שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשיות ויקהל-פקודי.
הטהרה בבית המקדש שנעשתה על ידי רחיצת ידיים ורגליים בכיור הנחושת אפשרה את תחילת העבודה בו. בנפש האדם הטהרה מהווה את האמונה הפשוטה והתמימה של נשות ישראל המעמידות דור ישרים יבורך, המאפשרת את תחילת והקמת המשכן הפרטי-'התא המשפחתי' של כל אחד ואחת מאתנו!
אחד הכלים שהיו במשכן היה הכיור: מטרת בנייתו של הכיור היא כדי שהכהן יוכל להיכנס בטהרה אל הקודש כדי להקריב קרבן ל-ה' או בשביל להשתחוות ולהודות לפני ה', הוצרך לרחוץ תחילה ידיו ורגליו מן הכיור.
מסביר הרבי מליובאוויטש את מהות עבודת הרחיצה של הידיים והרגליים בעבודת ה': כיון שבני אדם עוסקים בענייני העולם החומרי, הרי לא יתכן שלא ידבק משהו מחומריות זו באדם. וכפי שרואים בטבע בני אדם, ש-'המתאבק עם מנוול' (כינוי ליצר הרע), נדבק בנפשו אבק ועפר ואפילו רפש וטיט. ובמצב נפשי שכזה הרי לא שייך להיכנס לבית המקדש, וכפי שנאמר במשנה שאפילו להר הבית אסור להיכנס באבק שעל רגליו.
והעצה לזה – שקודם הכניסה לבית המקדש צריך להיות ענין של רחיצה. ומה צריך לרחוץ?
את חלקי הגוף שעל ידם הוא עיקר העסק בענייני העולם, שהם הידיים והרגלים כפי שנאמר: "ורחצו גו' את ידיהם ואת רגליהם".
הרגלים -מוליכות ומביאות את האדם בעולם החומרי, כלומר: שמצד עצמו היה צריך להיות האדם ב"בית-המקדש", בד' אמות של תורה או בד' אמות של תפלה, אלא שרגליו מובילות ומביאות אותו בעולם החומרי, ובפועל, הרי הרגלים הן אלו העומדות ישירות על הארץ והעפר הגשמי.
והידיים – הם הכלים הממוצעים בין האדם לעולם, שעל ידם נוטל דברים מהעולם ועל ידם נותן דברים בעולם.
וחלקים אלו שבאים במגע עם עניני העולם – הרגלים, שמביאים את האדם בעולם, והידיים, שבאמצעותם נוטל דברים מן העולם או שמכניס בעולם דברים שלמעלה מהעולם -צריך לרחוץ אותם.
כיצד היא הרחיצה? – רחיצה על פי ההלכה הנה על ידי שנוטלים מים בכלי ושופכים על הידיים והרגלים, שאז, הידיים והרגלים עצמם (העור הבשר והעצמות) נשארים במקומם, ואילו האבק הרפש והטיט שנדבק עליהם, הולכים ונשטפים על ידי המים (אם הם במידה המספיקה) ששופכים עליהם.
עניין רחיצת הידיים והרגליים בעבודת ה' בנפש האדם היא – כמ"ש הרמב"ם שרמז יש בדבר "הביא נפשו במי הדעת הטהור", ידיעת אלקות, "דע את אלקי אביך "כלומר: לימוד פנימיות התורה זו היא תורת החסידות. לימוד תורת החסידות מזככת את נפש האדם מהעניינים החומריים בעולם הנאחזים בידיים וברגליים כאמור.
טבע הדברים הוא שבכוח "מי הדעת הטהור" לרחוץ את הידיים והרגלים, חלקי הגוף הבאים במגע עם העולם החומרי, ולשטוף מהם את "הנחות העולם" (הרגלי וטבע האדם בהמשכו אחרי תאוות העולם החומרי), ולחזק את הנפש האלוקית השוכנת בלב כל ישראל ש-"היא חלק אלקה ממעל ממש".
וכאשר הידיים והרגלים נקיים, אזי יכול האדם למלא תפקידו בעולם – לעשות מענייני העולם החומרי הכוללים זהב וכסף ונחושת, משכן ומקדש ל-ה' יתברך.
מאיזה חומר נעשה הכיור? מתארת התורה את הציווי כך:
"וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם." (שמות פרק ל' פסוק י"ח).
'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת'– מלמד שהכיור וכנו לא נעשו מזהב או כסף, אלא מנחושת, שהוא הפחות שבמתכות.
ומניין לקחו את החומר הנדרש לעשיית הכיור? על זה נאמר במקרא:
"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות פרק ל"ח פסוק ח').
ורש"י על אתר מפרש: בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְּיָדָן מַרְאוֹת, שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְיֵצֶר הָרָע. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם. כְּשֶׁהָיוּ בַּעֲלֵיהֶן יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדְּלַתּוּ בִּדְבָרִים לוֹמַר: אֲנִי נָאָה מִמְּךָ! וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעֲלֵיהֶם לִידֵי תַּאֲוָה, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם, וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר השירים פרק ח' פסוק ה'). וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ.
בציווי וההוראה לבנות בית מכון לשבתו יתברך אין צורך במי שהוא בעל שכל גדול זך ונעלה ביותר דווקא. אין צורך בדבר שנעשה מזהב או מכסף דווקא יכול להיות גם דבר שנעשה מנחושת, הפחות שבמטלטלין, אלא שנתינת הנחושת הייתה באופן ש"כל נדיב לבו יביאה" בלב שלם הרי כיון שדבר זה בא מלב יהודי זך בכוחו לשטוף את האבק הרפש והטיט שנדבק על ידיו ורגליו.
והתורה מספרת דבר נפלא – שהכל ידעו שעניין זה נעשה ונפעל ע"י נשי ישראל דווקא!
והיא הנותנת: מכיוון שהבעל עסוק וטרוד שעות רבות בענייני העולם מחוץ לבית קשה לו יותר להבחין ולברר מה נחשב 'דבר זר' עבורו המצריך ניקיון ושטיפה, ומהו דבר השייך אליו וממנו ניתן לעשות דירה ל-ה' יתברך .
ואילו האשה הנוכחת (פיזית ונפשית-רגשית) יותר בבית, "חכמת נשים בנתה ביתה ,"ומעמידה את ביתה על יסודי התורה והמצווה ומצד היותה בת שרה רבקה רחל ולאה, בכחה וביכלתה מצד כח האמונה, אמונה פשוטה, שישנה אצל נשים יותר מאשר אצל אנשים להבחין ולברר שעניין פלוני שייך לחומריות העולם וממילא צריכים לשטפו, וענין פלוני שייך לחלק העולם שיכולים לעשות ממנו משכן ומקדש ל-ה' יתברך.
ובכחן של הנשים ליתן אפילו ענין של נחושת, שהוא הפחות שבמטלטלין, אבל, הנתינה היא מתוך חביבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בצחצוח והברקת הנחושת להיות דבר הנוצץ, שאז יהיו משתקפים במתכת פני אדם.
ועד כדי כך, שאפילו ענין כזה שאצל האנשים יכול להידמות שזהו ענין של תאווה חומרית ויצרית, הנה מצד האמונה פשוטה של הנשים, בכוחן לפעול בכח זה שעל ידו יעמידו ויגדלו דור ישרים יבורך צבאות השם! (תורת מנחם חלק כ"ז, עמ' 471).
המטבעות הנוצצים:
ר' גבריאל שילם מחיר כבד על הצטרפותו לעדת החסידים. הוא היה נין ונכד למשפחה מיוחסת בעיר ויטבסק, והיה מהראשונים להסתופף בצלו של רבי שניאור-זלמן מליאדי. בני משפחתו לא השלימו עם היותו לחסיד, וירדו לחייו. בעקבות הרדיפות החלו עסקיו להידרדר, ומצבו הכלכלי נעשה קשה מיום ליום.
זו לא הייתה צרתם היחידה של ר' גבריאל וחנה-רבקה אשתו. עשרים וחמש שנה עברו מאז נישואיהם, ועדיין לא זכו לפרי-בטן. אולם ר' גבריאל, שחונך על-ידי החסידים הראשונים, למד לקבל ייסורים באהבה. אף-על-פי שהיה נוסע בתכיפות אל הרבי, מעולם לא התאונן לפניו על מצבו. הוא קיבל את כל צרותיו בשמחה וראה בהן קרבן על הזכות להיות חסיד.
באחד מביקוריו אצל אדמו"ר הזקן הטיל עליו הרבי להרים סכום הגון לצדקת פדיון שבויים שנזדמנה אז. מאז ומעולם היה ר' גבריאל משתתף קבוע בכל הצדקות שהרבי היה אוסף מחסידים בעלי-יכולת, בעבור תלמידי-חכמים בארץ-ישראל, פדיון שבויים או סתם נזקקים. הפעם לא ידע כיצד יוכל להשיג את הסכום המבוקש. הוא חזר לביתו במצב-רוח מדוכדך, ובשפה רפה סיפר לאשתו על הסכום שהטיל עליו הרבי.
אשתו התפלאה לראותו מדוכדך כל-כך, ושאלה אותו לפשר הדבר. במר ליבו גילה לה, כי בעקבות החרם שהטילו עליו בני משפחתו נתדלדלה פרנסתם, ועתה הם על סף קריסה, וכיצד יוכל לשלם את הסכום שביקש הרבי.
האישה פנתה אליו ואמרה: "הלוא כמה וכמה פעמים אמרת לי את מה שאומר רבנו בתורותיו, שצריכים להאמין, לבטוח בה' ולהיות בשמחה, ומדוע תצטער? בטח יעזור ה' ונוכל לשלם גם לצדקה זו".
לקחה האישה כמה מתכשיטיה, ששובצו בהם אבנים טובות, מכרה אותם והביאה את כל הכסף בצרור סגור לבעלה. היא אף יעצה לו ללכת בעצמו ולהביא את הכסף לרבי. ר' גבריאל אמר לה שמקובל שמגיע שליח מהרבי לאסוף את הצדקה, ולכן ימתין עד בוא השליח.
בינתיים התרגשה על ר' גבריאל צרה חדשה. קרוביו הלשינו עליו כי ניהל את עסקיו שלא כחוק. כעת החליט ר' גבריאל שלא להמתין אלא לנסוע מיד אל הרבי, שמא יֵצא חייב בדין ולא יעמוד בפיתוי להשתמש בכספי הצדקה לצורכי משפטו.
הגיע ר' גבריאל אל הרבי, ומיד כשנכנס ל'יחידות' הניח את הצרור על השולחן. הרבי קיבלו בברכה ופתח לנגד עיניו את הצרור. על השולחן נערמו מטבעות נוצצים ומבריקים, כאילו יצאו עתה מבית היציקה. ר' גבריאל עצמו התפלא למראה הברק של המטבעות.
הרבי נשען זמן-מה על זרועותיו, כפי שהיה עושה בעת דבקותו, ולאחר מכן הגביה את ראשו ואמר ל-ר' גבריאל: "בתרומת המשכן היו זהב, כסף ונחושת. לא היה דבר שהבריק, אלא המראות הצובאות (המראות שבהן השתמשו נשות ישראל במצרים להתייפות בפני בעליהן), ומהן נעשה הכיור וכנו, שאמנם הוא מופיע בתורה אחרון ברשימת כלי המשכן, אבל הוא הראשון בעבודות המשכן".
שאל הרבי את ר' גבריאל: "מניין בא לך הכסף הזה?".
בשלב זה גולל ר' גבריאל לפני הרבי את כל קורותיו בעת האחרונה, והרדיפות של בני משפחתו, אשר מוטטו את מצבו הכלכלי. כמו-כן סיפר, שכאשר אמר לאשתו על הסכום שביקש הרבי, מכרה את תכשיטיה בלי ידיעתו וזירזה אותו להביא את הכסף אל הרבי.
שוב נכנס הרבי לדבקות בהישענו על ידיו, ולאחר מכן הרים את ראשו ואמר:
"בטל הדין. הקב"ה 'ייתן ויחזור וייתן', לך ולאשתך, בנים ובנות ואריכות ימים לראות דורי-דורות. ייתן לך ה' הצלחה בכל אשר תפנה, עושר ונשיאת חן בעיני כל רואיך. סגור את חנותך והתחל לסחור באבנים טובות ומרגליות".
שמח וטוב-לב חזר החסיד לביתו וסיפר לאשתו כל אשר אמר הרבי והברכה אשר בירכם. "אך אמרי-נא לי", שאלהּ, "כיצד הבריקו המטבעות כל-כך?".
"כשהגיעו לידי המטבעות", השיבה האשה, "חשבתי כי כדאי שהנתינה תהיה שלמה. שפשפתי את המטבעות בחול עד שהבריקו ונצצו, ובליבי התפללתי שירחם עלינו השם יתברך, והרבי בקדושתו יברך אותנו שגם מזלנו יתנוצץ, יבריק ויזרח".
כעבור שנה לא היה קץ לשמחתם של ר' גבריאל ואשתו, בהולדת בנם בכורם, ונקרא שמו בישראל חיים.
ר' גבריאל אכן סגר את חנותו, והחל לסחור ביהלומים. ההצלחה האירה לו פנים והוא נשא חן בעיני האצילים בעלי האחוזות בסביבה, שהיו מקוניו הקבועים. שמו התפרסם גם בין שרי הממשלה, ומסחרו התרחב מיום ליום, בעוד ההלשנה שהייתה עליו מאז נשכחה כליל. וכגודל עושרו כך רבו צדקותיו. גם עדת החסידים בעיר ויטבסק גדלה בזכות מעמדו הנכבד, עד שקיבל את הכינוי שנהפך לשם משפחתו – "ר' גבריאל נושא-חן".
ר' גבריאל ואשתו האריכו ימים מאוד, הוא נפטר בשם טוב, בהיותו בן מאה ועשר שנים, ושנתיים אחריו נפטרה אשתו.
תכשיטים שכל כולם דרך לחיים של משמעות:
בשני מקומות בתורה נזכרות הנשים לפני האנשים. וזאת בהקשר לשני דברים השייכים לכלל ישראל, מתן תורה ונדבות המשכן.
במתן תורה נאמר: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט", ג').
ורש"י על אתר מפרש: לְבֵית יַעֲקֹב – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה.
וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עֳנָשִׁים וְדִקְדּוּקִין פֵּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין .
הקדים המקרא נשים לגברים.
ובנדבות המשכן נאמר: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים וגו' " ( שמות ל"ה,כ"ב).
רש"י על אתר מפרש: עַל הַנָּשִׁים – עִם הַנָּשִׁים וּסְמוּכִין אֲלֵיהֶם.
או כמו שפירש הרמב"ן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" בעבור כי הנדבה בתכשיטים היא מצויה אצל הנשים יותר ולכל הנשים היו תכשיטים, פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה והאנשים אשר נמצא ברשותם תכשיטים הביאו עמהם. ומשמעות המילים 'עַל הַנָּשִׁים' היא אם כן שהנשים היו שם בכדי להביא בראשונה והאנשים נטפלו להן והביאו אחריהן.
גם כאן בנדבת המשכן קדמו הנשים לאנשים.
תרומת המשכן העיקרית והחשובה ביותר הייתה תכשיטי הנשים שהיו חביבים מאוד על ה' יותר מתרומת הגברים, שכן כאמור הנשים השתמשו בתכשיטים אלו בגלות מצרים על מנת לישא חן בעיני בעליהן ביופיין ובכך לוודא את המשך קיומו של עם ישראל בהעמדת דור ישרים יבורך.
בין התכשיטים שהביאו הנשים צוינו במקרא ארבעה תכשיטים ספציפיים: חח, ונזם, טבעת וכומז.
כפי שנאמר בפסוק: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה" ( שמות ל"ה,כ"ב).
אלו היו שמות התכשיטים שהנשים תרמו לבניית המשכן.
כל אחד מתכשיטים אלו, מייצג איבר אחר בגוף העוטר את הגוף באופן שונה בכדי לשוות ולהוסיף לו מראה נעים ויפה.
כשנתבונן בכל אחד מהתכשיטים ואיזה חלק מאברי הגוף הוא מייצג נוכל להבין ולהעניק משמעות ייחודית לתכשיטים אלו ולקבל ממד נוסף בהתבוננות על חיינו ועל חיי יקירנו.
האדמו"ר השישי בחסידות חב"ד לדורותיהם רבי יוסף יצחק שניאורסון מסביר במסה מאלפת שבניין בית המקדש משכן ל-ה' יתברך איננו עניין ארעי וחד פעמי אלא הוא עניין נצחי ומתחדש בכל רגע ורגע. כאשר כל אדם בונה משכן ומקדש כמכון לשבתו של ה' יתברך בלבבו.
ישנו שיר נפלא שנכתב בהקשר זה המסמל את בנית המשכן בלב כל אדם:
"בלבבי משכן אבנה
להדר כבודו,
ובמשכן מזבח אקים
לקרני הודו,
ולנר תמיד
אקח לי
את אש העקידה,
ולקרבן אקריב לו
את נפשי היחידה."
(מקרות: 'ספר חרדים' רבי אלעזר בן משה אזכרי היה מקובל, דרשן ומשורר יליד צפת. מפורסם בעיקר בשל הפיוט ידיד נפש.
הספר עוסק במיון המצוות לפי איברי הגוף השונים. מצוות התלויות בעיניים, באזניים, בגפיים וכיוצא בזה, ועוסק בשורשיהן ובענפיהן של המצוות.
שמו של הספר 'חרדים' ניתן לו על ידי מחברו, על שם היראה הגדולה והחרדה הנצרכים על פי דבריו לקיום המצוות).
בבניית בית המקדש הפרטי 'התא המשפחתי' שותפים האיש והאשה גם יחד. אך הנדבה והמתנה הראשונה והעיקרית בבניית חיי המשפחה ניתנת ונעשית דווקא על ידי האשה. כאשר האשה מקדימה ונותנת את 'תכשיטה' שלה לבניין הבית ייסודו וחינוכו אזי הבית נעשה משכן ומקדש לשבתו של ה' יתברך בתוכו.
האדמו"ר הריי"צ מתייחס לארבעת תכשיטים אלו ככלי היכול לסייע לנו בחיינו בכלל ובפרט לנו ההורים בחינוך הילדים.
ה-'חח': היה העגיל שבאוזן מה שאומר לנו שעלינו לדעת להקשיב! להקשיב כאשר הילדים משוחחים עם חבריהם, אחיהם ואחיותיהם. שיחות אלו יוכלו ללמד אותנו רבות על הילדים וכך נוכל להדריך אותם בדרך הנכונה.
ה-'נזם: התלוי באף, מזכיר לנו כי אנו צריכים לפתח חוש ריח טוב! 'להריח' מיהם החברים עמם מתחברים ילדינו: האם הם טובים עבורם? האם גם הם מחונכים כמו שצריך? שהות בחברת ילדים טובים ישפיע על ילדינו, וכן להיפך..
ה-'טבעת': נענדת על האצבע. הורה טוב הוא זה שמנחה את הילד. הוא מראה לו באצבע: ראה, זו הדרך הנכונה והטובה העולה בית א-ל חשוב להסביר לילד, בעדינות ובנועם, כי הדרך הישרה תבטיח לו עתיד טוב יותר.
ה-'כומז': היה הצמיד המונח על היד. היד מסמלת משמעת ותוקף, וכדי שילדים יגדלו בסביבה בריאה הם צריכים לחוש כי יש משמעת סדר וגבולות ברורים ובריאים בחייהם גם כאשר הם מתנהגים יפה. (לקוטי דיבורים 1183-1185).
הדרך לעצמאות עוברת על ידי מדריך 'ומורה דרך לחיים' המכין קרקע יציבה ובטוחה – 'מרחב מאפשר' לעצמאותו של המודרך!
בספרות הטיפולית ניתן לראות התייחסות נרחבת לכלים הללו העוסקים בהתפתחות אישית ועצמאית של האדם. ארבעת כלים הללו קשב, חוש הריח, הכוונה לחיים והיכולת להציב גבולות מבטאים עמדה בנפש האדם העסוק בהתפתחות אישית ובין אישית.
כאשר האדם עסוק בהתפתחות אישית ובעבודה משמעותית על עצמו בחיי היום יום בארבעת הממדים הנ"ל המייצגים אותו כבן אדם בהתמודדות יום יומית עם ומול אתגרי הקיום, הוא מגלה את היכולת שלו ובו להפוך למחנך ומורה דרך לחיים של אחרים החל מילדינו, תלמידינו, וכל הסובבים אותנו איתם אנו באים במגע ביום יום.
התנאי הראשון הנו הקשב: היכולת להקשיב משמעותה להיות בעמדה שכל כולי מוכוון לצרכי הזולת כשלי אין שום נגיעה אישית בדבר, הדבר היחיד שמעניין אותי זה להקשיב לזולת ולהבין מה הוא צריך ממני ולא מה אני רוצה להעניק לו!
אחד המושגים שטבע הפרופסור ד”ר ארווין ד’ יאלום בספרו ‘מתנת התרפיה’ (יאלום 2002) הנו בשימוש הנעשה בטיפול ב-‘כאן ועכשיו’ כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי שקורה ביננו כאן ועכשיו מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.
הדרך היצירתית לשימוש ב-‘כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה’: ‘לגדל אזני ארנבת’.
כלומר: להיות ער וקשוב לsubtext (טקסט סמוי, מסר מבין השורות). מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי.
מה המסר שהזולת רוצה שאשמע ולא מה המסר שאני שומע.
מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר.
השימוש ב-‘כאן ועכשיו’ דרך גידול ‘אזני ארנבת’ הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר כאמור את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי ‘כאן ועכשיו’.
בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח אותך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.
התנאי השני הנו חוש 'הריח': כאשר הריח מתייחס במקרה זה לפיתוחו של חוש שימת הלב. היכולת לשים לב לצרכי הזולת משמעותה לתת את עינינו וליבנו לראות עם מה מתמודד הזולת וכיצד אנו יכולים לחבור אליו ממקומו ולסייע לו ממקומו.
על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב, י”א): "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו."
על מילים אלו כותב רש”י: וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם – נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם. כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז”ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את המימד הרגשי של המין האנושי ה-’אדם’ לטוב ולמוטב.
משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך ‘נותן עיניו ולבו’ המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.
התנאי השליש הנו הכוונה: להכווין את הזולת משמעה להציב את המודרך או המחונך על רגליו ולאפשר לו לצעוד באופן עצמאי אל ייעודו.
הספרות הטיפולית מתייחסת להבדל שבין הזדהות לבין אמפתיה.
הזדהות: הנה חבירה רגשית לצרכי הזולת תוך התערבבות רגשית שלא מותירה אפשרות לעזור לזולת, מכיוון שהמזדהה נבלע בתוך החוויה הרגשית של הזולת.
לעומתה אמפתיה: הנה היכולת להבין ולהרגיש את צרכי הזולת מבלי לבטל את מציאותי כסובייקט על מנת לאפשר לעצמי להגיש סיוע מתוך מרחב מאפשר ומדויק עבור הזולת.
דבר זה מתאפשר על ידי ליווי רגשי. שמשמעו להאיר את הדרך של המחונך והמודרך אך לא לצעוד במקומו בדרך בה הוא אמור לצעוד בעצמו. לפעמים אנו נותנים הוראות בכדי לקרב את יקירנו ליעדם. הערך המוסף של הכוונה כאמור הנו הליווי הרגשי והכלים שאנו מעניקים לו כלומר: הצידה לדרך שאנו נותנים לו לאחר שהכוונו אותו ליעד. הכלים לעצמאות הנם: האמון שלנו בו והאמון שלו בעצמו ובדרכו כדרך להעצמתו האישית בדרך להגשמה עצמית ועצמאית.
היכולת להיות עצמאי ותלוי אך ורק בעצמו, מלמדת על הכוונה נכונה ומדויקת למחונך ולמודרך. רק כאשר נראה ונחווה איך המודרך צועד בבטחה בכוחות עצמו אל הגשמת ייעדו נדע שהצלחנו בחינוכו! מודרך ומחונך עצמאי זהו אדם החש שהמדריך והמחנך נוכח בכל רגע ורגע מחייו בדרכו בעולם, אבל זוהי איננה נוכחות פיזית אלא נוכחות נפשית ורגשית הממלאת אותו מבפנים ומעניקה לו השראה לצעוד בבטחה בדרכו אל ייעודו והגשמתו.
התנאי הרביעי הנו הצבת גבולות: משמעותה של הצבת גבולות הנה סימני דרך בהם אנו מציינים את הדרך הסלולה של הזולת לעומת מכשולי הדרך מהם יש להישמר. סימני הדרך מספרים לנו על הדרך, על אורכה, על מידת הקושי לצעוד בה, איזה הפתעות נפגוש בדרך זו, למי היא מותאמת, מתי נכון ללכת בה ועוד. היכולת לסמן את הדרך מותנית בהכרה אישית ומעמיקה של מסמן הדרך, קרי: המדריך, עם המסלול, קרי: הדרך בה אנו מעוניינים להצעיד את המודרך.
אך מעל הכל ישנה חשיבות על להיכרות של המדריך עם המודרך!, אם המדריך לא מכיר היטב את המודרך, את טבעו והרגליו, את מרכיבי אישיותו, את היתרונות לצד החסרונות, חוזקות לצד חולשות, את סביבתו וקרקע קיומו, את משפחתו, את אתגרי החיים עמם התמודד ועדיין מתמודד, את מצבו הנפשי והרגשי בהווה, את גורמי ההשפעה על נפשו ומצבו הרגשי ועוד. הוא לא יועל לשמש עבורו מורה דרך בדרך לחיים של משמעות, להעניק לו ולסמן עבורו את גבולות הדרך בחייו ואל חייו.
רק כאשר אנו נמצאים ונוכחים בעמדה זו בנפש, בה ארבעת הכלים הנ"ל טבועים בנפשנו או אז נוכל לשלוח את יקירנו לצאת לדרכם ולהעניק להם את ברכת הדרך להקים את המשכן הבטוח הקיים בתוכם שילווה אותם בחייהם לכל מקום אליו יצעדו בהעמדת דור ישרים יבורך, צבאות ה'.
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם
לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
