אלומה שמלי, באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

השידוך הלא מתאים

הסיפור של אהובה הוא סיפור מתוק ממש של השגחה פרטית. אהובה, יש להדגיש, לא שדכנית. גם לא רצתה אף פעם להיות. השידוך של גילה ושלומי היה השידוך הראשון והאחרון שלה, וגם הוא, לדעתה לפחות, לא היה אמור לצאת לפועל…

היינו זוג צעיר, אולי חודשיים אחרי החתונה? אומרים שכל הזוגות הצעירים יושבים בבית ומשדכים את החברים והחברות שלהם, אנחנו לא היינו כאלה. כל פעם שחשבתי על שידוך, בעלי אמר לי: "עזבי אותו, תמים מתוק, אל תכבלי אותו בחיי נישואין…" למדתי לא להעלב.

יום אחד התקשרה חברה, שנתיים מעליי. "אולי יש לך חברה שעוד לא התחתנה בשביל אחי שלומי?" היא הייתה ממש מודאגת בשבילו, חמודה. מכיוון שהיא ספרדיה, אוטומטית עלו במוחי כמה שמות של חברות טובות, בנות עדות המזרח, שיכולות לזכות בבחור טוב כמו שלומי. זה היה הרגע שהחברה הוסיפה: "אבל רק ספרדיה, כן?"

לא יודעת למה, המשפט הזה הקפיץ אותי. בדרך כלל אני לא טיפוס לוחם. בטח לא בקטע עדתי. אבל הפעם התרגזתי. "מה הגזענות הזאת?" שאלתי, למרות שאני עצמי כבר הכנתי בראשי רשימה של בנות ספרדיות עבורו בלי להתבלבל.

"אני הגזענית?" היא התרגזה מהצד השני של הקו, "אני בסך הכל רוצה להגן עליו מתסכולים. את יודעת כמה זה מעצבן לברר ולקוות ושוב לגלות שלא מוכנים אפילו לשמוע בגלל שהוא טריפוליטאי? אז מראש אני מחפשת ספרדיות שיראו מעבר לעדה ולמוצא".

זה שיגע אותי, רק אחר כך הבנתי למה. אמרתי לה: "את יודעת מה? על הפרנציפ אני אתן לך שם של אשכנזיה שמוכנה לשמוע על ספרדי!" אמרתי את השם של רחל, חברה מהכיתה שלי, אשכנזיה אמיתית, בלונדינית. היא הגיעה ממשפחה מאוד מיוחדת. התקרבו לחב"ד והיו מאוד חושבים, מתבוננים. שום דבר הם לא הסכימו לקבל כי ככה כולם עושים. 

ידעתי שהם לא מתאימים. הכרתי אותה, אותו. אין קשר. אבל רציתי להוציא אותה מהדיכאון העדתי הזה. היא תפגוש משפחה אשכנזית שמוכנה לשמוע. בסוף יתברר שהם לא מתאימים? אז לא. אבל לפחות תבין שלא כולם גזענים.

היא לקחה שם ומספר, די סקפטית. אני סיימתי את השיחה עם נקיפות מצפון. אז הוא יגלה שיש אשכנזיה שהייתה מוכנה לברר עליו, אז מה? עדיין הוא יתאכזב. מה עשיתי, מה? עם כל הכבוד לעקרונות שלי, צריך שתהיה איזושהי התאמה.

לא שמעתי ממנה יותר. בטח התייאשה, הלכה לחפש חברות אחרות. שבועיים אחר כך קבלתי טלפון דווקא מרחל, החברה האשכנזיה שלא פגשתי כבר שנתיים ואילולא השיחה המוזרה ההיא לא הייתי נזכרת בה בכלל. היא התקשרה לשמח אותי שהיא כלה, עם שלומי. הלם. היא רוצה לברר איך אפשר להעביר דמי שדכנות כי הם ממש מאושרים…

הם העבירו תשלום שלא ציפיתי לו, התחתנו והם באמת שמחים ב"ה. עד היום. מאז לא עשיתי עוד שידוכים, אני צריכה כנראה להיות מאוד עצבנית על מישהו כדי שזה יצליח…

פגישה ללא בירורים

סיפורה של חני הוא סיפור שמיימי ממש, שידוך שמצליח לעקוף גם שמירה קפדנית מאוד… כי כשזה ה׳באשרט׳ של מישהי, אז אין עצה ואין תבונה. מה לעשות?

שמי חני, והסיפור של השידוך שלי ושל בעלי דובי הוא סיפור נדיר, ממש. בעלי מגיע ממשפחה גדולה, יפה ומכובדת. חמותי שתהיה בריאה, מנהלת את המשפחה היפה שלה כמו מלכה אמיתית. גם באצילות המיוחדת, גם בכבוד שכולם רוחשים לה, וגם בהקפדה על כל פרט שיהיה מתאים לפירמה. בירורים בשידוכים אצלה זה מערך מדויק ומחושב. היא לא לוקחת שום סיכונים.

אני הגעתי ממשפחה פשוטה ומסובכת. המבנה המשפחתי שלנו לא רגיל, הבית מתפקד בחלקו. אני עצמי חוויתי ירידה גדולה בתיכון וב"ה הצלחתי לטפס חזרה במאמץ גדול, אבל ברור היה לי ולכולם שירדו לי המון נקודות בשידוכים. מן הסתם, אילו מישהו היה מאבחן אותי היה מגלה גם קושי בקשב וריכוז, לא שהיה מי שטרח לעשות את זה…

בל"ג בעומר הביא השליח ביישוב בו גרנו כמה בחורים לנהל את התהלוכה, דובי בעלי היה אחד מהם. אימא שלי עקבה אחריו והחליטה שהוא מתאים לי בדיוק. היא בררה את שמו ופנתה לשדכניות שהכירה בבקשה שיפנו אל חמותי ויציעו לה. אף שדכנית לא הסכימה. מי מקלקלת יחסים עם אמא כזו שיש לה עוד שבע בעז"ה לחתן? הן מיהרו להוריד אותה מהעץ. נראה לכן שהיא ירדה? אתן לא מכירות את אמא שלי… היא מצאה חברה שהסכימה להתקשר.

חמותי מקבלת טלפון ממישהי שהיא לא מכירה, מציעה לה שידוך נהדר לדובי. היא הודתה מכל הלב ואמרה שדובי עוד צעיר, כרגע הם עסוקים בשידוך של שניאור, שנה וחצי מעליו. והוא באמצע משהו, אז… בבקשה. החברה של אמא שלי לא הרפתה. ניסתה שוב ושוב להסביר למה זה בדיוק השידוך של דובי וחבל לחכות.

כאן הגיע החלק המוזר של הסיפור. חמותי אישה כל כך מחושבת, מדויקת, זהירה. בהחלטה של רגע הסכימה. דובי כל כך ביישן ועדין, גם ככה יצטרך להיפגש מן הסתם עם כמה בחורות עד שיחליט, אז שיתחיל כבר, יקצר תהליכים. כששניאור סוף סוף יסגור בשעה טובה, דובי יהיה כבר קצת יותר משופשף והעניינים ירוצו. 

לראשונה בן במשפחה השמורה הזו יצא לפגישה של שידוך בלי שהאמא ביררה, בכלל. איתי. נפגשנו, הפגישה הייתה מעולה, זרמה על מי מנוחות, הרגשנו מתאימים מהרגע הראשון, והשיחה קלחה. צחקנו, דנו בנושאים רציניים כמו שליחות וחינוך ילדים, הוא חזר על שיחה של הרבי מה״מ ואני התלהבתי מכל מילה. אחרי שלוש שעות חזרנו כל אחד לביתו בעיניים נוצצות.

אמא שלי בכלל לא התפלאה. מהרגע הראשון היה ברור לה שזה הבחור שמתאים לי. אצלו בבית היה בלגן. אמא שלו חיכתה לו כדי לשמוע ש׳לא׳, להרגיע, להסביר. להתחיל להכין אותו לפעם הבאה. וגילתה בחור עם עיניים נוצצות שמחכה כבר לפגישה הבאה. היא נכנסה ללחץ. הטילה וטו, עצרה את הכל, התחילה בבירורים. כל פרט ששמעה, הלחיץ אותה יותר. אין דבר שחשוב לה בבירורים יותר ממשפחה טובה, מבחורה שמורה שלא עשתה שטויות, מעבר נקי מאבחונים… בשידוך איתי היה כל מה שפחדה ממנו, שלא ויתרה מעולם. אבל היה מאוחר מדי. דובי הסכים איתה שלא היה מתאים לגשת לשידוך מלכתחילה, אבל עכשיו הוא רוצה להמשיך. 

בלית ברירה היא הסכימה, לא עוזבת את ספר התהילים לרגע. אחרי ארבע פגישות נוספות החלטנו לסגור. חיכינו בסבלנות עוד שבוע, כדי ששניאור אחיו יסגור לפנינו ואז השתדכנו. היום ב"ה חמותי שמחה בי מאוד, מודה לה' על ההחלטה המוזרה שלה שהייתה בעצם הדרך היחידה שלנו אי פעם להכיר. בלי שום קשר כמובן, בששת האחים שאחריו היא רק הגבירה את רמת הבירורים, היסטרית. לא כל יום קורה נס…

הבלבול הקל

לפעמים עושים את כל הבירורים, בודקים שמדובר במשפחה טובה, נחשבת מספיק. בסוף מתחתנים עם מי שה' קבע, לא עם אף אחד אחר…

וכך מספרת דינה: אחותי התקשרה אליי. בקהילה שלנו ישנה משפחה, רוזן (שם בדוי כמובן). הציעו לבתה את הבן שלהם, היא רוצה לברר על המשפחה. התרגשתי מאוד! רוזן? זו משפחה מדהימה! אני אהיה מאושרת אם אהיה קרובת משפחה שלהם. אמרתי לה את האמת – משפחה מספר אחת. האבא, ר' יוסף, משפיע כאן בקהילה, אדם משכמו ומעלה, אישיות נדירה, עסוק בכל עניין של תורה וחסד. האמא, עדינה, מוסרת שיעורים, מגדלת משפחה לתפארת. רק טוב אפשר להגיד עליהם. על הבחור, מענדי, לא יכולתי לומר כלום. אני לא מכירה את הילדים מספיק. מזהה אותם בבית הכנסת, לא יודעת אפילו מי זה מי.

היא סמכה עליי, למה לא? אני אחותה. הם התחילו להיפגש. אחרי כמה פגישות התברר שהזוג מרוצה מאוד, מעוניין לסגור. בשלב הזה השדכנית הפנתה את אחותי אל האמא, לדבר ישירות, לקבוע מתי ואיך נפגשים ההורים, הזוג. לסגור, לומר ׳לחיים׳.

אחותי המאושרת התקשרה, מבקשת לדבר עם עדינה. מצטערים, אין. זה היה מוזר. אולי לא העתיקה את המספר נכון? היא חזרה אל השדכנית, השוו מספרים, הכל מדויק. "אז איך זה יכול להיות?" היא לא הבינה, "אני מתקשרת ואין שם שום עדינה?"

"עדינה?" תורה של השדכנית להתפלא. "לאמא של הבחור קוראים ברכה, לא עדינה!"

אחותי צחקה על אחותה המבולבלת, סיכמה עניינים באושר עם ברכה ומיד התקשרה אליי. "איזה בושות עשית לי," היא צחקה. "לאמא קוראים ברכה, לא עדינה!"

לא צחקתי. "היא אחת הנשים החשובות בבית הכנסת," התעקשתי. "אני לא סנילית. ללא כל ספק קוראים לה עדינה!"

אחותי נלחצה, חזרה לשדכנית. מתברר שיש עוד רוזן בקהילה שלנו. משפחה שקטה. אמא חד הורית ושלושה ילדים בסדר, לא מוצלחים במיוחד. גם להם, כמה מפתיע, יש מענדי. איתו אחיינית שלי נפגשה. שום משפחה חשובה ושום כלום.

הייתה בהתחלה אכזבה אצל אחותי, אבל מהר מאוד היא הבינה ש׳באשערט זה באשערט׳. היא הרי ראתה את העיניים הנוצצות של הבת שלה, אז מה יש לשאול שאלות? היום, ארבע שנים אחרי, היא מעריכה מאוד את חתנה טוב הלב והרגיש ואת המחותנת הגיבורה, אישה עדינה ושברירית שהחיים הקשו עליה כל כך ואף על פי כן זכתה להעמיד משפחה יפה וחמה.

התפילה שהתקבלה

סיפורה של יעל מגלה לנו על כוחה של תפילה, אפילו על הפרטים הכי קטנים.

שמי יעל, אני נחשבת בחורה טובה מבית טוב. כשהגעתי לגיל של שידוכים היה דבר אחד שהלחיץ אותי ממש. יש לי סוג של הרפס, מתפתח פעם בכמה זמן בצורה של פצע מוגלתי ומכוער על השפה. אני יודעת שאצל הרבה אנשים הוא מגיע כתגובה לחום גוף שעולה, אצלי הוא היה תמיד קשור במתח. מצב של לחץ היה תוך יומיים גורם לי להתפתחות של פצע מציק ומכוער. זה קרה כשהמאמנת בחרה בנות לתפקיד הראשי בכיתה ח', כשנסענו לראיון בתיכון, רגע לפני כל בגרות. מעצבן ממש. 

כשאמא שלי הודיעה לי שבאופן רשמי הם מתחילים לקבל הצעות עבורי, נזכרתי בבהלה בידיד הקבוע שלי. מה יהיה? מהרגע שיודיעו לי על פגישה, מרוב לחץ יתפתח לי פצע כזה, איך בכלל אני אמורה ללכת ככה לפגישה?

התפללתי. ממש התפללתי על זה. היום אני קצת נבוכה. בתקופה כזו עדיף להתפלל על דברים יותר עקרוניים כמו בעל חסיד? שלום בית? התאמה מושלמת? אבל אני התפללתי על זה, שלא יצא לי פצע ברגע האמת…

בשלב מסוים עלתה הצעה של בחור שהיה בדיוק בשליחות אי שם במזרח הרחוק. הכל היה נשמע מעולה, לשני הצדדים, חוץ מפרט שולי ממש – הבחור לא הסכים לשמוע בכלל ובטח לא לחזור לארץ בשביל זה. האמא עוד חשבה שאולי היא תצליח לשכנע אותו להגיע, אבל בינתיים ההצעה עברה לאש נמוכה. אמא שלי התחילה בינתיים לברר על עוד הצעות שעלו, לא מתכוונת לחכות סתם.

ערב, אני לומדת למבחן מסכם של אחד הקורסים במכללה, איתי שתי חברות והמון נישנושים. בשעה אחת עשרה בלילה אמא שלי נכנסת לחדר, מודיעה שכבר מאוחר, היא רוצה לצאת איתי קצת להליכה, אולי נלווה את החברות?

גם ככה סיימנו. התארגנתי בזריזות והייתי מוכנה לצאת. אמא שלי צחקה: ״עם החולצה הזאת? תחליפי לפחות למשובצת״… לא הבנתי למי אכפת עם מה אני הולכת באמצע הלילה, אבל שיהיה. יצאנו לסיבוב. כשסיימנו ללוות את החברות, אמא שלי עצרה אותי לשיחה. מתברר שאמא של הבחור התקשרה. ארגנו לבעלה מסיבת יום הולדת חמישים והבחור הגיע בהפתעה ליומיים. עכשיו הוא בהתוועדות בבית הכנסת לידינו. היא ממש מבקשת שניפגש עכשיו, הלילה. זה הסיכוי היחיד להשאיר אותו בארץ, אם הוא יתלהב…

איפה? מה, עכשיו קרוב לחצות? הייתי המומה, לא מאופרת, בלי בגד חגיגי, מכובד. האמא הקרבית תכננה הכל כמו מבצע צבאי. המשפיע שלו גר ליד, היא תיאמה איתו שהפגישה תתקיים אצלו. רק כשאני אסכים היא פשוט תתקשר אליו, תשלוף אותו מההתוועדות ותשלח אותו. הוא עוד לא יודע כלום.

נכנסתי כולי נבוכה לבית של המשפיע, אישתו קבלה אותי בחיוך,  ישבה איתי בסלון עד שהבחור הגיע. איך שאני נראיתי היה עוד כלום לעומת איך שהוא היה נראה, ישר מהתוועדות סוערת, שיער שלא סופר כבר חודשים, חולצה מקומטת, קצת ׳לחיים׳…

היתה פגישה נהדרת. ישר קלטנו שאנחנו מתאימים. דיברנו עד שתיים בלילה כמעט, ואז נפרדנו. הוא הודיע לי שהוא חייב לחזור מחר למקום השליחות שלו, יש משהו שהוא בתחום אחריותו והוא חייב לסיים, אבל שאני לא אדאג, הוא חוזר תוך גג חודש ונמשיך. "ובכלל," הוא היה עצבני, "אני לא אוהב שעושים לי אמבושים כאלה"…

אמא שלו חגגה את ניצחונה, מאושרת. אמא שלי הייתה די מבוהלת מכך ששיתפה פעולה עם התעלול הזה, ואני הבנתי שה' פשוט שמע לתפילתי. כשמודיעים לי על פגישה שלוש דקות קודם, הפצע לא מספיק לצאת…

ראו כמה כוח יש לתפילות שלנו וכי בשביל להתאים את המדויק לקב"ה דרכים יצירתיות משלו… לזה קוראים 'באשערט'. 

יעל שניאורסון, באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

"כל כבודה בת מלך פנימה".

אומר שלמה המלך, אולם דומה כי בימינו קשה למצוא נשים הנמצאות רק בפנים. רובנו יוצאות לעבודה, לשליחות, ל'מבצעים' וגם כאשר אנו בבית פנימה, פעמים רבות שהמדיה גורמת לנו להפוך את הבית שלנו לחלק בלתי נפרד מהחוץ, מהעולם הסובב אותנו. לשתף, להעלות, לפרסם. בלחיצת כפתור קטנה וכבר לא ברור היכן הוא המקום הזה שעליו דיבר שלמה המלך.

יצאנו למסע עם טעימות קטנות מההיסטוריה, מילים מעוררות של נשים צדקניות. ונקודות למחשבה. מוזמנת לקרוא ולהתחבר ל'פנימה' שלך.

צניעות האמהות

נתחיל בשרה אמנו, אשת אברהם ש'בית חב"ד' שלהם היה פתוח 24 שעות ביממה, למעשי חסד, צדקה וגילוי אור ה' בעולם. והיא, שרה, היתה חלק בלתי נפרד מכל המערך הזה. ואף על פי כן, שמרה על צניעותה. "איה שרה אשתך? באהל". עם כל זה שטרחה והכינה אוכל בכמויות עבור האורחים, נשארה באהלה. "כל כבודה בת מלך פנימה". 

גם בהפצת המעיינות עסקה שרה, אך שוב, מתוך צניעות מופלגה. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". היא לא טמנה ידה בצלחת, עשתה כל שהיתה צריכה לעשות. השפיעה על אלפי נשים בתקופתה – אך בצניעות. בהקפדה על שמירת היהלום הנשי היהודי, הצניעות. 

גם רבקה אמנו, שמגיל שלוש כבר עסוקה במעשי חסד – "שתה וגם לגמליך אשאב", אבל על צניעותה היא שומרת. ״ותיקח הצעיף ותתכס" כי אין ולא צריכה להיות סתירה בין הדברים. 

מחשבות על קמחית

יהודית, חברה יקרה, משתפת אותי במחשבותיה:

"לאורך הדורות ראינו נשים גדולות בעם ישראל שהשפיעו על האומה, הצעידו אותה קדימה. וכל זאת תוך שמירה על גדרי הצניעות המתבקשת. 

 את סיפורה של קמחית, כולנו מכירות. והרבי מה"מ שואל: יכולה אישה לבוא ולומר, למה עליי להתאמץ כל כך שיהיו לי בנים ״כהנים גדולים"? וכי לא מספיק שיהיו כהנים רגילים, סתם יהודים טובים, "כל ישראל קדושים"? ומשיב הרבי, שמכאן הוראה שאם יש לאשה אפשרות שילדיה יגיעו למעלת כהנים גדולים הרי מכך עליה להבין שזהו התפקיד שלה, ואם לא עשתה זאת, לא מילאה את חובתה בעולם! לא קיימה את רצון ה'. הרבי מביא לכך ראיה מהדלקת המנורה שנעשתה דווקא בהיכל – כי אם יש אפשרות להאיר במקום קדוש יותר, עושים זאת ולא מסתפקים בפחות.

"לפעמים אנחנו משקיעות כל כך הרבה בילדים, בטיפוח שלהם, במראה, בבגדים התואמים, בהצלחות הלימודיות והחברתיות שלהם. איזו אמא לא רוצה שילדיה יהיו מושלמים? הרבי מראה לנו את סולם הערכים הנכונים. 

ברוחניות, לא מתפשרים על פחות! שם צריך לחתור למושלמות!

"בואו נעשה חשבון קטן, האם ההשקעה בנראות של הילדים, הרדיפה אחר מותגים, והעלאת תמונות בלא הפסקה עוזרים לרוחניות של ילדינו או ש…? האם אנחנו לא מבזבזות את הזמן ואת המשאבים שלנו לדברים שמסיטים אותנו מהמטרה העיקרית שלנו, לגדל כהנים גדולים? 

האם ברגע ההתגלות נוכל לומר בלי לגמגם: ׳ראו גידולים שגידלנו׳?"

נקודה למחשבה…

הרבניות שלנו

הרבנית רבקה, ה'אמא של תומכי תמימים' שדאגתה בגשמיות לתלמידים היתה ידועה ומפורסמת, את כל ענייני ה'חצר' ניהלה, אך הכל מתוך צניעות וקדושה. כי אין ולא צריכה להיות סתירה בין השניים. 

הרבנית חיה מושקא, שצניעותה והתרחקותה מכל בליטה ופרסום הכי מאפיינות אותה אצל כולנו. ועם זאת במשך השנים התגלו מאות סיפורים על עשייתה ופועלה המשמעותי באצילות ובשקט. עד כדי כך, שהרבי מה"מ מתייחס להסתלקותה כהתחלת תקופה חדשה! ויחד עם זאת מעולם כמעט לא שמעו אותה ולא ראו אותה.

הניסיונות של דורנו בצניעות הם רבים ולא פשוטים, סביבת עבודה, המדיה השולטת בחיינו. חובה ללמוד הלכות ולשאול רב לפני כל פעולה. האם היא מתאימה לגדרי הצניעות או שמא לא? 

 הרבי מה"מ מסביר שבעזרת הנשים בבית המקדש נבנתה גזוזטרא רק כדי שנשים תעמודנה שם בזמן שמחת בית השואבה – כדי לא להביא חלילה למצב של תערובת נשים וגברים במקום ובזמן קדוש כל כך. אך למרות שבמקור היא היתה מיועדת בסך הכל עבור שבוע בשנה, היא נשארה במשך כל השנה! והרבי אומר: "עשיית גזוזטרא שנועדה בשביל צניעות (נשים צדקניות שבישראל דווקא שלהיותן נשים צנועות) הביא להוספה בבנין בית המקדש!" (שמחת תורה תשט"ז).

זו עוד נקודה בצניעות שחובה לשים לב אליה. נכון, כולנו ב"ה מתפללות בבתי כנסת עם מחיצה. אבל האם אנחנו דואגות שהמחיצה תהיה סגורה תמיד על פי דרישת ההלכה, ומה לגבי עמידה והמתנה לאבות/לבעלים במקום הסמוך לבית הכנסת, כאשר הגברים כולם יוצאים? בית מקדש מעט שלנו על כל סביבותיו חייב להיות מקודש לפי כל כללי ההלכה וגדרי הצניעות והקדושה. 

ולסיום, סיפור שאולי נשמע קצת משעשע, אך בי הותיר הרבה חומר למחשבה:

במסגרת עבודתי בגני חינוך מיוחד, ישנם ילדים המגיעים בהסעה לגן. בתחילת השנה יצרה עמי קשר מלווה חדשה של אחת מההסעות שהציגה את עצמה בשם "שרה". שרה, אשה חרדית צעירה, הגיעה מדי יום להביא ולהחזיר ילדים לביתם. מספר ימים לאחר תחילת שנה, אני שומעת את אחת מחברותיי לצוות, שמסתבר שהיא חברה של שרה. פונה אליה בשם "חנה". הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב, הרי היא אמרה לי בפירוש ששמה הוא שרה! כשלמחרת שוב חזר הסיפור על עצמו, כבר התחלתי לפקפק בזכרון שלי… 

שאלתי את חברתי לעבודה: "מה שמה של המלווה החדשה – שרה או חנה? אם זכרוני אינו מטעה אותי, ואולי הוא כן, היא הציגה את עצמה בשם שרה?" חברתי החלה לצחוק והסבירה לי, ששמה המלא של המלווה הוא שרה חנה.

בקהילה שלהם כולם מכירים אותה כ"חנה" אך כאשר היא התחילה לעבוד במסגרת ליווי ההסעות, היא רצתה למנוע מצב שהנהגים או האחראים יפנו אליה בשמה, שהרי אין זה מדרך הצניעות. לכן, החליטה להציג את עצמה בעבודה בשמה הנוסף, שבו אין משתמשים בדרך כלל, כדי להימנע ממצב שבו גבר פונה אליה בשמה. 

אינני יודעת אם היא שאלה רב, ואם אכן זו הדרך המתאימה לנהוג. אבל בי זה בהחלט עורר מחשבות על עוד נדבך של צניעות שצריך חיזוק, ועל רגישות שצריכה להתעורר אצל כולנו בשגרת היום–יום שלנו.

להסעיר את הציבור

כגוף מרכזי של כל סניפי נשי ובנות חב"ד בחלקים שונים בעולם – במיוחד חובתכן הדחופה ברגע זה לצאת במבצע אינטנסיבי להסעיר את הצבוריות היהודית, ובמיוחד ארגוני נשים יהודיים, תהיה מטרתם הייחודית אשר תהיה, שבעיית הצניעות תשתלב בתוך פעולותיהם המעשיות.

יש לעורר את תשומת לב האמהות היהודיות על סכנת רפיון הצניעות בחינוך בנותיהן.

יש לעורר את הנהלות מוסדות החינוך לבנות, בכל הגילים, להקפיד יותר על עניין הצניעות במוסדותיהם, ולהסביר לתלמידות שצניעות היא המידה היפה ביותר, הכתר של הבת והאישה היהודייה. יש להתאמץ לשכנע את כל אלה המבינות את טיב הצניעות ומקפידות עליה, שתהיה להן אחריות כלפי אחיותיהן ושחובתן להשפיע עליהן, הן בדיבור ועוד יותר בהתנהגות לדוגמה, לחזק את עניין הצניעות בביתן ובחוגן.

כבר הגיעה שעת השיא שנשים ובנות יהודיות יחושו את גאוותן היהודית ואת אי–תלותן באופנות הריקניות והחלולות, הכוזבות והמטעות, אופנות שאין בהן תוכן מלבד רדיפת הבצע של אלה שיש להם אינטרס כספי בהן.

ובזכות חיזוק והפצת עניין הצניעות בכל תחומי חיי היום–יום ייתן הקב"ה שיתקיימו הברכות שהתורה מבטיחה לאלה שמקפידות על הצניעות בהידור, ויתקיימו במידה המלאה ביותר, ובמיוחד בנחת יהודי מצאצאים וצאצאי צאצאים, בריאות ופרנסה בשפע, ורוב שמחה יחד עם הבעל, לאריכות ימים ושנים טובות.

(תרגום חפשי מאגרת קודש אל "מרכז העולמי של נשי ובנות חב"ד", ז' באדר א' תש"ל)

אסתי לנצנר באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

ימים הם ימי סוף הגלות, ימים של צירי לידה חזקים שאחריהם תגיע מיד הגאולה האמיתית והשלימה. לא קל לנו אבל אנחנו בטוחים יותר מאי פעם שהגאולה כבר כאן. אני מאמינה באמונה שלימה שעד שגיליון זה יגיע לידכם המצב ישתנה מן הקצה לקצה ונעסוק בסיקור הגאולה וסיפורי חוויות מהתפילה הראשונה בבית המקדש. אבל בינתיים… קבלו הצצה למאחורי הקלעים של מפעל השליחות במרכז הרפואי ״קפלן״ שבשבועות האחרונים נדרש להתמודד עם מציאות קשה של עשרות פצועים שאושפזו בשל המתקפה הרצחנית על ארץ הקודש.  

הרב עידן ולילך מקאניק משמשים כשלוחי הרבי מלך המשיח שליט"א בבית הרפואה ״קפלן״ ברחובות מזה 11 שנים. אני תופסת את לילך לשיחה בין 'משמרת למשמרת' בבית הרפואה. 

אנחנו מדברות על הסיפורים הקשים, סיפורי הניסים המרגשים ועל האמונה השלימה שאלו השניות האחרונות של הגלות.

מסביב לשעון

"את השיחה שלנו אני רוצה לפתוח דווקא בדברים מעודדים. אנחנו נמצאים כבר שלושה שבועות בתוך מערבולות של רגשות קשים ולילות ללא שינה בעקבות מפגשים יומיומיים עם אנשים שיצאו בעור שיניהם מתופת המרצחים הארורים" היא אומרת ונאנחת. "בנוסף לזה יש את העשייה מסביב לשעון בבית חב"ד לצד תפעול הבית הפרטי שלנו וגידול ילדינו שיחיו. 

הפער בין תהומות העצב שנפערו שם לבין החיים שמתנהלים מחוץ לכותלי בית הרפואה פשוט עצום, כמו שני עולמות אחרים ולצד זה אני רוצה לשים את הזרקור על הדברים המרגשים שהמצב הזה הביא איתו. 

אנחנו רגילים בזמן שגרה לתפעל את מערך ההתנדבות שלנו בבית הרפואה בעזרת מתנדבים קבועים. בשבועיים הראשונים, כאשר בתי הרפואה היו עמוסים בפצועים, המצב היה אקוטי במיוחד, היינו חייבים עזרה טכנית ושעוד אנשים יבואו להסתובב איתנו במחלקות. פרסמנו שאנחנו מחפשים מתנדבים ועוד באותו היום קבוצת המתנדבים שלנו גדלה פי שלושה.

היו אנשים שמיד התנדבו להגיע למשמרות והיו כאלה שגייסו מצרכים ותרומות וב"ה הוצפנו בעזרה מכל כיוון. זה הגיע למצב שנאלצתי לסרב לאנשים שרצו להצטרף כי כבר ב"ה יש די. באופן כללי, ההתגייסות וההתנדבות שיש עכשיו בעם ישראל מחממת מאוד את הלב. אני חושבת שכמעט ואין אדם אחד בישראל שלא נתן את חלקו במשהו למען אלו הזקוקים לכך ואני בטוחה שזה עושה רעש גדול מאוד בשמיים. 

"כרגע אפשר לומר שהמצב יותר 'רגוע' כי הרבה פצועים השתחררו ונהייתה קצת רגיעה. בשבועיים הראשונים היו לנו משמרות של מתנדבים מ – 08:00–01:00 בלי הפסקה. המתנדבים עברו עם עגלות של שתייה חמה וסנדוויצ'ים, בליווי גיטרות ומאור פנים. הצוות הרפואי היה אחראי על בריאות הגוף ואנחנו היינו אחראים על בריאות הנפש. 

בתוך כל הכאב האינסופי הזה ראינו גם התעוררות עצומה של אנשים לרוחניות, אם לפני כן אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות היו מתרחקים מאיתנו או מסרבים בנימוס פתאום עכשיו פגשנו אנשים שצמאים לרוחניות. יש כאלה שאמרו שזה בא מהצורך שלהם להודות לקב"ה על כך שקיבלו את חייהם במתנה ויש כאלה שמחפשים אור ותקווה לימים טובים יותר ולגאולה".

בהמשך הכתבה מובאים סיפורים כואבים ומי שזה עלול להכביד עליה שתעצור כאן.

"כי אתה עימדי" 

"אחד המקרים המטלטלים שהיו לנו התחיל בטלפון שקיבלנו באמצע הלילה מבית הרפואה ובו סיפרו לנו שיש במחלקה ילד כבן תשע, עולה חדש מאוקראינה שברח יחד עם הוריו מהמלחמה. הם עלו לבד, ללא בן משפחה נוסף והתמקמו באחד מיישובי הדרום. 

יומיים שלמים לאחר שהתחילה מתקפת הטרור האיומה הצבא מצא אותו מתחבא בין השיחים כשהוא פצוע מירי בגבו, רועד ומפוחד לאחר שהיה עד לרצח הוריו… כשהוא הגיע לבית הרפואה התקשרו וביקשו מאיתנו שנגיע בדחיפות. כמובן שמיד הגענו וגילינו ילד מתוק עם עיניים עצובות נורא, בבגדים קרועים, שאינו מבין מילה בעברית ומבוהל עד אימה.

ישבנו עימו במשך זמן רב וניסינו לתקשר איתו כמיטב יכולתנו. ניסינו ללטף, להצחיק, להרגיע ולחבק ובתוך הלב בכינו נורא על הילד הקטן שנשאר כרגע כל כך לבד בעולם. בכינו גם על הבדידות הנוראה שיש לו בחיים כרגע שהיא קשה הרבה מעבר למה שהראש מסוגל להבין" היא נאנחת בכאב וממשיכה "לא עזבנו אותו לרגע, דאגנו שיגיעו מהקהילה נשים דוברות רוסית שיתקשרו איתו, דאגנו לו לבגדים והשתדלנו 'להנעים' לו את הזמן שהוא היה מאושפז. לבסוף הוא השתחרר ונמצא כעת תחת אחריותם של שירותי הרווחה שידאגו לו ואני מתפללת בשבילו שימצא לו בית טוב ואוהב" היא מסכמת בעצב.

עיניים להם ולא יראו

"בין הפצועים הרבים שהגיעו, פגשנו בחור צעיר שבזמן המתקפה הרצחנית שהה במסיבה בה נכחו אלפי צעירים ונרצחו כמה מאות מהם, ה׳ ירחם. הוא סיפר שהוא מצא לו מקום מסתור ואז הוא נורה ברגלו מאש המחבלים. במחשבה של רגע הוא לקח מעט דם מהרגל ומרח על החולצה שלו באזור הלב ובמשך חמש שעות הוא שכב מבלי להניד עפעף והעמיד פני מת.

הוא היה בסכנה איומה, מאות מחבלים חלפו על פניו ובאורח נס הם לא ראו אותו, אותו בחור הבין שחייו ניצלו בנס גדול ולא שכח להודות על כך לקב"ה. כמוהו פגשנו עוד עשרות פצועים שסיפרו על ניסים גדולים ועל זה שהם שקיבלו את החיים שלהם במתנה, הסיפורים האלה מעודדים מאוד ונותנים הרבה כוח להמשיך".

כוח המשלח

"בשבועות האחרונים נפגשנו עם המון אנשים ששרדו את התופת, שמענו סיפורים מפיהם של האנשים שחוו את מה שהראש אפילו לא מסוגל לדמיין, אנשים שאיבדו יותר מידי, והרגשנו שהמעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילם זה פשוט להיות שם בשבילם.

אתן לא מתארות לעצמכן מה כוס קפה חם, סנדוויץ' טרי וחיוך יכולים לעשות לבן אדם.

"אחד הדברים שאנחנו רואים כל הזמן אלו המבטים של האנשים כשאנחנו נכנסים למחלקה. לא יכולה לתאר בכלל את המבט המאושר של האנשים שרואים מסוף המסדרון כי אנחנו מתקרבים אליהם, החיוך כבר נמרח על פניהם והם מחכים שנתקרב אליהם.

אני יודעת שהם מחכים לנו ועובדה זו נותנת לי המון כוח להמשיך כשאני יודעת כמה כוח הם מקבלים מאיתנו בשעה שהם נמצאים בתוך תהומות של כאב והקפה הזה שהבאנו להם, הסנדויץ', החיוך, החיבוק שאומר 'כואב לנו יחד איתכם' זה שווה הכל. אני רואה על הפנים של האנשים איך הם עוברים ממצב סטטי למצב מאושר – מההבנה של 'אני לא לבד, יש כאן עוד אנשים שנמצאים איתי פה וכואבים איתי את הכאב שלי' והכוח שהם מקבלים זה הכוח שלנו להמשיך".

לסיכום, אני מאחלת לעם המופלא שלנו שתמיד נהיה מגובשים, צבא של אחים ואחיות, כאיש אחד בלב אחד נצעד כולנו לירושלים הבנויה בארץ ישראל השלימה! 

הערב המכונן

התוועדות ו' תשרי לכבודה של הרבנית חנה ע"ה הייתה לי ערב מכונן שאני מאמינה שישמש נקודת ציון בחיי. נשות כרמיאל המקסימות הזמינו אותי להתוועד עימן ובאתי. הייתי אחרי יום גדול של עשייה וסטרואידים (היה טיפול היום) ולא היה דבר יותר טוב ומתאים שהקב"ה היה יכול לזמן לי מאשר ההתוועדות המשובחת הזו.

חשבתי על מה אני רוצה לדבר, והכנתי שלל סיפורים ומסרים. למעשה בפועל, התחלתי בספונטניות עם סיפור התשובה שלי. שנים הייתי מספרת אותו, וכבר שנים שלא סיפרתי – די, פאסה, התקדמנו משם אנחנו כבר במקום אחר. אבל בהתוועדות הזו, ואולי בכוחה של הרבנית – הסיפור יצא ממני והרגיש אחרת לגמרי. פתאום הייתה לי את כל היריעה פרוסה לפניי והצלחתי לראות דברים בפרספקטיבה של תקופה. זה כבר סיפור עם התחלה, אמצע והמשך אינסופי שנרקם במשך קרוב ל–20 שנה.

אני כבר לא נותנת את האנקדוטות המשעשעות מתחילת המפגשים עם ארז ומסיימת בסיפור על תשרי הראשון אצל הרבי. כל אלו היו תופסים את כל המקום והסיפור היה מסתיים שם. היום זוהי רק ההתחלה, והיא התחלה טובה אבל ההמשך – מרתק ומפתיע כאחד. המשכתי ודיברתי וסיפרתי את השנים שאחרי, את הנישואים ואת קשיי הזוגיות המתרקמת, את הילדים ואת אתגרי ההורות המתהווה, את השליחות ואת הכישלונות שחוויתי. סיפרתי על בחירות טובות ורעות, על תודעה שהובילה לבדידות נוראה ועל הכעס שליווה אותי שנים ועדיין מהווה אבן נגף לא פשוטה לעיתים.

אבל החשוב מכל הוא שבכל הסיפור הזה היה משהו חדש, שתמיד היה חסר כל השנים – הייתה שם אהבה עצמית, הייתה שם קבלה, הבנה, הכלה לעצמי ולתהליך ולכל מה שבא עימו. אני זוכרת שבתחילת דרכי הרבנית ברוריה אשכנזי העירה לי בטוב טעם כי יש לי נטיה קלה לרדת על עצמי בשיפוט יתר ולהוריד את עצמי. היום אני נזהרת מזה, לומדת להכיר גם במעלות שלי ולהיות אמיתית בשיפוט, אם כבר לשפוט אז לשפוט בהגינות – לראות את הכל.

המשכתי ועברתי עימן מתל אביב ליקנעם, לרחובות ושוב ליקנעם. עברתי איתן תהליך של הכרה בתודעה מקולקלת שגרמה לבחירות לא נכונות והגבירה לחץ וכעסים. סיפרתי להן על האבחון ועל המתנות שהוא הביא וגם על דיכאון ארוך וקשה שכמעט והכריע את הכף. וסיפרתי על נס ההצלה שלי, על בעלי שלא ויתר עליי ולו לרגע, על כך שאני הצלחתי לא לוותר על עצמי ועל הקב"ה שחס על שנינו ושלח ועדיין שולח את השליחים המדוייקים להראות לנו את הדרך.

לוקחת מתשרי את הסליחה

השנה הזו התחילה בפריצת דרך, פריצה אמיתית – הבנה שהאמת מנצחת את הכל. אם אני רוצה להיות אמיתית עם עצמי, עלי לקבל את כל התמונה כולה, וזו מתנה שקיבלתי בהתוועדות הזו. ראיתי את התמונה בשלמותה עד כה. הבנתי משפט שקראתי בספר של הרב ערד ("לך לך לעצמך האמיתי") שאומר שאם עברת תהליך והבנת בשכל שיש לך איזו מגבלה אמיתית שנובעת מתנאים חיצוניים או מתכונת אופי (נגיד כעס, סתם דוגמא), אז מה שיש לך לעשות עם זה (שמנה לב, הדבר מפתיע) – לקבל את המגבלה הזו בשמחה ולהשלים עם המצב מתוך אמונה שהכל מכוון מלמעלה. (תקראנה בעצמכן, עמוד 189) .

מה זאת אומרת להשלים עם המצב מתוך אמונה?! האם עליי לקבל את זה שאני…לא משנה מה (כועסת, תוקפנית, חסרת סבלנות, מבזבזת זמן, קונה באובססיה, גולשת)? הרי זה פתח להפקרות גמורה ח"ו.

נורא בלבל אותי המשפט הזה וכמה ימים ישבתי עם ארז עד שהתיישב לי. וזה עובד ככה:

אני מתמודדת עם איזו תכונת נפש מקולקלת (אני לא מדברת פה על פסיכוזות או אלימות וכדומה) נאמר כעס. שנים אני מתמודדת עם התכונה הזו ונלחמת בה בכל דרך אפשרית, אני מנסה למגר אותה ומצליחה לעיתים ואז היא שבה וחוזרת. במשך כל השנים האלו מעולם לא העליתי על דעתי לקבל אותה. להפסיק להילחם. הרי כשאני דוחפת ונלחמת עם קיר בכל הכוח שבי, הקיר לא יזוז ורק ישיב מלחמה וידחוף יותר חזק מהצד שלו. אבל אם אני משחררת את המאבק, ובודקת בשכל שיש פה משהו אמיתי, ומקבלת אותו בשמחה מתוך הבנה ברורה שמדובר כאן בהשגחה הפרטית שלי ומשלימה עם זה ש(לעת עתה) זה המצב, אזי התמונה מתחילה להראות אחרת.

ולמה? כי אני יכולה סוף סוף להתחיל לסלוח לעצמי, ומי שיכול לסלוח לעצמו, יכול לסלוח גם לאחרים.

כבר לא נלחמת

אם אני מקבלת את עצמי באהבה ובשמחה אני יכולה לבחור לפעול אחרת בסיטואציה נתונה.

הילדים מתווכחים ביניהם, אני מתחילה להעלות עשן מהאוזניים ככל שהטונים ביניהם עולים. בטבע או בהרגל שלי, הייתי באיזה שהוא שלב מתערבת, מתפוצצת, אומרת מילה לא נכונה ומלבה את הכעס של כולם. היום אני מתאמנת על דרך אחרת. הסיטואציה אותה סיטואציה, אני בוחרת להגיב שונה ולא מתוך מקום שמנסה לשכנע אותי להירגע ולהגיב אחרת כי זה מה שנכון (ניסיתי את זה ולא עבד) אלא להיפך – אני שומעת את הטונים עולים, אצלם וגם אצלי בראש, ואני מזכירה לעצמי שנכון לעכשיו יש בי עדיין מידת כעס לא מתוקנת, זו ההשגחה הפרטית שלי, זה מה יש כרגע.

בתור אחת עם הרגל לכעוס אני עלולה להחמיר את הסיטואציה אם אפתח את פי. אי לכך ובהתאם לזאת הדבר הכי טוב עבורי כרגע הוא ללכת למקום אחר, לשים אוזניות, שיעור, לתלות כביסה (ולא מישהו אחר) להבין שעם התכונה הזאת הכי חכם יהיה לתפוס מרחק ולשתוק. יש פה הכלה של המצב שלי ובחירה אחרת, ולא נסיון להיות אמא טובה ורגועה מבחוץ כאשר מבפנים אני נשרפת. אני מבטלת את אפקט המלחמה ומנטרלת את האויב, שהוא בעצם אני.

היכולת הזו לסלוח הולכת ללוות אותי בעז"ה הלאה לאורך חיי, ההבנה שסליחה זה בעצם להפסיק לכעוס ולשפוט, אם את עצמי ואם אחרים. זה לא אומר בשום פנים ואופן שאני נותנת בכך לגיטימציה למעשים פוגעניים, לא ולא ולא. אני פשוט לא מוכנה להמשיך לחיות בכעס. פניי לשלום.

באדיבות מגזין עטרת חיה.

בריאות בבסיס

כאשר אנו קוראים את פסוק הפתיחה של ספר בראשית "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", אנו נוטים בטבעיות לפרש את המילה "ברא" כ"יצירה". אולם למילה "ברא" יש גם משמעות נוספת של "בריאות".

על פי פרשנות זו, מסר נוסף מעניקה לנו הפתיחה של התורה – כשה' ברא את העולם, הוא הקים אותו על בסיס של בריאות ושלמות.

אם נבחן את הנושא מנקודת מבט זו, נוכל לראות שכבר ביום הראשון לבריאה, לפני כל מעשה בריאה נוסף, התורה מדגישה את החשיבות העליונה של הבריאות. על ידי הקמת היסודות של העולם על בריאות, אלוקים הניח את אבן הפינה לקיומו התקין של האדם וליכולתו לקיים את מצוותיו.

הרב המגיד ממזריטש מלמד אותנו שחור קטן בגוף הוא חור גדול בנשמה והרמב"ם אף מבטיח שאדם שישמור על ההנחיות אותן הוא נותן בקשר לאורח חיים בריא יחיה חיים טובים – הנה דבריו: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות. ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו" (הלכות דעות, פרק ד, כ).

מכאן אנו למדים שבריאות הגוף והנפש היא תנאי חשוב לעבודת ה'. אדם בריא ושלם גופנית ונפשית יכול למלא את שליחותו הרוחנית בשלמות ועוצמה יתרה.

ועל כן עלינו לטפח את בריאותנו באופן שיאפשר לנו לשרת את בוראנו בשלמות אז קדימה! 

בחני את עצמך

לפנייך אחת־עשרה שאלות אותן תוכלי לשאול את עצמך, ובעזרתן להערך ולתכנן את השנה החדשה כראוי.

האם אני משתדלת לצרוך מזון בריא, פחות מעובד, וללא מונוסודיום גלוטמט במהלך השנה?

האם אני משלבת פירות וירקות חיים בתפריט היומי?

האם אני מפנה זמן – פעמיים בשבוע (מינימום) – לפעילות גופנית, בדגש על סיבולת לב־ריאה?

האם אני מאפשרת לעצמי מנוחה או משלימה שעות שינה כשאני צריכה?

האם אני משתדלת שהתזונה שלי תהיה דלה בפחמימות וסוכרים?

האם אני משתדלת להיכנס למיטה, עד חצות הלילה כדי שאוכל להטעין את עצמי?

האם אני מגיבה בצורה תקינה ללחצים וסטרס בחיים?

האם אני משתדלת לבצע בדיקות שגרתיות ולהישמע להמלצות המטפל/הרופא?

האם אני חושבת על כמות הזמן שאני מקדישה למסך המחשב או הטלפון הנייד?

האם אני משתדלת לשמוע, ללמוד, להפנים וליישם את החסידות?

האם אני משתדלת לשמור על יחסים חברתיים סביבי?

שתהיה לכן שנה מתוקה, מבורכת, שמחה. טובה, שופעת, פשוטה, בריאה, מלאת חיים של משמעות ורק טוב גאולתי – אמן! 

בת שבע מירסקי: [email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה.

בכל רחבי הארץ מתכנסות השבוע חיילות צבאות ה' בסניפי הבוגרות של הנבחרת, לכינוס השליחות ייחודי ופתיחת מיזם נבחרת האור.

מהצפוי למשתתפות: תוכנית אטרקטיבית, רולקול שליחות, השתתפות בהגרלה ארצית, כיבוד מיוחד ועוד.

עדיין לא רשומה לנבחרת? הרשמי כאן

https://us02web.zoom.us/j/7701230770?pwd=eGlqTGlNUmJrOEMxOVN4Tk4wY0Fzdz09

רחל אמנו היא אמא של כל ישראל. ממש לא משהו השייך לעדה או קבוצה כלשהי. אמא כמו אמא, של כולם בשווה. ובכל זאת, יש כאלו שי"א מרחשוון אצלן זה יצירות מהגן, תמונות של קבר אבן עם כיפה עגולה ועץ, שיחה של הרבי וניגון מוכר של "קול ברמה נשמע". מתי הן פגשו לאחרונה את הקבר שכבר מזמן לא נראה כמו בתמונות? לא ממש זוכרות…

ויש גם נשים ששומרות על קשר קרוב יותר. המקום מוכר וקרוב ומבקרות בו הרבה. בזמנים של שמחה ובזמנים של עצב וגם סתם ככה, כשמתגעגעים, כמו אמא…

מתפללת על הבנים

אביטל היא שליחה בשדה החינוך. אמא ומורה כמו הרבה מאיתנו. חיה בירושלים ולא ממש הגיעה לקבר רחל, עד ש…

"כל ירושלמית יודעת שקבר רחל קרוב אליה. יש קו עירוני שעולים עליו עם רב–קו ונוסעים בו כמה תחנות, כמעט כמו להגיע לכותל המערבי. ובכל זאת, אולי דווקא בגלל שכל כך נוח להגיע, זה פשוט לא קורה, מחכים להזדמנות…

באותה שנה הייתי מורה בכיתה ז', היו לי שתי בנות בכיתה שנקלעו למצב מאוד לא קל. התברר שהן הסתבכו עם איזו חבורת רחוב, נפלו למקום לא נעים. כמובן שהיועצת היתה מעורבת ועוד גורמים גבוהים יותר. ישבנו לאסיפות עם ההורים ובלעדיהם. הרגשתי כאילו העיקר לא נעשה. ככל שאנחנו מנסים יותר לעזור, כמערכת, ככה הבנות פחות מנסות להעזר. אני לא יודעת אם איימו עליהן, אם סתם נראה היה להן שהחיים ברחוב מעניינים ושווים יותר מהחיים הרגילים של תלמידת בית ספר, בכל מקרה, הן נשארו עמוק בתוך הבוץ.

״הייתי מתוסכלת, ממש. ניסיתי לשוחח איתן, נסעתי להיפגש איתן בערב. מבחינת העניין הייתי, מה שנקרא, מכוסה. באמת דיווחתי למי שצריך, עשיתי כל מה שהייתי יכולה, אבל המחשבה על כך שהן עדיין מבוססות שם לא נתנה לי מנוח.

זה היה סתם יום חופשי. היתה לי רשימה שלמה של סידורים כמו כל מורה ביום חופשי. עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס שלי, ואז עצר בתחנה קו 163. כמה אנשים עלו, הוא כמעט סגר את הדלת, ברגע האחרון מיהרתי לעלות גם, בלי לחשוב. הוא היה עמוס, תהיתי למה. י״א חשוון לא קרוב אפילו! שאלתי מישהי, היא הביטה בי בחיוך סלחני. ערב ראש חודש היום! כמובן. מאיפה לי לדעת שבערב ראש חודש כולן באות?

״הגעתי לקבר רחל. הייתי המומה כשגיליתי כמה הוא קרוב! רגע אחד אני עוד בתוך העיר, ותחנה לא ארוכה אחר כך אני כבר יורדת בקבר רחל. עמדתי קרוב לקבר, מצטופפת. מתפללת על שתי הבנות שלה, של אמא רחל. מתחננת. פתאום הרגשתי שזה כל כך מתאים, להתפלל בדיוק אצל רחל אמנו, זו שמתפללת על הבנים שהגיעו למצב כל כך גרוע עד שה' נאלץ לגרש אותם מעל שולחנו. ׳בבקשה, רחל,׳ התחננתי בדמעות ממש, ׳תעשי משהו, תני לילדות האלו כוח לקום ולהתנער מכל מה שדבק בהן, רחל!׳

״הנס קרה. לא מסוג הניסים שמשווים בשעון, בדיוק בשעה שהתפללתי אז… אבל פחות משבועיים אחר כך התחיל שינוי. אחת מהן בחרה פתאום לעבור ללמוד במוסד פנימייתי רחוק, הרגישה שזו הדרך היחידה שלה לצאת מהבלגן אליו נכנסה. השנייה, בלי חברה מגבה, פשוט השתלבה שוב בלימודים הרגילים. כמובן שהיה צריך עוד הרבה ליווי של הורים ואנשי מקצוע, אבל ההתחלה של השינוי, הרגע בו הן עצמן החליטו לעשות את השינוי, היה באותם ימים.

״מאז אני נהנית הרבה משירותיו של קו 163. לא מחכה למצבי חירום כמו שהיו לי. חלק מההכנה שלי לתחילת שנה זה להגיע לאמא רחל, לבקש על הכיתה, על המשמעת, שאצליח בשליחות החינוכית שלי. כשמתחילים אצלנו רישום לשנת הלימודים הבאה, אני נוסעת, מבקשת מרחל שתעזור, שהרישום יגדל. וגם סתם ככה, ביום של חול. מגיעה, מניחה יד, אומרת את התהילים היומי, חוזרת.

פשוט מבקרת אצל אמא״.

איך לא עולים ביארצייט?

שירה היא עולה ישנה, לא מבינה איך אפשר לא להגיע לרחל אמנו ביארצייט שלה.

"עליתי מארצות הברית. השנים הראשונות בארץ ישראל לא היו קלות. אמנם בכל מקום מצאנו מי שיודע לדבר אנגלית, אבל עלייה זה לא רק שפה. כל המנטליות בארץ ישראל כל כך שונה, ההרגלים, הסגנון. מה שאצלנו נחשב לצורך בסיסי אצל הישראלים נחשב מותרות ובזבוזים, ולהיפך. דברים שלנו לא אכפת מהם בכלל, אישה ישראלית תסתכל עליי כאילו אני מזניחה ממש. ושעות המסגרת של הילדים, והמשכורות המגוכחות…

אחר כך התרגלנו, פחות או יותר. השתלבנו יחסית בין הישראלים פה והכל ׳אחלה׳, כמו שאומרים.

רק מה? המשפחה. זה געגוע שלא עובר. לא רק שלא נפגשים בכלל, אפילו לא בחגים, אפילו לא בשמחות, אפילו לא פעם בשנה, גם השיחות מסובכות. לפני כל טלפון צריך לחשב, לא כדאי להעיר גיסה באמצע הלילה רק בשביל מתכון שאני לא זוכרת, נכון?

״כשכבר היינו בטוחים שהשתלבנו סופית, אמא שלי נפטרה. היא לא היתה צעירה מדי, ובכל זאת, אמא זה אמא. נסעתי כמובן, הייתי בלוויה ובשבעה, צברתי הרבה שעות משפחה וחזרתי לארץ ישראל.

הימים עוברים. אני כאילו מתרגלת למצב. ממשיכה לגדל את הילדים בארץ הקודש, יוצרת קשר עם המשפחה לפי שעות ומתגעגעת, רק אמא… כל כך הרבה פעמים הרגשתי צורך לעלות לקבר שלה, לבכות, לשתף במשהו, להניח הזמנה לבר מצווה. כשהיה מגיע היארצייט בכלל הייתי נסערת. כמובן שהדלקתי נר והתייחדתי עם זכרה. אבל בלי לעלות לקבר?

״שנה אחת, קצת לפני י״א מרחשוון, שכנה הציעה לי לעלות איתה לקבר רחל. לקח לי זמן להגיד כן, הייתי בטוחה שמדובר בנסיעה ארוכה, אחרי צהריים וערב שלם. בסוף החלטתי להצטרף. נסענו, חזרנו. ממש ככה! הייתי המומה כשגיליתי כמה המקום קרוב לירושלים! וכמה מרגש זה היה… בי"א מרחשוון עצמו זה ממש צפוף ועמוס, אבל כמה ימים קודם? אין שום בעיה.

מאז, קשה לי לחשוב אפילו על הרעיון שנשים נמצאות בירושלים, דקה נסיעה, ולא עולות. אם אמא שלי היתה קבורה בבית לחם, אין סיכוי שהייתי נותנת ליארצייט לעבור בלי לעלות לקברה, אז למה רחל היא פחות אמא? כל שנה אני מארגנת נשים לעלות אליה בימים שבין ראש חודש ליא' חשוון. אנחנו מוציאות אוטובוס שלם, מחלקות ביננו את מחיר הנסיעה, נשארות שם חצי שעה וחוזרות. זה בנפשי. אמא זה אמא, איך אפשר לא לעלות לקברה פעם בשנה?

חלק מהחיים שלנו

גילה עברה לירושלים לפני עשר שנים, מאז היא מבקרת קבועה אצל רחל אמנו…

״גרתי בדרום. לפני עשר שנים עברנו לירושלים כי בעלי קיבל כאן עבודה. סידרתי את הבית, הכרתי את השכונה, ואז יצאתי להכיר קצת את הסביבה. בדרך לאזור תעשייה ראיתי שילוט לבית לחם. באותו רגע התחשק לי להגיע לקבר רחל, אבל פחדתי. בכל זאת בית לחם היא עיר ערבית. עבר חודש, עברו חודשיים. קבר רחל מדגדג לי באצבעות. שבת אחת אני מספרת לחברה חדשה בבית הכנסת, ככה בהתוועדות אחרי התפילה, איך אני רוצה להגיע לרחל אמנו. היא מתחילה להסביר לי משהו על אוטובוס מסוים, אני אומרת לה, "אני עם רכב, אבל אני לא יודעת את הדרך." היא הייתה בהלם. "מה? תתקשרי אליי במוצאי שבת״…

עוד באותו לילה נסענו. מה זה? דקה מירושלים! כל כך קרוב.

מאז נסענו עוד הרבה. לבד, ביחד. בדרך לקניות, בדרך חזרה. אין כמו ללכת לקבר רחל!

״אחת, בערב, אחרי שהיא משכיבה את הילדים, כל מה שהיא רוצה זה לשתות קפה, להסתכל בעיתון של הפרסומות, אחת נרגעת במקלחת. אני, רק תני לי לקפוץ לרחל אמנו. שישי, גמרת את ההכנות מוקדם. מה את עושה? שמה ראש? אני אצל רחל אמנו. בעלי כבר צוחק עליי, הוא אומר שבתעודת זהות שלי צריך לכתוב שאני גרה בבית לחם. למה לא? בטח הארנונה יותר נמוכה מאשר בירושלים…

׳על מה את מתפללת כל כך הרבה?׳ שואלות אותי האחיות שלי. ׳על מה לא?׳ – ביננו, חסר על מה להתפלל? יש רגע שבו את מרגישה שיש לך כל מה שאת צריכה? כל עוד משיח לא פה, תמיד יהיה על מה להתפלל. ובכלל, אפשר גם להגיד תודה, לא?

לפעמים אני בכלל לא מתפללת. רק יושבת שם, נושמת אותה. אם יש משהו שאני ממש רוצה, זה להיות שם בדיוק בתחיית המתים.

חייבת כבר להכיר אותה מקרוב!״

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

להרשמה לנבחרת צ"ה •