כאן. נשתמש במודל אפר"ת: אירוע. פרשנות. רגש. תגובה.

האירוע: רחל חייגה לבעלה והוא לא ענה. על כך אין עוררין.

הפרשנות: המילים שרחל אמרה לעצמה היו בסגנון – 'בעלי לא רוצה לענות לי'. 'לא אכפת לו ממני'.

הרגש: כתוצאה מיידית מהפרשנות של רחל עלו בה הכעס, הזעם והתסכול.

התגובה: מייד כשבעלה של רחל חזר הביתה, מול עיניהם ואזניהם הפקוחות של הילדים, היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה ושפכה עליו מילים קשות שביטאו את הרגשות שחשה.

האם הפרשנות של רחל הייתה בהכרח נכונה?

העובדה היבשה: בעלה לא ענה לטלפון. מכאן מתחילה הפרשנות הסובייקטיבית שלה. האם היא יכלה לפרש בצורה שונה? בוודאי! יכולות להיות עוד כמה סיבות נוספות לחוסר המענה של בעלה.

לדוגמה: הוא היה באמצע שיחה עם מקורב שנמצא במצוקה וידע שאם יקבל את השיחה מאשתו, יישאר בן שיחו בבעיה אמיתית. ייתכן והיה באמצע ויכוח סוער, והסיטואציה לא אפשרה לחתוך באמצע.

ייתכן שלאחר שיחת בירור מכבדת: "כשהתקשרתי אליך בערב, לא ענית לי. מה בדיוק היה שם?"

יתברר שהסיבה שגרמה לו לא לענות הייתה שגויה בעיניה של רחל.

היא תאמר בעדינות את דעתה: "אני יודעת שאכפת לך ממני ואני חשובה לך. להבא, חשוב לי מאוד שכן תעצור ותתייחס לשיחה ממני".

כאשר נפרש סיטואציות באופן חיובי וגאולתי, ממילא הרגש והתגובה יהיו בהתאם.

 

כשאכפת לנו באמת מהזולת

נפלנו וכעסנו. מה עושים עכשיו?

מפייסים.

במערכות היחסים שלנו, ובמיוחד במערכת הזוגית, מומלץ לסכם מראש על משך זמן מסוים אחרי פגיעה שבו לא מנסים לפייס. רק אחר כך משוחחים ודנים מה קרה, מדוע הייתה תחושת פגיעה, ומנסים להתקרב זה לזה חזרה.

לצד הפוגע יש קושי להתנצל ולבקש סליחה משום שהדבר מהווה השפלה והודאה באשמה; לצד הנפגע יש קושי לסלוח משום שהוא פגוע ולעיתים חש רצון 'להחזיר לו'. שני הצדדים צריכים להתאמץ ולהיות "נוח לרצות" – לפייס ולהתפייס, לבקש סליחה ולסלוח.

יכולה לעזור מאוד ההבנה הפשוטה שבאמת, בעומק, אכפת לנו זה מזה. בכך שבחרנו לבנות קשר אנחנו מודים ברצון הפנימי שלנו להיות יחד ולהיטיב אחד עם השני. סיבות חיצוניות גרמו לרצון הפנימי הזה להתכסות ולהתמלא באבק דרכים, אולי אפילו בבוץ. אך הוא במהותו לא השתנה.

למה חשוב כל כך להתפייס?

יש הרבה מרכיבים שמסייעים לקשר. אולם הרכיב הכי חיוני ליציבות הקשר לטווח ארוך הוא – היכולת של שני הצדדים להתפייס ולסלוח. הסיבה לכך פשוטה:

אפילו אם יש קשר נפלא בין השניים, מתוקף זה שאנחנו אנשים שונים, ברור מראש שבשלב כלשהו תהיה מריבה ומישהו ייפגע.

אם הצדדים לא יודעים להתפייס, הקשר נמצא במסוכנות גבוהה לפירוק. לא תהיה להם היכולת לתקן את הקשר ולחדש אותו. אך אם שני הצדדים יודעים לבקש סליחה ולסלוח – זו הערובה לכך שהקשר ימשיך להתקיים לאורך זמן. גם אם מישהו ייפגע, הם ימצאו את הדרך להתפייס ולסלוח.

טיפ נוסף שקשור לכל בעיה ותיקון מידה ורלוונטי גם למידת הכעס:

ראית פעם מישהי שהייתה כעסנית וכעת היא סבלנית? שאלי אותה איך היא עשתה זאת, איזה תהליך עברה.

ולסיום: עיקר העבודה בתיקון המידות, היא עבודה מחשבתית ומעשית, התבוננות יום אחרי יום, ומעשה אחר מעשה.

הפירות המתוקים מגיעים לאט לאט, לאחר זמן. הדרך אליהם רצופה באתגרים ובנפילות, וזה בסדר. אל תתייאשי מנפילה שתבוא, את בדרך נכונה.

בהצלחה לכולנו בעבודת תיקון המידות כהכנה לאהבה האינסופית שנחוש כלפי כל יהודי/ה בגאולה.

לסיום, הנה עצה די מעשית וגם קלה ליישום: אם נדע כי לכעס שלנו יש תוצאות, אנחנו נחשוב וגם נתנהג אחרת.

מתוך מכתב לתלמידה צעירה:

“תקיימי את המצווה המופיעה בשולחן ערוך, שכאשר פוגעים בכבוד מישהו, אפילו אם הדבר נעשה מתוך כעס, יש להתנצל בפניו ולבקש מחילה גמורה. קשה לאדם בטבעו להתנצל, ובכל זאת תתגברי על הקושי ותעשי זאת. כך, בכל פעם שתעמדי לכעוס תזכרי שלאחר–מכן יהיה עלייך להתגבר ולבקש סליחה… הדבר יעזור לך להחליש את מידת הכעס" (איגרת ו'עתר)

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

שיחות הדבר מלכות – ציורים לצביעה

קישור לציורי הדבר מלכות

להזכר ולהתגעגע – היום הראשון בקעמפ אורו של משיח







 

   

   





  









               

                            

  

  

            



   



















               



                 









 

       



     



 





      

 

 





   

 









  





















 









        

   

   



  

























 

 

 































 







































           





"קפצתי למים העמוקים והתחלתי למסור שיעור"

מנוחה כהן, אורלי כהן, חיה מושקא יעקובוביץ, ועוד מאות נשים, מוסרות מידי שבוע שיעורי תורה, כל אחת במקומה, כל אחת במקצוע תורני אחר.

מי שמשתתפת בשיעורים כמקשיבה, לא תמיד יודעת להעריך נכון את ההשקעה הנדרשת, את החשש של ה'לפני' וגם לא את התרומה והסיפוק העצומים של מסירת שיעור לחיים האישיים. 

הרמנו אפוא את המסך של מוסרות השיעורים, שאלנו כמה שאלות כדי לקבל תשובות ברורות. 

מוסרת שיעורים? קחי מנת חיזוק והזדהות.

מתלבטת? קבלי דחיפת עידוד וטיפים.

לא מתאים לך כרגע? זיכרי לומר תודה ומילת הערכה מדוייקת למי שמוסרת את השיעור שאת משתתפת בו.

 

נעים להכיר: השיעור שלנו

נתחיל בשאלת 'חימום': כמה זמן את מוסרת את השיעור, ומה את מוסרת? מי קהל היעד?

חיה מושקא: לפני ארבעה חודשים פתחנו שיעור תניא בצפת. בשיעור משתתפות נשים צעירות – רובן חב"דיות.

מנוחה: לפני חודשיים התחלתי בשיעור שבועי, בשיחות של הרבי. השיעור מיועד לבנות החב"דיות ביישוב והסביבה – טווח גילאי המשתתפות נע מבנות כיתה ט' עד חתונה, ויש לנו אפילו חיילות צה"ל.

אורלי: אני מוסרת מגוון שיעורים במדרשה הדיגיטלית שלנו. יש שיעורי חומש ותניא יומיים בתנ"ך, ליקוטי שיחות. אשתף בעיקר בכל הקשור לשיעור תניא. קהל היעד מטבע הדברים מאוד מגוון – יש נשים קבועות ויש מצטרפות.

מה הוביל אותך לפתיחת השיעור?

חיה מושקא: יחד עם חברה נוספת חיפשנו להשתתף בשיעור תניא. מכיוון שלא מצאנו – החלטנו לקבוע חברותא. אחרי הפעם הראשונה, אותה חברה אמרה לי – 'למה בעצם שלא תמסרי שיעור?' כמובן שהתגובה הראשונית שלי היתה 'לא, מה פתאום', אבל כתבתי לרבי – והשיעור קם והיה.

מנוחה: גם אצלנו השיעור נפתח בעקבות תשובה שקיבלנו מהרבי. אני ועוד חברה החלטנו לפתוח את השיעור הזה כשבהתחלה לא ידענו אפילו האם מישהי תגיע, כי לא כולן גרות בישוב. אולם ידענו שנעשה הכל כדי שיהיה שיעור בכל שבוע, ושיהיה כדאי להגיע אליו גם מבחינה גשמית.

אורלי: "בחרתי להתמקד בשיעור התניא, משום שבמשך שנים לא התחברתי לספר, זה לא דיבר אליי. בעלי התעסק כל הזמן עם התניא, לימד, ביאר, הוציא לאור את הספר שלו 'מודעוּת יהודית', ואני הייתי התמקדתי יותר בספרי חסידות אחרים ובשיחות של הרבי.

יום אחד, לפני כמה שנים, הבאתי מרצה אורחת לערב נשים אצלינו ביישוב, והיא דיברה הרבה על תניא. בעקבות אותו ערב, אחת הנשים, ביקשה ללמוד איתי תניא. חשבתי לעצמי 'מה היא מבינה? אלמד  איתה ליקוטי שיחות!' אבל היא לא התחברה… רצתה ללמוד דווקא תניא. התחלנו ללמוד, מבחינתי כמעט בחוסר ברירה – רק כי אי אפשר להגיד 'לא' למקורבת… תוך כדי שאני מלמדת (שזה אחרת לגמרי מאשר ללמוד לעצמי) פתאום משהו נפתח בי. פתאום גיליתי את העולם המדהים הזה. זה לא היה קל, כי באמת לימוד תניא דורש הרבה יותר השקעה, אבל עד היום אנחנו לומדות, אי אפשר להפסיק את זה.

במקביל, מסרתי שיעורים בכל מיני נושאים בפורמט 'זום' במדרשה הדיגיטלית, אבל תניא – לא. למרות הלימוד בחברותא, עדיין  לא הרגשתי שזה הזמן שלי ללמד תניא.

יום אחד מישהי ביקשה שיהיה שיעור תניא, ואז הרגשתי שבאמת הגיע הזמן, ופתחתי שיעור.

 

פרפרים בבטן

היה משהו שהרתיע אותך? מה היה הקושי העיקרי? מה הרגשת לפני השיעור הראשון?

חיה מושקא: ללמד תניא זה משהו מאוד גדול. יש הרגשה כזאת, 'מי אני שאלמֵד תניא?' אבל יחד עם זאת הכרתי בכך שאם כולם יחכו לדעת מספיק לפני שמלמדים – אף אחד לא ילמד… אז לקחתי איתי את המשפט החסידי 'מי שיודע א', ילמד א", וזה מה שאני עושה. לומדת על מנת ללמד.

השיעורים אצלינו כוללים הרבה שיתוף מהקהל, הקצב שלנו הוא איטי יחסית, ואנחנו מאוד מעמיקות בחומר. לפעמים אני מכינה שיעור ובסוף מתעכבים על עניין אחד ובקושי מתקדמים. הייתה פעם שבקושי הספקתי להתכונן, ממש קטע קטן, ולא ידעתי מה יהיה. באותו שיעור יצא שהתעכבנו על נקודה מתוך הקטע הקטן הזה, ולא היה צריך יותר…

זה אכן מלחיץ, וזה לא קל, גם מבחינת אחריות וגם כי תמיד יש רצון שהשיעור יצליח. חששות לא מגיעים רק לפני השיעור הראשון, גם אחרי הרבה שיעורים. מה שמחזק אותי, זו הידיעה שזו שליחות של הרבי.

חשוב לי לשקף את הקושי, את הלא–מובן מאליו. זה לא שהיה לי פה נס, ש'הנה התחלתי למסור שיעור, ואחרי הפעם הראשונה הכל נהיה קל'. ממש לא. כל פעם זה אתגר מחדש. ההשקעה היא גם בטווח הארוך, אבל היא משתלמת.

מנוחה: יש לי פחד קהל, אז בהחלט נרתעתי בהתחלה. הקושי העיקרי היה להתגבר על עצמי ולהחליט שאני לוקחת את האחריות על כל מה שהשיעור כולל.

לפעמים הבנות מתנדבות להשתתף בכיבוד, אבל זה לא קבוע. כך יוצא שיש הכנה לשיעור שהיא הרבה מעבר לשיחה עצמה. צריך גם לאתר שיחה שתהיה רלוונטית ומעניינת, וגם לדאוג למקום, לכיבוד, לפרסום וכו'.

אורלי: הקושי הגדול מבחינתי היה שבשביל למסור תניא, חשתי שצריך לחיות את התוכן, להיות אדם גדול שלומד המון תניא… ויודע… וחי את זה… אני הרי אשה קטנה, לא יודעת מספיק כדי ללמד. גם לא הקלטתי את השיעור הראשון, כי לא הרגשתי שזה מתאים. לא ידעתי איך יהיה השיעור.

אחר כך נשים ביקשו הקלטה, וזה בא מהנשים שכל כך צמאות לדעת וללמוד. כיוון שכך, את השיעורים הבאים התחלתי להקליט. עד היום חסרה לי אותה הקלטה של הקדמת ספר התניא…

 

המצבר של השיעור 

מה נותן לך את הכח להמשיך?

חיה מושקא: קודם כל, זה שיעור שאני מחכה לו כל השבוע; כולן מחכות לו. זה פשוט כיף לשבת ללמוד, להעמיק, להבין ולחיות. יש גם תשובות מדהימות מהרבי שפשוט נותנות לי כוח. גם אם יש מחשבות להפסיק, הרבי מעודד ונותן כוח.

אחד הדברים החשובים לשיעור מתמשך, זו שמירת הקביעות. ברגע שיש קביעות – שלומדים בכל מחיר, גם אם הגיעו רק שתיים או שלוש – הקביעות עצמה נותנת כוח להמשיך…

מנוחה: ההנאה והסיפוק שמגיעים בעקבות השיעור. עצם היציאה והישיבה עם חברות זה כבר מספיק, וכשמתלווה למפגש גם תוכן אמיתי ודיונים מעניינים אז כל שיעור גורר אחריו שיעור נוסף בשמחה.

ובפן האישי – להכין את השיחה וללמוד אותה לפני השיעור לפחות פעם אחת, ממלא אותי בהרבה מרץ וכוח.

אורלי: התגובות לשיעור מאוד חמות. נשים מודות על השיעור, מביעות עניין, מעריכות את האפשרות ללמוד כך את התניא מהטלפון או מהמחשב, וזה באמת כיף, מחזק ומחמם את הלב, אבל בעיקר מזכיר כל הזמן את התפקיד. כי אם קיבלתי כוח מלמעלה, יכולת ללמד, אז התפקיד שלי זה לנצל את הכוחות ולהעביר את הידע. להתאמץ כדי לתת את המירב לכל מי שרוצה ללמוד.

אני מוסרת את השיעורים מידי בוקר, בנוסף לשיעורים שבועיים. כל יום צריך להתכונן ליום הבא, תמיד השיעור צריך להיות מוכן בדיוק בשעה הנקובה (ויש לי את זה כהרגל – להיות תמיד מוכנה בזמן, משום שקיבלתי חינוך 'יקה'… אני לא אאחר לשיעור ובוודאי שלא אגיע לא מוכנה). גם פה המחויבות תופסת אותי ומאפשרת לי לבטא את מגוון היכולות והכשרונות שלי בתוך המסגרת שאני כל כך אוהבת – של לימוד תורה ותורת החסידות. כשאני מעריכה את ההזדמנות לבטא את היכולות שלי, מודעת לזכות והשליחות שבמסירת השיעורים ומקבלת, ברוך השם, משובים טובים על הלימוד – כל זה מחזק ונותן כוחות להמשיך ללא הפסקה.

 

אני ממליצה

איך את מתכוננת לשיעור? מה הדגש שאת שמה ואילו טיפים ביכולתך להעניק?

חיה מושקא: יש אצלי חוברות בשם 'ללמד תניא' של הרב הבר. זו סדרת חוברות מומלצת מאוד שעושה עבורי את רוב העבודה. יש בה שיעורים שבנויים מתחילה ועד הסוף, התוכן מאוד מותאם, כולל סיפורים, דיונים. מאוד מקל עליי ונותן כוח וכלים לכל מי שרוצה למסור שיעור. התוכן מותאם ועכשווי, שזה גם ממש כיף ומדבר לקהל מכל סוג שהוא.

יותר חשוב, זה תמיד לזכור שאני שליחה. אני עושה את המאמץ וההשתדלות, ומבקשת מהרבי שיעזור שבאמת השיעור יהיה כמו שצריך, ויתרום לשומעות (ולי). פעם אחת התכוננתי לשיעור, וזה לא היה מהשיעורים הראשונים… והייתי לא מרוכזת. קראתי את הטקסט כמה פעמים ועדיין לא הרגשתי מוכנה, תוך כדי אני חושבת לעצמי 'אני חייבת לזכור את מה שאני קוראת, חייבת להיות מוכנה לשיעור שמתחיל עוד מעט'.

השיעור מתחיל וכמובן שהלחץ לא עזר ושום דבר לא זורם, ממש כל משפט אני צריכה להקריא מתוך הסיכום הלא–מרוכז שהכנתי… בשלב מסויים הסתכלתי על התמונה של הרבי שהייתה מולי ופניתי אליו במחשבה – 'זה השיעור שלך, תעזור לי'. באותו רגע נשפך משהו על השולחן, או נפל, והייתה מין הסחת הדעת, ואחר כך פתאום הכל נהיה בסדר, השיעור זרם והיה מעולה…

ההכנה הכי חשובה לשיעור, זה לזכור שזה לא שלי, זו זכות שקיבלתי, אבל הכוח הוא לגמרי מהרבי.

בנוסף, קיבלתי כלים איך להתכונן ולבנות שיעור טוב גם בלי קשר לתניא. אני מסתכלת אל מבנה השיעור – הפתיחה, הסיפורים, נקודות לדיון עם הקהל – וזה נכון בכל נושא.

אחרי שהתחלתי למסור את שיעור התניא, ביקשו ממני פעם להחליף מישהי שלא הייתה יכולה למסור את השיעור הקבוע שלה בתחום אחר לגמרי. בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל לקחתי את הכלים שרכשתי וגיליתי שאני יכולה לקחת את זה על עצמי!

מנוחה: אני בוחרת משהו אקטואלי, קוראת את השיחה לפני, ומוודאת שהבנתי. אחר כך מאתרת נקודות שיכולות לייצר דיון, מוצאת סיפורים או פתגמים בהקשר, או לחילופין נושא חסידי שיכול להתאים לשיחה. הדגש שאני שמה הוא למצוא נקודה משותפת שתאחד בין כולם ולשיחה שלומדים, ולדבר ממש בגובה העיניים.

טיפים? לכתוב סיכום ולא להתבייש להשתמש בו, להגיד בכנות – 'זאת פעם ראשונה, אני מתרגשת'. או – 'אפילו שזאת לא פעם ראשונה, אני עדיין מתרגשת'… המשתתפות תקבלנה זאת בהבנה. השיתוף יוצר אפילו קירבה מסויימת, תורם לאווירה נינוחה. גם לזכור שאני בסדר, ואף אחד לא רואה את החששות שיש לי בפנים – זה גם עוזר וגם מאוד נכון. וכמובן – לזכור שאני פה בשליחות של הרבי ועשיתי את ההשתדלות שלי, אז הרבי כבר ייתן לי את הכוח להשתמש במילים המדויקות ולעשות את המירב.

אורלי: "אני יושבת בשבת כמה שעות כדי ללמוד את התניא שאני הולכת למסור, וביום ראשון שוב עוברת על החומר, ומוסיפה סיפורים ודוגמאות… והכי חשוב – בכל שיעור אני מוצאת את הנקודה שמדברת אליי, ואיתה אני הולכת לכל אורך השיעור. כך השיעור נעשה עכשווי ורלוונטי, ובעיקר מחובר לחיים פרקטית. הכנת שיעור תניא דורשת ממני הרבה יותר מאמץ מכל ספר או נושא אחר בחסידות. מבחינתי, אני לא יכולה לקחת שיעור מוכן וללמד, זה חייב להיות 'שלי', לכן ההכנה תמיד תיקח הרבה זמן ומאמץ".

 

כשלמרצה יש שיעורי בית

מה את עושה עם שאלות מאתגרות העולות בשיעור?

חיה מושקא: בדרך כלל, אני פונה איתן לבעלי, לאבי או לאחים שלי…

מנוחה: כשאני יודעת את התשובה, אני מציעה אותה למי ששאלה, משתדלת מאוד לא לקבוע עובדה כי אני לא יודעת מאיזה מקום השאלה מגיעה. אם אני לא יודעת, אני אומרת זאת בפירוש, נותנת שיעורי בית לשיעור הבא,  וגם בעצמי בודקת את התשובה בבית ומשתפת בה בשיעור הבא.

אורלי: חששתי מאוד משאלות, כי למדתי את התניא תוך כדי שלימדתי. לא הייתי יכולה לשמוע שאלה על פרק שעוד לא למדתי אותו. אבל למדתי להגיד שאברר, שאבדוק. ובאמת נשים לא כל כך שואלות שאלות בשיעור, אז בגדול זה היה בסדר.

 

לסיום, חוויה מיוחדת נוספת שתרצי לשתף בה?

חיה מושקא: במשך הזמן היו כמה פעמים שחשבתי להפסיק – אולי לא צריך, ובדיוק נפתח עוד שיעור, אז אולי אנחנו צריכות לסגור את השיעור שלנו, ובסיום כל שיעור אנחנו כותבות לרבי וכל פעם מקבלות תשובות מדהימות, שלא מאפשרות לנו לחשוב על להפסיק, הרבי ממש מראה לנו בכל פעם כמה השיעור הזה באמת חשוב.

באחד השיעורים האחרונים קיבלנו תשובה מדהימה מהרבי, שכל כולה העצמה. וכך הרבי כותב לאשה: (כרך ח' עמ' רמ"ג, תרגום חופשי)

"..שבנוסף לזה שכל איש ואשה מישראל הם שלוחים של הקדוש ברוך הוא להוסיף אור בסביבתם, הרי על אחת כמה וכמה אלו שזכו שתהיה להם השפעה מיוחדת, ואחרים לומדים ממעשיהם והתנהגותם, שמעבר לזכות להשפיע, נותן להם השם יתברך גם כוחות מיוחדים, יכולות להצליח בשליחותם, השליחות ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא…

"הרי ככל שמשתדלים יותר ומקדימים במילוי השליחות שלו. כך גם השי"ת נותן לו את השכר מוקדם יותר…

"תקוותי ששיחתנו כשלעצמה מספיקה. עם זאת הנני כותב גם שורות אלו, כדי להקל את הנסיון ואת הקשיים שנדמים לה, ובתוספת ברכה, שתצליחי להגשים כמה שיותר מוקדם את כל מה שדובר אודותו בהיותה כאן… והנני מצפה לשמוע ממנה בשורות טובות בכל זה'.

הרגשנו שזה ממש נועד כדי 'לגזור ולשמור' – מכתב תשובה לכל מה שמונע ומעכב אותנו מלממש את השליחות.

אורלי: כשסיימתי את הסבב הראשון של התניא, אחרי שנתיים – באותו שבוע של השיעור על הפרק האחרון בליקוטי אמרים, טסתי לרבי לכינוס השלוחות. שם גם ביקשו ממני לדבר על מסירת שיעורי תניא עם השליחות דוברות עברית. עבורי זו הייתה חוויה שמרגשת אותי עד היום. הרגשתי שהרבי מעריך את המאמץ שהשקעתי ונותן לי לראות כמה זה משמעותי.

דבר נוסף מאוד מיוחד שהרגשתי הוא, שחל שינוי בי עצמי. כשהגעתי לאחרונה להתוועד בקרית מלאכי, אחת הנשים אמרה לי שממש שומעים שחל בי שינוי ושיש לי עוצמות אחרות… ובאמת, אני חשה שזה בא מכל התהליך של מסירת שיעורים, אבל בעיקר אני מייחסת זאת ללימוד התניא. כי תניא – אותיות 'איתן'. זה מחבר את האדם לכוחות שלו, ונותן את העוצמה לפרוץ קדימה עם ביטחון ביכולות, זה בעצם משנה את כל האמירה כלפי העולם.

המשפיעה שלי אמרה לי לפני שהתחלתי למסור שיעורים בעצמי – "כשאשה מוסרת שיעורים זו לא רק שליחות, זו מתנה. זו מתנה לאשה, מתנה לבעלה ומתנה לילדים". כמובן שזה צריך להיות בכלים ובצורה וקצב המותאמים לבית, אבל הערך המוסף תמיד משתלם.

 

באדיבות: מגזין עטרת חיה

פסיכותרפיה בראי החסידות – חג השבועות

שלום לכולם

ערב חג השבועות שמח

אחד העניינים המרתקים בחג השבועות הוא ללא ספק סיפורה של רות המואביה כפי שנתגולל בארוכה במגילה מיוחדת שהוקדשה לה.

רות המואביה הנו סיפור מיוחד וייקר ערך על אשה מואביה שבחרה להידבק בחמותה בקנאות ובמסירות אין כץ, לאחר שאיבדה את בעלה, ולהמשיך את זרעו של בועז המיוחס לדוד מלך ישראל שמננו יצא מלך המשיח.

תכונות נפשה הייחודיות של רות המואביה יש בהן בכדי להניח את הדעת ולהבין את אחת השאלות המסקרנות העולות מסיפור זה. ייחוסה של רות הנו היותה בת למלכות מואב, לצד זאת עומדת לה הזכות העצומה וממנה כונן זרעו של דוד מלך ישראל.

במה זכתה רות המואביה שממנה יצא זרעו של מי שעתיד לגאול את עם ישראל?

לשם כך נקדים את הסברו של הרבי מליובאוויטש להבדל בין מלכותו של שאול המלך שנתקיימה רק לדורו, לבין מלכותו של דוד שנתקנה לדורות כאמור ממנו יצא מלך המשיח.

בתלמוד הבבלי במסכת יומא דף כ"ב, ע"ב (וברש"י על אתר) נאמר כך: "בן שנה שאול במלכו כבן שנה, שלא טעם טעם חטא", ואעפ"כ, לא נמשכה מלכות בית שאול מעבר לדור אחד, מפני שלא היה בו שום דופי. כלומר: דופי מצד הייחוס המשפחתי לעומתו דוד המלך, שהנו נין ונכד לרות המואביה הנו זרע למשפחת גרים.

מניין לומדים זאת אומר התלמוד (שם): "זהו שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחתי) תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך".

אבל הנחת יסוד זו תמוהה איך אפשר לומר בנוגע לדוד המלך "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך", לפי שיש בו "דופי משפחה", ש"מרות המואביה בא". (א) וכי משום ש"מרות המואביה בא", יש בו דופי חלילה? (ב) הרי יש איסור לומר לבעל תשובה או לגר "זכור מעשיך הראשונים"? כך, שאסור להזכיר זאת אפילו לרות עצמה, ועאכו"כ בנוגע לדוד המלך, שרק בא מרות המואביה, אבל הוא עצמו מה חטאו?

מסביר הרבי מליובאוויטש: אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי , מ"מ, לידתו היא באופן שנשאר רושם ממעמדו ומצבו הקודם, כדברי הגמרא  "שסורו רע", ולכן צריכה להיות אצלו זהירות גדולה יותר, כמו בעל-תשובה שצריך להיות כל ימיו בזהירות יתרה שמא ישוב לסורו.

ועפ"ז מובן מה שבנוגע לדוד "אומרין לו חזור לאחוריך", לפי שיש בו דופי, ש"מרות המואביה בא" – שאין הכוונה להזכיר לו מעשיו הראשונים חלילה, אלא זוהי הוראה בנוגע לעבודתו בפועל, שצריך להתנהג כמו בעל-תשובה שזקוק לזהירות יתירה, משא"כ שאול שהורתו ולידתו בקדושה הוא במדריגת צדיק, לא היה זקוק לזהירות יתירה כל כך.

ממשיך הרבי להסביר בעומק את משמעות הביטוי במאמר חז"ל זה ואומר:  זה ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", הוא תנאי בסיסי ועקרוני בעניין כינונה של המלכות, ולכן "לא נמשכה והתקיימה מלכות בית שאול ונגדעה, מפני שלא היה בו שום דופי".

אע"פ ששאול מצד עצמו היה בדרגא נעלית, ועד שיש דעה שדווקא שאול הוא "ראשון למלכים" (ולא דוד), בכל זאת, "לא נמשכה מלכות בית שאול וכמאמר רבותינו ז"ל: "שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן", כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לשאת טרחם ומשאם, כפי שהתנהג משה עם בני ישראל שהיו טרחנין לכן יש צורך שתהיה לו שייכות ונגיעה עם מעמדו ומצבו של הציבור.             מנהיג צריך לילך כנגד רוחם של בני עמו, כלומר: שהמפגש אתם יהיה בגובה העיניים, שאז יכול להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו מתנשא ולמעלה מהם.                                                                   וזהו הטעם ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו" – כי לולי זאת, אין לו שייכות עם הציבור כולו.

כלומר: 'קופה של שרצים' איננה  עניין של חיסרון חלילה אצל המנהיג, זהו ביטוי למצב נפשי ורגשי של שייכות האדם לעברו. לשרשים עליהם נבנתה זהותו ומהותו של האדם והעם אליו הוא משתייך.

אדם שאין לו שייכות לשרשיו מהם צמח עמו ואינו חש שייכות נפשית ורגשית אליהם, אינו יכול ואינו ראוי להיות מנהיג!

מוסיף הרבי פרט חשוב נוסף במאמר חז"ל זה  ומפנה את תשומת לבנו אליו לדייק בלשונו: התנאי למנהיגות הוא ש-"קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" דווקא – כי, אם ה"קופה של שרצים" היא לפניו, בפנימיותו כלומר: הנהגה המופנמת בהליכותיו ובמידותיו, אזי אינו יכול להיות "פרנס על הציבור", שהרי צריך לתקן את עצמו תחילה ולשוב בתשובה לפני שיטול את שרביט המנהיגות.

מאמר חז"ל זה מדגיש ומתייחס בעיקר למצב שגם לאחרי ששב בתשובה, צריך להביט לאחוריו ("חזור לאחוריך") ולראות את ה-"קופה של שרצים" שהיתה אצלו בעבר, שעי"ז יוכל להשפיע ולפעול על כל הציבור, גם על אלו שנמצאים עדיין במעמד ומצב ירוד .

ובמילים אחרות: מנהיג חייב להיות כזה שהתעסקות עם הציבור מגיעה ממקום בו הוא לא חש זר עם כל נושא אתו הוא בא במגע.                                                                                                    

יתרה מזו: חייבת להיות לו שייכות לנושא אתו הוא בא במגע ולא, לא מדובר על שייכות התנסותית כזו שגם הוא הגיע מרקע מפוקפק והתנסה בכל מיני התנסויות שליליות בחייו, ההתייחסות לנושא השייכות פונה בעיקר אל ההיבט הרגשי נפשי.                                                                                                      

מנהיג חייב להרגיש ולחוש את האנשים עליהם הוא מופקד.

'לפתע באמצע החיים גיליתי שיש לי אבא'!

בשנות העשרה המאוחרות שלי נקלעתי לדילמה רצינית. תכף אני מסיימת את לימודי התיכון ועדיין לא ידעתי לאן אני ממשיכה מכאן. הרגשתי קרועה בין הרצון שלי להתקדם ביהדות, לבין הציפייה שלי מעצמי לקריירה אקדמית מכובדת.

את חסידות חב"ד הכרתי דרך 'ספר הזכרונות' של רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. התיאור החי והספרותי של תולדות החסידות שהספר מציג שבה את ליבי. קסם לי הרעיון שלימוד התורה לעומק והשכלה בפילוסופיה של החסידות משתלבים עם החיבור לטבע. מאז התחלתי לחוש קשר אישי עמוק לדרכה של חסידות חב"ד.

וכך מצאתי את עצמי יושבת לכתוב את מכתבי הראשון לרבי מליובאוויטש.

מכתב התשובה מהרבי לא איחר לבוא, והתשובה עצמה די הפתיעה אותי. אני ציפיתי שהרבי יאמר לי לא ללכת לאוניברסיטה, כשלמעשה הרבי יעץ לי לדחות את הלימודים באוניברסיטה לשנה-שנתיים, שבהם אתמקד בלימוד יהדות, ואז, כשאבוא עם רקע דתי ותורני יותר חזק, אדע לקחת את הלימודים האקדמיים בפרופורציה הנכונה.

קיבלתי את עצתו של הרבי ואחרי סיום התיכון התחלתי ללמוד ב'סמינר למורות – בית יעקב' בוויליאמסבורג שבניו-יורק. מכללה לחינוך הנחשבת ביותר באותה תקופה עבור בנות יהודיות.

כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת לעבוד כמטפלת ילדים במשרה חלקית בביתו של רב ומחנך ידוע. מסתבר שמבלי שהתכוונתי משכתי את תשומת ליבם של זוג מבוגר שהתגורר בסמוך לביתו של הרב. בני הזוג פנו אלי ואמרו לי שהבחינו באהבת התורה שלי והם מציעים לי לטוס לישראל על חשבונם בשביל להיפגש עם בחור צעיר שעומד בראש בית מדרש לקבלה. הם האמינו שיש סיכוי ממש טוב שתצא חתונה מהשידוך הזה.

לא היה לי עם מי להתייעץ. מצד אחד, ההצעה נשמעה לי מאוד מפתה ולא רציתי לדחות אותה על הסף, מצד שני בני הזוג האלה הרי לא באמת הכירו אותי והם לא אמורים לדעת מה אני מחפשת בבן זוגי לחיים. למה שהם יצליחו למצוא עבורי את הנפש התאומה שלי?

הייתי בודדה ואובדת עצות. חשתי צורך עז לנסוע למרכז חב"ד, לבית המדרש של הרבי.

כשהגעתי לשם, ל-770 ברחוב "איסטערן פארקווי", הייתי כה מוצפת רגשות שפשוט התיישבתי מחוץ לבניין ובכיתי.

יהודי מבוגר אחד עם זקן מדובלל שראה אותי מתייפחת ניגש אלי ושאל אותי מה לא בסדר אצלי. הסברתי לו שלפני כמה שנים כתבתי כמה מכתבים לרבי והפעם אני ממש רוצה לדבר אתו. הוא אמר לי "חכי כאן רגע" ונכנס לתוך הבניין.

מאוחר יותר נודע לי שזה מזכירו האישי הבכיר של הרבי, הרב חיים מרדכי חדקוב. כעבור זמן מה הוא חזר והודיע לי שנקבעה לי למחר פגישה עם הרבי. לא ידעתי אז שזה חורג מכל הנהלים של הגשת בקשה לפגישה אישית עם הרבי ושבדרך כלל הפגישות האלה נקבעות כמה חודשים מראש.

למחרת, אחרי לילה ללא שינה, הגיע תורי להיכנס למשרדו של הרבי. הברכיים שלי הרגישו כמו ג'לי מרוב התרגשות והייתי צריכה להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל כשהבטתי לתוך עיניו הרגועות והצלולות של הרבי הצלחתי להירגע מעט.

ניסיתי להסביר את המצב שלי בצורה הכי מתומצתת שיכולתי. הרבי ענה לי קצר ולעניין: "הוא (כלומר הבחור שהציעו לי) נמצא שם (בישראל) ואת נמצאת כאן. אתם שונים מאוד זה מזו", ואז הוא הוסיף ביידיש (ועד היום אין לי מושג מניין ידע הרבי שאני מבינה יידיש): "הסירי את ההצעה הזו מסדר היום שלך".

יצאתי מהחדר עם תחושת הקלה ושלווה מיוחדת. לא רק בגלל שקיבלתי תשובה כל כך ברורה ממישהו שהאמנתי בו וסמכתי עליו, אלא גם בגלל שלראשונה ידעתי שאני לא לבד בעולם. מצאתי לי מדריך ומורה דרך לחיים.

לא הרבה זמן אחר כך מישהו אחר הציע לי שידוך עם איש עסקים צעיר. נפגשתי אתו כמה פעמים אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת מי שאני מחפשת.

הפעם נכנסתי למשרד המזכירות של הרבי וביקשתי לקבוע פגישה עם הרבי. התור שלי נקבע לעוד שבוע. כמובן, גם הפעם זה היה יוצא דופן לעומת זמני ההמתנה המקובלים.

בפעם הזו הרבי שאל אותי שאלה שבכלל לא התייחסתי אליה: "האם את אוהבת את האיש הזה?"

זו שאלה מאוד פשוטה, אבל מנוקדת מבטי מאוד לא ציפיתי לשמוע את הרבי שואל אותה. היססתי רגע לפני שעניתי "יש לי אהבת ישראל כלפיו".

הרבי חייך מאוזן לאוזן, מין חיוך סודי כזה שמראים רק לבן משפחה קרוב, ואז הוא אמר לי, שוב ביידיש: "כלפי בעל צריכה להיות יותר מאשר סתם אהבת ישראל".

מאותו רגע ידעתי שזכיתי לא רק במדריך ומורה, אלא גם בחבר אוהב ותומך. מישהו שישמש עבורי דמות אב. התייתמתי מאבי כשהייתי בת עשר ולא באמת הכרתי אותו. כששוחחתי עם הרבי חשתי לראשונה מהי אהבה, תמיכה ודאגה של אבא.

יצא לי לשמוע גם מאחרים סיפורים דומים למה שאני חוויתי באופן אישי עם הרבי. כשדיברת עם הרבי ביחידות הרגשת כאילו אתה האדם היחיד בעולם שלו. למרות שהרבי היה כל כך מרומם ורוחני (וזאת עובדה שלקח לי זמן לקלוט) הוא היה מסוגל להעניק תשומת לב מלאה לכל מי שביקר אצלו. להקשיב לכל אדם באמת ולהזדהות בכנות עם הרגשות שלו. הייתי אומרת שהוא הקשיב לי אפילו יותר ממה שאני הקשבתי לעצמי.

מאז, היו לי עוד הרבה פגישות עם הרבי ששינו את חיי. הידיעה שאלפי אנשים מכל העולם חוו גם הם חוויות דומות לשלי מעולם לא גרעה מהתחושה שלי שהייתי יקרה בשביל הרבי כמו בת יחידה.

השנה מלאו לי שישים וחמש שנים ואני עדיין מתקשה להאמין שהאדם שהיה בשבילי הדבר הכי קרוב לאבא, היה גם, לדעת רבים, הרב הקדוש והמשפיע ביותר בדורנו (באדיבות אתר בית חב"ד).

רות המואביה הנה הסמל ללמדנו 'שעם ללא עבר אין לו עתיד'!

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י"א): ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי  של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.

משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

הרעיון מבואר גם באריכות ובעומק במאמר אדמו"ר השישי לשושלת חב"ד לדורתיהם רבי יוסף יצחק שניאורסון משנת תרצ"ה המבוסס על הפסוק בקהלת" "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים" (פרק י' פס' ד').

מסביר (שם) אדמו"ר הריי"צ שכאשר מזדמן ליהודי תפקיד המושל, אז מקומך אל תנח.           כלומר: כאשר האדם רוצה להצליח בתפקיד המושל, אזי לא יעזוב, לא יניח ולא ישכח את ענוותנותו בשל התפקיד החדש אליו נכנס, להיפך כאשר יזכור את מידת ענוותנותו גם בהיותו מושל אזי מובטח לו שיתקיים בו המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים", הוא יזכה לרפא את תחלואי וחטאי האנשים איתם הוא בא במגע ועליהם הוא מושל.

ומביא שם אדמו"ר הריי"צ דוגמא משני מנהיגים בעם ישראל, האחד זכריה בן יהוידע שהתנשא על העם בשל ייחוסו, מעמדו ותפקידו והוכיח אותם קשות, מה שגרם לכך שהעם מרדו בו ורגמו אותו באבן. השני לעומתו יחיזיאל בן זכריה דיבר אל העם בגובה העיניים, היה שותף מלא והכיר בסבלם, הביע עמדת אמפתית, גילה חמלה והכלה אנושית למצב העם, מה שהוליד את הערכתם הרבה אליו ואת הכרתם בו כמנהיג המוערך והנערץ.

זו אם כן היא משמעותו של הביטוי במאמר חז"ל "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". בכדי לחוש את העם ולתת מענה אמיתי ופנימי לצרכיהם של בני עמו על המנהיג להיות בעמדה נפשית ורגשית של שייכות לעם ולהליכותיו, ובעמדה בה המפגש עם העם הנו בגובה העיניים.

 עמדה זו מתאפשרת כאשר המנהיג חווה את העם בחושיו הפנימיים והעמוקים ביותר בעיניו-ובלבו, הוא חש את מצבו של הזולת מעמדה וממרחב בו הוא מתמודד עם ה'כאן ועכשיו' שלו. נקודת מבט זו מספרת ומגלה לו שמצבו בהווה של הזולת הנו חלק מעברו שלו המנהיג הדגול.

כלומר: מייחוסו המשפחתי, הוא מביט אחורה אל עבר עברו הרחוק והקרוב ורואה את אותן התמודדויות מנקודת מבטו של הזולת הניצב לפניו כאן ועכשיו מעמדה נפשית רגשית אמפתית וחמלה אנושית. הוא חובר לעברו כדי לחבור להווה של הזולת.

עברו של המנהיג לא מתייחס כאמור רק למצבי סבל אישיים או להתמודדויות שליליות שהוא עצמו  עבר או חווה. אלא עברו הנו גם ובעיקר השייכות הקיומית לעם אליו הוא משתייך, לעם אותו הוא דורש להנהיג, לעם אותו הוא רוצה לייצג.

שייכות לזהות ובניית הזהות של עם המושתת על כאב וסבל קיומי עד עת זכה להיקרא עם ישראל! התבוננות על העבר מאפשרת ומכשירה את הקרקע הפורייה עבור מנהיג.                                    'עם ללא עבר אין לו עתיד'- אמר המצביא הגדול נפוליאון שרצה לכבוש את העולם כולו.

זהו הסוד הגדול העומד מאחורי סיפורה של רות המואביה. יכולת ההידבקות בחמותה והמסירות אליה בוטאו במילים הכל כך משמעותיות הללו: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ  כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.   בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ

"עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"- מבטאים יותר מכל את השייכות הרגשית והנפשית אותה חשה רות לנעמי ולעם ישראל. העבר שלה הוא זה שהצעיד אותה להידבק בנעמי ובעמה, ההבנה שהגורל הנו משותף לשנינו, המטען והמסע משותף לשנינו כי לשנינו 'קופה של שרצים' כלומר: הסבל הקיומי אותו חווינו שתינו ואתו התמודדנו שתינו, הוא זה שקשר את גורלנו יחד ואת הקשר העצמי המחבר בינינו. התמודדות עם ההוויה הקיומית ועם כל מה שמזמן לנו היקום הנו הסיפור שלנו בני האדם כאן בעולם.

נקודת המוצא של הקשר נשענת על השייכות הרגשית אותה חווים בני האדם האחד כלפי השני. כאשר נמצאת עמדה נפשית ורגשית לנטל במסע משותף לטוב ולמוטב הקשר הנו עצמי לעד.

העם היהודי נולד בחג השבועות חג מתן תורה, היום בו כרתנו ברית עם בורא עולם והתחייבנו האחד לשני ונשבענו לחלוק ולהיות שותפים למסע המשותף לנו הן לטוב והן למוטב לעד ולנצח נצחים.

אז רק רציתי לומר לך אבא יקר: באשר תלך נלך, ובאשר תלין נלין, אנו עמך ואתה אלוקינו…

חג שבועות ומתן תורה שמח, שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

המאמר נכתב לעילוי נשמת רחל בת זהבה