טבעי להעריץ אנשים שאנחנו חולקים אתם ערכים או מטרות משותפים. זה גם טבעי לעשות טעויות ולא להיות מושלמים. אבל יש שאלה שחוזרת על עצמה, כשאני שואל אנשים מי ההשראה שלהם הם עונים לי: “האם אני יכול ללמוד ולראות השראה אצל אדם בדבר אחד, למרות שיש בו צדדים אחרים שאני פחות אוהב”?. זה באמת יכול להיות קשה ליישב את שני ההיבטים הללו של אדם כשמנסים ללמוד מהם. ובכל זאת איך נוכל ללמוד מהטוב שבאדם, למרות שיש בו דברים שאנחנו לא מתחברים אליהם?

ראשית, חשוב לזכור שכולם עושים טעויות ויש להם פגמים. אף אחד לא מושלם, וזה לא מציאותי לצפות לשלמות מאלה שאנו רואים בהם השראה עבורנו. במקום להתמקד בהיבטים השליליים של אדם, כדאי להתמקד במה שהוא עושה נכון. אילו תכונות יש להם שאתם מעריצים? אילו ערכים הם מביאים לידי ביטוי שנותנים לכם השראה? איזה סוג של פעולות הם עושים שהייתם רוצים לחקות? מציאת היתרונות החיוביים תעזור לכם לשמור על מוטיבציה והשראה מהסובבים אתכם.

שנית, שאלו את עצמכם אילו לקחים אתם יכולים ללמוד מטעויות של אדם שאתם מעריצים. זה עשוי להרגיש לא נוח בהתחלה להכיר בפגמים של מישהו, אבל אם עושים זאת כמו שצריך זו יכולה להיות הזדמנות לצמיחה והבנה. שקלו כיצד ניתן היה למנוע את הטעויות שלהם או לעשות את אותם דברים אחרת, ואז לחשוב כיצד תוכלו ליישם את השיעורים הללו בחיים שלכם או בקריירה שלכם. פעולה זו עוזרת לכם להיות מודעים יותר לחולשות שלכם ולאופן שבו עליכם לגשת אליהן אחרת בעתיד.

שלישית, הציבו לעצמכם גבולות כשאתם לומדים ממישהו שתם רוצים לראות בו השראה, ואתם גם רואים בו תכונות חיוביות ושליליות כאחד. זה בהחלט מקובל – ואפילו מעודד – לקחת השראה מאנשים מבלי לאפשר להם להשפיע או לשלוט בחיים או בהחלטות שלכם. קחו בחשבון את ערכי הליבה שלכם, זה יעזור לכם להיות מחוברים לעצמכם בזמן שאתם פועלים להשגת המטרות שלכם, ומתקדמים להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמכם.

לסיכום, בין אם מישהו מצליח או לא מצליח בכל מצב נתון, תמיד יש משהו שנוכל ללמוד ממנו – דברים חיוביים ושליליים כאחד. חשוב לא רק להתמקד במה שהלך “כמו שצריך”, אלא גם להכיר בתחומים שבהם צריך לבצע שיפורים, כדי שתוכלו להגיע לתוצאות טובות יותר בעצמכם. במקום להתעלם ממישהו רק בגלל שיש לו כמה תכונות או דעות שונות משלכם, אתגרו את עצמכם באופן חיובי על ידי חיפוש הזדמנויות חדשות לצמיחה, באמצעות למידה וקבלת השראה דווקא ממנו.

מאת שמואל הראל המומחה לעסקים

במפגשים שבהן השתתפו אמניות ומפעילות מקצועיות עשו המשתתפות דבר פשוט: למדו לשמוח ב-פ-ו-ע-ל – לא רק בהרצאה מלאת תובנות אלא בתרגול חי ש"אימן את שרירי השמחה" בצחוק, בשירה ובריקוד.

הסיפורים המרגשים זורמים אלינו ללא הרף: מאישה שבמשך 5 שנים (!!!) לא עלה חיוך על פניה והיא קמה ורקדה בכל הכוח, דרך מתגברת שהיא גם אם שכולה שזכתה לחוש את השמחה מעומק לבה ועד משתתפת שהשתחררה רק יום לפני כן מבית הרפואה והתעקשה לבוא ולשמוח אתנו.

על המפגש המיוחד (והראשון!) בסניף קריית מלאכי שנערך אצל הרכזת ליפשה שטיינברגר, מספרת עטי פלדמן:
הגענו לביתה של ליפשה – מרחב מוגן של חמימות, שבכל פרט בו ניכרת השקעה ואהבה: כובעים ורעשנים, אוכל טעים ומגוון, המנגנת דבורי קוק שכל כך הוסיפה לאירוע ובעיקר – תחושה של אחדות. חשבתי היום על מה שהרבי אומר בנוגע למחצית השקל, שבה כל אחד משלים את החצי של רעהו וכך נהיינו קומה שלמה. זה מוטיב מרכזי בארגון הזה, כי בלי כל אחת ואחת שמדברת עם השנייה – החיים שלי היו יותר אפרוריים. בזכות הארגון הזה שחרת על דגלו להיטיב עם האלמנות "המתגברות" ולהרבות בשמחה, החיים שלי קיבלו צבע! כעת מה שחשוב הוא שכל אחת ואחת שיכולה להגיע למסיבת פורים תראה את עצמה כ"מחצית השקל" שתשלים את התמונה, את הקומה השלמה.

בבניית המשכן בשלוש מתכות השתמשו

זהב, כסף, ונחושת, שאותם בני ישראל תרמו

זהב היא המתכת הכי טובה

אז מדוע לא השתמשו רק בה?

המתכות רומזות על שלושה סוגים

שישנם ביהודים

השם רצה, שכל היהודים במשכן ישתתפו

ואז את כל הסוגים יאחדו

כסף, רומז לצדיקים

שלה' ולתורה נכספים

זהב, המתכת הכי חשובה

מסמלת לבעלי תשובה

כי במקום שבעלי תשובה עומדים

אין עומדים אפילו צדיקים גמורים

נחושת, רומזת ליהודים שבחטאים נכשלו

ואחרי הנחש, שגרם לחטא הראשון, הלכו

את בית המקדש בונים

לא רק צדיקים

בונים הציבור, ראשי תיבות של המילים

צדיקים בינוניים ורשעים

ועל ידי אחדות ישראל

נביא לביאת גואל

ב"ה

לראות ולחיות את הגאולה עוד בזמן הגלות, הנה הדרך הישרה לגאולה!

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת תרומה על הקמת המשכן ומלאכת האמנות וחרדת הקודש האופפת אותו ועל ההתרגשות והשמחה העצומה מכך שעם ישראל שותפים לעשיית בית משכן לה' יתברך.

עצים של תקווה:

אחד האזכורים המעניינים טרם החלה עבודת בניית המשכן הנה התזכורת לחומרי הגלם מהם נבנה המשכן, שבראשם עצי השיטים מהם בנו את יסודות המשכן.

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים (שמות כ"ו, ט"ו).

מעניין להיחשף ל-'מאחורי הקלעים' של ציווי זה:

רש"י על אתר מבאר: "ועצי שטים ": "ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים."

הרבי מליובאוויטש מתעכב על דברי המדרש שרש"י מצטט כאן ושואל: "פירוש זה של רבי תנחומא מתבסס על דברי אגדה בלי מקור בפשוטו של מקרא, ומה אם כן הכריח את רש"י לנקוט פירוש זה כאשר ישנה אפשרות לפרש בפשטות, שבני ישראל קנו עצים אלה מתגרי האומות , או כמו שפירש האבן עזרא על פי דברי בעלי התוספות שהיה יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים"?

מסביר הרבי: הציווי על נדבת המשכן מאוזכר בתורה בלשון  "ויקחו לי תרומה". או "תקחו את תרומתי". או "התרומה אשר תקחו מאתם, ולכ­אורה היה מתאים יותר לשון "נתינה" (או הבאה וכיו"ב), דהיינו הפעולה מצדו של המנדב שהנם בני ישראל לתת את תרומת ה', ומדוע נאמר בלשון  "קיחה", שמזה מובן שהלשון עליו נופל הציווי מופנה כלפי האנשים הגזברים הלוקחים את התרומה מאת בני ישראל ולא כלפי בני ישראל המביאים את התרומה?

ממשמעות הכתובים ניתן להבין, שכל הדברים ש­נמנו בכתוב (שהם נדבת המשכן) כבר היו ברשותם ובידם של בני ישראל מקו­דם לכן, ולא הייתה חסרה אלא פעולת הקיחה מהם בלבד.

זוהי אם כן משמעות פירוש שאלת רש"י (על "ועצי שטים") – "ומאין היו להם במדבר", כלומר, מאין היו עצי שטים מוכנים ב­ידם במדבר ולא היה חסר אלא קיחה מידם?.

כלומר: הדגשת רש"י במילה "במדבר" אין כוונתה מפני שאין עצים גדלים במדבר, אלא שאין דרך בני אדם להשתמש ב­עצים (ובפרט עצים כאלה) בהיותם ב­דרך במדבר. ועל כך מתרץ רש"י "פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה כו' והביא ארזים כו' וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

אם כן כעת אחרי שהרבי ביאר את ההכרח בדברי רש"י לנקוט פירוש זה: שצפה יעקב אבינו ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים."

למרות שישנה אפשרות כאמור לפרש בפשטות, שבני ישראל קנו עצים אלה מתגרי האומות , או שהיה יער של עצי שטים סמוך אל הר סיני שמשם כרתו את העצים.

נידרש להבין מה עומד מאחורי התעקשותו של  יעקב אבינו לטרוח ולהביא עצים מארץ כנען למצרים ולא להשאיר את המשימה לבני ישראל להשיג עצים בכוחות עצמם?

בכדי להבין זאת נקדים ביאור מרתק על ההבדלים שבין תקווה לבטחון, ובין שמיעה לראיה בראי החסידות.

מה בין תקווה לביטחון?

אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק האדמו"ר השישי לאדמו"רי חב"ד לדורותיהם מבאר את ההבדל שבין תקווה לבטחון וכך הוא כותב: "הביטחון הגמור בה' הוא, כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבוא העזר. כמאמר העולם: הטובע, רחמנא ליצלן, מחזיק עצמו גם בקש. אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להיוושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת, הנה עדיין אין זה ביטחון גמור ב-ה' יתברך. כשיש צל מראה מקום זהו עניין התקווה, כמו שכתוב את תקוות חוט השני. חוט השני היה סימן לביתה של רחב, שעל ידי סימן זה ידע חיל של בני ישראל אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה. ונקרא תקוות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה, אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים, כי ייפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים. וזו היא התקווה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו. כי שם תקווה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי כמו הקש לטובע בים הגדול. אבל עניין הביטחון ב-ה' יתברך הוא אפילו שאין לו צל מראה מקום להיוושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומכל מקום בוטח ב-ה' יתברך". (אגרות קודש, כרך ו', עמוד שצ"ח.(        
                                                                                                                                       זו הייתה ההתמודדות של בני ישראל בין קבלת הבשורה לגאולה על ידי משה רבינו עד לגאולה בפועל ממצרים. התקווה של בני ישראל לגאולה התעוררה בכל יום מחדש כאשר ראו את עצי הארזים שנטע יעקב אבינו במצרים. תקווה זו יצרה את המשמעות שעבורה שווה לחיות עוד יום. ואילו הביטחון ב-ה' יתברך שיגאלם ממצרים הוביל ליציאה ממצרים בפועל.

מה בין שמיעה לראיה?

נאמר במכילתא: מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם בפשטות 'מכילתא' הנה מדרש הלכה מתקופת התנאים על חומש שמות. "אינה דומה שמיעה לראיה" (מכילתא יתרו י"ט, ט').                        מסביר הרבי מליובאוויטש : גם כאשר שומע האדם איזה דבר על כל פרטיו והדבר מצטייר אצלו במחשבתו, עדיין אין זה דומה לראיה כלל. לדוגמא: כאשר שומע האדם על איזה המצאה טכנולוגית חדשנית והרעיון מצטייר במחשבתו בכל פרטיו ואח"כ רואה את ההמצאה עצמה, הנה גם כאשר לא נתחדש אצלו מאומה בראיית ההמצאה, כי כל הפרטים מתאימים עם מה ששמע, עדיין הוא מתפעל ביותר מהראיה, משום שאינה דומה שמיעה לראיה.

מהות ההבדל בין שמיעה לראיה מתבססת על כך, שבשמיעה הסדר הוא שבתחילה שומע האדם את הפרטים, פרט אחרי פרט, ומזה יודע את הכלל. וכיון שהכלל בא אצלו על ידי הפרטים, לכן אינו תופס בעצם הכלל, כי אם כמו שהכלל נבנה מהפרטים, שאין זה הכלל עצמו. מה שאין כן בראיה, הנה מיד בסקירה ראשונה הרי הוא תופס בכל הפרטים, כלומר שתופס בכלל עצמו (לא כמו שנבנה מפרטים), ועד שתופס גם בעצם הדבר (עצם ההמצאה) שלמעלה גם מבחינת כלל לפרטים.

וזהו טעם ההתפעלות הרגשית שנפעלת על ידי הראיה, למרות שגם מקודם ידע האדם את כל הפרטים על ידי השמיעה. משום שעל ידי הראיה התחדשה אצלו 'ידיעת-העצם', שלא הייתה אצלו בתחילה, ומכאן נובעת ההתפעלות הרגשית.

מהות ההפרש שבין ראיה לשמיעה בא לידי ביטוי בשני הבדלים מרכזיים.                                       ההבדל הראשון: שבשמיעה תופס את הדבר פרט אחרי פרט, ובראיה רואה הכל בסקירה אחת.             וההבדל השני: שבראיה באה תוקף ההתפעלות מהדבר עצמו (עצם ההמצאה) עד שבמקרים מסוימים יכול לבוא לידי כלות הנפש, מה שאין כן בשמיעה.

ושני הבדלים הללו תלויים זה בזה: מכיון שבראיה הוא תופס את העצם (שלכן תופס את הכל בסקירה אחת), לכן הנה עצם הדבר פועל גם על עצם נפשו, שעצם נפשו מתקשרת בעצם הדבר, עד שנפשו יוצאת מגדרה מהתפעלות מעצם הראיה, מה שאין כן בשמיעה. (מאמר ד"ה "והמשכילים יזהירו", אחרון של פסח, ה'תש"כ).

נחמה אמיתית זו נחמה שאפשר לראותה בעיניים ולא רק לדבר עליה:

תיאור מרתק זה מוביל את הרעיון המיוחד העומד מאחורי סיפור עצי השיטים ומשמעותן ביסודות המשכן.

בכדי לנסוך תקווה בעם משועבד נפשית ורגשית הנתון בחוסר אונים נרכש, אנו נדרשים להראות לו את התקווה במוחש, או אז יכולה להתעורר לה התקווה והמוטיבציה האבודה ובכך להכשיר את הקרקע עבורם לחירות אמיתית.

כשבני ישראל יורדים למצרים ונושאים בעול השעבוד הם קורסים תחת הנטל ומתרסקים נפשית תחת השעבוד הקשה, ה' שולח את משה לראות בסבלם ולהחיות את רוחם ומוסר להם בשליחותו של מקום את בשורת הגאולה המובטחת ובני ישראל מגיבים בהתלהבות רבה לדברי משה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּו".

אבל כידוע הסבל נמשך עוד זמן רב ונמתח על פני שנים רבות מאתיים ועשר על פי דברי רש"י, ומה בכל זאת מלבד הבטחת ובשורת הגאולה החזיק והחיה את רוחם של ישראל באותם ימים קשים עד אשר נפקדו ונגאלו ממצרים?

על כך משיב רש"י בציטוט מדרש רבי תנחומא. בביאור זה מרמז רש"י בהזכירו את שמו של בעל המאמר – "רבי תנחומא" .תנחומא" הוא מלשון תנחומין. ולכן "פירש רבי תנחומא" ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו' ", מכיוון שעניין זה הוא נחמתן של ישראל.

כאשר בני ישראל נמצאים בגלות מצרים, במצב נפשי ירוד מעצם קושי השעבוד, ועד למצב של חוסר אונים כתוצאה מגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו " וכו' – הרי נוסף על ההבטחה של "ואנכי אעלך גם עלה", "שואבים" הם נחמה ותנחומין כל משך זמן הגלות בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, שטרח בהם טרחה רבה מפני ש – "צפה ברוח הקודש שעתידין לבנות משכן במדבר", "וצוה לבניו (ובניו לבניהם ובני בניהם אחריהם) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

כלומר: עצי שטים לצורך המשכן עצמו – היו יכולים להשיג בכמה אופנים, אבל כדי שתהיה נחמתן של ישראל הביא יעקב ארזים ונטעם במצרים (וציווה ל­בניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים), כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו ש­ניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, זאת אומרת שראיית עצי ארזים אלה מזכירים ומדגישים את גאולת ישראל.

כי נחמה זו הייתה לא רק הבטחה בדיבור, אלא נחמה בדבר מוחשי, הנראה בעיני בשר, נחמה בפשטות. שזה מדגיש עוד יותר שאין עם ישראל נתונים לחלוטין תחת שליטת מצרים, אלא "אעלך גם עלה" הם יצאו ויעלו לארץ ישראל ויטלו ארזים אלה עמהם לבניית המשכן.

על הארז נמשלו משלים רבים אחד המרכזיים שביניהם הנו הפסוק בתהילים (צ"ב, י"ג) "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". ה"ארזים" שמהם נעשו העצי שטים למשכן הם גם רמז על הצדיקים שנקראים "ארזים".  ובפרטיות יותר הם רמז על נשיאי ישראל (לשון התנשאות),שעומדים באופן של התנשאות (ישגה) כ­ארזים. וזוהי השייכות ליעקב אבינו דוקא – כי "נשיא" הוא ר"ת "ניצוצו של יעקב אבינו, " שיעקב אבינו היה מאחד את כל ישראל.

ןלכן רש"י מתאר בפרטות שיעקב אבינו הביא "ארזים" למצרים, כי כל הנשיאים הם ניצוץ של יעקב אבינו, ומקורם הוא מארץ ישראל, והם למעלה מ­עניין הגלות , אלא שכדי להחדיר בבני ישראל את הכח להתגבר על חשכת הגלות ולבנות משכן במדבר העמים, "נטעם" במצרים-מלשון מיצר, יורדים הם ונפגשים עם העם בגובה העיניים בתוך חשכת הגלות בבחינת 'עמו אנכי בצרה' ומשם מאירים להם את נחמת הגאולה.

וזוהי נחמתם של ישראל בהיותם ב­"מדבר העמים", שיש להם את ה"ארזים" נשיאי ישראל 'ש­נטע' יעקב אבינו בכל דור ודור שהם למעלה מהגלות, ונראים לבני ישראל ומשפי­עים כח בכל ישראל לא להתפעל מ­חשכת הגלות כי אם להתגבר עליה, עד שבונים ועושים משכן במדבר העמים.

ואז זוכים לנחמה השלימה נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש. שהנחמה היחידה האפשרית על אריכות גלות זה האחרון היא הגאולה האמיתית וה­שלימה על ידי משיח צדקנו, כפשוטה ממש, למטה מעשרה טפחים ממש, וב­מהרה בימינו ממש. (ליקוטי שיחות כרך ל"א פרשת תרומה שיחה ב').

חוש הציור כמוהו כראיה מוחשית:

במכתב מג' תמוז תרצ"ה (נדפס ב-ספר המאמרים תשי"א) שכתב הרבי הריי"צ ב לחתנו רבי מנחם מענדל הכהן, אותו הוא פותח במילים "הציור הוא אחד החושים הנעלים ביותר, ומי שיש לו כשרון זה יקל לו להבין גם השכלה עיונית ביותר".

"שלשה אופני ציור: "                                                                                                             האדמ"ור הריי"צ פותח את המכתב בהסבר על שלשה אופני ציור. המקבילים לשלשת לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה", והציור שבכח המחשבה הוא המעולה מבניהם. חוש הציור בכח המחשבה משלב דמיון והגיון המולידים דעת (שהנו המפתח למידות = רגש).

הריי"צ מגלה כי בקיץ תרנ"ה עת טייל עם אביו הובהר לו העניין והמורם מכל הוא: "כי ציור המחשבה מעמיד את האדם בגובה רום הנפלא במינו. וכל אשר יעמיק דעתו ביותר בציור המחשבתי, יתדבק יותר ויותר בעניין המצויר, עד שיבא לכלל הרגש".

ההסבר לכך הוא: דמיון המשולב בכח המחשבה, מכוון ומדייק עבור האדם את הדמיון אליו הוא מפליג במחשבתו אל עבר מחוזות ושאיפות מציאותיים בטווח האפשרי והקיים במרחב החיים של האדם. זאת משום: שהקשר המחשבתי העמוק אל הדמיון נוגע בעומק נפשו ולבו של האדם, מה שגורם 'להולדת' הרגש. לעומת זאת הפלגה בדמיון ללא כח המחשבה עשויה להוליד דמיונות שווא, מה שימנע מהאדם את האפשרות 'להוליד' רגש בנפשו. כפי שמסביר אדמו"ר הזקן את העניין באריכות בתניא (פר' ג') שללא הדעת- כלומר התקשרות והתחברות בקשר אמיץ על ידי כח המחשבה אין אפשרות 'להוליד' מידות בנפשו, כי אם דמיונות שווא.

"הציור שבדיבור הוא חוש, וציור שבמעשה הוא כישרון":

מסביר הריי"צ: למרות שחוש וכישרון מסייעים זה לזה ואי אפשר לאחד ללא חברו, משום שכל חוש בהכרח שיבא לידי פועל דבר ובפועל בא הדבר לידי ביטוי בכישרון. וכל כישרון בהכרח שיהיה לו חוש. החוש מתאר את הכח הרוחני שבאדם, והכישרון מתאר את הכח הרוחני הפועל שבאדם. כלומר: הכח הרוחני והפועל הרוחני שניהם כאחד רוחניים הם, אך למרות זאת חלוקים הם בעניין ואופן רוחניותם ומשכנם: החוש- מתבטא בציור שבדיבור, והכישרון- בציור שבכתב.

בהמשך מבאר אדמו"ר הריי"צ : "ואם הדבר המצויר אצלו הוא אחד הדברים שהיה בפועל בימי חייו, הנה על ידי העמקת דעתו בציור יוכל להרגיש בפועל ממש את אותן הרגשות והחיות שהיו לו כפי שחווה אותן בפעם הראשונה, כי הציור אין לו הגבלות מקום וזמן ואין לו הפסק מחיצות". לעורר את הרגש והתשוקה מחדש על ידי חוש הציור: חוש הציור מאפשר לנו להיפגש עם אירוע משמעותי בחיינו להעלותו בזיכרוננו ולחוותו מחדש ובעצמה כפי שנחווה בפעם הראשונה.

לעורר את הרגש והתשוקה מחדש על ידי חוש הציור:

אדמו"ר הריי"צ מלמד אותנו איך וכיצד על ידי חוש הציור ניתן לחזור ולחוות אירועים מכוננים ומשמעותיים בחיינו מהעבר ולהחיותם על ידי הרגש הנולד בעקבות ההתבוננות המעמיקה באמצעות חוש הציור. מה שמוביל בסופו של דבר להתעוררות פנימית רוחנית נפשית ורגשית לחיים מלאי שמחה תשוקה ורגש, ולעשייה בחיים מאירים בתורה ובמצוות. בנוסף חוש הציור מאפשר לנו גם, להעלות למודעות את אירועי העבר ולחוותם בהווה, ישנה אפשרות גם לשנות את חווית העבר בהווה על ידי בניית נרטיב חדש (פרשנות חדשה) לחוויה בכח וחוש הציור והדמיון המשולב בכח המחשבה! כאשר נדע כיצד ואיך לעשות בו שימוש נכון למאורעות חיינו מהעבר ולחוות אותם באופן שונה וחדש בהווה, הכלי הזה יהווה מרפא לנפשנו.

חוש הציור ככלי טיפולי:

"דמיון מודרך":

בקצרה: דמיון מודרך הנה גישה טיפולית העושה שימוש בדמיון באמצעות הכוונה ישירה המונחית על ידי מדריך מוסמך לטיפול בגישה זו, המובילה את האדם למפגש עם אירועי חיים שונים הדורשים עיבוד רגשי.

המדריך מוביל את המודרך על ידי ישיבה בחדר שקט ונעים ובעצימת עיניים, תוך הרפיה ומיקוד נשימה, אל תוך חוויה משמעותית מאירועי חייו עליה רוצה המודרך לעבוד. המדריך מנתב את המודרך אל החוויה, ומפגיש אותו על ידי כח הדמיון של המודרך עם הסיטואציה כפי שנחוותה בפעם הראשונה.

בשלב המעשי המדריך יבנה עם המודרך באמצעות כח הדמיון נרטיב (סיפור) חדש אותו יעניק המודרך כפרשנות מתקנת לחוויה כפי שנחוותה בפעם הראשונה, על מנת לאפשר למודרך לשלוט באירועי חייו ולנהל את עצמו.

השימוש בחוש הציור בחדר הטיפולים

כשאנו נדרשים להתמודד עם חוויות ואירועי חיים שונים בחדר הטיפולים, הדבר העיקרי והבסיסי אתו אנו נדרשים להתמודד הנו, היכולת לחבור לעצמנו ומשם להתחיל את תהליך השינוי והתמורה אותו אנו רוצים להחיל על האירוע אותו חווינו.

להחזיר את השליטה על אירועי החיים לידנו:

כשמדברים על לחבור לעצמנו, אנו בעצם מכוונים למצב בו אנו מפרידים ומסירים מעלינו את כל 'רעשי הרקע' סביב האירוע אותו חווינו. כלומר: אנו משחזרים את האירוע כפי שהתרחש, רק שהפעם אנו  מעניקים את הפרשנות שלנו לאירוע, בונים נרטיב (סיפור) חדש ומעבדים את האירוע רגשית על מנת להשיב לעצמנו את השליטה חזרה למרחב החיים. כל זמן שהאירוע איננו בשליטתנו, אלא מנהל אותנו עם רעשי הרקע של תחושות אשם ומצפון המייסרים אותנו, אזי אנחנו לא יכולים להשפיע על מצבנו ואנו חיים תחת חוויה של אשמה ומצפון.

לחבור לעצמנו דרך חוש הציור:

השלב הראשון הנו כאמור, החבירה לעצמנו, חוויה זו מתאפשרת כאשר אנו יכולים לחוות את האירוע בעצמה הגבוהה ביותר כפי שנחוותה בפעם הראשונה על ידינו ומשם כאמור לבנות סיפור חדש לחוויה על מנת להשיב את השליטה לידנו. לשם כך אנו נעזרים כאמור בכלי ההשלכתי "חוש הציור". כאשר אנו מצליחים להתחבר רגשית לאירוע, אנו נפגשים בעצמה עם החוויה כפי שנחוותה על ידינו בפעם הראשונה, בשלב זה אנו מתחילים בעיבוד רגשי לחוויה. לאחר סיום שלב זה אנו ניגשים לשלב הסיום בניית נרטיב (סיפור) החדש אותו הענקנו לחוויה הסובייקטיבית שלנו, זוהי חוויה מתקנת לאירוע שחווינו.

גם אנחנו יכולים לעורר את התשוקה לגאולה על ידי שימוש בחוש הציור והדמיון:

במכתב נדיר בו חושף הרבי את תחושותיו ורגשותיו לגאולה העתידה הוא כותב כך: (אגרות קודש חלק י"ב עמ' תי"ד).

"מיום הלכי ל'חדר' (גיל 3 בו נהוג להכניס את הילד היהודי לראשונה למוסד תורני המכונה 'תלמוד-תורה' בטקס מרגש ועצמתי באופן רשמי), ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזרות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו" (תלמוד בבלי מסכת הוריות דף י"א סוף ע"א). והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה  "ואמרת ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו פרק י"ב פס' ד').

כאשר נחבור לילד שבנו העורג ונכסף בטוהר ובתמימות לעולם בו יתקיימו ייעודי הגאולה כפי שהם מתוארים בספר ישעיהו: "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו פרק ב' פס' ד'). בדמיוננו נפליג את עולם בו נחווה ונחזה בנבואה: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיהו פרק י"ב פס' ב'). תתעורר בנו הערגה והכיסופים אל היום הזה, מה שיאיץ בנו ויניע אותנו לפעול ולעשות עוד פעולה, עוד מעשה שיזרז כבר את הייעוד ליום הגדול בו נראה את השלווה ומנוחת הנפש והגוף בעולם כפי שמתואר בנביא זכריה: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים". (זכריה פרק ח', פסוק ד'). והעולם כולו ישב בטח בשקט ובשלווה מתוך פניות נפשית ורגשית כפי שהיה בימי שלמה המלך וכפי המתואר בספר מלכים: "וַיֵּ֩שֶׁב֩ יְהוּדָ֨ה וְיִשְׂרָאֵ֜ל לָבֶ֗טַח אִ֣ישׁ תַּ֤חַת גַּפְנוֹ֙ וְתַ֣חַת תְּאֵנָת֔וֹ מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁלֹמֹֽה". (מלכים א' פרק א' פסוק ה') בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

שבת שלום ומבורכת

נכתב באדיבות מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

לפרטים באתר הרישום

לטופס רישום

התרפקות על אבא
פטפוטי האמהות וצהלות הילדים עמם התרוצץ הזאטוט בכניסה ל–770, נדמו לפתע. שקית הממתקים שבידו נפלה ונרמסה בעת שנדחף ללא תכלית בין הנשים המנסות לפנות שביל למעבר, מצא את עצמו לפתע ניצב לבדו במרכזו. לבו הקטן נמלא חרדה, עד שנתן קולו בבכי: היכן נעלמה אמא?
מבעד למסך הדמעות, הבחין לפתע ב… סירטוק מתקדם לעברו. כמה נפלא. ודאי זה אבא. הוא נצמד אל האריג השחור המוכר, מחכך את פניו ומוחה את דמעותיו בתחושת הקלה. רק אז הביט כלפי מעלה, וגילה את מבטו האבהי של הרבי מה"מ המביט ברוך וממתין עד שתבקיע אמו את חומת הנשים ותאסוף את ילדה אל חיקה.
למחרת, כתבה אמו של הילד לרבי מה"מ, והתנצלה על מה שארע. הרבי מה"מ השיב לה ש"אין לשער את גודל הנחת רוח", והוסיף שהלוואי שגם גדולים היו נוהגים באותו אופן.
אם נתרגם את משאלתו של הרבי לעברית יומיומית שלנו, זה יישמע בערך כך: הרבי רוצה שנתקשר אליו כמו ילדים צעירים לאביהם, ולא משנה אם אנחנו בני שלוש, או שלושים, או שלוש מאות.
הבה ננסה להתבונן ולהבין מהי התקשרות בכלל, ואז אולי נשכיל לדעת מה רוצה מאתנו הרבי.

להיות כאן ולחוות את מי שנמצא שם
להתקשר עם הזולת פירושו, להיות עמו במקום שבו הוא עומד – מבחינת יכולתו השכלית ושטחי ההתעניינות שלו, ולחוות עמו את מצב רוחו ואת התהליך הנפשי שהוא עובר.
הרבי מהווה מופת להתקשרות ללא שיור אל כל אדם. אפשר ללקט זהרורי אור של התקשרות לאין סוף מכל אפיזודה הקשורה בו:
הרבי מה"מ יושב בחדרו ביחידות ומשתף בהרגשתו עם זוג הורים הניצבים ממש כעת בשדה התעופה ונפרדים בדמעות מילדיהם – זוג צעיר שעומד להמריא בדקות ההן לשליחות במקום רחוק בגשמיות וברוחניות. ליבם נקרע בין האושר על האתגר הגדול שנטלו ילדיהם על עצמם, ובין הדאגה על ההתמודדויות העומדות בפני הצעירים.
התקשרות מופלאה מודגמת גם בכל מפגש של הרבי עם ילדים, המדגימה לא רק הבנה לנפש הילד, אלא המצאות עמו ממש.
הרבי מחלק "לעקאח" בהושענא רבא. פעוטה מסרבת לקבל כי "חני האט נישט ליב קיין קייק" (חני לא אוהבת עוגה). התור ארוך, הלחץ עצום, יום קדוש ונשגב, אך הרבי מה"מ משתהה ואורז פרוסת עוגה במפית, ומגיש אותה לאמה באומרו – אולי תרצה הילדה אחר כך… מי כמונו, אמהות, מכירות את התהליך ההפכפך הזה, שבסופו תיזכר חני החמודה לאחר זמן בעוגה שהחמיצה, תרקע ברגלה ותדרוש 'עוגה עכשיו'! או אז תוכל האם לשלוף את ה"לעקאח" שהוכן מראש על ידי הרבי.
יחידות כללית. הרבי מה"מ בשיחתו הקדושה מרעיף את ברכותיו לקהל העצום המצטופף ב"זאל". לאחר השיחה, כשנגש אחד החסידים אל הרבי למסור את הפ"נ, שואל הרבי היכן הפ"נ של הילדה. האב הנבוך מסביר שהילדה לא כתבה פ"נ, והרבי אמר שהוא ראה את הילדה כותבת!
הרבי היושב במרומי בימת ההתוועדויות היה עם הילדה שבפינת ה"זאל" הגדול של 770, אשר אביה נתן לה לקשקש בנייר ועט, כדי שלא תרעיש. בעיניה הילדותיות היא היתה סבורה, מן הסתם, שהיא כותבת פ"נ כמו אבא, שכן זה אותו עט וגם הנייר זהה לזה שבו השתמש אבא קודם לכן.
הנייר שהושלך קודם לכן לפח נמצא, הוכנס למעטפה, והאב חזר שנית לתור כדי שבתו המאושרת תוכל להגיש לרבי את הפ"נ שלה.

שהקישוטים לא יחסמו את הדירה
כל אחת מאתנו מאחלת לעצמה לחיות את עולמו של הילד בהזדהות רבה עד כדי היכולת לחוש אותו.
מנין לוקחים יכולת זו? ממידת הדעת, השוכנת לה במקום אסטרטגי מאוד במרומי עשר כוחות הנפש, ב"שלישיית המוחין", ומצודתה פרושה עד לקצה האחרון של המידות.
פנים רבות לה, לדעת, והם נכללים בשני קווים: קו אופקי – מאוזן, וקו אנכי.
הקו העליון – מעין "דעת עליונה", ניצב בעמדת שמירה על אם הדרך שבין החכמה לבינה. בעת שהרעיון הראשוני שניצת באורו של ברק החכמה, עובר לטיפולה של הבינה לשם יישום וביצוע, שומרת הדעת שהעיסוק בפרטי הפרטים לא יסיט אותנו מן היעד הראשוני.
בהשאלה, אפשר לומר שהמטרה של בניית בית מגורים נוח ורחב שהציב האב (מידת החכמה) – לא ילך לאיבוד בעת שהאם (הבינה) תיסחף ותמלא אותו בפריטי ריהוט, קישוטים וקשקושים עד לצמצום מרחב המחיה והפעילות בו.
בעצם, זו אינה דוגמה שולית מחיי היום יום – זו תכלית מציאותנו: היעד שלשמו ירדה נשמתנו לעולם – לבנות לו יתברך דירה בתחתונים, ובעת העיסוק במעגלים הגשמיים שלו – עבודה, קניות, נקיון הבית – מזכירה לנו הדעת שלא לסטות מן הכיוון הראשוני.
מה עושה הדעת כדי לשמור על ערנותנו – היא מאפשרת לנו להיות "מונחים" בעניין בלי הנחות, ולהתעלם מעולמות אחרים הקורצים לנו באורותיהם המסנוורים.
הקו האנכי – נקרא לו "דעת תחתונה" – מחבר בין המוחין למידות, בין השכל והרגש מלמעלה למטה, והוא מאפשר לחוות את הזולת ולהיות עמו ממש.
כדי לקלוט עד לאן צריכה ההתקשרות להגיע, אפשר אולי ליטול בהשאלה פתגם חסידי שנאמר בעניין אחר ולהאיר בו את הנושא שלנו. בעת ששאל אדמו"ר האמצעי את אביו – רבנו הזקן, מה נעלה ממה – אהבת ה' או אהבת ישראל, ענה לו אדמו"ר הזקן שאהבת ישראל גדולה יותר, שכן היא מביאה לאהבת ה', משום ש"אוהבים את מה שהאהוב אוהב".
זו יכולה להיות אמת מידה להתקשרות: האם אני שמה בראש סולם העדיפויות שלי את ההעדפות האישיות שלי, או את מה שמעדיף הזולת – בעלי, למשל? אם הוא יקר וחשוב בעיני, אלמד לאהוב את שאהוב עליו: התוועדויות עד השעות הקטנות של שבת אחר הצהרים או הלילה, מאכלים מתובלים בחריפות, סדר מסוים בארון הספרים, ועוד.
האם אפשר ללמוד לחבב דברים שאיננו 'מסמפטים' אותם? אומנם כן, אפשר, אך זאת רק אם שמים בצד את ה'אני'. הוד מעלת ישותנו לא תשב בשקט בפינה לאור מהלך כזה, והיא תיצור בקרבנו התגוששות. תהליך זה אינו נדיר, הוא "לחם חוקנו" היומיומי, ומופיע בסגנון של – האם לעזוב את הגיהוץ שאו–טו–טו עומד להסתיים, ולסיים את הכנת הארוחה כדי שתהיה מוכנה ברגע שבעלי ייכנס (זה חשוב לו מאוד)? או: למה שאחכה עם החת"ת עד שהוא מגיע בלילה? נחמד לו שאגיד אתו ביחד אך זה לוקח הרבה זמן. לבד – אני מסיימת תוך כמה דקות…
הלבטים יגיעו אל קיצם הראוי אם נעשה קל וחומר קטן לעצמנו: כמו שאשה מעוניינת שהבעל יתקשר לצרכים שלה (ישמע אותה עד הסוף ויהיה שותף למה שעבר עליה, ולא יפתור לה את הבעיה אחרי המשפט הראשון וחסל סדר האזנה…) באותה מידה עליה לחבוש את המשקפיים שלו כדי לנסות לחוות את הדברים מנקודת ראותו ולקבל את רצונותיו וצרכיו בנכונות ובשמחה.

אליבא דקולו של ה'אני'
טקטיקה נוספת בה עשוי לנקוט ה'אני' המתקומם שלנו – כדי שלא נעז לבטל את הגחמות האישיות – היא הונאה עצמית, על ידי סנוור באחיזת עיניים של התקשרות מדומה, המכוונת אל עצמנו במקום אל הזולת.
על פי רוב עושה לנו ה'אני' את ה'תרגיל' הזה בקשר שבינינו ובין זולת הנתון לשליטתנו – כמו ילדים או חניכים. כך הוא טוען: מי כמו אנחנו – המבוגרים, המנוסים, החכמים – יודעים מה טוב עבור אלו הנמצאים למרגלות ההר הנישא שעליו אנחנו יושבים בתוקף מעמדנו כמורים או הורים?
אליבא דקולו של ה'אני', בזה שאנו משקיעים בילדים את כל שביכולתנו, 'מרביצים בהם דעת' ושולחים אותם לכל החוגים האפשריים – אנחנו ממלאים את חובת ההתקשרות.
כמעט כולנו שוגים בכך, אם מעט ואם הרבה. כמו אותו אבא שבנו רוצה לחוש מעט את קרבתו, ואביו מנצל את רגעי החסד הללו כדי ללמוד עם הילד עוד כמה תוספות'ים כדי שיצליח במבחן. או אמא שבתה מספרת לה מחוויות בית הספר עם שובה ממנו, והאם – במקום להטות אוזן ולהיות שותפה לתחושות – מנסה לאלפה בינה בסיוע בפתגמים, פסוקים וקטעי שיחות קודש כיצד מסתדרים עם החברה, וכיוצא בזה.

כסף גדול או כסף קטן?
למה הם/אנחנו דומים? לאביו של הילד שבא לבקש מאה שקלים עבור טיול בית ספרי, והאב אומר: אין לי מזומן, אך יש לי צ'ק של מליון דולר, קח אותו ותביא לי עודף מהמורה…
מה יעשה הבן עם מליון הדולר?
נשמע מוגזם… אולי.
סבתא אחת שאלה אֵם לילדה בת חמש אודות מתנה מועדפת ליום הולדתה, ונענתה שחסרים לה נעלי בית חמות. הסבתא החליטה להוסיף לאביזר הפשוט גם מתנה יוקרתית – צמיד זהב מעוצב. כשהעניקה ברוב רגש את המתנות לנכדתה, שאלה אותה: "במה את שמחה יותר – בנעלי הבית או בצמיד"? "בנעלי הבית", ענתה הקטנה בלי להסס. סבתא זו כבר לא תציע לילדה מליון דולר… רובנו עושים ונעשה כך בכל עת שנחשוב שתפקידנו כמחנכים דורש ללכת בגדולות, בלי שנבדוק אם הכלים של הילד מתאימים.
אנחנו ממשיכים להתרפק בנוסטלגיה על הימים שבהם 'היינו ילדים, וכל כך אהבנו ללמוד ולקרוא ספרים'. אנו שוכחים שהיום, אם איננו יודעים לאחוז בעכבר (דיגיטלי, כמובן) אנחנו פשוט איננו רלוונטיים. הילדים שלנו שרגילים לתמונות צבעוניות ומתחלפות בקצב מסחרר על הצג, מתקשים לשבת שעות רצופות ולהתבונן בדף העמוס אותיות שחורות קטנות של מליון הדולר של הגמרא וספרי החסידות…
האם זה אומר שצריך להפסיק לשאוף להנחיל את מליון הדולר הרוחניים? האם המשפיעים בישיבות אינם אמורים להמשיך ולדבר על עניינים נעלים בחסידות – ממש כמו בליובאוויטש שבליובאוויטש – אך ורק משום שבגובה העיניים של הבחורים עומד "כסף קטן" מאוד של שווארמה בלאפה, אינטרנט ורכב אוטומטי (שכור…), המסתירים מעיניהם את הערמות הגבוהות של השטרות הירוקים – מיליון הדולר החסידי?!

להתכופף אל הילד כדי להרימו
חלילה. אין להתייאש מיעדיו של החינוך החסידי הטהור, אשר בעינם עומדים וקיימים. התקשרות אין משמעה 'פיחות'. להתקשר פירושו לרדת אל הקצה התחתון כדי להעלותו, ולא כדי להשאר שם למטה, ככתוב (בהושע) "ואנוכי תרגלתי לאפרים, קחם על זרועותיו". אולם אם נשכיל להתעסק ולדבר במונחי הכסף הקטן של הדור הצעיר – נוכל באמצעותו להקנות מושגים חסידיים "בגדול". אם נשב ליד הילד כשהוא מתעסק במחשב, וננסה להתעניין באמת במשחקיו (בזבוז זמן משווע!) נהיה מסוגלים לדבר עמו בשפה שהוא מבין, והוא יהיה מוכן להקשיב לנו גם כשנשוחח עמו על משהו חשוב יותר ממשחקי מחשב.
גישה זו היא הבסיס להקמת ארגון 'צבאות ה" על ידי הרבי מה"מ. לאנשים שתמהו מדוע מדגיש הרבי מה"מ כל כך את ההירארכיה הצבאית, את ההישגיות והטקסיות – ענה הרבי שילדים מונעים על ידי סממנים צבאיים אלו, ולכן יש ליטול אותם ולהפיק מהם תועלת במלחמה נגד היצר הרע.
גם שלוחיו של הרבי ברחבי העולם, הנאלצים להתקשר לאנשים מרבדים שונים של שמירת תורה ומצוות – לא מוותרים כהוא זה על ההנהגות החסידיות. אף אחד מהם לא לובש ג'ינס וטריקו כדי למשוך אליו את ה"חברה".
אחד השלוחים בארץ ישראל, לדוגמה, אשר שמע (בשבוע הראשון לבואו למקום שליחותו) נגינה בגיטרה המלווה שירה של צעירים, איתר אותם, ושוחח עמם במשך כמה שעות בישיבה משותפת על המדרגות. הוא לא הסיר את המגבעת והחליפה, גם לא שר את שיריהם ולא ניסה לפרוט על מיתרי הגיטרה – והיום יש כמה מאותם נערים שמנהלים בתים חסידיים למופת. כלומר, הם כבר יכולים לתת עודף ממיליון הדולר, בחינת 'טופח על מנת להטפיח'!

התענוג האמיתי של האב
חכמינו מביאים סיפור העוסק במישור ההתקשרות בכיוון ההפוך – בין בן לאביו, המדגים שגם כאן עלול ה'אני' לזייף. הבן המדובר היה תלמיד חכם, ואביו – שתיין מועד. בכל יום, בעת הליכת הבן לבית המדרש היה מוצא את אביו שיכור כלוט, מתפלש בבוץ שבצד הדרך, והילדים מתקלסים בו.
כאב הבן את כאבו של אביו, והחליט למנוע ממנו את החרפה. הוא בקשו לשבת בביתו, והבטיח להביא לו לשם את מיטב המשקאות החריפים. מאז – עשה כך כל יום: האכיל והשקה את אביו, המתין עד ששתה לשכרה, ואז השכיבו במיטתו והלך לבית המדרש.
פעם אחת, ראה בדרכו אדם שיכור מתבוסס במדמנה. מיהר להביא את אביו כדי שיחזה במחזה המביש, ויימנע בעתיד מלנהוג כך. לתדהמת הבן, רכן האב ולחש באוזנו של השיכור: היכן קנית יין כל כך טוב? כשראה את פליאת הבן אמר לו: "אין לי תענוג גדול יותר מזה בעולם". חלשה דעתו של הבן והצטער.
ניתן להניח שצערו של הבן – בין השאר – נבע מכך שלא השקיע מחשבה להבנת המניעים של האבא, אלא השקיע מאמץ רב כדי למנוע את הגילויים שלא נעמו לו. אילו היה מבין שהאב לא חושק ביין, אלא נמשך לשכרות כדי להגיע לאובדן חושים – אולי כדי להשתחרר מדאגות וקשיים – יתכן שהיה מצליח לסייע לו.
הסיפור עוסק במערכת יחסים רגישה מאוד – בין בנים להוריהם המבוגרים. אם ננסה לתרגם אותו להווי ימינו, אפשר לצייר בדמיוננו בן המשכנע את אביו לעבור לדיור מוגן – שבו יהיה לו אוכל מוכן ומגוון, חברת אנשים בני גילו, שרותי בריאות ונקיון – והאב אומר: אין לי תענוג יותר גדול בעולם מחיים עצמאיים בביתי, אפילו אם בו התזונה שלי לא עשירה, וארבעת קירותיו הם חברי היחידים…
הבן זקוק לגייס את מירב ומיטב היכולות מיסוד הדעת, כדי להכיר שהתנאים הטובים שהוא רוצה להעניק לאביו – הם הענקה לעצמו – למנוחת הנפש שלו. מה שיאפשר לו לשים את עצמו במקום של אביו באמת, הוא החזרה אל הדעת העליונה, שאינה מרשה לסטות מנקודת האמת הראשונית: כבד את אביך, רצונותיו, תחושותיו וכבודו.

שאלה שיש לה רק תשובה אחת
לא קל ולא פשוט לערוך השוואה בין סיפור קשה כל כך לבין מצבנו אנו, אך אין מנוס מן האמת הנוקבת.
במה דברים אמורים?
בראשית מאמרנו הזכרנו שהרבי מה"מ הביע את משאלתו (בתשובתו לאֵם) שגם המבוגרים יתייחסו אליו כמו אל אבא. במבט ראשון מדובר בהתקשרות מסוגו של ניגוב הדמעות בסירטוק: להתקשר אליו עם כל החלקים שבאישיות – גם אלו החלשים יותר, ולהרשות לרבי "לנקות" לנו את הפנים הרוחניות שלנו. במבט מעמיק יותר – להתקשר אליו כמו אבא, בהשלכה מסיפורם של חז"ל – היא לא היצמדות לגילויים החיצוניים של צורכי האב, אלא למאוויים שמאחוריהם.
בסיפור ההוא מדובר אומנם על מאוויים לא רצויים, ואף על פי כן הבנתם היתה אולי מאפשרת מציאת פתרון ראוי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, למאוויים נעלים בוודאי ובוודאי שראוי להתקשר ולמלא אותם במלואם.
מי לא יודעת מה הרבי מה"מ רוצה מאתנו? הרבי רוצה שנקים משפחות ברוכות בילדים. הרבי רוצה שנעסוק במבצעים. הרבי רוצה שנקרב נשים לחיים של תורה ומצוות, שנרבה טהרה בישראל וגם נעסוק בחינוך. אך כל אלו הם 'גילויים' של הרצון המרכזי שלו: להביא את המשיח.
חלילה לנו לנהוג כמו אותו בן, שהעדיף לשמור את אביו השיכור הרחק מעיני הבריות, כלומר, לשמור את הצד של "קרייזי אוף משיח" חסוי, ולבחור רק את המבצעים הנחמדים שיש עליהם קונצנזוס: נרות שבת, סיוע לנזקקים במסגרת בתי תמחוי וכדו'. מי שמקושרת באמת יודעת שהרבי רוצה שנרעיש את העולם כדי שיהיה מוכן לביאת משיח, בין השאר גם באמצעות מבצעי המצוות.
זו היא השאלה הגורלית שעליה אנו צריכות להשיב בכנות: האם איננו זונחות את מיליון הדולר של הגאולה האמיתית והשלימה למען פרוטות של יחסי ציבור? האם אנו מקושרות באמת – לרצון האמיתי של הרבי מה"מ?
במבחן האמת הזה באה בחשבון רק תשובה אחת – זו החיובית. לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נזכה למילוי חלומו הגדול של הרבי, אשר החל להתרקם מאז היותו בן 3: התגלות מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

באדיבות מגזין עטרת חיה