שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-34 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

אחת התופעות היותר מעניינות בקרב ובחברת בני אדם בה אנו נפגשים בעת הזו בעצמה רבה הנה המפגש שלנו עם חלקים שונים שבנו שאנו פוגשים ומגלים בעצמנו, חלקים שלא הכרנו אותם לפני כן, מי זה אנו שואלים את עצמנו ? זה אני ? אני לא מכיר את החלקים האלה מאיפה הם צצו להם פתאום?

אני מדבר על סיטואציות שונות אישיות ובין אישיות שאנו נפגשים איתם כאשר אנו מחליטים להשמיע את קולנו ולהביע את דעתנו בנושאים חמים העומדים על הפרק מלחמה, חטופים, ולהבדיל פוליטיקה.

אנו מגלים לפתע שאנו נמצאים במרכז דיון או וויכוח אליו נקלענו, מדברים בהתלהבות והינף ידיים, דוחים בשאט נפש כל דעה הפוכה מדעתנו, ומרגישים על גג העולם…

אנו שואלים את עצמנו מאיפה זה בא? הרי אנחנו אף פעם לא מעיזים לדבר, או להשמיע את קולנו ודעתנו ברבים שלא לדבר על להיות במרכז המעגל, אז איך פתאום הפכנו ל'כוכבי הערב'?

אם נתבונן לרגע בתופעה נגלה בעצם שזה הדבר הכי טבעי והגיוני כאשר אנו נחשפים לדיון בנושא חם הבוער בנו ונוגע לנו בעצם הנפש! כן, גם אנשים שלא נשמע אותם מתבטאים או משמיעים את קולם בפומבי בדרך כלל, כאשר יעלה נושא שבוער ונוגע בעצם נשמתם יופיעו מול כולם ישמיעו את קולם ברמה והדברים שיצאו מפיהם יהיו קולחים ושוטפים ובעוצמה רבה הם יתלהבו ויפרצו החוצה כמו טיל בליסטי שפרץ לו מלוע של תותח..

אחד הנושאים החמים והרגישים ביותר הנו סוגיית החזרת החטופים! אנו מתחבטים בשאלה סביב הדיון בעם ובחברה איזה מחיר נכון לשלם עבור החזרתם הביתה? האם בכל מחיר? ואם כן אז במידה והמחיר עלול לפגוע בשלומנו ובטוחננו כתוצאה מהמחיר שנשלם האם נכון וראוי שנסכים לשלם כל מחיר?

לאמיתו של דבר השאלה המעסיקה אותנו באמת הנה: האם יש בכלל מחיר לנפש האדם? האם ניתן למדוד בכלל מה הערך והמחיר של נפש האדם? והתשובה ברורה מאליה אין ולא באמת יש איזה שהוא מחיר בעולם שיכול באמת להעריך את יוקר נפש האדם!

זה שאנחנו בכל זאת מתחבטים כעם וכחברה האם נכון לשלם כל מחיר או לא עבור חטופינו היקרים והאהובים? לא נובעת מערך נפשם המסולא בפז, אלא האם נכון כאמור שבשל מחיר שנשלם עבורם ונרוויח אותם מצד אחד, עלולים אנו להפסיד נפשות יקרות אחרות שעלולות להיפגע כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים ושפלים? והאם אנו יכולים להעריך ערכה של נפש אחת אל מול נפש חברתה?

בכדי להבין לעומק את נקודת המבט המופלאה על יוקר וערך נפש האדם, כדאי שננסה להביט בה מנקודת מבט תורנית יהודית חסידית ופסיכותרפית.

רק מי שמבין ומביט אל לבו ונפשו של האדם ונותן דעתו עליו לסייע לו  ממקומו ראוי הוא שיעסוק בהערכת שווי נפש האדם!

השבוע נקרא בפרשת בחוקותי

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.

כִּי יַפְלִא – יַפְרִישׁ בְּפִיו.
בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת – לִתֵּן עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ, לוֹמַר: עֵרֶךְ דָּבָר שֶׁנַּפְשׁוֹ תְּלוּיָה בּוֹ עָלַי.

התורה דנה בסוגיא אנושית רגישה במיוחד העוסקת באדם הנודר נדר ל-ה' יתברך בו הוא מעוניין להעניק לו מצד הכרת הטוב כלפיו על אירוע בו היו תלויים חייו וניצלו דרך נס את ערך (שווי) נפשו כיצד עליו לנהוג?

ועל כך משיב ה' יתברך למשה רבינו:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

ורש"י על אתר מפרש:

וְהָיָה עֶרְכְּךָ וְגוֹ' – אֵין 'עֵרֶךְ' זֶה לְשׁוֹן 'דָּמִים', אֶלָּא בֵּין שֶׁהוּא יָקָר בֵּין שֶׁהוּא זוֹל, כְּפִי שָׁנָיו הוּא הָעֵרֶךְ הַקָּצוּב עָלָיו בְּפָרָשָׁה זוֹ.

כלומר: הדרך היחידה שישנה להעריך את האדם הנה על פי שנות חייו אבל את נפשו אין שום דרך בעולם להעריך!

ובמדרש רבה דרשו על הפסוק: "כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (איוב ל"ד, י"א). זה משה, דכתיב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". (שמות ב', י"א). מה ראה? ראה מַשׂוֹי איש על אשה וּמַשׂוֹי גדול על קטן וּמַשׂוֹי בחור על זקן. יָשָׁב וְיִשֵּׁב להם סבלותם בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. (ל"ז פסקא ב').

אמר לו הקב"ה: אתה ישבת וְיִשַּׁבְתָּ לבני סבלותם, חייך שאתה עתיד לֵשֵׁב ולפרש לבני נדריהם: בין איש לאשה, בין גדול לקטן, בין בחור לזקן. זהו שכתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה".

כלומר: זכה משה רבינו בשל כך שראה את סבלם של עם ישראל בשעבוד מצרים ונתן דעתו על כך, ודרך עיניו ולבו עורר את רגשותיו להיות מיצר עליהם ולחוש את סבלם, ודאג ליישב את סבלם.

זכה להיות זה שמיישב עבורם את השאלה כיצד להעריך את שווי נפש האדם החפץ לתת שווי ערך נפשו לה' יתברך כהכרת הטוב על כך שראה בסבלותם!

כאשר אדם עסוק בהערכת עצמו אין לא פנאי להתעסק בהערכת הזולת!

עניין 'הערכין'-(הערכת נפש האדם) הנו דבר הנתון בידי שמים, ה' יתברך מביט על נשמת האדם מנקודת מבט 'שלמעלה מטעם ודעת' – כלומר: ה' יתברך מביט על האדם ממקום בו אין נגיעה לאיזה שהיא יכולת מדידה והערכה כל שהיא ומשם הוא מעריכו. מה שדורש מהאדם להניח דעתו הצידה ולכוון 'לדעת עליון' (ה' יתברך) ולא להיאחז ולהישען על הערכת 'דעת תחתון' (הוא האדם).

הערך עצמי של האדם נמדד ממקום מוצאו: התעסקות בהערכה עצמית ממרחב תוך אישי. לעומת מדידת ערך עצמי ממרחב בין אישי.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית מודד את הערכתו בייחס לעצמו ולא בייחס לזולת. הוא מפנה את המשאבים להערכה עצמית ומשקיע את כל כוחותיו בעבודה עצמית על אישיותו, מה שמוביל אותו אוטומטית למצוא את דרכו להעריך את הזולת בגובה העיניים. הוא רואה ומביט על הזולת ממקומו שלו.

אדם העסוק בהערכה עצמית תוך אישית לא עסוק בהשוואת עצמו בייחס לזולת, הוא מחפש להשתוות לעצמו. הערך שלו נשען על היותו מי שהוא ומה שהוא ומתוך כך הוא מוצא מרחב ומקום בנפשו לערך הזולת בגובה העיניים.

הערכת הזולת ממרחב בין אישי לעומת זאת נובעת ממקום בו האדם חש מאוים ומוטרד מכך שיש מישהו מלבדו שראוי או שיזכה להערכה יותר ממנו. אדם החש שלם ושלו עם ערכו ומעמדו, לא עסוק בלהעריך אחרים. הוא דואג להפנות את הערכה העצמית פנימה ולהתבונן על מעמדו ומצבו האישי. הוא טרוד ועסוק היום לדאוג ש – "היפה של המחר יהיה יפה יותר מ- היפה של האתמול".

ישנו מעשה שאירע עם החסיד ר' הלל מפאריטש (מגדולי חסידי חב"ד שזכה להסתופף בצלם של שלשה מאדמו"רי חב"ד אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח צדק) שהייתה לו קושיא במסכת ערכין (מסכת מהתלמוד הבבלי הדנה בשווי וערך חפצים אותם מעוניין אדם להקדיש לבית המקדש בסכום, שווי, או ערכו של אדם) והשתוקק לזכות לראות את אדמו"ר הזקן זה זמן רב וכמה פעמים שניסה ולא עלתה בידו. כיוון שידע שהרבי אמור להגיע למקום מסוים, הקדים ר' הלל להגיע והתחבא בחדרו של הרבי כדי שיזכה להתראות עמו ולהציג את קושייתו בפניו. אדמו"ר הזקן נכנס לחדר והתהלך בו אנה ואנה ותוך כדי הילוך אמר 'כמסיח לפי תומו' "אברך שיש לו קושיא במסכת ערכין, צריך להעריך עצמו תחילה". ר' הלל ששמע זאת ממקום מחבואו התעלף במקום. הוא פשוט לא יכול היה להכיל את גודל המעמד, רוח הקודש המפעמת של הרבי שידע שהוא מתחבא בחדרו ויש לו קושיא במסכת ערכין שהוא מעוניין להציג בפניו הכתה בו. בינתיים יצא האדמו"ר הזקן לדרכו וגם הפעם לא זכה ר' הלל להתראות עם הרבי.

מסביר הרבי מליובאוויטש: כוונת דבריו של האדמו"ר הזקן הייתה שכשיעריך ר' הלל את עצמו לא יהיה לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות בעמדה נפשית של שוויון ובנקודת מבט בגובה העיניים גם עם אלה שלדעתו הנם במעמד ומצב נחות ממנו! כלומר לעמוד ולהתייצב בשורה אחת בבחינת "אתם נצבים כולכם" – גם עם אלה שלדעתו הם במעמד ומצב של "חוטב עציך"!

נקודת המבט על הזולת הנה נקודת מבטנו על עצמנו! אז כדאי שנבחר איך אנו מעוניינים להביט על עצמנו כדי שנדע להעריך את עצמנו נכונה!

אחד המושגים הלקוחים מעולם הצילום הנו 'נקודת מבט'. משמעותו של ביטוי זה הנה בחירת הצלם בערך או מסר אותו הוא מעוניין להעביר לצופים. ההבניה של 'נקודת המבט' נעשית על ידי הובלת הצופה בצורה מכוונת מטרה תוך התמקדות בצילום בערך או במסר אותו הצלם חפץ להעביר והנגשתו לצופה מנקודת מבטו של הצלם אל אותו ערך או מסר אותו הוא חפץ להעביר לצופים!

בעגה הטיפולית 'נקודת מבט' הנה מונח פסיכואנליטי המיוחס לוילפרד ביון – קלינאי ותיאורטיקן אשר יצר שפה עשירה ומרתקת אשר העשירה באופן משמעותי את החשיבה האנליטית.

במונח נקודת מבט ביון התייחס לנטייה האנושית להתבונן במציאות מנקודת מבט ספציפית. במפגש הטיפולי, נקודת מבט עשויה להיות הרקע התיאורטי ממנו בא המטפל או תפיסה מסוימת בה הוא מחזיק על המטופל. אלא שביון הציע כי כדי להפוך את המפגש הטיפולי למפגש המכוון לאמת הרגשית, המטפל חייב להימנע מהידבקות אל נקודת מבט יחידה ולנוע בגמישות בין נקודות מבט שונות. תפיסה זו ניתן לראות כהצעתו של ביון שלא לראות את המפגש הטיפולי באופן דו ממדי המבוסס על נקודת מבט יחידה אלא באופן תלת ממדי הנוצר כאשר אנו מחזיקים מספר נקודות מבט בו זמנית. על אף ריבוי הפרספקטיבות המתבקש מתפיסה זו, ביון הדגיש כי במסגרת הפירוש המטפל בוחר בסופו של דבר באחת מנקודות המבט, כאשר הבחירה נעשית בהתאם לאמת הרגשית של המטופל ברגע נתון. כך, למשל, מטפל עשוי להרגיש כי התנהגות של מטופל היא רבת ממדים אך להתייחס ברגע נתון לממד אשר "תופס" את החוויה הרגשית של המטופל באופן המדויק ביותר ברגע ספציפי של המפגש הטיפולי. (בטיפולנט).

אנו פוגשים מידי יום אנשים שונים ורבים החולפים אל מול עיננו מבלי שנדע מי הם ועליהם דבר. הדבר המשמעותי במפגש אנושי הנו נקודת המבט שלנו עליו!

במפגש עם אנשים אנו נוטים לחפש בדרך כלל את המוכר והקרוב ללבנו. אנו מעוניינים ונעדיף במפגש עם אנשים את אלו שמנקודת מבטנו עונים על הקריטריונים והצרכים שלנו.

אך מה קורה לנו כאשר אנו נפגשים עם אנשים 'מוזרים', אלה שמנקודת המבט שלנו מרתיעים אותנו, במראם, בלבושם ובהתנהגותם.

אנו מזדרזים להסיט את מבטינו מהם ומעדיפים שיחשבו שלא ראינו אותם לפני שהם בכלל פונים אלינו בבקשה כל שהיא. ואם כבר הם הצליחו לפגוש את מבטינו ולפנות אלינו בבקשה כל שהיא, אנחנו נמצא את הדרך להתחמק ולהסביר להם שאנחנו ממהרים, או שאין לנו את מה שהם מבקשים מאתנו אם זה סיוע כלכלי, אוכל, שתייה או נפשי בלהיות לכמה רגעים אוזן קשבת עבורם.

מה קורה לנו באותם רגעים? מדוע אנו נרתעים, נבהלים, ממפגש אנושי אם אותם אנשים שמנקודת מבטינו נראים לנו ונחווים עבורנו 'כשונים ו'מוזרים' שיש להתרחק מהם?

אני אדגיש שכמובן אם מדובר באנשים שהחשש שלנו מהם הנו איום מפגיעה בנו, בוודאי שאין צורך להסביר מדוע כדאי ורצוי להתרחק מהם!

אני מדבר על אנשים החיים ביננו ואנו נפגשים בהם מידי פעם, בשכונת מגורנו, בפינת רחוב קבועה, וכד'. מה קורה לנו אז?

אז נקודת מבטנו על החיים למדה אותנו 'שאדם מהשורה', אמור להתלבש בצורה מכובדת, להתנהג ולדבר בצורה אנושית על פי כללי וקוד נימוס מסוימים. כאשר ישנה סטייה, נטייה או חריגה מתו התקן החברתי אנו מיד שמים סימן שאלה ובוחנים בחשדנות את הדמות שלא עונה על הקריטריונים אותם ואיתם אנו חיים!

הבעש"ט – רבי ישראל המכונה 'הבעל שם טוב', לימד אותנו שכל דבר שאדם נפגש עמו, רואה או שומע הנו בהשגחה פרטית מדויקת ומופלאה ועל האדם ללמוד ממפגש זה על עצמו ולהפיק ממנו תועלת לתקן או לשפר את הדרוש תיקון או שיפור! אדם הרואה במפגשו עם הזולת את הטוב הגלוי והטמון בו זכה שיראו לו משמים את הטוב שבו! לעומת זאת אדם הרואה במפגש עם הזולת את חסרונותיו איתרע מזלו ומשימם הראו לו בעצם את חסרונות עצמו!

ובמילים אחרות שאנו נפגשים עם אדם בכל מקום (עולם), בכל זמן (שנה) ובכל סיטואציה (נפש)  אנו נפגשים עם עצמנו!

ההשגחה העליונה הפרטית עלינו זימנה לנו מפגש עם עצמנו בגירסא שונה שלנו, גירסא שפחות מתכתבת עם המוכר והבטוח לנו, בכדי לחשוף אותנו לחלקים הפחות מוכרים וידועים לנו ושבנו. כדי שנוכל להביט גם אל אותם חלקים הפחות מוכרים ושאנו מעדיפים להתנכר אליהם בעיניים טובות!

המפגש עם הזולת והיכולת להביט אל עני 'ונכה-רוח' בגובה העיניים ובעיניים טובות עוזרת לנו לקבל להכיל ולחיות בשלום עם אותם חלקים שבנו, שאנו מעדיפים להתנכר אליהם!

אז שאנו פוגשים ברחוב אדם ש'המוזרות' זועקת ממנו אנחנו בעצם פוגשים את אותם חלקים הקיימים גם בנו אותה מוזרות ושונות שאנחנו פחות מודעים לה ובוחרים להדחיק אותה ולא לאפשר לה לפרוץ מאתנו ושלפתע פגשנו מישהו ברחוב שרק מזכיר לנו מוזרות ושונות מהי אנו ממהרים להתחמק ממנו!

היכולת לחבור אל אותם חלקים שהיינו מעדיפים לא לפגוש בתוכנו מאפשרים לנו להעריך את עצמנו נכון, להזכיר לעצמנו שגם בנו יש חלקים שונים מהשלם שבנו שמספרים את הסיפור שלנו, רק שבניגוד לאותו אדם מוזר שפגשנו ברחוב שממנו כבר הוסרו כל ההגנות כי אין לו צורך בהם בשל סיבות שונות שלא ידועים לנו, אנחנו משמרים ומחזיקים חזק בחומות הבצורות אותם בנינו סביבנו כדי שחלילה מישהו לא יחשוב שאנחנו מוזרים ושונים!

ברגע שנסכים להיפגש עם אותם חלקים שבנו דרך אותו מפגש שזימן לנו ה' יתברך עם אותו אדם ברחוב נשכיל להתבונן פנימה אל אותם חלקים שונים ומוזרים שבנו ונלמד לחיות איתם בשלום רק אז נוכל להעריך את עצמנו נכונה!

האם מבין אתה בנשמות?

באחד הימים הופיע אורח בעיירה הקטנה ליובאוויטש שברוסיה: יהודי מארץ ישראל! באותם ימים הנסיעה מארץ ישראל לרוסיה הייתה כרוכה בקשיים רבים ואפשר היה לספור אורחים שכאלה על אצבעות יד אחת.

האורח המיוחד היה בן למשפחת סלונים המפורסמת שהיו קרובי משפחה של האדמורי"ם מליובאוויטש והיגרו לארץ עשרות שנים קודם לכן.

"מה שלום היהודים שבארץ ישראל?" שאל רבי שמואל שניאורסאהן, האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, את האורח – קרוב משפחתו.

"שלומם בסדר, תודה לא-ל" השיב האורח. "אך שאלה לי אליך, רבי: בספרי הקודש כתוב שליהודים היושבים בארץ ישראל יש נשמה מיוחדת. אני מתגורר בארץ כמה שנים ומכיר אותם היטב, ועדיין לא נפגשתי ביהודים בעלי נשמות מיוחדות וגבוהות"?

"האם מבין אתה בכלל מיהו בעל נשמה גבוהה?" השיב לו הרבי בשאלה. "הבה ואספר לך סיפור ששמעתי מאבי – רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, ה'צמח צדק' האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם, ותראה עד כמה לפעמים גדול כוחו של יהודי פשוט בארץ ישראל."

בכפר קטן ליד ירושלים התגורר לו יהודי פשוט שהיה ירא שמים ועובד אלוקים אך גם בור גדול. הוא אפילו לא ידע כיצד יש להתפלל – איזו תפילה אומרים ביום חול ואיזו בשבת מה מוסיפים בראש חודש ומהו נוסח התפילה של יום כיפור.

בכל שבוע ביום השוק, כאשר האיכר היה מגיע לירושלים למכור את יבולו, הוא היה מבקר את הרב המקומי. הרב היה כותב לו על דף את סדר התפילה למשך השבוע הבא והאיכר היה שב לביתו מרוצה ושמח.

שנה אחת שררה בצורת קשה בארץ ישראל. רבה של ירושלים הכריז על תענית מיוחדת כדי להתפלל לבורא העולם ולעורר את רחמיו שימטיר גשמי ברכה על הארץ.

אירע הדבר והאיכר הצטרך להגיע לירושלים באמצע השבוע לצורך ענין מסוים. הוא הגיע כשהוא רכוב על חמורו והופתע לגלות שכל החנויות בעיר סגורות! "אולי טעיתי והיום הוא שבת. שמא חיללת את השבת בשוגג?" דאג האיכר. הוא מיהר לרדת מהחמור אך אז הבחין ביהודי הפוסע לבית הכנסת כשהתפילין בידו. כנראה שזו לא שבת שכן בשבת לא מניחים תפילין – נרגע הכפרי. אך מדוע סגורות כל החנויות? היכן כולם?

כשהתעניין אצל העוברים והשבים השיבו לו שהיום תענית ושכולם עושים את דרכם לבית הכנסת שם תתקיים תפילה המונית.

האיכר חש נורא ואיום. ראשית, הוא אכל ביום צום! שנית, הוא לא אמר את התפילות המיוחדות של יום התענית, אלא נהג כאילו היה זה יום חול! בלב דואב ועצוב הוא מיהר לבית הכנסת שם פגש את הרב.

"רבי!" פרץ האיכר בבכי. "מה עשית לי? "מה קרה, בני?" לא הבין הרב.

"מה – מה קרה? אכלתי ביום צום! מדוע לא אמר לי הרב בשבוע שעבר שעומד לחול יום צום?!"

"הרגע יקירי. אין זו תענית ציבור רגילה, אלא תענית שגזרנו כאן, בירושלים."

אט-אט נרגע בכיו של האיכר והוא התחלף בסקרנות. "מדוע גזרתם תענית?" ביקש לדעת.

"זו תענית בשל הבצורת הקשה ששוררת בעיר. אנו מתפללים לבורא העולם שימטיר לנו גשמי ברכה" הסביר לו הרב בסבלנות.

"בשביל גשמים צריכים לגזור תענית?" התפלא האיכר. "אלא מה לדעתך עלינו לעשות?"

"בכל פעם שאני זקוק לגשם, אני יוצא אל השדה ואומר: 'אבא! אני זקוק לגשמים! ומיד מתחיל לרדת גשם" אמר האיכר בפשטות. "אדרבה! אולי תנסה לעשות זאת גם כאן?" הציע הרב.

האיכר מיהר לצאת החוצה. יצא לחצר בית הכנסת, החל לבכות, נשא את עיניו השמימה ואמר: "אבא! האם תרשה שבניך בעיר הקודש ירושלים יגוועו, חלילה, ברעב? הלא רואה אתה שהם זקוקים לגשמים"! ומיד החלו לרדת גשמי ברכה.

"רואה אתה?" סיים רבי שמואל את סיפורו. "האם תוכל להעריך למי ומי בארץ ישראל יש נשמה גבוהה"?

נשמות אחינו ואחיותינו הקדושים והטהורים שנמצאים במיצר, בבור שאול תחתית, תחת ידיהם של רוצחים שפלים זה 238 ימים, לא יסולא בפז, גובה נשמתם אף אחד לא יודע, מדוע נאלצים נשמות אלו נלחמים על חייהם יום יום? אין אף אדם שיכול להבין בגודל ועוצם נשמות אלו, מה שברור הוא שמחיר אינו השאלה העומדת על הפרק כשבאים לדון בשאלת החזרתם, כי אין מחיר בעולם שיכול לעמוד אל מול גודל ועצמת נשמתם!

הדיון והשאלה היחידה אך המאוד משמעותית העומדת על הפרק בחברה ובעם ישראל הנה כאמור: האם כאשר נחליט להשיב את יקירנו בכל מחיר לא נעמיד מנגד את חייהם של עם ישראל בסכנת קיום? והאם אנו יכולים בכלל להכריע כשמדובר בערך נפש אחת אל מול נפש חברתה?

ועל כך צריך לתת את הדעת לאור ניסיון העבר!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

מי רוצה להרגיש מבורכת- שתצביע👆

חיינו רצופים

עליות ומורדות,

הצלחות וכישלונות

בעצימות משתנה

ישנם ימים שהעולם מחייך

ותחושה ש"הכל דבש"..

וישנם ימים אחרים

שבהם אנו מבולבלים

ושואלים בכל השפות-

למה הקב"ה משאיר אותנו

להתנהל כך לבד בעולם?

מה זה כל הכאוס הזה סביבי?

למה ה' לא נכנס לתמונה ומורה באצבע: לכי לשם או כל הכוונה אחרת…

והתשובה נמצאת בפרשה

במצוות שמיטה:

"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ… וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'"

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית?"

"וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית!"

ובשפת העם –

מה נאכל?

מה נשתה?

מה יהיה עם המשכנתא?

יוקר המחיה המאמיר?

אני כבר ציוויתי את הברכה!

אני מכוון אותך עם האצבע,

רק שאת צריכה לשחרר ולהאמין בי ותתברכי…

כשאנו בוטחים באלוקים

שיכלכלנו בכבוד,

צינורות השפע פתוחים

ומושפעת ברכה גדולה

זה לא נאיביות,

זה גם לא בריחה מהמציאות.

זו ברכה!

ויש לברכה המשך..

רבותי, גם אם יקח לכם זמן להאמין בי – "וציוותי את ברכתי" -אשלח לכם ברכה חדשה.

תכלס, איך עושים את זה?

תשמטי, תשחררי

הדרך לפתוח צינורות ברכה, היא דרך אמונה ומחשבה טובה המשנה המציאות לטובה.

🫶 בפן הנפשי -מחשבה טובה

מזרימה אנרגיה חיובית ושמחה

ומעניקה ביטחון, בהירות ושלווה.

בפן הסגולי-רוחני-

חשוב טוב יהיה טוב!

'מחשבה טובה'- ביטחון מוחלט,

הוא המפתח שיהיה טוב!

נתפלל כולנו לטוב גלוי ומאיר.

ושנזכה עוד השבת להתגשמות הברכה בפרשתנו : "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם"

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום  אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושילחת הרבי בפתח תקוה

אתר ההרשמה עם הפרטים:

https://nczefat.org/

למענה אנושי: מושקא 058-770-1578

בימים א-ג 19:00 – 20:00 | ד-ה 18:00-19:00

בווצאפ אפשר בכל שעות היום

הנחיות בעקבות המצב הבטחוני

1. שלב ראשון – עד ר"ח תמוז

הרשמה לא מחייבת באתר – ללא תשלום

על פיו יקבע התכנות הקבוצה

2. שלב שני

ראש חודש תמוז

א. באם המצב הבטחוני יאפשר לטוס

תשלום ישירות למלון על שינה ואוכל

(לפי תנאי הביטולים של המלון מראש חודש תמוז לא תהיה החזרת כסף במקרה של ביטול).

ב. תשלום דמי הרשמה לקבוצה בסה"כ 200 ₪

(לא יוחזר במקרה של ביטול)

התשלום לקבוצה יהיה בפתיחת הקבוצה ביום הראשון במלון

בברכה,

ארגון נשי ובנות חב״ד צפת

כמה פעמים קבעת פגישה עם עצמך ופשוט לא הגעת? כמה פעמים הרגשת שאת מסוגלת ליותר אבל במקום לפעול ולהתקדם החלטת פשוט לבהות בתקרה ולחלום?

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מהו המתכון המנצח להתקדמות בחיים?

ישנן מספר אפשרויות לדבר – ניתן להתקדם מתוך כאב וצער, וניתן להתקדם מתוך כח פנימי חיובי של שליחות אמיתית בעולם.

בעולם החסידות ישנו מיקוד חזק במונח ההתבוננות. ספר התניא נותן לנו מערך שלם שמסביר את סוגי ההתבוננות השונים בעולמו של הקב״ה. יש התבוננות כללית והתבוננות לפרטי פרטים. כשאנחנו מתבוננות סביבנו ויוצרות נקודת מיקוד חדשה, שהיא לא ה״אני״ שלי, אני בעצם בכיוון הנכון. תחושת הביטחון תמיד מגיעה בזמנים שאני רוצה להשפיע בעולם ולהיטיב לו. בין אם ההתבוננות היא חיצונית לי או פנימית, היא מובילה אותי כמו מצפן, לנקודה גבוהה שבה ה״אני״ הוא לא המרכז – אלא המתנה שלי. המציאות האלוקית שאותה ארצה לשתף עם אחרות.

בפרשת בהר, בדיוק כמו בכל שנה, אנחנו מתבקשות לטפס מעלה, לנקודה גבוהה יותר, שתשקף לנו מציאות אלוקית מדוייקת. לא די לנו בהשקפה בינונית על החיים שלא תמיד מקדמת אותנו לעבר היעד, אלא לעיתים תכופות צריך ואף חובה לטפס גבוה.

בפרשת השבוע, אחד הנושאים העומדים על הפרק קשור בדיני עבד עברי. יהודי, שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להתקיים עצמאית ועל כן הוא מוכר עצמו לאדם אחר, שידאג לצרכיו לכל היותר עד שנת היובל. מצב שכזה, מניח את גורלו של העבד בידי אדונו. היכן שהאדון יימצא, שם יימצא העבד – במובן הפיזי והרוחני. ההתקדמות של העבד תלויה באדון ובהחלטותיו בכל רגע נתון. האם מציאות שכזו יכולה להוביל את העבד לקידום? לשינוי? למציאות נאותה ומכובדת?

התשובה היא, בהחלט לא. לפחות עד שישתחרר.

מציאות העבד העברי קיימת גם היום במובן מסוים. בכל פעם שאני בוחרת להתרחק מהיעוד שלי ומתמסרת כליל לנפש הבהמית שמכתיבה לי את סדר היום, אני כמו אותו עבד. כל פעם שאני בעולם המחשבות הלא מקדמות, ואני בעצבות ומרמור על מצבי העכשווי, אני עבד לעצמי. בכל פעם שאני לא עושה פעולות מקדמות המובילות אותי קרוב לגאולה הפרטית והכללית, אני מבזבזת זמן יקר שלא יחזור.

עצרי. קחי נשימה ותחייכי.

תבטחי בבורא העולם שהוביל אותך עד הלום. הוא יודע מה טוב בשבילך בכל רגע נתון.

בידיו הכלים המדויקים שיעזרו לך להתקדם בדיוק בדרך שלך, והוא ישלח לך אותם בזמן הנכון!

עלייך לעצור לרגע ולהתבונן. לתכנן מחדש תוכנית אלוקית שתתבצע בדרך המקורית שהיא רק שלך! תתחברי לנקודה גבוהה בה את מתכננת את הפעולות שנדרשות להפוך את העולם לטוב יותר.

כתבי את הפעולות, תתמקדי בהן אחת אחת, וקדימה לדרך!

סך הפעולות והדרך, כבר יובילו ויוציאו אותך לחופשי!

אורטל הופמן – סופרת, מרצה ובעלת תואר שני בחינוך מיוחד. משתפת ומעצימה נשים דרך סיפורה האישי, המחבר בין עולמות. מתגוררת בברוקלין ניו יורק עם בעלה וילדיה.

להזמנת הרצאות/ליווי אישי נא לכתוב למייל:

[email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

כל חודש מביא איתו את הנושאים השייכים אליו:

תשרי – תשובה.

חשוון – שיגרה, וכן הלאה.

חודש אדר גזר את כל הקופונים של נושא השמחה…

בצדק, אין מה לומר… אבל למה נגרע?

הרי דווקא כעת, בשגרת אייר, אחרי תקופה לא קצרה של חג שכולו שבוע, אך מתפרס על פני חודש שלם (במקרה הטוב, למי שהתחילה בראש חודש…) זה הזמן לזריקת חיות ושמחה, הלא כן?

תכל'ס, עבודת השם בשמחה, זמנה כל השנה! השמחה חייבת לפעפע בכל דבר ועניין: תשובה מתוך שמחה, שליחות מתוך שמחה וכן הלאה.

נתחבר לשמחה הפעם מהמקום של פרקי אבות הנאמרים השבת.

איזהו עשיר? השמח בחלקו

נו, "חלקו", כולנו יודעות מה הכוונה… מה שיש ו(בעיקר) מה שאין. מה שקיבלתי וגם מה שנעבעך לא. זה מה יש. זה החלק שלך. כל אחד חלקו שלו.

ותסתדרי עם זה, ואם אפשר בלי קיטורים בבקשה!

לא חידוש, נכון?

וחסידים, חסידים שפקחים הם, אומרים על זה: איזהו עשיר? השמח בחלקו,  בחלק אלוקה ממעל ממש שלו!!!

בום, פצצה גרעינית.

רוצה להיות עשירה?

תתחילי לשמוח, פשוט לשמוח בנשמה שלך!

היא החלק שלך! היא נקודת ההתחלה, ממנה מתחילים לשמוח באמת.

נשמע מוזר? מנותק? לא קשור?

גם אני חשבתי כך…

ישבתי פעם להכין תוכן ליום גיבוש בנושא השמחה. פתחתי לתומי את הספר "שער שמחה ובטחון" וחיפשתי חומר רלוונטי, יישומי.

הייתי בטוחה שאין משימה קלה מזו.

הרי חסידות ושמחה הן כמעט מילים נרדפות!

חשבתי שהחלק הקשה יהיה לברור מתוך החומר מה להכניס ועל מה אאלץ לוותר…

מדף לדף התסכול שלי גבר… כל הציטוטים מהשיחות של הרבי מה״מ בנוגע לשמחה שהובאו שם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו על שמחה הנובעת מעניינים רוחניים: שמחה מעצם קיומה של הנשמה, שמחה מהזכות לקיים רצון השם, שמחה מנוכחות השם בכל מקום…

הרגשתי במלכוד. רציתי להביא תוכן חסידי על הנושא, אבל הרגשתי שזה לא זה… התוכן הזה לא מצליח לדבר אליי ביום־יום שלי, ותיארתי לעצמי שכך גם לחברותיי…

לכי תגידי למשהי שמתמודדת (מי לא?): "הי, תשמחי שיש לך נשמה, שהשם נמצא איתך בכל מקום ובכל עניין, שאת זוכה לקיים רצון השם מלך מלכי המלכים"… הרגיש לי מנותק.

ברירה לא היתה לי… נח לי או לא:  זה התוכן החסידי על שמחה!

שיתפתי את חברותי בתהליך, כמעט התנצלתי… באמת שניסיתי.

(חסידות גם מדברת על הכוח של השמחה לפרוץ את כל ההגבלות, גם על זה דיברנו באותו ערב. סיבה לשמוח שגם הנפש הבהמית מתחברת אליה בקלות…

הרגשתי שזה כבר יותר בכלים…

אבל זה הכוח של השמחה. לא הסיבה והגורם לשמחה.)

שמחה יציבה

בשלב מסוים נכנעתי, הפנמתי שאין מנוס, כנראה הגיע הזמן להקשיב למה שמנסים לומר לי…

לאט לאט קלטתי שזה באמת לא הגיוני לתלות שמחה במשהו גשמי, שמעצם טבעו אינו יציב ולא קבוע. ולכי תבני עליו… לא יעשו לנו את זה, רבותינו נשיאינו.

באמת אין מקור אחר לשמחה!

אין דבר גשמי שאפשר לשאוב ממנו שמחה אמיתית, יציבה.

אין נתון שלא נתון לשינויים! לא קיים!

איך אפשר לצפות מיהודי להיות בשמחה כשהסיבה… מסתובבת?

פעם למעלה ופעם למטה… גלגל החיים, כשמו כן הוא…

הנכס היחיד האמיתי והנצחי שלנו הוא הנשמה, האלוקות שבתוכנו, החיבור התמידי שלנו לקב"ה. בכל מקום, בכל זמן, בכל מצב.

זו אכן סיבה למסיבה…!

יש לי את הנכס הכי שווה והכי יקר, תמיד, בכל מצב!

אין לזה אח ורע בשום נכס שווה ערך אחר בעולם, בעולם! בהתחייבות.

חלק אלוקה, חתיכת אלוקות. יש למעלה מזה?

כל יהודי עשיר בעצם. קיבלנו מהשם את הערך האמיתי והנצחי: חלק אלוקה. בלי כוכביות, בלי טריקים, בלי שטיקים. בלשון אדמו"ר הזקן: ממש.

הקב"ה נתן לנו את הכל: העצם כשאתה תופס במקצתו, אתה תופס בכולו!

ולמי שעדיין לא הפנימה את גודל העניין: אין שום דבר בעולם שיכול לקחת ממני את זה.

לא אני על ידי מעשיי, יהיו אשר יהיו, אפילו הרצון שלי בעניין לא רלוונטי… חלק יצוק, בילד אין. ועל אחת כמה וכמה לא אף אחד אחר.

קיבלתי ירושה מעצם זה שאני בת לעם היהודי. מבצע מטורף בלי תנאים מקדימים וללא הגבלת זמן. אני עשירה מעצם קיומו של החלק אלוקה בקרבי.

אבל! חשוב לדעת שזו עשירות סמויה. מסותרת, בטרמינולוגיה חסידית…

למה לי להסתפק בידיעה? זה הרי לא עושה לי את זה, מניסיון… העשירות לא זמינה עבורי. לא חבל?

אין עשיר אלא בדעת.

עשירות אמיתית היא השמחה בזה!!!

שמחה הנובעת מהתבוננות, מהפנמה שהחלק אלוקה שלי הפרטי הוא השורש והמקור האמיתי לשמחה. קיבלתי מה שאף נברא לא קיבל, לא העז אפילו לחלום שיקבל… בעליונים ובתחתונים, בכל העולמות כולם!

הנכס היחיד הנצחי שתמיד ישאר ברשותי הוא החלק אלוקה שלי.

כשחושבים על זה, זה בעצם… הכל.

האלוקות שבתוכי, החיבור התמידי להשם.

לעבוד על זה, לשאוף להגיע למצב שיותר מכל דבר אחר, משמח אותי החלק אלוקה שלי!

מכל הברכה שהשם מרעיף עליי, זה הכי משמעותי לי.

ולאידך גיסא, אף פעם אני לא מסכנה, לעולם אינני חסרת כל.

גם אם נדמה לי או אפילו אני בטוחה שאני פחות מוצלחת מהגיסה, חברה או כל אחת בסביבה. ומה אני שווה בכלל… וכמה אני חסרה… וכמה חסר לי…

תמיד תמיד החלק אלוקה נמצא בתוכי. כמה מסכנה אני כבר יכולה להיות אם כך?!

"אלוקי נשמה שנתת בי… כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך…" .אנחנו מודים להשם על הנשמה עוד לפני ההודיה על פקיחת העיניים! מיד אחרי "מודה אני". כי מה יותר מזה??? וכמה שווה לפקוח את העיניים ולחיות חיים חלומיים ככל שיהיו, לולא הנשמה אלוקית?

בינינו, אנחנו מכירות היטב בערך של הנשמה שלנו. בעצם (ב' פתוחה) לא שייך בלבולים.

אין אחת שתסכים להחליף אותה בעד הגשמת כל חלומותיה אחד לאחד. אמת?

בלעדיה לא שווה דבר. כל מה שהקב"ה נותן ויחזור ויתן שווה רק כתוספת עליה. תכל'ס, היא הבסיס לשמחה בכל דבר שהשם נותן.

עור פנים חלק? יתרת זכות קבועה בעובר ושב? גזרה צרה?

על כל בנות ישראל אמן!

אבל, לא זה מה שעושה אותי מאושרת!

כל זה איננו שווה לי כשחלילה העיקר חסר: עצם היותי יהודיה.

זה מה שעושה אותי המאושרת עלי אדמות.

אחר הדברים האלה…

מה נותר? דעת. הפנמה.

להפנים מה קיבלנו, אוצר שלא יסולא בפז. חלק מהבורא, חתיכת אלוקות.

התרגלנו כל כך… מגיל אפס אנחנו חוזרים על זה, חלק מעובדות החיים: כמו שהשם ברא לי שתי עיניים אף ופה, כך נפח בי נשמה אלוקית.

ככה זה, מה לא לימדו אותך בגן?

לא משהו שגורם להתרגשות מיוחדת או שמחה מתפרצת…

בפועל, מכירה מישהו חוץ מרבי לוי יצחק מברדיצ'ב שרוקד מעצם היותו יהודי?

שישו ושמחו בשמחת הגאולה!

בתקופה שלנו, ימות המשיח, יש לנו את הכח לשמוח מהעניינים הכי גבוהים!

מהיותנו יהודים, שזוכים לקיים רצון השם (שמעתי אומרים על משקל מצוה גדולה להיות בשמחה, שמחה גדולה להיות במצווה… – שנזכה!)  שהשם דר בתוכנו, ש"לית אתר פנוי מיניה", ואין עניין בחיים שלנו שהוא לא נמצא בו, שהוא לא קשור אליו.

זה ההסבר לכך שחסידים הם שמחים! כי חסידות גילתה שהכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל, ואין שמחה גדולה מזו,  שהשם בקרבנו ובתוכנו ומסביבנו ובכל מקום ובכל עניין.

כשחושבים על זה, מתחילים להבין את רבי לוי יצחק.

בשלב הבא, פשוט קמים  ומצטרפים אליו…

קדימה לשמחת הגאולה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

דנה גרינבאום ממירון היא אם לשמונה וסבתא לשני נכדים, כן־ירבו. דנה משמשת כיועצת חינוכית בתיכון "בית חנה" בצפת. סיפור חייה מרתק. היא גדלה בבית דתי לאומי שלא משתייך לזרם מסוים ולמדה באולפנה בכפר פינס. שם התחילה את החיבור האמיתי להשם. "היום אני יודעת לקרוא לזה תהליך בירור זהות" היא אומרת. היא סיימה את האולפנה ברצון לנתינה וחיפשה שירות לאומי. דנה התקבלה לבית ילדים בו הייתה אמורה לשמש להם כמדריכה אלא שלאביה שיחיה היה מאוד חשוב החינוך שלה, לכן ביקש שתלמד ותתפתח לצד הנתינה. "היה לי מאוד קשה לקבל את זה, אבל היה ברור לי שכיבוד הורים מעל הכל ואכן חיפשתי מקום מתאים" וכך התגלגלה לסמינר "בית חנה" בצפת, בו היא גילתה את תורת החסידות. "אני זוכרת את הרגע בו למדתי למבחן הראשון ב'ליקוטי דיבורים', אני לוגמת וכולי מתרגשת. כל מה שחיפשתי נמצא כאן" היא מתארת בהתרגשות. על עבודתה כיועצת חינוכית היא אומרת: "אני מאוד אוהבת את שליחותי בתחום הייעוץ ולא מפסיקה להמשיך ולהתעמק בלימודי הייעוץ והטיפול ולהתפתח בתחום הזה".

דנה ומשפחתה גרים בישיבת בני עקיבא במושב מירון למרגלות ציונו של התנא רבי שמעון בר יוחאי. השנה, הילולת רבי שמעון תהיה שונה, כי כל עוד אנו בגלות, המצב הביטחוני הרעוע באזור לא מאפשר התכנסות של אנשים רבים. כדי לתת לנו בכל זאת לטעום קצת מהאווירה, דנה נאותה לשתף אותנו בחוויות שלה כתושבת מירון.

חיי שליחות

"למירון עברנו לפני כשתיים עשרה שנה. בעלי שיחי' משמש כמנהל הפנימייה בישיבת בני עקיבא במקום. שם הוא מבצע את שליחותו המיוחדת בעבודה עם נערים. רוב הסביבה שלנו היא דתית לאומית והשליחות שלנו היא לא שגרתית. יש בביתנו שיעור תניא קבוע המועבר על ידי השליח הרב יוסי הלפרין שיחי' שליח הרבי במירון. בנוסף לכך, מידי שנה אנו עורכים בביתנו התוועדות י"ט כסלו ענקית בה משתתפים עשרות תלמידים. את ההתוועדות מעביר גם כן הרב יוסי. ההתוועדות הזו היא גולת הכותרת של השנה כולה. עשרות תלמידים מסביב לשולחנות ערוכים בכל טוב, מנגנים בעוצמה ובהתרגשות את ניגוני הרביים ומקבלים החלטות טובות. לבסוף יוצאים בריקודים סוערים אל תוך הלילה. על אף שביתנו לא מאוד גדול, אנו מעדיפים לעשות את ההתוועדויות אצלנו בבית, כי דווקא ההשקעה האישית שלנו באירוח, בכיבוד, בקלידן אמן יחד עם הצפיפות, הם אלה שעושים את האווירה המיוחדת של אחדות ושמחה שבחורי הישיבה לא שוכחים אחר כך במשך זמן רב. עד כדי כך שאפילו בוגרי הישיבה, מגיעים ומשתתפים בהתוועדויות האלו מידי שנה." היא אומרת בחיוך ומוסיפה "גם לי ב"ה, יש שליחות מיוחדת עם נשות הישיבה. יש לנו לימוד של ׳דבר מלכות׳ ושיחות של הרבי בשבתות. לאחרונה ב"ה התחלנו שיעור בטהרת המשפחה בעקבות בקשתן של הנשים. הן ביקשו להקדיש זאת לזכות עם ישראל ולזכות השבויים והחיילים שיחיו. אני רואה כיצד המצב הקשה בארץ ישראל מביא את עם ישראל להתעוררות רוחנית גדולה מאוד וכמיהה לגאולה האמיתית והשלימה".

בצל הרשב"י 

"המגורים ליד הרשב"י, הם משהו מיוחד שלא ניתן לתאר במילים. אנו מספר משפחות בודדות שגרות במתחם הישיבה, ויש כאן אווירה פסטורלית ונוף הרים עוצר נשימה. הקולות העולים מתוך הציון הקדוש, הם פסקול המלווה את חיינו במעגל השנה. הנעימות שמתנגנות מידי ערב, החתונות וה'חלאקה', השמחות והאירועים. כל אלה במרחק של מטרים ספורים מחלון ביתנו. כל חג מביא עימו את הקולות הייחודיים לו. חודש הרחמים מעלה אלינו את קולות הסליחות. חודש אדר על שיריו השמחים, פסח, ל"ג בעומר ועוד. את כל זה אני רואה מחצר ביתי והלב שלי מתמלא ברגש של שמחה ואושר מכך שאני זוכה לראות את ההר לובש חג בכל פעם מחדש.

ל"ג בעומר אצל הרשב"י

מאז ומתמיד ההכנות לל"ג בעומר החלו עוד לפני חג הפסח. ההר היה לובש תמיד תכונה של בנייה. שוטרים היו נראים בכל פינה, מכוונים את התנועה ומראים לעולים להר לאן לפנות. זה היה מרגש בכל שנה לראות את ההמון נוהר. ממש ניתן היה להרגיש את פעימות הלב, את האור בעיני האורחים שעולים לרשב"י. יכולנו לחוש את הקדושה שבהדלקה ואת האושר הגדול. כמו כן, כמידי שנה מתקיים דוכן של חב"ד בו כותבים יהודים לרבי ומתקשרים למלך המשיח. ניסים רבים מתגלגלים שם ומפעים להיווכח בכל פעם מחדש איך הרבי מברך כל אחד לפי צורכו. בערב מיוחד זה הייתה לנו הזדמנות לקיים חסד גדול ולהקים בביתנו "גמ"ח שירותי נשים". אנו פותחים את הבית למאות נשים שמחפשות פינת מרגוע ונוחות בהמולה הגדולה של מירון. בהזדמנות זו שהן בביתי, אני כותבת עם הנשים שנכנסות לרבי, מדברת איתן על התקשרות לנשיא הדור ומכבדת אותן בקפה ועוגה חמה. לא מעט סיפורי ניסים וקשרים מרגשים נולדו בעקבות אותו מפגש קצר וכביכול אקראי. ל"ג בעומר היה מאז ומתמיד יום של שמחה גדולה. עד שהגיע האסון הקשה בו איבדנו אחים יקרים ומאז ל"ג בעומר מרגיש יחד עם השמחה הגדולה שלא התבטלה, כמיהה עצומה בכפליים לגאולה שלימה…

מופתים מתגלגלים

לפני כשבע שנים הישיבה נקלעה לקשיים גדולים והגיעה לסכנה קיומית. באותו זמן, אחת מנשות הצוות הגיעה אליי לכתוב לרבי. היינו פעורות פה מהתשובה שקיבלנו (כרך ו, אגרת א׳תתלט). התשובה הייתה מדויקת למצב בו הישיבה הייתה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה בה ראיתי מכתב בו הרבי מתייחס לישיבת הפועל המזרחי שבמירון!!! בעלי שלח מיד את המכתב להנהלת הישיבה, להנהלת בני עקיבא ולפיקוח, וב"ה המכתב הועיל ביותר ובעקבותיו הם נרתמו לעשות הכל לטובת הישיבה.

קורונה

לפני כארבע שנים הגיעה הקורונה. זה היה בלתי נתפס להביט למטה ולראות כיצד ההר העליז דומם כל כך. האווירה הייתה מדוכדכת, היו הגבלות קשות מאוד. היו קבוצות קטנות של הדלקות והאווירה הכללית הייתה קשה. בתי הבכורה יזמה מיזם מקסים, היא שלחה לאנשים קישור בו הם מילאו את שמם ושם אימם, על מנת שהיא תרד לציון לקרוא עבורם פרקי תהילים. וב"ה היא זכתה להתפלל על יותר מ 2000 אנשים, שבימים כתיקונם לא היו מפספסים אפילו שנה אחת של ליל ל"ג בעומר במירון. וכעת זכו להגיע לשם בדרך קצת אחרת.

אסון מירון

אותו ערב נורא זכור לי כמו אתמול. ניצבתי למעלה, וראיתי במו עיניי את ההתרחשות. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, לרגע לא חשבתי שכך הם פני הדברים. בעוד המוסיקה מתנגנת, הקהל שנע מולי הסתחרר כמו גלי ים בתוך סערה. הבטתי למטה ועדיין לא הצלחתי לעכל את מה שראו עיניי. ככל שחלפו הדקות וצלילי המוסיקה השמחים התחלפו בסירנות צווחניות, הבנתי שמשהו קשה מנשוא מתחולל כאן. היה זה ליל ביעותים, אנשים רבים הסתובבו מבוהלים וחסרי מנוחה. ירדתי לרחבת הישיבה ופגשתי שם אנשים רבים נפגעי חרדה. ניסיתי לסייע להם ככל יכולתי. המשכתי לעשות את זה במשך כל הלילה בלי לעצום עין. היה זה ערב שלא ימוש מזכרוני לעולם. האווירה החגיגית והעליזה של ליל ל"ג בעומר הפכה פתאום לזירת מוות דוממת וכואבת.

מלחמת הגאולה

בימים אלו אנו בשגרת מלחמה. לצערי כבר התרגלנו לשמוע פיצוצים, אזעקות, מטוסים מעל הראש, כמעט ללא הפסקה. האווירה מאוד מתוחה. מירון סופגת לא מעט הפגזות ויירוטים. הבית שלנו הוא בית עתיק כבן מאה שנה ואין בו ממ"ד. בכל פעם עלינו לרוץ מהר למקלט הקרוב – בפועל אנחנו רצים במתחם הישיבה ורואים תוך כדי את הנפילות והיירוטים מאחר והמקלט יחסית רחוק. ב"ה, יש המון ניסים אבל גם יש הרבה פחד וחרדה. קרה פעם ששמענו נפילות קרובות עד כדי כך שהחלונות רעדו והזדעזעו ורק כמה רגעים אחר כך החלה האזעקה. הבנו שאין סיכוי לרוץ למקלט כי זה היה נשמע קרוב ביותר והחלטנו להישאר בבית. התברר שהפציצו את היישוב עצמו והיו נפילות בכביש במרחק דקה נסיעה מאיתנו. היה לנו נס עצום.

בתוך הטירוף הזה, אנחנו עצמנו משתדלים מאוד לשמור על שגרה ומתפקדים כרגיל. אך אין ספק שאנו דרוכים יותר מהרגיל. לילדים הצעירים קצת יותר קשה והם מפחדים, אך זה נורמלי לחלוטין בתוך המצב הלא נורמלי בו אנו חיים. אנו נערכים לכך, ונותנים מקום לדבר על הפחד תוך הדגשה שהכי חשוב הוא שהפחד לא ינהל אותנו.

בתחילה הישיבה שלנו הפכה לבסיס צבאי, וחיילים רבים הסתובבו בישיבה. המצב החדש הביא איתו שליחות מיוחדת בחלוקת נש"ק ותמונות של הרבי לצד עוגה טעימה וגמ"ח כביסה. בכל פעם זה היה מפגש מרגש. ראינו את הלב היהודי החם והפועם שרק מחכה למישהו שיצית אותו.

השנה, בעקבות המצב, לאור הידוע לי, מירון תהיה מוגדרת שטח צבאי סגור. מלבד תושבי מירון אף אדם לא יוכל להגיע לציון הקדוש. כנראה שיהיו שלוש הדלקות סמליות עם מספר זעום של מקסימום שלושים איש.

מילה לסיום

התחושה היא שאנחנו בקץ של כל הקיצין. ממש ״מריחים״ את הרבי מלך המשיח במרחק נגיעה. ואת שואלת את עצמך, מה עוד נותר? מה עוד לא נעשה? מה יכריע את הכף?

בפסח בקורונה היה ברור שהנה זה נגמר ומשיח מתגלה והנה עברה עוד שנה… וגם השנה היינו בטוחים שזהו, אנחנו בליל הסדר הזה נהיה בגאולה. ואני אומרת לעצמי: ככה בדיוק בכל יום תהיי בטוחה כאילו זה היום, כאילו זה הרגע, תזכרי את זה בעצמך ותזכירי את זה לילדים. נכון, הכאב הוא עצום על החטופים, על החיילים, על המפונים על המצב הלא פשוט אך אנו בעצם ברגעים אלה משרטטים את מגילת הגאולה שתכף נראה את סופה. העולם עובר תהפוכות שמתרחשות לנגד עינינו, אבל אנחנו מחזיקים חזק בידית של הרבי ולא מתבלבלים. והנה עוד רגע אנחנו יוצאים בתופים ובמחולות לקבל את פני הרבי מלך המשיח.

ועד אז נמשיך ונתעקש לא נחדול לרגע, נעשה כל שביכולתנו מתוך שמחה עד שתיכף ומיד נזכה לגאולה האמיתית והשלימה!

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנו עומדים בסוף השבוע ה-33 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

הציפיה הגדולה לחזרת החטופים/ות מלווה אותנו מאז שבת שמחת תורה, אין יום ואין רגע דל שבו אנו לא מצפים מייחלים ועושים ככל אשר לאל ידינו למענם כל אחד ואחת בדרכו/ה שלו/ה האחד מתפלל, האחר נותן צדקה, זה מפגין, וזה נוסע לבקר את משפחות החטופים, הצבא עסוק בהגברת הלחץ הצבאי והדרג המדיני בניסיון להגיע לעסקת חטופים, הקריאה להגברת האחדות למען השבת החטופים לא פוסקת לרגע ובעצם מה לא נעשה עבורם! 

ובכל זאת הם עדיין אינם אתנו והלב שותת דם בכל רגע שעובר עליהם שם במנהרות חמאס בתנאים לא אנושיים בלתי נסבלים ובאכזריות שאין כדוגמתה… 

אני ארצה להתייחס אל הפן האנושי הקיים בעם ישראל הנפלא ושל העולם כולו הרואה בסבלם של החטופים ולבו יוצא אליהם, אין בכוחנו עוד לשאת בסבל הנורא שעובר עליהם ופוקד אותנו בידיעה שאין לנו 'דרך קסם' להגיע אליהם ופשוט לשלוף אותם משם, כולנו מייחלים לנס שיקרה ונשוב לראותם בריאים ושלימים, אבל בינתיים החוסר אונים, התסכול והייאוש פוקדים אותנו!

מצב זה מוציא מאתנו זעם, תסכול והתפרצויות בכל פעם בה מגיעה איזה שהיא ידיעה אודותם, סרטון מרושע ואכזרי שמוציאים אויבנו, הסרטונים שהתפרסמו מתיעוד בשבת שמחת תורה שיצאו בשבוע האחרון הוציאו מדעתו את כל מי שצפה בהם, כך שבכל פעם בה רק מתחילים לדבר על עסקה אפשרית המשפחות היקרות דרוכות ומיד יוצאים לרחובות לזעוק את זעקתם בניסיון לא לפספס את הרגע..

ברגע זה יוצא לו הרגש האנושי והחמלה שבנו ופורצים מאתנו, ובקול לא לנו אנו זועקים ממעמקי נפשנו זהו די מספיק, חייבים, אבל ממש חייבים לעשות הכל אבל הכל ממש כדי להשיבם עכשיו ועכשיו ממש! 

הלב האנושי והרחום שלנו לא מאפשר לנו לעמוד מנגד ולהישאר אדישים למצב הנורא הזה, בו משפחות החטופים עוברים שבעה מדורי גיהינום כל יום כל רגע שיקיריהם שם, הסבל מתגבר ונעשה מזמן כבר בלתי אפשרי.

אז מה עוד אנחנו יכולים לעשות עבורם, עבורנו בכדי להקל במעט את הסבל הנורא שפוקד אותנו ועובר עלינו בעקבות המצב המורכב כל כך שנקלענו אליו?

בשורות הבאות אנסה לתת מבט נוספת למצב משברי הנחווה בנפש האדם, מה עובר עליו? ולמה הוא זקוק מאתנו באותם רגעים? דרך נקודת מבט הנשקפת מפרשת השבוע מהפן החסידי והפסיכותרפי.

החזקה רגשית לעומת שימוש באובייקט!

השבוע נקרא בפרשת בהר

אחד הנושאים החשובים הכאובים והמהותיים בפרשתנו הנו 'משבר כלכלי' המתרגש על אדם. התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג  באנשים שנקלעו למשבר כלכלי כפי שמתארת זאת התורה.

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח).

אחד המאפיינים העיקריים במשבר כלכלי הנו המשבר הנפשי הנלווה אליו. הערך והדימוי העצמי של האדם המתמודד עם משבר כלכלי נפגע, בהתייחס לתקופה בה היה נתון במצב כלכלי טוב. החוויה הנפשית רגשית בה הוא נתון מלווה בבושה גדולה מעצם המצב ומעצם המחשבה שכעת הוא יצטרך להיתמך ולהיעזר באחרים.

המציאות אליה התגלגל חדשה לו והוא לא מוצא בה ידיים ורגליים. הוא חש אבוד באפילה, מנסה למצוא כל דרך להסתיר את המצב מאחרים, ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר. כל יום שעובר עליו מלווה בתחושת כאב, כעס ותסכול, פחד וחוסר אונים.

הדבר המשמעותי שמחזיק אותו ומסייע לו להחזיק מעמד הנה התקווה שאוטוטו המצב יחלוף והוא ישוב למעמדו הקודם, ההבנה שהמצב הנו חולף ואינו 'בר קיימא' מעודד אותו.

אולם ככל שהזמן חולף לו ואין סימנים לשינוי הנראה באופק, אזי מתהווים סדקים בתקווה המיוחלת לשינוי ואט אט המצב הופך למשבר אקוטי והמשבר מתקבע ומופנם בנפש שכנראה זהו גורלי ואין את ה-לְמָה לקוות יותר.

כאן בא הציווי של התורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"..

ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר כלכלי הנה החזקה!

רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).

 הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי! שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה.

האור החיים הקדוש כותב על המילים וּמָטָה יָדוֹ – "והחשיך אורו והודו".

האדם הנתון במשבר כלכלי מאבד את אורו והודו, החיוניות שבאדם כבה.

החזקה אין משמעה רק סיוע כלכלי על מנת להוציאו מהמשבר, החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.

אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר כלכלי. היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.

אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו.

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם, מבאר את מהות המעלה הגדולה המצויה במצוות גמילות חסד עם הזולת בכך שמעבר לנתינה הפיזית הוא גם מפייסו בדברים.

וכך הוא מבאר זאת (תוכן ערוך): גמילות חסד נפעלת על ידי התעוררות הלב שמתוך כך שגומל חסד בגופו עם הזולת מכיר הזולת בכך שהוא אוהבו. מצב זה יכול להתאפשר כאמור רק על ידי התעוררות רגש אהבה פנימי כלפי הזולת. השותפות הרגשית בכך שצער חברו נוגע לו עמוק בנקודת לבבו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהוא מפייס את חברו בדברים היוצאים מן הלב וחודרים אל לב זולתו. ובפרט כשמתבונן בכך שהוא עצמו היה יכול היה להיות במצב בו נתון הזולת, רק שההשגחה העליונה כיוונה שהוא זה שיהיה הנותן והזולת יהיה המקבל. (ספר המאמרים תש"ט).

זהו רגע מכונן בו האדם חש את כאב וצער הזולת וחובר אליו ממקום כנה ועמוק ומגייס את כוחותיו ורגשותיו למען הזולת לגמול עמו חסד בגופו ונפשו כאחד.

בהמשך לציווי "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" באים כאמור מיד שני הפסוקים הבאים:  "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם).

התורה פונה אל האדם שבחר לראות את מצוקת חברו והחליט לסייע לו במתן הלוואה. מצד אחד באמת יפה מצדך שבחרת לסייע לחברך בשעת מצוקתו, רק זכור! אל תנצל לרעה את מצבו בכדי 'לגזור עליו קופון' בלקיחת ריבית ממנו..

התורה פונה אל האדם ומזהירה אותו מפני לקיחת ריבית כחלק מהתגייסותו עבור הזולת! וכן ישנה את ריבית הממון המוכרת לכולנו במתן הלוואה. אמנם ישנה ריבית נוספת, ריבית זו מכונה בחז"ל 'ריבית דברים' המתייחסת להכרת הטוב וההודאה על מתן הסיוע הכספי שנתן האדם לחברו, אך גם ובעיקר למתן הסיוע הנפשי רגשי אותו העניק לו חברו.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו מצפים ל-'ריבית' על מה שעשינו עבור הזולת. אתה זוכר איך תמכתי בך אז כשהיית במשבר נכון?, אתה זוכר כמה שעות ימים ולילות בילינו יחד והייתי אוזן קשבת עבורך?, אני היחיד שראה אותך אז ועמדתי לצדך לאורך כל הדרך זוכר?

 'ריבית דברים' מציבה ומציגה את האדם במערומיו וגורמת לו לחוש בושה קיומית, היא מונעת ממנו את האפשרות לחוש סובייקט נפרד, בעל בחירה, רצונות ומאוויים, היא מונעת ממנו להשמיע את קולו אך בעיקר היא מונעת ממנו את הזכות הבסיסית לחוש ראוי לקבל סיוע מהזולת! 

שכן ברגע שהנושה בא עמו 'בריבית דברים' במניפולציה ובסחיטה רגשית על עצם הסיוע הנפשי והרגשי אותו העניק לו, מקבל הסיוע חש נטול עמוד שדרה לעמוד ולהתייצב אל מול הנושה ולהישיר מבט אל 'מושיעו'. ברגע זה המסייע משחזר למסתייע על ידו את אותה תחושת חוסר אונים, בושה, השפלה, כאב, תסכול וצער אותם חווה ברגעי המשבר הכלכלי בו היה נתון!..

מצב זה עלול להוביל את המסתייע לכניעה רגשית (שבסופו של יום מייצרת אישיות לא בשלה ותלותית) אל מול המסייע ולהפנים את העובדה שאיננו ראוי כלל לסיוע, שכן בלעדי המסייע ש'הושיע' אותו ממצבו מי יודע איפה הוא היה כעת!?

ריבית זו הנה תזכורת ועדות מהדהדת וזועקת שהעזרה והסיוע אותו הענקתי לזולת היוו את החשיבה והראייה העצמית והאנוכית שלי ולא באמת את מצוקתו של הזולת!, שכל מאוויי היו נתונים לתועלת האדרה והעצמה אישית שיצמחו לי מסיוע זה.

אחרים ראו בה 'אובייקט' אבל  באמת היא הסובייקט שאין לו תחליף עבורי!

לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת חַי לוֹ יְהוּדִי עַל שְׂפַת הַיָּם, יְהוּדִי פָּשׁוּט, לֹא מַשְׂכִּיל וְלֹא לַמְדָן, שֶׁכָּל יְדִיעוֹתָיו הִצְטַמְצְמוּ בִּקְרִיאַת תְּפִלּוֹת מִן הַסִּדּוּר, קְרִיאַת תְּהִלִּים וּקְרִיאַת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ מֵהַחֻמָּשׁ. אוּלָם אִישׁ זֶה הָיָה בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְלֵב זָהָב. בִּהְיוֹתוֹ טַבָּח הִתְפַּרְנֵס בְּכָבוֹד. עִם זֹאת מֵעוֹלָם לֹא שָׁכַח אֶת הָעֲנִיִּים שֶׁבְּעִירוֹ וְדָאַג לְפַזֵּר לָהֶם הָרַבָּה צְדָקָה וּבִמְיֻחָד לְסַפֵּק אֶת צָרְכֵי הַשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶם.

שְׁמוֹ הַטּוֹב הָלַךְ לְפָנָיו עַד שֶׁאֲפִלּוּ מוֹשֵׁל הָעִיר נָתַן בּוֹ אֵמוּן רַב וּמִנָּה אוֹתוֹ לִגְבּוֹת אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִגִּיעַ לוֹ מֵהָאֳנִיּוֹת שֶׁנִּכְנְסוּ לִתְחוּמוֹ. כָּךְ הָיָה הַטַּבָּח מְקַבֵּל כָּל אֳנִיָּה שֶׁהִגִּיעָה לַנָּמֵל, עוֹלֶה עַל סִפּוּנָהּ, מְקַבֵּל מֵרַב הַחוֹבֵל אֵיזֶה חֵפֶץ מֵהַמִּטְעָן שֶׁבָּהּ לְפִי בְּחִירָתוֹ, וְגוֹבֶה אֶת הַמֶּכֶס שֶׁהִתְחַלֵּק בֵּינוֹ לְבֵין הַמּוֹשֵׁל.

כָּךְ עָבְרוּ עַל הַטַּבָּח יָמִים רַבִּים שֶׁל עֲבוֹדָה עַל סִפּוּנֵי הָאֳנִיּוֹת עַד שֶׁהָפַךְ לְאִישׁ עָשִׁיר מְאֹד.

יוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר עָלָה הַטַּבָּח עַל סִפּוּן אֳנִיָּה שֶׁקָּרְבָה לַחוֹף כְּדַרְכּוֹ, לָחַשׁ רַב הַחוֹבֵל בְּאָזְנוֹ וְאָמַר בְּעַרְמוּמִיּוּת כְּשֶׁחִיּוּךְ רָחָב עַל פָּנָיו: יֵשׁ לִי חֵפֶץ יָקָר מְאֹד לִמְכֹּר לְךָ, מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד, הֲתוֹאִיל לִקְנוֹתוֹ?…

תָּמַהּ הַטַּבָּח. בִּתְחִלָּה נִרְאָה לוֹ הַדָּבָר כְּעֵסֶק חָשׁוּד, וְאוּלַי בִּלְתִּי כָּשֵׁר, בְּכָל זֹאת הָיָה סַקְרָן לְדַעַת בַּמֶּה מְדֻבָּר וְשָׁאַל: עַל אֵיזֶה חֵפֶץ אַתָּה מְדַבֵּר?…

עָנָה לוֹ רַב הַחוֹבֵל: רַק אֵם תַּחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ וּתְשַׁלֵּם לִי עַל כָּךְ, אֶתֵּן לְךָ אוֹתוֹ. וְאִם לֹא כֵן, לֹא תִּרְאֶה אוֹתוֹ לְעוֹלָם.

נִמְלַךְ הַטַּבָּח בְּדַעְתּוֹ וְחָשַׁב, אוּלַי בְּכָל זֹאת מְדֻבָּר בְּחֵפֶץ יָקָר וְחָשׁוּב שֶׁכְּדַאי לִקְנוֹת וְהֵשִׁיב לְרַב הַחוֹבֵל: בְּכַמָּה כֶּסֶף מְדֻבָּר?…

עָנָה רַב הַחוֹבֵל: עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זָהָב. אִם כֵּן, הַרְאֵה לִי אֶת הַחֵפֶץ!

הֵבִין רַב הַחוֹבֵל שֶׁהַטַּבָּח סַקְרָן מְאֹד לָדַעַת מַהוּ הַחֵפֶץ וְעָנָה בְּגַסּוּת הָרוּחַ: לֹא אֶמְכֹּר לְךָ אֶת הַחֵפֶץ בְּפָחוֹת מֵעֶשְׂרִים אֶלֶף זָהָב.

סַקְרָנוּתוֹ שֶׁל הַטֶּבַח עָלְתָה וְאָמַר: אֲנִי חֵפֶץ לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ. חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל גָּבְרָה וְהוֹסִיף וְאָמַר: רַק אֵם תְּשַׁלֵּם לִי אַרְבָּעִים אֶלֶף זָהָב אַרְאֶה לְךָ אֶת הַחֵפֶץ.         

כַּאֲשֶׁר רָאָה הַטַּבָּח אֶת חֻצְפָּתוֹ שֶׁל רַב הַחוֹבֵל שֶׁבְּכָל רֶגַע הוּא מַגְדִּיל אֶת מְחִיר הַחֵפֶץ, כִּמְעַט הִתְיָאֵשׁ. אוּלָם בְּכָל זֹאת לִבּוֹ לֹא נָתַן לוֹ מָנוֹחַ וְהֶחְלִיט לִקְנוֹת אֶת הַחֵפֶץ הַמִּסְתּוֹרִי לַמְרוֹת מְחִירוֹ הַיָּקָר.

רַב הַחוֹבֵל אָמַר לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַחֵפֶץ טֶרֶם יְקַבֵּל אֶת מְלוֹא הַסְּכוּם שֶׁבִּקֵּשׁ.

רָץ הַטַּבָּח אֶל בֵּיתוֹ הֵבִיא אֶת הַסְּכוּם הֶעָצוּם שֶׁנִּדְרָשׁ מִמֶּנּוּ וְדָרַשׁ בְּתֹקֶף: אֲנִי רוֹצֶה לִרְאוֹת מִיָּד אֶת הַחֵפֶץ שֶׁקָּנִיתִי.

צָחַק רַב הַחוֹבֵל בְּקוֹל מְלַגְלֵג וְאָמַר: תּוֹךְ זְמַן קְצַר הַחֵפֶץ יַגִּיעַ לְכָאן בְּרַגְלָיו.

וּמִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת תַּעֲנוּג שֶׁל עִסְקָה מֻצְלַחַת בִּמְיֻחָד יָרַד רַב הַחוֹבֵל לְסִפּוּן הָאֳנִיָּה, וְתוֹךְ זְמַן קָצָר הֵחֵלּוּ לִנְהֹר מִשָּׁם מֵאוֹת יְהוּדִים – אֲנָשִׁים נָשִׁים וְטַף לְבוּשִׁים בִּסְחָבוֹת וּבְגָדִים בְּלוֹאִים, חֵלְכָּאִים וְנִדְכָּאִים, רָזִים וְחַלָּשִׁים, הָאֲנָשִׁים שֶׁשָּׁדַד רַב הַחוֹבֵל בְּסִיּוּעַ חֲבוּרַת פּוֹשְׁעִים שׁוֹדְדֵי יָם.

רַב הַחוֹבֵל הוֹסִיף בְּצִינִיּוּת וְאָמַר: אוּלַי הַחֵפֶץ אֵינוֹ מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אוּלַי אַתָּה מִתְחָרֵט שֶׁקָּנִיתָ אוֹתוֹ. הָאֱמֶת, שֶׁנִּסִּיתִי לִמְכֹּר אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים לְלֹא הַצְלָחָה, לוּלֵא קָנִיתָ אוֹתָם הָיִיתִי זוֹרֵק אוֹתָם לַיָּם.

הַטַּבָּח הַצַּדִּיק לֹא יָכוֹל הָיָה לִשְׁמֹעַ עוֹד אֶת דִּבְרֵי רַב הַחוֹבֵל הַמְּרֻשָּׁע וְאַף לֹא לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו.

רַק עָנָה וְאָמַר: הָיָה שָׁוֶה וּכְדַאי לִי לְשַׁלֵּם כֶּסֶף רַב עֲבוּרָם!

הַטַּבָּח הַצַּדִּיק שֶׁזָּכָה לִפְדּוֹת מֵאוֹת שְׁבוּיִים הֵבִיא אוֹתָם גַּם לְבֵיתוֹ וְטִפֵּל בָּהֶם הֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם, צִוָּה לְרָחֳצָם וְהֵבִיא רוֹפְאִים לְרַפֵּא אֶת הַחוֹלִים שֶׁבָּהֶם.

לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשְׁשׁוּ סִפְּרוּ הַשְּׁבוּיִים שֶׁרַב הַחוֹבֵל וְהַשּׁוֹדְדִים הִתְנַפְּלוּ עַל הַכְּפָר בּוֹ הֵם גָּרִים, גָּזְלוּ אֶת מָמוֹנָם וּלְבַסּוֹף לָקְחוּ אוֹתָם בַּשֶּׁבִי, הִכְנִיסוּ אוֹתָם לְבֶטֶן הָאֳנִיָּה מָקוֹם חָשׁוּךְ וַחֲסַר אֲוִיר צַח וְנָתְנוּ לָהֶם רַק לֶחֶם לֶאֱכֹל וּמַיִם לִשְׁתּוֹת.

רִחֵם הַטַּבָּח עַל הַשְּׁבוּיִים וְסִפֵּק לָהֶם בְּאַהֲבָה אֶת כָּל מַחְסוֹרָם בְּמָזוֹן וּלְבוּשׁ.

בְּתוֹךְ הַשְּׁבוּיִים בָּלְטָה בִּצְנִיעוּתָהּ נַעֲרָה יְתוֹמָה יְפֵהפִיָּה, שֶׁמָּצְאָה חֵן בְּעֵינֵי הַטַּבָּח וְרָצָה לְשַׁדֵּךְ אוֹתָהּ לִבְנוֹ. הוּא פָּנָה אֶל הַבַּחוּרָה וְאָמַר: יֵשׁ לִי בֵּן בַּחוּר טוֹב וְחָכָם, אִם תִּנָּשְׂאִי לוֹ תִּהְיִי אֶצְלֵנוּ בַּת בַּיִת וְתִחְיִי בְּאֹשֶׁר.

הַנַּעֲרָה הַצְּנוּעָה הִשְׁפִּילָה אֶת עֵינֶיהָ וְלֹא עָנְתָה דָּבָר, כֵּיצַד תְּסָרֵב לָאִישׁ הַצַּדִּיק שֶׁהִצִּיל אֶת חַיֶּיהָ?!…

וּמִיָּד הֵחֵלּוּ בַּהֲכָנוֹת לַחֲתֻנָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֲמוּרָה הָיְתָה לִהְיוֹת בְּרָב פְּאֵר.

הַטַּבָּח הִזְמִין לַחֲתֻנָּה אֶת כָּל יְהוּדֵי הָעִיר – תַּלְמִידַי חֲכָמִים וַאֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, עֲנִיִּים עֲשִׁירִים, אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה וּפְדוּיֵי הַשְּׁבוּיִים, מִי לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה זוֹ?…

הִגִּיעַ לֵיל הַחֻפָּה וַאֲנָשִׁים הִגִּיעוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם לַחֲתֻנָּה. כֻּלָּם רָצוּ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹדֶה הַשְּׁבוּיִים שֶׁנּוֹשֵׂא לָאִשָּׁה אֶת אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁנִּפְדּוּ מִן הַשְּׁבִי.

בְּתוֹךְ הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁהִגִּיעַ לַחֲתֻנָּה בָּלַט בָּחוּר שֶׁהָיָה עָצוּב בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה.

הַטַּבָּח שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל הַמֻּזְמָנִים הִבְחִין בַּבַּחוּר הֶעָצוּב שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד יָשַׁב וּבָכָה, הוּא נֶעֱצַר לְיָדוֹ וְשָׁאַל: מַדּוּעַ הִנְּךָ בּוֹכֶה?…

הַבָּחוּר לֹא הֵשִׁיב מִיָּד, הוּא הָיָה כִּמְהַסֵּס אִם יֵשׁ מָקוֹם לַעֲנוֹת תְּשׁוּבָה אוֹ לֹא. וּבְכָל זֹאת לְאַחַר זְמַן מַה פָּצָה פִּיו וְאָמַר: הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ הָיְתָה מְיֹעֶדֶת לִי. לִקְרַאת יוֹם הַחֲתֻנָּה שֶׁלָּנוּ הִגִּיעוּ הַשּׁוֹדְדִים וּבִטְּלוּ לְפִי שָׁעָה אֶת מוֹעֵד הַחֲתֻנָּה. וּכְשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת כַּלָּתִי שֶׁאִתָּהּ עָמַדְתִּי לְהִתְחַתֵּן עוֹמֶדֶת תַּחַת הַחֻפָּה עַל מְנַת לְהִנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר, אֵיךְ לֹא אֶצְטַעֵר?…

הַטַּבָּח הָיָה מְבֻלְבָּל לְרֶגַע וְלֹא יָדַע מַה לְּהָשִׁיב… הִבִּיט עָלָיו בַּחֶמְלָה וְהִפְטִיר: אוּלַי אוּכַל לְפַצּוֹת אוֹתְךָ בְּהַרְבֵּה כֶּסֶף עַד שֶׁתִּהְיֶה עָשִׁיר.

הַבַּחוּר עָנָה בְּעֶצֶב כְּשֶׁדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵעֵינָיו: שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יְפַצֶּה אוֹתִי. חָפֵץ אֲנִי בַּכַּלָּה שֶׁלִּי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר בָּעוֹלָם. אֲבָל עַכְשָׁו אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, מֵאַחַר שֶׁהִיא הַכַּלָּה שֶׁל בִּנְךָ, וְאַחֲרֵי שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת חַיֵּינוּ מִי יָכֹל לִמְנֹעַ אֶת זֶה בַּעַדְךָ?!….

הִרְהֵר הַטַּבָּח שׁוּב בָּעִנְיָן וּלְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת פָּנָה לִבְנוֹ וְסִפֵּר לוֹ אֶת סִפּוּר הַבַּחוּר וְהֵעִיר שֶׁהַשּׁוֹדְדִים הִפְרִידוּ בֵּין הֶחָתָן לְכַלָּתוֹ.

הַבֵּן, שֶׁעָמַד תּוֹךְ כַּמָּה דַּקּוֹת לִהְיוֹת חָתָן, הֵגִיב בְּאֹפֶן מִיָּדִי וְהֶחְלֵטִי: אִם כֵּן זוֹהִי הַכַּלָּה שֶׁל הַבַּחוּר וְלֹא שֶׁלִּי, אָסוּר לְהַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.

הִסְכִּים הָאָב עִם הַבֵּן וְהוֹסִיף וְאָמַר: אִם כֵּן, הַכֹּל מוּכָן לַחֻפָּה שֶׁלָּהֶם! נַעֲרֹךְ אוֹתָהּ מִיָּד לְטוֹבָתָם וּלְשִׂמְחַת כָּל הַמֻּזְמָנִים שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.

מִיָּד הִלְבִּישׁוּ אֶת הַבָּחוּר בְּבִגְדֵי חָתָן וְעָרְכוּ אֶת חֻפָּתוֹ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַטַּבָּח דָּאַג לְסַפֵּק לֶחָתָן וְלַכַּלָּה אֶת כָּל מַחְסוֹרֵיהֶם!

יחסי מטפל מטופל והדרך ליצור קשר משמעותי עם המטופל!

היכולת לאפשר למטופל להיפגש עם הפגיעות שלו ולחלוק אותה עם אחרים, עוברת ביכולת של המטפל להיפגש עם הפגיעות שלו עצמו ולחלוק אותה יחד עם המטופל! במקום לנסות להעביר את האחריות להתנהגות בין המטפל למטופל ולנסח אותה בפרשנות טיפולית ולהשליך אותה על תסביכי חיי הילדות של המטופל ננסה להיפגש עם החלקים הלא פתורים של עצמנו העולים ביננו לבין המטופל וליישב אותם יחד!    

ישנו מאמר נפלא ועמוק של ד"ר ג'ודי מסלר דייוויס העונה לשם:

Davies, J.M. (2004). Anyway  Whose Bad Objects Are We' – "האובייקטים הרעים של מי אנחנו איך שלא יהיה"? בו היא מתארת באומץ ובגילוי לב שני מפגשים עם המטופלת שלה קארן.

היא שופכת אור על יחסי מטפל מטופל ועל פריצת דרך בטיפול ברגע מכונן של מה שהיא מכנה 'הרס עצמי והרס הדדי' המוביל להכרה הדדית!

אני ארצה להתייחס כאן לשלושה מושגים טיפוליים מהגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית העולים מן המקרה המיוחד הזה. 

המושג הראשון העולה מן המפגש ביניהן הנו 'ריבוי מצבי עצמי'!

פיליפ ברומברג פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי מהזרם השלישי בפסיכולוגיה מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית בספרו הנודע  'Standing in the spaces' ובמאמרו הידוע: 'the multiplicity of self  and the psychoanalytic relationships' , ('ריבוי מצבי עצמי והיחסים הפסיכואנליטיים'). מדבר ברומברג על מגוון מצבי נפש דינמיים משתנים אצל האדם אותם מכנה ברומברג 'ריבוי מצבי עצמי'.

ברומברג טבע את המושג ריבוי עצמי. על פי גישתו של ברומברג בניגוד לתפיסתו של פרויד את מבנה הנפש כיחידה אחת הבנויה משכבות עומק של מודעות (המודל הטופוגרפי) רואה ברומברג את נפש האדם כמבנה רוחבי המורכב ממצבי עצמי רבים היוצרים אשליה של אחדות העצמי.

תנועה גמישה בין מצבים אלו משמרת את אשליית האחדות באופן בריא וחיובי, אך כאשר תנועה זו נפגעת עקב שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים המופעלים כדי לשמור על חוויית המשכיות העצמי, מוגבלת חוויית העצמי והיכולת לחוות אותו במלואו.

במקרה של ג'ודי וקארן הדבר בא לידי ביטוי בשלב בו ג'ודי מודיעה לקארן שהיא לא יכולה להזיז את המפגש ביניהן ליום שני. ג'ודי עורכת בינה לבין עצמה דיאלוג בין ריבוי חלקי העצמי אותן היא פוגשת לאחר הודעה דרמטית זו לקארן. ג'ודי מגדירה זאת כהכרה עצמית מנחמת.

היא 'שואלת' את עצמה: "מי צריך את זה חשבתי"?. "אם אני כזו אוימה מדוע היא איננה עוזבת"? יש לי כל כך הרבה פניות מעניינות שאיני חופשיה לקבל, ואיני עוזרת לה בכלום.. לא בשום דבר". "ברגע זה נלחמתי להעלות תמונות של פציינטים שחשבתי שאני עוזרת להם: פציינטים אשר ראו אותי כחמה יותר, אכפתית יותר, מסייעת מבחינה תרפויטית יותר מאשר התייחסותה של קארן" פציינטים שנתנו לי אישור לראייה המועדפת של עצמי, פציינטים אשר חשבתי שהם רואים אותי יותר 'במדויק'. מבלי דעת התחזקתי בדעותיי בדיוק כמו קארן". ואז עולה בה קול פנימי אחר: "ממעמקי מוחי יצא לו קול קטן שלא רציתי בו. את יודעת שהיית יכולה שעה אחת יותר מוקדם אם לא תורידי את הילדים בבית הספר"…. 

בהמשך ג'ודי מתארת: "עכשיו התחלתי לחוש נרגזת. התחלתי להרגיש כאילו מצבי העצמי האחרים שלי התחילו לקשור קשר כנגדי". וכך ממשיכה ג'ודי לתאר את המאבק בין ריבוי מצבי העצמי המציפים אותה ממתינה לתגובתה של קארן. 

 אפשר לראות את התהליך שעורכת ג'ודי עם עצמה בתוך תהליך ריבוי מצבי עצמי מחולק לשניים שהם אחד. הדיאלוג פנימי אותו עורכת ג'ודי בינה לבין עצמה משקף תהליך של ריבוי מצבי עצמי בו היא נתונה באותה שעה לא קלה. וביחד עם זאת מכיוון שלתהליך זה נלווה שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים (ניתוק רגשי) בכדי לשמר את חוויית המשכיות העצמי כפי שהיא רוצה לחוות אותו, חוויית העצמי מצטמצמת ולא מתאפשר לה לפגוש את מרחב העצמי במלואו.

כלומר: ג'ודי עסוקה כעת בלראות את עצמה היא לא רואה את קארן, מצב של תפיסת הזולת כאובייקט ולא כסובייקט בעל ישות נפרדת ועצמאית זאת משום שלתפיסתה קארן לא רואה אותה, כלומר גם קארו לדעת ג'ודי רואה אותה כאובייקט ולא כסובייקט. ג'ודי זקוקה לבן אדם נח ומאפשר בשעה קשה זו בה היא לא מרגישה טוב וקארן לא בדיוק עונה על קריטריונים אלו.   "יחסים מתוחים ולא נתונים לחיזוי, הכל נתון לשינויים בלתי צפויים, דרישות בלתי אפשריות, אכזבות פתאומיות, תסכולים ופרצי כעס היה אך מעט שהיה זורם ונח".

כשפגשה את קארן בחדר ההמתנה חשה שקארן חצי מתלוננת חצי גוערת בה על כך שהיא עדיין חולה. אז כאשר קארן מבקשת פגישה מוקדמת יותר ג'ודי שבה ורואה את אותה קארן שהיא ציירה לעצמה כפי שהיא מתארת- "אה, כן, הנה  זה קורה: הדרישה הבלתי אפשרית"  מעניקה לג'ודי הזדמנות להחזיר לידיה את השליטה דרך הסירוב לקארן אף על פי שישנה אפשרות להיענות לה…

יחד עם זאת הדיאלוג הפנימי של ריבוי מצבי עצמי מאפשר גם גמישות רגשית וחשיבתית שם ג'ודי פוגשת חלקים אחרים המרכיבים את העצמי שלה המאפשרים מרחב תמרון גדול יותר בינה לבין קארן, היא יכולה לראות כיצד היא לא באמת רואה את צרכיה של קארן בכך שיש באפשרותה אם תרצה להזיז את הפגישה ליום שני, ושהעניין הוא עקרוני נגד קארן, כיצד היא מתייגת בדיאגנוזה את קארן כ- Borderline" (הפרעת אישיות גבולית), כיצד היא כועסת, קצרת רוח, ולא אמפטית, ושפתאום הפכה מצטדקת… 

אמנם: ג'ודי עדיין לא שם בשביל קארן וצרכיה בכדי להיענות לבקשתה. כלומר עדיין חסרה כאן הכרה הדדית. לשם כך תזדקק ג'ודי וכן קארן להרס עצמי והדדי עליו אדבר בהמשך.

המושג השני העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'פירוש בטיפול'!

לואיס ארון פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי יהודי אף הוא מהזרם השלישי בפסיכולוגיה ומהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית במאמרו: 'פירוש כביטוי לסובייקטיביות של המטפל'.

  לקח את המושג פירוש בטיפול שכלל והרחיב אותו בהגדירו פירוש כתהליך בטיפול הנועד לאפשר תחושת סובייקטיביות למטופל, ולא כפעולה המגדירה תובנה של המטפל מתוך עולמו של המטופל.

ארון חידד את המושג פירוש בהכנסת אלמנט הרגש המווסת הנעשה על ידי המטפל בטיפול בו נפגשים שני סובייקטים. יתר על כן היענות רגשית של המטפל בפרשנות אותה הוא נותן בטיפול למטופל היא זו המאפשרת לה להיות אפקטיבית.     

הפירוש על פי ארון הינו: 'תצפית מתוך האינטראקציה הבין אישית ולא מחוצה לה'. הפירוש הינו עדות על הקשר הבין אישי ויכולת הקרבה שבין מטפל למטופל.

בניגוד לתפיסה הקלאסית הרואה בפירוש תובנה של המטפל לעולמו של המטופל. רואה הגישה ההתייחסותית בפירוש כהצעה בלבד ותו לא. הפירוש הינו בירור משמעות הקשר שבין המטפל למטופל, תהליך בירור יחד עם המטופל ולא באופן חד צדדי.

במקרה של ג'ודי וקארן אפשר לראות את הפירוש אותו מנסה ג'ודי להעניק למחווה שעשתה קארן כלפיה בהגישה כוס תה מתרמוס כסף וכוס נלווית ותוך כדי מזיגה היא אומרת "זה יהיה טוב בשבילך סבתי הייתה נוהגת להכין לי את זה כאשר הייתי חולה". ג'ודי נזכרת שגם סבתה הביאה עמה מתכון דומה מרוסיה, אותו הייתה מכינה כשמישהו במשפחתה תפס שפעת. ואז ג'ודי מכריחה את עצמה לחשוב מה קורה כאן..

ובדיאלוג בינה לבין עצמה היא מעלה פרשנויות: "מי הייתי אני ברגע זה בתוך ה- transference (העברה)? האם קארן פחדה שאני עומדת למות כמו אביה"?….

ולאחר ניתוח מעמיק בו היא רואה עצמה ייצוג של אביה של קארן, היא אומרת לעצמה:  "אבל אולי זה לא היה אביה של קארן בכלל. מה על אימה שלה"?… ואז מתחיל הניתוח המעמיק על אימה של קארן.

בתהליך זה אפשר למצוא שני שלבים: בשלב א'  של הפרשנות זו ניתן לראות כי הפירוש משרת פעולה על פי הגישה הקלאסית ולא תהליך כפי שהוא מיוצג בגישה האינטר סובייקטיבית. ג'ודי עדיין עסוקה בעצמה ולא ממש פנויה לקארן. היא אינה רואה בפעולה שנוקטת קארן ניסיון  לבניית תהליך שהינו קשר בין שני סובייקטים.

ארון מדגיש את אחד המרכיבים העיקריים באינטרסובייקטיביות והוא האניטר-אפקטיביות. הוא מדבר על הצורך של המטופל לחוש שיש לו השפעה רגשית על האנליטיקאי. הוא ידע זאת רק אם האובייקט אליו הוא מכוון את ביטויו הרגשי, סובייקט נפרד, מגיב בדרך המוכיחה כי הושפע מבחינה רגשית, כאשר משהו בתוכו זז, השתנה. ג'ודי אמנם נרגשת ממה שקורה כאן, אך מיד היא לוקחת את הפרשנות לעבר אביה ואמה של ג'ודי ומערכת היחסים ביניהן. במקום לבדוק את משמעות התהליך המתרחש כאן ועכשיו בינה לבין קארן.

בשלב ב' כאשר קארן נשענת לעבר ג'ודי עם הכוס תה, ג'ודי חרדה וחשבת תוך הצטנעות על התסבוכת שכמעט לא ניתן להבינה של התהליך הפסיכואנליטי ושינוי. היא אומרת לעצמה "זה לא כל כך פשוט שהאנליזה מורכבת ממספר אינסופי של רגעים כאלה, אלא שכל רגע מכיל המון דרכים פרשנויות שונות ואופנים: מילים, פעולות, הבעות פנים, שפת גוף". 

ואז היא מתארת בראשה את מה שעובר בינה לבין קארן בפרטות: "את נראית רע אומרת קארן, אני מרגישה רע. אבל אני מחייכת. זה לא בכוונה תחילה, זה פשוט קורה- הפגישה ה-אינטרסובייקטיבית בין המצב העצמי של התחייבות ומצבה היא. החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי, ומוצאת את עצמה רצויה שם. עד כמה שונה ייראה ה-'אני מרגישה רע' אם זה היה מלווה ברדידות אמוציונאלית ונסיגה או בסוג של ייאוש גובר בדומה לדיכאון של האמא שלה".

כאן ג'ודי כבר עורכת תהליך אינטר סובייקטיבי במערכת היחסים הבין אישית שלה עם קארן.

כאן ג'ודי רואה את קארן כישות סובייקטיבית נפרדת. באומרה: "החיוך שלה מבטא הכרתה של קארן ורגישותה למצב שלי"! 

היא מכירה ברגשותיה ומנסה להבין כי קארן מנסה למצוא את רגשותיה של ג'ודי במערכת היחסים הזו באומרה: "היא העזה להיכנס לעולם שלי, ומוצאת את עצמה רצויה וראויה שם"!

המושג השלישי העולה מן המפגש ביניהן הנו: 'הרס עצמי והרס הדדי כתהליך להכרה הדדית'!

הכרה הדדית מושג שתבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכואנליטיקאית יהודיה אמריקאית אף היא מהוגי הגישה ההתייחסותית האינטרסובייקטיבית.

במאמרה 'הקשר הראשון'. היא מגדירה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. היא מאפשרת לעצמי לממש את פעולתו ואת ייחודו באופן מוחשי.

אולם: הכרה כזו יכולה לבא רק מאחר אשר אנו מצדנו מכירים בו או בה כאדם בזכות עצמו." 

היא ממשיכה ואומרת "הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל הראה שמאבק זה לזכות בהכרתו של האחר, וכך לאשר את עצמנו, מהווה את לב לבם של יחסי שליטה".

כלומר: לכל אדם צורך ורצון בהכרה בו כישות עצמאית ונפרדת על כל המשתמע מכך. כל פגיעה בהכרה זו תעורר את הצורך בשליטה בכל דרך אפשרית מה שמעורר מאבקי כח.

ביחסי מטפל מטופל ההכרה הדדית מתבטאת ביכולת להכיר ששנינו בני אדם שונים מצד אחד בנפרדות ובישויות שלנו, אך שותפים בתכונות הנפש האנושיות המרכיבות את שנינו כבני אדם.  

במקרה של ג'ודי וקארן ניתן לראות שני שלבים בהכרה והכרה הדדית. תחילה נראה את מאבקי השליטה הכוחניים התוקפניים הלא מאפשרים מצד שיניהן על מנת לזכות בהכרה.

חוסר הכלה אמפטיה וקבלה של קארן מצידה של ג'ודי מחד והתנגדותה של קארן לטיפול, חוסר שביעות רצון מג'ודי כמטפלת, תוקפנות זעם ותסכול כלפי ג'ודי,  מאידך כשכל אחת משניהן אינה רואה את השנייה. לאחר מכן: קארן מבינה שבכדי לזכות בהכרה מצידה של ג'ודי היא חייבת להכיר בה. היא מצידה נוקטת בפעולה המביעה הכרה בג'ודי בהתייחסה אל מחלתה, המתבטאת בכוס התה אותו היא מגישה לג'ודי. ג'ודי מצידה עורכת פרשנות פנימית למה שקרה ביניהן עקב הגשת התה. תחילה היא משליכה זאת על מערכת היחסים של קארן עם הוריה. לאחר מכן היא עורכת פרשנות עם ניתוח מעמיק ליחסים שבינה לבין קארן בניסיון להבין את משמעות היחסים ביניהן. 

תהליך זה מביא את ג'ודי 'להרס עצמי': תהליך בו היא עורכת חשבון נפש עם עצמה ובוחנת את חשיבתה ויחסה המחפירים כלפי קארן הנובעים מתפיסתה המעוותת את קארן.

והיא מתארת "אני לוקחת את הכוס של קארן בידיים שלי, נושמת את חומו המרפא והארומטי. אני חשה רגע של אשמה… אני נהיית מודעת לפרץ קטן של בושה בהיזכרי עד כמה שנאתי את קארן יום לפני כן ופחדתי מהפגישה באחה"צ הזה. אולי טעיתי ביחס אליה.

 אני שמה לב ל- countertransference complementarity, (השלמה להעברה נגדית) כשאני לוגמת לגימה עמוקה, ארוכה ומנחמת מהחלב של קארן, לא כל כך כדי להיות אובייקט טוב עבורה אלא יותר ע"מ להגיב לבקשתה, כשהיא מקווה לקבל הכרה לטוב ליבה ולנדיבותה, בקשה שמרוחה על כל הפנים שלה: בקשה לאפשר לה להיות עצמי טוב. 'החלב שלי טוב ומזין ומרפא, משיבה התגובה שלי".

מה שמוליך למצב בו מתאפשרת קבלה הכלה אמפתיה של שתיהן האחת את השנייה. כפי שמתארת זאת ג'ודי בהרחבה שם. בו בעת חושבת ג'ודי כיצד ניתן להמשיך ולהחזיק את חיוכה של קארן באהבתה את עצמה ובו בזמן לעבוד כדי להביא את ה- 'affect states' (אפקט של מצב רוח) של היום שחלף, ארגוני העצמי-אחר של רוע וקנאה מפונים, למגע מודע וקואורדינציה? "האם ישנה דרך לכל אחת משתינו להחזיק ולתמוך ברוע שפונה, אשר הגדיר את המבוי הסתום התרפויטי של האתמול, בטוב האוהב של הרגע הנוכחי?"

אז קארן יוצאת עם אמירה משלה: "אני אוהבת להיות כאן היום, זורחת קארן". כן אני עונה, ולוקחת עוד לגימה מהחלב של קארן, מקווה שהפרשנות מעשה השתייה שלי יתמוך במצב העצמי של קארן ועדיין לאפשר יציאת המצבים העצמיים האחרים, שלה ושלי, אליהם אני עכשיו מושיטה את היד עם מילים של פרשנות.

פרשנות זו הינה כבר חלק מתהליך של בניית יחסים אינטר סובייקטיביים בדרך להכרה הדדית, ולא כפעולה פרשנית בפני עצמה של המטפל.

כאן מתחיל תהליך בו ניתן לראות את תהליך 'ההרס העצמי' משולב עם 'ההרס ההדדי', כפי שמתארת זאת ג'ודי.

"אבל מה עם שני האנשים האחרים שהיו כאן אתמול? אני שואלת אותה. הם היו די איומים. מה את ואני צריכות להבין מהם? האם יהיה אפשרי, אני תוהה, שמילה ופעולה ינועו בשני כיוונים שונים, ולהחזיק בהתארגנויות עצמי-אחר משלימות תוך מודעות לכך באותו הזמן? האם אני יכולה 'לשתות' את הטוב שלנו ולדבר בו בזמן על הפוטנציאל העצום לפגוע ב- ולבייש אחת את השנייה?"

קארן מצידה לא יכולה לשאת זאת והיא יוצאת שוב ממקומה ומעמדה בהצהרה: "את שונאת אותי, מצהירה קארן, כשעיניה מצטמצמות ופניה קדרו".

כאן כחלק מתהליך ההכרה ההדדית העובר בהרס העצמי וההדדי ג'ודי לא נרתעת ועונה לקארן:" 'כן לפעמים' אני מודה. תוך תקווה שה-  'enactment'הֶפְגֵּן-(ביטוי בפעולה) של התנהגויות לא מודעות בינינו יתמוך בעצמי הטוב של קארן בזמן שאני מנצלת את הרגע כדי להודות במילים על שנאתי לאחר".

כאן ג'ודי ממשיכה את התהליך ומעצימה אותו ואומרת לקארן "אך לשנוא אותך איננו אפילו הדבר הגרוע ביותר בכך, אני משיבה. גבותיה של קארן  מתרוממות…. החלק הגרוע ביותר של אתמול, של זמנים כאלה בינינו, איננו שאני מתחילה לשנוא אותך, אני אומרת לה. הדבר הוא שאני מתחילה לשנוא את עצמי. אני באמת שנאתי את עצמי אתמול בערב יותר מכל דבר אחר, לבטח יותר מאשר שנאתי אותך"!

 זה משפט מחץ בתהליך ההרס העצמי והרס ההדדי כבניית ההכרה ההדדית שעושה ג'ודי ביחסים הבין אישיים בינה לבין קארן!

הדבר בה לידי ביטוי בתמיהתה ושאלתה של קארן כלא מאמינה למשמע אוזנה את ג'ודי: "באמת? שואלת קארן, שנאת את עצמך יותר מאשר אותי? אני מתכוונת את לעיתים שונאת את עצמך, לא תרצי לספר לי מה את שונאת בעצמך, לא כן? קארן שואלת. אינני יודעת אולי כן. נעשה את זה לפי התור, אני משיבה.

כאן מתחילה ההכרה ההדדית לצאת ולפרוץ החוצה ברגש ובמילים מצדן של ג'ודי וקארן.  

"גבותיי מתרוממות. אני מחייכת. אנו משחקות אחת עם השנייה. את טובה קארן, אומרות גבותיי והחיוך שלי. את יכולה להרשות לעצמך להיות רע עצמי מידי פעם. אני מספרת קצת לקארן על העצמי הקר, ה-'מרושע' שהיה עלי להילחם בו כאשר נאבקנו בפגישתנו האחרונה. ועד כמה מכאיב ומבייש זה היה לחוש אותו חלק של עצמי בעבודתי אתה. היא הייתה נדהמת שיכולתי לחוש בושה על חלקים של עצמי והייתה, באופן בלתי אופייני, שקטה ומהורהרת. 

כאן כבר יכלה קארן לתת פרשנות כחלק מתהליך הטיפולי על עצמה:

"אני שונאת את עצמי רוב הזמן, היא מספרת לי כמעט בלחש. עמוק בתוכי אני רעה. הזמן היחיד בו אני מרגישה טוב הוא כשאני מוצאת חלקים רעים של אנשים אחרים.. כמו אתך. זה נותן לי להרגיש פחות לבד".   

ואז ג'ודי שמה לב לשינוי שהתרחש ביחסים הבין אישיים שביניהן: "אני יכולה לדבר עם קארן על הרגשת פגיעות: איך זה מרגיש בשבילי להיות פגיעה אתה, איך זה מרגיש עבורה להיות פגיעה איתי, הדרכים השונות בהן אפשר להגיב לפגיעות של מישהו אחר אהוב.

ואז ג'ודי נותנת פירוש לתהליך אותו עברה יחד ועם קארן: "אנשים מסוימים היו קוראים לדברים שאני חולקת עם קארן כשאנו מהרהרות ביחד על האפיונים השנואים יותר שלנו 'גילויים עצמיים', אך אינני מסכימה. 

אני חושדת שברגעים אלה, אני מספרת לקארן מעט דברים שהיא כבר לא גילתה בעצמה מתוך האינטראקציות בינינו. יותר מכך, אני אוהבת לחשוב שהמסר כאן הוא בתהליך : שבושה היא נסבלת! שהיא לא בהכרח תהרוס! שאפשר ללכת לקראת זה עם אהבה! הכרה וקבלה עצמית! אף כי התוקפנות והשפעתה על אחרים צריכה להילקח ברצינות".  

לאחר המסע הארוך ונקודות המבט העמוקות והייחודיות העולות מפרשת השבוע ומנקודת מבט פסיכותרפית נראה שהדבר הנוסף והמשמעותי שביכולתנו לעשות עבור החטופים אחינו ואחיותינו היקרים זה לשאול את עצמנו מה הם היו רוצים שנעשה עבורם? מה הם היו אומרים לנו כעם וכחברה כעת? איך הם היו רוצים לראות אותנו כעת במצב משבר עמוק שכזה?

אם ננסה להקשיב לקולם ולהיכנס לראשם אני חושב שהם היו מבקשים מעומק לבם ואומרים לנו: בבקשה תתפללו עלינו, תרבו בטוב וחסד עבורנו בעולם, אנחנו צריכים אתכם אתנו חזקים עבורנו, אז בבקשה שמרו על עצמכם ואחד על השני תקפידו להיות תמיד יחד מאוחדים! אין לנו מישהו אחר מלבדכם אז בבקשה תהיו שותפים למסע המטלטל הזה ותעברו אותו יחד כעם הן בטוב והן בהפכו! זה הכח המשמעותי ביותר שאתם יכולים להעניק לנו ולהיות עבורנו במקום האפל ביותר בו אנו נמצאים כעת!  

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה