בוקר החג. הלכתי בצעדים מהירים, דוחפת לפניי את העגלה הירוקה. חיה'לה ישבה שם בשמלתה הוורודה, לרגליה נעלי לק לבנות ששיוו לה מראה בובתי להפליא. ידיה הקטנות אחזו בחוזקה במגש העגלה, וראשה הסתובב לכל עבר בהתעניינות תינוקית. הרבה אורך רוח, איפוק ו"מח שליט על הלב" טמנה בחובה היציאה היום לעבר בית הכנסת. רק לאחר ההחלפה השישית לבוקר זה, טקס האכלה והחלפת שמלה מלוכלכת קשות אחריה, עשינו את דרכנו סוף כל סוף לעבר בית הכנסת הממוקם בקצה הרחוב.

רק שבע דקות הליכה מפרידות ביני ובין המקדש מעט, ובכל זאת, בכל פעם מחדש נערמות אינספור מניעות ועיכובים להגיע לשם, שלא לדבר על תפילה כראוי, על כך יש צורך נפרד ברחמי שמים מרובים: שחיה'לה תמצא לעצמה תעסוקה שקטה, שלא תחליט בדיוק באמצע תפילת העמידה לפצוח בדו שיח קולני עם דמותה המשתקפת בחלון עזרת הנשים ועוד.

ילדים יהודיים הם העושר האמיתי, כותב הרבי בלוח ה'יום יום', אך תחושת האומללות שאפפה אותי שעה שהייתי מוצאת את עצמי מתפללת ביחידות ב'חדר שני' הצמוד לעזרת הנשים, הייתה רחוקה מאותו אושר ועושר נכספים.

הייתי מקנחת את פיה של חיה'לה משאריות ה'גרבר' באהבה אמיתית, אך יחד איתה התגנבה לה צביטת געגוע מתמדת בלב, לאותם ימים בהם התפילה הייתה אכן סולם ההתקשרות עם אלוקות, ולא מרדף מעייף אחר פעוטות.

כאשר סוף סוף ראיתי את מבנה בית הכנסת מעבר לכביש, צד את עיניי מראה משעשע:

זוג שנראו בגילאי השלושים לחייהם התנהלו לאיטם לעבר בית הכנסת. האישה צעדה בראש המשפחה הקטנה, ראשה תחוב בספר החת"ת והיא ממלמלת בדביקות. נראה היה כי היא משלימה את התפילה שהתחילה זה מכבר.

בעלה, לבוש בסירטוק אחז בידו האחת בפעוטה רכה, בידו האחרת החזיק את בקבוק החלב, ובמרפקיו הפנויים קידם את העגלה על המדרכה המחוספסת.

'הלוואי עליי עזרה כזאת', חשבתי לעצמי. אולם, במחשבה שנייה,  כיצד זה מסתדר עם הכתוב המפורש: "אעשה לו עזר כנגדו?!"… תהיתי.

לסיכום הבלעתי חיוך: ממש "נקבה תסובב גבר" – עוד אחד מסימני הגאולה מתממשים לעיני כל.

•

מהורהרת עדיין, העליתי את העגלה במדרגות המובילות לעזרת הנשים והתנשפתי מהמאמץ. בכניסה ראיתי את גליה, חברה וותיקה שלי. הנהנו בראשנו אחת לשנייה לאות שלום. שמתי את חיה'לה על בטנה שתזחל להנאתה, כפי שעשו מרבית בני גילה שהגיעו לבית הכנסת על מנת לתת שכר למביאיהם ורעש לשומעיהם…

פתחתי את הסידור וניסיתי להדביק את הקצב של החזן. יחד עם כוונת המילים, כיוונתי בכל ליבי שחיה'לה לא תרעיש ואוכל סוף סוף להתפלל כמו שצריך, לפחות פעם ב…

לא יכולתי שלא לפזול בקנאה אל גליה שכנתי לספסל שהתפללה במתינות, נינוחות ושלווה, נראה היה שאין לה בעולמה דבר. לא ידידות, לא משפחה, ואפילו לא את לוי בנה הקטן, אלא את עצמותו יתברך. תמהתי בכל ליבי אצל איזו בייביסטר מופלאה היא שמה את בנה בעיצומו של החג.

לא יכולתי להתאפק ולאחר תפילת העמידה לחשתי לגליה: "היכן לוי שלך?"

– "עכשיו הוא אצל אבא שלו. גם לי מגיע להתפלל, לא?!" הגיעה התשובה.

הרמתי גבות בתמיהה, אך בטרם הוצאתי הברה מפי, נשמע קולו של החזן: "ברוך אתה… מגן אברהם". בלי שארצה בכך ראיתי בעיני רוחי את אביו של לוי, אוחז בידו האחת בסידור ובאחרת בעגלתו של לוי. מנסה להתבונן במי שאמר והיה העולם, ובינתיים מתבונן בבקבוק המטרנה המרוקן למחצה. מיטיב את טליתו בידו האחת, ובשנייה את הגרביים לרגליו הקטנות של בנו.

בזווית עיני ראיתי את גליה מתנענעת בדביקות, עיניה נעוצות בסידור, שפתיה נעות וקולה נשמע (היטב): "קדוש, קדוש, קדוש". נראה היה כי העפילה בין רגע למדרגת בינוני, והיא נמצאת בעיצומו של שיח עם שרפי הקודש.

•

את ההתעלות הרוחנית קטעה באחת צווחה קולנית. חיה'לה דרשה את שלה. השעה  התאחרה והיא כבר עייפה. הושבתי אותה אחר כבוד בעגלה ויצאתי את עזרת הנשים בלב נחמץ, כשאני מעיפה מבט אחרון בגליה.

עשיתי את דרכי לגן השעשועים הסמוך מנענעת ברצוא ושוב את העגלה. חיה'לה נרדמה כשעל שפתיה חיוך מלאכי. כאשר לא יכולתי להתאפק ונשקתי לה על מצחה הקטן, פתאום האיר לי הכל באחת.

לפתע הבנתי – חשתי כי פה טמונה כל תפילתי ובעצם, כל הווייתי ושליחותי עלי אדמות. ממש פה. בגן השעשועים, תחת עץ האזדרכת, עם ילדתי בת השנה, אומרת הלל עם סידור ביד, אמנם הרחק מקודש הקודשים… אבל בעצם, הכי קרוב אליו.

היטבתי את שמיכת הלבד הכחולה לגופה של חיה'לה, הנשמה היקרה שהופקדה בידי, וחשתי סוף סוף בקרבת אלוקים. אף ליבי התרונן משמחה, אני בטוחה שהיא התפשטה גם בעולמות העליונים.