חופש הגדול הגיע ובהרבה משפחות הסבא והסבתא נחלצים לעזרה בכל הקשור לשמירה על הנכדים. יש משפחות בהן ההורים לא זקוקים לבייביסיטר אבל בהחלט מנצלים את הימים הפנויים כדי להנות יותר מהקשר הרב דורי. מה מיוחד במערכת היחסים בין סבים וסבתות ונכדיהם והרווח הגדול לכל הצדדים? אלו אתגרים הוא מציב בפני שני הצדדים? מה עושים כשזה 'לא הולך'? ועד כמה להתעקש כשלא רוצים או לא יכולים?

חשיבות הקשר הבין־דורי

שאלה ראשונה, מעניינת, למי בעיקר חשוב הקשר בין הנכדים לסבא ולסבתא? כל תשובה מנומקת מתקבלת.

גאולה היא סבתא צעירה ברוחה, פחות בתעודת הזהות… יש לה בלי עין הרע הרבה נכדים ממגזרים שונים. לדעתה, הקשר חשוב בעיקר לסבא ולסבתא עצמם:

המשפחה שלי מאוד מעניינת. את ארבעת הילדים שלי גידלתי אותו דבר, בשכונה שלנו, בחינוך חילוני אבל בבית היתה הרבה מסורת והמון כבוד לדת. כיום לכל אחד בית שונה לחלוטין. הבן הגדול שלי חב"דניק, ומגדל את תשעת ילדיו בשליחות. הבת ברסלבית וגרה בשכונה חרדית, השלישי מתנחל בגוש עציון והרביעי סטודנט, לצערי מנותק מכל דבר דתי לעת עתה. מה משותף לכולם? שהם עסוקים ולפעמים נראה לי שאם אני לא אעמוד על זכותי לראות את הנכדים אני אראה אותם פחות מפעם בשנה. אין מה לעשות. מכיון שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיהם אני פשוט מזמינה את עצמי, נוסעת, מגיעה, קונה מתנות. כל פעם למשפחה אחרת. הם מתוקים, אוהבים, מלאי חיות ותום ובשבילי הם כמו אוויר לנשימה. ממש.

אהובה סבתא חב"דית, די צעירה. הנכד הבכור רק התברמץ בחורף, וברור לה שהקשר הוא הדדי: שני הצדדים זקוקים לקשר הזה מאוד. זה חלק מהחיים שלנו, זה מה שנותן לסבא ולסבתא את ההרגשה שיש להם המשך, ולילדים את הידיעה שיש להם שורש וגזע איתן ממנו הגיעו. בשנים הראשונות נראה שהסבא והסבתא בעיקר נותנים, מעניקים, מושיטים יד, וכסף… אחרי שלושים־ארבעים שנה זה מתחלף. הסבא והסבתא הם אלו שצריכים עזרה והנכדים עוזרים. זה הדדי, מכבד ומחויב המציאות.

דבורה, אמא לשמונה וסבתא בקרוב בעזרת ה', חושבת שהקשר קריטי לנכדים:

הסבא והסבתא יכולים לתת לנכדים מה שההורים לא יכולים. החינוך שלהם הוא חינוך שכולו טוב. הם לא מצווים לחנך, לא אחראים למקלחות ולא מגיעים לאסיפות הורים. הם רק נותנים ומעניקים טוב. גם אם הם עסוקים עדיין בחייהם הפרטיים, כשהם מגיעים לביקור הם פנויים לגמרי לילדים. כשהם מספרים סיפור, מלמדים הנהגה טובה, נותנים תשומת לב מיוחדת להתקדמות – זה נותן לילד המון.

הכוח שיש למילה של סבא וסבתא הוא עצום.

רבקי, אמא לחמישה קטנטנים, מתלבטת:

הנכדים חייבים סבא וסבתא, זה ברור. סבא וסבתא זו משענת נעימה להתגעגע אליה, לחכות לה, להישען עליה. העיניים שלהם בורקות כשהסבא והסבתא מגיעים. הם נהנים מכל נשיקה, מכל חיבוק, מכל סיפור ובעיקר מההקשבה הסבלנית. מצד שני, כשאני רואה את אמא שלי, את חמי וחמותי, נראה לי שהקשר חשוב להם לא פחות. ממש מעניין ומרגש לראות איך שכבות של עצבים, דאגות ועצבות נמסות בבת אחת כשהידיים הקטנות מחבקות. סוג של תרפיה ממש.

קשה אבל שווה!

אלו קשיים יכולים להתעורר בשמירה על הקשר?

גאולה, באנחה:

אני חושבת שכבר רמזתי בצורה גלויה מאוד. הרבה פעמים נראה לי כאילו אני היחידה שהקשר חשוב לה. אני לא מדברת על הנכדים כי אם על הילדים שלי העסוקים כל יום כל היום וביקור ופגישות פשוט לא נכנסים אצלם בלו"ז.

בתחילה הייתי מתוסכלת וגם נעלבת. לפני כמה וכמה שנים החלטתי לעשות הפגנה. לא רוצים סבתא? לא צריך. שיחפשו אותי. זה לא עזר, הראשונה שנשברה הייתה אני. אחרי חודש שלא ראיתי אף נכד הרגשתי שאני מתייבשת. פשוט נסעתי יום אחרי יום, כל יום למישהו אחר. והם? אפילו לא שמו לב שהייתה הפגנה.

אהובה: לדעתי, הקשיים מתעוררים בעיקר בשלב האמצעי, אצל ההורים של הנכדים, אם אפשר לקרוא לזה ככה… הנכדים, במיוחד קטנים, תמיד ישמחו לקראת סבא וסבתא שלהם. והסבא והסבתא, מה השאלה… אבל ההורים של הנכדים שרואים אותם כל היום ולא מבינים את החשיבות של המפגש, עלולים לתקוע באופן פסיבי או אקטיבי.

לי עצמי יש חתן שמאז החתונה לא ממש מסתדר איתנו, ההורים של אשתו (זה בלי שמות, כן?). הוא לא אוהב לבוא לכאן לשבת ולא שאנחנו באים. אני מנסה לעקוף את זה, להגיע בימי חול כשהוא לא בבית או להזמין את הבת והנכדים שלי לצאת יחד לאיזה פארק. אבל זה בהחלט מקשה. בשמחות למשל, כשמה לעשות, נפגשים, אני ממש מרגישה את הכיווץ של הנכדים מכך שהם מרגישים את הקרירות שלו כלפינו. זה קשה.

דבורה: יש קשיים והמון! בעיקר כשמדובר בבעלי תשובה, כמונו למשל. אז הקשיים הם על כל צעד ושעל. האוכל אצל סבא וסבתא לא מתאים, הטלוויזיה בסלון. גם כשהם מגיעים אלינו מתעוררות המון תקלות: מתנות כמו בגד לא מתאים או חיות טמאות, ממתקים שנקנו בטעות(?) בלי הכשר מהודר, טלפון חכם בלי הגנה שמסתובב בידיים של הילדים… וכל דבר כזה מביא איתו כל כך הרבה רגשות כבדים ופגיעות ומעכיר את האווירה.

רבקי: תצחקו, אבל מה שלי הכי קשה זה ההערות וההתערבות בחינוך. סבתא מגיעה והכל כל־כך כיף, יושבים ליד השולחן לארוחת ערב נחמדה והיא מספרת סיפור ישן מילדותה. אחר־כך זה מגיע, פתאום: "רבקי, תשטפי לה ידיים לפני שהיא הולכת למיטה! איכס, היא נגעה בטונה!", "תסתכלי איך הוא צחצח שיניים, אם לא תצחצחי להם את, אחר כך זה יעלה לכם ביוקר!", "מתי החלפת להם מצעים?" זה מקפל אותי, מעצבן ממש, דווקא בגלל שהכל נכון, אבל באיזו זכות היא מעירה לי? אז זה באמת גורם לי להתלבט טיפה לפני שאני עונה כן בהתלהבות על הזמנה לעוד ביקור.

מה עושים כשקשה?

גאולה: זה עניין של סדרי עדיפות. אני אומרת לעצמי: "מה יותר חשוב לי, לשמור על הכבוד שלי ולחכות שיזמינו אותי, או לוותר ולשמור על קשר חי ופעיל עם הנכדים שלי". אני מדמיינת את עצמי עוד עשר שנים בבית אבות, בודדה וממורמרת, מספרת לכולם שהם אף פעם לא הזמינו אותי, כל כך צודקת וכל כך בודדה. הרעיון הזה מבהיל אותי כל כך שאני מוכנה לוותר על כל משחקי הכבוד, העיקר לשמור על קשר חם ואוהב עם הנכדים שלי, מכל הסוגים.

אהובה: זה לא קל. כשההורים לא משתפים פעולה. כמו שאמרתי, אני והבת שלי עושות הכל כדי שנוכל לראות את הנכדים הרבה כמו שהיינו רוצים. אז הפגישות שלנו עם הילדים שלה קצת שונות מכל הילדים האחרים. פחות שבתות, יותר ימי חול. פחות שהיות ארוכות ואירוח, יותר פגישות קצרות. ככה זה.

דבורה: מתגברים. מבינים ומזכירים לעצמנו אלף פעמים שהקשר הזה חשוב מכדי לוותר עליו בגלל קשיים. בפרט שהוא גם בהחלט חלק ממצוות כיבוד הורים, אז איזה זכות יש לנו בכלל להתלונן? כשקשה לי מאוד אני חושבת על אחת החברות שלי מהמדרשה. ההורים שלה נתקו איתה קשר אחרי שחזרה בתשובה. היא היתה משתוקקת לקשיים שיש לי והעיקר שיהיו לילדים שלה סבא וסבתא מפנקים ואוהבים. זה מעמיד אותי בפרופורציות.

רבקי: אני עושה עבודה עם עצמי. מזכירה לעצמי שאני אמא מצוינת ושכל ההערות האלו מגיעות באמת רק מדאגה כנה, הרבה אהבה, וקצת חוסר טאקט. לא יותר מזה. כשיום אחד אדע לחייך מול הערה ולא להיפגע זה יעזור לי בכל דבר בחיים, לא רק עם חמותי. חברה שיש לה אותה בעיה נתנה לי רעיון מקורי. היא משחקת עם עצמה משחק ניחושים, מה השוויגער תעיר הפעם… כשכבר מגיעה ההערה היא כל כך מרוצה שהצליחה לנחש נכון שהעוקץ מהפגיעה כבר נעלם.

טיפים

רעיונות טובים לעידוד הקשר?

גאולה: מתנות… הפתגם אומר שסבא וסבתא צריכים לסגור את העיניים, האוזניים, ובעיקר את הפה ולפתוח רק את הארנק, לא? זה לא שאני משחדת אותם, באמת כיף לי לתת להם, לכולם, הם דור ההמשך שלי. למי אני אשמור את הכסף? במילא אחרי שאעזוב פה הם יקבלו הכל, אז יותר נחמד לי לתת כבר עכשיו.

ועוד דבר חשוב, לא להעיר, על כלום. זה הבית שלהם, קבלי אותם כמו שהם. לך היתה ההזדמנות לגדל את ילדייך כמו שאת חשבת לנכון ולא רצית שההורים שלך או החמות יעירו לך, נכון? אז אפילו שלפעמים זה ממש מציק ואת באמת יותר בעלת ניסיון, תשתקי.

אהובה: אני מזמינה כמה מהילדים הנשואים יחד, הם אוהבים להיפגש והנכדים נהנים מבני הדודים שלהם. אוכל טוב גם עושה את זה, במיוחד 'על האש' על המרפסת. עם כל העיסוקים של הבנים והכלות, צריך שהם ירגישו שהמאמץ היה שווה.

דבורה: לשתף המון, בתמונות חמודות של הנכדים, לשלוח הודעות עם החוכמות שלהם, לתת לילדים להתקשר לסבא וסבתא ולהזמין למסיבות בבית הספר. כשמגיעים לסבא ולסבתא לזכור שלא הגענו כדי לנוח. אמנם זה מפתה והסבתא במילא לא מפסיקה להתרוצץ מרוב אושר, אבל היא כבר לא צעירה וזה לא קל. לפני שעוזבים, לסדר ולהוריד זבל. נכון שהחמות אומרת שהכל בסדר והילדים עייפים, אבל רק אחרי שנעזוב היא תתחיל להרגיש את הגב והרגליים. אנחנו רוצים להשאיר טעם של עוד.

רבקי: אצלנו ברוך ה' הקשר מצוין. הסבא והסבתא שמחים להגיע, משני הצדדים, הילדים מאושרים, אני משתדלת לעבוד על עצמי ובסך הכל בסדר גמור. רעיונות לעידוד הקשר? לפעמים נראה לי שאני צריכה דווקא קצת רעיונות מהסוג שמרגיע טיפה, ממתן.

מי אחראי, לדעתך, לחיזוק הקשר בין הנכדים לסבא ולסבתא?

גאולה: הסבא והסבתא. ברור. אנחנו המבוגר האחראי, ראינו דבר או שניים בחיים, בדרך הטבע פנויים יותר. אם זה חשוב לנו, אז קדימה.

אהובה: כולם אחראים לחזק את הקשר, חוץ מהנכדים כשהם קטנים. כשהם גדלים אני בהחלט מצפה שגם הם יקחו אחריות. הסבא והסבתא צריכים להשתדל להנעים לנכדים, ההורים צריכים לדאוג לאפשרות הטכנית, להזמין את הסבים ולהביא את הנכדים לביקור אצלם. זה קשר בין דורי וכולם אחראים שיתקיים. כמובן שבמקרה שאחד הצדדים לא עושה את זה, אז כל האחרים צריכים להשתדל יותר.

דבורה: אני חושבת שהאחריות היא על דור הביניים, אנחנו, ההורים של הנכדים. פשוט כי זה בידינו. אם אנחנו לא נרצה או לא נשתדל לחזק את הקשר, לא נזמין ולא נגיע, הסבא והסבתא וגם הנכדים יהיו מאוד מוגבלים. אין להם הרבה מה לעשות כנגד זה. זה לא חדש שיש הורים שמרחיקים את הילדים מהמשפחה בגלל עניינים של תורה ומצוות. בסוף, המפתח בידיים שלנו.

רבקי: לדעתי האחריות היא על כולם. כל אחד צריך לעשות את החלק שלו כדי שלכל אחד מהצדדים יהיה נוח בקשר הזה.

לסיום, כמה מילים על קשרים מיוחדים. לקרוא, לדמוע ולהעריץ.

סבתא בלי מילים

כשבלומי מדברת על סבתא שלה, העיניים שלה דומעות מהתרגשות. כל כך אהבתי אותה, הייתי כל כך קשורה אליה, היא הייתה בשבילי דמות של ממש. עד היום אני מתגעגעת. אבל כשמצפים לשמוע מבלומי כמה הגיגים, מילים של סבתא שמלוות אותה, אין ממש כאלה.

סבתא היתה ניצולת שואה. היא דיברה רק רומנית, שפה שאני ואחיי כמובן לא הבנו. אבל אף פעם לא הרגשתי שזה חסר לי. הקשר שלי איתה היה מעל למילים. היא היתה יושבת לידי, שרה לי כל מיני שירים בשפה שלא הכרתי, מלטפת את שערותיי. אצלה תמיד הרגשתי נסיכה, הכי אהובה בעולם.

פעם אחת חילק לנו סבא מטבעות, אולי היו אלו דמי חנוכה? אני כבר לא זוכרת. אחרי שהוא נתן לכל הנכדים את אותו הסכום, הוא לקח את אחי הבכור, הנכד הבכור, ונתן לו עוד סכום. הבטתי בהם ולא אמרתי מילה. סבתא שלי, שהייתי בדיוק ישובה על ברכיה, שמה לב שראיתי. היא חיבקה אותי, אחר כך קמה, מביאה בהחבא את ארנקה והעבירה לי בשקט את אותו סכום.

התרגשתי כל כך, הרגשתי שהיא מבינה אותי בלי מילים. מאז פגשתי הרבה אנשים ואלפי מילים נאמרו לי, אבל אהבה כמו של סבתא שלי לא הרגשתי.

סבא לא רוצה קשר

סבא שלי לא רצה קשר איתנו, הנכדים. משהו מוזר שיושב על גירושין קשים וחוויות ילדות לא מטופלות כנראה. אמא לא ניסתה להתווכח איתו. לא רוצה? לא צריך. היא לא התחננה להביא אותנו למקום בו לא רוצים אותנו. ככה גדלתי, בלי סבא. מקנא כל פעם שאני שומע על חבר שנסע לסבא שלו, קיבל מסבא שלו, למד עם סבא שלו.

כשהגעתי לגיל ישיבה קטנה, בשיעור ב', נפלה בי פתאום ההבנה שאני לומד בעיר בו גר סבי, בוגר כבר ועצמאי, ולא חייב להיות תלוי בחסדי אמא שלי. החלטתי לחדש את הקשר. זה היה קשה ממש. בתחילה הגעתי לבית הכנסת בו הוא היה לומד. ניגשתי אליו והצגתי את עצמי. הוא כעס, "בשביל מה באת? אמא שלך שלחה אותך?"

הבטחתי שמדובר ביוזמה שלי והיא אפילו לא יודעת עליה. הוא התעצבן. "לך מפה. אמא שלך כנראה לא אמרה לך שאני לא מעוניין להכיר אתכם". זה היה פוגע וכואב. חזרתי הרוס לישיבה כמעט מחליט לא לחזור לשם יותר. אחרי כמה ימים התאוששתי, היה ברור לי שבפנים הוא רוצה מאוד קשר טוב עם נכד. החלטתי להיות המים של רבי עקיבא, לטפטף על הסלע עוד טיפה ועוד אחת. אוהו איזה סלע הוא היה! אבל אני הייתי עקשן. אחרי כמה פעמים שהוא צעק עליי וגרש אותי הוא נרגע. יכולתי להישאר שם בבית הכנסת. ניסיתי לפטפט איתו, ללמוד איתו, הוא היה מדבר בחוסר סבלנות, פוגע. ואני – כמו מים.

אין לי מושג מאיפה הכוחות שהיו לי.

לאט לאט נוצר בינינו קשר. מוזר, אבל קשר של ממש. הוא עדיין היה סונט בי ולועג לי ללא הפסקה, אבל מצד שני חיכה לבואי בקוצר רוח. כשהוא היה מתעצבן אם אחרתי או הברזתי לו – זו הייתה עבורי המחמאה הכי טובה שיכולה להיות. אני חשוב לו! הקשר בינינו חשוב לו!

הייתי הנכד היחיד מכל המשפחה המורחבת שזכה שהוא ישתתף בחתונתו.

בימים האחרונים שלו הייתי לידו יום ולילה. הוא כבר לא יכול היה לדבר או לזוז, בקושי לנשום. מחובר כולו למכשירים הוא היה מחזיק את ידי, לוחץ אותה. זכיתי אני להיות זה שאומר איתו 'שמע ישראל', נפרד ממנו ברגעיו האחרונים. עד היום, כשכבר יש לי ילד שקרוי בשמו, אני תוהה למי היה הקשר הזה יותר חשוב, לי או לו.

הכותל של סבתא

סבתא מאשה היא סבתא שלי, סבתא רבה של הילדים שלי, אישה מבוגרת, בת יותר משמונים. כבר לא הולכת בכוחות עצמה אבל פעילה ונמרצת ומוחה חד כתער, עד לפני כחצי שנה. היא עברה אירוע מוחי ונשארה מוגבלת לגמרי, חסרת הכרה. עשינו תורנות בינינו כל הבנות, החתנים והנכדים, משתדלים שהיא לא תהיה לבד בבית האבות הסיעודי.

בתחילה היה ברור לי שאני לא לוקחת לשם את ילדיי, הנינים שלה. הם רגילים לאישה נמרצת ושמחה, זוכרת כל אחד, מה הם צריכים לראות אותה ככה? אבל הם לא ויתרו. הם כל הזמן ביקשו ללכת לראות את סבתא מאשה.

אחר כך עברה בי מחשבה אחרת. הם הנינים שלה, הקשר בין נינים לסבתא הוא קשר בסיסי, לא תלוי בכלום. מי אני שאחליט להפריד ביניהם? אספתי את הילדים, סיפרתי להם על מצבה ברמה שהם יכולים להבין כדי שלא יהיו יותר מדי בהלם. אחר כך, מה' כנראה, עלה לי המשל של הכותל המערבי. הוא שריד בית המקדש. לא מזכיר אותו בכלל, אבל זה מה יש לנו בינתיים אז לשם אנחנו הולכים.

נסענו. ביקשתי מהאחות לדאוג שלא יבהלו, היא הסתירה מה שצריך וכיסתה אותה היטב, מסדרת את כיסוי הראש. שהילדים יראו סבתא ישנה, רק החמצן קצת הבהיל, אבל זה בחסד. בתחילה הם שתקו, מבולבלים. אחר כך התחילו לספר עליה סיפורים. נזכרו בחידות שהיא שאלה, בבדיחות שלה. צחקו עד דמעות. כשיצאנו, אחרי חצי שעה, הם ביקשו ללכת לכותל המערבי. מאז עשינו את זה עוד פעמיים, חצי שעה זכרונות אצל סבתא ואז כותל המערבי. אני שמחה שלא מנעתי את זה מהם, כי סבתא היא סבתא בכל מצב.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

ביומן מחכים לכל אשה נקודות על פרשיות השבוע, תובנות ורעיונות להתבוננות פנימית וכלים מעשיים לצמיחה ביום יום. כמיטב המסורת, כל ההכנסות ממכירת היומן קודש לטובת פעילות נפלאות מתגברות.

בכל שנה הביקוש ליומן עולה ונשים מכל העולם מזמינות אותו מיד כשיוצא לאור – אל תחכי לרגע האחרון! הזמיני את היומן כבר עכשיו כמתנה נפלאה לעצמך או לכל אשה שיקרה ללבך.

להזמנת היומן

בזהירות רבה הוא פותח חרך צר בפתח הדלת ומחכה שעיניו תתרגלנה לחשכה היחסית.

"אמא?" הוא מנסה בעדינות ובלחש מפתח החדר. הוא יודע שממש אסור להעיר הורים, אבל אולי זה נקרא שאמא כבר רוצה לקום?

העיניים של אמא מרפרפות חצי רפרוף, ושוב דממה, רק נשימות עמוקות מפרות אותה.

הוא נאנח, סוגר את הדלת בשקט. אולי עוד מעט אמא תקום?

אבל הוא רעב כעת! מאוד רעב! מאוד־מאוד אפילו… כמה אפשר לחכות??? ואמא ישנה כבר כל כך הרבה זמן… היא אמרה לו שכשהמחוג הגדול יגיע לארבע הוא יגיד לה, והיא תקום ואז הם יאכלו ושוב ישחקו  ביחד, ונראה לו שהמחוג כבר עבר את הספרה ארבע לפני מלא זמן… אבל למה אמא לא עונה לו? יכול להיות שהיא כועסת?

אולי אם הוא יסדר את המשחקים שפיזר – אמא תרצה לקום? היא תמיד אומרת כשהכל מפוזר שזה ממש לא עושה לה חשק להיות בחדר שלו.

הוא מתחיל לאסוף, מתעייף וממשיך בישיבה. תנועותיו נעשות יותר ויותר איטיות, והוא אפילו לא מרגיש כשהוא עובר לשכיבה על הרצפה ונרדם שם בין כל המשחקים והחפצים המפוזרים,

מתעורר לחיבוק גדול של אמא שמרימה אותו מהרצפה.

"אמא!!!" הוא עוטף את צווארה בידיו הקטנות "חיכיתי לך מלא זמן! והייתי כל כך רעב… למה לא נתת לי לאכול?" מעיף מבט לחלון – כן, הוא באמת חיכה מלא – השמיים כבר מתחילים להיות שחורים.

"אפרוח שלי, למה לא הערת אותי? כל כך מאוחר כבר! לא ראית שהמחוג כבר עבר את ארבע?" העיניים של אמא רטובות. הוא לא יודע למה.

"ראיתי! וגם לחשתי לך – כדי שזה לא יהיה הפך כיבוד הורים, אבל את לא קמת…" ופתאום הוא מוסיף בטון מבוגר "באמת זה היה כיבוד הורים להעיר אותך???"

"צדיק שלי! כשאמא מבקשת להעיר אותה – צריך באמת להעיר אותה, זה מה שהיא רוצה באמת באמת, אז בפעם הבאה – אפילו תצעק, טוב?"

להתעורר ולעורר

"ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש'בואו ונחשוב חשבונו של עולם': לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובניסים שהוא עושה בעולם) היה צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה'שנה שמלך המשיח נגלה בו' (כמדובר כמה פעמים בחודשים האחרונים)…

ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כמה וכמה ציבורים (עשיריות) מישראל –

מקבל יהודי (במקום וזמן זה) את הכוחות הגדולים ביותר יש לו גם זכות ואחריות גדולה ביותר לבקש ולצעוק להקב"ה: 'עד מתי'?!…"

למעשה בפועל

וההוראות לפועל בשיחה כולה:

לעבוד בכל יום הן בזיכוך הגוף והן בגילוי הנשמה, כאשר הדגש הוא על זיכוך הגוף [כמה שנספיק עד הגאולה, וכדי להבטיח שהעבודה תהיה באמת צריך גם -] לערוך חשבון נפש כמה השקעה הייתה בשתי העבודות הנ"ל ובחיבורם יחד.

לעורר עצמו, אחרים ואת ה' לחשבון שהגאולה כבר הייתה צריכה להגיע.

לממש את הזכות והאחריות הגדולה ביותר לתבוע לבקש ולצעוק להקב"ה "עד מתי"?!

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת עקב

על פרשת עקב התבטא הרבי מליובאוויטש: פרשת עקב – היא אחת מהפרשיות הנקראת בשבעת השבועות של הנחמה הבאה לאחר החורבן בתשעה באב. שהרי לא רק ההפטרות הם ענין של נחמה, אלא גם הפרשיות עצמן. כי, ההפטרות הם, ברובם, מעין הפרשה, וכיון שההפטרה מדברת אודות הנחמה של הגאולה, צריך לומר, שגם הפרשה מדברת אודות הגאולה.

בכל התורה כולה מדובר גם אודות עניינים של גלות ועל ידם נפעלת הגאולה, אבל בסדרה של שבע הנחמות מדובר אודות הגאולה עצמה.

כיון שלעת עתה אנחנו נמצאים עדיין בגלות, הנה בכדי לבאר את עניינה של הגאולה, נדרש תחלה לבאר את מהות עניין הגלות וסיבתה, כי כאשר יודעים את סיבת הגלות, יודעים כיצד לתקן את הסיבה, וכאשר מתקנים את הסיבה, נתקן ממילא גם המסובב, וכך באים אל הגאולה.

למה הדבר דומה: לאדם חולה המכיר ויודע שהוא חולה, וגם את סיבת חוליו יודע הוא, אזי כאשר ילך לרופא, שהרי יודע שהוא חולה, ידע מה לומר לרופא, כיון שיודע במה מתבטא החולי, וממילא ידע הרופא איזו תרופה לתת לו, וכך יתרפא החולה.

עצם הידיעה שיודע שהוא חולה ובמה מתבטא החולי, הנה ידיעה זו כשלעצמה – הנה כבר חצי הדרך אל הרפואה, ובמשך הזמן תגיע גם חציה השני של הרפואה, עד שיחלים לגמרי.

כן הדבר גם ברוחניות: עצם הידיעה זו שיודעים את מהות וסיבת הגלות וכאשר טורחים לידע את ענין הגלות וסיבתה – מתחילה כבר הגאולה. כי, כשיודעים מהות וסיבת הגלות, מחפשים כיצד לרפאות את המצב ולצאת ממנו "אל ארץ טובה ורחבה" .

כאשר עם ישראל צעד לארץ טובה ורחבה (בפעם הראשונה), עברו תחילה במדבר הגדול, ורק לאחר מכן נכנסו לארץ ישראל.

וכידוע 'מעשה אבות הנו סימן לבנים' כלומר: שהתורה מספרת לנו אודות המדבר שבו היו עם ישראל קודם כניסתם לארץ ישראל, הרי זה-סימן לבנים, כלומר: אלינו, ואל הגלות שבה נמצאים אנו עתה, שהנה תיאור למדבר בו שהו עם ישראל אז.

הידיעה וההבנה אודות משמעותו הפנימית של 'המדבר הגדול' בו הלכו עם ישראל במשך 40 שנה אז, הנה גם מהות הידיעה אודות הגלות הארוכה בה נמצאים אנו כיום, ידיעה זו יש בה בכדי ללמדנו כיצד לרפא את הגלות.

 בפרשתנו מסופר  אודות המדבר הגדול. וכך מתארת זאת התורה: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ  )דברים ח' פסוק ט"ו).

כלומר: ישנו כאן תיאור עם פרטים שונים אודות המדבר, וגם אודות הגלות עתה. וכאמור, פרטי הידיעות אודות הגלות הם מעין נחמה, כיון שעל ידי ידיעה זו נדע מה צריכים לרפא, וממילא נצא מהגלות "אל ארץ טובה ורחבה".

מדבר הוא מקום שאינו מושב אדם. ועל זה נאמר: 'המדבר הגדול', המרמז על כך שמקום המדבר אינו ישוב בני אדם, הוא 'גדול יותר'- כלומר: באופיו ובמהותו נעדר המדבר את התנאים ליישב בו בני אדם, הוא איננו יכול להכיל את האדם.

השם אדם במקרא – רומז על עם ישראל, כפי שנאמר: "אתם קרויין אדם" , וכפי שמבאר השל"ה (שני לוחות הברית) הקדוש, רבי ישעיה הורביץ המכונה כך על שם ספרו שכתב על התורה.              אדם- הוא מלשון 'אדמה לעליון'. עם ישראל דומים ל-'אדם העליון' שעל הכסא כלומר ל-ה' יתברך.

ברוחניות מציין 'המדבר הגדול', את המרחב הגלובלי כמקום שאינו מושב בני אדם שכן הוא 'גדול' יותר ממקום ישוב אדם ואינו יכול להכילם כאמור. כמו כן עם ישראל שהנם המעט מבין אומות העולם בזמן הגלות וכפי שנאמר בפסוק : "כי אתם המעט מכל העמים". הם מדמים במיעוטם את המדבר הגדול שאינו מקום יישוב בני אדם והעולם דוחה אותם ואינו מכילם.

השפעתו של אירוע נפשי רגשי על האדם תלוי באופן בו הוא תופס אותו ואיזו פרשנות הוא מעניק לו!

אחד הנושאים החוזרים ונשנים כאשר אנו מתמודדים עם אירועי נפש גוף שנחת עלינו ממקום לא ידוע ולא מתוכנן. אנחנו רצים לרופא מייד שעורך בדיקות לגלות שהכל בסדר ואכן הוא מודיע לנו נחרצות בריאותך תקינה ויציבה! קצת ויטמין c ויטמין d  או b12 למשך חודש והכל בסדר..

אז למה אני חש כאבים בחזה? דופק מואץ? נמלולים ועקצוצים? קוצר נשימה כאילו אני עובר התקף לב? חולשה? עייפות? סחרחורות? מועקה בלב? מה קורה איתי דוקטור?

במקרים שגרתיים הרופא ישלח אותנו לבדיקות מקיפות יותר כדי לשלול היבטים או גורמים נוספים לתחושות השונות והמוזרות אותם אנו חשים, בדיקות ct, mri  fmri , בדיקה נירולוגית וכד'..

יש רופאים שישלחו אותנו להתייעצות פסיכולוגית..

האירוע תופס אותנו מופתעים, לא מוכנים, אך בעיקר לא יודעים! לא מבינים את משמעות האירוע, לא יודעים מה לעשות אתו, לא יודעים איך להתייחס אליו..

הדבר מסב לנו בהלה וחרדה, מועקה וצער על מה קורה לנו מדוע אנו מרגישים כך? האם אנחנו בסדר? אם הבדיקות הפיזיולוגיות יצאו תקינות זה אומר שיש אצלנו משהו לא תקין מבחינה נפשית?

רופא חכם המבין דבר או שנים בבריאות הנפש יאמר לנו מייד הכל בסדר זה נורמלי! זה טבעי שאתה מרגיש כך! זוהי שפת הנפש המתקשרת אתנו בדרכה שלה, היא רומזת לך שאתה לחוץ, עמוס, עובר תקופה קצת מורכבת וכד'..

תן לסימפטומים 'לדבר' איתך, תן להם חופש ודרור להביע את עצמם כפי שהם, אל תנסה לשנות כלום, אל תנסה להילחם בעצמך, אך בעיקר אל תיבהל מהם, הם מספרים לך מה עובר עליך אז תהיה קשוב אליהם, קח אוויר, צא לכמה ימים חופשה, לך לטייל בטבע, שחרר את העומס והלחץ מעט, תנוח, בטח יש לך תחביבים שונים תעשה מה שאתה אוהב לעשות..

הנרמול של האירוע הוא החשוב ביותר עבור הסובל מסימפטומים נפשיים רגשיים!

שינוי התפיסה על מהות האירוע הנו גורם מספר אחת בתהליך ההחלמה ממצבי משבר נפשיים ורגשיים!

כאשר אני בוחר להסתכל ולתפוס את האירוע בצורה חיובית, אני מגביר פלאים את מהירות ואחוזי ההחלמה!

אני יכול לראות באירוע הזדמנות ומתנה עבורי!

כאשר אני מתייחס ומבין את המסר העובר אלי מהגוף המאותת לי, קח אוויר תתבונן מה עובר עליך נפשית ורגשית ופעל בהתאם למצב הנדרש ממך!

אז המשבר הופך להזדמנות ומתנה עבורי: לעצור לחשב מסלול מחדש להבין מה נדרש ממני כעת כדי להוריד את מפלס המתח והחרדה הגואים, להיטיב עם עצמי, לבלות זמן איכות עם משפחתי, לפגוש חברים, להשלים ולהגשים את כל החלומות שלי, מה שלא התאפשר בשגרה העמוסה לעייפה, המתוחה והבנאלית.

"תחשוב טוב יהיה טוב"-להחליף את ה-'HARD DISK'!

 כאמור אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להחלמה ממשברים נפשיים ורגשיים הנו האופן בו האדם תופס את המצב ואופי הפרשנות אותה הוא מעניק לו.

אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ממנו נולד ועליו נשענת התפיסה והגישה של הפסיכולוגיה החיובית התרחש לו לפני שנים רבות..

הפסיכולוגיה החיובית היא ענף בפסיכולוגיה העוסק בבריאות נפשית ובהגדלת תחושות האושר ושביעות הרצון מהחיים. על פי גישה זו, חיים ללא אומללות אינם מספיקים על מנת לחוש תחושת אושר, מימוש עצמי, ותחושת סיפוק מהחיים, ועל תחום הפסיכולוגיה לסייע בפיתוח דרכים מבוססות אמפירית להגדלת שביעות הרצון מהחיים ולהגברת האושר בקרב בני האדם. גישה זו עוסקת בזיהוי תחומי החוזק המרכזיים שלנו, וכוללת דרכים לטיפוח חוזקות אלו, ושימוש תדיר וקבוע בהם.  מתוך: כהן, ל. (2010).

העיסוק ברווחה הנפשית הוא חלק ממגמת הפסיכולוגיה החיובית – ענף צעיר בפסיכולוגיה, שנוסד על-ידי מרטין סליגמן, יו"ר האיגוד האמריקאי לפסיכולוגיה בשנת 1998. הפסיכולוגיה החיובית חרתה על דגלה את העיסוק במרכיב הבריא והחיובי של האדם ואת הניסיון להעצים את החוזקות שלו לשם קידום חיים מאושרים יותר. הכוחות הפנימיים, החוזקות והסגולות האישיות של כל אחד ואחד הם העומדים במרכז ולכן ההתייחסות אל החיים היא כאל תהליך של גילוי ולא כאל החלמה:   "discovery, not recovery".

החידוש בגישה של הפסיכולוגיה החיובית הוא בתפיסת האדם כחזק, סתגלן ובעל חוסן נפשי המאפשר לו להתפתח ולצאת ממשברים. ההתייחסות של הפסיכולוגיה החיובית אל המטופל היא לא כאל חולה, פציינט – אלא כאל אדם עם יכולות ורזרבות לא מנוצלות. הפסיכולוגיה החיובית שואבת את מקורותיה מהפילוסופיות השונות, וכן מהזרם השלישי בפסיכולוגיה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית. תרומתה הגדולה היא בבחינת הרעיונות והמושגים הללו באופן אמפירי, המבוסס על ראיות מחקריות.

התחומים הנחקרים כיום בפסיכולוגיה החיובית כוללים רגשות חיוביים, חוזקות חותם (החוזקות הבולטות של האדם), ודרכי המימוש שלהן, ודפוסי התנהגות חיוביים כמו נדיבות, הכרת הטוב, היכולת ליהנות ולחיות את הרגע כאן ועכשיו, זרימה, תחושת מלאות, היכולת לסלוח, והתמודדות יעילה עם לחצים באמצעות פיתוח מחשבות חיוביות כתחליף למחשבות אוטומטיות שליליות.

מטרה נוספת של הפסיכולוגיה החיובית היא החיבור בין המחקר בפסיכולוגיה לקהילה, כלומר לרדת ממגדל השן האקדמי ומהטיפול הפסיכולוגי המקובל שאיננו נגיש לכלל האוכלוסייה. הפסיכולוגיה החיובית שואפת להתחבר אל האדם ברחוב מתוך מטרה לסייע לו, להיטיב עמו ולשדרג את יכולותיו, את ההיבטים החיוביים שלו, את הדימוי העצמי שלו ואת רווחתו הנפשית. זאת הסיבה שבעטיה המידע, הכלים הפסיכולוגיים וממצאי המחקרים השונים של הפסיכולוגיה החיובית הם זמינים לכל, באמצעות ספרות מקצועית, להגברת האושר הכתובים בשפה ברורה וידידותית לקהל שאיננו מהתחום, גם אם הממצאים והכלים המוצעים בהם מבוססים מדעית. מתוך: בר-טור, ל. (2011).

גישה חיובית זו נולדה כאמור בעקבות סיפור אותו סיפר רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם:
אחד הרבנים בישיבת חב"ד לפני למעלה ממאה שנים היה הרב החסיד רבי מיכאל בלינער ע"ה מהעיירה נעוול. בהיותו צעיר חלה קשות לא עלינו אחד מילדיו. הרופאים נואשו מחייו ואמרו שאין להם מה לעשות. הוא רצה עד מאוד ללכת אל הרבי מנחם מענדל שניאורסון האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם המכונה: "הצמח צדק", אך הרופאים אמרו שזה ענין של שעות חלילה ואין לו בשביל מה ללכת.

אחד מזקני החסידים התרעם עליו קשות באמרו כי בתלמוד כבר נאמר שאל ימנע אדם עצמו מן הרחמים ובוודאי יפעלו מליצי היושר אצל ה' יתברך לחכות עד שהוא יבוא אל הרבי.
רבי מיכאל נכנס לחדרו של הרבי ומסר את מכתבו ובאותו רגע עברה בו המחשבה: מי יודע מה נעשה עם הילד שלי, הרופאים הרי אמרו שזו שאלה של שעות ומיד פרץ בבכי מר.
הרבי קרא את מכתבו ואמר לו: "אל תבכה, חשוב טוב ויהיה טוב". עוד תהיה בבר המצווה של הנכדים. ואכן ששב לביתו ראה רבי מיכאל שהילד יצא מכלל סכנה וחזר לחיים בריאים."בכל שעה קשה", אמר רבי מיכאל, "הייתי מצייר לעצמי את פניו הקדושים של הרבי ואת מילותיו: חשוב טוב ויהיה טוב, ונהיה לי טוב על הלב".

סיפור נפלא זה משקף איך האדם על ידי חשיבה חיובית פועל מציאות חיובית בעולם. חשיבה על עצמו, או חשיבה על הזולת פועלת את פעולתה ומשנה מציאות!

מהות השינוי נעוץ בכך שהאדם מבין ומפנים שהוא האחראי היחידי הבלעדי על מה שיקרה סביבו ובחייו סביב אירועים הפוקדים אותו בחיי היום יום.

כאשר האדם בוחר להתייחס לאירועים שונים בחייו הנראים והנחווים כקשים עד מאוד, ולהעניק להם פרשנות ומשמעות הייחודית לו באופן חיובי ומיטיב, הוא משנה ומשפיע בפועל על אירועי חייו ממש, כפי שתואר בסיפור.

כאשר רבי מיכאל שינה את תפיסתו וגישתו כלפי האירוע הנורא שפקד את בנו ובמחשבה חיובית על כך שהוא בוטח ומאמין שיהיה טוב, פעל לביטול הגזירה ושינה אותה לטובה בהחלמת בנו יקירו!

ולא רק זו, אלא גישה זו שינתה מהותית את חייו של רבי מיכאל כפי שהעיד על עצמו: "בכל שעה קשה הייתי מצייר לעצמי את פניו הקדושים של הרבי ואת מילותיו: חשוב טוב ויהיה טוב, ונהיה לי טוב על הלב".

אנו נדרשים להחליף את ה- Hard disk'' שבמוחנו ולאפשר אך ורק לאינפורמציה חיובית להיכנס ולחלחל אלינו ואל חיינו. כאשר המח יתרגל לחשוב חיובי אנו נחווה ונראה בכל דבר ובכל אירוע בחיינו את הטוב הטמון שבו, ולא רק נראה אלא הדבר יתגלה לעיני כל ונחווה אותו בשיא עצמתו!

וכפי שהרבי מליובאוויטש מרבה לברך: 'בטוב הנראה והנגלה' שהטוב יחווה ויורגש בעיני בשר ובאופן גלוי לעיני כל, לא רק לעיני האדם עמו נעשה הטוב אלא גם אל מול עיניהם של כל אדם ואדם בעולם!

תפיסות שונות ונקודות מבט סובייקטיביות למהותו של ה-'מדבר הגדול' (גלות) השפעותיהן והשלכותיהן על האדם בחייו עלי אדמות!

את תהליך פעולתו והשפעתו של המדבר הגדול על האדם מסביר הרבי מליובאוויטש על פי פסוק זה "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ"  )דברים ח' פסוק ט"ו). כך:

א.      העניין הראשון בו מציין הפסוק את ענין הגלות הוא – 'המדבר הגדול' הסיבה הראשונה והשליבה הראשונה של הירידה הרוחנית, ממנה מתחיל ענין הגלות, היא-כשהאדם מחשיב את העולם שמסביב גדול יותר ממנו. כלומר: רואים ומביטים על ישובו של העולם היהודי -והיהדות למקום קטן, ואת העולם שמסביב, 'מדבר העמים' , למקום גדול, דבר גדול יותר ממציאות הזהות היהודית.

כאשר אדם תופס את העולם כ-'מדבר הגדול', הוא מחשיב את העולם, וטוען שהעולם הוא גדול ממנו והוא קטן לעומתו, וממילא שואל הוא: "מי יקום יעקב כי קטן הוא" ?הנה שאלה זו עצמה, כלומר: החשיבות שמחשיב את העולם, יוצרת אצלו עניין של גלות פנימית, וממילא נוצר מצב של העלם והסתר – 'חושך פנימי' אצלו פנימה בתוך לבו מוחו ונפשו . מחשבה זו כשלעצמה יש בה בכדי ליצור אפשרות במוחו ודמיונו שלעולם ישנה בעלות עליו. זוהי אם כן התחלת הגלות!

התרופה לגלות פנימית זו הנה: כאשר האדם זוכר ש"אתה בחרתנו מכל העמים" כו' "ורוממתנו מכל הלשונות" הוא איננו מתפעל מאף אחד בעולם, ביודעו שעם ישראל נבחרו על ידי ה' יתברך בכבודו ובעצמו ומרוממים הם מהעולם, ואז אין אצלו ענין של גלות פנימית וממילא חיצונית.

ב.      מעניין זה שמחשיב את העולם ל-'מדבר הגדול', יכולה לבוא ירידה נוספת – לא רק 'מדבר הגדול', אלא גם- 'והנורא'.

'גדול' פירושו שהלה גדול ממנו, אבל אעפ"כ גם הוא מציאות בפני עצמו של מיעוט לכל-הפחות. אבל 'נורא' פירושו -שמתיירא ממנו, הוא חש מאוים מהעולם מכיוון שחושב שלעולם יש שליטה עליו.

כאשר הוא מחשיב את העולם רק ל-'מדבר גדול', הנה רק בבואו במגע עם העולם וענייניו אזי מתפעל ממנו, כיון שמכיר את גדלותו, אבל כאשר הוא בביתו, הרי אינו מתיירא מהעולם.

אמנם: כאשר חושב שהעולם הוא מדבר גדול ונורא – אזי אפילו בהיותו 'בביתו הוא מבצרו', בהיותו בביתו הרוחני בית-הכנסת, גם אז מתיירא מהעולם, הוא מתיירא לקיים תורה ומצוות בגלוי, מפני מה יאמרו הבריות.

ג.       מזה אפשר לבוא לירידה נוספת – 'נחש':

בספר ערכי הכינויים מוסבר: שנחש ארסו חם. ברוחניות נזהה אצל האדם  את החמימות וההתלהבות מהעולם. חום זה והתלהבות זו מהעולם מפחיתה אצלו את החום וההתלהבות מעייני קדושה. הכל נעשה אצלו בקרירות ובאין חשק, הוא נעשה אדיש לעניינים רוחניים.

ד.      מזה אפשר לבוא לירידה נוספת –'שרף'.

ההתלהבות מהעולם אצלו הנה בתוקף כל כך גדול, שלא זו בלבד שממעטת את ההתלהבות בקדושה, אלא ששורפת (מלשון שרף) ומכלה לגמרי את ההתלהבות מעניינים של קדושה.

ה.      ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת- 'עקרב':

אודות עקרב מוסבר בספר ערכי הכינויים, שארסו קר. ברוחניות מבטאת הקרירות ירידה גדולה יותר מחום והתלהבות של נחש ושרף. כי, ההתלהבות והחום מענייני העולם אמנם נותן פחות מקום ומרחב לעניינים רוחניים, אבל עדיין חום מהותו ועניינו חיות, וממילא ניתן להחליף זאת בחיות והתלהבות מעניינים שבקדושה עם הזמן. אבל כאשר האדם נתון במצב של קרירות, ניתוק רגשי (דיסוציאציה) זהו סימן של היפך החיות, הרי זה גרוע הרבה יותר.

ו.        ומזה אפשר לבוא לירידה נוספת-'צימאון אשר אין מים'.

המשל על כך הנו מאדם הנתון בעלפון קשה מרוב צמא ויובש, שגם כאשר מעוררים אותו מעלפונו ומשקים אותו במים הוא נותר בעלפונו, הוא צמא כל כך למים אבל הוא לא מודע לצימאונו, הוא כל כך מנותק ממגע עם גופו שגם מים לא מסוגלים להשפיע עליו בשעה זו.

ברוחניות נמשל המצב לאדם הנתון 'בעלפון רוחני' ומלמעלה מנסים לקרוא לו ולעוררו, על ידי ה-'בת קול' הקוראת כל יום לאדם לשוב אל בוראו כמבואר בחסידות , אך מכיוון שהוא במצב של 'צימאון' – הנה גם אז 'אין מים',-כלומר: תורה.  (התורה נמשלה למים: "מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך התורה ירדה ממקום כבודה") הוא צמא אבל איננו לא יודע לאיזה דבר הוא צמא, הוא כל כך מנותק רגשית, הוא לא מרגיש ולא יודע אל מה הוא צמא, זאת משום שנתרחק כל כך עד שאין לו שייכות ואינו יודע מכל מציאות ומהות עניינים שבקדושה.

מסכם הרבי מליובאוויטש את העניין: מהיכן מתחיל כל זה? – מהמדבר הגדול, מזה שמחשיבים את המדבר – ארץ העמים, למציאות ודבר בפני עצמו ומעניקים לו חשיבות יתרה מהזהות והאישיות היהודית רוחנית אתה נולדתי ואתה אני אמור להופיע בעולם, זוהי השליבה הראשונה לכל הירידות כאמור עד ל-'צימאון אשר אין מים'.

מזה מובן שבכדי לתקן את כל הירידות, צריך לתקן את הסיבה הראשונה והעיקרית: מכל יהודי נדרש להופיע בעולם 'בגאון יעקב' ובתוקף בכל הנוגע לענייני יהדות, על ידי שזוכרים ש-'אתה בחרתנו מכל העמים כו' ורוממתנו מכל הלשונות'.

ואז נפטרים מהגלות והולכים "אל ארץ טובה ורחבה", על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו תיכף ומיד ממש ובטוב הנראה והנגלה!

שבת שלום ומבורכת

המאמר נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה.

מירי שניאורסון נשיאת ארגון הנשים נפלאות מתגברות ריתקה את המשתתפות בדבריה הייחודיים. כתמיד, מירי מביאה זווית אחרת שכולה תקווה, נחמה ואמונה והמשתתפות התרגשו מאוד מהדברים. בנפלאות כמו בנפלאות, הדברים לא נשארים באוויר ומתחברים לעולם המעשה, ומירי הזכירה את בקשתו של הרבי להרבות בפועל בלימוד תורה ובשמחה בשבוע שבין תשעה באב לחג ט"ו באב.

לצפייה בשידור חוזר

הלוואי והייתי מלאך.

כך חשבתי לעצמי יום אחד

בואו ונעשה סיור קצר בעולם המלאכים

המדריך הוא אדמור הזקן, שכתב את התניא והשולחן ערוך והמון מאמרים נפלאים – דברי אלוקים חיים (דא"ח)

שמלמדים אותנו מעט מן המעט על המציאות האמיתית של העולם.

מלאכים הם יצורים קיימים לגמרי

אך אנחנו לא יכולים לראותם.

חלקם משרתים את הקב"ה (ואין מספר לגדודיו, לא יודעים כמה יש)

וחלקם נוצרים על ידינו

כלומר, על ידי המצוות, הברכות, התפילות

כל מצווה בוראת מלאך,

והמלאך הזה שומר על היהודי ממזיקים גשמיים ורוחניים

הוא שומר עלינו מסכנות גשמיות

וגם מחליש את כוחו של היצר הרע

עוזר לנו בפועל בעבודת – השם!

יש להם גוף דק, רוחני.

וחיות אלוקית המלובשת בהם

ההבדל המהותי ביני לבין מלאך הוא

שהמלאך כל כולו בטל לחיות האלוקית שבו.

הוא יכול לעשות רק את רצון השם

כך הוא מתוכנת.

אין – לו – יצר – הרע!

הוא פשוט לא יכול לבחור לעשות נגד רצון השם.

ובכלל, אין לו שום בחירה

יש לו תפקיד מוגדר, ורק אותו הוא עושה

אין לו אפילו חלקיק מאית השניה ביום, שבו הוא לא משרת את השם בכל הוויתו.

וואלה, נשמע מושלם!

אם יש להשם עבדים נאמנים כל כך, שעושים רצונו ברגע, בשביל מה הוא בכלל צריך אותנו???

בשר ודם, קרוצי חומר, מלאי תאוות, קשה לנו להתגבר וכל הזמן יש לנו מלחמות פנימיות

לכאורה, אנחנו הרבה יותר נמוכים מהמלאכים.

אבל רק לכאורה!!!

דבר ראשון, יש הבדל מהותי בינינו לבין

בהם יש חיות אלוקית

אבל בתוכנו – הקב"ה בעצמו שוכן!!!

ואכן, זה פלא כל כך גדול…

איך אנחנו לא מרגישים זאת?

הקב"ה הצליח להסתיר את עצמו כל כך בתוכנו???

*ועוד פלא – איך אנחנו מסוגלים למרוד נגד עצמנו?? נגד החלק אלוקי שבנו??*

אבל ככה השם רצה.

ולמה?

את הסיבה האמיתית אנחנו לא יודעים

"כי לא מחשבותי מחשבותיכם"!

אבל – מהמעט שגילו לנו רבותינו הקדושים.

ותפנימו את זה טוב טוב :

אלוקים לא רוצה רובוטים!!!

הוא רוצה שנבחר בו! מעצמנו!

לכן -הוא שלח לנו קשיים, נסיונות, אתגרים, מלחמות.

כדי שזה יבוא באמת מאיתנו!!!

מלאכים שעושים רצונו באופן אוטומטי יש לו המון!!

אלוקים צריך אותנו.

אותי ואותך. אהובה.

מכירה את זה שהילד שלך או אחיך חוזר מהגן עם ציור יפהפה ומנופף בו, את מסתכלת ו… רואה שזה הציור של הגננת…

זה לא זה. אמא רוצה ציור של הבן שלה. גם אם הוא נראה כמו קישקוש. הקישקוש הכי טפשי של הילד יהיה יפה בענייך מהיצירה הכי יפה של הגננת .

וזה המסר אלינו

השם רוצה את עבודתינו

כן, לא מושלמת.

בדיוק ככה. כי זה שלנו!

בהצלחה אלופה ולא מושלמת

לאתר הרישום

במסגרת שיתוף הפעולה הייחודי יצאה קבוצה גדולה במיוחד של מתגברות לירושלים, שם התקיים הכנס שעמד השנה בסימן "כוחות איתנים" לכל אישה, לאור התניא. לאחר יום מלא וגדוש בהרצאות מרתקות ובארוחה חגיגית, יצאה קבוצת "נפלאות מתגברות" לחלקו השני של היום ששילב אמנות עם נשמה. הסיור החל בשלוחה החרדית של האקדמיה לאומנות "בצלאל", שם ביקרו החברות בתערוכת יצירות של הסטודנטיות הכשרוניות. לאחר מכן נערכה סדנה חווייתית להכנת קולאז'ים, בהנחיית האמנית איריס אהובה פיקובסקי. לאורך כל השבוע אנו מקבלים עוד ועוד פידבקים חמים ממשתתפות שיצאו בהתרוממות רוח מיוחדת במינה: הן מספרות על אירוע ש"הבטיח וקיים" – העניק כוחות בכל המובנים והאיר את הימים הללו באור אחר.

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת ואתחנן

פרשתנו פותחת בתיאור מרגש מחד אך קשה מאידך על משה רבינו הפותח בתחינה ובתפילה ל-ה' לזכות ולהיכנס לארץ ישראל ועל תשובת ה' אליו.

תחינתו של משה רבינו:

 וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.

תשובת של ה' אליו:

וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

ולא רק זאת אלא:

וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

מתנהל כאן דו שיח כל כך רגשי ואינטימי בין ה' ובין משה על הזכות להיכנס לארץ ישראל אליה ציפה בכיליון עיניים וייחל בכל לבו לאחר מסע מפרך של 40 שנה, רגע לפני מודיע לו ה' יתברך את הארץ תוכל לראות מרחוק אבל לא תזכה להיכנס אליה! ולא רק זאת אלא כעת אתה אמור לחנוך את יהושע בן נון ולהעביר לו את שרביט ההנהגה!

מה היה צריך לקרות ש-ה' יתברך היה נענה לתחינתו ותפלתו של משה? מדוע מנע ה' ממשה להתחנן אליו ולבקש עבור עצמו? מה הייתה הציפיה הסמויה של משה בהתחננו אל ה'?

 לשם כך נקדים לבאר את מהותו וייחודיותו של יום ט"ו באב.

ט"ו באב מגלה את הסוד לחיבור רגשי עמוק בין בני אדם!

ט"ו באב נודע כיום מיוחד. מה בעצם מאפיין את היום המיוחד הזה?

בתלמוד הבבלי במסכת תענית נכתב כך על היום הזה: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל " (תענית כ"ו עמ' ב').

בתולדות עם ישראל לאורך הדורות אירעו עוד ששה מאורעות משמעותיים ביום זה ט"ו באב (שלא ניכנס אליהם כעת).

אך נציין למנהג ישראל מבורך המובא בספרי חסידות כי החל מחמישה עשר באב נהגו לאחל איש לרעהו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. זאת משום שביום זה מתחילים ימי התשובה, וכמרומז במזלו של חודש מנחם אב שהוא 'אריה' – ר"ת א'לול ר'אש השנה י'ום הכיפורים ה'ושענה רבא, היינו שבחודש מנחם אב נרמזים תחילת וגמר שלמות התשובה שעיקרה הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה לכל איש ואשה. (אוצר מנהגי חב"ד, אלול-תשרי, עמ' י"ב-י"ג).

כאשר אנו באים לדבר על זוגיות אנו צריכים לנסות ולהבין מה המאפיין המהותי העיקרי והייחודי דרכו ניתן לחבר בין בני אדם בכלל ובין שני המינים בפרט?

קשר אנושי נשען על היכולת לראות ולחוש את הרובד הפנימי והעמוק בנפש האדם מה שמאפשר להתאחד עם הזולת ממקום אובייקטיבי.

כאשר אנו ניגשים לנסות ולקיים קשר משמעותי עם הזולת אנו נדרשים לחבור אליו מתוך ידיעה עמוקה. ידיעה שתוכנה התבוננות שכלית בתחילה בנקודת מבט כוללנית על מהות האדם עמו אני מעוניין בקשר. לאחר מכן בהתבוננות פרטית על מאפייני אישיות האדם עמו אני מעונין בקשר שבסופה תתרחש ההולדה של הרגש אהבה ויראה (יראת הרוממות הנרכשת מתוך כבוד לזולת ולא מתוך פחד ואיום) כלפי הזולת עמו אני בא בקשר.

התבוננות שתכליתה ומהותה לעורר את הצד הרגשי שבי אליו או אליה. אהבה ויראה שתחוקק עמוק במוחי ולבי ותיתן את אותותיה בקשר נוגע דואג ואכפתי הבא לידי ביטוי בעשיה בפועל למען הזולת וכלפי הזולת עמו אני בא בקשר!

משמעותה של ידיעה הנה מחויבות לעשיה! כאשר אני יודע אני עושה, אני לא מאפשר לעצמי לברוח מהאחריות שבעשיה הנגזרת ממחויבות שבידיעה. לכן אנו מוצאים עצמנו לפעמים במקום של רצון לא לדעת, שכן כאשר לא אדע לא אהיה מחויב לפעול.

האדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא (פרק ג') בפירוש המילה דעת וז"ל: "והדעת הוא מלשון (הפסוק בבראשית פרק ד' פסוק א'): והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות", כלומר: על מנת להכיר את הפנימיות של האדם, לחוש ולהרגיש אותה, האדם נדרש להתקשר ולהתחבר לזולת.

תכונת הידיעה מספרת לנו על היכרות מעמיקה עם הדבר אותו אני יודע, כשבמקביל אני מתקשר וחובר אליו. כל זמן שחסר בידיעה- בדעת, הדבר לא מחייב את עשייתו בפועל ממש!

וכפי שהאדמו"ר הזקן מבאר (שם) "כי אף מי שהוא חכם ונבון… הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא".
האהבה והיראה הנן פועל יוצא של התקשרות וכל זמן שאין הולדה של אהבה ויראה אין ביטוי להתקשרות.

ובהמשך כותב אדמו"ר הזקן (שם) "ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן"
בחסידות חב"ד מבואר: שספירת הדעת מכונה- "מפתח הכולל לששת המידות", מה שמסביר את תכונתה הייחודית והעיקרית של הדעת החודרת את האדם כולו ומאחדת אותו סביב הדבר אותו הוא מבקש לדעת, אליו הוא רוצה להתקשר ולחבור.

אם כן כאשר אני מכיר ויודע את הדבר לעומקו ומאוחד עמו, אין לי אפשרות שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו אני יודע.

ידיעה משמעה חיבור:

אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.

הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.

היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!

החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!

הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.

כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי קרוב וחזק.

קשר הדדי נשען על אכפתיות האחד מהשני עד כדי הרגשתו האחד את השני!

הרבי מליובאוויטש מבאר את המילים בפסוק: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" כך: משה רבינו הוא זה שנצטווה לעצור את תפילותיו ולא להוסיף לבקש ולהתחנן ל-ה' אודות כניסתו לארץ,  אמנם אלו היו ישראל מבקשים ומתפללים עבורו היה נכנס לארץ, שכן הם לא נצטוו שלא להתפלל עבור משה וכניסתו לארץ ישראל.

כאן טמון 'הנעלם' בשיח הכל כך מרגש וסוער שבין משה רבינו ל-ה' בנוגע לכניסתו של משה לארץ ישראל. ה' יתברך בדבריו מדייק ומפנה את תשומת לבו של משה לכך שבקשתו ומימושה מופקד בידי צאן מרעיתו, עם ישראל!

משה נכנס לדו שיח כל כך משמעותי עם ה' יתברך על מהות הקשר שלו עם עם-ישראל, על כך שהוא לא יכול להיפרד מהם בעת הזו, על כך שהוא לא משאיר שבויים מאחור וגם דור המדבר חייב להיכנס עמו לארץ ישראל ומבחינתו זהו תנאי לכניסתו לארץ, משה לא חושב על עצמו כלל, הוא עסוק כל כולו בגאולתן של ישראל שתתרחש עם כניסתם לארץ המובטחת ומתעקש על כך שכולם, אבל כולם נכנסים!

משה מספר לקב"ה על נאמנותם של עם ישראל אליו לאורך כל הדרך, על אהבתם האין סופית אליו, על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם וקשר את גורלם יחד זה 40 שנה במדבר העמים.

 משה מתוודע לאהבתה האין סופית של עם ישראל אליו כאשר הוא מצווה לעלות ל-'ראש הפסגה' לצפות בארץ המובטחת מבלי להיכנס אליה ולאחר מכן מצווה לעלות אל הר נבו שם ימצא את מותו וייפרד סופית מעם ישראל. הוא רואה במו עיניו וחווה בגופו איך עם ישראל מתייצב מולו ולא מוכן לאפשר לו לעלות להר נבו בידעם שבכך הם מקבלים את הסתלקותו של משה ומאפשרים את פרידתם ממנו!

 משה מבקש מעם ישראל בין השורות זכרו: 'אין מלך ללא עם', ישנו חלק בקשר שלנו שתלוי אך ורק בכם ובהבעת הרצון שלכם עבור ה-ביחד שלנו, ובכדי לזכות ולקבלו, אני לא יכול להשפיע יותר ממה שכבר התחננתי ובקשתי עבורי-עבורכם-עבורנו!

אמנם: עם ישראל כל כך שקוע בתפילתו ובתחנוניו של משה ל-ה' ומייחל לכך שיתקבלו לפני ה'  יתברך, מה שגוזל מהם את הפניות הנפשית והרגשית לחשוב להתפלל ולבקש מ-ה' יתברך עבור משה! החרדה מעצם הידיעה שמשה לא ייכנס אתם לארץ ישראל טורפת כל אפשרות לחשוב על כך שהדבר בכלל תלוי בהם!

קשר הנו דו ממדי, הנו שיתופי, ומשמעותו הנה שרק כאשר שני הצדדים המחויבים לקשר פועלים יחד להשיג מטרה כל שהיא, היא ברת ביצוע! רק כאשר פועלים בשיתוף יחד אזי מוצאים את הביטוי ואת המימוש של הקשר העצמי.

כואבת לנו הרגל!  

אחד הסיפורים המפורסמים על רבי אריה לוין המכונה רבם של האסירים מתאר איך רבי אריה הולך יחד עם אשתו הרבנית אל הרופא בשל כאבים עזים שהיו ברגלה. לאחר שנשאלו על ידי הרופא מדוע הם באו אליו, השיב רבי אריה "הרגל של אשתי כואבת לנו"..

סיפור זה מבטא ומלמד מהי אהבה אמיתית, מהו חיבור כנה בין אנשים אהבה וחיבור עד כדי הרגשת כאבו וצערו של הזולת. כשאנשים קרובים אלינו סובלים או כואבים ולהיפך שמחים ומאושרים, אנחנו מרגישים את זה כאילו הכאב או השמחה היא שלנו. ככל שהאהבה והחיבור בין הנפשות גדולים יותר, עמוקים יותר, משמעותיים יותר, כך כאבו, סבלו או צערו של האחד ולהיפך שמחתו ואושרו פועלים ומורגשים אצל השני.

קשר הנשען על מאפיינים אישיותיים לעומת קשר הנשען על מאפיינים חיצוניים !

מכאן ניתן ללמוד על משמעותו של  קשר זוגי ועל כוחו של יחד האחד עבור השניה!

זהו סודו של קשר: היכולת של כל אחד מהצדדים להבין ולהרגיש את מחויבות הקשר ועצמתו ועד כמה גדולה השפעתו בקשר על הזולת ועד כמה בכוחו לפעול למען הזולת!

מידת האכפתיות והדאגה הנה הפועל יוצא של הידיעה שבקשר כאמור, שהנה היישוג והיישום של המחויבות הבאה מידיעת הזולת.

קשר זוגי מתבסס על היכולת לחוש האחד את השנייה, להבין מתי נדרש ממני לקחת אחריות ולפעול עבור הקשר שלנו!

לפעמים מתוך שקיעות בהישרדות הקיומית היומיומית אנו שוכחים שקשר זקוק לחמצן ובכדי להפיח חיים בקשר צריך להיות בקשר מתמיד עם הקשר!

אהבה הנה פועל יוצא של ידיעת הזולת כאמור:

 הקשר שבאהבה משמעו היכולת לחבור לזולת ולחוש את צרכיו כאלו היו שלי ממש!

והאהבה שבקשר משמעה האחריות שלי לפעול למען הקשר שלי עם הזולת! 

היכולת לדרוש מהזולת לשאת עיניו ולתבוע את הקשר המיטבי, נובעת ממקום עמוק להבנה של קשר מהו!

היציאה מאזור הנוחות אל מרחב פתוח וחשוף: "בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים".  היא זו המאפשרת את הבסיס ואת המרחב לקשר עמוק, יציב, מאושר ומחייב!

'בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן': המסר אותו מבקשות להעביר לנו בנות ירושלים הנו: אין באמת משמעות אמיתית לאופנה ולסטיילינג אם החיפוש אחר בן זוג מסתכם בכך! בכדי להעניק משמעות פנימית ללבוש ולצו האופנה המתחדש יש צורך לקשור ולחבר אליו את הפשטות שבבגדי לבן!

כלומר: היופי הזוהר מקבל את ביטויו ביופי שבפשטות, היופי שבבגדים זוכה לביטוי עמוק רק כאשר הוא נשען על הבסיס שביופי הטבעי, הפנימי!

ולכן כאשר היופי הפנימי בא לידי ביטוי במפגש עם הזולת יעשה הזולת הכל כדי שהזולת יחוש בנח בקרבתו ולא יתבייש חלילה! גם אם זה דורש ממנו להופיע לפניו בפשטות! 'בבגדי לבן'- ללא החצנה של יכולות אישיות ויכולות בין אישיות, כישרונות אישיים וכישרונות בין אישיים, יכולות פיננסיות, וכד'.

ההבנה שלצורך קשר עמוק ואמיתי נדרש הרבה מעבר לנראות חיצונית והפגנת כישורים אישיים ובין אישיים הנה אבן היסוד של בנות ירושלים.

לחולל בכרמים הנה תנועה בנפש- המספרת על אדם מלא מתוכו, שמח בחלקו, הנותן חופש וביטוי עצמי למי שהוא ולמה שהוא!

אדם שלבו חלל בקרבו ואין הוא מלא מתוכו לא מסוגל להשתחרר באמת, הוא זקוק לאמצעים חיצוניים שיניעו אותו שיפעילו אותו!

רק אדם המחובר לאישיותו פנימה, חש חופשי ומאושר לתת דרור וחירות לרגשותיו הפנימיים ולצאת למחול באופן ספונטני.

רק אדם הנתון בעמדה נפשית שכזו יכול למצוא מרחב מאפשר לצד הזולת מבלי לחוש מלאבד את מקומו, כבודו או מעמדו.

אדם המבקש טובת חברו מחד ועושה במקביל כל אשר ביכולתו בכדי לגרום לטוב הזה להתקיים מאידך, מספר על אדם שהקשר הבין אישי שלו הנו קשר בריא, מיטבי ומסב לו אושר אמיתי 

זוהי אם כן הדרך לזוגיות מאושרת: היכולת לבקש את הטוב ביותר עבורנו כזוג מחד, ובמקביל לפעול ככל יכולתנו לקיים את הטוב הזה אשר אנו מבקשים עבורנו.

זאת על ידי יצירת מרחב מאפשר עבור בן או בת הזוג, מרחב של בית חם ואוהב, בית בו יוכלו לממש את עצמם לצדנו  מבלי לחוש או להרגיש מאוימים מכך!

"ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך"!

מלאכת בורר הנה אחת מ-ל"ט מלאכות האסורות בשבת, הגדרתה ההלכתית של מלאכה זו הנה: "הפרדה בין שני מינים המעורבים זה בזה"!

'שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך'- נשיאת העיניים בברירה בין שני המינים הנה ביטוי עמוק לאישיות ולנפש האדם הבורר לו ועבורו מהמקום בו הוא נתון בחייו!

כלומר: כל מה שבורר ובוחר האדם בחייו תואם במדויק את מי שהוא ומה שהוא בעת ברירתו ובחירתו. האדם בורר ובוחר עבורו במדויק את מה ומי שהוא מגלם בעת הברירה והבחירה! ובהתאם לכך נעשית בחירתו בבחירת לבו!

וזו היא הקריאה מבנות ירושלים לבחור: 'שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך':  שא נא עיניך, כלומר: התרומם מעל המציאות היומיומית, מעל השגרה בה אתה נתון ושקוע, וראה– שים לב היטב למי ומה נמשך לבך, ושאל את עצמך מה אתה בורר, כלומר: מה משמעות הברירה והבחירה שאתה עושה כעת עבורך? ומה היא מספרת עליך? רק אחר מכן ברור לך את בחירת לבך! כי מה שתברר ותבחר הוא 'לך'– כלומר: שלך- ממך!

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת רחל בת זהבה

השבוע נערכו בארגון נפלאות שני ערבים מיוחדים של "זיכרון בסלון" – האחד בירושלים והשני בכפר חב"ד. באירועים פגשו המשתתפות את שורדות השואה שרה גודמן ולאה לנדר, לשיח מיוחד על הגבורה היהודית.

את המפגשים אירחו שרי יהל (בירושלים) ומירי שניאורסון (בכפר חב"ד), שפתחו את ביתן ולבן, עם כיבוד מושקע במיוחד ואווירה מחברת ומחבקת. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה. יהי רצון שנזכה לחזות במהרה בימינו בבניין ירושלים!" סיכמו המארחות.