המצגת מתאימה להעברה בכיתות הבינוניות ומעלה לאחר שמוסרת השיעור למדה את המאמר עצמו מן הכתב.

המאמר

מצגת סיכום

250 גרם ביסקוויטים מפוררים (הילדים מאד אוהבים לפוררם בפטיש שניצל בתוך שקית ניילון עבה).

ממיסים 100 גרם חמאה (אפשר בתוך כלי עם מים חמים, כשהחמאה בתוך שקית חזקה).

מערבבים את הביסקוויטים עם החמאה, ושוטחים אותם בתחתית התבנית.

משאירים מעט תערובת בצד, לציפוי מעל הגלידה.

במיקסר מכינים את הגלידה:

1 שמנת מתוקה (או 1 קצפת צמחית) לאחר שמוקצפת היטב מוסיפים:

3/4 כוס סוכר

1 איסטנט פודינג (אפשר לבחור כל צבע)

לאחר מכן, בערבוב איטי:

500 גרם גבינה

1 כוס חלב

שופכים את התערובת מעל הביסקוויטים, מפזרים מעל מהפירורים ששמרנו. מקפיאים לילה במקפיא, והגלידה מוכנה.

ערב חג השבועות באכסנייתם של מוטל וגעננדי בעיירה ליובאוויטש: תקופה ארוכה שלא נכנס אורח בפתחם – הכסף אזל, ומצב הרוח הרוח גם. מוטל שבור, וגעננדי בהחלטה פתאומית מקרצפת את חדרי האכסניה למרות מחאותיו של בעלה כי שום אורח אינו צפוי, אך היא באמונה גדולה ממשיכה. מוטל עובר ליד ביתו של הרבי המהר"ש שמעניק לו 5 רובל ומעודדו כי הוא רואה שיירת אורחים גדולה מתקרבת. מוטל שמח עורך קניות, מספר לאישתו שעבודתה לא לחינם, ריחות הבישולים נידפים למרחוק – והאורחים אינם, אך בעלי הבית מאמינים כי הרבי הבטיח – הרבי יקיים.

רק כשעומדת עקרת הבית להדליק נרות החג, מופיעים עשרות חסידים שבאו לליובאוויטש לחגוג את החג במחיצת רבם וטעו בדרכם, מה שמחים הם לראות שהתכוננו לבואם באוכל ובמקומות שינה רבים. החג עובר בשמחה עצומה, בעלי האכסניה מקבלים תשלום בשפע. ומוטל תוהה באוזני הרבי: "והרי, הרבי ראה את האורחים עוד בהיות הבוקר, והם הגיעו כל כך מאוחר, הכיצד?" ענה לו הרבי: " כשעומדים גבוה, והשמש מאירה, רואים למרחוק…".

ודאי שהרבי לא התכון רק לגובה המרפסת… הרבי רואה ברוח הקודש. וכשהרבי מלך המשיח אומר שמשיח מיד מגיע זו נבואה, ועלינו לזכור: הרבי הבטיח – הרבי יקיים! תיכף ומיד ממש! ובוודאי שאם כל אחת מאיתנו תחפש בעצמה היא תראה את האמונה והחיות שלה שמחזיקה את הבית ומצעידה אותו קדימה, בכל תחום – גם כשלא תמיד נראה כך.. בדומה לאמונתה של גננעדי. אז…קבלת התורה בשמחה ובפנימיות (ובגאולה…)!

עם הקריאה "כולנו כאחת" יצאו המתגברות – אלמנות בגיל השלישי מכל חלקי האוכלוסייה, לבקר אצל הרבי, לשאת תפילה ב770  ולהתמלא באור ובכוחות רוחניים. הנוסעות נהנות מימים גדושים בפעילויות: מפגשים והתוועדויות, תפילות מרוממות, שיעורים מרגשים, סיורים באתרים שונים וכמובן אירוח ברמה של 5 כוכבים.

מקציפים במיקסר לקצף חזק:

4 חלבונים (הלבן) של ביצה

3/4 כוס סוכר.

בערבוב איטי להוסיף את 4 החלמונים

2/3 כוס שמן

כפית אבקת אפיה

שקית סוכר וניל

3/4 כוס קמח

מתקבלת עיסה צהובה לא נוזלית ולא סמיכה.

בתבנית בגודל של דף A3, מניחים נייר אפיה ומשמנים אותו.

שוטחים את העיסה.

ומכניסים לתנור שחומם מראש 180 מעלות, ואופים עד רבע שעה – עד שהמאפה מעט משחים.

כשזה עדיין חם מפרידים מהנייר ומגלגלים בלי מילוי.

מקציפים:

שמנת מתוקה/ קצפת צימחית כפי ההוראות במתכון הגלידה המופיע לעיל.

שוטחים את הרולדה – מורחים בפנים, ומגלגלים חזרה.

מעט מהקצפת מורחים מעל הרולדה, ומפזרים סוכריות, שוקולד מרוסק ועוד..

– ניתן להוסיף לתערובת הרולדה בסיום ההקצפה, כף גדושה של שוקולית, ואז הרולדה יוצאת חומה, והקצפת בצבעים בהירים – נוצרת ניגודיות נפלאה.

בביקור שיגרתי שערכתי במוסד לימודי* במרכז הארץ, חיכיתי בסבלנות לפקידה, שתתפנה משיחה עם מנהלת המוסד.

מתוך נימוס, שמרתי על מרחק סביר מהן, מתוך תקוה שסוף סוף יגיע תורי. שלא ברצוני,  קלטו אזני את השיחה שהתנהלה ביניהן.

בקול שקט וכאוב סיפרה המנהלת,  על קרובי משפחתה הנשואים מזה  כשש שנים, שלא זכו להביא ילדים לעולם עד עתה. ניתנת האמת להאמר. הרגשתי מאד לא נעים, בלשון המעטה,  לשמע השיחה העצובה  והאישית כל כך.   הרי בוודאי, שלא יועדה להישמע באוזני. והנה,  נפרדו הנשים זו מזו  והגיע תורי.

הנושא של השגחה פרטית,  שהרבי כה החדיר בנו – מחלחלת בקירבנו. הרי לא "במקרה" שמעתי את הנאמר לעיל. המישפט המפורסם,  המופיע בספר "היום יום –  (ה אי'יר ).

"רבינו הזקן קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעש"ט ;

"נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים – שמונים שנה, כדי לעשות  ליהודי טובה  בגשמיות ובפרט ברוחניות". הציף את מחשבותי.

היות והפקידה ואני מכירות מזה שנים רבות.  וב"ה היא זכתה לראות את ברכות הרבי מתקיימות במשפחתה.  שיתפתי אותה בעובדה,  ששמעתי לצערי את השיחה הכאובה ביניהן. ואת המתבקש מבחינתי, להציע למנהלת  את עצות הרבי מליובאוויטש ולבקש את ברכתו הקדושה,  שיפקדו בזרעא חי' וקיימא.

היה לי חשש פנימי חזק, שהמנהלת (שאינה נמנית על חברותי, ואיננה נמנית על חוגי החסידים),  תיפגע מההתערבות שלי בענייניה הפרטים. ומרצוני להציע לה לבקש את ברכת  הרבי.

הפקידה עודדה אותי להעיז  ולדבר עמה בחדרה.  להפתעתי,  היא הקשיבה בנועם, והסכימה להכתיב  לי את שמות בני הזוג קרובי משפחתה . על מנת שאבקש עבורם את ברכתו הקדושה של הרבי ב"איגרות קודש".  היות ועצת הרבי היא לבדוק  תפילין ומזוזות במקרים כאלו- הסברתי את הנחיצות,  שיבדקו דווקא כעת. המלצתי על הלישכה המהודרת "לישכת משה",  בהשגחת הרב לנדא שליט"א בבני ברק.

בערב יום הבהיר ח"י אלול, יום ההולדת של המאורות הגדולים. הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן,  כתבתי עבורם לרבי והכנסתי לכרך " איגרות קודש", לאחר ההכנות הרוחניות של לימוד החת"ת ונתינת צדקה. את תשובת הרבי צילמתי  והבאתי לה בביקורי הבא. ובנוסף,  הבאתי לה עבור הזוג,  בקבוקון של יין,  שהרבי בירך עליו להיפקד בזרעא חי' וקיימא.

הזמן חלף. בכל החודשים שחלפו לא העזתי ל"נדנד" ולברר אם יש חדש…אך  בביקורי האחרון ,  הרגשתי רצון עז, להתעניין  אצל המנהלת …האם התחדשה  בשו"ט  אצל הזוג אודותיו כתבתי לרבי.

היא ענתה לי, שמחכה במתח   רב כל יום…. ללידה !!! הפתעתי ושמחתי היו כה גדולים – שכמעט ולא האמנתי למשמע אוזני. נידרשו ממני  דקות ארוכות  להרגע, מההתרגשות העצומה שאחזה בי.

הצעתי לה לכתוב את רשימת פרקי התהילים,  הנהוגים  על פי הרבי ה"צמח צדק".  עבור הבעל,  שאומר  אותם לזכות אשתו הנמצאת בחדר לידה. ( בעוד הוא מחכה מחוץ לחדר).  והפניתי אותה לרכוש את הסגולה למעוברת "שיר המעלות", שעליה דיבר הרבי; דורות של נשים  יהודיות הלכו ללדת עם סגולה זו.

היא אף נענתה לבקשתי,  לשלם ארבעה שקלים עבור התינוק/ התינוקת. לצורך רכישת  אות בספר התורה של ילדי ישראל, ב"ה מיד לאחר הלידה.

לפני מספר ימים התבשרתי בהתרגשות  ע"י הפקידה, שב"ה נולד תינוק בריא ושלם.  וב"ה  הברית לתינוק כבר היתה !

את המשימה לברר עבורי,   את שם התינוק המלא ואת הכתובת מייל ודואר, הפקידה  מילאה ברצון. ואת המשימה,  לשלוח במייל  את הפרטים ל"וועד לספר התורה של ילדי ישראל"- זכיתי אני לקיים.  מתוך שמחה והתרגשות,  מודה אני להשם יתברך,  על הזכות העצומה,    שזיכה אותי בשליחות.

* (פרטי המוסד שונו).

בדידי הווה עובדא.

טמה חורושוכין

קישור לאתר אות בספר התורה לרכישת אותיות לילדים:

http://www.kidstorah.org/

היום נקראתי לדגל לעסוק בנושא חשוב מאין כמותו, נושא שלא מרבים לדבר עליו. ייתכן שזה בגלל המורכבות שהוא מביא איתו ויכול להיות שזה בגלל שבנושא זה רב הנסתר על הנגלה; אני מדברת על "אכילה כפייתית–רגשית".

אני מניחה שרבות מכן לא נתקלו בתופעה הזו כלל אך דווקא בגלל זה, הכתבה הזו בשבילכן.

כאשר הגיע לידי הנושא החשוב הזה, היה ברור לי את מי אני הולכת לראיין. מירי פורסט מרחובות היא מאמנת פעילות גופנית לנשים, ומתמודדת עם אכילת יתר כפייתית בעצמה, סיפורה של מירי מעורר השראה. זהו סיפור על התמודדות קשה, דרך ארוכה והבנה אלוקית שהאירה לה את הדרך – מירי, הבמה שלך.

רחוקה מעצמי

מאז שאני זוכרת את עצמי הולכים איתי שני תיקים: עודף משקל והתמודדות עם חוויות החיים דרך אוכל. ואני אסביר – כאשר הייתי עצובה או מתוסכלת מצאתי נחמה באוכל. כאשר הייתי משועממת – מצאתי עניין באוכל. גם כאשר הייתי שמחה – חגגתי דרך האוכל. ייתכן והתנהגות זו נשמעת לכן מעט מוכרת ורגילה, אך אצלי זה הגיע ממקום של הרס עצמי, אוכל היה המקום בו בחרתי לפרוק את כל הרגשות הכי קשים שלי. דרך האוכל ברחתי מ…להרגיש. לדוגמה, כאשר הייתי חוזרת מאימון מוצלח וההתרגשות והאדרנלין זרמו לי בגוף, הייתי חייבת להרוס את זה על ידי כך שהייתי נכנסת למאפייה, קונה קופסא שלמה של העוגות הכי טעימות, מחסלת את כל הקופסא ומעלימה את השאריות כדי שאף אחד לא יידע את אשר עוללתי לעצמי. רק לאחר שהרעלתי את עצמי במספיק שנאה עצמית וסוכר, הייתי נוסעת לדרכי תוך שאני מאבדת את היכולת להרגיש באמת.

ההתמודדות שלי עם האכילה הרגשית גאתה וגוועה לאורך השנים. היו תקופות מורכבות יותר והיו תקופות מורכבות פחות. לאורך כל השנים ניסיתי כמעט בכל דרך להילחם בעודף המשקל שלי, ניסיתי את כל הדיאטות האפשריות שיש לשוק להציע, אבל דבר אחד לא ניסיתי, לטפל בשורש הבעיה – הניתוק המוחלט שהיה לי מעצמי. במשך שנים הייתי עסוקה בלהסתיר ו'לטשטש עקבות'. האכילה הרגשית אצלי הייתה כמו התמכרות לכל דבר. אצל מכור אחר זה מתבטא בשימוש בחומרים אסורים ואצלי זה התבטא בשימוש באוכל. בהתמכרות אדם מרגיש צורך להסתיר ולשקר ובעצם לחיות בניתוק מוחלט מעצמו ובעיקר …מהבורא.

מאשפות ירים אביון

בתור מאמנת פעילות גופנית, אני סוג של סוכנת בריאות והגעתי למשקל גבוה מאוד. זה היה נורא להבין שאני מוכרת לכולם בריאות, אבל מרעילה את עצמי.  אף פעם לא הסתרתי את זה שיש לי אכילה כפייתית, אבל התמודדתי איתה לכאורה דרך הספורט.

לפני שנה וחצי שברתי את הרגל. השבר הזה, שהיה לא רק שבר פיזי בגוף, אלא גם שבר עמוק בתוכי, שינה את חיי מהקצה לקצה. הרגליים שלי הם הפרנסה שלי. פתאום הגיע השבר שגרם לי להיות מרותקת למשך 12 שבועות. במהלך התקופה הזו האכילה הרגשית שלי התפרצה במלא העוצמה, והגעתי לשפל שלא הייתי בו במשך שנים רבות!

ואז, בתוך כל הכאוס הזה, כאשר אני במקום הכי נמוך שלי – אין לי את היכולת לעשות את מה שאני הכי טובה בו ואני מוצאת 'נחמה' בכמויות של אוכל, סוכר ושומן רווי, נפלה עליי ההבנה העמוקה שאני פשוט רחוקה מה'. עכשיו שלא תבינו לא נכון, אני חב"דניקית במלוא מובן המילה. אני אומרת חת"ת כל יום, יש לי שיעור תניא בבית, אבל פתאום גיליתי שכנראה אף פעם לא הבנתי באמת את כוונת התניא שעלינו להכניס את הקב"ה לחיים שלנו במובן הכי פשוט של המילה. אני הכנסתי את ה' לכל מקום, חוץ מאליי לצלחת…

באותו רגע החלטתי החלטה נחושה, אני בית מקדש ואני רוצה להכניס את הקב"ה לבית מקדש הפרטי שלי, מה שזה אומר זה שאני מתחילה להתייחס לגוף שלי בכבוד. כמו לבית מקדש ולא כמו לפח אשפה. הגוף שלנו הוא מתנה חד פעמית מהקב"ה, ואנחנו צריכים להתייחס אליו בקדושה. מה שזה אומר מבחינתי, זה שאני מכניסה אליו לא רק מזון כשר בהכשר הבד"ץ, אלא מזון כשר בהכשר אלוקים.

אוכל של השם

החל מאותו רגע, השתנתה לי כל התפיסה וההסתכלות על אוכל. היום אני במקום אחר לגמרי, ירדתי עשרים ק"ג ואני קלה ומשוחררת יותר מאי פעם. היום אני לא מכניסה לגוף שלי את מה שאלוקים לא ברא; כלומר, כל מה שנכנס למפעל ואנשים הרסו, אני לא מכניסה לגוף שלי כי זה רעל שמשבש את המחשבות ואת המעשים. אני נמנעת ממזון מתועש ואוכלת מאכלים כמו בשר ודגים, מוצרי חלב, שמנים, המון ירקות.

תחשבו על זה רגע, אנחנו כל כך מקפידים לאכול אוכל כשר, אבל אוכלים אוכל שהרסו אותו במפעל או שעשו אותו במעבדה. המזון הזה הוא רעל קטלני בטווח הארוך. גוף האדם שה' ברא, לא באמת יכול לפרק את המאכלים הרעילים האלה, ולכן אנחנו משמינים, ולכן הראש שלנו מתמלא בשטויות, כי הגוף שלנו מקבל דלק שלא מותאם לו. גם בטבע, חיה שאוכלת אוכל שלא מותאם לה – מתה. אנחנו אמנם מכונה יותר משומנת, אז זה מתבטא אצלנו במחלות. הידעתם שתאים סרטניים משגשגים בסוכר? שסוכרת היא מחלה שמתפרצת בעיקר כאשר לא מקפידים על תזונה נכונה?

מאז שאני אוכלת רק 'אוכל של השם' מתוך הבנה ששם הוא נמצא, כל ההוויה שלי השתנתה ואני יותר מכוונת לשיח עם השם. זה הכי מתאים שדווקא כאנשים מאמינים אנחנו נוציא את כל הדברים האלה מהגוף שלנו. אני מתכוונת לדברים כמו: שתייה מתוקה, סוכרים ועוד "ג'אנק פוד" שרק מקלקלים לנו את הבריאות והבריאה.

השבר ברגל היה הדבר הכי קשה שחוויתי בשנים האחרונות, אך גם המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל. לא תמיד אנחנו מצליחים להבין למה הקב"ה הביא עלינו איזה ניסיון או התמודדות, ואני זכיתי להבין שהשבר הקשה הזה היה קרש קפיצה מטורף למקום הרבה יותר בריא, שלם ומחובר לקב"ה.

אני חייבת לסייג ולומר, אנשים נוטים לצייר התמודדויות בחיים כמשהו שהיה ונעלם. ההתמודדות עם אכילה רגשית לא נעלמה מחיי, מה שנעלם זה הניתוק מהקב"ה. כל יום מחדש אני מזכירה לעצמי שהיום אני אוכלת רק אוכל של השם. כל יום הוא התמודדות, מה שעושה את זה יותר קל זה החיבור לקב"ה בתוך כל העניין הזה.

מוח שליט על הלב

נולדנו לעולם הזה עם חוברת הפעלה מדויקת ונפלאה הלא היא התורה הקדושה ועלינו להיצמד אליה  ולהוראות שהקב"ה נתן לחיים ברמה הכי מדויקת שיש. כי רק כאשר אנחנו ממלאים אחר הוראותיו של הקב"ה, נצליח לשמור על המכונה המיוחדת הזו שנקראת גוף האדם. בתוך המכונה המדהימה הזו, הקב"ה נתן לנו במתנה את המוח וטבע בו את הטבע להיות שולט על הגוף ועל הרגשות. לא סתם נאמר לנו "מוח שליט על הלב" תפקידו של המוח לווסת את מערכת הרגשות. לפעמים זה נשמע כמו הוראה לעשות דברים מבלי להרגיש, אך ההיפך הוא הנכון: הכוונה היא שעלינו לתת לרגשות מקום, להיות באמת בשמחה ובכאב כי כאשר אנחנו בורחים מלהרגיש אנחנו בעצם פועלים מהרגש…

והדבר הכי חשוב הוא לזכור שכולנו חווים נקודות שפל בחיינו, אך חשוב לזכור שאחרי החושך הכי סמיך, מגיע הבוקר ודווקא מתוך השבר הכי עמוק מגיעה הגאולה.

כיום אני מפעילה קבוצת 'ווצאפ' הנקראת "אוכל של ה'" בה יותר משמונה מאות נשים משתפות את הצלחות הבריאות שלהן, וקבוצה שבה אני מנהלת את כל האכילה הרגשית וכיצד להתמודד איתה.

ליצירת קשר עם מירי פורסט: 054-804-0295

[email protected]

באדיבות: מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

השבוע נתחיל לקרוא בספר במדבר בפרשת במדבר.

אחד הנושאים המעניינים בפרשה הנו יחסי שכנות הן לטוב והן למוטב.

אודות חניית שבט לוי נאמר: "מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (פרק ג' פסוק כ"ט).

על כך מפרש רש"י: מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ וְגוֹ' תֵּימָנָה – וּסְמוּכִין לָהֶם דֶּגֶל רְאוּבֵן הַחוֹנִים תֵּימָנָה: 'אוֹי לָרָשָׁע, אוֹי לִשְׁכֵנוֹ' לְכָךְ לָקוּ מֵהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ עִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ, שֶׁנִּמְשְׁכוּ עִמָּהֶם בְּמַחְלֻקְתָּם (מדרש תנחומא, י"ב).

משמעותה של בחירה 'לא מודעת' בשכנות ומהי מספרת עלינו?

בפירושו של מאמר זה: "אוי לרשע ואוי לשכנו" הלקוח מהתלמוד הבבלי (מסכת נגעים פרק י"ב משנה ו'. ובמסכת סוכה דף נ"ו ע"ב). מצינו שלשה הביטים שונים בין מפרשי התורה ומהם:

הפירוש הראשון הובא במדרש תנחומא וכך נכתב שם: "ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ו­עדתו בדרום אבדו עמו במחלוקתו שנאמר: " ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש".

פירוש נוסף הובא במדרש רבה וכך נכתב שם: " שלשה שכנים מצד דרום, שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין, אבדו עמהם ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו ומי היו בעלי מחלוקת קרח בן יצהר בן קהת ולפי שהיו סמוכים להם ראובן ושמעון וגד היו כולם בעלי מחלוקת ".

ופירוש רש"י האמור לעיל: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי ל­רשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם".

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות פרשת במדבר חלק ל"ג שיחה ב') עומד על ההבדלים בין הפירושים השונים ואומר כי הם מבטאים את תפיסת המפרשים לשכנות לא טובה השלכותיה והשפעותיה האחד על השני:

במדרש תנחומא ההתייחסות היא לכך שנענשו יחד – "אבדו עמו במחלקותו ", ההתייחסות בשכנות לא טובה נוגעת רק לעונש המוטל על שכנות שכזו.

ברש"י מוסיף "(לקו מהם כו') שנמשכו עמהם במחלוקתם", היינו שה­"רשע" משך את "שכנו" גם למעשה העבירה. ההתייחסות היא לא רק לעונש הנגזר משכנות לא טובה אלא גם להשפעה שישנה לשכנות לא טובה האחד על השני.

ו­במדרש רבה מוסיף עוד יותר , ש"היו כולם בעלי מחלוקת, אף הם היו בעלי מריבה." כלומר: ההתייחסות הנה לעובדה שהשכנות הזו לא ארעה במקרה שהשכן בעל המחלוקת מצא מקום בטעות ליד שכנו שאף הוא בעל מחלוקת, אלא הסיבה שהפגישה את שניהם הנה בשל העובדה ששניהם הנם בעלי מחלוקת!

את אותה התייחסות הנוגעת ליחסי שכנים המובאים בפירושים השונים שלעיל הנוגעת לשכנות שאינה מטיבה ומקבלת את הביטוי "אוי לרשע ואי לשכנו", מצינו גם בנוגע להמשך הכלל "שטוב לצדיק טוב לשכנו".

רק שבנוגע לשכנות טובה ישנה הסכמה גורפת בין הפירושים השונים ששכנות טובה לא מתייחסת רק לשכר הבא משכנות זו, אלא בעיקר להשפעה שישנה לשכנות טובה האחד על השני מכיוון 'שמרובה מידה טובה ממידת פורענות'.

הרבי מליובאוויטש מסביר (שם) שמהותם ומשמעותם של ההבדלים בין הפירושים מתייחסים גם להשפעת השכנות האחד על השני כפי שבאה לידי ביטוי בשלשת הפירושים:

לפירוש המדרש תנחומא: פעולת והשפעת השכן על שכנו היא פעולה חיצונית לגמרי, כלומר: שהשכר של צדיק נמשך גם לשכינו, וכן להיפך, שהעונש שעל ה­רשע נמשך גם על שכינו.

וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיפור בתלמוד הבבלי בסוף מס' סוכה (דף נ"ו עמ' ב'). התלמוד מספר על מרים בת בילגה, שהייתה בת כהנים ממשמרת בילגה (משמרת כהנים בבית המקדש), בימי מתתיהו בן יוחנן. אותה נערה המירה את דתה ונישאה לסרדיוט (חייל יווני), וכשנכנסו היוונים להיכל, מצערה ומתסכולה העמוק בעטה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס ('זאב' כינוי למזבח בלשון יווני), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קנסו את משמרת בילגה כולה, בכך שהיא חולקת את לחם הפנים בדרום גם בכניסתה למשמרת, וזאת לעומת המשמרות האחרות שחלקו בדרום רק ביציאתן, ובכניסתן חלקו בצפון – הצד המובחר לעניין זה. עוד נגזר על משמרת זו, כי טבעתה קבועה וחלונה סתומה.

 ולכאורה מדוע בגלל מעשיה של אשה יחידה קונסים את המשמר כולו?, מסביר התלמוד שם, משום הכלל: "אוי לרשע אוי לשכינו".

לפירוש רש"י: פעולת השכן היא פעולה פנימית, כלומר, שהוא משנה את אופן הנהגתו של שכנו, ועד שמשנה גם את מהותו.

לפירוש המדרש רבה: שכנות אינה הסיבה לזה ש-'טוב לצדיק טוב לשכנו' או להיפך 'אוי לרשע אוי לשכנו', אלא היא סימן על מהותו של השכן, כלומר: זה שהם שכנים מורה ששניהם שייכים זה לזה במהותם בגדרם ובאישיותם, ופעולת השכנות היא שמגלה ומוציאה תכונה זו (של השכן) מן ההעלם והכח אל הגילוי והפועל.

ההזדמנות להיפגש עם עצמי דרך הבחירה ה-'לא מודעת' שבשכנות:

היבט נוסף אך משותף לסוגי השכנות השונים מתייחס לבחירה ה-'לא מודעת' שממנה נובעת השכנות זה לצד זה. בחירה זו יש בה בכדי להעיד על כך שלא במקרה נזדמנה לה שכנות שכזו זה לצד זה.

אחד המאפיינים הרבים של בחירות שאנו עושים בחיינו נשען על ההיבט ה-'לא מודע' שבבחירותינו. משמעותן של הבחירות שאנו עושים בחיינו יש בה בכדי לספר על כך שיש בבחירה זו מענה סמוי לצורך נפשי אותו אנו מוצאים בבחירה זו או אחרת בחיינו.

הבחירה הנה דינאמית ונשענת בדרך כלל על שלשה מאפיינים: עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (סיטואציה-מצב נפשי). מה שמסביר את העובדה שבחירות עשויות להשתנות לפי המצב הנתון בו אני ניצב בעת הבחירה.

אך לצד זאת יש מרכיב נפשי אישיותי המאפשר את הבחירה המדויקת עבורי מעצם מי שאני. זה הנשען על ההוויה הקיומית המתארת ומספרת לעצמי ולעולם מי הוא הבוחר ומעידה על ה-'אני' השלם הגדול מסך חלקיו של בעל הבחירה. מרכיב אישיותי זה יש בו בכדי לעצב ולהשפיע על הבחירות שאנו בוחרים ביום יום.

ביחסי שכנות ישנו היבט הרבה יותר עמוק: השכנים מגלים זה את זה!  

כאשר הבחירה ה-'לא מודעת' בשכן זה או אחר נעשית, אני יכול מיד להסתייג ולומר אני לא זה שבחרתי בו או הוא בי פשוט זה מה שקרה בחרתי בית והוא היה שם, או שהוא הגיע לכאן לאחר שאני הגעתי לשם.  זה אולי נכון טכנית, אבל בהתבוננות מעמיקה יותר, הבחירה הלא מודעת מספרת על שני אנשים שהבחירה שלהם לגור זה לצד זה יש בה בכדי לספר על אישיותם!  

האם אני יכול ומסוגל לראות בשכנות זו הזדמנות לגלות את מי שאני באמת באמצעות שכנות זו, או שאמצא את עצמי נבהל מהאופי והאישיות של השכן שתכניס אותי פנימה אל תוך ביתי ותאפשר לי להתחמק מלבוא במגע עם אותם חלקים הקיימים גם בי, שכעת אני רואה אותם בשכני המתגורר לצדי וגורמים לי להתחבא מאחוריהם בטענה: ש-'מה לי ולהתנהגות שכזו, ואלו צדדים משותפים יש בכלל ביננו'?

ובמילים אחרות: יחסי שכנות יש בהם בכדי לספר עלי מי אני? ומה אני? דרך היכולת לקיים או להימנע מלקיים יחסים לצד ועם שכני!

הבחירה לראות בהתנהגות השכן הזדמנות לחפש היכן חלקים אלו קיימים בתוכי גם אם לא באותו אופן או באותה עוצמה כפי שהיא באה מהשכן. האם אני מסוגל לראות את ההזדמנות שבלחפש ולמצוא את אותם חלקים שבי כפי שהם משתקפים בהתנהגותו של השכן ולבא איתם במגע כדי שדרכם אהפוך לבן אדם טוב יותר.

מצב זה יכול להתאפשר רק כאשר אדע איך להתבונן על אותם חלקים המתרגשים לפתחי דרך שכני. אם אבחר להתבונן בהם כצדדים כאלה הקיימים אצל שכני אך לי אין ולא יהיה שום קשר אליהם, או אז הבחירה תהיה להחזיר את ההתנהגות לשכן ובכך לברוח מהתמודדות ומהזדמנות אמיתית לחולל שינוי בחיי.

אמנם כאשר אבחר להביט לאותם חלקים בעיניים ולראות בהם הזדמנות לשינוי, אעצור לרגע ואתבונן מנקודת מבט עצמית ופנימית, זו המיטיבה עמי שכן אילו הייתי מזהה את אותה התנהלות או התנהגות אצלי מיד הייתי מוצא את ההסבר או את לימוד הזכות על עצמי מדוע התנהלתי או התנהגתי כך, רק שזה מגיע אל השכן אז פתאום אין לי קשר לזה בכלל!

כך שהשכן לצדי הגיע לכאן ממש לא במקרה, הוא הגיע כדי להאיר את דרכי וכאשר אלמד איך וכיצד להשתמש בהזדמנות שנקרתה בדרכי בשלשת המאפיינים של עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (סיטואציה) אשכיל לנתב ולתעל הזדמנות זו בכדי להפוך לבן טוב יותר גם דרך אותם חלקים איתם באתי פחות במגע ואפשרתי להם לנוח ולשכון עמוק בתוכי, וכעת שהשכן הופיע בהתנהלות ובהתנהגות שלו הוא הציף בתוכי את אותם חלקים רדומים וגרם לי לבהלה.

בני אדם מגלים האחד את השני במפגש החיים, אפשרו לעצכם להיפגש עם עצמכם דרך המפגש הבין אישי הנקרה בדרככם היומיומית!

'שכנים שכאלה'

חורף ירושלמי. כבר כמה ימים שיורד הגשם, ובחוץ רוחות עזות במיוחד. החושך מקדים ויורד על הרחוב. את השכנים בחורף פוגשים פחות. כל אחד ספון בדירתו עם בני ביתו, ולאיש אין חשק לצאת מביתו בערב כזה, אם לא שיש לו הכרח. אני גרה כאן כבר יותר משנתיים, אבל לא עברתי לירושלים וגם לא נשארתי בה בזכות החורף המקפיא הזה.

נקישות בדלת. שכנתי מהדירה שמעלינו בפתח, מחייכת בחמימות ושואלת לשלומי. "אפשר לשאול", היא ממשיכה, "איך אתם מחממים את הדירה שלכם?" "יש לנו שני רדיאטורים אחד גדול ואחד קטן לסלון ולחדר שינה", עניתי לה.

"ואיך הם, מחממים?" "כן. במיוחד הגדול, רק שאותו עוד לא הספקנו לתקן מהחורף שעבר"

"אהה..", אמרה בטון נמוך ומאוכזב, "מה הבעיה אצלו?"

"לא משהו רציני", מיהרתי להתנצל, החוטים נשרפו, ואנחנו נסדר את זה בהקדם. בינתיים אנחנו מסתדרים."

"כן?" הרימה שכנתי את גבותיה ברחמים. "בטח", עניתי לה בביטחון, זה לא בעיה. ממש תודה על ההתעניינות."

סגרתי אחרי את הדלת, והרהרתי בגברת השכנה שמעלי. מהיכן יש לה זמן לחשוב כיצד מחממים השכנים שלה את דירתם, ונזכרתי בחמשת ילדיה הקטנים..

לא חלף זמן רב ופתאום עוד פעם נקישות בדלת. (יש לנו פעמון אך נדיר שמישהו מהשכנים משתמש בו, מאין הסבלנות לחכות עד שמישהו ישמע אותך מקיש ויפתח?…) הפעם היה זה השכן, בעלה של הגברת: " כן, איפה הרדיאטור המקולקל?"

"מה.. הראדיאטור שלנו..?" שאלתי בהיסוס, "כן! תנו לי לראות מה הבעיה, זה צ'יק צ'אק".

השכן נכנס, שאל אם אפשר לשבת על הכיסא שהיה סמוך לו, ולאחר שנענה בחפץ לב, התיישב, קרב אליו את הרדיאטור המקולקל והחל לפרק את התקע השרוף.

"זה קורה לנו כל שנה", אמר בעוד אני ובעלי עומדים סביבו ועינינו עוקבות אחר ידיו הזריזות. "כל שנה אני צריך להחליף את התקע שנשרף מחום הרדיאטור. אסור להוציא אותו מהחשמל מיד אחרי שמכבים, צריך לחכות קצת."

"אולי אפשר להכין לך קפה?", שאלתי בחשק רב, אחרי ששמחתי מהידיעה שהלילה הולך להיות חמים ונעים בכל הסלון. בת צחוק עלתה על פניו של השכן לשמע הצעתי: "אני בא מהבית ויש שם הכל, זה בסדר."

הבטתי על השכן. הוא נראה אדם חרוץ, ששום דבר אינו מטריד אותו במיוחד. הוא גם מרבה לחייך ולדבר בהומור. טוב לו. יש לו כל מה שהוא צריך. הרמתי עיני וראיתי את בעלי, אף הוא הסתכל בו במבט מלא הערכה.

"הנה, אני מקווה שזה בסדר עכשיו. חברו אותו לחשמל ונבדוק שזה עובד."

תוך כדי שגרר בעלי את הרדיאטור למקום השקע הקרוב, הרשיתי לעצמי לשאול: "ואיך אתם מחממים את הדירה שלכם?"

"יש לנו רדיאטור בחדר ילדים", אמר השכן ללא התרגשות מיוחדת.

תשובתו מלאה אותי סקרנות, ומבלי איפוק הוספתי לשאול: "מה אין לכם רדיאטור בסלון? מה עושים הילדים כשהם בסלון, האם לא קר להם?" הם יכולים להיות בחדר, ואם הם לא רוצים, אז שישתו תה ויקפצו – ככה יתחממו בלי בעיה."

"ברוך ה' הרדיאטור עובד, תודה רבה לך שטרחת בשבילנו והשקעת מזמנך", אמר בעלי בידידות לשכננו. "זה שום דבר, אל תודה לי כל כך, לילה טוב, תהיו בריאים."

השכן הסתובב ופנה ללכת, ובעודו יוצא את מפתן הבית, הבטתי אחריו, תמהה וחסרת הבנה, איך זה יכול להיות, הרי לשכן ולאשתו יש פחות אמצעי חימום מאשר לנו, ויותר נפשות בבית, והם מתנהגים אתנו כאילו היה להם הכל, וכעת רצונם לעזור לאלו "שחסר" להם..?! השכן נעלם בחדר במדרגות, ואני סגרתי אחריו את הדלת באיטיות, וחשבתי לעצמי מדהים, איזה שכנים טובים שכאלה…

לגלות את ה-'שכן' שבי:

בכל אחד מאתנו שוכן לו 'שכן', הקול הפנימי שבנו זה שתמיד ידאג לייסר את מצפוננו ולהזכיר לנו למה הגענו לכאן? לשם מה נשלחנו לכאן? מה מצופה מאתנו לעשות כאן?

וכך כתב הרבי מליובאוויטש בספר הפתגמים הראשון אותו ערך העונה לשם 'היום-יום': "חסיד יוצר סביבו סביבה. אם אין סביבה סביבו – עליו לבדוק היטב את עצמו, את מצבו האישי. עובדה זו כשלעצמה – שאינו יוצר סביבה – צריכה לשבור אותו, ועליו לשאול את עצמו: מה אני עושה בעולם?" (ל' אדר ראשון ה'תש"ג).

הרבי מליובאוויטש טרח להזכיר לנו בכל הזדמנות את משמעות ההשגחה הפרטית הניבטת אלנו מחלון ההזדמנויות אליה אנו נחשפים מידי יום, מידי שעה ומידי רגע, המזכירה לנו שאנחנו לא כאן במקרה!

אל כל מקום (עולם), אליו אנו מגיעים, בכל זמן (שנה), בו אנו עומדים, לכל סיטואציה (נפש) אליה אנו נקלעים יש תכלית ומשמעות!

הרבי נשען על הפסוק: "מֵיְהוָה מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהילים ל"ז, פס' כ"ג).

וכך כתב הרבי מליובאוויטש בספר 'היום-יום' : "המאמין בהשגחה פרטית יודע כי מה' מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם – הנה הדבר שצריך להתברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו. וגם נשמה הלזו הנה מאז נאצלה ונבראה היא מחכה לזמן ירידתה לברר ולתקן את אשר הוטל עליה". (ג' אלול ה'תש"ג).

ה-'שכן' שבי מזכיר לי שבוודאי יש איזה שהוא דבר, משהו קטן, שבאפשרותי לעשות עבור אחרים. אותו קול פנימי הנאמן לבוראו זה שמצפונו מייסר אותו, מגלה לנו שיש לכל אדם בעולם צורך עמוק ותשוקה פנימית הבוערת בו לעשות את שליחותו בעולם.

מטרת-העל שבשכנות

שכנות הנה שיתופיות בין אישית ומרחבית שנועדה לגלות לאדם שאי אפשר בלעדי הזולת! אתה יכול לחיות את חייך לבד, אבל ללא הזולת לא תדע או תחווה שותפות מהי?!

הצורך העומד מאחורי שכנות נשען על מהות ותכלית הקשר הבין אישי לו זקוק כל בר אנוש והוא חוויה משותפת ומאחדת!

עירוב חצרות: הנה תקנה הלכתית המצויה בספר ההלכות היהודי המכונה: 'שולחן ערוך' בהלכות עירובין, המתירה את הטלטול (הוצאת חפצים) ביום השבת בין רשויות היחיד פרטיות או משותפות שנמצאות בבעלות שונה בתחום חצר אחת או בחצרות צמודות, (כגון מבית לחדר מדרגות או לחצר משותפת, או מחצר לחצר אחרת), דבר האסור מתקנת חכמים, (איסור טלטול בין רשויות היחיד) באמצעות יצירת שותפות סמלית בין כל הדיירים בכל הרשויות הנפרדות, ההופכת את כל הרשויות הנפרדות לרשות אחת משותפת.

על פי דברי רב יהודה בשם שמואל בתלמוד הבבלי, תקנה זו תוקנה על ידי שלמה המלך והיא אחת משבע מצוות שתקנו חכמים.

   הרבי מליובאוויטש מסביר את משמעותה הפנימית של הדרישה ההלכתית לעירוב חצרות בכך שפעולת עירוב חצרות הופכת את החצר כולה לרשות אחת, כלומר: על ידי זה שלוקחים פת או איזה מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. זאת מכיוון שישנו כלל הלכתי ולפיו "דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", שמשמעותו הנה שהדבר העיקרי והמהותי המציין את בעלות האדם על דירתו הנה באכילת מזון. הסעודה בבית מבטאת בצורה מקיפה ושלימה את זהותו של בעל הבית. וכאשר נפעלת שותפות על ידי מזון משותף לכלל באי החצר נהפכת החצר כולה למרחב שיתופי אחד גדול המאפשרת לכולם להשתמש בה ולחוש בה כבביתם.

הדבר משתקף היטב במאמר התלמודי 'גדולה לגימה שמקרבת' (מסכת סנהדרין דף ק"ג ע"ב).

מסביר הרבי מליובאוויטש: מהותו של מאמר חז"ל זה 'גדולה לגימה שמקרבת' מתייחס למצב בו מאכילים אורחים בלחם – שעל ידי ה-'לחם', שהוא כללות השם של ענייני מזון, נפעל ענין הקירוב בבחינת קירוב לבבות בפנימיות האמיתית של האדם, ומשם נמשך גם בבחינות החיצוניות קרבה פיזיולוגית , ועד שנמשך גם במרחב ובמצב בו יש תפיסת ריחוק מקום גשמי – שגם שם יתבטל הפירוד לבבות ויומר בהתקשרות ובדביקות זה בזה, ועד להתאחדות, מבלי הבט על כך שהגוף של איש פלוני נמצא במקום זה והגוף של השני נמצא במקום אחר. (משיחות פרשת 'לך-לך' ה'תשכ"א).

כלומר: כאשר אנו מבינים את משמעותה של עירוב חצרות במהותה הפנימית: יצירת תלכיד בין כל באי החצר ואיחודם למרחב שיתופי אחד גדול המשרת את כולם. נוכל להפנים וליישם את הגישה גם ביחסי שכנות אוניברסליים ולאוו דווקא במרחב בו יש חצר שיתופית, שמטרתם הנה ליצור מקום שיתופי שמטרתו לאחד לחבר וליצור שותפות בין כלל השכנים המשרתת את מטרת העל ביחסי שכנות. תובנה זו יש בה בכדי לגייס אותנו לעשות ככל אשר ביכולתנו כדי לאחד בין השורות בין כלל חלקי העם, על ידי פעולות מקרבות ומאחדות: הארת פנים האחד לשני, דאגה, אכפתיות והתעניינות כנה בשלומם של שכננו, אירוח לבבי האחד של השני, יוזמות שיתופיות בין הדיירים גינה שיתופית, גמ"ח שיתופי, שיעורי וחוגי בית, ועוד יוזמות ברוכות…   

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם. לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה.

הגב' שרה פרקש, היא שליחת הרבי מה"מ ליבניאל, מושבה המאחדת יהודים מכל הסוגים והגוונים. בנוסף, היא עוסקת גם בשליחות בשדה החינוך, מכותבות 'אותיות מאירות', סדרת הספרים של 'רשת אהלי יוסף יצחק' לכיתה א', ולאחרונה אף זכתה בתואר 'מורה מצטיינת לתנ"ך' של מחוז צפון.

בבואנו מיום ל"ג בעומר, יום של אחדות כלל ישראל, ישבנו להתוועדות שכולה אחדות וראיית המיוחד בכל אחד.

הגענו ליבנאל לפני למעלה מ–30 שנה בעקבות תשובה וברכה מהרבי לשליחות ביבניאל.

אספר בעיקר על השליחות עם הנשים.

יש לנו  מדרשה שהוקמה בו' תשרי לפני כמה שנים, ונקראת 'מדרשת חנה' על שמה של הרבנית חנה. השם חנה הוא נוטריקון של המילים 'חוכמת נשים בנתה'.

במדרשה מתקיימים שיעורי תורה וחסידות פעמיים בשבוע. בשיעורים אלו אנו לומדות חסידות ברמה גבוהה. פעם, לדוגמה, למדנו את קונטרס 'עניינה של תורת החסידות', ואני מקווה שבהזדמנות קרובה תצא לאור חוברת עם ביאורים על הקונטרס, מתוך השיעורים במדרשה.

מלבד זאת, זכינו השנה לסיים את התניא כולו בפעם השניה, ולהתחיל מחדש בפעם השלישית. הנשים מגלות בקיאות בתניא, שואלות ומקישות מעניין לעניין. לימוד התניא אצלנו הוא עם תובנות לחיי היום יום. השנה החלטנו להפיק מתוך התניא תובנות לגבי חינוך ילדים. הקורס נקרא: "חינוך עם נשמה לאור התניא" מדהים להיווכח עד כמה אפשר ללמוד מהתניא גם על חינוך ילדים. לדוגמה, כשלמדנו על רגשות אהבה ויראה כלפי הקב"ה, פתחנו את נושא האהבה והיראה בקשר בינינו לבין ילדינו.

בסוף פרק ד' בליקוטי אמרים כותב אדמו"ר הזקן: "וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים, הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל… וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ.. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי'. כלומר, יהודי שמקיים מצווה מחבק דרכה את הקב"ה, וגם הקב"ה מחבקו בזרועו.

אנו צריכות ליצור בבית תחושה שהמצוות הן כיף. הן חיבוק. ה' מחבק אותנו. חשוב לעשות אווירה של כיף ושמחה בקיום המצוות הן לילדים צעירים והן לנוער. צריך לחשוב איך משתפים בחוויה גם את הנוער; איך גורמים להם לחוש שייכים לעניין. זה יכול להיות דרך תפקידים שהם אחראים עליהם, דרך הכשרונות שלהם, או בכל דרך אחרת. בכלל, שוחחנו על איך מייצרים אווירה טובה ונעימה בבית.

מלבד השיעורים הנערכים במדרשה עצמה, ישנם שיעורים נוספים מטעם המדרשה הנערכים בבתיהן הפרטיים של נשות המושבה.

אנחנו אוהבים את המושבה והסביבה, ומשתדלים לפעול בהתאם לאופי המקום ותושביו. יש כאן מגוון אנשים וסגנונות – דתיים וחרדים, מסורתיים, ורבים שאינם שומרי מצוות לעת עתה. לכל קהילה, מוסד חינוכי משלה.

בשנים האחרונות מגיעות לכאן משפחות מתל אביב וערי המרכז שמאסו בתרבות העירונית. אנשים המחוברים לטבע, שומרים על הבריאות, כאלה שמחפשים משמעות ואוהבים רוחניות. אנחנו מדברים איתם בשפתם. הקהילה ה'טבעית' שמחה ללמוד על ערכים שחשובים להם ממקורות יהודיים, וגם לה מוסדות חינוך משלה. כמובן, ישנם את מוסדות החינוך שלנו: גן 'מעיין חב"ד', ובית־ספר לבנות 'מעיינות חב"ד' על שם הפצת המעיינות חוצה, ובהשפעת החיבור הסביבתי המשופע במעיינות.

בבית־הספר אנו שמות דגש על למידה עם חיבור לארץ, לטבע ולסביבה, וזיקה למוזיקה ואמנויות שונות. תלמידות שלנו עוסקות לאחרונה בפרויקט שימור וטיפוח נחל שרונה מעיין 'תרפ"ו' הנובע באזור. הבנות עשבו, נכשו, בנו ספסלי עץ, צבעו אותם, ולמדו בשטח על המעיין והאזור. במוסדות שלנו לומדים ילדים ממגוון סוגי האוכלוסיה.

כמו שכבר הספקתן ודאי להבין, יבנאל היא מושבה מגוונת מאוד. ממש 'מיני ישראל'. ודווקא הגיוון מזמן את הנפת דגל האחדות.

חג־החגים בסימן אחדות והעצמה נשית

כבר בשנה הראשונה לבואנו, בעקבות תשובה מהרבי, ארגנו ערבים גדולים לקראת י"ט כסלו. ערבי י"ט כסלו לנשים הינם תחת הכותרת 'אחדות והעצמה נשית', זהו ערב הנשים הגדול והעיקרי ביותר במהלך השנה אליו מגיעות בשנים האחרונות כ–200 נשים. אירוע זה הפך לשם דבר ביבניאל, ומאחד נשים משלל הסגנונות בישראל.

י"ט כסלו ידוע ביבנאל כחג לנשים, ובאירוע הזה מושקעת מחשבה רבה. כבר מימות הקיץ אנו מתחילות לחשוב על תוכנית שתמשוך קהל רחב ככל האפשר. אנו מפרסמות על ההתוועדות הזו כערב אחדות, שכן זה המסר ש'מדבר' ללבן של הנשים. אנו משתפות בהכנת הערב, נשים מכל הסגנונות.

לדוגמה, כאשר נושא הערב היה שבת, פרסמנו שנשים תדאגנה שיצלמו אותן מדליקות נרות שבת. נשים נענו לכך בשמחה. הגדילה לעשות מנהלת בית־ספר לא דתי, שאף שלחה לצוות שלה את תמונתה בהדלקת הנרות וביקשה מהן להצטרף.

זה היה בשנת הקורונה, האירוע שודר בזום, כשמעל 200 נשים צופות בו. על המסך הוקרנה מצגת יפה ומרגשת של נשות יבנאל מדליקות נרות שבת.

גולת הכותרת של אירוע י"ט כסלו הזה היא מקהלה מקצועית של שירה ונגינה חיה, בה משתתפות כ–30 נשים מקומיות, בניצוחה של מאמנת. למקהלה כל אחת באה כמו שהיא. כל אישה לבושה אחרת ונראית שונה מחברתה. אין אחידות אבל יש אחדות – וזה היופי והייחודיות כאן. הנשים שרות יחד ניגוני חב"ד ושירים חסידיים לפי נושא הערב, מתוך בהרמוניה מושלמת. החזרות למקהלה הן אינטנסיביות ומתחילות כבר באסרו חג סוכות. למרות זאת, מידי שנה מבקשות עוד ועוד נשים להצטרף לשורות המקהלה. דרך השירה המשותפת, המשתתפות נפתחות זו לזו. ככל הנראה אלה לא היו יוצרות קשר בדרך אחרת. לראות אותן במהלך האימונים שרות בצוותא בחיק הטבע, בדביקות ובעיניים עצומות, זה מחזה מרגש ממש… פעם קיבלתי סרטון של 'נשות הטבע' שיושבות ליד הנחל ושרות 'צמאה לך נפשי'…

המופע המקומי סוחף נשים מיבנאל ומחוצה לה. מעט לפני ערב י"ט כסלו של אחת השנים האחרונות, נסעה אחת מחברותיי לאסוף את בתה שחזרה מהלימודים מצומת קרוב. עצרה אותה טרמפיסטית ששערה צבוע בגוונים שונים, ועגילים מעטרים אותה לרוב. להפתעתה שואלת אותה הבחורה האם היא מגיעה לאירוע י"ט כסלו ביבניאל… חברתי נדהמה. היא השיבה בחיוב והחזירה שאלה: "מאיפה את יודעת על האירוע?" מסתבר שחברתה של הבחורה מופיעה כמתופפת בלהקת הערב, והזמינה חברות מקרוב ומרחוק. היופי שבהתוועדות הזו הוא שהיא שייכת לנשות המקום והן מרגישות שהחג הזה הוא שלהן.

שבועות ביבנאל

יבנאל היא מושבה חקלאית ביסודה, ועד היום חלק מאנשיה עוסקים בחקלאות.

מידי שנה בערב חג השבועות מתקיים טקס יפה בשדות החיטה שסביב המושבה, בסימן חג הקציר והביכורים. בטקס משתתפים מאות אנשים. אנו מגיעות לשם ומחלקות בכניסה מארזים יפים של חלות ונרות שבת שמשתלבים באווירה, ונשים מקבלות זאת בשמחה.

שנה אחת לקראת שבועות, בערב שעשינו ב'מדרשת חנה' ביקשתי מגרות צדק תושבות המקום לספר את סיפורן, וזה פתח אירוע מרגש. אני משתדלת שהמסרים יבואו מבפנים. כך נשים מרגישות קשר וחיבור רב יותר לתוכן שמוגש להן ותורמות מעצמן לפעילות.

גם את ל"ג בעומר, חג פנימיות התורה, אנו חוגגים במושבה בתהלוכה רבת משתתפים, ושמחים לפגוש בכל שנה מחדש משפחות מכל מגוון האוכלוסייה.

תובנות מחיי השליחות

ישנם כמה דברים מאוד חשובים כאשר מתעסקים בשליחות – הן שליחות רשמית והן בשליחות החיים בכלל, כל אחת באופן אישי.

כשאת הולכת עם האמת שלך, שהיא האמת של הקב"ה ושל הרבי – זה הדבר המשכנע. אנשים קונים אמת. בלבולים יש הרבה. אנחנו לא צריכים להרשים. כשאת מביאה את עצמך האמיתית – זה מה שאנשים אוהבים ורוצים; את האמת, את הפשטות והצניעות. זה נכון במיוחד פה ביבנאל, אבל אני חושבת שבכל מקום. זה מה שאנשים מתחברים אליו.

חשוב מאוד נושא הצניעות ושמירת ההלכה בשליחות. 'מבצעים' ושליחות כמובן לא מצדיקים סטייה מההלכה. גם אם במחיר הזה נשיג יותר 'מקורבים' – זה לא אמיתי וזה לא מה שהרבי רוצה. הנחת האמיתית לרבי היא שמירה ודיוק בהלכה, במיוחד בשליחות.

לפעמים יש הרבה קונפליקטים בנושא. לדוגמה, לגבי פרסום תמונות וסרטונים מהפעילות – מה נכון לפרסם. צריך להיות כל הזמן מכוונים עם הראש מה באמת הרבי רוצה ומלמד אותנו, ולא לשכנע את עצמנו שנעשה כל מיני קיצוצים, מעקפים, התאמות ופשרות. זה נכון במיוחד בנושא הצניעות. אנשים מעריכים צניעות. נשים מעריכות צניעות.

אם דיברנו על חינוך ילדים – הילדים שלנו מזהים אמת. דווקא המקום היציב הזה הוא חוף מבטחים שמשדר לילד שגם אם הוא יצא מזה קצת – יש לו לאן לחזור. כך זה בתוך המשפחה ובשליחות בכלל. כשאת כנה ואמיתית עם עצמך – האמת הזאת קונה ומדברת. היא חסרה ונצרכת היום.

הדבר נכון גם לבי עיצוב מודעות, מתנות ושולחנות. אני אוהבת לעשות הכול בטוב טעם, אבל טעם מעודן, לא מנקר עיניים. אנשים מעריכים את זה שלא עושים יותר מידי 'שואו'. אני חושבת שכל מי שעוסקת בשליחות מרגישה את זה.

את כל הפעילות אני עושה עם טלפון פשוט. זה אפשרי. כי כמו שאמרתי קודם, כשאדם עושה מה שהוא חושב שנכון – זה יוצא הכי טוב. וגם אם לכאורה אני עלולה להפסיד בגלל זה קשר עם אישה זו או אחרת, אני לא רוצה להכניס את עצמי להצפה הזו, לשעבוד ולבלבול הזה. אני לא רוצה להיות אמא, שליחה, מורה, עם עיניים בתוך מכשיר, ויש לזה יתרונות בשליחות.

כל שליחה יכולה לחבר נשים דרך מה שהיא אוהבת. מה שהיא טובה בו. אם זה תחום האמנות, המוזיקה, הטבע והטיולים, העיצוב, הבישול, הטיפול או כל תחום אחר. כל אישה יכולה להתבטא דרך זה בשליחות שלה. אנחנו עושים את זה פה דרך חיבור למוזיקה ואמנויות, וכן חיבור לתנ"ך ולארץ. זה מה ש'מדבר' אצלנו.

הדרך שלי ושלך לגאולה

לא מזמן באנו מכ"ח ניסן;

כל הורה עושה הכל בשביל הילד שלו; מדריך ומכוון, וכשהילד מגיע לגיל ההתבגרות והבגרות, הוא משחרר לאט לאט ומרגיל את הילד להיות עצמאי – כך אני חושבת שכ"ח ניסן הוא לא יום של הסתרה ולא יום שיצר לנו בעיה. זה היום שבו הרבי העמיד אותנו על הרגליים אחרי שהביא אותנו להתבגרות ולבגרות. הרבי שיחרר את  ההובלה שלו אותנו לכיוון המשיח, ואמר לנו 'עכשיו אתם עצמאיים, אתם תובילו לגאולה'. לא כי אין ברירה, אלא כי זו הדרך להגיע לשם. זו לא ירידה. זו עליה במדרגה בדרך לגאולה. זאת אומרת שהרבי סומך עלינו להביא את המשיח.

הרבי רוצה שניצור את הגאולה בתוכנו וכמובן בעולם. כמו שבחינוך ילדים אנחנו בעצם צריכים לגלות בילד את הנפש האלוקית שלו, העצמאות ואת העצמות שלו כך גם הרבי בעצם גילה בנו את העצמאות, עצמות ואת העוצמה שלנו. הרבי מגלה בנו יצירתיות ואומר לנו: 'תעשו'.

אני מאמינה שבחיים בכלל כל אחד צריך להיות מי שהוא ולהשתמש בכישרונות, הרעיונות והכוחות המיוחדים לו. לא לעשות ולחשוב מה שכולם עושים וחושבים, כי זה הרי כולם עושים. צריך לעשות את הדברים בצורה אמיתית, ייחודית, פנימית, שרק את יכולה להוביל לשם. זאת הדרך לגאולה.

אני רוצה להודות לכל השותפות לשליחות עם נשים, ועם נערות וילדות ביבנאל. תודה לבנותיי, כלתי ונכדותיי, ולכל השליחות המסורות ששותפות לפעילות ועושות עבודת קודש, ולנשים מקומיות ששותפות גם הן.

לפני כשבועיים, אבא שלי, ברוך בן אהרון הכהן כצמן נפטר במוצאי שבת ב' אייר – תפארת שבתפארת. הוא היה נצר של הכהונה הגדולה בזמן בית שני. כל ימיו עסק בבניין הארץ וירושלים,  ובעזרה וחסד מתוך ענווה וצניעות. כל ימיו חלם לעבוד ככהן בבית המקדש השלישי. יום יום, עד גיל 90, הוא היה בודק את כשירותו לכהונה – קושר את הנעל כשהוא עומד על רגל אחת. זהו הסימן המובא בגמרא לבדיקת כשירותו של כהן לעבודה בבית המקדש.

על האמונה והציפייה הזו חונכתי. הוא היה דוגמה לכולנו לעמידה איתנה על התורה והמצוות בכל מצב. ביושר, באמת ובאמונה. יהיו דברים אלו לעילוי נשמתו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

גם מי שלא הכירה את הרבנית דבורה בוטמן ע"ה, יושבת ראש ארגון 'נשי ובנות חב"ד', ואולי לא שמעה על כל פעליה של האישה שהייתה לסמל ולדמות, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהכנס השנתי; שקולה הפך להיות הפס קול בעת קריאת מכתבו של הרבי בשעה שאלפי המשתתפות עומדות על רגליהן…

בשבת הגדול, י' ניסן, השיבה את נשמתה, מותירה אחריה משפחה גדולה ויפה, ילדים ונכדים המכהנים כשלוחים ברחבי העולם.

שנות ילדות

מרת דבורה ע"ה נולדה וגדלה בתל אביב, להוריה הרב חיים שמריהו גורארי' ולאמה מרת שיינא מיכלא.

היא גדלה לתוך ההוויה החב"דית שנרקמה בתל אביב, יחד עם עוד גרעין משפחות חב"דיות שהתגוררו בתל אביב באותה תקופה. למעשה, הייתה הקהילה החב"דית הראשונה בארץ ישראל (מלבד ירושלים וחברון). הקהילה החלה לצמוח סביב בית הכנסת החב"די שברחוב מונטיפיורי (ולאחר מכן ברחוב נחלת בנימין).

הגב' דבורה בוטמן גדלה בבית של חסד ונתינה בלתי פוסקים, ואת זה ספגה כבר מגיל צעיר.

משפחת גורארי' הייתה נחשבת לאמידה ובעלת אמצעים. עובדה זו בלטה ביתר שאת נוכח העניות ששררה בימים ההם בקרב משפחות אנ"ש. גם כאשר המצב הכלכלי בבית משפחת גורארי' טרם היה במיטבו, אבל הסדר, האחריות, יחד עם החריצות והפתיחות הביתית – אותם ניהלה ביד רמה מרת שיינא מיכלא גורארי' – עוררו את הרושם של בית מכניסי אורחים מופלגים, דבר שאכן היה במלוא מובן המילה.

ר' חיים שמריהו, ולצדו רעייתו, קיבלו כל אורח שנזדמן לביתם בסבר פנים יפות. האורחים התדירים שבאו לביתם, נהנו מארוחה חמה, מעשה ידיה של מרת גורארי', ואם היה צריך, גם ממיטה טובה.

אביה שנחשב היה ל"ותיק" בארץ (יחסית), דאג לעולים החדשים שהגיעו זה עתה, והיה מתרוצץ עבורם להשיג להם מקומות עבודה.

הוריה היו אנשי צדקה מובהקים, לא רק בגופם אלא גם בממונם. הם תמכו תמיכה מלאה בכמה ממשפחות אנ"ש בתל אביב שהיו עניות מרודות; פעמים רבות, בני המשפחה עצמם לא ידעו מאין הגיעה התמיכה.

"זכורני שכשאמא הייתה קונה לי שמלה חדשה לחג, היה מובן מאליו שצריך לקנות שמלות גם בשביל הבנות של משפחות אנ"ש, כדי שגם הן תוכלנה לחוג את החג בלב שמח", סיפרה לימים.

נגד הזרם

היא גדלה כילדה חסידית בעיר החילונית, והנסיונות לא היו קלים. בזכרונותיה, אותם העלתה על הכתב עם נכדתה במסגרת פרויקט בית ספרי היא סיפרה:

"למדתי בבית ספר 'בית יעקב' ששכן בתוך בניין דירות. כשלא יכולנו ללמוד שם, היינו יוצאות החוצה, שמות את הילקוטים על הברכיים ולומדות.

"תל אביב הייתה עיר לא־דתית, וכשהלכנו עם גרביים בקיץ, כולם הסתכלו עלינו במבט מוזר ובפליאה. למרות זאת, שמרנו על חיים של תורה ומצוות והיינו גאים בכך. עם זאת, היו גם קשיים רבים. לא קל ללכת ברחוב כשאנשים צוחקים עלייך… פעם אחת, כשהלכתי עם חברתי ברחוב, מישהי שאלה אותנו: 'האם לאימהות שלכן לא אכפת מכן שהן מלבישות אתכן ככה?' לבשנו כמובן בגדים צנועים והכל ארוך. חברתי ענתה לה באומרה: 'לחיילות שהולכות ארוך ועם בד עבה ולא נוח, גם אותן את שואלת אם לא אכפת מהן?' האישה ענתה שזו התלבושת שלהן, וחברתי המשיכה ואמרה: 'נכון, זוהי גם התלבושת שלנו'"…

בגיל 19 נישאה דבורה לבעלה, יבלח"א, הרב שלום דב בער בוטמן. במענה הרבי מה"מ למכתבה, בו כתבה על הצעת השידוך, כותב הרבי בנ"ב: "לפלא שאינה מזכירה במכתבה דבר – מהענינים בהם עוסקת בזמן האחרון, שבודאי ישנם בזה כמה פעולות בכרם חב"ד, ובייחוד במסגרת ארגון נשי ובנות חב"ד, ובודאי תודיע בהזדמנות הקרובה ובפרטיות".

ילדה בת תשע עשרה, רגע לפני סגירת שידוך, אבל כבר אז הרבי ציפה ממנה לפעול בנשי חב"ד ולדווח. מאז המשיכה בכך עד יומה האחרון.

רגש של התקשרות

אביה היה חסיד ומקושר בכל ליבו ונשמתו לרבותינו נשיאינו – בתחילה לכ"ק אדמו"ר הריי"צ, ולאחר הסתלקותו, לממלא מקומו הרבי מה"מ. הרבי מילא את כל יומו. לא היה דבר בעל משמעות בחייו שלא שאל על כך את הרבי.

"גדלנו בבית, שהמנגינה התמידית הייתה 'רבי'", סיפרה הגב' בוטמן. "אנחנו ידענו שכל החיים שלנו קשורים ברבי. כל מהלך חייו של אבא היה תלוי מה הרבי יגיד – אם תהיה הסכמה מהרבי, אם תהיה ברכה מהרבי, האם הדרכים שלנו נעשים לפי רצונו של הרבי. ידענו היטב שכל מהותנו תלויה בכך שאנו חסידים מקושרים לרבי".

לא ייפלא אפוא, שגם רגש ההתקשרות של הגב' בוטמן אל הרבי מה"מ, היה עמוק, וספוג–רגש. היא חיה את הרבי, את הרצון שלו ואת ההוראות שלו.

בשנת תשכ"ה בחר הרבי בעשר משפחות שיזכו להיות שותפות איתו בהדפסה מחודשת של הספר 'ליקוטי תורה'. כל אחת מהמשפחות שילמה אלף דולר, סכום גדול באותם ימים. אחת המשפחות הייתה משפחת בוטמן מתל אביב. כשהגיע בעלה, הרב בוטמן, לתת את הסכום במזכירות, רמז לו הרב חודקוב בצורה ברורה, שהוא קיבל את הזכות בגלל אשתו; היא זו שנבחרה להיות השותפה בהדפסה…

בחג הפסח תשמ"ח אירחה בביתה את ילדיה הנשואים והנכדים. בני משפחתה שמו לב שהיא מאוד שבורה, ממש קשה לה לשמוח. כשהתפלאו, מה קרה? ענתה "הרבי יושב השנה לבד בליל הסדר"… היה זה חג הפסח הראשון אחרי הסתלקותה של הרבנית חיה מושקא ע"ה. הרבנית דבורה ממש חיה את הרבי, ולא יכולה הייתה להנות בחג עם כל משפחתה בשעה שהרבי יושב לבדו בליל הסדר…

חדורת מטרה

"אין דבר שאי אפשר! הכל אפשר! אם צריך – עושים ומצליחים", הייתה אומרת פעמים רבות.

זו הדרך שבה היא עבדה, בנחישות, כשהיא נעולת מטרה. פועלת עד שמצליחה. החל בפעולות של נשי חב"ד – שעברו מארגון קטן בן כמה מאות נשים ברחבי הארץ לארגון ענק, החובק תחתיו סניפים ושלוחות בכל תחום, ממשיך בכנסים הארציים, בשבתות 'נשי', וכך גם בחייה הפרטיים. גם ארגון "בת מלך" נולד וגדל תחת ניצוחה…

כשאחד מבני המשפחה הפך מוגבל, התעקשה מול העירייה שמגיע לו מעלון. לא יכול להיות שהוא לא יוכל לצאת מהבית להתפלל. פקידים ויועצים טובים ורבים ניסו לרפות את ידיה, אבל היא התעקשה – וניצחה.

אחד מראשי המחלקות בעירייה התבטא: "מי זאת? לדבר איתה זה כמו לדבר עם ראש הממשלה"…

היא גם ידעה להשתמש בכוחה לטובת אחרים: באחת השנים המוקדמות הפסיקה העוזרת הקבועה שלה, יהודיה פשוטה וטובה, להגיע אליה. באחד מימי שישי נסעה הגב' בוטמן אליה הביתה לבדוק שהכל בסדר. זו קיבלה את פניה בהתרגשות, ושיתפה אותה בצרה שנפלה עליהם. סוכן מוצרים הגיע לביתה כשרק הילדה הקטנה שהתה בו. הוא הצליח להחתים אותה שהיא מעוניינת, ומאז החלו חיובים כספיים שונים וגבוהים שעליהם לשלם. לא היתה להם כל אפשרות לעמוד בסכום המופרך, והנושים החלו לאיים עליהם בכלא, בעוד הסכום הלך ותפך, צבר ריביות. מאז האם ובתה הסתגרו בביתן בפחד.

גב' בוטמן נרתמה מיד למלחמה מול בתי משפט, עד שהצליחה לבטל את החיוב הלא הגיוני, המבוסס על חתימה של ילדה, והצילה את המשפחה מהצרה שנפלה עליהם.

צניעות ופשטות

כשחושבים על הרבנית דבורה, יש שנזכרות באישה אלגנטית עם התיק הכבד שהייתה נוסעת כל הזמן בטרמפים. למרות תפקידה הבכיר בארגון 'נשי ובנות חב"ד', מעולם לא הסכימה להשתמש בכספי הארגון לצרכיה או לנוחיותה. לכל מקום נסעה ברכבות ובטרמפים. מעבודתה כמזכירה רפואית בבני ברק אל כפר חב"ד וממנו בחזרה לתל אביב. לא חסה על זמנה, כוחה או כבודה.

כיושבת ראש הארגון מעולם לא חשבה שתפקידה מסתיים בכבוד וגם לא בתפקידים חשובים כמו לנאום או לדבר עם מנהלים או לתת הוראות. היא עשתה כל מה שהיה צריך לעשות, וזה כלל גם לסחוב כיסאות כשצריך, או לרוץ לדואר עם ערמת מעטפות.

בצעירותה גרה תקופת–מה בניו יורק, שם ניהלה את תיכון "בית רבקה" בקראון הייטס. גם שם פעלה בנחישות ובפשטות למען התלמידות.

"באחד הימים," מספרת אחת התלמידות, "ראינו את המנהלת בוטמן נכנסת באמצע יום לימודים לאחת מחנויות הבגדים ברחוב. לא הבנו; עכשיו המנהלת קונה בגד? באמצע יום עבודה? מאוחר יותר התברר לנו שהיא הלכה ללוות מהמוכר כסף כדי לשלם למורות. כי גם כשלא היה תקציב, היא לא רצתה שתהיה מורה שלא תקבל מה שמגיע לה"…

לבנות המסיימות כתבה, כשהיא מביעה את אמונה בהן:

"דענה שעליכן מוטל חוב גדול. כל אחת מכן היא בבחינת נר שצריך להאיר. אלו תלמידות בית הספר גבוה 'בית רבקה'! כלים חזקים וטובים לשאיבת התורה לאחרים".

משפחתיות חמה

הרבנית הייתה דוגמא חיה למשפחתיות. "משפחה לפני הכל" ו"דם איננו מיץ עגבניות" היו כללי יסוד אצלה. היא שיננה אותם לבנות המשפחה וגם לנשים המסורות והצדיקות שעבדו איתה ותחתיה בארגון נשי ובנות חב"ד. צריך להתמסר, אבל אסור לשכוח את הבית.

כל מי שזכתה להתארח אצלה, מתארת אירוח מושלם, בעריכה נאה, כלים אמיתיים כמובן, מצעים ריחניים ואוכל מושקע כשהיא תמיד זוכרת לפנק כל אחד ואחת במאכל האהוב במיוחד.

את המפגשים המשפחתיים הייתה מארגנת זמן רב מראש באותה התמסרות של הכנס השנתי, מודיעה מראש ומבקשת לא לקבוע כלום לתאריך הזה, דואגת עד לאחרון הפרטים.

גם במשפחה המורחבת לא ויתרה על השתתפות בשמחות, גם אם לא תמיד היה נוח, וגם כשמדובר בקרובים קצת רחוקים. תמיד זכרה והשתתפה, הביאה מתנה וברכה. לא התעצלה. נסעה והגיעה, ישבה וניחמה.

כאמור, מדי שנה זכתה להקריא את מכתבו של הרבי לכנס 'נשי ובנות חב"ד' הארצי. כל כך הרבה מאישיותה התבטאה באותן דקות ספורות ויקרות, כאשר קראה את מכתב הרבי מתוך רגש פנימי עמוק שהתפרץ החוצה. התקשרותה החזקה לרבי, הפשטות שלה, האצילות והטיפוח האלגנטי שלא ויתרה עליו, היו חלק מהסממנים שאפיינו אותה. כך גם בעשייה ובפעילות שלה – היה לה כל כך חשוב שגם חיצונית הכל ייראה טוב ונאה. הרגישות והלבביות. התפקיד אותו נשאה על כתפיה באחריות מלאה…

ה', בכנס הקרוב, עוד השנה, תן לנו לראות אותה, עולה לקרוא גם הפעם את המכתב הטרי שהתקבל מידיו של מלך המשיח למשתתפות הכנס השנתי בבית המקדש השלישי, אמן!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

כתיבה: שיינא שמולביץ

ביצוע: מושקי ורדי וחיהלה גולדפרב

עוֹלָם הָפוּךְ סְבִיבִי מִתְעַרְבֵּל

סַחַף מְבוּכָה אִי שֶׁקֶט כּוֹבֵל

בֵּין גַּלִּים מְצוּיָה

נֶפֶשׁ חֲצוּיָה

גָּלוּת בִּלְתִּי רְצוּיָה

יָמִים וְחוֹל גַּלִּים שֶׁמִּתְנַפְּצִים

עָבָר הוֹוֶה עָתִיד מוּלִי רָצִים

חוֹף מִבְטָחִים אֵיכָה

כְּמֵהָה לְמְנוּחָה

לִנְשֹׁום לִשְׁבּוֹת מִכָּל תַּהְפּוּכָה

לְפֶתַע מִגְדַּלּוֹר זוֹהֵר נִגְלָה

שָׂם קֵץ לַבִּלְבּוּל לַטַלְטַלָה

עֹגֶן כֹּה אֵיתָן אֶתְקַע

רַק כָּךְ לֹא אֶשְׁקַע

טֶבַע הָעוֹלָם תֹּהוּ כּוֹבֵשׁ⁠

כְּמִּדְבָּר לֹא מְיֻושָּׁב יָבֵשׁ⁠

לֹא תַּמָּה הַבְּרִיאָה חֲסֵרָה

בּוֹאִי שַׁבָּת בּוֹאִי מְנוּחָה

מַתַּן תּוֹרָה

יְקוּם עֹצֶר מְלָאכָה

מְמֻקֶּדֶת מַטָּרָה יְחִידָה

בְּכָל עִנְיָן מֻרְגֶּשֶׁת הַנְּקֻדָּה

כִּי לְשֵׁם כָּךְ נִבְרֵאתִי

רְצוֹן אָבִי גִּלִּיתִי

הַתַּכְלִית אוֹתִי מְמַלְּאָה

תּוֹדָעָה שֶׁל מַהוּת עַצְמִית

מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּי שִׂמְחָה פְּנִימִית

כָּעֵת יוֹדַעַת בְּבֵרוּר

כָּל פְּרָט בָּאֱלוֹקוּת חָדוּר

גַּם אִם אוֹתִי יְטַלְטְלוּ רוּחוֹת עַזּוֹת

אַחְזִיק הָרֹאשׁ מֵעַל עַד יַעֲבֹר הַגַּל

בְּמַלְכִּי אֶזְכֶּה לַחֲזוֹת

גְּאֻלָּה פְּשׁוּטָה לִרְאוֹת