לדף הלימוד 

לטופס דיווח וכניסה להגרלה

יום אחד, משה שאל את מכסחת הדשא של איציק מבלי לבקש רשות. איציק הרגיש נסער ופגוע, אבל הוא לא אמר דבר, מחשש שהוא עלול לפגוע ברגשותיו של משה. ככל שחלף הזמן התרחשו מקרים דומים, והמתח ביניהם גבר.

בעולם שבו אנשים לעתים קרובות נאבקים להבין את הגבולות של עצמם, אין זה נדיר שאנשים פוגעים בעצמם ובאחרים מבלי משים על ידי אי יצירת גבולות ברורים. היעדר גבולות מוגדרים היטב עלול להוביל לאי הבנות ולמצוקה רגשית, מכיוון שאנשים חורגים ללא כוונה מהגבולות של הסובבים אותם, וכך גדלים גם להיות אנשים שלא מכבדים ומבקשים גבולות.

על מנת לטפח מערכות יחסים בריאות ומכבדות יותר, חיוני ללמוד כיצד להציב גבולות בצורה חיובית. על ידי ביצוע העצות האלה, את יכולה ליצור סביבה שבה גם את וגם אחרים מרגישים בטוחים ומכובדים.

הנה כמה טיפים להצבת גבולות בצורה חיובית:

הכירי את הגבולות שלך: הביני עם מה נוח לך ומה לא. שקלי את הצרכים הרגשיים, המנטליים והפיזיים שלך בעת זיהוי הגבולות שלך.

תקשרי בצורה ברורה: הביעי את הגבולות שלך לאחרים בצורה ברורה ואסרטיבית. ודאי שהם מבינים את הציפיות שלך ואת ההשלכות אם גבולות אלה נחצים.

אמרי כן: תגידי מה את כן רוצה, ואיך את כן מעדיפה שיתבצעו הדברים. ככל שזה מתאפשר, אמירה של המועדף עליך תהיה קלה יותר. עם זאת, לפעמים צריך לדעת להגיד גם מה את לא רוצה.

היי עקבית: אכפי את הגבולות שלך בעקביות כדי להבטיח שאחרים יבינו אותם ויכבדו אותם. אם מישהו חוצה גבול שוב ושוב, שוחחי אתו על הנושא במהירות ובבהירות.

תרגלי מודעות עצמית: היי מודעת לרגשות ולרגשות שלך. זהי מתי מעשיו של מישהו גורמים לאי נוחות או מצוקה, והתייחסי למצב בהתאם.

הפגיני אמפתיה: הביני שלאחרים עשויים להיות גבולות שונים משלך. נהגי בכבוד כלפי רגשותיהם וצרכיהם, והפגיני אמפתיה כאשר את מדברת איתם על גבולות.

אפשרי לעצמך: זכרי שזה בסדר להציב גבולות ולתעדף את הרווחה שלך. מגיע לך להרגיש בטוחה בעצמך, מוגנת ומכובדת בכל היבטי חייך.

חפשי תמיכה: פני אל חברות, משפחה או מטפל לקבלת הכוונה ועידוד בעת קביעת והתמודדות עם גבולות.

על ידי הצבת גבולות בריאים, את יכולה להגן על עצמך מפני פגיעה רגשית תוך טיפוח מערכות יחסים חזקות ומכבדות יותר עם אחרים. גם הם ילמדו על גבולות, ויוכלו לכבד את עצמם ואת אחרים.

תירגעי!

"אמאאאא! אני רוצה טילון", צווחת בחדווה בת הארבע כשעברו יחד, בת ואמהּ, על יד מחלקת הגלידות.

"לא עכשיו מתוקה שלי. אכלת בשרי בארוחת הצהריים" מנסה אמא להניח דעת הקטנה.

"רוצה טילון! רוצה טילון!" הילדונת נשכבת לה על רצפת החנות המבריקה ופורצת בסדרת בכיות מלווה ברקיעות רגליים קטנות.

הנוכחים בחנות מתקרבים בנימוס רב, לראות במה יוכלו להושיט עזרה לאם האומללה. חדי האוזן שביניהם שומעים את האם מנסה לשמור על שליטה ולוחשת: "אסתי תרגעי, עוד מעט נגיע הביתה".

לבסוף, בלית ברירה, מרימה האם את הילדה על זרועותיה. זו ממשיכה להשתולל ולבעוט והאם שוב מפזמת בלחש: "אסתי תרגעי, ממש עוד מעט נסיים".

כשהן מגיעות לקופה, מפנים לה כולם את התור ביראה מהולה ברחמים. הקופאית שסיימה לתקתק את המוצרים במחשב, פונה לאמא בהתפעלות ואומרת בקול את אשר חשו כולם: "כל הכבוד לך! מאוד התרשמתי מהסבלנות שבה דיברת אל אסתי, הבת שלך".

"לא", חייכה בעייפות האם, "אסתי היא לא הילדה, אסתי זו אני" – – –

שליטה בכעסים

אחד התחומים שחשוב מאוד לרכוש בו כלים ומיומנויות, הוא התמודדות עם כעס. כל אחת מאיתנו חוותה וחווה רגעים של איבוד שליטה והתפרצות כעס, אם בעצמה ואם אצל האנשים הסובבים אותה. מה עושים? איך מתמודדים? האם ניתן לצמצם או להחליש את ההתפרצויות? וכיצד קונים את מידת הסבלנות?

חכמינו זכרונם לברכה כבר דנו אודות כך במשנה (אבות פרק ה'):

"ארבע מדות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא הפסדו בשכרו; קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא שכרו בהפסדו; קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד; נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע".

על החלק האחרון של המשנה – תמהים הפרשנים: מדוע שני הטיפוסים האחרונים מכונים 'חסיד' ו'רשע'? הרי מדובר בתכונת אופי. אולי היה מתאים יותר לכתוב "זה חלק טוב", "זה חלק רע" וכדומה.

מדוע אדם עם תכונת אופי נוחה, מתואר  כ'חסיד', ומה פשעו ומה חטאתו של זה שיש לו תכונת אופי שלילית שיקראו לו 'רשע'?

המהר"ל מסביר שאדם נולד עם תכונות אופי קרות או חמות. בחלק הראשון של המשנה מדובר על מזג נח או קשה: 'נוח לכעוס ונוח לרצות' או 'קשה לכעוס וקשה לרצות'. אלו הן באמת מידות טבעיות.

לעומת זאת, בחלק השני מדובר על אדם שעובד על מידותיו, אחד כזה שבטבעו קשה לכעוס, אך גם קשה לרצות. והוא התאמן ושיפר את עצמו עד שהגיע למצב של נוח לרצות. אדם כזה נקרא חסיד.

אם כך, נוכל לדייק את המטרה שלנו. השאיפה של כל אחת היא להגיע למעמד של "קשה לכעוס ונוח לרצות". איך עושים זאת?

נתחיל עם החלק של "קשה לכעוס". המטרה: להפחית את מינון הכעסים ועוצמתם.

התבוננות מונעת

הם היו משפחה לדוגמה, כל הסביבה העריכה אותם כאנשים איכותיים. אך בתוך המשפחה שררה מחלוקת פנימית, קשה וכואבת.

התנהגותו של האח הצעיר הוציאה את אחיו הגדולים משלוותם. הם הרגישו כי הוא מתנשא עליהם ולוקח מהם את רוב תשומת הלב של אביהם.

בשלב מסויים החליטו הגדולים לזרוק את האח הצעיר מהבית, ללא ידיעת ראש המשפחה. הם התארגנו יחד, ומסרו את האח הצעיר לגורמים עוינים. לאב סיפרו שהוא מת בדרך טראגית.

עברו שנים. האח הצעיר התגלגל בדרך לא דרך, ובסופה הגיע בהשגחה פרטית למעמד בכיר מאוד במדינה השולטת בכיפה.

הקב"ה סיבב את העניינים בדרך מופלאה. הגיעה סיטואציה בה עמדו אחיו של הצעיר מולו, כאשר הוא כבר בחתימת זקן והם לא מכירים אותו, אך הוא זיהה גם זיהה את פניהם של אחיו מבקשי נפשו.

היינו אולי מצפים לראות כאן סצנה של כעס ונקמה, לאור ההתנהגות הנוראית והמשפילה שלהם כלפיו. אך בפועל, יוסף הצדיק סולח, מרגיע את אחיו המבויישים במילים רכות, ומבטיח להיות לצידם ככל שניתן. הוא גם מנמק את מעשיו במילים: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים", "אתם חשבתם עליי רעה, והאלוקים חשבה לטובה".

מה עשה יוסף? התבונן.

הכלי הראשון להתמודדות עם הכעס הוא שינוי התודעה. כפי שהרבי כותב בכמה ממכתביו שצורת הטיפול בכעס היא על ידי התבוננות.

במה מתבוננים? על מה חושבים?

"כל הכועס – כאילו עובד עבודה זרה". אדמו"ר הזקן מסביר כי הכעס בבסיסו הוא חסר במרכיב האמונה.

המציאות האמיתית היא שהקב"ה מנהל ומניע כל פרט בעולם. אם הוא לא היה גוזר על זה שיכעיס אותי, הוא לא היה מצליח לפגוע בי. הקב"ה שכל רצונו הוא להיטיב איתי גזר. ולכן קרה לי האירוע שהכאיב לי. בכלל בלי קשר לאדם שעמד מולי בזמן הזה.

אמונה זו מנטרלת את ההאשמה על המזיק ומוציאה את העוקץ מהכעס. היא מסייעת לנו להפחית גם את הכאב האישי על הפגיעה. בודאי שהכאב שחשתי היה לטובה, בעתיד הקרוב או הרחוק.

מי שמסגלת לעצמה צורת חשיבה כזו (הנדרשת מאיתנו, כפי שכותב אדמו"ר הזקן בסיום פרק י"ב), בהדרגה מורידה את עוצמת ומינון הכעס. גם אם קורה משהו מאוד כואב, הדבר לא יביא להתפרצות כעס.

מודל אפרת

לפעמים מתרחשים בחיינו אירועים 'נטרליים' יותר מאירוע יוסף ואחיו, אך גם בהם אנחנו חשות קושי ורוצות ללמוד איך להתמודד עם הכעס.

רחל מחייגת לבעלה בשעת ערב סוערת. הבית הפוך, הילדים מתכתשים להם בקריאות גיל, ורחל מרגישה נואשת ומשוועת לעזרה. הטלפון נמצא בממתינה. צלצול ועוד צלצול, והקו לא מתפנה.

רחל מרגישה את הכעס גואה בתוכה, מציף עד לגרון ומתפרץ בדמעות זעם ותסכול.

בואו ננתח מה קרה כאן. נשתמש במודל אפר"ת: אירוע. פרשנות. רגש. תגובה.

האירוע: רחל חייגה לבעלה והוא לא ענה. על כך אין עוררין.

הפרשנות: המילים שרחל אמרה לעצמה היו בסגנון – 'בעלי לא רוצה לענות לי'. 'לא אכפת לו ממני'.

הרגש: כתוצאה מיידית מהפרשנות של רחל עלו בה הכעס, הזעם והתסכול.

התגובה: מייד כשבעלה של רחל חזר הביתה, מול עיניהם ואזניהם הפקוחות של הילדים, היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה ושפכה עליו מילים קשות שביטאו את הרגשות שחשה.

האם הפרשנות של רחל הייתה בהכרח נכונה?

העובדה היבשה: בעלה לא ענה לטלפון. מכאן מתחילה הפרשנות הסובייקטיבית שלה. האם היא יכלה לפרש בצורה שונה? בוודאי! יכולות להיות עוד כמה סיבות נוספות לחוסר המענה של בעלה.

לדוגמה: הוא היה באמצע שיחה עם מקורב שנמצא במצוקה וידע שאם יקבל את השיחה מאשתו, יישאר בן שיחו בבעיה אמיתית. ייתכן והיה באמצע ויכוח סוער, והסיטואציה לא אפשרה לחתוך באמצע.

ייתכן שלאחר שיחת בירור מכבדת: "כשהתקשרתי אליך בערב, לא ענית לי. מה בדיוק היה שם?"

יתברר שהסיבה שגרמה לו לא לענות הייתה שגויה בעיניה של רחל.

היא תאמר בעדינות את דעתה: "אני יודעת שאכפת לך ממני ואני חשובה לך. להבא, חשוב לי מאוד שכן תעצור ותתייחס לשיחה ממני".

כאשר נפרש סיטואציות באופן חיובי וגאולתי, ממילא הרגש והתגובה יהיו בהתאם.

כשאכפת לנו באמת מהזולת

נפלנו וכעסנו. מה עושים עכשיו?

מפייסים.

במערכות היחסים שלנו, ובמיוחד במערכת הזוגית, מומלץ לסכם מראש על משך זמן מסוים אחרי פגיעה שבו לא מנסים לפייס. רק אחר כך משוחחים ודנים מה קרה, מדוע הייתה תחושת פגיעה, ומנסים להתקרב זה לזה חזרה.

לצד הפוגע יש קושי להתנצל ולבקש סליחה משום שהדבר מהווה השפלה והודאה באשמה; לצד הנפגע יש קושי לסלוח משום שהוא פגוע ולעיתים חש רצון 'להחזיר לו'. שני הצדדים צריכים להתאמץ ולהיות "נוח לרצות" – לפייס ולהתפייס, לבקש סליחה ולסלוח.

יכולה לעזור מאוד ההבנה הפשוטה שבאמת, בעומק, אכפת לנו זה מזה. בכך שבחרנו לבנות קשר אנחנו מודים ברצון הפנימי שלנו להיות יחד ולהיטיב אחד עם השני. סיבות חיצוניות גרמו לרצון הפנימי הזה להתכסות ולהתמלא באבק דרכים, אולי אפילו בבוץ. אך הוא במהותו לא השתנה.

למה חשוב כל כך להתפייס?

יש הרבה מרכיבים שמסייעים לקשר. אולם הרכיב הכי חיוני ליציבות הקשר לטווח ארוך הוא – היכולת של שני הצדדים להתפייס ולסלוח. הסיבה לכך פשוטה:

אפילו אם יש קשר נפלא בין השניים, מתוקף זה שאנחנו אנשים שונים, ברור מראש שבשלב כלשהו תהיה מריבה ומישהו ייפגע.

אם הצדדים לא יודעים להתפייס, הקשר נמצא במסוכנות גבוהה לפירוק. לא תהיה להם היכולת לתקן את הקשר ולחדש אותו. אך אם שני הצדדים יודעים לבקש סליחה ולסלוח – זו הערובה לכך שהקשר ימשיך להתקיים לאורך זמן. גם אם מישהו ייפגע, הם ימצאו את הדרך להתפייס ולסלוח.

טיפ נוסף שקשור לכל בעיה ותיקון מידה ורלוונטי גם למידת הכעס:

ראית פעם מישהי שהייתה כעסנית וכעת היא סבלנית? שאלי אותה איך היא עשתה זאת, איזה תהליך עברה.

ולסיום: עיקר העבודה בתיקון המידות, היא עבודה מחשבתית ומעשית, התבוננות יום אחרי יום, ומעשה אחר מעשה.

הפירות המתוקים מגיעים לאט לאט, לאחר זמן. הדרך אליהם רצופה באתגרים ובנפילות, וזה בסדר. אל תתייאשי מנפילה שתבוא, את בדרך נכונה.

בהצלחה לכולנו בעבודת תיקון המידות כהכנה לאהבה האינסופית שנחוש כלפי כל יהודי/ה בגאולה.

לסיום, הנה עצה די מעשית וגם קלה ליישום: אם נדע כי לכעס שלנו יש תוצאות, אנחנו נחשוב וגם נתנהג אחרת.

מתוך מכתב לתלמידה צעירה:

“תקיימי את המצווה המופיעה בשולחן ערוך, שכאשר פוגעים בכבוד מישהו, אפילו אם הדבר נעשה מתוך כעס, יש להתנצל בפניו ולבקש מחילה גמורה. קשה לאדם בטבעו להתנצל, ובכל זאת תתגברי על הקושי ותעשי זאת. כך, בכל פעם שתעמדי לכעוס תזכרי שלאחר–מכן יהיה עלייך להתגבר ולבקש סליחה… הדבר יעזור לך להחליש את מידת הכעס" (איגרת ו'עתר)

באדיבות: מגזין עטרת חיה

קישור לציורי הדבר מלכות

מנוחה כהן, אורלי כהן, חיה מושקא יעקובוביץ, ועוד מאות נשים, מוסרות מידי שבוע שיעורי תורה, כל אחת במקומה, כל אחת במקצוע תורני אחר.

מי שמשתתפת בשיעורים כמקשיבה, לא תמיד יודעת להעריך נכון את ההשקעה הנדרשת, את החשש של ה'לפני' וגם לא את התרומה והסיפוק העצומים של מסירת שיעור לחיים האישיים. 

הרמנו אפוא את המסך של מוסרות השיעורים, שאלנו כמה שאלות כדי לקבל תשובות ברורות. 

מוסרת שיעורים? קחי מנת חיזוק והזדהות.

מתלבטת? קבלי דחיפת עידוד וטיפים.

לא מתאים לך כרגע? זיכרי לומר תודה ומילת הערכה מדוייקת למי שמוסרת את השיעור שאת משתתפת בו.

נעים להכיר: השיעור שלנו

נתחיל בשאלת 'חימום': כמה זמן את מוסרת את השיעור, ומה את מוסרת? מי קהל היעד?

חיה מושקא: לפני ארבעה חודשים פתחנו שיעור תניא בצפת. בשיעור משתתפות נשים צעירות – רובן חב"דיות.

מנוחה: לפני חודשיים התחלתי בשיעור שבועי, בשיחות של הרבי. השיעור מיועד לבנות החב"דיות ביישוב והסביבה – טווח גילאי המשתתפות נע מבנות כיתה ט' עד חתונה, ויש לנו אפילו חיילות צה"ל.

אורלי: אני מוסרת מגוון שיעורים במדרשה הדיגיטלית שלנו. יש שיעורי חומש ותניא יומיים בתנ"ך, ליקוטי שיחות. אשתף בעיקר בכל הקשור לשיעור תניא. קהל היעד מטבע הדברים מאוד מגוון – יש נשים קבועות ויש מצטרפות.

מה הוביל אותך לפתיחת השיעור?

חיה מושקא: יחד עם חברה נוספת חיפשנו להשתתף בשיעור תניא. מכיוון שלא מצאנו – החלטנו לקבוע חברותא. אחרי הפעם הראשונה, אותה חברה אמרה לי – 'למה בעצם שלא תמסרי שיעור?' כמובן שהתגובה הראשונית שלי היתה 'לא, מה פתאום', אבל כתבתי לרבי – והשיעור קם והיה.

מנוחה: גם אצלנו השיעור נפתח בעקבות תשובה שקיבלנו מהרבי. אני ועוד חברה החלטנו לפתוח את השיעור הזה כשבהתחלה לא ידענו אפילו האם מישהי תגיע, כי לא כולן גרות בישוב. אולם ידענו שנעשה הכל כדי שיהיה שיעור בכל שבוע, ושיהיה כדאי להגיע אליו גם מבחינה גשמית.

אורלי: "בחרתי להתמקד בשיעור התניא, משום שבמשך שנים לא התחברתי לספר, זה לא דיבר אליי. בעלי התעסק כל הזמן עם התניא, לימד, ביאר, הוציא לאור את הספר שלו 'מודעוּת יהודית', ואני הייתי התמקדתי יותר בספרי חסידות אחרים ובשיחות של הרבי.

יום אחד, לפני כמה שנים, הבאתי מרצה אורחת לערב נשים אצלינו ביישוב, והיא דיברה הרבה על תניא. בעקבות אותו ערב, אחת הנשים, ביקשה ללמוד איתי תניא. חשבתי לעצמי 'מה היא מבינה? אלמד  איתה ליקוטי שיחות!' אבל היא לא התחברה… רצתה ללמוד דווקא תניא. התחלנו ללמוד, מבחינתי כמעט בחוסר ברירה – רק כי אי אפשר להגיד 'לא' למקורבת… תוך כדי שאני מלמדת (שזה אחרת לגמרי מאשר ללמוד לעצמי) פתאום משהו נפתח בי. פתאום גיליתי את העולם המדהים הזה. זה לא היה קל, כי באמת לימוד תניא דורש הרבה יותר השקעה, אבל עד היום אנחנו לומדות, אי אפשר להפסיק את זה.

במקביל, מסרתי שיעורים בכל מיני נושאים בפורמט 'זום' במדרשה הדיגיטלית, אבל תניא – לא. למרות הלימוד בחברותא, עדיין  לא הרגשתי שזה הזמן שלי ללמד תניא.

יום אחד מישהי ביקשה שיהיה שיעור תניא, ואז הרגשתי שבאמת הגיע הזמן, ופתחתי שיעור.

פרפרים בבטן

היה משהו שהרתיע אותך? מה היה הקושי העיקרי? מה הרגשת לפני השיעור הראשון?

חיה מושקא: ללמד תניא זה משהו מאוד גדול. יש הרגשה כזאת, 'מי אני שאלמֵד תניא?' אבל יחד עם זאת הכרתי בכך שאם כולם יחכו לדעת מספיק לפני שמלמדים – אף אחד לא ילמד… אז לקחתי איתי את המשפט החסידי 'מי שיודע א', ילמד א", וזה מה שאני עושה. לומדת על מנת ללמד.

השיעורים אצלינו כוללים הרבה שיתוף מהקהל, הקצב שלנו הוא איטי יחסית, ואנחנו מאוד מעמיקות בחומר. לפעמים אני מכינה שיעור ובסוף מתעכבים על עניין אחד ובקושי מתקדמים. הייתה פעם שבקושי הספקתי להתכונן, ממש קטע קטן, ולא ידעתי מה יהיה. באותו שיעור יצא שהתעכבנו על נקודה מתוך הקטע הקטן הזה, ולא היה צריך יותר…

זה אכן מלחיץ, וזה לא קל, גם מבחינת אחריות וגם כי תמיד יש רצון שהשיעור יצליח. חששות לא מגיעים רק לפני השיעור הראשון, גם אחרי הרבה שיעורים. מה שמחזק אותי, זו הידיעה שזו שליחות של הרבי.

חשוב לי לשקף את הקושי, את הלא–מובן מאליו. זה לא שהיה לי פה נס, ש'הנה התחלתי למסור שיעור, ואחרי הפעם הראשונה הכל נהיה קל'. ממש לא. כל פעם זה אתגר מחדש. ההשקעה היא גם בטווח הארוך, אבל היא משתלמת.

מנוחה: יש לי פחד קהל, אז בהחלט נרתעתי בהתחלה. הקושי העיקרי היה להתגבר על עצמי ולהחליט שאני לוקחת את האחריות על כל מה שהשיעור כולל.

לפעמים הבנות מתנדבות להשתתף בכיבוד, אבל זה לא קבוע. כך יוצא שיש הכנה לשיעור שהיא הרבה מעבר לשיחה עצמה. צריך גם לאתר שיחה שתהיה רלוונטית ומעניינת, וגם לדאוג למקום, לכיבוד, לפרסום וכו'.

אורלי: הקושי הגדול מבחינתי היה שבשביל למסור תניא, חשתי שצריך לחיות את התוכן, להיות אדם גדול שלומד המון תניא… ויודע… וחי את זה… אני הרי אשה קטנה, לא יודעת מספיק כדי ללמד. גם לא הקלטתי את השיעור הראשון, כי לא הרגשתי שזה מתאים. לא ידעתי איך יהיה השיעור.

אחר כך נשים ביקשו הקלטה, וזה בא מהנשים שכל כך צמאות לדעת וללמוד. כיוון שכך, את השיעורים הבאים התחלתי להקליט. עד היום חסרה לי אותה הקלטה של הקדמת ספר התניא…

המצבר של השיעור 

מה נותן לך את הכח להמשיך?

חיה מושקא: קודם כל, זה שיעור שאני מחכה לו כל השבוע; כולן מחכות לו. זה פשוט כיף לשבת ללמוד, להעמיק, להבין ולחיות. יש גם תשובות מדהימות מהרבי שפשוט נותנות לי כוח. גם אם יש מחשבות להפסיק, הרבי מעודד ונותן כוח.

אחד הדברים החשובים לשיעור מתמשך, זו שמירת הקביעות. ברגע שיש קביעות – שלומדים בכל מחיר, גם אם הגיעו רק שתיים או שלוש – הקביעות עצמה נותנת כוח להמשיך…

מנוחה: ההנאה והסיפוק שמגיעים בעקבות השיעור. עצם היציאה והישיבה עם חברות זה כבר מספיק, וכשמתלווה למפגש גם תוכן אמיתי ודיונים מעניינים אז כל שיעור גורר אחריו שיעור נוסף בשמחה.

ובפן האישי – להכין את השיחה וללמוד אותה לפני השיעור לפחות פעם אחת, ממלא אותי בהרבה מרץ וכוח.

אורלי: התגובות לשיעור מאוד חמות. נשים מודות על השיעור, מביעות עניין, מעריכות את האפשרות ללמוד כך את התניא מהטלפון או מהמחשב, וזה באמת כיף, מחזק ומחמם את הלב, אבל בעיקר מזכיר כל הזמן את התפקיד. כי אם קיבלתי כוח מלמעלה, יכולת ללמד, אז התפקיד שלי זה לנצל את הכוחות ולהעביר את הידע. להתאמץ כדי לתת את המירב לכל מי שרוצה ללמוד.

אני מוסרת את השיעורים מידי בוקר, בנוסף לשיעורים שבועיים. כל יום צריך להתכונן ליום הבא, תמיד השיעור צריך להיות מוכן בדיוק בשעה הנקובה (ויש לי את זה כהרגל – להיות תמיד מוכנה בזמן, משום שקיבלתי חינוך 'יקה'… אני לא אאחר לשיעור ובוודאי שלא אגיע לא מוכנה). גם פה המחויבות תופסת אותי ומאפשרת לי לבטא את מגוון היכולות והכשרונות שלי בתוך המסגרת שאני כל כך אוהבת – של לימוד תורה ותורת החסידות. כשאני מעריכה את ההזדמנות לבטא את היכולות שלי, מודעת לזכות והשליחות שבמסירת השיעורים ומקבלת, ברוך השם, משובים טובים על הלימוד – כל זה מחזק ונותן כוחות להמשיך ללא הפסקה.

אני ממליצה

איך את מתכוננת לשיעור? מה הדגש שאת שמה ואילו טיפים ביכולתך להעניק?

חיה מושקא: יש אצלי חוברות בשם 'ללמד תניא' של הרב הבר. זו סדרת חוברות מומלצת מאוד שעושה עבורי את רוב העבודה. יש בה שיעורים שבנויים מתחילה ועד הסוף, התוכן מאוד מותאם, כולל סיפורים, דיונים. מאוד מקל עליי ונותן כוח וכלים לכל מי שרוצה למסור שיעור. התוכן מותאם ועכשווי, שזה גם ממש כיף ומדבר לקהל מכל סוג שהוא.

יותר חשוב, זה תמיד לזכור שאני שליחה. אני עושה את המאמץ וההשתדלות, ומבקשת מהרבי שיעזור שבאמת השיעור יהיה כמו שצריך, ויתרום לשומעות (ולי). פעם אחת התכוננתי לשיעור, וזה לא היה מהשיעורים הראשונים… והייתי לא מרוכזת. קראתי את הטקסט כמה פעמים ועדיין לא הרגשתי מוכנה, תוך כדי אני חושבת לעצמי 'אני חייבת לזכור את מה שאני קוראת, חייבת להיות מוכנה לשיעור שמתחיל עוד מעט'.

השיעור מתחיל וכמובן שהלחץ לא עזר ושום דבר לא זורם, ממש כל משפט אני צריכה להקריא מתוך הסיכום הלא–מרוכז שהכנתי… בשלב מסויים הסתכלתי על התמונה של הרבי שהייתה מולי ופניתי אליו במחשבה – 'זה השיעור שלך, תעזור לי'. באותו רגע נשפך משהו על השולחן, או נפל, והייתה מין הסחת הדעת, ואחר כך פתאום הכל נהיה בסדר, השיעור זרם והיה מעולה…

ההכנה הכי חשובה לשיעור, זה לזכור שזה לא שלי, זו זכות שקיבלתי, אבל הכוח הוא לגמרי מהרבי.

בנוסף, קיבלתי כלים איך להתכונן ולבנות שיעור טוב גם בלי קשר לתניא. אני מסתכלת אל מבנה השיעור – הפתיחה, הסיפורים, נקודות לדיון עם הקהל – וזה נכון בכל נושא.

אחרי שהתחלתי למסור את שיעור התניא, ביקשו ממני פעם להחליף מישהי שלא הייתה יכולה למסור את השיעור הקבוע שלה בתחום אחר לגמרי. בהתחלה לא הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל לקחתי את הכלים שרכשתי וגיליתי שאני יכולה לקחת את זה על עצמי!

מנוחה: אני בוחרת משהו אקטואלי, קוראת את השיחה לפני, ומוודאת שהבנתי. אחר כך מאתרת נקודות שיכולות לייצר דיון, מוצאת סיפורים או פתגמים בהקשר, או לחילופין נושא חסידי שיכול להתאים לשיחה. הדגש שאני שמה הוא למצוא נקודה משותפת שתאחד בין כולם ולשיחה שלומדים, ולדבר ממש בגובה העיניים.

טיפים? לכתוב סיכום ולא להתבייש להשתמש בו, להגיד בכנות – 'זאת פעם ראשונה, אני מתרגשת'. או – 'אפילו שזאת לא פעם ראשונה, אני עדיין מתרגשת'… המשתתפות תקבלנה זאת בהבנה. השיתוף יוצר אפילו קירבה מסויימת, תורם לאווירה נינוחה. גם לזכור שאני בסדר, ואף אחד לא רואה את החששות שיש לי בפנים – זה גם עוזר וגם מאוד נכון. וכמובן – לזכור שאני פה בשליחות של הרבי ועשיתי את ההשתדלות שלי, אז הרבי כבר ייתן לי את הכוח להשתמש במילים המדויקות ולעשות את המירב.

אורלי: "אני יושבת בשבת כמה שעות כדי ללמוד את התניא שאני הולכת למסור, וביום ראשון שוב עוברת על החומר, ומוסיפה סיפורים ודוגמאות… והכי חשוב – בכל שיעור אני מוצאת את הנקודה שמדברת אליי, ואיתה אני הולכת לכל אורך השיעור. כך השיעור נעשה עכשווי ורלוונטי, ובעיקר מחובר לחיים פרקטית. הכנת שיעור תניא דורשת ממני הרבה יותר מאמץ מכל ספר או נושא אחר בחסידות. מבחינתי, אני לא יכולה לקחת שיעור מוכן וללמד, זה חייב להיות 'שלי', לכן ההכנה תמיד תיקח הרבה זמן ומאמץ".

כשלמרצה יש שיעורי בית

מה את עושה עם שאלות מאתגרות העולות בשיעור?

חיה מושקא: בדרך כלל, אני פונה איתן לבעלי, לאבי או לאחים שלי…

מנוחה: כשאני יודעת את התשובה, אני מציעה אותה למי ששאלה, משתדלת מאוד לא לקבוע עובדה כי אני לא יודעת מאיזה מקום השאלה מגיעה. אם אני לא יודעת, אני אומרת זאת בפירוש, נותנת שיעורי בית לשיעור הבא,  וגם בעצמי בודקת את התשובה בבית ומשתפת בה בשיעור הבא.

אורלי: חששתי מאוד משאלות, כי למדתי את התניא תוך כדי שלימדתי. לא הייתי יכולה לשמוע שאלה על פרק שעוד לא למדתי אותו. אבל למדתי להגיד שאברר, שאבדוק. ובאמת נשים לא כל כך שואלות שאלות בשיעור, אז בגדול זה היה בסדר.

לסיום, חוויה מיוחדת נוספת שתרצי לשתף בה?

חיה מושקא: במשך הזמן היו כמה פעמים שחשבתי להפסיק – אולי לא צריך, ובדיוק נפתח עוד שיעור, אז אולי אנחנו צריכות לסגור את השיעור שלנו, ובסיום כל שיעור אנחנו כותבות לרבי וכל פעם מקבלות תשובות מדהימות, שלא מאפשרות לנו לחשוב על להפסיק, הרבי ממש מראה לנו בכל פעם כמה השיעור הזה באמת חשוב.

באחד השיעורים האחרונים קיבלנו תשובה מדהימה מהרבי, שכל כולה העצמה. וכך הרבי כותב לאשה: (כרך ח' עמ' רמ"ג, תרגום חופשי)

"..שבנוסף לזה שכל איש ואשה מישראל הם שלוחים של הקדוש ברוך הוא להוסיף אור בסביבתם, הרי על אחת כמה וכמה אלו שזכו שתהיה להם השפעה מיוחדת, ואחרים לומדים ממעשיהם והתנהגותם, שמעבר לזכות להשפיע, נותן להם השם יתברך גם כוחות מיוחדים, יכולות להצליח בשליחותם, השליחות ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא…

"הרי ככל שמשתדלים יותר ומקדימים במילוי השליחות שלו. כך גם השי"ת נותן לו את השכר מוקדם יותר…

"תקוותי ששיחתנו כשלעצמה מספיקה. עם זאת הנני כותב גם שורות אלו, כדי להקל את הנסיון ואת הקשיים שנדמים לה, ובתוספת ברכה, שתצליחי להגשים כמה שיותר מוקדם את כל מה שדובר אודותו בהיותה כאן… והנני מצפה לשמוע ממנה בשורות טובות בכל זה'.

הרגשנו שזה ממש נועד כדי 'לגזור ולשמור' – מכתב תשובה לכל מה שמונע ומעכב אותנו מלממש את השליחות.

אורלי: כשסיימתי את הסבב הראשון של התניא, אחרי שנתיים – באותו שבוע של השיעור על הפרק האחרון בליקוטי אמרים, טסתי לרבי לכינוס השלוחות. שם גם ביקשו ממני לדבר על מסירת שיעורי תניא עם השליחות דוברות עברית. עבורי זו הייתה חוויה שמרגשת אותי עד היום. הרגשתי שהרבי מעריך את המאמץ שהשקעתי ונותן לי לראות כמה זה משמעותי.

דבר נוסף מאוד מיוחד שהרגשתי הוא, שחל שינוי בי עצמי. כשהגעתי לאחרונה להתוועד בקרית מלאכי, אחת הנשים אמרה לי שממש שומעים שחל בי שינוי ושיש לי עוצמות אחרות… ובאמת, אני חשה שזה בא מכל התהליך של מסירת שיעורים, אבל בעיקר אני מייחסת זאת ללימוד התניא. כי תניא – אותיות 'איתן'. זה מחבר את האדם לכוחות שלו, ונותן את העוצמה לפרוץ קדימה עם ביטחון ביכולות, זה בעצם משנה את כל האמירה כלפי העולם.

המשפיעה שלי אמרה לי לפני שהתחלתי למסור שיעורים בעצמי – "כשאשה מוסרת שיעורים זו לא רק שליחות, זו מתנה. זו מתנה לאשה, מתנה לבעלה ומתנה לילדים". כמובן שזה צריך להיות בכלים ובצורה וקצב המותאמים לבית, אבל הערך המוסף תמיד משתלם.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

ערב חג השבועות שמח

אחד העניינים המרתקים בחג השבועות הוא ללא ספק סיפורה של רות המואביה כפי שנתגולל בארוכה במגילה מיוחדת שהוקדשה לה.

רות המואביה הנו סיפור מיוחד וייקר ערך על אשה מואביה שבחרה להידבק בחמותה בקנאות ובמסירות אין כץ, לאחר שאיבדה את בעלה, ולהמשיך את זרעו של בועז המיוחס לדוד מלך ישראל שמננו יצא מלך המשיח.

תכונות נפשה הייחודיות של רות המואביה יש בהן בכדי להניח את הדעת ולהבין את אחת השאלות המסקרנות העולות מסיפור זה. ייחוסה של רות הנו היותה בת למלכות מואב, לצד זאת עומדת לה הזכות העצומה וממנה כונן זרעו של דוד מלך ישראל.

במה זכתה רות המואביה שממנה יצא זרעו של מי שעתיד לגאול את עם ישראל?

לשם כך נקדים את הסברו של הרבי מליובאוויטש להבדל בין מלכותו של שאול המלך שנתקיימה רק לדורו, לבין מלכותו של דוד שנתקנה לדורות כאמור ממנו יצא מלך המשיח.

בתלמוד הבבלי במסכת יומא דף כ"ב, ע"ב (וברש"י על אתר) נאמר כך: "בן שנה שאול במלכו כבן שנה, שלא טעם טעם חטא", ואעפ"כ, לא נמשכה מלכות בית שאול מעבר לדור אחד, מפני שלא היה בו שום דופי. כלומר: דופי מצד הייחוס המשפחתי לעומתו דוד המלך, שהנו נין ונכד לרות המואביה הנו זרע למשפחת גרים.

מניין לומדים זאת אומר התלמוד (שם): "זהו שאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחתי) תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך".

אבל הנחת יסוד זו תמוהה איך אפשר לומר בנוגע לדוד המלך "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך", לפי שיש בו "דופי משפחה", ש"מרות המואביה בא". (א) וכי משום ש"מרות המואביה בא", יש בו דופי חלילה? (ב) הרי יש איסור לומר לבעל תשובה או לגר "זכור מעשיך הראשונים"? כך, שאסור להזכיר זאת אפילו לרות עצמה, ועאכו"כ בנוגע לדוד המלך, שרק בא מרות המואביה, אבל הוא עצמו מה חטאו?

מסביר הרבי מליובאוויטש: אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי , מ"מ, לידתו היא באופן שנשאר רושם ממעמדו ומצבו הקודם, כדברי הגמרא  "שסורו רע", ולכן צריכה להיות אצלו זהירות גדולה יותר, כמו בעל-תשובה שצריך להיות כל ימיו בזהירות יתרה שמא ישוב לסורו.

ועפ"ז מובן מה שבנוגע לדוד "אומרין לו חזור לאחוריך", לפי שיש בו דופי, ש"מרות המואביה בא" – שאין הכוונה להזכיר לו מעשיו הראשונים חלילה, אלא זוהי הוראה בנוגע לעבודתו בפועל, שצריך להתנהג כמו בעל-תשובה שזקוק לזהירות יתירה, משא"כ שאול שהורתו ולידתו בקדושה הוא במדריגת צדיק, לא היה זקוק לזהירות יתירה כל כך.

ממשיך הרבי להסביר בעומק את משמעות הביטוי במאמר חז"ל זה ואומר:  זה ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו", הוא תנאי בסיסי ועקרוני בעניין כינונה של המלכות, ולכן "לא נמשכה והתקיימה מלכות בית שאול ונגדעה, מפני שלא היה בו שום דופי".

אע"פ ששאול מצד עצמו היה בדרגא נעלית, ועד שיש דעה שדווקא שאול הוא "ראשון למלכים" (ולא דוד), בכל זאת, "לא נמשכה מלכות בית שאול וכמאמר רבותינו ז"ל: "שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן", כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לשאת טרחם ומשאם, כפי שהתנהג משה עם בני ישראל שהיו טרחנין לכן יש צורך שתהיה לו שייכות ונגיעה עם מעמדו ומצבו של הציבור.             מנהיג צריך לילך כנגד רוחם של בני עמו, כלומר: שהמפגש אתם יהיה בגובה העיניים, שאז יכול להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו מתנשא ולמעלה מהם.                                                                   וזהו הטעם ש-"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו" – כי לולי זאת, אין לו שייכות עם הציבור כולו.

כלומר: 'קופה של שרצים' איננה  עניין של חיסרון חלילה אצל המנהיג, זהו ביטוי למצב נפשי ורגשי של שייכות האדם לעברו. לשרשים עליהם נבנתה זהותו ומהותו של האדם והעם אליו הוא משתייך.

אדם שאין לו שייכות לשרשיו מהם צמח עמו ואינו חש שייכות נפשית ורגשית אליהם, אינו יכול ואינו ראוי להיות מנהיג!

מוסיף הרבי פרט חשוב נוסף במאמר חז"ל זה  ומפנה את תשומת לבנו אליו לדייק בלשונו: התנאי למנהיגות הוא ש-"קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו" דווקא – כי, אם ה"קופה של שרצים" היא לפניו, בפנימיותו כלומר: הנהגה המופנמת בהליכותיו ובמידותיו, אזי אינו יכול להיות "פרנס על הציבור", שהרי צריך לתקן את עצמו תחילה ולשוב בתשובה לפני שיטול את שרביט המנהיגות.

מאמר חז"ל זה מדגיש ומתייחס בעיקר למצב שגם לאחרי ששב בתשובה, צריך להביט לאחוריו ("חזור לאחוריך") ולראות את ה-"קופה של שרצים" שהיתה אצלו בעבר, שעי"ז יוכל להשפיע ולפעול על כל הציבור, גם על אלו שנמצאים עדיין במעמד ומצב ירוד .

ובמילים אחרות: מנהיג חייב להיות כזה שהתעסקות עם הציבור מגיעה ממקום בו הוא לא חש זר עם כל נושא אתו הוא בא במגע.                                                                                                    

יתרה מזו: חייבת להיות לו שייכות לנושא אתו הוא בא במגע ולא, לא מדובר על שייכות התנסותית כזו שגם הוא הגיע מרקע מפוקפק והתנסה בכל מיני התנסויות שליליות בחייו, ההתייחסות לנושא השייכות פונה בעיקר אל ההיבט הרגשי נפשי.                                                                                                      

מנהיג חייב להרגיש ולחוש את האנשים עליהם הוא מופקד.

'לפתע באמצע החיים גיליתי שיש לי אבא'!

בשנות העשרה המאוחרות שלי נקלעתי לדילמה רצינית. תכף אני מסיימת את לימודי התיכון ועדיין לא ידעתי לאן אני ממשיכה מכאן. הרגשתי קרועה בין הרצון שלי להתקדם ביהדות, לבין הציפייה שלי מעצמי לקריירה אקדמית מכובדת.

את חסידות חב"ד הכרתי דרך 'ספר הזכרונות' של רבי יוסף יצחק, האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. התיאור החי והספרותי של תולדות החסידות שהספר מציג שבה את ליבי. קסם לי הרעיון שלימוד התורה לעומק והשכלה בפילוסופיה של החסידות משתלבים עם החיבור לטבע. מאז התחלתי לחוש קשר אישי עמוק לדרכה של חסידות חב"ד.

וכך מצאתי את עצמי יושבת לכתוב את מכתבי הראשון לרבי מליובאוויטש.

מכתב התשובה מהרבי לא איחר לבוא, והתשובה עצמה די הפתיעה אותי. אני ציפיתי שהרבי יאמר לי לא ללכת לאוניברסיטה, כשלמעשה הרבי יעץ לי לדחות את הלימודים באוניברסיטה לשנה-שנתיים, שבהם אתמקד בלימוד יהדות, ואז, כשאבוא עם רקע דתי ותורני יותר חזק, אדע לקחת את הלימודים האקדמיים בפרופורציה הנכונה.

קיבלתי את עצתו של הרבי ואחרי סיום התיכון התחלתי ללמוד ב'סמינר למורות – בית יעקב' בוויליאמסבורג שבניו-יורק. מכללה לחינוך הנחשבת ביותר באותה תקופה עבור בנות יהודיות.

כל יום אחרי הלימודים הייתי הולכת לעבוד כמטפלת ילדים במשרה חלקית בביתו של רב ומחנך ידוע. מסתבר שמבלי שהתכוונתי משכתי את תשומת ליבם של זוג מבוגר שהתגורר בסמוך לביתו של הרב. בני הזוג פנו אלי ואמרו לי שהבחינו באהבת התורה שלי והם מציעים לי לטוס לישראל על חשבונם בשביל להיפגש עם בחור צעיר שעומד בראש בית מדרש לקבלה. הם האמינו שיש סיכוי ממש טוב שתצא חתונה מהשידוך הזה.

לא היה לי עם מי להתייעץ. מצד אחד, ההצעה נשמעה לי מאוד מפתה ולא רציתי לדחות אותה על הסף, מצד שני בני הזוג האלה הרי לא באמת הכירו אותי והם לא אמורים לדעת מה אני מחפשת בבן זוגי לחיים. למה שהם יצליחו למצוא עבורי את הנפש התאומה שלי?

הייתי בודדה ואובדת עצות. חשתי צורך עז לנסוע למרכז חב"ד, לבית המדרש של הרבי.

כשהגעתי לשם, ל-770 ברחוב "איסטערן פארקווי", הייתי כה מוצפת רגשות שפשוט התיישבתי מחוץ לבניין ובכיתי.

יהודי מבוגר אחד עם זקן מדובלל שראה אותי מתייפחת ניגש אלי ושאל אותי מה לא בסדר אצלי. הסברתי לו שלפני כמה שנים כתבתי כמה מכתבים לרבי והפעם אני ממש רוצה לדבר אתו. הוא אמר לי "חכי כאן רגע" ונכנס לתוך הבניין.

מאוחר יותר נודע לי שזה מזכירו האישי הבכיר של הרבי, הרב חיים מרדכי חדקוב. כעבור זמן מה הוא חזר והודיע לי שנקבעה לי למחר פגישה עם הרבי. לא ידעתי אז שזה חורג מכל הנהלים של הגשת בקשה לפגישה אישית עם הרבי ושבדרך כלל הפגישות האלה נקבעות כמה חודשים מראש.

למחרת, אחרי לילה ללא שינה, הגיע תורי להיכנס למשרדו של הרבי. הברכיים שלי הרגישו כמו ג'לי מרוב התרגשות והייתי צריכה להיתמך בשולחן כדי לא ליפול, אבל כשהבטתי לתוך עיניו הרגועות והצלולות של הרבי הצלחתי להירגע מעט.

ניסיתי להסביר את המצב שלי בצורה הכי מתומצתת שיכולתי. הרבי ענה לי קצר ולעניין: "הוא (כלומר הבחור שהציעו לי) נמצא שם (בישראל) ואת נמצאת כאן. אתם שונים מאוד זה מזו", ואז הוא הוסיף ביידיש (ועד היום אין לי מושג מניין ידע הרבי שאני מבינה יידיש): "הסירי את ההצעה הזו מסדר היום שלך".

יצאתי מהחדר עם תחושת הקלה ושלווה מיוחדת. לא רק בגלל שקיבלתי תשובה כל כך ברורה ממישהו שהאמנתי בו וסמכתי עליו, אלא גם בגלל שלראשונה ידעתי שאני לא לבד בעולם. מצאתי לי מדריך ומורה דרך לחיים.

לא הרבה זמן אחר כך מישהו אחר הציע לי שידוך עם איש עסקים צעיר. נפגשתי אתו כמה פעמים אבל לא הייתי בטוחה אם זה באמת מי שאני מחפשת.

הפעם נכנסתי למשרד המזכירות של הרבי וביקשתי לקבוע פגישה עם הרבי. התור שלי נקבע לעוד שבוע. כמובן, גם הפעם זה היה יוצא דופן לעומת זמני ההמתנה המקובלים.

בפעם הזו הרבי שאל אותי שאלה שבכלל לא התייחסתי אליה: "האם את אוהבת את האיש הזה?"

זו שאלה מאוד פשוטה, אבל מנוקדת מבטי מאוד לא ציפיתי לשמוע את הרבי שואל אותה. היססתי רגע לפני שעניתי "יש לי אהבת ישראל כלפיו".

הרבי חייך מאוזן לאוזן, מין חיוך סודי כזה שמראים רק לבן משפחה קרוב, ואז הוא אמר לי, שוב ביידיש: "כלפי בעל צריכה להיות יותר מאשר סתם אהבת ישראל".

מאותו רגע ידעתי שזכיתי לא רק במדריך ומורה, אלא גם בחבר אוהב ותומך. מישהו שישמש עבורי דמות אב. התייתמתי מאבי כשהייתי בת עשר ולא באמת הכרתי אותו. כששוחחתי עם הרבי חשתי לראשונה מהי אהבה, תמיכה ודאגה של אבא.

יצא לי לשמוע גם מאחרים סיפורים דומים למה שאני חוויתי באופן אישי עם הרבי. כשדיברת עם הרבי ביחידות הרגשת כאילו אתה האדם היחיד בעולם שלו. למרות שהרבי היה כל כך מרומם ורוחני (וזאת עובדה שלקח לי זמן לקלוט) הוא היה מסוגל להעניק תשומת לב מלאה לכל מי שביקר אצלו. להקשיב לכל אדם באמת ולהזדהות בכנות עם הרגשות שלו. הייתי אומרת שהוא הקשיב לי אפילו יותר ממה שאני הקשבתי לעצמי.

מאז, היו לי עוד הרבה פגישות עם הרבי ששינו את חיי. הידיעה שאלפי אנשים מכל העולם חוו גם הם חוויות דומות לשלי מעולם לא גרעה מהתחושה שלי שהייתי יקרה בשביל הרבי כמו בת יחידה.

השנה מלאו לי שישים וחמש שנים ואני עדיין מתקשה להאמין שהאדם שהיה בשבילי הדבר הכי קרוב לאבא, היה גם, לדעת רבים, הרב הקדוש והמשפיע ביותר בדורנו (באדיבות אתר בית חב"ד).

רות המואביה הנה הסמל ללמדנו 'שעם ללא עבר אין לו עתיד'!

על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י"א): ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי  של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.

משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.

הרעיון מבואר גם באריכות ובעומק במאמר אדמו"ר השישי לשושלת חב"ד לדורתיהם רבי יוסף יצחק שניאורסון משנת תרצ"ה המבוסס על הפסוק בקהלת" "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים" (פרק י' פס' ד').

מסביר (שם) אדמו"ר הריי"צ שכאשר מזדמן ליהודי תפקיד המושל, אז מקומך אל תנח.           כלומר: כאשר האדם רוצה להצליח בתפקיד המושל, אזי לא יעזוב, לא יניח ולא ישכח את ענוותנותו בשל התפקיד החדש אליו נכנס, להיפך כאשר יזכור את מידת ענוותנותו גם בהיותו מושל אזי מובטח לו שיתקיים בו המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים", הוא יזכה לרפא את תחלואי וחטאי האנשים איתם הוא בא במגע ועליהם הוא מושל.

ומביא שם אדמו"ר הריי"צ דוגמא משני מנהיגים בעם ישראל, האחד זכריה בן יהוידע שהתנשא על העם בשל ייחוסו, מעמדו ותפקידו והוכיח אותם קשות, מה שגרם לכך שהעם מרדו בו ורגמו אותו באבן. השני לעומתו יחיזיאל בן זכריה דיבר אל העם בגובה העיניים, היה שותף מלא והכיר בסבלם, הביע עמדת אמפתית, גילה חמלה והכלה אנושית למצב העם, מה שהוליד את הערכתם הרבה אליו ואת הכרתם בו כמנהיג המוערך והנערץ.

זו אם כן היא משמעותו של הביטוי במאמר חז"ל "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". בכדי לחוש את העם ולתת מענה אמיתי ופנימי לצרכיהם של בני עמו על המנהיג להיות בעמדה נפשית ורגשית של שייכות לעם ולהליכותיו, ובעמדה בה המפגש עם העם הנו בגובה העיניים.

 עמדה זו מתאפשרת כאשר המנהיג חווה את העם בחושיו הפנימיים והעמוקים ביותר בעיניו-ובלבו, הוא חש את מצבו של הזולת מעמדה וממרחב בו הוא מתמודד עם ה'כאן ועכשיו' שלו. נקודת מבט זו מספרת ומגלה לו שמצבו בהווה של הזולת הנו חלק מעברו שלו המנהיג הדגול.

כלומר: מייחוסו המשפחתי, הוא מביט אחורה אל עבר עברו הרחוק והקרוב ורואה את אותן התמודדויות מנקודת מבטו של הזולת הניצב לפניו כאן ועכשיו מעמדה נפשית רגשית אמפתית וחמלה אנושית. הוא חובר לעברו כדי לחבור להווה של הזולת.

עברו של המנהיג לא מתייחס כאמור רק למצבי סבל אישיים או להתמודדויות שליליות שהוא עצמו  עבר או חווה. אלא עברו הנו גם ובעיקר השייכות הקיומית לעם אליו הוא משתייך, לעם אותו הוא דורש להנהיג, לעם אותו הוא רוצה לייצג.

שייכות לזהות ובניית הזהות של עם המושתת על כאב וסבל קיומי עד עת זכה להיקרא עם ישראל! התבוננות על העבר מאפשרת ומכשירה את הקרקע הפורייה עבור מנהיג.                                    'עם ללא עבר אין לו עתיד'- אמר המצביא הגדול נפוליאון שרצה לכבוש את העולם כולו.

זהו הסוד הגדול העומד מאחורי סיפורה של רות המואביה. יכולת ההידבקות בחמותה והמסירות אליה בוטאו במילים הכל כך משמעותיות הללו: "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ  כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.   בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. 

"עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי"- מבטאים יותר מכל את השייכות הרגשית והנפשית אותה חשה רות לנעמי ולעם ישראל. העבר שלה הוא זה שהצעיד אותה להידבק בנעמי ובעמה, ההבנה שהגורל הנו משותף לשנינו, המטען והמסע משותף לשנינו כי לשנינו 'קופה של שרצים' כלומר: הסבל הקיומי אותו חווינו שתינו ואתו התמודדנו שתינו, הוא זה שקשר את גורלנו יחד ואת הקשר העצמי המחבר בינינו. התמודדות עם ההוויה הקיומית ועם כל מה שמזמן לנו היקום הנו הסיפור שלנו בני האדם כאן בעולם.

נקודת המוצא של הקשר נשענת על השייכות הרגשית אותה חווים בני האדם האחד כלפי השני. כאשר נמצאת עמדה נפשית ורגשית לנטל במסע משותף לטוב ולמוטב הקשר הנו עצמי לעד.

העם היהודי נולד בחג השבועות חג מתן תורה, היום בו כרתנו ברית עם בורא עולם והתחייבנו האחד לשני ונשבענו לחלוק ולהיות שותפים למסע המשותף לנו הן לטוב והן למוטב לעד ולנצח נצחים.

אז רק רציתי לומר לך אבא יקר: באשר תלך נלך, ובאשר תלין נלין, אנו עמך ואתה אלוקינו…

חג שבועות ומתן תורה שמח, שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות

המאמר נכתב לעילוי נשמת רחל בת זהבה

למצגת

"זה היה קצת הלם. מושקא שלי התחילה כיתה י"ב ולי היה ברור שהנה אוטוטו יש לי ילדה בסמינר. מרגש! פתאום הגיע החורף והתברר לי שיש כל כך הרבה מסגרות חב"דיות היום. 'יום פתוח' פה ו'יום פתוח' שם; כל כך הרבה מגמות ומסלולים…

האמת, אני עוד מבולבלת. מצד אחד יש בזה טוב. כל אחת יכולה למצוא היום מה שמתאים לה בלי לצאת מהחממה החב"דית. מצד שני – לא יודעת, יש בכל זאת את סמינר-האֵם, 'בית רבקה' המיתולוגי, קצת קשה לשנות…

(אמא של מושקא, מסיימת י"ב)

ה'אמא' של המכללות

כשבאים לסקור את הסמינרים החב"דיים, אי אפשר שלא לפתוח בסמינר הראשון, הוותיק והמוביל – מכללת "בית רבקה".

סמינר זה נוסד בשנת תשי"ז בהוראתו של הרבי מה"מ, ועבר גלגולים רבים עד שהגיע למה שהוא היום, קמפוס גדול, על כרי דשא מוריקים. 'בית רבקה' החלה כמדרשה למורות,  התקדמה ל'סמינר דו שנתי', והיום היא מכללה להכשרת עובדי הוראה המוסמכת להעניק דירוג שכר שווה ערך לתואר ראשון ושני.

בעשור האחרון, לימודי התואר השתדרגו, ובנות השנה הרביעית לומדות במסגרת משותפת עם מכללת "שאנן", שם הן מקבלות תואר אקדמי לצד תעודת ההוראה.

ב'בית רבקה' ובשלוחותיה בירושלים ובצפת, לומדות מעל אלף חמש מאות תלמידות, כן ירבו.

מכללת "בית רבקה" היא מעצמה של שליחות. במשך 65 שנות קיומה הכשירה אלפי שליחות של הרבי לשדה החינוך. אלה עוסקות בחינוך בארץ ובעולם מתוך תחושת שליחות עמוקה. במשך עשרות שנים היה 'בית רבקה' מוסד ההמשך החב"די היחיד לנערה שמסיימת י"ב. ככזה, לא רק העניקה השכלה, אלא גם יצרה הווי של פעילויות, התוועדויות וחינוך ערכי חסידי, והובילה אלפי בוגרות להקמת בתים חסידיים.

הרבי ליווה את "בית רבקה" במשך השנים במאות מכתבים שלא מותירים מקום לספק בקשר לרצונו הקדוש, שכל בוגרת תמשיך את לימודיה בכרם חב"ד.

כך למשל, נערה כתבה לרבי כי המשיכה את לימודיה במקום אחר, מפני שלדעתה הרמה ב"בית רבקה" לא מספיקה. הרבי השיב לה (מכתב מיום ג' באלול תשכ"א):

"במענה למכתבה, בו כותבת .. גם אודות מקום לימודה – שאינו בכפר חב"ד מפני שלדעתה מוסד החינוך אשר בכפר חב"ד אינו באותה רמה. ומובנת הפליאה והתמיה. ובפרט ביודעי ביתה, בית חסידותי וחינוכה מסוג זה, שעל פי זה צריך להיות ברור בדעתה ובהחלט, שהרמה הכי גדולה היא זו – מה שהמוסד [הוא] מיסודו ובהנהלתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל. בודאי שלא הידיעה עיקר, כי אם התוצאות – שתהיינה מתאימות לתפקיד האדם בעולמו…

"יהי רצון מהשם יתברך, שיעמידה על האמת, שראשית חכמה – יראת ה', להתחנך במסגרת חסידותית, בד' אמות של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שבודאי על ידי זה יוסיף בהתעוררות רחמים רבים גם בהנוגע לשאר עניניה…"

וכאשר אחת האמהות התלוננה על בעיות שקיימות ב"בית רבקה", השיב הרבי (באגרת מט"ז בחשוון תשי"ט):

"מה שהנך כותבת בנוגע לבתך הגדולה תחי' הלומדת בסמינר, וסבורה שישנם שם עניינים רבים הטעונים שיפור וכו'.

"מובן מאליו, שהעצה לכך, היא לא ללכת מן הסמינר למקום אחר, אלא לראות לשפר את הטעון שיפור. ובפרט שהסמינר נמצא הרי בכפר חב"ד, שרובם ככולם הם חסידים, יראים ושלמים, שאז צריך השיפור לדרוש מעט מאמצים, בטרם הדרך שעליה את כותבת. ובפרט שזה – ויהיה – לזכות הרבים, שאז הרי ישנה תוספת בברכה וההצלחה מהשם–יתברך".

וכאשר היו כאלה שהתלוננו על שכר הלימוד שהנו גבוה מידי, הרבי השיב ('אגרות קודש' כרך טו, עמ' שנח):

"במענה על מכתבה מכ"א מנחם אב, בו כותבת על לימודיה עד עתה בסמינר בית רבקה אשר בכפר חב"ד, ואשר רצונה חזק להמשיך בלימוד, אלא שדורשים מהוריה שכר לימוד, שבמצבם עתה אין בכוחם לקחת על עצמם התחייבות זו.

"והנה, פשוט שעליה להמשיך בלימוד בבית ספר בית רבקה, ובפרט שראתה הצלחה בזה, ולהשפיע גם על חברותיה בכיוון האמור.

"ובמה שכתבה אודות השכר לימוד וכו', בטח ידברו הוריה שיחיו עוד הפעם עם הנהלת בית ספר בית רבקה. שגם מצדם מעוניינים הם להקל העול מהורי התלמידות, אלא שצריך להיות אפשר. שהרי הסמינר צריך לשלם להמורות וכו'".

הדור של היום, רוצה אחרת ומודע יותר

"כשהגעתי לכיתה א', היה ברור מאוד לאן אני הולכת – לבית ספר חב"ד כמובן. גם כשסיימתי את כיתה ח', היה רק בית ספר על יסודי אחד בעיר, וכל מי שלא רצתה פנימיה, הלכה לשם. כמעט כיתה שלמה יחד.

"פתאום עכשיו כבר לא ברור מי הולכת לאן. יש הרבה אופציות. זה נחמד מצד אחד, ונותן לך ים של אפשרויות שלא היו פעם; אבל גם מלחיץ. פעם ראשונה שאני צריכה להחליט לבד בדבר כל כך מהותי!"

(מושקא, מסיימת י"ב)

בשנים האחרונות פשטה מגמה חדשה; בערים שונות הוקמו סמינרים חב"דיים חדשים ומכללות ברוח חסידית עד כי אפשר לומר "ומלאה הארץ סמינרים ומכללות"… לפני בת חב"דית נפתחו אפשרויות חדשות רבות כדי ללמוד מה שליבה חפץ, תוך הישארות במסגרת מתאימה –  מסיעוד ועד אדריכלות, מכשור רפואי, ועוד.

פנינו אפוא למנהלות הסמינרים החדשים, כדי לשמוע מקרוב על המוסד שהן עומדות בראשו, ולנסות להבין מקרוב את היקף התופעה ועומקה.

ראשונה פנינו לגב' אסתי בן מעש, מנהלת מכללת חב"ד בנתניה.

מדוע לדעתך נפתחו בשנים האחרונות עוד ועוד סמינרים?

ישנן שתי סיבות עיקריות – הסיבה המעשית, והסיבה הפנימית.

מעשית, קהילות חב"ד ברחבי הארץ גדלו והתרחבו, והן הבינו שצריך לתת מענה נוסף לבוגרות התיכונים, מלבד מגמת הוראה. אפשר היה לראות את החֶסֶר אצל זוגות שנישאו בלי אופק תעסוקתי, למרות שנים של לימודים והשקעה, כתוצאה מהעובדה שלא הייתה מסגרת שתאמה להן. היו גם בנות שהמשיכו בלית ברירה במסגרת הקיימת, כי לא הייתה אחרת, אך הן לא מצאו את עצמן.

בפן הפנימי – אנחנו דור של גאולה. בזמן הזה כל אחד שואף למלא את השליחות שלו בצורה מאוד ברורה ומתאימה לו. בדור הצעיר מבינים שאנחנו פה כדי לעשות משהו משמעותי. הדור של היום הרבה יותר חושב, הרבה יותר מנהיגותי, הרבה יותר מחובר לעצמו. הצטברות של כל הסיבות יחד –  הצורך באפשרויות נוספות, העובדה שלא כולן מתאימות לתחום אחד, יחד עם הסגנון המיוחד של הדור שלנו, הובילו למסקנה כוללת שיש לפתוח מסגרות נוספות.

מה החידוש בסמינר שלכן? על איזה צורך הוא עונה?

למרות שבשנים האחרונות קמו כמה מסגרות, הרגשנו שקיים וואקום מאוד גדול; אין די מענה חסידי ברמה גבוהה לבנות שלא מתאימות ולא מרגישות את השליחות שלהן בשטח החינוך וההוראה. אני מתנסחת בעדינות, כי כולנו יודעות את דעתו של הרבי על החינוך וחשיבות ההתעסקות בחינוך – אך ביחד עם זה יש כמה מכתבים מהרבי על ניצול הכישורים ועבודת ה' מתוך שמחה. תלמידה שלא עושה מה שהיא אוהבת, ולא עושה מה שהיא מוכשרת ומצליחה בו למרות שיש לה כישורים אחרים, זה מצער. לא ייתכן שנערה שהולכת להקים את ביתה, תהיה בעיסוק עם תחום שהיא לא מחוברת אליו.

אצלנו במכללה מלמדים את "כללי החינוך וההדרכה", כי בסופו של דבר גם מי שלא לומדת הוראה, צריכה לחנך את הילדים שלה בע"ה, ועליה לדעת מה ההשקפה של רבותינו נשיאינו לגבי חינוך הילדים. לא תמיד היא תהיה מחוברת לעשות את זה מול כיתה שלמה, או לדאוג למשמעת ולעמוד בלחצים של נשות חינוך, אבל היא בהחלט תחנך בביתה הפרטי.

חשוב לנו שתהיה מסגרת חסידית, אותנטית, ומאוד ‘לכתחילה׳ עבור בנות שיש להן כישורים בתחומים אחרים והן רוצות לנצל אותם בצורה הטובה ביותר.

השנים האלו הן השנים הכי משמעותיות בחיים של הבנות. בסופו של דבר, עבור נערה שמסיימת י"ב, זו הפעם הראשונה שהיא עומדת לפני בחירה משמעותית, ולהחלטה הזו יש משמעות מאוד גורלית, כי היא תקבע האם היא תבנה קומה נוספת על כל מה שהיא קיבלה כל השנים, או שחלילה היא עלולה לאבד הכל.

את המכללה בנתניה מלווה וועדת רבנים שמכוונים ונותנים תשובות לשאלות מאוד מהותיות. מלווים אותנו הרב חיטריק מצפת, הרב דיסקין מקרית אתא, והרב צבי וילהלם – שליח בצפון נתניה שהוא גם רב המכללה.

מה ההבדל בין הבנות של ימינו לאלו בעבר?

אנחנו יצאנו ללימודים בלי יותר מדי שאלות, לאן שהלכו כולן. הדור של היום הוא דור של גאולה ושל מנהיגות. דור של בנות שמחוברות יותר לעצמן ולכוחות הפנימיים שלהן. פתאום אנחנו נדרשות לשלוח את הילדות שלנו וללוות אותן בבחירה שלהן. ובמילים פשוטות: לשחרר.

אני פוגשת לא מעט אימהות שמספרות כיצד הן היו מקובעות באופן בו חשבו על מסגרת–המשך עבור הבנות שלהן, וזה מצער, כי הן איבדו זמן יקר וסיימו כמה שנות לימוד, ובסוף שילמו הכל מחדש והלכו ללמוד מה שבאמת מתאים לבנותיהן כשהן כבר מטופלות בקטנים.

אמהות צריכות להבין, שכדי שהבת תתפרנס בכבוד ותעבוד את ה' בשמחה, עליהן לשלוח את הבת למקום שמתאים לה.

איפה משיח נכנס אצלכן בלו"ז?

מעבר לעובדה שבמעגל השנה החסידי אנחנו סובבים סביב נושאים משמעותיים מעולמה של תורת החסידות ובאמת מעמיקים, כל סדר היום הוא "להביא לימות המשיח". זה חדור בעשייה שלנו במכללה. כל בית יהודי זה גאולה, כל נערה שמממשת כישורים – זו גאולה; כל נערה שמנצלת את הכוחות שלה – זו גאולה. אנחנו פה כדי להביא את המשיח, וזה לגמרי קיים.

תוכלי לספר סיפור או לשתף במשהו מעניין או פיקנטי? 

לפעמים אני שואלת בנות מה הביא אותן ללמוד את מה שהן לומדות. כי כשיש סיבה חזקה, יש חיבור אמיתי. אחת הבנות במסלול סיעוד סיפרה לי, שבקטנותה היתה מאושפזת פעמים רבות ותמיד הביטה בצוות בהערצה. כשגדלה, החליטה גם היא ללמוד סיעוד וללוות מאושפזים ובני משפחותיהם.

זכות וחובה להשתמש במתנות ובכישורים שהקב"ה נתן 

המגמה לא פסחה גם על אשקלון בדרום, שם הוקמה מכללה חב"דית, בניהולה של הגב׳ דבורה לאה מושקוביץ. ביקשנו לשמוע ממנה כיצד היא רואה את שינוי המפה הכלל–ארצית.

מדוע לדעתך נפתחו בשנים האחרונות עוד ועוד סמינרים?

הבנות שלנו, בנות טובות וחסידיות, רוצות להתקשר לרבי ולעשות את הרצון של הרבי, להקים בית חסידי ובית של שליחות. יחד עם זאת, יש בנות שהתברכו בכשרונות בתחומים אחרים ונפלאים, אבל בתחום ההוראה הן פחות רואות את עצמן. הן רוצות מענה מקצועי שיגשים את הכשרונות שלהן, באופן חסידי ללא פשרות. לכל אדם יש רצון להגשים ולממש את היכולות שלו באופן המקסימלי. זה בדיוק מה שמלמד אותנו הרבי – לכל אחת יש זכות וחובה להשתמש במתנות ובכישורים שהקב"ה נתן במיוחד לה.

מה החידוש בסמינר שלכן? על איזה צורך הוא עונה?

המכללה באשקלון נותנת מענה של תארים ברמה גבוהה –  לימודים מקצועיים שנותנים לבנות ידע מקצועי וכלים לעבודה מקסימלית, זאת כמובן יחד עם מעטפת חסידית מלאה.

לקראת שלבי הפתיחה של המכללה, הסתובבנו בבתי ספר בארץ, ושאלנו בנות באלו מקצועות מעניין אותן ללמוד ולעסוק. מתוך התשובות עלו ארבעה מקצועות מרכזיים: פסיכולוגיה, מדעי המחשב, אדריכלות ומכשור רפואי. כל ארבע המגמות אכן מותאמות לבחורה חסידית שרוצה להקים בית עם יסודות איתנים והשקפה נכונה.

בנוסף, יש חיבור מאוד מיוחד וברור בין המקצוע לפן הרוחני שלו, מענה לאינטליגנציות שונות, מקצועות שמפרנסים בכבוד ונצרכים בשוק העבודה ומותאמות לאשה חרדית.

לימוד מקצועות אלו, באים יחד עם מסגרת לא מתפשרת מבחינת חסידית משום בחינה. צוות נרחב של רבנים מלמדים שיעורי קודש, צוות של מורות ומשפיעות הנותנות כלים חסידיים לבניית בית חסידי.

דווקא בתקופה הזו של אחרי י"ב, אי אפשר לוותר על תוכן חסידי ותוכן רוחני. חשוב מאוד שכל בת תקבל ידע בהלכה, בהשקפה, בחסידות ובתורת הרבי. האווירה במכללה היא חסידית, ישנה השקעה רבה במבצעי הכנה, התוועדויות בחגים ותאריכים מיוחדים, עם דגש על המקום החברתי המשפחתי – אווירה חמה וטובה.

איך משיח נכנס אצלכן בתכנית הלימודים?

משיח צמוד ללו"ז. הוא קיים בכל דבר. זה מתחיל בשיעורי חסידות והשקפה, זאת המטרה וזה שם כל הזמן, ולשם הפנים שלנו מועדות, משיח וגאולה. כמובן יש קורס של ענייני משיח וגאולה. הציפייה למשיח מורגשת ומדוברת בהתוועדויות, במבצעי ההכנה, וזו המטרה שלנו, להביא משיח תיכף ומיד ממש.

הבנות של ימינו מוכנות להתמסר ולהקריב בכל הקשור למשיח

ומהדרום לצפון, היישר אל נוף הגליל, שם נפתח סמינר "בית חיה מושקא".

פנינו אל המורה הגב׳ חנה ליסון, וביקשנו לשמוע כיצד היא רואה את הדברים.

"עצם העובדה שנפתחו סמינרים ונוהרות אליהם כל כך הרבה תלמידות, מעידה שהיה כאן לא רק צורך אלא ממש צעקה!" אומרת הגב' ליסון. "זו צעקה של המון בנות שהסמינרים הקיימים והוותיקים לא התאימו להן מסיבה זו או אחרת.

כיום, המצב מאפשר לתלמידה מסיימת י"ב בחירה אמיתית עם מגוון של אופציות, וכולן מותאמות לבת חסידית שרוצה ללמוד בסמינר חב"די. בסופו של דבר לכל סמינר יש את הגוון המיוחד שלו כך שכל אחת תבחר את הכי טוב בשבילה. בנוסף, אי אפשר להתעלם מכך שהסמינרים החדשים נותנים מענה בכל הקשור לחיוּת במשיח וברבי חי וקיים, מה שלא היה עד היום. הבנות של ימינו הן חיילות! הן "משוגעות על משיח" מוכנות להתמסר להקריב ולעשות בלי חשבון. הן גם יודעות להרים פרויקטים שאנחנו אפילו לא חלמנו עליהם!

מה החידוש בסמינר שלכן? 

הסמינר הוא באמת יחידה מובחרת שמתאימה לבנות חסידיות שרוצות את הכי טוב. יש לנו את מיטב הרבנים והמורות. בנוסף, אנחנו משתדלים מאוד לראות כל אחת, להיות קשובים לצרכים ולתת מענה בזמן אמת. כך לדוגמא יש אצלנו מיזם "מחנכת", ומתוקף תפקידה היא משוחחת שיחות אישיות עם כל אחת מהתלמידות במהלך השנה, ומהווה כתובת לכל שאלה. אנחנו מאמינים שכאשר הבנות פנויות רגשית, הן מסוגלות להטעין את עצמן בצידה החסידית המשמעותית להמשך הדרך כנשים וכאמהות.

תוכלי לשתף בסיפור או במקרה מעניין או פיקנטי?

תלמידות שנה א' החליטו בכ"ח ניסן השנה, כי עד חג השבועות הן יעשו ביחד 770 ׳הקהלים׳, ומעלות תמונה מכל 'הקהל' לצ'אט הכיתתי. נוצר מצב שכמעט כל שיחה במסדרון הפכה ל'הקהל' נלהב… כרגע הן עומדות על בערך 500 'הקהלים'!

הייתי בחתונה של אחת התלמידות ושמעתי נשים ששואלות "מאיזה סמינר החברות?" וענו להן: "תראו איזה צנועות! זה הבנות מנוף הגליל".

הסמינר משפיע על הקהילה ועל העיר כולה

ומהצפון אל הרי ירושלים, אל העיר בית שמש, אל סמינר "בנות ליובאוויטש" אותו מנהלת הגב׳ חיה מושקא לרנר.

כשאני שואלת אותה לגבי התרחבות מגמת פתיחת הסמינרים, היא משיבה בפשטות "הבסיס לכך הוא כמובן הגידול המבורך בקהילת אנ"ש; משנה לשנה הולך ומתרבה עוד ועוד מספר התלמידות המתדפקות על דלתות הסמינרים, כאלה המבקשות להכשיר את עצמן לעסוק בחינוך ילדי ישראל כפי רצונו הקדוש של הרבי.

"אני רואה במוחש, כי על אף ההצעות הקורצות של מכונים שונים המציעים קורסים והשתלמויות במקצועות שונים עם הבטחות לשכר נאה, רוב מניין בנות ליובאוויטש מחפשות להשתלם דווקא בהוראה, בהתאם לדרך הסלולה שסלל עבורנו כ"ק אד"ש.

"פעם הרבי התבטא אודות "תומכי תמימים", כי הרצון הוא שייפתחו סניפים בכל עיר – ועל דרך זה בנוגע לסמינר. ניתן לראות במוחש שסמינר שמוקם ומושתת על אדני החינוך החב"די ברוח של שליחות ו׳חסידישקייט׳, יכול להשפיע ולהאיר את העיר כולה.

על אף ש'כל כבודה בת מלך פנימה', והכל מתנהל כמובן בצניעות המתאימה, עצם קיומו של מוסד חסידי איכותי בעיר, משפיע על הקהילה ועל העיר כולה. הבנות הלומדות בסמינר מהוות מודל חסידי והשראה לבנות בתי הספר היסודי והעל–יסודי הלומדות מהן ושואפות לחקות אותן.

ובכלל, עצם זה שקמים עוד ועוד סמינרים חסידיים, כשלכל סמינר הייחודיות והדגש שלו, זה מאפשר מגוון רחב יותר של מוסדות חינוכיים עם אופי ייחודי, כאשר לכל בת יש את מרחב הבחירה לדייק עבורה את המוסד המתאים ביותר עבורה כדי לפרוח ולהצליח.

אני יכולה להעיד, כי למרות שעבר רק זמן קצר מאז שהקמנו את הסמינר בבית שמש – בברכות הנפלאות של הרבי מה"מ ובסייעתא דשמיא גדולה – כבר יצא לו שם של מוסד חינוכי בעל אופי מיוחד המושך אליו בנות מכל רחבי הארץ. אני רואה את זה ברישום הגדול של הבנות המבקשות להתקבל לשנת הלימודים הבאה.

תוכלי לספר עוד על הברכות שקיבלתם מהרבי לפתיחת הסמינר?

את הברכות של הרבי ראינו כבר מהנחת היסודות להקמתו, כאשר כתבנו לרבי על המחשבה להקים סמינר חסידי כאן בעיר. באופן נדיר ביותר, שני המכתבים שהתקבלו מהרבי באותו עמוד, עסקו שניהם בהקמת מוסד שמכשיר מורים ומורות להוראה. וכך לכל אורך הדרך זכינו לקבל מכתבים מפורשים ועידודים רבים, ובהם לשונות מיוחדים דוגמת הברכה שהקמת המוסד תהיה 'נחלה ללא מיצרים'.

מה החידוש בסמינר שלכן? 

אצלנו בסמינר, הרוח החינוכית היא ללכת עם ההוראות ועם העניינים של הרבי עד הסוף, בלי פשרות, דבר שבא לידי ביטוי בכל התחומים ובכל ההיבטים הקשורים בסמינר.

בהיבט הלימודי, אנחנו מאמינים שכל בת צריכה לצאת מהסמינר כאמא וכשליחה ברמה גבוהה, כשהיסוד לכך הוא למלא את הראש בידע תורני–חסידי, לימוד כל נושא מהיסודות בצורה מובנית ובהירה, שמאפשרת לבנות לרכוש לעצמן את הכלים ולחוש את ההתקדמות שלהן מחודש לחודש.

מכלול האפשרויות שמציע הסמינר, מאפשר לכל בת למלא את עצמה בתוכן חסידי, ובכך לממש את מלוא הפוטנציאל שלה עם הכישרונות הייחודיים שהקב"ה העניק לה, ולהכין אותה בצורה הטובה ביותר לקראת יציאתה לשליחות בהקמת הבית, ובהקמת הבית חב"ד, בצורה הכי טובה.

לפני שהקמנו את הסמינר, ערכנו סקר בין הבנות, והתשובה החד–משמעית שקיבלנו מהבנות היתה, שהדבר שהכי חשוב להן בסמינר, הוא הקשר האישי, שתהיה הרגשה של בית חם ושל משפחת אוהבת, וזה ב"ה מה שמרגישות הבנות אצלנו, כל זה לצד ההשקעה המיוחדת בגשמיות בהרחבה בזכות השקעתו של המנהל הגשמי הרב שניאור לידר.

תוכלי לספר על פרויקט ייחודי שיש בסמינר אצלכם?

יש אצלנו שיעור שבועי, ולעיתים אף שני שיעורים בשבוע, המוקדש כולו לליבון הנושאים הבוערים אצל הבנות – עניינים של השקפה והנהגה, נושאים פנימיים ואישיים הטורדים את מנוחתן. הבנות מחכות לשיעור זה בכליון עיניים; הן לא מסתפקות בעשיה מתוך קבלת עול, אלא שמות את הדברים על השולחן מתוך מטרה להבין אותם לעומק ולהתחבר אליהם.

בנוסף, יש לנו שיתוף הפעולה עם מכללת 'הרצוג', אחד המוסדות האקדמיים המוערכים ביותר, עם המגמות המבוקשות והיוקרתיות של חינוך מיוחד ומדעי המחשב – שתי תעודות עם אפשרויות השמה גבוהות.

אני מבקשת להבין את ההבדל בין הבנות של ימינו לאלו של פעם…

ניתן לראות במוחש, כי ככל שהולכים ומתקרבים לגאולה, זהו דור של 'אכשור דרא' כפשוטו. הבנות עצמן רוצות ושואפות ללכת 'עד הסוף' כדי לנצל את הזמן ואת הכוחות שלהן. הן מוכנות להשקיע ולהתאמץ בכל מה שרק אפשרי – בשיעורים, בהתוועדויות, במבצעים, בהווי החסידי, בעבודה הפנימית העצמית שלהן, ובתשוקה שלהן לחיות את הרבי בכל רגע ורגע במשך היום.

אחד הרבנים שהוזמנו למסור שיעור – לא ידע שזה שיעור רשות. אחרי שסיים, הביע את התפעלותו מההקשבה של הבנות לשיעור בנושא מורכב ועמוק, למרות שהיה זה שעות הערב. כשסיפרנו לו שזה היה בכלל שיעור רשות, התקשה להאמין, כיון שההקשבה וההשתתפות של הבנות היו כמו בשיעור רגיל…

כשהבנות מצידן הולכות עד הסוף בלי פשרות, ויש להן כוחות מיוחדים ועוצמות בלתי נתפסות, מה שנשאר לנו כהנהלה זה רק לספק להן את הכלים ולהעניק להן את היכולת להצליח ולהתעלות.

איך משיח נכנס אצלכן בלוח הזמנים?

אצלנו משיח לא 'נכנס' בלו"ז – משיח הוא הוא 'לוז' העניין עצמו… כל הקמת הסמינר הוא אך ורק בשביל להעמיד בנות חסידיות, חדורות בעניין של משיח ובתודעה הברורה והבלתי מתפשרת שאנו נמצאים ב'זמן השיא' של הגאולה. בנות מלאות וגדושות בכל הכלים כדי להפיץ את הבשורה ולהאיר איתה את העולם כולו.

אחד מקורסי החובה בסמינר לקבלת התואר, הוא קורס מעמיק ומרתק המועבר על ידי הגה"ח הרב משה לידר ראש הישיבה קטנה בבית שמש, שידיו רב לו בתורת הגאולה של הרבי. זהו אחד הקורסים הכי פופולריים בסמינר.

לסיום, תוכלי לשתף במשהו מעניין מתוך הסמינר?

למען האמת, יצאנו לדרך עם חששות גדולים. ההודעה המשמחת על פתיחת הסמינר, הגיעה בשלב די מתקדם, כאשר הרבה מהבנות הפוטנציאליות כבר עמדו לקבל החלטה היכן תלמדנה בשנה הבאה. והנה פתאום מודיעים על הקמת מוסד חדש 'יש מאין', כשאף אחד לא יכול להבטיח מה ואיך הוא יהיה…

אחת הבנות שהתלבטה בקשר לסמינר שלנו, כתבה לרבי וזכתה למענה מופלא: "שמחתי לקרות במכתבו אשר בשבוע הבא–עלינו–לטובה מניחים אבן הפינה לבניין ישיבת..  ויהי–רצון שתהי' הישיבה לראש פינה, וכמבואר בדא"ח אשר שלשה כתרים הם, כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות, וישנו הרביעי – אבן מאסו הבונים (אשר אחר–כך) היתה לראש פינה – הוא כתר שם טוב שעולה על גביהם".

זכינו שבסמינר יש הרבה מעלות, אבל 'כתר שם טוב עולה על גביהן'. בנות שלא היו בטוחות בעצמן אם סמינר ברמה גבוהה שכזו מכל הבחינות אכן מתאים להן, ופתאום הן מרגישות על עצמן את השינוי המבורך, כשבכל חודש הן יכולות להצביע על עוד התקדמות ועוד הצלחה, הרי 'טוב שם משמן טוב'.

המעלה הנפלאה ביותר היא ההצלחה הרוחנית שהבנות זוכות לה בסייעתא דשמיא, ואנו תפילה שנזכה עוד היום בקרוב ממש לעמוד עם כולן בשורה הראשונה בקבלת פני משיח, ולומר לו: "ראה נא רבי, אנו בנותיך, בנות ליובאוויטש!"

"עכשיו נשאר לי רק לבחור! אבל מאיפה אני אדע מה אני אוהבת בכלל? מה מתאים לי? הפרויקט הבא יהיה כנראה יועצת תעסוקתית או משהו כזה שמגיעה לתיכונים ופשוט עוזרת לבנות להבין מה הכי מתאים להן.

זה מדהים! מזל שנולדתי בדור הזה… גם אם אני אלך בסוף ללמוד הוראה, זה יהיה בגלל שבחרתי בזה ולא בלית ברירה כי זו האפשרות היחידה שיש."

(חני, בוגרת י"ב)

בסיר: חבילת פסטה – לבשל עפ"י ההוראות הכתובות על החבילה.

במחבת: לטגן טבעות משני בצלים, אחרי שהזהיבו מעט,  להוסיף פטריות חתוכות מקופסת שימורים.

הכנת הרוטב הקרמי:

להכניס לסיר: 1-2 גביע גדול שמנת חמוצה.

למלא חלב בשתי קופסאות השמנת הריקות, ולהוסיף.

לפזר 2 שקיות קטנות או 4 כפות של אבקת רוטב פטריות.

לתבל במעט פלפל שחור וקורט מלח.

לבשל – עד שמעלה בועות.

להוסיף את הבצל והפטריות המטוגנים ולערבב. לשפוך מעל הפסטה.

אפשר להוסיף מעל- לקישוט – פטריות חיות ובזיליקום.

ההתארגנות למסע המיוחד נמשכה מספר חודשים, ונערך בפועל במשך שמונה ימים. המסע שכותרתו "כולנו כאחת" תוכנן לפרטי פרטיו, וסדר יומן של הנשים היה מלא וגדוש בתוכן לגוף ולנשמה.

כך למשל בבוקר היום הראשון של המסע, השתתפו הנשים בפעילות ספורטיבית מיוחדת מגב' יפעת זינגר שכותרתו "לגוף ולנשמה", האזינו לשיעור הכנה מיוחד לכניסה ל-770 עם הרבנית ציפורה מיידניק, התפללו עם הרבי, ערכו תמונה קבוצתית ומאוחר יותר ערכו מפגש מיוחד שמטרתו היכרותן אחת את השניה והצגת "שיר המסע". "יום שלישי השבוע חל בתאריך כ"ה באייר וזהו יום הקשור במיוחד לכוח הנשי" אומרת גב' מירי שניאורסון, מייסדת 'נפלאות מתגברות' שמלווה את המסע בראש צוות נרחב. "ביום הזה מידי שנה, בסמוך לחג השבועות נערך ב-770 כנס מיוחד לנשים, בהשתתפות הרבי, כך שפתיחת המסע ביום הזה היא יותר מסימבולית".

למחרת נסעה הקבוצה לרובע מנהטן נסעה הקבוצה לרובע מנהטן בו ביקרו בין היתר בפסל החירות, ב'טיים-סקוור' ב'גרנד זירו' ובבניין האו"ם "לחוות את פעולותיו של מלך המשיח בעולם", וכן השתתפו בשיט לחופי דרום מנהטן. את היום הזה הן סיימו בהתוועדות וארוחת ערב כיד המלך עם השליחה הגב' חני סטון באחד מבתי חב"ד המרכזיים במנהטן.

אחרי שבת עילאית ומרוממת במיוחד, נסעו ביום ראשון חברות הקבוצה לשאת תפילה באוהל. במשך שעה ארוכה התפללו חברות הקבוצה יחד, וכל אחת לחוד וביקשו עליהן ועל צאצאיהן. "ביקשנו כוחות לעתיד" העידו כולן…

המסע המיוחד הוא חלק מפעילות אדירה שעורך 'נפלאות מתגברות' עבור אלמנות בגיל השלישי בכל רחבי הארץ. בשנים האחרונות הוקמו ברחבי הארץ לא פחות מ-12 סניפים, המהווים עבורן בית חם, ובהם נערכים פעילויות רבות ומגוונות, כדי לתת להן גב וכוח להתמודד עם השכול והבדידות.

גב' שניאורסון מתארת את שהתרחש מאחורי הקלעים של המסע המיוחד הזה: "לאורך כל השנים הייתה לרבי גישה מיוחדת למה שאנו מכנים כיום 'גיל הזהב'. הרבי עודד את החסידים לארגן פעילויות סביב לימוד תורה והתחזקות ביר"ש, ובשנת ה'תשמ"א – שהייתה שנת "הקהל" כמו השנה – אף הקים את כולל 'תפארת זקנים לוי יצחק' ואת המקבילה 'עטרת זקנות'.

"אנו ממשיכים ברוח הזו ומפעילים את 'תפארת נפלאות' כאשר מדי שבוע נפגשות ומתאחדות ה'מתגברות' סביב לימוד תורה, התנדבות ועזרה הדדית. המסע המיוחד הוא אירוע שיא שבו משתתפות בס"ד 50 אלמנות ממגזרים שונים ומקהילות שונות – נשים מבתים ליטאיים וחסידים, ספרדים וכיפות סרוגות. כל אחת מהן רואה במסע אבן דרך מיוחדת, יכולת להפיג את הבדידות והכאב, והזדמנות מיוחדת לשאת תפילה עליהן ועל משפחתן. הנסיעה המשותפת, מתוך אחדות אמיתית וכאשר כולה סביב נושאים של תורה ורוחניות – זה 'מעמד הקהל' במלוא מובן המילה!"

עוד לדבריה "בכל אחד מהמסעות והאירועים המיוחדים שמארגנים ב"נפלאות מתגברות" המופתים מתגלגלים כפשוטו, עם סיפורי ישועות מרגשים במיוחד – מעבר לעצם הכוח ששואבות הנשים מהפעילות. בייחוד בתקופה זו בה עם ישראל משווע לגאולה ולקירוב לבבות אמיתי, המסע הזה יוסיף אור ובעז"ה יהיה צעד נוסף בדרך לגאולה.

לסיכום השיחה

על ההערכות וההכנות הופקדו השלוחות של בית משיח פלורידה:

הרבנית שטערני דיקשטיין,

הרבנית חיה מור יוסף,

הרבנית אורנה שהינו,

הרבנית רחל לאה תקתוק,

והרבנית חני אלפרוביץ.

והרבנית חני מיכאלשווילי.

המסע המיוחד החל לפנות בוקר, ביציאה מנמל התעופה FLL כאשר בכניסה המארגנות חלקו ערכה מיוחדת שהוכנה מבעוד מועד בה עלון הסבר מיוחד שהופק לצורך הנסיעה, דפים ועטים לכתיבה לרבי, נרתיק מיוחד עם הלוגו של הנסיעה ובו אביזרים נלווים לטיסה – אטמי אוזניים, מגן לעיניים כרית למטוס ועוד וחטיף שוקולד ששמו ביטא את הנסיעה – פסק זמן.

ואכן כולן: שלוחות מקורבות וחברות הקהילה, לקחו פסק זמן של יום אחד מענייני היום יום ובאו לרבי בשנת הקהל לראות ולהראות כהכנה לחג השבועות.

לאחר היציאה מנמל התעופה, עלו כל החברות הקבוצה לשלושה אוטובוסים מסודרים ומפוארים לנסיעה מהירה לציון הרבנית חיה מושקא.

אחרי תפילות ובקשות לזירוז הגאולה האמיתית והשלימה וברכות למשפחה שבבית, המשיך המסע לייעד המרכזי – בית משיח 770 לבית של הרבי שליט"א.

כמסורת מיד בהגעה לבית רבינו שבבל נעמדו כל החברות לתמונה מיוחדת בחזית הבית המשולש, ההתרגשות בשיא!

זו הפעם הראשונה שיוצאת מפלורידה קבוצה כה גדולה!

לאחר ארוחת בוקר התארגנו הקבוצות לסיורים מודרכים ב770, חזית הביניין, הול הכניסה וחדר השידורים.

הסיורים נמשכו גם לאתרים בשכונה: הבית ברחוב פרזידנט, ומקווה ברחוב יוניון.

התרגשות ניכרת הייתה אצל המשתתפות בסיור במקווה הרבי תוך הסברים מפורטים על המבנה הכל כך חשוב בקיום הבית היהודי.

נשארה עוד שעה וכבר צריכים לחזור לשדה, אז הזמן לקנות מזכרות וחטיפים לילדים בבית.

לאורך כל הנסיעה, השהות באוהל הרבנית, והסיורים בשכונה – קבלו חברות הקבוצה הסברים מפורטים על מעלת המקום והביטול לנשיא הדור, מפי שליח הרבי לדרום פלורידה הרב דניאל אהרון שהינו – רב הקהילה.

עם הנחיתה הודו המשתתפות במילים חמות לכל המארגנות על הנסיעה שהייתה אומנם קצרה אך מלאה ומעשירה והכל כהכנה לחג מתן תורה.

מתנצלת מראש, זהו טור לא שגרתי ולא מה שחשבתן שתמצאו בו כנראה. ואולי בעצם ההתייחסות למאכלי החלב בחג השבועות דומה לסוגיית החלב והחלבי בכלל – שיש שמאמינים כי הוא חשוב והוא מקור הסידן הקריטי לגוף. ויש התופסים את העמדה הנגדית ואומרים שבמוצרי החלב מרובים החסרונות על המעלות וטוב להתנזר מהם. כך גם לגבי הויכוח על סעודות חלביות ובשריות – מתי איך וכמה – בחג השבועות.

כשמתקרב לו חג השבועות, מצד אחד מלחיצות אותנו חברות המזון החלבי בפרסומיהן, ומצד שני מאתגרות אותנו הידידות והשכנות (המציגות לראווה את מטעמיהן) להעמיס את הבית במאפים ומאכלים אקזוטיים – על טהרת מוצרי חלב. כל זאת כאשר בעצם… בכלל מצוות החג היא בבשר דווקא, ואכילת מאכלי החלב היא מנהג. שמעתי מאישה נפלאה שחג השבועות דורש ממנה שעות בישול, טיגון ואפיה פי כמה מכל חג, כי היא משקיעה מאד בכל התבשילים החלביים. אך… בעלה כלל אינו טועם מהם, הוא לא מחבב מאכלי חלב. וכך בנוסף – היא צריכה גם להשקיע הרבה מאד בצד הבשרי. ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה בוודאי קושר כתרים לאשה מופלאה שכזו.

אני מרשה לעצמי לשתף אתכן בהרהורי: כמה נכון להתאמץ ולהשקיע בהכנת סעודה חלבית, שלבסוף כמעט ולא נמצא פנאי לסעוד אותה בעשרים ושש השעות של החג, העמוס בלימוד תורה, תפילות ואמירת תהילים של נעים זמירות ישראל – ובעוד שתי סעודות בשריות? האם אנשי דור המדבר שאכלו מאכלי חלב כי לא היו להם כלים כשרים לאכילת בשר, דמיינו לעצמם את מצעד הבלינצ'עס והלזניות, המוס והפסטה המוקרמת, הפשטידות וגלידות השמנת, המקדמים היום את פני חג מתן התורה, וכל זה (אולי) בגלל לחץ חברתי?

טוב, לא באמת התכוונתי להביא מתכונים בשריים. אך עדיין יש מקום לעורר את עצמינו למצוא את האיזון  בין החלבי לבשרי, ובין הגשמי והרוחני. אולי בזכות זה תהיה לנו שהות לדברים מרוממים יותר הקשורים בחג הזה – כמו  האדרת והעצמת לומדי התורה שבין בני המשפחה.

עיקר העיקרים בחג השבועות הוא קבלת התורה, ובנינו שערבים בעדנו צריכים להיות עדים – תמיד, ועוד יותר ביום זה – להערכה ולהערצה שבה מלווים את ראש המשפחה והבנים הגדולים ההולכים ללמוד בליל החג ונשארים ערים מתוך ציפיה למתן תורה. אמא והבנות דואגות להם לכיבוד קל וטעים כדי לעזור להם לשמור על ערנות, ומעלות – תוך כדי כך – על נס את הלומדים שעל תורתם עומד העולם.

…ומאכלי החלב – מה יהא עליהם? שמעתי מאמהות שלא הצליחו להכין מאפה ביתי, ונעזרו במבחר המציף את מדפי המקררים שב'סופר'. כל ילד מתכבד לבחור לעצמו מעדן יקר לכבוד החג, וגם דגני בוקר שאינם נראים בדרך כלל על שולחנם, ולאושרם אין גבול. תוך כדי כך הילדים גם מתנסים בבחירה, בעמידה בתקציב, ובוויתור – לדוגמא בהסכמה לקניית דגני בוקר שהרוב אוהבים, גם אם רצה אחרת. המוצרים הקנויים האלו מהווים פתיחה נפלאה לבוקר של חג השבועות לפני שהולכים לשמוע את עשרת הדברות, בדוק ומנוסה. בכל זאת – הנה כמה מתכונים מהירים וקלים יחסית של מטעמי חלב לפניכן, המותירים אותנו עם מנוחת הנפש הנצרכת כדי לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות!