במדרש מסופר

שבמתן תורה התאסף כל הר

כולם סיפרו על מעלתם הגדולה

כולם רצו שעליהם תינתן התורה

רק הר אחד שתק, ולא אמר דבר

הוא לא מצא במעלה שהם בו יבחר

אך מכיוון שלא התגאה, והיה עניו

התורה נתנה דווקא עליו

ה' לימד אותנו שרק מתוך ענווה ושיפלות

נוכל לקיים את המצוות בשלימות

הצירוף הר סיני מלמדנו עוד הוראה

כיצד עלינו לקיים את מצוות התורה

מצד אחד הר מסמל גובה ותקיפות

מצד שני סיני מסמל ענווה והתבטלות

הר-יש להתגאות בקיום המצוות

ולהתגבר על ההפרעות

לקיים את המצוות באופן שלם

כי הם רצונו של השם

אך יש כלל שני בקיום המצוות

סיני- לא להתגאות במעלות האישיות

תקיפות וענווה אינם סותרות

ביחד הם עוזרות בקיום המצוות

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת בהר ו-בְּחֻקֹּתַי

כשהחשיך אורו והודו של אחיך:

אחד הנושאים החשובים הכאובים והמהותיים בפרשת בהר הנו 'משבר כלכלי' המתרגש על אדם. התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג  באנשים הנתונים במשבר כלכלי.

וכך נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.  (ויקרא כ"ה, ל"ה-ל"ח).

אחד המאפיינים העיקריים במשבר כלכלי הנו המשבר הנפשי הנלווה אליו. הערך והדימוי העצמי של האדם המתמודד עם משבר כלכלי נפגע, בהתייחס לתקופה בה היה נתון במצב כלכלי טוב. החוויה הנפשית רגשית בה הוא נתון מלווה בבושה גדולה מעצם המצב ומעצם המחשבה שכעת הוא יצטרך להיתמך ולהיעזר באחרים.

המציאות אליה התגלגל חדשה לו והוא לא מוצא בה ידיים ורגליים. הוא חש אבוד באפילה, מנסה למצוא כל דרך להסתיר את המצב מאחרים, ומנסה בכל דרך אפשרית להיחלץ מהמצב כמה שיותר מהר. כל יום שעובר עליו מלווה בתחושת כאב, כעס ותסכול, פחד וחוסר אונים.

הדבר המשמעותי שמחזיק אותו ומסייע לו להחזיק מעמד הנה התקווה שאוטוטו המצב יחלוף והוא ישוב למעמדו הקודם, ההבנה שהמצב הנו חולף ואינו 'בר קיימא' מעודד אותו.

אולם ככל שהזמן חולף לו ואין סימנים לשינוי הנראה באופק, אזי מתהווים סדקים בתקווה המיוחלת לשינוי ואט אט המצב הופך למשבר אקוטי והמשבר מתקבע ומופנם בנפש שכנראה זהו גורלי ואין את ה-לְמָה לקוות יותר.

כאן בא הציווי של התורה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ"..                                  

ראשית התמיכה באדם הנופל למשבר כלכלי הנה החזקה!

רש"י על אתר כותב כך: וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ – "אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוּטַת הַיָּד. לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשְּׂאוּי שֶׁעַל הַחֲמוֹר: עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר, אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ. נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ" (ספרא על אתר).

 הושטת היד השלוחה לאדם הנופל הנה -'גלגל ההצלה' של האדם הנתון במשבר. החזקה זו הנה מניעה של מצב אקוטי! שם המשחק הוא התזמון, כל רגע קריטי, כל שנייה חשובה.

האור החיים הקדוש כותב על המילים וּמָטָה יָדוֹ – "והחשיך אורו והודו".                                                  

האדם הנתון במשבר כלכלי מאבד את אורו והודו, החיוניות שבאדם כבה.

החזקה אין משמעה רק סיוע כלכלי על מנת להוציאו מהמשבר, החזקה הנה בעיקר בפן הנפשי רגשי. תמיכה נפשית ורגשית מהווים את הבסיס לתקומה מן המשבר.

אמפתיה, חמלה, שותפות בצער ובכאב, עידוד וחיזוק, יוצרים מרחב חדש בנפש האדם הנתון במשבר כלכלי. היכולת להיות שותף רגשי לצער הזולת מאירה את נפש האדם מחדש ונוטעת תקווה חדשה בלבו.

אחד המאפיינים העיקריים במשבר נפשי הנה תחושת הבדידות הרגשית. השותפות הרגשית מספרת על כך שאתה לא לבד! אנחנו לצדך, אנחנו רואים אותך, אנחנו נסייע לך. החיוניות של האדם מתחדשת עם עצם הידיעה שהוא לא לבד, שיש מישהו לצדו, שרואה אותו, שצועד אתו.

שותפות רגשית לצד תמיכה פיזיולוגית

התלמוד הבבלי מתייחס לנתינת הצדקה ומתמקד באופן בו ניתנת הצדקה על ידי האדם והייחס שלו כלפי מקבל הצדקה וכך נאמר שם (מסכת בבא בתרא דף ט' עמ' א'):

"אמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות.

הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנאמר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נ"ח ז').

והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות שנאמר: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם".) ישעיהו נ"ח י').

"וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו". (ישעיהו נ"ח י"א).

 "וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". ( ישעיהו נ"ח י"ב).

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם, מבאר את מהות המעלה המצויה בקרב נותן הצדקה לעני שמעבר לנתינה הפיזית הוא גם מפייסו בדברים.

וכך הוא מבאר זאת (תוכן ערוך): גמילות חסד נפעלת על ידי התעוררות הלב שמתוך כך שגומל חסד בגופו עם הזולת מכיר הזולת בכך שהוא אוהבו. מצב זה יכול להתאפשר כאמור רק על ידי התעוררות רגש אהבה פנימי כלפי הזולת. השותפות הרגשית בכך שצער חברו נוגע לו עמוק בנקודת לבבו באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהוא מפייס את חברו בדברים היוצאים מן הלב וחודרים אל לב זולתו. ובפרט כשמתבונן בכך שהוא עצמו היה יכול היה להיות במצב בו נתון הזולת, רק שההשגחה העליונה כיוונה שהוא זה שיהיה הנותן והזולת יהיה המקבל. (ספר המאמרים תש"ט).

זהו רגע מכונן בו האדם חש את כאב וצער הזולת וחובר אליו ממקום כנה ועמוק ומגייס את כוחותיו ורגשותיו למען הזולת לגמול עמו חסד בגופו ונפשו כאחד.

לפתח את חוש האהבה לזולת:

חסידים מספרים כי אישה ענייה אחת, תגרנית של תפוחים שדוכן סחורתה עמוד בסמוך לביתו של רבי חיים מצאנז, באה אליו בערב שבת וקבלה: רבי, עדיין אין לי כסף לקנות את צרכי השבת. שאל אותה הצדיק: "ומה עם דוכן התפוחים שלך?" השיבה האישה: "הבריות אומרים שתפוחי גרועים הם, ואינם רוצים לקנותם". מיד רץ ר' חיים אל הרחוב וקרא: "מי רוצה לקנות תפוחים טובים". ברגע אחד נתקבץ סביבו עם רב, המטבעות עפו בלי לראותם ובלי למנותם, ובמהרה נמכרו כל הפירות במחיר כפול ומשולש. "ראי נא", אמר ר' חיים בתמימותו בשעה שפנה ללכת, "תפוחייך טובים היו, אלא שהבריות לא ידעו זאת"

.סיפר אדמו"ר הריי"צ על מה ששמע מאביו אדמו"ר הרש"ב: "בחורף תרע"ג נסעתי לבקר את הוד כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי שהיה אז במענטאן – צרפת  והיינו מטיילים על שפת הים כמה שעות ביום.

וכך אמר לי: "יוסף יצחק! שמע! כל אותם מעלות שסיפרתי לך עליהם על כך שכשיהודי יושב וחושב ומתבונן בעניינים עמוקים בתורת החסידות בטלית ותפילין לפני התפילה, הן אצל חסידים והן אצל צדיקים, כל זה אינו בערך לגבי המעלה הנפלאה ש-ה' יתברך מזכה בה את האדם, המקבל חוש ועריבות לעשות טובה ליהודי. עד שהזולת נהיה אצלו יותר יקר מעצמו . שכן על עצמו הלא יכול הוא למצוא כמה טעמים מדוע מגיע לו ח"ו שיהיה לו לא טוב, אבל על השני הרי אין זה שייך כלל.

 כדאי לעמול חמשה ימים, חמש שעות בכל יום, ביגיעת בשר ויגיעת נפש בהשגה אלקית, כדי לרצות באמת לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות. וסיים במאמר מורנו רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) שאמר רבינו הזקן בעל התניא מייסד חסידות חב"ד שקיבל מר' מרדכי הצדיק, נשמה יורדת לעולם, וחיה שבעים שמונים שנה, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות". (ספר המאמרים קונטרסים חלק ג' עמוד מ"ה).

ילד קטן בגיל 7 נכנס לבית קפה והתיישב לו באחד השולחנות. הוא פנה אל המלצר, והמלצר ניגש אליו. הילד שאל בענווה את המלצר : "סליחה, כמה עולה גלידה עם קצפת וסוכריות?".
המלצר שהבין ש- "הלקוח" הצעיר תופס לו מקום בשביל גלידה… הפטיר בזווית פיו בזלזול : "עשרה שקלים". הילד ספר שוב את מטבעות הכסף שהיו בידו, ושאל את המלצר: "וכמה עולה גלידה רגילה בלי קצפת וסוכריות?" המלצר איבד את סבלנותו וסינן שוב בזלזול: "חמישה שקלים!". שוב הפנה הילד את מבטו אל כפות ידיו הקטנות ואמר: "אקח גלידה רגילה בבקשה".
המלצר התרגז על "חוצפתו" של הילד הקטן ולאחר כמה דקות הביא לו המלצר את הגלידה. הוא זרק את החשבון בבוז על השולחן והלך משם. הילד ברך ואכל את הגלידה בהנאה. כשסיים ברך ברכה אחרונה ויצא מבית הקפה. כשהמלצר ניגש לפנות ולנקות את השולחן, נקוו דמעות בעיניו, על מפית קטנה השאיר הילד 10 שקלים, חמישה עבור הגלידה וחמישה נוספים לטיפ בשבילו. רק אז הבין המלצר שהילד בעצם דאג לו לתשורה. המלצר רצה לרוץ להודות לילד הקטן, אך הילד כבר נעלם ברחוב.

החזקה רגשית לעומת שימוש באובייקט

בהמשך לציווי "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" באים כאמור מיד שני הפסוקים הבאים:  "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (שם).

התורה פונה אל האדם שבחר לראות את מצוקת חברו והחליט לסייע לו במתן הלוואה. מצד אחד באמת יפה מצדך שבחרת לסייע לחברך בשעת מצוקתו, רק זכור! אל תנצל לרעה את מצבו בכדי 'לגזור עליו קופון' בלקיחת ריבית ממנו..

התורה פונה אל האדם ומזהירה אותו מפני לקיחת ריבית כחלק מהתגייסותו עבור הזולת! וכן ישנה את ריבית הממון המוכרת לכולנו במתן הלוואה. אמנם ישנה ריבית נוספת, ריבית זו מכונה בחז"ל 'ריבית דברים' המתייחסת להכרת הטוב וההודאה על מתן הסיוע הכספי שנתן האדם לחברו, אך גם ובעיקר למתן הסיוע הנפשי רגשי אותו נתן לו חברו.

ישנם רגעים בחיים בהם אנו מצפים ל-'ריבית' על מה שעשינו עבור הזולת. אתה זוכר איך תמכתי בך אז כשהיית במשבר נכון?, אתה זוכר כמה שעות ימים ולילות בילינו יחד והייתי אוזן קשבת עבורך?, אני היחיד שראה אותך אז ועמדתי לצדך לאורך כל הדרך זוכר? איזה  כפוי טובה אתה, אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי עבורך?..

 'ריבית דברים' מציבה ומציגה את האדם במערומיו וגורמת לו לחוש בושה קיומית, היא מונעת ממנו את האפשרות  לחוש סובייקט נפרד, בעל בחירה, רצונות ומאוויים, היא מונעת ממנו להשמיע את קולו, היא מונעת ממנו את הזכות הבסיסית לחוש ראוי לקבל סיוע מהזולת, שכן ברגע שהנושה בא עמו 'בריבית דברים' במניפולציה ובסחיטה רגשית על עצם הסיוע הנפשי והרגשי אותו העניק לו, מקבל הסיוע חש נטול עמוד שדרה לעמוד ולהתייצב אל מול הנושה ולהישיר מבט אל 'מושיעו'. ברגע זה המסייע משחזר למסתייע על ידו את אותה תחושת חוסר אונים, בושה, השפלה, כאב, תסכול וצער אותם חווה ברגעי המשבר הכלכלי בו היה נתון!..

מצב זה עלול להוביל את המסתייע לכניעה רגשית (שבסופו של יום מייצרת אישיות לא בשלה ותלותית) אל מול המסייע ולהפנים את העובדה שאיננו ראוי כלל לסיוע, שכן בלעדי המסייע ש'הושיע' אותו ממצבו מי יודע איפה הוא היה כעת!?

ריבית זו הנה תזכורת ועדות מהדהדת וזועקת שהעזרה והסיוע אותו הענקתי לזולת היוו את החשיבה והראייה העצמית שלי ולא באמת את מצוקתו של הזולת!, שכל מאוויי היו נתונים לתועלת האדרה והעצמה אישית שיצמחו לי מסיוע זה.

דפוס זה משקף אישיות נרקסיסטית פגועה המייצרת סביבה ומרחב של עזרה וסיוע לזולת הראויים בזכות עצמם לכל הערכה והערצה, אך לצד זאת מהווה פיצוי נפשי ורגשי לחוסר שיקוף והאדרה שנמנעה מהם בילדותם וכעת תובעים את ההכרה דרך המרחב אותו בנו במו ידם שתכליתו ומטרתו היו סיוע לזולת תוך ראיית האחר והבנה למצוקתו, אך בפועל באופן לא מודע מהווה  פיצוי לחסך רגשי עמוק בדמות שיקוף והאדרה לה לא זכו כאמור!

מעניין לציין שמצווה זו מסמלת על פי חז"ל את מהות ותמצית הקשר של הנברא עם בוראו – קבלת עול מלכות שמיים: וכך נאמר: "כל המקבל עליו עול ריבית, מקבל עול שמיים, וכל הפורק ממנו עול ריבית, פורק ממנו עול שמיים". (ספרא = הספר, המכונה גם 'תורת כהנים'. מדרש הלכה על ספר ויקרא).

תמציתה של הלוואה בריבית היא עשיית רווח ללא מאמץ מעמלו ועל חשבונו של האחר. הקב"ה ברא את עולמו באופן שכל השפע והברכה יבואו ע"י עמל ועבודה, הן בעניינים הגשמיים, והן בעניינים הרוחניים. הסיבה לכך היא משום שרק דבר שהאדם מגיע אליו בעמל וביגיעה עצמית הוא הטוב, הנכון והמדויק ביותר עבורו. דברים הבאים ללא עמל ויגיעה מכונים 'נהמא דכסופא' (לחם בושה).  אמנם כשאדם עמל ומתייגע ואח"כ רואה ברכה בעמלו אזי שמחתו שלימה.

לקיחת ריבית ממון וריבית דברים משמעה: 'שימוש באובייקט'.                                             שימוש באובייקט משקף מצב נפשי בו אני בוחר לראות בזולת 'כלי שרת' עבורי האמור לספק לי את צרכי ומאוויי בשל חוסר אמונה ביכולתי להשיג את צרכי ומאוויי בעצמי, זאת כתוצאה מכך שהאמון שלי נפגע על ידי הדמויות המשמעותיות לי פעם אחר פעם בילדותי, כאשר הייתי זקוק לשיקוף, להאדרה ולאמון ביכולת שלי להשיג את צרכיי ומאוויי בעצמי. לשם כך ובשם כך אני פועל כעת תוך שימוש ציני ומניפולטיבי ומשתמש בזולת כאובייקט להשגת צרכיי ומאוויי.

היכולת להתייגע ולהשיג את צרכי בעצמי מעידה על האמונה (מלשון אמון) המבעבעת באדם ומחיה אותו, זו המעניקה לו את הכח והיכולת להאמין שהוא מסוגל להשיג עבורו כל רק מה שירצה במסגרת האפשרויות הקיימות לו רק ירצה באמת!

אמונה זו בונה אדם בעל ערכים החש בכל רגע נתון את מציאותו של בורא העולם המאמין בו והמעניק לו את הכח והיכולת לממש את עצמו בכוחות עצמו ובזכות עצמו!

קבלת עול מלכות שמיים משמעה: ההכרה ברצון ה' להעניק לנו את הזכות  להיות סובייקטים נפרדים המסוגלים להשיג בעשר אצבעותיהם את הדרוש להם להתקיים בכבוד.

פריקת עול מלכות שמיים משמעה: עיוות וסילוף המושג ומאמר חז"ל  במסכת סנהדרין "כי כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

האדם החש שהעולם נברא בשבילו כלומר עבורו, רואה בזולת אובייקט להגשמה עצמית ולמימוש עצמי דרך פרשנותו המעוותת את מאמר חז"ל זה.

 אמנם אדם החש עצמו כשליח למימוש והגשמת החזון האלוקי האוניברסלי בתכלית בריאת העולם, רואה בעצמו ובזולת כלי וצינור למימוש חזון זה.

וכפי שהבעל שם טוב הקדוש הסביר מאמר חז"ל זה: המילה בשבילי רומזת על המילה 'שביל' שהנו דרך וצינור לשפע האלוקי בעולם.

וזה המסר אלי, אליך אל כולנו: הֱיֵו השביל שבו ועל ידו אנחנו אמורים להמשיך ולהאיר לעולם את האור שלנו. החיים שלנו – נבנים ונבראים – דרכנו, באמצעותנו. רק לנו יש את היכולת להיות הצינור והשביל לשפע האלוקי 'כי בשבילנו נברא העולם'!

שבת שלום שקטה ושלווה לכולנו

תקשורת הורה־ילד נטו

כאשר פותחים שיח עם ילדים, יש לשים לב להתאים את השיח לגיל הילד, ליכולתו השכלית, בשלותו הרגשית וכו', וכן לתנאים הסביבתיים שיש לנו כרגע. חשוב מאוד להגדיר לעצמנו מראש את המטרה אליה אנחנו חותרים בשיחה.

אם נרצה לעודד ילד לשתף במה שקורה איתו במוסד הלימודי, סביר להניח שהשאלה: "איך היה לך היום?" תניב תשובה "בסדר"…

אז איך כן ניתן לשאול?

למשל: "איזה דבר משמח קרה לך היום בכיתה?" ואם הילד עונה: "כלום", אפשר להוסיף ולשאול בנחת: "אולי נחשוב ביחד מה יכול לעשות שמחר כן יהיה לך משהו משמח בכתה?"

עם ילד בגיל בוגר יותר אפשר לפתוח את השיח בפתיחות שלנו – למשל שיתוף באירוע שאנחנו עברנו, והתחושות שלנו לגביו, תוך עידוד הילד להגיב, ומשם להמשיך את השיחה לאירועים שעברו עליו.

בגיל הבוגר יותר, גם במקרה של חוסר הסכמה עדיף לשוחח מאשר לנזוף. לדוגמה: "אני מבינה שלמרות הסיכום שלנו היה לך קשה לעזוב ולחזור הביתה כשכל החברות עדיין חוגגות". פתיח כזה יתן הרבה יותר סיכוי לשיח פתוח שאפשר יהיה לצאת ממנו עם תובנות מאשר "אבל סיכמנו שעה, נכון? אז למה לא עמדת בה?".

שיח רגשי, הכלה וקבלת עול

לפעמים הורים קצת מתבלבלים מהצורך הזה להכיל ולשוחח עם הילדים, בעיקר הורים כאלה שהם עצמם גדלו והתחנכו בילדותם באווירה של קבלת עול וציות מוחלט. לכן, חשוב מאוד להדגיש: ההכלה של הילדים והשיח על רגשותיהם, בשום אופן לא באים על חשבון חינוך למשמעת. אם ילד מתעקש להכניס לפה משהו מסוכן – נדאג קודם להרחיק אותו ממנו, נכון? גם בחינוך נקפיד על חינוך לקבלת עול בתור בסיס, ובהתאם לביטוי "בתוקף ובדרכי נועם" – גם נכיל את הילד ונבין אותו, אך לא נכנע לו או נחכה להבנתו או להסכמתו בתחומים חינוכיים.

חינוך לקבלת עול ייעשה על ידי דרישה לציות גם בלי הבנה; הכלה תעשה על ידי שיח פתוח ותקשורת של הבנה.

אם החלטנו שהמתאים כעת הוא שיח, הבה נהיה קשובים באמת כאשר הילד מדבר, נוודא שהבנו את דבריו. גם אם הרגשות שהילד מבטא לא מקובלים עלינו נגיד: "אני מבינה שזה מה שאתה מרגיש"; אולם בשלב שני נסביר לו מה נכון לעשות וכיצד מנתבים רגשות.

לדוגמה, ילד שבשעת כעס מתפרץ ומתנהג באופן לא ראוי – נשמע ממנו איך הוא מרגיש, נשקף ונכיל אותו, ואז נוכל להסביר לו שההתנהגות הזו ציערה/הפתיעה אותנו. שאנחנו מאמינים ביכולת שלו ומוכנים יחד איתו לחפש פתרונות שיכולים לעזור לו בפעם הבאה. ננסה ביחד לנתח את האירוע, לזהות מה גורם לו לאבד שליטה – ולתת לו כלים להתמודדות נכונה.

אז נכון, נשמע שהרבה יותר קל "להמטיר הוראות" – אבל אין דרך נכונה יותר להכיר ולהעצים ילדים מלדבר איתם, לשמוע ולהשמיע. אין ספק שכדי שבבגרות הילדים יפנו אלינו בעת התמודדות – הם צריכים לדעת ש"יש עם מי לדבר" וזו ההשקעה הנכונה לטווח הארוך.

וכך כותב הרבי מה"מ במכתב מיום כ"ט במרחשוון תשט"ז על חשיבות הקדשת הזמן לחינוך בבית: "בדרכי נועם ובעניינים של קירוב", וקצת אחר־כך מוסיף הרבי "ומובן שאין להיות מיצר על הזמן הדרוש לפעולות אלו".

באדיבות: מגזין עטרת חיה

בואו להכיר ולהתרשם

• לאתר כרם חיה:               https://cnl.org.il/?page_id=2422

• צפיה בחוברת ההרשמה:   https://online.fliphtml5.com/ifenm/gdfz/#p=11

• הרשמה ליום הפתוח:        https://forms.gle/WuDUtEUC4fbAvR4t8

הגעה ליום פתוח מותנית ברישום מוקדם!!!

זמן: יום שני אור לי"ח אייר, ליל ל"ג בעומר. 1:58.

מיקום: מירון, מרפסת הצופה לרחבת הריקודים. שורה ראשונה שהושגה לאחר אימונים של שלוש תשריים.

—–*שאנו יהודים*——

לעמוד ברגליים מרחפות, ולא להאמין.

לשאוג משמחה אדירה שמציפה את כל כולך, בלי להתכוון.

להביט מטה ולראות, את שלל הצורות והצבעים הקיימים בעם, ולהתרגש.

כן. ככה זה, אצל רשב"י. כל היקום חוגג. לב כולם פוצח בקולע אדיר שמתבטא באינספור לבושים.

"בר יוחא—י נמש—חת אשריך! שמן ששון מ-ח-ב-ר-י-ך!!!"

זה לא נורמאלי. זה לא מהעולם הזה, גם לא מהעולם הבא. זה פשוט חסר מילים, חסר נשימה.

וזה גובר, השמחה מרקיעה שחקים, והלב? הלב קטן מהכיל. חבל שלא הקימו כאן דוכן להשתלת לב נוסף.. זה, היה נחטף!

אין מה לעשות. רק למחות דמעות קטנות, ולקפוץ ולפזז משמחה משתוללת (לויט די כללים פון צניעות פון קורס!) ולנצור את הרגעים.

ואני, עוד אחת מאלפי העולות לרגל. עומדת שם, נמצאת בעולם אחר. אבל בכל זאת, זה פשוט בוער. בוער ומציף את כל כולי.. – יהודיה. אלוקים. עם ישראל!

אשרינו. פשוט. אשרינו שאנו יהודים! עם פשוט מתוק. מתוק. זה עם מתוק! עם של אמת, עם של אלוקים, עם של רצון בוער להביא משיח.

ולא נקרא לזה "אחדות". כי יהודים הם כבר מאוחדים בעצם נשמתם.

זו פשוט אמת – אמת של יהודים. תודה לך ה'. אשרינו. שאנו. יהודים.

זמן: יום שני אור לי"ח אייר, ליל ל"ג בעומר. 3:27.

מיקום: אוהל כתיבה לרבי, מתחם 5.

—–*שאנו חסידים*—–

"יהודים יקרים! אתם מוזמנים..–אם אני רואה אותך עכשיו, זה סימן שאת באמת צריכה לכתוב לרבי–לא, זה לא עולה כסף–יאללה כמה דקות שישנו לך את החיים–יצא לך לכתוב פעם–שמעת על הרבי מליובאוויטש?"

זה לעמוד בכניסה לאוהל בכפור של מירון, ולתפוס יהודיות כמו חב"דניקית טהורה. להזמין אותן להתקשר לאבא.

זה להכיר בשעתיים, הרבה אחיות לאש. אחיות שעד עתה לא ידעתי מקיומן. אחיות בנות שישים, ארבעים, עשרים, שבאו לכתוב לרבי מחב"ד, או לרבי מהשלטים בכבישים.

בעיניים מבולבלות ותוהות היא מסתכלת עלי. אישה בת חמישים. מעולם היא לא התקשרה לרבי, קרקפתא.. אני עושה חישוב מהיר ומגלה לה: 18,000 ימים. הרבי חיכה, יום יום. בוקר בוקר. שתכתבי לו. הוא לא ויתר עלייך, והוא לא התייאש ממך אף פעם. הוא האמין שזה עוד יקרה. והיום, זה קרה! היא שואלת אותי "מה לעשות??" ואני עונה לה, "תסתכלי לרבי בעיניים!!" מפגש של אבא ובת אבודה.

כן. ככה זה, אצל רשב"י. מתרגשים, שואבים, משתנים. אבל מהנקודה לא מרפים. ויש נקודה אחת.

זה לקבוע ארבע חברותות שונות, ולשכוח שבד"כ בלילה אנו יושנות.. זה להסביר שוב ושוב, "הרבי יושב בבית שלו, וחושב עלייך! את הבת שלו היחידה. תרצי או לא..", זה להתרגש מתשובה מדוייקת שיצא לאחת, ולבכות עם השניה על הגלות. זה לומר להן, ועל הדרך לעצמי, "הרבי זועק! מתחנן! קער א וועלט!! אפילו יהודי עם לב של אבן יכול. אז אנחנו?", זה לאהוב באמת, את הבפנוכו, של כולן.

גם את אלו המלחיצות, או המכחישות, האפיקורסיות, התמימות, גם את אלו שבאו כתרנגול בקרב – לויכוח השנה, את כולן.

פשוט להיות כמו רשב"י, של דורנו.

רבי, הבט ליהודיות המתוקות הללו בעיניים. אלינו, לבנותיך הקטנות. שלא עוצרות לרגע מהמלחמה. רעבעניו, כלתה נפשנו מציפיה. אנא, תתגלה!

בדמעות, חני בנימין.

כל המדינה הפגנה אחת גדולה ורועשת. "שוחרי הדמוקרטיה" מול "מחריבי הדמוקרטיה", "שונאי ישראל מול ה"פרימטיבים", ועוד פניני לשון שגורמים לכאוס בעם ישראל.

אז אנחנו עומדים מול המראה של עצמנו וכועסים על הדמות שנראית: אנרכיסט! אגואיסט! חסר כבוד וערכים! לרגע נעצרתי. גם הדמות שבמראה צועקת בקול, ומנופפת בידיים בזעם. גם היא זועקת עלי… ואולי זה מצב מגוחך; למה הדמות הזו מחקה אותי? לי, רק לי, יש את הזכות לכאוב, להרגיש מאוימת, להתבצר ולירות מאחורי החומה שבניתי. ובאמת, אבל אולי גם בצד השני יש בני־אדם, רגשות, צרכים, אולי?!…

תשוקה עזה התעוררה בי להרגיש את האחדות עם הצד השני של המתרס. החלטתי ללכת למפגש שיח בין ימין ושמאל, שנוהל, כמעט ללא מילים, על ידי הרב עמי ברעם ורעייתו אביטל.

עמי  ואביטל הם שלוחי הרבי במושב גמזו ומנהלי עמותת "התקשרות", המכוונת זוגות שאחד מהם התחזק ביהדותו לגשר על הפער הדתי ולשמר זוגיות בריאה גם במצב כה רגיש.

עם ערב ישבנו בטרסה שבגן ירוק בין בניינים, באווירה פסטורלית משהו, בשכונת מעוז־אביב בתל־אביב. ישבו שם כעשר נשמות יהודיות כואבות, ייצוג אותנטי של החברה בארץ ישראל. כולם עם צער בלב ותמיהה במחשבה. כמו בני זוג מתמודדים, שמצאו את עצמם אוהבים, אבל כואבים, ואחרי מריבה הגונה פונים כל אחד לקרן זווית כדי ללקק את הפצעים ולבכות במסתרים…

באנו לשמוע, להשמיע ולנסות להזיז את עצמנו, ולו צעד אחד קטן לכיוון כבוד הדדי ראוי. לכולנו היה ברור שדעותינו לא ישתנו. אולם מה שכן עשוי להשתנות הוא אופן ראיית הזולת, ואופן ההנהגה כלפיו – שנזכה לתת מקום זה לזה,  ולהיות נוהגים כבוד זה בזה.

על פניו נראה שאין ולא יכולה להיות נקודת חיבור בין שני העולמות. השמאל מדבר את שפת הנפש השכלית הבהמית, כולה הגיון צרוף, אבל היסוד של כל ההיגיון הזה הוא הנחת היסוד שאין א־לוקים, ח"ו, ואין הבדלה בין קודש לחול, ובין ישראל לעמים; ואת הטוב והרע קובע החוק האנושי – "חיה ותן לחיות". והימין צועד בקו מקביל ולא נוגע כלל; מנסה לדבר את שפת הנפש האלוקית, האמונה, וההגיון שלו הוא הגיון המבוסס עליה. הנחת היסוד שלו: תורת אמת מן השמיים. עם ישראל וארץ ישראל, יום השביעי, והמצוות – קודש הם, הם דרך המלך ללכת בה. מניין התקווה לחיבור? כמובן האחריות היא על כתפינו – אבל איך? מה יחבר בינינו, ויביא אותנו לאחדות?

אהבת ישראל, תכל'ס 

מצוות אהבת ישראל (ביקור חולים, הלווית המת וכו')  הן הביטוי המעשי לעובדה שכולנו חלקים מכנסת ישראל, אבל הבנת מצוות אהבת ישראל, שיש בה רובד לפנים מרובד, משפיעה בסופו של דבר על אופן קיום המצווה גם ברובד המעשי.

בספר התניא בפרק ל"ב, מגלה אדמו"ר הזקן את סוד אהבת ישראל: לעשות את הגוף טפל ואת הנפש והרוח עיקר, משום שכשתאוות הגוף נמאסות ומתועבות אצלו, והעיקר הוא עבודת ה', קיום רצון ה', אזי זו הדרך הישרה והקלה להגיע לאהבת ישראל.

טוב, הכל נשמע מאוד יפה כשזה על הנייר. תכל'ס, כשמגיעים למציאות היום־יומית, ומישהו בעבודה מטיח כלפיך רפש של שנאה, משום שלדעתו בגללך גנבו לו את שלוות הנפש שהייתה לו כאן (כפי שסיפרה אחת המשתתפות) – איך מגיבים? מהי המשמעות המעשית של כל מה שלמדנו? איך לא נגיע בעצמנו למקום שלא נוכל דבר איש את רעהו לשלום, מרוב תסכול ופחד?

אחד היסודות של תורת הבעל שם טוב היא אהבת ישראל. הזולת הוא טוב במהותו. גם כשהוא חושף שיניים, צריך למצוא את נקודת האמת, הרצון לטוב, שמונחת ביסוד התנהגותו, אבל לא מוצאת את הדרך המתאימה לצאת אל הפועל, להתבטא.

עמי ואביטל ברעם הרימו את הכפפה, ויצרו מודל שמסייע לפתוח את הלב, לראות את הזולת ולהבין אותו, להבין מהי הנקודה הטובה שעומדת בבסיס התנהגותו, ולעשות ולו צעד אחד קטן (ומקווים שגם יותר…) לקראת יחס של כבוד והתחשבות בו, ולקראת מציאת הדרך לחיות יחד – למרות ההבדלים.

לעמי ולאביטל ניסיון רב שנים בהנחיית מעל 1000 זוגות דתיים, ושאינם, לחיים משותפים בהרמוניה – למרות הפערים ביניהם, הבאים לידי ביטוי כמעט בכל תחום. אותם זוגות המשתייכים לקהילת "התקשרות", שעברו בהצלחה את משבר הפערים התוך־משפחתי וצמחו ממנו, הם הגרעין שמנחה את מפגשי מעגלי־השיח, שמטרתם לקרב ולאחד בין המגזרים השונים. הבשורה היא לא פחות מנפלאה: החיים יחד אפשריים, ומתוך אחווה ואחדות – אם רק ניתן צ'אנס לשלום.

להקשיב ושוב להקשיב

"הכוח המאחד את הזוגות האלה הוא היכולת לשאת הפכים" מסביר עמי, "זה בעצם מה שמחזיק אותם יחד. הם לא רק מדברים אחדות, הם חיים אחדות, ויש בידם יכולת מדהימה לחבר קצוות. את הכוח הזה הם מקנים גם לאחרים. בנינו תכנית שהזוגות מובילים בעצמם. הם יוצרים מפגשים ברחבי הארץ, בין דתיים לשאינם, בין תומכים לשאינם, שיח מדהים, שעושה הרבה טוב לעם־ישראל. מפגשים כאלה כבר מתקיימים בתל אביב, ראש העין, מודיעין, פרדס חנה ובמקומות נוספים.

ספרו לנו קצת על התהליך.

"המשבר שנוצר בין בני זוג, וגם בין הציבורים השונים הוא בעצם משבר אמון. לא סומכים אחד על השני, כל אחד מגיע עם הסטיגמות שלו. מהמקום הזה אי אפשר לבנות כלום. צריך לבנות אמון מחדש ולגבש מערכת חדשה. המודל מחולק לחמישה־שישה מפגשים:

מפגש ראשון – יצירת קבוצה, שמחויבת לתהליך: הצגת הרעיון וטעימה מן התהליך.

מפגשים שני ושלישי – דיאלוג ולא אידאולוגיה. הקשבה, הבנה ואמפתיה. לכל משתתף יש שתי דקות "להביא את עצמו" לשולחן הדיונים. הוא לא ידבר על אחרים, אלא אך ורק על עצמו, על תחושותיו, רגשותיו ודעותיו, ומישהו אחר במעגל משקף את מה שאמר. הדיאלוג יוצר אמון בין המשתתפים במעגל, מסגרת בטוחה להביע את עצמו.

מפגשים רביעי וחמישי – מפגשי חזון: איך יוצרים מערכת יחסים חדשה שיכולה לעבוד עבורנו, מתוך האמון שנבנה.

מפגשים חמישי עד שישי – יצירת מסמך משותף לחיים יחד: זהו מסמך המתאר את המערכת החדשה שנוצרה, ואת ההסכמות ההדדיות.

המודל הזה שחברי קהילת "התקשרות" מיישמים בקבוצות השיח, נלקח משיטת ה"אימגו", שמטרתה ליצור אמון מחודש בין בני אדם בכל מערכת יחסים. מסגרת השיח מאד ברורה. משתתף אחד מביע את דעתו / רגשותיו / מאווייו, ומשתתף אחר משקף את מה ששמע. המשקף שואל את הדובר אם שיקף אותו באופן מדויק, ואם יש צורך, הדובר מדייק את דבריו, והמשקף חוזר ומשקף אותו עד שהאחרון דייק לשביעות רצון הדובר. התהליך הזה עשוי להחוות כנוקשה מעט, ואמנם, אנשים מאד תגובתיים, יתקשו לעבוד במסגרת כזו, וספק אם בכלל יוכלו או אפילו ירצו להשתתף. הכל תלוי ברצון ליצור קשר, לשמור על היחד. אתה יכול להיות אפילו צודק, אבל אם לא תיצור גשר של תקשורת הקשבה ורצון להתחבר, הרי שבסופו של דבר תישאר לבד.

אם מחפשים את היחד, הרי שהתהליך הוא בהחלט אפקטיבי, משום שהוא מחייב את הדובר להביע את עצמו באופן הכי ברור שניתן, ומחייב את המשקף להקשיב באופן מלא, ולרדת לסוף דעתו של הדובר. גם כשלתוך השיח נכנס כעס, לעג או פגיעה, האופן להתמודד איתם הוא שיקוף ושיחה, הבעת הרגשות תוך שמירה על המסגרת. "כל זה מאוד מרגיע", אומר עמי, "וכך יצרנו הקשבה, והבנה. יצרנו מסגרת המאפשרת להכיל שיח אמיתי בלי להתפוצץ בדרך".

לתת כבוד והרגשה טובה

"יש היום רצון לדו שיח" ממשיך עמי "אנשים מאוד רוצים להיפגש ולדבר. המשבר מוביל לדו־שיח שמפגיש בין אנשים. שומעים דעות, כאב, פחדים, ולומדים להקשיב ולהבין. זה מעורר רצון, והזדמנות לדבר. לא שורפים את המועדון, אלא מקשיבים, מגלים את הטוב ובונים יחד מציאות שבה גם אני וגם אתה מרגישים בה בבית.

מהמפגש בו השתתפתי יצאתי מלאה. לקח לי יותר מיומיים לעכל מה שעברתי.

בהתחלה הראש ירה תשובות מלאות הגיון למה שנאמר, אבל לאט לאט ההכרה חלחלה – מי צודק אינו משמעותי כל כך ביחסים הבין־אישיים. הנקודה היא להיות שם בשביל השני. האמרה "רצונו של אדם–כבודו" קיבלה מימד אחר: הרצון הכי בסיסי של האדם ביחסים בין־אישיים הוא שיכבדו אותו, את מקומו, את מי שהוא כרגע. שיתייחסו אליו כמציאות אמיתית, הרמונית, ושיקשיבו לקולו.

'כבוד האדם' זה אומר שלזולת ולמקום בו הוא נמצא יש כובד משקל וערך אבסולוטי. מטרתו של השיח הוא להביא את שני הצדדים לתת "מתנות" של כבוד הערכה זה לזה, ומתנות נותנים ברצון ולא בכוח. כל זה אפשרי ברמת המיקרו הבין־אישית, ומשם בודאי הדבר יוסיף ויאיר גם לרמה של כלל העם בישראל.

"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק",  וכדאי באופן כללי לסמוך עליו כל הזמן, כי איזה זמן, בינינו, הוא לא שעת הדחק? לפעמים נראה כאילו אנחנו חיים בשעת דחק תמידית. כל יום כל היום. כמה אפשר?!

יש את הדחק הרגיל של בית, ילדים, עבודה, קניות, בישולים וכביסה שצריכים להיכנס לתוך אותה יממה וגם להשאיר לנו מקום לשינה ולנשימה מדי פעם. ויש את הדחקים הרציניים, שמי מאיתנו הצליחה לברוח מהם? פרנסה, או יותר נכון: התאריך בו האשראי כבר לא עובר, והקול של מנהל הסניף בטלפון. קשיים ב'שלום בית', חינוך הילדים שבדור שלנו הוא בכלל 'שעת דחק' גדולה, שלא לדבר על הבריאות…

איך באמת אמורה אישה אחת רגילה להתמודד עם כל זה?

רחל אפרת, חיה בתקופות שונות שכל אחת מהן עונה בהחלט על ההגדרה של 'שעת הדחק', אפילו ברמה המחמירה ביותר… מלבד מה שלא היה בשליטתה או ברצונה, היא בהחלט דחקה אותם עוד יותר בעזרת שתי משרות, שליחות שלקחה על עצמה, ושני ילדי אומנה שגדלו בביתה.

ההתמודדות

הקב"ה לא סידר לך חיים קלים, ומלבד מה שהוא שלח לך – הוספת על עצמך עוד ועוד משימות ואתגרים. כאחת בעלת ניסיון רב במצבי קושי ואתגר – איך מתמודדים? איך ממשיכים לתפקד כרגיל? איך מוצאים כוחות להמשיך?

רחל אפרת מחייכת: השאלה שלך מחולקת לשלוש שאלות שונות. איך מתמודדים? איך ממשיכים לתפקד כרגיל? איך מוצאים כוחות להמשיך? לדעתי השאלה היא התשובה. איך מתמודדים? פשוט מאוד, ממשיכים כרגיל… ממילא בעזרת ה' מוצאים כוחות להמשיך.

כשמדברים על התמודדות, כדאי מאוד לחלק בין שני סוגי קושי שונים. אני אגדיר אותם כ'עומס פיזי' ו'עומס רגשי'.

העומס הפיזי הוא לא קל. אני זוכרת שנה אחת שעבדתי עד יום לפני ראש השנה. הבית היה מלא בקטנטנים ב"ה, ובמסגרת השליחות שלנו הזמנו הרבה אורחים. בכ"ט באלול אבי עבר ניתוח חירום מורכב, ונסעתי אליו ישר מהמשרד, מנהלת את הבית והבייביסיטר דרך הטלפון.

הגעתי חזרה הביתה רק אחרי חצות, יודעת שאקום מחר עייפה לבית הפוך, יש גבול מה אפשר לדרוש מהבייביסיטר… ילדים מתבכיינים ומתגעגעים, וככה עלי להתחיל לארגן חג מאפס. עוד לא עשיתי קניות, לא ניקיתי, הסלים מלאים כביסה. הצילו! אין לי אפילו את הפריבילגיה להקל על עצמי ולהכין את המינימום. הזמנתי אורחים, והמון!

הרגשתי באמת מסכנה. ריחמתי על עצמי בהחלט, תוהה איך אעבור את זה. בבוקר, אחרי שהספקתי להעמיד מכונה אחת, לארגן רשימת משימות ולרוץ לקניית השלמות חפוזה בסופר – ואז קיבלתי טלפון מהשכנה. הקטן שלה שפך על עצמו מים רותחים והם בדרך לחדר מיון. האם היא יכולה להכניס אליי הביתה את שני הגדולים שלה, בני ארבע ושש?

ברור שאמרתי 'כן', למרות שאני מכירה אותם, שובבים שכוחם גדול בלשובב גם את שלי… אבל במקרה כזה לא אומרים 'לא'. שכנה אחרת, שנוסעת לחג התחילה לארגן בין השכנות מי תכין להם מה לחג. לקחתי על עצמי עוגה ושני סלטים. האם זה הקשה עליי? להיפך!

נכנסתי הביתה, האורחים הקטנים שלי כבר קיפצו על הספות. הילדים עוד בפיג'מות. הנה רשימת המשימות רק התארכה… אבל הייתי מאושרת. חשבתי על השכנה שיושבת עכשיו עם ילד במיון, ועם הכאב עליה והתהילים שלחשתי תוך כדי, הרגשתי האישה העשירה בעולם. כל הילדים שלי בריאים ושלמים, ובבית! אני מכינה סעודות וסלטים, ולא רק שאני לא צריכה לבקש עזרה מהשכנים, אני בצד שמציע עזרה.

כל אותו ערב חג עבדתי בהתרוממות רוח ושירים. אני בטוחה שכל אמא שיושבת ליד ילד חולה במחלקה מתפללת לזכות להיות בבית שלה, המלוכלך, עם הילדים הבריאים שלה, עובדת קשה מתוך בריאות.

הקושי הפיזי הוא קל יותר להתמודדות. קודם כל, שינוי מבט יכול לשנות בבת אחת את כל התמונה. זה לא קל, אבל כשמצליחים, הקושי הפיזי עצמו פחות מפחיד. אנחנו יכולות לעבוד קשה מאוד כשאנחנו שמחות ומלאות מרץ. הבעיה העיקרית שלנו, היא נקודת המבט שלנו. אורחת בעלת תשובה סיפרה לי שכל פעם שעמוס לה מדי עם הבית, התינוקות, העייפות וכו', היא מזכירה לעצמה: "התפללת על זה! כשהיית במדרשה כל כך חיכית להתחתן ולהקים בית יהודי מלא ילדים שובבים כמו של המארחים שלך"… התזכורת הזו גרמה לה להביט על האור בחייה ולשמוח בהם מחדש.

עוד דבר שהופך את הקושי הפיזי לקל יותר היא האפשרות ברוב הפעמים להוריד ממנו, טכנית. את מרגישה עמוסה יותר מדי? תעצרי, קחי עזרה, קני חד־פעמי, וותרי על חלק מהדברים, בטלי תוכניות שהיו לך לאחר הצהריים ולכי לנוח. אלו לא דברים שאפשר לעשות כשמדובר על קושי נפשי.

כשהקושי יושב על הלב

ואיך באמת מתמודדים עם קושי נפשי? כשקשיים אמיתיים מלווים אותך והם לא ניתנים לפתרון כמו בקושי פיזי. למשל, בעיות בשלום בית? או ילד שחס ושלום משנה כיוון ועוזב את הדרך בה חינכו אותו? בעיית בריאות שאין לרופאים תרופה עבורה? חובות מעיקים מאוד?

אני חושבת שעברתי בחיים כמעט כל אחד מהדברים שמנית פה… הדחק הוא גדול מאוד. זה דבר שמלווה אותנו ביום ובלילה, במחשבות ובחלומות. מוציא אותנו לגמרי מהאיזון ולוקח את הטעם מכל דבר בחיינו.

כשהבן הגדול שלי הסתובב במקומות שהייתי מעדיפה לא לדעת עליהם, ואף פעם לא ידעתי באיזו שעה הוא יחזור ובאיזה מצב, לא ידעתי בכלל איך אני יושבת עם הקטנים, קוראת איתם "שמע", מספרת סיפור לפני השינה כאילו לא אירע דבר… לא היה לי תיאבון לאכול ולא הייתי נרדמת בלילות. רק הצל שלי המשיך איכשהו לתפקד במינימום. וזה, דרך אגב, קריטי. כמו אדם טובע שמחזיק לפחות ביד אחת בגדר של הבריכה.

הכלי הראשון להתמודדות עם קושי גדול הוא להקפיד עד כמה שאפשר להמשיך כרגיל. לפחות במינימום, לפחות כלפי חוץ. כשמאבדים את זה, אז כבר מאוד קשה לעלות אחר כך חזרה. מהבחינה הזו, הילדים מצילים, כי אין הרבה ברירה. לא משנה כמה את הפוכה ונסערת, את חייבת להמשיך להשכיב ולכבס ולהאכיל.

עוד דבר חשוב מאוד, זה לעורר בנו את מידת הביטחון. פשוט להזכיר לעצמי שיש אלוקים. הוא עדיין פה, עדיין איתי, משגיח עליי, גם אם החיים שלי נראים כרגע כמו קטסטרופה. זה לא קל, זו עבודה אישית קשה מאוד, אבל זה הכרחי כדי לקום. ברגעים הקשים באמת שעברו עלי, במיוחד כשהבית הראשון שהקמתי אחרי התשובה התפרק, הייתי יושבת בערב (לא היו לי ילדים שיכריחו אותי לחיות) ומוציאה את עצמי מהסיפור. מדמיינת אותו כאילו אני קוראת בשקיקה סיפור מסעיר של אישה אחרת. אני חייבת להודות שזה היה סיפור קשה וכואב, סופרת אמיתית לא הייתה מעיזה להעלות על הכתב את כל מה שעברתי והרגשתי ונקרעתי. וגם אם כן, אנשים לא היו קונים את הספר…

הגעתי לשלב בו הייתי מרוסקת על הקרקעית, ואז נאנחתי. איזה סיפור! איך עצרו בשיא המתח! מעניין מה יהיה הסוף…

זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הבעיות שלי. פשוט להבין שגם לסיפור שלי יהיה סוף טוב; הוא יגיע, רק שאני עוד לא הגעתי לפרק הזה, אבל זה יקרה.

המלצות לשעות הדחק

הביטחון בה' הוא ללא ספק התרופה הטובה לכל מצב של דחק, אבל חוץ ממנו, האם תוכלי לתת כמה טיפים מעשיים לזמנים קשים?

תסיחי את דעתך. אני יודעת שלפעמים זה נשמע בלתי אפשרי ואפילו לא אחראי. הנה דוגמה: הילד שלי מסתובב עם חבורת בריונים ומתעסק בחומרים מסוכנים, ואיך אני, אמא שלו, אסיח דעתי? כן, בהחלט. אם אכן יש עוד משהו שאת יכולה לעשות למענו, איש מקצוע שלא ניסית או חבר שלא שלחת להשפיע עליו, תעשי את זה. ואם לא, אז קדימה, קחי את עצמך בידיים, תתחילי לעבוד קשה, להתנדב, לצאת לשיעורים. כל מה שאת יכולה כדי לשמור על האמא של הילד שלך שפויה. מאוד קשה לך עם הרעיון? אין בעיה. צאי ל'מבצעים' לזכותו, תלמדי לזכותו, תארחי בבית ילדים מסכנים לזכותו. אבל תעשי משהו. הישיבה השפופה בבית וההתנתקות מחיים נורמליים לא עוזרת לבן ובטח לא עושה לו חשק לחזור הביתה, אל הדיכאון של אמא.

אל תסחבי לבד. בדיוק כמו בקושי הפיזי, שתפי את מי שאת יכולה בכאבים שלך, בדאגות שלך, במחשבות הכי מפחידות והכי פרועות שלך. תמצאי חברה טובה או יועצת או אחות שאפשר לבכות לה על הכתף.

ומה עם כל אלה שלא מעיזות לגלות את הקשיים בחוץ?

לכל אלה שלא מעיזות להוציא כביסה החוצה, במיוחד כשמדובר במשהו מאוד מביך או אישי כמו בעיה בחינוך או בשלום בית, תמיד אפשר להיעזר בקווי ייעוץ אנונימיים. תתקשרי, תשתפי, תספרי. אפילו ששום דבר לא באמת ישתנה, וליועצת או למקשיבה לא באמת יהיה מה לייעץ לך, בעצם השיתוף יש הקלה, זה יהפוך את הבעיה לבעלת גבול כלשהו.

תכניסי את הרבי שליט"א אל חייך. בתקופות קשות מאוד הייתי יושבת וכותבת לרבי מה"מ על הכל. מפרטת את הקשיים, ההתמודדויות, כל הדברים הבלתי אפשריים שעברו עליי ואפילו על החלומות המפחידים סיפרתי. הייתי מכניסה ל"אגרות קודש" ולפעמים אפילו לא בודקת מה התשובה שקיבלתי. כל מה שרציתי היה לספר לו, לדעת שהוא איתי.

בערב פסח האחרון, כשניקיתי את ארון הספרים, הגעתי לכרך של ה'אגרות' ובלי לשים לב התחלתי לקרוא את כל המכתבים שכתבתי. היו כאלו שיכולתי לחייך, להיאנח ולומר: "היום אני כבר יודעת את הסוף הטוב, אילו רק הייתי יודעת אז"… כמו המכתבים שכתבתי בתקופת הגירושין. אם הייתי יודעת אז על הבעל לו אני נשואה היום, הכל היה קל ופשוט יותר… יש מכתבים שאני קוראת שוב, ובוכה. איזו תמימה הייתי כשכתבתי שהבן לא לומד רציני בישיבה. היום אני כבר יודעת כמה גרוע עוד יכול להיות, כמה טוב היה אז, ואני התלוננתי.

תדאגי לעצמך. תאכלי טוב, תשני טוב, תבשלי ארוחות מזינות ואל תאכלי רק שטויות. וכמובן תעשי הליכות. יש תקופות שצריך לעשות את זה בקבלת עול, ממש. זה כמו חת"ת, לפעמים כולך 'אורות', רק מחכה לומר את השיעור היומי, נהנית מכל רש"י, ויש תקופות שאת אומרת בחירוק שיניים בקבלת עול כי ככה זה, מחכה ששוב תחזור ההתלהבות.

ככה בדיוק זה גם בטיפול בעצמך. כשטוב לך את נהנית לאכול ולבשל ארוחות טובות. לישון בנחת ולקרוא ספר טוב, לצאת לספורט ולטפל בשיניים ובציפורן החודרנית. וכשקשה, אז עושים את זה בכוח ובקבלת עול. כבר היו לי תקופות שפשוט הכנסתי לרשימת המשימות היומית ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, ארוחת ערב, לישון מוקדם. אלו היו עוד דברים שחייבים לעשות כדי למחוק מהרשימה. לא משהו שהיה לי חשק לעשותו.

בדור שלנו זה בכלל אחרת, כי כשאת יודעת שמשיח ממש כאן, את מזכירה לעצמך שכל מה שקורה לך, גם אם הוא הכי קשה, מזעזע ולא ניתן לכאורה לשינוי, יכול להתהפך לטובה כל רגע ואמור להתהפך לטובה. אז בשביל כמה רגעים אחרונים לפני, חבל ליפול. עדיף להספיק עוד משהו, לא?

תודה רבה! שתזכי בעזרת ה' לראות את הסוף הטוב של כל הפרקים בסיפור האישי שלך. הגיע הזמן, לא? כמה פרקים יכולים להיות בסיפור אחד?!… 

באדיבות מגזין עטרת חיה

ספסל מתכת  אפרורי ברחוב רבי עקיבא, בבני ברק,  היה  עבורי לתועלת רבה. ישבתי לנוח מעט, מיום עמוס בסידורים ביום י' אייר תשפ"ב.

והנה מתקרבות  אם ובתה. גם הן בחרו, דווקא את הספסל הזה למנוחה. הבת  נראית בגיל מתקדם למדי,  אך עדיין רווקה. חשבתי בליבי, בהשגחה פרטית,  הזדמנה לידי שליחות מצוה.  להציע שתקבל על עצמה את בקשת הרבי מליובאוויטש, להדליק נר לכבוד שבת קודש  בברכה , כדי שמזלה יאיר.

הסברתי להן,  איך השם "סידר" פגישה בין שלושתנו. אני לא חיפשתי אותן. הן לא חיפשו אותי – אך הנה מתרחשת כאן פגישה! אין מקרה. בהיפוך אותיות – רק מהשם. ומה המטרה?  הרי הקדוש ברוך הוא  לא "עושה  דברים לחינם". כל המטרה , שנוציא מהכח אל הפועל,  איזה עניין רוחני בקדושה,  שעדיין נמצא בהעלם. במקרה שלנו – מתבקש מאליו, שתקבל על עצמה להתחיל להדליק נר שבת בברכה,  החל מהשבת הקרובה.  כדי שמזלה יאיר ותזכה להינשא לזיווג טוב והגון.

הרעיון הזה היה מוזר לאוזניהן. בחוג שלהם זה  לא נהוג. הצעתי לה בנוסף,  שתקבל על עצמה שותפות קבועה במתן תרומה חודשית,  עבור בית חב"ד אבן יהודה. ב"ה הרבה בחורות וגם בחורים נושעו כך,  וזכו להקים בית נאמן בישראל.

החלפנו מספרי  טלפון. היא הסכימה להצעתי,  לקנות לזכותה בו במקום  אות ב"ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".  המבצע המפורסם של הרבי.

באחד הערבים הגיעה לביתי. הפגישה התארכה מאד. במשך כמה שעות, סיפורי מופת וניסים, שהתחוללו בעקבות ברכות הרבי – סופרו. והנה התקבלה שיחה בנייד מאמה,  שהתפלאה היכן היא? הרי הן קבעו להיפגש הערב…

היא הודתה ששכחה. חמש דקות נוספות חלפו.  אביה התקשר והתעניין היכן היא…והנה,  שיחת  טלפון נוספת התקבלה. הפעם   מאחיה הגדול,  ששאל אותה את אותה השאלה.

הלחץ המשפחתי,  שהפעילו על מנת שתצא מביתנו השפיע. הצעתי לה,  שתזכה את האחיינים שלה באות ב"ספר התורה של ילדי ישראל". היא  שאלה: "על המעטפה רשום שזה קשור לחב"ד"?  אם כן – היא ביקשה, שהתעודות ישלחו לביתי. והיא תאסוף אותן.

שלחתי לכתובת המייל שלה,  סירטון מאד עוצמתי מהרבי מחלוקת דולרים ביום ראשון,  כ"ח אייר תנש"א . ראש כולל,  הרב חיים לי'יב  כץ, ביקש את ברכת הרבי עבור  בתו הצעירה.

הרבי שאל " היא מדליקה נרות"? ראש הכולל – ענה "לא"..הרבי  יודע מראש את התגובות,  ושואל את ראש הכולל – "אצלכם זה לא נהוג"?

ראש הכולל ענה, "אם הרבי יורה לנו – היא תדליק" ! הרבי : " אני צריך להורות"? "הרי זה יביא לכך,  שהמזל שלה יאיר.  היא אמורה לרצות שהמזל שלה יאיר". והוסיף;  "המנהג הוא,  שלפני הדלקת הנרות נותנים לצדקה" וברך אותה. למשמע תשובת הרבי, ראש הכולל הסכים מיד.

בעקבות ראיית הסירטון המרגש בו ראתה את הרבי,  החליטה באומץ לקיים את בקשתו,  להדליק  בקביעות נר שבת  בברכה.

בנוסף על כך,  היא התחילה לתרום בקביעות לבית חב"ד אבן יהודה.  כך עבר לו הזמן עד ליום ז'  אדר תשפ"ג.

בשעות הערב של היום המיוחד הזה,  הפל'  שלי צלצל. על הקו הייתה הבחורה,  שניפגשתי עמה על הספסל…היא בישרה  לי הודעה מרגשת, שהיא כלה כבר חודש!!!

את  ההתרגשות, השמחה וההפתעה  העצומה,   שחשתי  למשמע הבשורה המרנינה, נבצר ממני לתאר.

ב"ה,  שמחה נוספת נוספה על שמחתי, כשהזמינה אותי  להשתתף בחתונתה. הרי זה שכרי  העצום מכל עמלי. לזכות לראותה  יוצאת מאפלה לאורה!

בפאנל המורחב הוצגו תכניות הפעולה לקראת הקיץ, שבמרכזן מסע המתגברות לרבי, הקמת סניפים חדשים ואירועים נוספים שנמצאים בקנה.

במהלך הערב נערכה הגרלת הפרסים הגדולה שהושקה עוד במסיבת פורים. אז, הוזמנו כלל החברות והשותפות לקחת חלק פעיל בתרומה לארגון. "שותפות של קבע היא חלק בלתי נפרד מ'רוח נפלאות' ומתפיסת העולם הייחודית שלנו, שבה כל אחת נותנת, כל אחת חשובה – וכל אחת מעניקה כוחות לחברותיה" כדברי המייסדת מירי שניאורסון.

בכרטיס טיסה לרבי זכתה הגברת פנינה אליהו מכפר חב"ד. הגב' מרים פרידמן מצפת זכתה בטבעת שבה משובצת פיסת בד מהרבנית חיה מושקא ע"ה – פרס יוקרתי ובעל משמעות רוחנית מיוחדת! בספר תהילים מהודר שבו משובץ בד מהרבנית זכתה הגב' חגית זלוף מנתניה.

הזוכות המאושרות לא הסתירו את התרגשותן הרבה – "בשנה כזו מיוחדת, שנת הקהל, לזכות במתנה כה מופלאה כמו נסיעה לרבי, זה חלום! תהיה לי הזכות להתפלל על ציון הרבנית כנציגה ושליחה של מאות אלמנות ואלפי נשים מכל חלקי העם, אין לתאר את גודל השמחה והאחריות!" סיכמה הגב' אליהו בעיניים בורקות.

קודם כל, צאו לטבע. לא משנה לאן. לפארק הקרוב, לרחובות העיר או היישוב או לאיזה טבע אחר שעולה לכם בראש.

התחברות: כשאתם בטבע, הקדישו את הזמן להתחבר לעצמכם ולמי שאתכם, ולהתנתק מהמכשירים הדיגיטליים שלכם. כבו את הטלפון ותיהנו מהיופי והאווירה שסביבכם ללא כל הסחות דעת.

עשו משהו: בין אם זה טיולים רגלי, שחייה או כל דבר אחר שעולה לכם לראש, הקפידו לבצע פעילות גופנית בזמן שאתם בחוץ. פעילות מחליפה את הצורך להיות בטלפון, ופעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שיכולים להגביר את מצב הרוח ואת רמות האנרגיה שלכם.

פינוקים: הקפידו לארוז כמה חטיפים בריאים ומים כדי לשמור על האנרגיה שלכם בזמן שאתה בחוץ. פירות, ירקות וגרנולה הם אפשרויות נהדרות לנשנושים.

נשמו משהו: קחו נשימות עמוקות והיו סקרנים לסביבה שלכם. השתמשו בזמן הזה בטבע כדי לתרגל נוכחות ברגע.

הביאו חברה: בלו בטבע עם חברה או מישהי קרובה. חיבור עם אחרים ושיחות משמעותיות אתם, יכולים לשפר את החוויה ולעזור לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם.

שלום לכולם:

השבוע נקרא בתורה את פרשת אמור. בפרשתנו מצווה אותנו התורה על שני קרבנות 'מנחה' שהוקרבו במקדש: 'מנחת העומר', שהוקרבה בפסח, ו'מנחת שתי הלחם', שהוקרבה בחג-השבועות. הקרבת קרבן ה'עומר' התירה את אכילת היבול החדש של התבואה, שכן קודם הקרבתו אסור היה לאכול 'חדש' – תבואה חדשה. הקרבת 'שתי הלחם' בחג-השבועות התירה את הקרבת המנחות מהתבואה החדשה.

אלא שיש הבדל בין שני האיסורים: אם הוקרבה מנחה מתבואה חדשה לפני העומר – היא פסולה, ואילו אם הוקרבה קודם להקרבת 'שתי הלחם' (אף שלכתחילה הדבר אסור) – היא כשרה בדיעבד.

להבין את המניע מאחורי הבחירות שלנו:

ישנם מספר הסברים הלכתיים להבדל זה, אך ניתן להסביר זאת גם ברובד הפנימי יותר, בהבנת המשמעות הרוחנית שיש בכל אחד משני הקרבנות הללו.

'מנחת העומר' נעשתה משעורה ו'שתי הלחם' מחיטה. השעורה מוגדרת 'מאכל בהמה', ואילו החיטה היא 'מאכל אדם'.

הקרבתם על המזבח מסמלת את הקרבתם של החלקים השונים בנפש האדם לקב"ה. מנחת העומר המובאת ממאכל בהמה-שעורים, מסמלת את הקרבת החלקים המדמים בנפש את הצדדים הגשמיים 'בהמיים שבנו', בחסידות מכונה נפש זו 'הנפש הבהמית', לקב"ה. ואילו 'מנחת שתי הלחם' המובאת ממאכל אדם-חיטים, מסמלת את  הקרבת החלקים המדמים את הצדדים הרוחניים-אנושיים שבנפש האדם. בחסידות מכונה נפש זו – 'הנפש האלוקית'.

משמעות הדברים היא שכאשר נישאל ונידרש לתפקיד חיינו כל אחד ואחת על ייחודיותו וכישרונותיו, נצטרך להביא לידי ביטוי את החלקים השונים שבנו במילוי התפקיד הייחודי לנו.                      

כלומר: הדגש במימוש עצמי הנו בהנכחת השלם שבנו הגדול מסך חלקיו במרחב החיים. פעולה זו מתבצעת באופן טבעי בהתגייסות מקסימלית למילוי התפקיד הייחודי לנו.

כאשר החלקים המדמים את ההיבטים הפיזיולוגים בנפש גרידא מקבלים ביטוי במרחב החיים, נמצא את עצמנו לרוב בהתמודדות יומיומית עם מילוי צרכינו ואט אט נשקע בהם והם יהוו חלק משמעותי מחיינו. לעומת זאת כאשר ניתן ביטוי ומרחב מחיה גם לחלקים ולצדדים הנפשיים הרוחניים שבנו בשגרת היום יום, נמצא את עצמנו מקדשים את החומר ומתעלים אותו למשמעות הייחודית אותה אנו מעניקים לו ושלשמה הוא נברא במילוי צרכינו הפיזיולוגיים.

הדבר נכון גם לאופי התפקיד אותו אנו נושאים בחרדת קודש בחיינו ומקדישים עצמנו לו במסירות אין קץ, תוך אמונה שלימה שזוהי שליחות חיינו!

בחירת תפקידנו בדרך כלל נשענת על רבדים נפשיים הזקוקים להכרה ולביטוי עצמי בתוכנו, משמעות הדבר הנה שכאשר נידרש לתפקיד כל שהוא נחפש בתפקיד זה באופן לא מודע כמובן, את הצרכים השונים הקיימים בנפשנו הדורשים את העיבוד הנפשי רגשי דרך אותו תפקיד.

הדבר נכון לכל רבדי העיסוק במרחבי החיים המקבלים ביטויים בנפש האדם החל מרפואה גוף-ונפש, עובר בחינוך והוראה וכלה בטכנולוגיה חדשנית.

מה שמזמין אותנו להתבוננות מעמיקה וחשיבה אובייקטיבית לגבי התאמתנו לתפקיד ואופן ביצועו במקום (עולם), בזמן (שנה), ובסיטואציה (נפש) הנכונים לנו. הדברים אמורים במצבים בהם אנו נפגשים עם אנשים טובי לב המעוניינים להיטיב עם החברה כאשר בראש מעיינם ניצבת השליחות הייחודית להם אותם הם מגדירים שליחות חיינו!

לצד רצון, טוב לב ומסירות אין קץ, נמצא לפעמים אנשים שההשגחה האלוקית הפרטית זימנה להם התמודדות זו או אחרת בדרך כלל אישית או במרחב שבין האישי לבין אישי.

ניקח לדוגמא עמותות עזרה ומרפא שקמו על ידי אנשים שהתמודדותם האישית עם יקיריהם הביאה אותם להפוך את עיסוקם האישי לשליחות חייהם. אם זה עמותות לנוער בסיכון, עמותות להתמודדות עם מחלת הסרטן, עמותות לנזקקים, עמותות לנפגעי טראומה שונים, ועוד..

תופעה זו לצד היותה מבורכת ומעוררת השראה הערכה והתפעלות, מצריכה מאתנו התבוננות מעמיקה איזה צורך היא ממלאת בנו? ומדוע בחרנו להתעסק בה במקום ספציפי, בזמן ספציפי ובסיטואציה ספציפית זו?, זאת על מנת שביצוע השליחות אותה בחרנו למלא תתבצע על הצד הטוב ביותר.

כאשר העיסוק סביב השליחות אותה ייעדתי לי מבוסס על מתן שירות מקצועי ואנושי כלפי הצורכים אותו, אזי התועלת וההנאה שיפיקו מקבלי השירות הנה מיטיבה ויעילה. לעומת זאת כאשר העיסוק סביב מתן השירות ניתן באופן בלתי מודע כמובן, אך כפיצוי רגשי ונפשי לחוויות נפשיות רגשיות ולפעמים אף טראומטיות אותם עברו נותני השירות, אזי נחשף לעיתים להתערבבות רגשית לצד שירות מקצועי של נותני השירות כלפי האנשים אותם הוא אמור לשרת ולהעניק להם את המזור לבעיותיהם, מה שלא אחת יוצר סיבוכים מיותרים.

לדוגמא: אדם פוסט טראומטי המבקש להעניק טיפול פסיכולוגי לנפגעי טראומה, כל עוד הוא לא עיבד את החלקים השונים של הטראומה אותה הוא עבר וחווה בחייו, בטיפול פסיכולוגי מותאם. גם אם למד והשתלם במקצועות הטיפול, עדיין נוכל לראות את ההשלכות השונות בתוך חדר הטיפולים העוברים ממנו כלפי מטופליו בשל העדר עיבוד רגשי לחוויותיו הטראומטיות אותם הוא עבר והיה אמור לקבל בטיפול מותאם!

'המרדף אחר האושר':

כריסטופר פול גרדנר הוא יזם, סופר ונדבן אמריקאי. כריס כתב את סיפור חייו בספר העונה לשם 'המרדף אחר האושר' בו הוא מתאר את מסכת חייו כעני מרוד וכחסר בית (הומלס) הרודף אחר האושר בניסיון להכניסו אל חייו. ישנה סצנה בספר בה כריס ובנו משחקים בכדורסל, "הבן אומר לאביו שהוא הולך להיות מקצוען" וכריס מפטיר לבנו ב'שפה יבשה' אוקיי, ובכך מטיל ספק בחלומו. הוא ממשיך ואומר לבנו -"אתה בוודאי תהיה באותה רמה כמוני כך זה עובד אתה יודע הייתי מתחת לממוצע כך שבסופו של דבר גם אתה תגיע לאותה רמה בערך. תצטיין בהרבה דברים רק שלא בזה, אני לא רוצה שתשחק בכדור הזה כל היום וכל הלילה טוב? "

בנו, מרוקן מהאנרגיות איתם התהלך בדמיונו והתמלא מהם כרודף אחר חלום חייו, אומר לאביו אוקיי ומשליך את הכדור לצד בתסכול ובחוסר שביעות רצון. כריס חש באכזבתו מבין ועומד על טעותו חוזר בו מדבריו ואומר לבנו: "לעולם אל תיתן לאף אחד לומר לך שאינך יכול לעשות משהו. אפילו לא לי, בסדר? "

בנו עונה לו אוקיי וכריס ממשיך: "יש לך חלום אתה צריך לשמור עליו, כשאנשים אינם יכולים לעשות משהו בעצמם הם ירצו לומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה גם, אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה".

הצורך במימוש עצמי  בא לידי ביטוי בתשוקה של בנו להיות שחקן כדורסל מקצועי, הוא מבטא את תשוקתו במשחק עם אביו.

התשוקה של בנו להיות מקצוען נובעת מתמימות ילדית אותה ביטא בפני אביו, תשוקה זו הינה ההנעה הפנימית המבטאת מוטיבציה ותשוקה למימוש עצמי.

ברגע שאביו אומר לו 'אתה בוודאי תהיה באותה רמה כמוני' הוא כיבה את התשוקה הפנימית הבוערת בבנו, כך  שגורם יכולת ההנעה הפנימית שלו והמוטיבציה ירדו פלאים ובכך יצר מצב אצל בנו, בו יכולת מימוש העצמי שלו נפגעה והתערערה.

הזיכרון והחשש של כריס מהכישלון העצמי שלו הדהד אצלו מחשש שגם בנו לא יצליח כמוהו, מה שגרם לו באופן לא מודע לשחזר את החוויה האישית שלו לכריסטופר בנו כחלק מהצורך להגן עליו.

התסכול והאכזבה של הבן מדברי אביו והבעתה בהשלכת הכדור הצידה, החזירה את אביו למציאות ועוררה בו את תחושת התסכול אותה חש הוא כאשר אשתו פקפקה ביכולותיו שלו כאשר רצה לממש את עצמו בשטח העבודה. מה שגרם לו להתחרט על דבריו ולנסות לשנות את המצב.

בדבריו לבנו: "לעולם אל תיתן לאף אחד לומר לך שאינך יכול לעשות משהו. אפילו לא לי", מנסה כריס להשיב לבנו את האמון בעצמו וביכולותיו להצליח בכל אשר רק יבחר.

הוא משקף לבנו את משמעות הדברים כפי שנחוו אצלו כאשר אמרו לו שהוא לא יצליח להגשים את חלומותיו, ומסביר לו מה משמעות הפנימית כאשר מישהו מפקק ביכולתך, "כשאנשים אינם יכולים לעשות משהו בעצמם הם ירצו לומר לך שאתה לא יכול לעשות את זה גם".

ואז מגיעה נקודת המחץ בדרך להשיג הנעה פנימית אצל בנו, בכך שהוא אומר לו: " אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה". כריס מעורר אצל בנו את המוטיבציה להשגת מימוש עצמי, בכך שאין דבר שהוא בלתי מושג!

לפעמים הורה משתמש ב-'הגנות' בלתי מודעות, כחלק מן הצורך לשמור על יקיריו, רק שבה בעת הוא לא מודע לכך שבעצם הוא מגן על עצמו מפני חששותיו שלו. זהו גורם מספר אחת המעכב בדרך להשגת מימוש עצמי, כאשר האמון הפנימי בעצמי נפגע ורמת המוטיבציה יורדת פלאים.

אמנם כאשר הוא מניח בצד את רגשותיו ומפנה מרחב מאפשר ליקיריו להאמין ביכולותיהם ובדרכם להשגת מימוש עצמי, הוא יוצר בערה ותשוקה פנימית בדרך להנעה עצמית להשגת מימוש עצמי.

אירוע חיים כזה או אחר גורם לנו לפעמים לשחזר ליקירנו את החוויה אותה חווינו כאשר מישהו פקפק וערער אי פעם על יכולתנו בבואנו לבחור לממש את עצמנו בחיים, מה שמציב אותנו בעמדת ההורה 'המשבית שמחות', זה שאף פעם לא מאמין בילד שלו, אף פעם לא מפרגן לו, אף פעם לא סומך עליו, מה שכאמור מוביל לחוסר אמון של ילדנו בעצמם ובבחירות שהם אמורים לקבל בחייהם ומקשה על התפתחות עצמאית ומימוש עצמי.

מימוש עצמי חייב להישען על האמון המוחלט שלי בעצמי וביכולתי לממש את עצמי כפי שאני רואה את עצמי. כאשר אני מקבל אישור לכך גם מהסביבה הקרובה אלי בדמות המבוגר המשמעותי בחיי והאחראי דוגמת הורים, הנותנים בי אמון מלא ובבחירותיי ואף מעצימים את בחירותיי, הם מעניקים לי  תחושת ביטחון קיומית ומכאן הדרך למימוש עצמי בטוחה מתמיד.

בסצנה זו ישנה גם סגירת מעגל של האב כריס עם עצמו, כאשר הוא מאשר לבנו ויוצר עבורו את המרחב המאפשר לבחירותיו בחיים בדרך למימוש עצמי, בכך הוא בעצם מעניק את האישור לעצמו ולבחירות אותם בחר בחייו.

במילים: "אם אתה רוצה משהו לך והשג אותו, נקודה". מאשר כריס לעצמו שכל מה שעשה עד כה עבור עצמו ועבור בנו נשען על אותו אמון מלא בצדקת דרכו ובפוטנציאל הגלום בו להשיג ולממש את עצמו דרך חלום חייו. כך שהדבר המתבקש כאן הוא האישור לבנו לזכות גם הוא לקבל את אותו האישור לו השתוקק כריס בעצמו כל חייו ולאפשר גם לבנו להשיג את מה שהוא חולם עליו בדרך למימוש עצמי.

דרך אותו צורך רגשי לא פתור עליו מדבר כריס בתחילת הספר כשהוא מציג את עצמו הוא אומר כך: " אני כריס גרנדר, פגשתי את אבי לראשונה שהייתי בן 28 , והחלטתי בליבי כשהייתי ילד , שכשיהיו לי ילדים , ילדיי ידעו מי אביהם".. הוא בעצם מגן על ילדו כריסטופר באופן לא מודע ומשחזר אחת לאחת את חוויותיו כילד שננטש על ידי אביו ולא זכה להורה משמעותי שיאמין בו ויפתח אצלו את הרצון הפנימי למימוש עצמי. בדרך בה הוא נקשר אל בנו הוא רואה את עצמו כ'כריסטופר' הילד הקטן המפוחד והמבוהל הזקוק לאבא מגן וחזק.

כאשר בנו מביע את מורת רוחו מדבריו של אביו אודות חלומו להיות מקצוען בכדורסל, הוא בעצם מעורר את כריס חזרה למציאות העכשווית בה המילים שיצאו מפיו הנם ביטוי לחששותיו שלו  עצמו כאמור כילד מבוהל שלא זכה לתמיכה מצד אביו הנעדר מחייו לכל אורך שנות ילדותו ובגרותו, ובכך הוא בעצם פוגע בחלומו של בנו כעת להיות מי שהוא רוצה באמת להיות.

מה שהביא את כריס לידי שינוי תודעתי ובעצם לסגירת מעגל עם עצמו הנה ההבנה שזה בדיוק מה שהוא חווה כעת בחייו, תחושת חוסר אמון עמוק הנעדרת מחייו ולא מאפשרת לו לממש את עצמו, וכחלק מהצורך לחוש ביטחון עצמי ולהאמין שהוא יכול ומסוגל להשיג ולהגשים את חלומותיו בדרך למימוש עצמי הוא חייב לאשר לבנו את הצורך הקיומי הראשוני למימוש עצמי, תחושת ביטחון קיומי המלווה באמון עצמי ובתחושת מסוגלות עצמית להשיג כל רק אשר יחלום..

בסצנה זו חולל והביא כריס למפנה המיוחל בחייו שלו ובחיי בנו בכל הנוגע להשבת האמון בעצמו ובדרך למימוש עצמי של חייהם.

הדרך להשפעה על הזולת מתחילה בעבודה עצמית:

זוהי אם כן הסיבה שאם הוקרבה מנחה מתבואה חדשה לפני העומר – היא פסולה, ואילו אם הוקרבה קודם להקרבת 'שתי הלחם' (אף שלכתחילה הדבר אסור) – היא כשרה בדיעבד.

השלב הראשון הוא עבודה עצמית: תקופת המעבר שבין יציאת מצרים לבין מתן תורה הזמן בו מקריבים את מנחת העומר, מהווה את שלב העיבוד הנפשי רגשי לחוויותינו.                                                       

העבודה על 7 המידות בנפש האדם שבנו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות, לכל מידה יש משמעות ייחודית בנפש האדם כפי שנתבארו בתורת החסידות) איך שכל אחת כלולה משבע המידות השונות ותיקונם במשך 49 יום עד יום מתן תורה.                                                      שלב זה הנו השלב בו הותרה רק אכילת התבואה החדשה. כלומר ההזנה הנפשית האישית שלנו בעבודה עצמית על מידות נפשנו, זהו הטיפול האישי אותו אנו מעניקים לעצמנו במטרה לעבד את החוויות הטראומטיות שלנו מיציאת מצרים.

לכן כל עוד לא עברנו את השלב הראשוני של עיבוד החוויות הטראומטיות האישיות שלנו, אין באפשרותנו להעניק סיוע מקצועי משמעותי לזולת המחפש מזור לנפשו מאותם אירועים איתם הוא מתמודד ולכן אף בדיעבד הקרבת מנחת העומר פסולה ואסורה באכילה. שכן זוהי שאלה של דיני נפשות על שלל השלכותיה על נפש האדם האמור לקבל שירות זה ממי שהוא עצמו מתמודד עם 'פצעיו' הנפשיים והרגשיים.    

השלב השני הוא ההענקה ממה שיש לנו לאחרים: לאחר שעברנו את הטיפול האישי שלנו, אנו נמצאים במעמד ובמצב נפשי המאפשר אך גם מחייב אותנו להעניק ולתת ממה שיש לנו לאחרים. זהו השלב בו מתבצעת הקרבת מנחת לחם הפנים שלאחריו הותרה גם ההקרבה של התבואה החדשה.

כלומר הנתינה ממני לגבוה בהקרבה של הצדדים המדמים והמאפיינים את האלמנטים  'הבהמיים שבנפש האדם', העלייה והבירור של הנפש לאחר בירור 7 המידות איך שכל אחת כלולה מ-7 , הציבה את האדם במקום בו הוא יכול גם להשפיע ולעזור לאחרים לעבד את חוויותיהם הנפשיות רגשיות ולהעניק גם להם מזור לנפשם.

כאשר בשלב זה טרם הוקרבה מנחת לחם הפנים, אך העבודה האישית הנפשית והרגשית בוצעה, יש מקום להתיר את הקרבת המנחה אם הוקרבה מהתבואה החדשה, שכן הבירור האישי עם החלקים השונים שבנפש ובפרט העבודה עם החלקים הטראומטיים, מציבה את האדם במקום בו השפעתו על אחרים מיטיבה עמם.

כך שלמרות שעדיין חסרה שלימות העבודה עם החלקים הרוחניים שבו, המבטאים את שלימות העבודה המקצועית לה הוא נדרש, עדיין אין זה פוגם בהשפעתו על הזולת שכן תמיד יוכל להוסיף ולהשתלם בעבודה זו ולהוסיף חלקים נוספים על ידיעותיו ומקצועיותו ברבדים שונים!

ולכן עבודתו רצויה ומועילה אף טרם הקרבת מנחת לחם הפנים המבטאת את הקרבת החלקים הרוחניים שבנפש האדם ובכך מתירה את הקרבת התבואה החדשה.

תמימות זכה וטהורה לעומת חוסר עבודה עצמית והשלכותיה:

רבי משה חגיז, בספרו 'משנת החיים', כותב שהוא שמע את הסיפור הזה מאנשים מהימנים בצפת, שנכחו בשעת מעשה.

באמצע המאה השש-עשרה עקר יהודי אנוס מפורטוגל לעיר הקודש צפת. לאחר שנים בהם נאלץ לקיים מצוות בסתר, הוא שמח לקראת הרגע בו יכל לשוב בגלוי לדת אבותיו.

שנים לאחר-מכן הוא שמע בבית הכנסת דרשה של הרב על "לחם הפנים" אותו היו מקריבים בבית המקדש (ויקרא פרק י"ד, פסוקים ה'-ט'). הרב לימד את ההלכות השונות הקשורות בלחם הפנים, שוחח על המשמעות הרוחנית שבהקרבתו וציין כי כיום, בשל חטאינו נחרב בית המקדש ואיננו יכולים להעלות קורבן זה.

היהודי לקח את הדברים ללב. כשהגיע הביתה, ביקש מאשתו להכין שתים עשרה חלות מיוחדות ביום שישי הקרוב. הוא העביר לה את כל ההלכות ששמע בדרשה: עליה לנפות את הקמח שלוש עשרה פעמים, ללוש אותו בטהרה ולאפות את הבצק היטב. הוא ציין שהוא עומד להקריב את החלות כמנחה לה' וכי הוא מקווה שבורא העולם יקבל את מנחתו ויאכל אותן.

אשתו מילאה בנאמנות אחר בקשתו. בשעות הצהריים המוקדמות של יום שישי, כשאיש לא היה בבית הכנסת, הביא היהודי את החלות אל בית הכנסת. הוא שטח תפילה לבורא העולם שיקבל את מנחתו ויאכל את החלות הטריות ואף יהנה מהן. הוא הוסיף להתחנן בדמעות שליש כי קורבן זה יכפר על עוונות בני ישראל, לאחר-מכן הניח אותן בארון הקודש ושב לביתו בצעדים קלים.

מאוחר יותר הגיע שמש בית הכנסת כדי להשלים את ההכנות לקראת השבת. כמדי שבוע, הוא פתח את ארון הקודש כדי לוודא שספר התורה נמצא במקום הנכון ומוכן לקריאת התורה למחרת בבוקר. כשפתח את הארון הופתע לגלות חבילה עטופה הוא פתח אותה וגילה שתים עשרה חלות ריחניות!

הוא לא ידע מהיכן הגיעו החלות אך גם לא השקיע בכך מחשבה רבה הן נראו נפלא והדיפו ריח ניחוח והשמש החליט לקחת אותן הביתה.

באותו ערב המתין היהודי בחוסר סבלנות לסיום התפילה. כשכולם עזבו את בית הכנסת, הוא ניגש בחיל וברעדה לארון הקודש ופתח את דלתותיו. החלות לא היו שם! הוא היה מאושר כל-כך. הוא מיהר הביתה וסיפר לאשתו כי אכן אלוקים לא בז לקורבנם הדל אלא קיבל את החלות ואכל אותן בעודן חמות!

"הבה לא נתעצל" אמר לה, "את רואה שהוא אוהב את החלות שלנו. עלינו להשתדל לעשות זאת בכל שבוע, בדיוק באותה מסירות ודייקנות בה עשינו זאת בפעם הראשונה."

התרגשותו דבקה גם באשתו והיא שיתפה פעולה בשמחה.

בכל יום שישי בבוקר היא הכינה בנאמנות שתים עשרה חלות יפהפיות כשהיא מקפידה על כל פרט ופרט, גדול כקטן, וכל יום שישי אחר הצהריים הוא הביאן לבית הכנסת ושטח את תפילתו הכנה לבורא העולם.

ובכל יום שישי אחר הצהריים היה השמש מגיע לאסוף בשמחה את החלות הטעימות, ובכל יום שישי בערב היה היהודי מפורטוגל מודיע בשמחה לאשתו ששוב נתקבלה מנחתם הדלה.

כך המשיך הדבר שבועות וחודשים.

ביום שישי אחד, נשאר הרב בבית הכנסת עד אחרי הצהרים, מאוחר מן הרגיל. היה זה אותו רב שנשא את הדרשה על "לחם הפנים", אותה דרשה שהעניקה השראה רבה כל כך ליהודי מפורטוגל. הוא ישב בבית הכנסת והכין את הדרשה אותה התעתד לשאת למחרת. להפתעתו ראה פתאום את אחד מאנשי קהילתו נכנס כשהוא נושא שתים עשרה חלות, הולך לארון הקודש ומניח אותן בתוכו. הוא נוכח לראות שהאיש לא מודע לנוכחותו, ושמע אותו ממלמל תפילות נרגשות לאלוקים, שיקבל את מנחתו וייהנה מן החלות.

הרב הקשיב לו בתדהמה. בתחילה שתק, אך משהחל להבין מה מתרחש, התעורר בו כעסו. לבסוף לא הצליח למשול ברוחו וקרא בזעם: "עצור! טיפש שכמותך! כיצד אתה מסוגל לחשוב שאלוקינו אוכל ושותה? זהו חטא נורא לחשוב שאלוקים אוכל כמו בן תמותה פשוט! אתה חושב שהא-ל הוא זה שלוקח ואוכל את הכיכרות העלובות שלך? הרי זהו ודאי השמש שאוכל אותן!"

באותו רגע נכנס השמש לבית הכנסת וציפה לקחת את החלות שלו כרגיל. הוא הופתע לראות את הרב ואדם נוסף עומדים שם. הרב פנה אליו מיד ואמר לו, "אמור את האמת! האם אתה נוטל מארון הקודש מדי יום שישי חלות טריות?"

השמש הודה בכך מיד. הוא כלל לא היה נבוך. הוא לא יכול להבין מדוע הרב נסער כל כך ומדוע הוא צועק על האיש השני שנראה אומלל כל כך, אף שהכיר אותו וידע שהוא יהודי חסר השכלה אך כן וישר.

משהמשיך הרב את דברי התוכחה שלו, פרץ האיש בבכי. הוא הרגיש נורא ואיום. לא זו בלבד שלא עשה מצווה כפי שחשב, אלא שנראה היה שהוא אף חטא בחטא גדול. הוא התנצל בפני הרב על כך שלא הבין נכונה את הדרשה על לחם הפנים והתחנן בפניו לסלוח לו. הוא עזב את בית הכנסת בבושת פנים ובייאוש. כיצד יתכן ששגה כל כך? מה עליו לעשות כעת?

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא. הוא אמר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.

הרב לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י. "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים; לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה."

הרב הלך הביתה וסיפר למשפחתו על כל מה שקרה. בשעת הדרשה בבוקר המחרת, כבר יצאה נשמתו כדי לשמוע דברי תורה בבית המדרש של מעלה, בדיוק כפי שניבא האר"י.

שבת שלום ומבורכת לכולם