שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת תצווה.
שני סוגי המשכה רוחנית לעולם:
בין היתר ניפגש בתיאור מפורט על שמונת בגדי הכהן הגדול. נמצא תיאור מעניין בנוגע לחושן אותו ענד הכהן הגדול על גופו מקדמת פניו והיה מכוון ומונח כנגד לבו. ותיאור נוסף על האפוד אותו לבש הכהן מחציו התחתון של גופו מלבו ומטה כשכתפיות חוברות לו לקשירה על כתפיו מקדימה שבהם קשרו את החושן.
אפוד על פי פרוש רש"י: עַל שֵׁם הַסִּינָר שֶׁל מַטָּה קָרוּי אֵפוֹד, עַל שֵׁם שֶׁאוֹפְדוֹ וּמְקַשְּׁטוֹ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ" (ויקרא פרק ח' פסוק ז').
החושן על פי פירוש רש"י: "תַּכְשִׁיט כְּנֶגֶד הַלֵּב".
אבני החושן המייצגים את 12 שבטי ישראל אמורים להזכיר לכהן הגדול בשל מי ובזכות מי הוא זכה לתפקידו. כאשר הכהן הגדול יזכור ויזכיר לעצמו שהחושן נועד לשרת את בני ישראל, שכן דרכו ניתנה האפשרות לבני ישראל להיות לזכרון תמיד לפני ה' יתברך כפי שמובא במקרא: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד". מכוחם של ישראל הוא יכול להתקרב ולהיכנס אל הקודש ולמענם הוא נכנס אל הקודש, מזכיר אותם לפני ה' יתברך ומבקש עבורם.
טעם נוסף לקיומו של החושן הנו האפשרות להתייעצות עם ה' יתברך בעניינים שונים הנוגעים לקיומו ובטחונו של עם ישראל. כגון דיני משפט או מלחמות ישראל בהם היו שואלים את ה' יתברך דרך האורים ותומים על פי הצורך, כפי שמפורש במקרא: "וְנָתַתָּ אֶל-חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד." ובמקום אחר תואר תפקידו של החושן: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה". הכהן הגדול אמור לזכור ולהזכיר לעצמו שעמידתו לפני ה' יתברך בתפקיד העצום לו זכה אמורה להיות אך ורק בכדי להביא ולקיים את רצון ה' יתברך בעולם, דבר העובר דרך האורים ותומים כאמור המזכירים לנו שהחלטות קטנות כגדולות המשפיעות על גורלנו בעולם עוברות דרך ה' יתברך.
פרט מעניין וחשוב לציון הנה העובדה שעל החושן היו טבועים וחקוקים כאמור שמות 12 השבטים על שנים עשר אבנים אבן כנגד כל שבט. לעומת זאת על כתפות האפוד גם כן היו טבועים שמות 12 השבטים, רק שכאן כל שמות השבטים היו חקוקים על אבן אחת. מה פשר ההבדל בין החושן לכתפות האפוד בהנכחת שמות שבטי ישראל בצורה שונה?
המקובל רבי לוי יצחק אביו של הרבי מליובאוויטש מסביר שיש שתי בחינות בהמשכת השפע הרוחני לעולם. האחת בבחינת פנים והשנייה בבחינת אחור (חיצוני). כשמתארים המשכה בבחינת פנים התיאור יהיה בפרטי פרטים, לעומת זאת כשמתארים המשכה מבחינת אחור התיאור הנו כללי בלבד.
הוא נוקט בדוגמא מהילול ושבח שאנו משבחים את ה' ואת מעשיו בכל יום בפסוקי זמרה בתפילת השחר. כאשר צבא השמים שהן בבחינת פנים עליונים של הבריאה מהללים את ה' יתברך השבח וההילול הנו על כל פרט מצבא השמים:
"הַלְלוּ-יָהּ הַלְלוּ אֶת-יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם. הַלְלוּהוּ, בַּמְּרוֹמִים. הַלְלוּהוּ כָל-מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ, כָּל-צְבָאָו. הַלְלוּהוּ, שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ. הַלְלוּהוּ, כָּל-כּוֹכְבֵי אוֹר. הַלְלוּהוּ, שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם, אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם". הילול מפורט מכל אחד ואחד מצבא השמים.
לעומת זאת ההילול שמגיע מצבא הארץ שהנו בבחינת אחור לבריאה ההילול הנו כללי מכלל צבא הארץ. "הַלְלוּ אֶת-יְהוָה, מִן-הָאָרֶץ תַּנִּינִים, וְכָל-תְּהֹמוֹת. אֵשׁ וּבָרָד, שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה, עֹשָׂה דְבָרוֹ. הֶהָרִים וְכָל-גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי, וְכָל-אֲרָזִים. הַחַיָּה וְכָל-בְּהֵמָה רֶמֶשׂ, וְצִפּוֹר כָּנָף. מַלְכֵי-אֶרֶץ, וְכָל-לְאֻמִּים שָׂרִים, וְכָל-שֹׁפְטֵי אָרֶץ בַּחוּרִים וְגַם-בְּתוּלוֹת זְקֵנִים, עִם-נְעָרִים". (מתוך מאמר הרב אלי וולף).
לכן החושן הנתון על לבו של הכהן הגדול מייצג את בחינת הפנים של ההמשכה העליונה הרוחנית לעולם באופן מלא ומפורט כך שכל אבן ואבן שעליו מייצגת כל שבט ושבט מבני ישראל. לעומת זאת האפוד הנתון על חלקו התחתון של הגוף מלפני ומאחורי עם כתפיות המחוברות לכתפי הכהן הגדול מייצג את הבחינה החיצונית של המשכה העליונה הרוחנית לעולם בא באופן כללי המייצג את כלל שבטי ישראל על אבן אחת.
לשם מה צריכים אותך?
אצל החסיד ר' זלמן סנדר'ס נתקיים מאמר חז"ל "תורה וגדולה במקום אחד". (תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נ"ט עמ' א'). הוא היה יהודי למדן ועובד ה' בכל נשמתו ועם זה בעל עסקים מסועפים ומצליחים. ר' זלמן עצמו התגורר בשקלוב, אך 'מצודתו פרוסה' על-פני ערים רבות. עסקיו המגוונים התנהלו עם יהודים ועם לא-יהודים גם יחד. סוחרים ובעלי-אחוזות היו ידידיו, ובתי רוזנים היו פתוחים לפניו.
איש נדיר היה ר' זלמן, שכן הצטיין גם במידות טובות וחיבתו לכל אדם הייתה מן המפורסמות. על-אף עושרו וגדולתו היה נוהג בקירוב הדעת גם עם דלי העם ועמי-הארצות. ידו הייתה פשוטה לכל נזקק, ועניים רבים התדפקו דרך-קבע על דלת ביתו. שמו הופיע בראש רשימותיהם של כל גבאי הצדקה באזור. אלה ידעו כי "כדאי הוא (ר' זלמן) לסמוך עליו בשעת הדחק".
ואם בכך לא די, רבים-רבים אף נהגו להפקיד בידיו כספים כדי שיסחר בהם. עסקאותיו של ר' זלמן – ידעו הכול – מוצלחות הן ומבורכות בסייעתא דשמיא. את הרווחים שהפיק מכספים אלה היו מעביר היישר לידי המפקידים, ללא כל תמורה או דמי-תיווך.
ויהי היום ור' זלמן הסתבך בעסקת-ענק שכשלה. כגודל העסקה והרווחים שהיו צפויים ממנה, כך גדולה וקשה הייתה המפלה. עמל של שנים ירד לטמיון. ר' זלמן, העשיר הגדול ואיש-החסד הנודע, נהפך באחת לאיש מן השורה. למותר לציין כי רבים מאוד השתתפו בצרתו של ר' זלמן, שכן למעשה זו הייתה גם צרתם.
בצר לו נסע ר' זלמן אל רבו, רבי שניאור-זלמן מליאדי. בהיכנסו לחדר הרבי חש כי אין מקום מתאים מזה לשפוך בו את הלב ולספר דברים כהווייתם. בבכי נרגש גולל לפני הרבי את השתלשלות העסקה הכושלת שקברה עמה את כל רכושו.
רגשותיו של ר' זלמן גאו בו ובכיו התגבר. "אם הקב"ה חפץ ליטול ממני את רכושי – לא אהרהר אחריו, חלילה", אמר במר-ליבו, "ואולם תחילה עליי לסלק את חובותיי ולמלא את התחייבויותיי. צריך אני להשיב את הכסף לכל מי שהפקידו בידי את ממונם כדי שאסחר בו. צריך אני לעמוד בהתחייבות שנתתי לכל גבאי הצדקה צריך אני לכסות את הוצאות החתונה של היתומים והיתומות שהבטחתי להשיאם" התנה את צרתו לפני רבו.
כל אותה שעה ישב הרבי – שני מרפקיו על השולחן, ראשו בין שתי כפות ידיו – והקשיב. כשסיים ר' זלמן לשפוך את ליבו, השתררה בחדר דממה. הרבי הישיר מבט חודר אל חסידו ופניו נעשו להבים. או-אז אמר הרבי: "אינך חדל מלחשוב ולדבר על מה שאתה צריך, אולם על שאלה אחת דומה כי לא נתת את דעתך כלל – לשם מה צריכים אותך?!".
דברי הרבי פילחו את ליבו של ר' זלמן ובו-במקום נפל מתעלף. החסידים, ששהו אותו זמן בחדר החיצוני, בהמתנה לבוא תורם להיכנס פנימה, שמעו את קול החבטה ומיהרו להיכנס ולהוציא את ר' זלמן מהחדר. לאחר מאמצים מרובים התעורר ר' זלמן מן העילפון.
לאחר שהתאושש, השתנה ר' זלמן והיה לאדם חדש. הוא סילק מעליו את דאגתו מאבדן רכושו ודחק הצידה כל מחשבה על ענייני העולם הזה. הוא הבין כי במילותיו החריפות ביקש הרבי לנערו מאותה תחושת גאווה, הגבהה והחשבה עצמית שאין מקומה ב-ד' אמותיה של השכינה. על-כן החליט להישאר תקופת-מה בחצר הרבי.
בימים ובשבועות הבאים השקיע עצמו כליל בחשבון נפש עצמי. כעבור זמן ניגש אל ר' זלמן הגבאי של הרבי והודיע לו כי בעוד שבועיים נכונה לו עוד 'יחידות' (תיאור לפגישה המשמעותית ביותר בחייו של חסיד עם הרבי). כך נהוג היה – להודיע לחסיד מראש על המועד שנקבע לו להיכנס אל הקודש, כדי שיהיה לו סיפק להתכונן לכך כראוי.
השבועיים הבאים עברו על ר' זלמן ביגיעה עצומה. הוא נתן לגופו מעט מאוד מנוחה וגם באכילה ובשתייה השתדל למעט. הוא למד בלי הפוגה, התעמק במאמרי החסידות של הרבי והתפלל בדבקות עצומה.
בהגיע מועד ה'יחידות' שנקבע לו נכנס ר' זלמן לחדר הרבי בראש מורכן ומתוך ביטול-עצמי עמוק. הרבי הביט בו במבט רך ומלטף. "כעת", אמר לו הרבי, "לאחר חשבון הנפש שעשית סילקת ממך את תחושת הגאווה ואת זחיחות הדעת והלב שמלאו אותך – שוב לביתך וה' יברכך שתצליח בכל אשר תפנה".
בדרכו לביתו נזדמן ר' זלמן לתחנת רכבת אחת, ולפתע פגש שם חבורה של בעלי-אחוזות שנהגו לסחור עמו בעבר. הללו, שלא ידעו דבר על מצבו הכלכלי הקשה, הביעו לפניו את רצונם לחדש עמו את העסקים. ר' זלמן ראה בכך אות משמים והזדמנות לזכות בברכת ה', שאותה הזכיר הרבי ב'יחידות'.
כעבור זמן-מה החל ר' זלמן להתאושש ממפלתו. אט-אט השיב אליו את הונו וההצלחה חזרה להאיר לו פנים. כך גם יכול היה למלא את ההתחייבויות שקיבל עליו בעבר, בענייני צדקה. ואולם הפעם עשה זאת בענווה, בתחושה שהוא 'צינור' בלבד לשפע שניתן מלמעלה. כל ימיו עמדה לנגד עיניו של ר' זלמן שאלתו הנוקבת של הרבי – "לשם מה צריכים אותך"?! אדם הזוכר לשם מה צריכים אותו, ימולאו כל צרכיו.
צרכים קיומיים לעומת עצם קיומנו!
כשאנו מביטים על חיינו ניתן לחוש את ההבדל בין היחס אותו אנו מעניקים לצרכים המסייעים לקיומנו לבין היחס אותו אנו מעניקים לעצם קיומנו. כשמדברים על היחס אותו אנו מעניקים לצרכי קיומנו בדרך כלל אנו מתייחסים למה אנו צריכים מהעולם כדי להתקיים אוכל, ביגוד, בית, וכו'. לעומת זאת כשמדברים על עצם קיומנו היחס הוא לייחודיותנו לכישרונות המאפיינים את אישיותנו את מי שאנחנו.
ההתבוננות על עצם החיים הנם הביטוי, המשמעות והסיבה לעצם קיומנו ולשאלה הגדולה-'לשם מה צריכים אותנו? ולא רק מה אנחנו צריכים מהעולם?
אז כאשר אנו נתעסק בצרכי קיומנו נאמץ את גישתו של יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". נתייחס לצרכינו ולקיומנו ברצינות רבה ונבקש מ-ה' יתברך שימלא כל מחסורנו מחד, אבל היחס שלנו אליהם יהיה כללי, נבקש על כל צרכינו ונכלול אותם בבקשה אחת שבה ועל ידה יתמלא כל צרכינו. או אז נזכה גם לקיום המשך הפסוק: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." בכדי שנהיה פנויים נפשית ורגשית לממש את עצמנו בעולם כפי רצון ה' יתברך.
לעומת זאת כאשר נתעסק בעצם קיומנו בחיינו ובשליחותנו בעולם נפרוט לפרטי פרטים את מעלותינו חכם, רגיש, אנושי, מתחשב, אהוב, נעים, לבבי, וכו'. כאן נפרוט ונדגיש את כל מעלותנו אתם ועל ידם אנו פוגשים את העולם וממלאים את חלקנו בו.
ההכרה האישית ומתן דגש ומקום משמעותי למעלותינו האישיותיות מסייעים לנו למלא את חלקנו בעולם ומהווים מענה הולם לשאלה לשם מה צרכים אותנו?!
'מוקד שליטה פנימי לעומת מוקד שליטה חיצוני'
הנו מושג הלקוח מהספרות הטיפולית המיוחס לפסיכולוג האמריקאי ג'וליאן רוטר שהגדיר זאת כך: "שליטה פנימית, לעומת חיצונית, מתייחסת למידת הציפיות של בני אדם כי חיזוק או תוצאה של התנהגות תלויים בהתנהגותם או במאפיין אישי שלהם, זאת לעומת המידה בה אנשים מצפים שהחיזוק או התוצאה הם תוצר אקראי, הקשור למזל, או גורל, נמצא בשליטה של אחרים בעלי כוח או שפשוט אינם צפויים" (רוטר, 1966).
בכדי להבין לעומק יותר את משמעות המושג נצטרך להיעזר במושג ה-'משילות' מה הוא מייצג במרחב החיים שלנו ומה ניתן ללמוד ממנו אל מרחב החיים שלנו?
לראשונה מוזכר המונח משילות בתורה בהקשר של חטא עץ הדעת, כאשר ה' מטיל את האחריות על האשה שפיתתה את האדם לאכול מעץ הדעת הוא אומר לה בין היתר "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".
בהשקפה ראשונה אפשר לראות באמירה זו ביטוי למחיר אותו שילמה חוה כתוצאה על מעשיה במובן השלילי של הדבר. פיתית את בעלך לעבור על ציווי ה' יש לכך מחיר ואת צריכה לשאת בתוצאות "והוא ימשל בך".
אך אם נתבונן במשמעות המונח משילות, נשים לב לכך שישנם היבטים שונים במשילות: ישנה משילות על הזולת, אדם המושל ושולט בחייו על אנשים, על עובדים, נושא בתפקידים בעלי אופי ממשלתי.
אך ישנו היבט נוסף במשילות ושליטה, ממשל ושליטה עצמית. אדם התובע מעצמו, מתייגע ושואף למשול ולשלוט בעצמו, על היצרים שבו, על הדחפים הגואים בו ודורשים לפרוץ החוצה ממנו. משילות מסוג זה יש בה בכדי ללמד אותנו על הדרך להשגת ממשל ושליטה בבחינת מורה דרך המכוון את הזולת אל עצמו ואל השגת שליטה עצמית על עצמו.
ובמילים אחרות: הדרך למשילות על הזולת עוברת במשילות עצמית.
כאשר אנו בורחים מאחריות על עצמנו ובוחרים להמיר את הצורך בשליטה עצמית הבוער בנו בשליטה על הזולת (מוקד שליטה חיצוני), אנו מוצאים את עצמנו מתעמרים בזולת ומנצלים את מעמדנו על מנת לשלוט בו. שליטה המפצה על החולשה שלנו והפחד לחוש חוסר אונים במרחב הבין אישי.
אמנם כאשר האחריות מופנית אל עצמנו פנימה במטרה לנסות ולהשיג שליטה עצמית ממקום של רצון ואחריות הנובעים מצורך אמתי לחוש ולהרגיש בטוח במרחב האישי והתוך אישי, (מוקד שליטה פנימי) אזי המרחב של שליטה בזולת מקבל משמעות חדשה ועצמתית ולפיה: אני 'שולט' בזולת על מנת לכוון ולהיטיב עמו, שליטה זו הנה פועל יוצא של שליטה עצמית.
כאשר אני משקיע בעבודה וביגיעה להשיג שליטה עצמית ממקום תוך אישי (מוקד שליטה פנימי), אזי אני משיג ממילא שליטה על הזולת. כלומר: הזולת רואה בי משפיע, מורה דרך לחיים והוא מקבל את מרותי וממשלתי עליו, מה שהופך משילות זו לחיובית ומעצימה.
מכאן נוכל להתבונן על המשילות אותה ה' העניק לאדם על חוה במטרה לכוון ולסייע לחוה בחיים, ובהשלכה לחיינו הבעל המשפיע על אשתו, מעצימה ומאדירה.
כאשר האדם מתייגע בבניית והשגה שליטה עצמית על דחפיו, מאווייו ויצריו אזי הוא זוכה להתברך בברכה של "והוא ימשל בך".
הזולת רואה בו דמות משמעותית שניתן לסמוך עליה, להיעזר בה, ולהרגיש נח בקרבתה, זו סוג של משילות מסוג אחר, בו האדם המושל על הזולת ניצב בעמדת דמות משפיעה ומשמעותית כחלק מראיית ותפיסת הזולת אותו כדמות שניתן להיעזר בה, ומשם בחירת הזולת בו כמושל עליו פועלת בו את ההעצמה האישית והבין אישית.
מה בין מנהיגות מיטיבה ומשפיעה למנהיגות הרסנית?
בכדי להבין את רעיון המשילות אצל מנהיגים נקדים לבאר מהי רוח המושל האידיאלית והרצויה הרואה את המונהגים כסובייקטים ואת המפגש איתם בגובה העיניים לעומת רוח המשילות הרודנית והדיקטטורית המשקפת קווים נרקיסיסטיים וצרכים נפשיים בלתי פתורים אותם משקפת אישיות זו.
הרעיון מבואר באריכות ובעומק במאמר אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם) משנת תרצ"ה המבוסס על הפסוק בקהלת (פר' י' פס' ד') "אם רוח המושל תעלה בך מקומך את תנח" וגו'.
מסביר (שם) אדמו"ר הריי"צ שכאשר מזדמן ליהודי תפקיד המושל, אז מקומך אל תנח. כלומר: כאשר האדם רוצה להצליח בתפקיד המושל, אזי לא יעזוב, לא יניח ולא ישכח את ענוותנותו בשל התפקיד החדש אליו נכנס, להיפך כאשר יזכור את מידת ענוותנותו גם בהיותו מושל אזי מובטח לו שיתקיים בו המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים", הוא יזכה לרפא את תחלואי וחטאי האנשים איתם הוא בא במגע ועליהם הוא מושל.
מביא שם אדמו"ר הריי"צ דוגמא משני מנהיגים בעם ישראל: האחד זכריה בן יהוידע שהתנשא על העם בשל ייחוסו, מעמדו ותפקידו והוכיח אותם קשות, מה שגרם לכך שהעם רגמו אותו באבן. לעומתו יחיזיאל בן זכריה דיבר אל העם בגובה העיניים מה שגרם להערכה ויחס מכבד כלפיו.
זו גם המשמעות הנוספת של המשך הפסוק "כי מרפא יניח חטאים גדולים" כאשר המנהיג בדורו מרפה עצמו מלהשתרר על הציבור ומציב עצמו בעמדת ענווה מולם, הוא מכפר על חטאי אנשי דורו".
בהמשך מבאר אדמו"ר הריי"צ איך צריכה להתקיים מצוות התוכחה על ידי המנהיג בצורה הנכונה והמדויקת ביותר כלפי העם, כאשר הדגש הוא על המפגש בגובהה העיניים ומידת האכפתיות ועד כמה באמת נוגע למנהיג ומפריע לו מצב אנשי דורו..
וכלשונו: (שם) "אמנם עיקר הדגש בתוכחה הוא אשר בעת ההוכחה תהיה הכנעת לב המוכיח, כלומר: שירגיש המנהיג שגם בו קיימת על כל פנים 'בדקות-דדקות' (באופן הכי עדין שיש) שייכות לחטאי אנשי דורו".
ונוסף על כך צריכה להיות הכנעת לב המוכיח לכך שנמצא דבר שלילי אצל אנשי דורו. כי מאחר שהזולת אותו הוא מוכיח עומד במדרגה פחותה במאוד צריכה להיות הכנעת לב המוכיח, מדוע קיים בדורי עניינים שליליים כאלו. שהחשיבות הרבה והדגש צריכים להיות שכאשר הוא מדבר על העניינים השליליים שנמצאים אצל אנשי דורו, הדבר אמור להסב לו צער וכאב. ההתעסקות והדיבור בעניינים השליליים של אנשי הדור צריכים להיות נוגעים אליו ובו לא פחות מאשר לאנשי דורו.
ישנו סיפור מיוחד שחסידים מספרים, אודות רבי שלום דובער האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) ואחיו הבוגר הרב זלמן אהרן, כשהם היו ילדים בגלאי 4-5, הם 'שיחקו' ביניהם במשחק מעניין "רבי וחסיד".
סבם (האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) המכונה ה'צמח צדק', היה הרבי המכהן, ומפני שהיו רגילים לראות תמיד חסידים רבים שבאו לרבי, שיחקו גם הם במשחק זה.
אמנם הם לא ידעו על מה משוחחים חסידים עם רבי ב'יחידות', אבל הם מאוד הושפעו מההכנות הנפשיות שהחסידים עשו טרם כניסתם לרבי, וכן עקבו וראו את השינויים שעברו החסידים כשיצאו מחדר הרבי.
האח הצעיר רבי שלום דובער המכונה ברבות הימים הרבי הרש"ב לא רצה לשחק בתפקיד ה'רבי', באמרו ש"רבי ישנו רק אחד" ולכן בחר את תפקיד ה'חסיד'. ואילו אחיו הבוגר, המכונה בפי החסידים הרז"א, היה ה'רבי'. הרש"ב, ה'חסיד', הכין את עצמו לקראת כניסתו לרז"א, ה'רבי. והחליט שיפתח בשאלה עיונית וגם יבקש עצה איך לתקן את מעשיו.
פתח ה'חסיד', שלא היה אלא ילד בערך בגיל 4 ! ושאל, מהו יהודי ? השיב לו ה'רבי', שהיה אז ילד בערך בגיל 5 ! יהודי הוא אש ! שאל ה'חסיד', ומפני מה אינני נכווה כשאני נוגע בך ? השיב לו ה'רבי', מפני שגם אתה מציאות של אש, ואש אינו נכוונה מאש.
ואז אמר הרש"ב – ה'חסיד', שהוא מבקש עצה איך לתקן מעשה מסוים ? התעניין הרז"א ה'רבי', מה היה המעשה ? וסיפר הרש"ב שבשבת הקודמת הוא פיצח 3 אגוזים, ואח"כ נודע לו שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן ש"טוב למנוע מלאכול אגוזים בשבת". אמר לו הרז"א, שהתיקון יהיה שמהיום והלאה יקפיד להתפלל או לברך, רק מתוך סידור ולא בעל פה.
נענה הרש"ב ואמר לאחיו, העצה שלך לא תעזור ואתה לא רבי !
שאל הרז"א מדוע ? הסביר הרש"ב ואמר, שכאשר הרבי שומע את שאלתו של החסיד, דבר ראשון הוא נאנח, וניכר שהדבר נוגע לו בנפשו, ואילו אתה ענית ללא אנחה סימן שאינך רבי, ולכן עצתך לא תועיל!
סיפור נוסף אותו מספרים על רבי אריה לוין זצ"ל, המפורסם כ'רב האסירים'. רבי אריה לוין הצטיין באופן מיוחד באהבת אדם אמתית לכל אחד באשר הוא.
נכדו שאל אותו פעם, מפני מה סרים כל כך הרבה אנשים לבקרך ומתנים צרותיהם לפניך ?
השיב לו רבי אריה, לא משום שצדיק אנוכי, ישנם צדיקים ממני. לא משום היותי תלמיד חכם, ישנם תלמידי חכמים רבים בערינו שאיני מגיע למדרגתם, אף לא משום היותי פיקח, ישנם פיקחים ממני.
אלא משום שהם חשים, כי לא זו בלבד שאני מאזין לבעיותיהם שהם שוטחים לפניי, אלא משתדל אנכי לרדת לסוף דעתם, ולחוות את מצבם בכל נימי נפשי, אני איתם ממש, חש אנוכי את מצוקתם ויודעים הם כי ליבי נתון עם השואל-המבקש לא פחות מאשר נתון הוא עם עצמו.
שבת שלום ומבורכת
מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
