שלום לכולם
אנחנו עומדים בסוף השבוע ה-46 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו הקדושים.
ב-11 חדשים האחרונים מאז שבת שמחה תורה והאסון הגדול והנורא שפקד אותנו אנו מתמודדים עם כאב עצום, צער עמוק, חוסר אונים נרכש, ובעיקר תהום עמוקה שנפערה בין חלקים שונים בחברה לבין חלקים אחרים בחברה, הנראית במבט ראשון ככזו הבלתי ניתנת לגישור למרות ניסיונות שונים ומגוונים לגשר על הפערים ביננו.
למרות כל זאת נעשו ניסיונות רבים ורעיונות מבורכים לרוב הבשילו להם על מנת להתגבר על המחסום הרגשי העמוק ולגשר עליו. התגבשה לה חשיבה מעמיקה להבין איך וכיצד ניתן להביא לאחדות ביננו, התגבשו מעגלי שיח רבים בניסיון לדבר על אחדות ולמצוא את השונה והדומה ביננו לטובת מטרה נעלית זו, נעשו מעשים ופעולות רבות ועדיין נעשות כל העת כדי למצוא את המאחד ביננו. ואכן רבים מהם צלחו ופעלו את פעולתם והפשירו חלקים רבים בנו וביננו בדרך להתקרבות האחד לשני.
אמנם יחד עם זאת ולצד זאת ישנו אלמנט עמוק יותר בניסיון לחפש ולמצוא את הדרך לאחדות ביננו העוברת דרך מסע עצמי, המתחיל במפגש עם עצמנו בניסיון להבין מה הגורם המעכב המונע והלא מאפשר את הקרבה שלי לאחר? מהו המחסום עליו יושבת ההתנגדות הפנימית הלא מודעת שאיננה מאפשרת את הקרבה ביננו למרות הרצון הכנה והאמיתי של כולנו?!
אך בעיקר המסע העצמי הזה אמור להוביל אותנו להפנות ולישיר מבט פנימה בניסיון להבין לאן ולטובת מה אנו מפנים את מיטב כוחותינו?
האם בניסיון לחפש אחר אשמים למצב ובמצב בו אנו נתונים ואז להנציח את סבלנו ואת סבלם של יקירנו, או שמא פנינו וכוחנו מופנים בניסיון להירפא מהכאב העמוק בו אנו נתונים דרך מפגש עם הכאב עצמו ועם יקירנו?
בכדי לנסות להבין ולענות על שאלה רגישה ומהותית זו כדאי לצלול אל מעמקי הפרשה בניסיון להבין ולמצוא את הסיבה שבגינה האהבה הטבעית שלנו כבני אדם נחסמת ולא מאפשרת לנו להתקרב האחד לשני.
ננסה להבין זאת דרך הקשר שלנו עם ה' יתברך כפי שבא לידי ביטוי בפרשת השבוע ממבט יהודי תורני חסידי ופסיכותרפי!
כדי להגיע לאהבה שלמעלה מטעם ודעת בקשר עם ה' יתברך יש להסיר את ערלת הלב תחילה:
השבוע נקרא בפרשת עקב
אחד הנושאים בהם עוסקת הפרשה הנה המחסום הרגשי בו היה נתון עם ישראל בקשר בינו לבין ה' יתברך והדרך להסרתו כפי שמתאר הכתוב:
"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים פרק י', פסוק ט"ז).
רש"י: 'עָרְלַת לְבַבְכֶם' – אֹטֶם לְבַבְכֶם וְכִסּוּיוֹ.
רבינו בחיי בן אשר: 'ומלתם את ערלת לבבכם' – פחיתות המידות והיצירה מגדר השווייתם יקרא ערלה, כי כל ערלה תוספת חסרון, וכל מי שהוא ערל לב אין בו כח לקבל המושכלות ולהבין דרך האמת.
בספר היסוד של חסידות חב"ד מתאר רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד המכונה אדמו"ר הזקן את מהותה של 'ערלת הלב' ברוחניות הנלמדת ממצוות ברית מילה.
"וְסִבַּת הַגָּלוּת, הוּא מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'גָּלוּ לְבָבֶל שְׁכִינָה עִמָּהֶם' דְּהַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהִלְבִּישׁ בְּחִינַת פְּנִימִית נְקוּדַּת לְבָבוֹ בְּ'זֶה לְעוּמַּת זֶה' דְּהַיְינוּ בִּלְבוּשִׁים צוֹאִים דְּמִילֵּי דְּעָלְמָא וְתַאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם 'בָּבֶל' וְהִיא בְּחִינַת עָרְלָה הַמְכַסָּה עַל הַבְּרִית וּנְקוּדָּה הַפְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב וְעַל זֶה נֶאֱמַר: 'וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם'.
וְהִנֵּה, בַּמִּילָה יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת: מִילָה וּפְרִיעָה, שֶׁהֵן עָרְלָה גַסָּה וּקְלִיפָּה דַקָּה. וְכֵן בְּעָרְלַת הַלֵּב יֵשׁ גַּם כֵּן תַּאֲוֹת גַּסּוֹת וְדַקּוֹת מִילָה וּפְרִיעָה 'ומָל וְלֹא פָרַע כְּאִלּוּ לֹא מָל', מִפְּנֵי שֶׁסּוֹף סוֹף עֲדַיִין נְקוּדַּת פְּנִימִית הַלֵּב הִיא מְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דַּק בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשִׁבְיָה.
וְהִנֵּה, עַל מִילַת הָעָרְלָה מַמָּשׁ כְּתִיב 'וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם' אַתֶּם בְּעַצְמְכֶם. אַךְ לְהָסִיר הַקְּלִיפָּה הַדַּקָּה, זֶהוּ דָּבָר הַקָּשֶׁה עַל הָאָדָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ: 'וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ כוּ', לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ', כְּלוֹמַר לְמַעַן כִּי ה' לְבַדּוֹ הוּא כָּל חַיֶּיךָ מַמָּשׁ, שֶׁלָּכֵן אַהֲבָה זוֹ הִיא מֵעוּמְקָא דְלִבָּא מִנְּקוּדָּה פְּנִימִית מַמָּשׁ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּלְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת". (תניא אגרת הקדש ד').
האדמו"ר הזקן חושף בפנינו את סוד הקשר והאהבה שלנו עם ה' יתברך המתבצע על ידי ברית מילה שמשמעתה הרוחנית הנה הסרת ערלת הלב.
משמעותה של ברית המילה ברוחניות כאמור הנה הסרת 'ערלת הלב'. ערלת הלב הנה ביטוי למחסום רוחני נפשי ורגשי אצל האדם המתבטא בניתוק רגשי המתאפיין בין היתר באפתיות – חוסר אכפתיות, והעדר תגובה רגשית כלפי כל מה שקשור לקשר שלנו עם ה' יתברך.
ערלת הלב אוטמת את מוחנו ולבנו ואינה מניחה לנו ליצור קשר פנימי אמיתי ועמוק עם ה' יתברך!
ברית מילה רוחנית מתרחשת בשני שלבים:
בשלב הראשון אנו מלים את לבנו באמצעות מעשינו שלנו, פעולות הכרוכות בשמירת וקיום תורה מצוות ומעשים טובים ככתוב: 'ומלתם את ערלת לבבכם'- כלומר: אתם בעצמכם על ידי מעשיכם ופעולותיכם הטובים תסירו את ערלת לבבכם את השכבה הגסה שבערלת הלב. בכך אנו מתקרבים אל ה' יתברך חושפים ומגלים את הקשר הפנימי שלנו אתו.
בשלב השני ה' יתברך מצטרף אלינו ומסייע לנו להשלים את המלאכה ואת הפעולה בקשר עמו יתברך שאין ביכולת האדם להגיע אליה בעצמו על ידי מעשיו ועבודתו , ככתוב 'ומל ה' אלוקיך את לבבך'- כלומר ה' יתברך הוא זה שיסיר את ערלת הלב הדקה יותר שאין ביכולת האדם להסירה. השלב השני, מחולל בנו תמורה עמוקה לאין ערוך מקודמו בקשר שלנו עמו יתברך, זהו קשר המבוסס על קשר עצמי שלמעלה מכל סיבה והיגיון קשר זה עתיד להתגלות בשלמות כאמור רק בימות המשיח.
הרבי מליובאוויטש מסביר: פעולת המילה הפיזיולוגית אינה יוצרת מצב חדש, אלא רק מגלה את מעמדו האמיתי של היהודי. לא המילה עושה את היהודי קדוש, שכן קדושתו טבועה בו בעצם הווייתו. קדושה זו באה מלמעלה ואין האדם יכול להשיגה בכוחותיו ובמעשיו. המילה רק מסירה את הערלה והקליפה שמפריעה לקדושה זו להתגלות.
משום כך יכולה ברית מילה שנעשתה באיחור רב של שנים להשפיע גם למפרע. ברגע שמסירים את הערלה, אף אם הדבר נעשה באיחור, מתגלה המציאות שהיהודי קדוש בעצם הווייתו. קדושה זו הייתה קיימת בו כל הזמן, אלא שלפני המילה הייתה חבויה ונסתרת, ועכשיו נתגלתה!
אי אפשר לעולם לבטל את הקשר בין נפש אחת מישראל, תהיה אשר תהיה, לבין ה' יתברך. קשר זה הוא נצחי, ועומד למעלה מכל אפשרות של שינוי, והוא מתגלה ובא לידי ביטוי על-ידי המילה.
מצוות מילה רומזת על כללות עבודת ה' יתברך המתבטא בפסוק: "ומלתם את ערלת לבבכם". הנוגעת ומקיפה את כל מישור החיים של יהודי ולכן אל לו ליהודי להסתפק בכך שהוא יהודי חם ואוהב בלב בלבד, ושהוא קשור בקשר נצחי עם ה' יתברך. הקשר הזה חייב להתגלות על-ידי מעשיו ועבודתו שהרי אהבה אמיתית נמדדת במעשים ולא רק במילים!
ואז, כשנקיים את "ומלתם את ערלת לבבכם", נזכה לגילוי האלוקי של "ומל ה' אלוקיך את לבבך" בגאולה האמיתית והשלמה.
האהבה שוכנת בתוכנו היא רק מחכה שנגלה אותה!
הספרות הטיפולית עוסקת בהרחבה במחסום הרגשי העמוק המונע מהאדם לגלות רגשי אהבה ולהתקרב לזולת.
המחסום יושב על פחד או ליתר דיוק חרדה, חרדה שמא התקרבותי לזולת תפגע בי! חרדה זו נובעת בדרך כלל מניסיונות חוזרים ונשנים למצוא אהבה במקומות הטבעיים לי, המוכרים לי, והכי קרובים אלי, בבית שלי פנימה! ומתחושת דחייה עמוקה לצד ניסיונות אלו!
זה יכולה להיות דמות הורית, חברית או חינוכית..
כשהניסיונות עולים על שרטון אז האמון נשחק לאט, אט ואת מקומו תופסת חרדה מניסיון להתקרב ולמצוא אהבה!
אנו נמצא אדם מתוסכל וחסר אונים המשווע לאהבה ולקרבה, אך נמנע מלגשת אליה ולחוות אותה, מחשש מלקבל דחייה.
הדבר יבא לידי ביטוי בשנות הילדות המוקדמות בחיפוש ובניסיונות כושלים בקרב קבוצת השווים בהתנהגויות המכשילות ומחבלות באופן לא מודע כמובן בניסיון למצוא ולקיים קשרים חברתיים. יעבור דרך גיל ההתבגרות בהתרחקות יזומה לא מודעת ובדידות חברתית, וישליך אף על היכולת למצוא ולקיים קשרים זוגיים משמעותיים, כל זאת בשל אותה חרדה וחשש מדחייה!
הדרך לריפוי הנפשי עוברת דווקא דרך אותם תחושות קשות ולא פשוטות וקשות המונעות את האפשרות הטבעית של האדם להתקרב לזולת.
תפקידו של המטפל לאפשר למטופל דרך מפגש אותנטי בגובה העיניים, ויצירת מרחב מאפשר עבורו ועבור רגשותיו המודחקים והמוכחשים, רגשות כמו קנאה-שנאה, אשמה-בושה, דרך סלולה למפגש מאפשר עם אותן תחושות קשות ומורכבות!
דווקא המעבר דרך הכאב המלווה את אותן תחושות קשות יוביל לריפוי הדרוש לאדם!
האתגר המרכזי של הטיפול, הוא לסייע למטופל לפתח את האומץ להיפגש עם האמת הנפשית הכואבת, מתוך הכרה בפוטנציאל הצמיחה האדיר הגלום בתהליך זה. מטפל המוכן להתמודד בעצמו עם הכאב ועם הקושי הכרוכים בהתייצבות לצד אמת זו, מתוך אמונה עמוקה בכוחה המרפא סולל את הדרך עבור המטופל ומהווה את המקפצה למפגש עם האהבה החבויה בו.
הנכונות של המטפל 'להיות עם' המטופל דרך חוויות קשות ומורכבות ולא לברוח מהן, מהווה מופת ודוגמא לאהבה בשלה ועמוקה בין המטפל למטופל. אהבה זו מאפשרת למטופל לפתח בהדרגה את האמון שגם הוא יכול להכיל את הקשיים שבתוכו ולהכיר בהם, בלי לאבד את עצמו. כך הופך הקשר הטיפולי לחוויה מתקנת, המזמנת למטופל התנסות מחודשת באהבה שמסוגלת להכיל את השלם שבו הגדול מסך חלקיו.
האהבה שוכנת בתוכנו היא תמיד הייתה שם, היא לא הלכה לשום מקום, היא פשוט נפגעה עמוקות לכן היא 'מתחבאת' לה ושוכנת במעמקי לבנו, היא משתוקקת ומייחלת ליום ולרגע בו ניגע בה ונגלה אותה מחדש.
האומץ להיפגש עמה מבלי לחשוש ממעמקי הלב הנסתרים, מה הם נושאים וצופנים בחובם, להישיר מבט לאהבה המחכה לנו מצפה ומייחלת לפגשנו ולהתאחד עמה, מספר את סיפור האהבה העצמתית שלנו ושבנו, שתמיד הייתה שם עבורנו ועודנה חלק בלתי נפרד מאתנו!
אמנם המפגש וההתמודדות עם אותן תחושות ורגשות מורכבות וקשות מהווים את הדרך ומובילים לריפוי נפשי בדרך להתגבר על הפחדים והחרדות העומדים בפניו של המטופל. אך הדרך להביא להתעוררות פנימית לאהבה עוברת דווקא דרך השיח על אהבה ומשמעותה בחיינו!
'אין דרך לאהבה האהבה היא הדרך'!
את המשפט הנפלא הזה ראיתי על ספל בחנות למזכרות ומתנות. (יתכן שיש לו מקור אבל לא מצאתי לעת עתה).
אהבה היא היא המספרת את סיפורו של אדם ואת דרכו בעולם רווי האתגרים והמכשולים בדרך ובמסע אותו הוא עובר עם עצמו ויחד עם יקיריו.
כאשר אדם הופך את האהבה שבו ובתוכו לדרך חיים הוא יוצר מרחב מאפשר עבורו ועבור הסובבים אותו לצלוח את אתגרי החיים במסע המשותף שלו יחד עמם ולדייק את אהבתו אליהם לפי הצרכים שלהם!
אמנם כאשר האדם עדיין מחפש את הדרך לאהבה הוא מעביר מסר ולפיו, אינני יודע אהבה מהי? ואינני יודע אם אני מסוגל לאהוב? או להעניק את אהבתי לאחרים? כך שהמסע המשותף שלנו עלול להיות לא מדויק ונכון לכם ולצרכים שלכם!
המשפט הזה טומן בחובו את מהות האהבה המדויקת והנכונה לכל אדם באשר הוא!
אהבה כדרך חיים מציעה תפיסת עולם ייחודית ועוסקת במהות האהבה והיחסים הבין-אישיים. היא מלמדת אותנו שאהבה אמיתית היא חלק ממסע חיים ארוך. אהבה אמיתית איננה בורחת ממורכבות, אלא מעודדת התמודדות אמיצה וכנה עם האתגרים הרגשיים והנפשיים שהחיים מזמנים לנו. היא מראה לנו שכדי לאהוב באמת, עלינו להיות מוכנים להישיר מבט פנימה ולהכיר במגוון הדחפים והצרכים המניעים אותנו, גם אם הם מעוררים בנו קנאה ושנאה, אשמה או בושה. היא מלמדת אותנו שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מהאהבה, וכי לעיתים דווקא הנכונות לחוות אותו יחד היא זו שמובילה לצמיחה ולקרבה אמיתית!
היא מלמדת אותנו שביחסים בין אישיים משמעות האהבה הנה כיצד ואיך אנו עסוקים בלהעניק ליקירנו את האהבה לה הם זקוקים מאתנו! מה היא אהבה עבורם? מהם מבקשים מאתנו כעת? מה ימלא אותם ויסייע להם כעת? היא מלמדת אותנו להקשיב! היא מלמדת אותנו להתחשב! היא מלמדת אותנו לראות את האחר! היא מעניקה לנו את היכולת להתנהג בתום וביושר פנימי עם יקירנו! היא מסייעת לנו להניח בצד כל שיקול זר חשוב ככל שיהיה שאיננו הצורך של יקירנו!
כאשר האהבה היא הדרך אנו נעים בבטחה אל אהבה אמיתית וכנה המעניקה לנו וליקירנו את הכוחות להתמודד עם האתגרים ועם המכשולים בדרך הנכונה לנו!
לעומת זאת כאשר אנחנו עדיין מחפשים את הדרך לאהבה, המסע שלנו יהיה רווי במהמורות ומכשולים אותם חפרנו והצבנו לעצמנו שלא לצורך, מה שעלול לפגוע בנו וביקירנו!
שכן החיפוש אחר האהבה היא חלק ממסע אישי אותו אמור האדם החש קושי לאהוב לעבור בעצמו! וכאשר הוא מעניק אהבה הוא צריך להיות בעמדה שהאהבה היא כבר חלק ממנו! שאם לא כן האהבה המופנית לאחרים ממנו עלולה שלא להיות מדויקת ונכונה עבורם!
'אבא אני צריכה אותך איתי ועבורי אני לא מחפשת נקמה'!
אחד המקרים הטיפוליים המאתגרים הקשים והמרגשים שנפגשתי וזכיתי להיות חלק ממנו, התרחש עם נערה נורמטיבית שגדלה בבית חם ואוהב שהאבא והאמא עובדים מבוקר עד ערב למחייתם אך חיו חיי משפחה טובים, שלווים, שמחים ונעימים. עד שיום אחד חייהם התהפכו עליהם!
היה זה כאשר ביתם בת ה-16 הסתבכה בשוטטות ברשת החברתית עם בחור שהונה אותה זייף את הפרופיל שלו התחזה לנער והציג עצמו כנער בן גילה פחות או יותר, לאחר שהתכתבו ביניהם תקופת מה והכירו האחד את השנייה סיכמו להיפגש ביניהם. לתדהמתה כשהם נפגשו היא גילתה שמדובר בגבר בגיל העמידה, גם בשעת מעשה לאחר שהבינה שהונה אותה הוא לא נסוג, הוא שידל אותה במניפולטיביות וברכות שזה לא נורא שהוא לא בגילה, עד שלבסוף לצערי הרב היא נפגעה ממנו קשות!
כשפגשתי את האבא התוודעתי לשבר הגדול בו הוא נתון אך לא פחות ממנו כל המשפחה כולה. בשיח עם האב התגלה לי שהוא עסוק כל כולו מבוקר עד ערב במרדף אחר המתחזה הפוגע במטרה להינקם ממנו!
הדברים התגלגלו לכדי כך שהוא נאלץ לעזוב את עבודתו כשהוא חדור מטרה להתחקות אחר עקבותיו של הפוגע ולתפוס אותו.
כששוחחתי עם הבת הבנתי עד כמה פני הדברים שונים שמעתי סיפור אחר: נערה בת 16 שבורה ורצוצה מתמודדת עם קשיי חרדה ובעת, סובלת מפלאשבקים בלילות, מפתחת ומגלה תסמיני פוסט טראומה קלאסיים!
הפגשתי ביניהם ובקשתי מכל אחד מהם לשתף את השני בתחושותיו וברגשותיו. האבא מיד נזעק ובהתלהבות יתר תיאר כיצד הוא עושה ימים כלילות עבור בתו האהובה והיקרה בכדי לתפוס את הפוגע ולהיפרע ממנו כפי הראוי לו! שהנערה שמעה את דברי אביה שנאמרו באמת מעומק לבו, הוא באמת התכוון לכל מילה שיצאה מפיו, הוא אהב את בתו בכל לבו…
היא פשוט פרצה בבכי קורע לב וחסר מעצורים, אביה נבהל מאוד מההתפרצות הכואבת ונראה נסער, הוא התקרב מיד אל בתו בניסיון להרגיעה ולתמוך בה.
לקח לה זמן להתאושש ולהצליח לדבר בכלל.. בסופו של דבר היא נרגעה ואז בבליץ ושטף דיבור קולח החלה להשמיע את קולה בעצמה. אבא אני אוהבת אותך מאוד, ואני יודעת עד כמה אתה אוהב אותי, עד כמה אתה מסור אלי, דואג לי ואכפת לך ממני.
אבל אבא אני צריכה אותך עכשיו איתי! אני צריכה אותך כאן ועכשיו איתי בתוך הכאב הבלתי נסבל והבלתי נגמר שלי! אני לא צריכה שתלך ותרדוף אחרי אף אחד! אני לא זקוקה ולא רוצה נקמה! אני זקוקה לתמיכה, לחום לאהבה! אני צריכה שתחבק אותי, שתקשיב לי, שתכיל אותי, שתעזור לי להבריא!
האבא היה המום, כעת הגיע תורו לפרוץ בבכי נסער ובלתי נשלט, הוא לא היה יכול להכיל את עצמת החוויה שחווה כעת..
עכשיו בתו היא זו שנזעקה לתמוך בו ולהרגיע אותו..
שהתאושש הוא פנה אליה שפניו אדומות מבכי ואמר לה שקולו נסדק סליחה! סליחה שלא ראיתי אותך! סליחה שלא הקשבתי לך! סליחה שלא הבנתי אותך! סליחה שהייתי עסוק בעצמי! בנקמה שלי! סליחה שלא חשבתי לרגע עלייך! על מה את צריכה ממני! אלא מה אני רוצה לעשות כעת!
כאן הסתיים המפגש שלנו ומאז החל מסע השיקום של הנערה!
אנו בימים טרופים ומטורפים, כואבים ומכאיבים אבל אין לנו פריבילגיה לעסוק בחיפוש אחרי מי האשם?, מי הפושע?, את מי צריך לתלות?
כאשר אנו מפנים את כוחותינו למרדף אחר האשמים ומשקיעים את מיטב כוחנו ומרצנו בלהביא לדין את האשמים, אנחנו פוגעים בעצמנו, ביקירנו אלה שאתנו ואלה שלצערנו כבר אינם אתנו!
העיסוק המוגבר והאובססיבי אחרי אשמים גוזל מאתנו את עצמנו, את יקירנו ופוגע ביקר לנו מכל!
אנחנו צריכים להפנות את הקשב אל יקירנו אלה שאתנו ואלה שלצערנו כבר אינם אתנו ולשאול את עצמנו: מה הם צריכים מאתנו? ולא מה אנחנו רוצים לעשות עבורם או עבורנו!
אנחנו צריכים וחייבים להפנות את מלא כובד המשקל אליהם ולא לעצמנו! הם הסיפור של הכאב העצום אותו ואתו אנו מתמודדים כעת ולא אנחנו!
נשאל את עצמנו מה יקירנו היו רוצים שנעשה עבורם כעת? אלה שאינם אתנו כיצד היו רוצים שננציח את זכרם? ואלה שאתנו כיצד נתמסר לסייע להם להתמודד עם הכאב והצלקות הנפשיות והרגשיות אותם הם נושאים על דם לבם?!
החטופים אחינו ואחיותינו שחזרו אלינו בחסדי שמים וברחמים עצומים מן השבי רוצים רק לחזור לחיי שיגרה בריאים וטובים וחיי משפחה, אם בכלל ניתן לדבר על חיי שיגרה שכאלה אחרי התופת וחיי הגיהינום שעברו עליהם בשבי!
ומה אנחנו עושים במקום, אנחנו עסוקים במרדף אובססיבי אחרי מי שאנחנו רואים בהם את הפושעים והאשמים האחראיים על המחדל הגדול והנורא של שבת ושמחת תורה!
יוצאים לרחובות העיר שבוע אחר שבוע במשך 11 חדשים זועקים וצועקים בגרון ניחר מלא בכאב, זעם וצער אנושיים, על כך שאנחנו רוצים לסלק ולהעמיד לדין את האשמים בטבח של שבת ושמחת תורה?!
האם זה מה שיקירנו רוצים וצריכים מאתנו כעת? האם בכך נטיב עמם או נוביל אותם למקום טוב יותר? אם זה את יקירנו שעמנו כאן בעולם הזה להמשך דרכם וחייהם, או את שאינם אתנו לצערנו ונשמתם שוכנת לה תחת כיסא הכבוד יחד עם נשמותיהן של הצדיקים והצדקניות של עם ישראל לדורותיהם!
אנחנו חייבים לזכור שאנחנו כאן עבורם! הם זקוקים לנו יותר מתמיד! אין לנו פריבילגיה לעסוק בנקמות אישיות ובצרכים לא פתורים שלנו! אם אנחנו אוהבים אותם באמת והם יקרים לנו ואנחנו רוצים לשמור עליהם ולסייע להם, את אלה שאתנו להשתקם ולרפא את פצעיהם, ואת אלה שכבר אינם אתנו לצערנו לכבד ולהנציח, אנחנו חייבים אבל חייבים לחשוב מה נכון וטוב עבורם כעת? מה הם צריכים ורוצים מאתנו כעת? ולא מה אנחנו רוצים וצריכים עבורנו באשליה שזה עבורם!
אהבה אמיתית עסוקה בהתבוננות וביישור מבט פנימה אל עצמנו בניסיון להבין מה האתגרים הניצבים בדרכנו ובדרכי יקירנו וכיצד אנחנו צולחים אותם יחד!
אך בעיקר כדאי שנזכור שאהבה אמיתית עוברת כאמור במסע עצמי! מסע המתחיל במפגש עם עצמי בניסיון להבין מה הגורם המעכב המונע והלא מאפשר את הקרבה שלי לאחר? מהו המחסום עליו יושבת ההתנגדות הפנימית הלא מודעת שאיננה מאפשרת את הקרבה ביננו למרות הרצון הכנה והאמיתי של כולנו להתקרב ולאהוב?!
המסע העצמי הזה אמור להוביל אותנו להפנות ולישיר מבט פנימה בניסיון להבין כאמור לאן ולטובת מה ומי אנו מפנים את מיטב כוחותינו?
אז לפני שנחליט לאן מועדות פנינו כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו בוחרים בניסיון לחפש אחר אשמים למצב ובמצב בו אנו נתונים ואז להנציח את סבלנו ואת סבלם של יקירנו?, או שמא פנינו וכוחנו מופנים בניסיון להירפא ולרפא את יקירנו מהכאב העמוק בו אנו נתונים דרך מפגש עם הכאב עצמו ועם יקירנו?
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם
לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
