• 4 שנים אחרי החתונה, חזרתי בתשובה • מסמך מטלטל

    צילום אילוסטרציה: ישראל ברדוגו
    הגדלה

    החשיפה לטרדות העולם לא השפיעה עליי לטובה. קשיי הפרנסה גרמו לי לחשוב על העתיד בצורה גלותית למדי. לבדוק אפשרויות של קידום שיבטיחו חיי רווחה. עבודה, לימודים, ושוב עבודה. לפני שנה וחצי פניתי ללימודי תואר שני במוסד אקדמי יוקרתי שנחשב לדתי רק באופן רשמי, והפירוט מיותר... סדר יומי נעשה עמוס במיוחד, ואז היצר הערמומי בא אליי בלבוש חסידי. את אמא לקטנטנים, וגם עובדת קשה, וגם לומדת. בורא העולם בוודאי יסלח לך • רבקה אזולאי, גולשת האתר ואמא צעירה, במסמך מטלטל, סוחף ומרגש • למסמך המלא

    חזרה בתשובה – שוב…

    תמיד סברתי שכבר חזרתי בתשובה, בימי נעוריי. הופעתי לגלות כי התהליך אינו מסתיים לעולם…

    נולדתי בבית שאינו שומר מצוות. בהשגחה פרטית רשמו אותי הוריי לבית ספר חב"ד. הבאתי הביתה רעיונות שלמדתי בכיתה, והמשפחה התקרבה ליהדות בצעדים איטיים אך בטוחים. שבת, הכשרים מהודרים. מצווה גוררת מצווה. עם זאת, אפשר לומר כי בתקופת לימודיי בבית הספר היסודי חייתי בשני עולמות בו זמנית. בכיתה ח' החלטתי סופית כי אני רוצה להיות חב"דניקית, התנתקתי מכל שאיפותיי בנוגע לקריירה (אבי רצה שאלמד רפואה) ודרשתי מהוריי להוציא מהבית את הטלוויזיה, המקור להשפעות הזרות.  הלימוד בכיתה כבר לא סיפק אותי, ובלעתי בשקיקה ספרי יהדות בשעות הפנאי. קניתי לעצמי כמה כרכים של ליקוטי שיחות, ובכל יום, בשובי מבית הספר, עוד לפני ארוחת הצהריים, הייתי צוללת לתוך הפלפולים העמוקים, ולומדת שיחה שלמה. מסתבר כי הייתי ממש ב"אורות", כלשון חוזרים בתשובה. לא אשכח כיצד בעת לימודיי בכיתה י' רקדתי בהפסקה, אחרי שיעור בשער הייחוד והאמונה, כשהבנתי כי "הויה הוא האלוקים…".

    בכיתה י"ב זכיתי בכרטיס טיסה לרבי. הרגשתי שאני אורחת אישית של המלך. השתתפתי בשיעורים ובהתוועדויות, ובלעתי הכול בשקיקה. זו הייתה התעלות עצומה, שאי אפשר לתארה במילים.

    אחר כך למדתי במכללת "בית רבקה", יצאתי לשליחות קצרה, ומיד אחריה יצאתי לשידוכים. השתוקקתי להינשא לבחור חסידי מרקע דומה לשלי (נכוויתי מהצעות נוצצות ומיוחסות, שמאחוריהן מסתתרות בעיות לא פשוטות). ייתכן שהסיבה העיקרית לשאיפתי להקים בית בישראל נבעה מהרצון האגואיסטי ללמוד חסידות בחברותא עם בוגר תומכי תמימים… גם הרגשתי כי במשפחתי חסרה דמות של אברך חסידי, שינחה את סעודות השבת וינגן ניגונים (תמיד עשיתי זאת בעצמי, אך הרגשתי שאיני עושה זאת טוב מספיק). אולי לא הייתי בשלה דיי לנישואין, אך קפצתי למים באומץ, מצוידת בהנחיותיו של נשיא הדור.

    מיד אחרי החתונה חיפשנו שליחות, ולא מצאנו. אחר כך היו בעיות עם האישורים בכולל, ובעלי גויס לצבא. אחרי הצבא היה עוד ניסיון לא מוצלח לצאת לשליחות בחו"ל, ואז בעלי התחיל לחפש עבודה (כבר היו ילדים, והם היו צריכים לאכול…). הוא לא מצא שום משרה תורנית, ונאלץ להיכנס לתחום החולין. גם אני לא מצאתי עבודה בהוראה (למרות תעודתי המצוינת – ממוצע קרוב ל-100, המלצות המד"פיות בנוגע למערכי השיעור המושלמים, והבטחה מפורשת של המנהלת שלי בתיכון, טרם פנייתי ללימודי הוראה, כי אקבל אצלה משרה…). הייתי ממורמרת למדיי. תמיד הייתי תלמידה מבריקה, וחוויתי רק הצלחות. אך בחיים לא תמיד מסתכלים על תעודות. צריך לפעמים גם מרפקים ופרוטקציות, ואולי גם תכונות מסוימות שלא ניחנתי בהן (כריזמה, ביטחון עצמי וכד').

    ההתמודדות עם הכישלונות והאתגרים לא הייתה קלה. התחלתי לחשוב על כיוונים אחרים להתפתחות מקצועית, ופניתי להשלמת תואר (מאקוויוולנטי לאמיתי). בדרך למדתי תחום חדש, וגם התחלתי לעבוד בו.

    החשיפה לטרדות העולם לא השפיעה עליי לטובה. קשיי הפרנסה גרמו לי לחשוב על העתיד בצורה גלותית למדי. לבדוק אפשרויות של קידום שיבטיחו חיי רווחה. עבודה, לימודים, ושוב עבודה. לפני שנה וחצי פניתי ללימודי תואר שני במוסד אקדמי יוקרתי שנחשב לדתי רק באופן רשמי, והפירוט מיותר… סדר יומי נעשה עמוס במיוחד, ואז היצר הערמומי בא אליי בלבוש חסידי. את אמא לקטנטנים, וגם עובדת קשה, וגם לומדת. בורא העולם בוודאי יסלח לך, אם תעשי לעצמך הנחה פה ושם. וכך הנחה גררה הנחה. עד שהגיעה האנחה, מעומק הלב.

    בהדרגה, מבלי להרגיש, שקעתי בים של קרח.

    ***

    אור ליום חמישי כ"א בטבת. התקדמתי עוד קצת באחת מעבודותיי, וכיביתי את המחשב. שעת חצות, כל בני הבית שקועים בתנומה עמוקה. רק אני מתכרבלת לי מתחת לשמיכה ורועדת מקור. השינה ממני והלאה. יש לנו מזגן בחדר שינה, ובעלי העייף, שתמיד חם לו, נרדם הפעם בחדר הילדים, תוך כדי סיפורי לילה טוב חסידיים. אם כן, אפשר להפעיל את המכשיר המושיע אפילו על מקסימום, ללא שמץ של נקיפת מצפון. האמת, מדוע על מקסימום? בדרך כלל די בעשרים ושלוש מעלות צלזיוס, וכבר נעים וחמים בחדר הקטן.

    אני קמה רועדת, נעמדת על מיטתו של בעלי, ומקרבת יד אל המזגן הפועל. האוויר חם. אז מדוע קר לי כל כך? כמה לחיצות על השלט, והטמפרטורה אמורה לעלות. אני שוכבת במיטה ורועדת. הקול המונוטוני של מחוגי השעון מזכיר כי הזמן זוחל קדימה, בקצב צב. הלילה ארוך כמו הגלות. שתיים וחצי לפנות בוקר, וחבלי השינה עדיין מסרבים לאפוף אותי. הקור חודר עצמות. אני נוטלת שוב את השלט. שלושים מעלות צלזיוס, זה כנראה המקסימום – מעולם לא הפעלתי מזגן על חום גבוה כל כך. אבל, אני מרגישה כתיירת באנטרקטיקה, הצועדת בין קרחונים במעיל פליז דקיק. שפעת, אין שום ספק.

    בשארית כוחותיי אני קמה ממיטתי, מעלה את האור, ומחפשת מדחום. מדוע חפצים נוטים להיעלם דווקא כשאני זקוקה להם כל כך? מתברר כי לסדר יומי העמוס יש מחיר. הבלגן חוגג. הו, הנה הוא. המדידה מסתיימת, והתוצאה מופיעה על הצג הקטן. לא 38.9, ואפילו לא 37.6, כי אם 35.4 מעלות צלזיוס. היפותרמיה??! כשיש חום גבוה, לוקחים אקמול, אך מה עושים כשסובלים מחום נמוך? זה לא נורא כל כך– אני מנחמת את עצמי. עד כמה שזכור לי, צניחת חום גוף מתחת ל-34 מעלות מסוכנת באמת. אך החום שלי גבוה במעלה וחצי. אסור להיות היפוכונדרית!

    חולפות עוד עשר דקות ארוכות כנצח. אני מכורבלת מתחת לשמיכה. רועדת ומתחילה לחוש נימול בגפיים. הידיים והרגליים כמעט שלא נשמעות לי. ואז הערפל מתחיל לרדת, ואני מתחילה להתנתק.

    "קום! אני חייבת עזרה!" אני זועקת בשארית כוחותיי. הערפל נעשה סמיך יותר. הלב הולם בפראות, והדופק מורגש בכל רמ"ח ושס"ה. חרדה בלתי מוסברת לופתת אותי מכל עבר, ואני מתחננת כי בעלי יזמין אמבולנס. הוא מנסה להבין מה קרה, ולבסוף מחייג. בעודנו מחכים לאמבולנס בעלי המבוהל מכין לי כמה כוסות תה. השתייה אינה מצליחה לחמם את גופי, הרועד רעד בלתי נשלט. הרעד נמשך דקות ארוכות, עד שמגיעים אנשי מד"א. כשהעזרה מגיעה, נדמה שאין בה צורך. חל שיפור ניכר, ובראשי עוברת מחשבה שאולי מוטב לישון עכשיו, ולא לבלות לילה מייגע בחדר מיון. אך בני הבית מפצירים בי לנסוע ולהיבדק.

    אכן, עובר עליי ועל כל בני משפחתי לילה קשה במיוחד. אני ובעלי בחדר מיון, אימי בביתי, שומרת על הילדים, ערה ומתוחה, ממלמלת תהלים, ואבי בביתו – גם הוא מתוח, ואינו מצליח לעצום עין.

    הבדיקות כמעט תקינות. רק סוכר גבולי מעט. ממליצים להמשיך את המעקב בקופת החולים.

    ***

    הבדיקות תקינות, אז מדוע קר לי כל כך, ומה פשר החרדה? מדוע איני מצליחה להתאושש, ובלילה שוב תוקף אותי רעד בלתי נשלט, לחץ הדם מטורף, וגם איני נרדמת, אף שלא ישנתי כבר קרוב לשתי יממות? מה לא בסדר אתי? אני שפויה?

    ואז בתוך הבור העמוק גיליתי אותו שוב, מחדש. את הבורא. לפתע הזדעזעתי. אני יהודיה, אישה חסידית, וקר לי?  שיחה של הרבי צפה בזיכרוני.

    "המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש, שרף, עקרב וצימאון אשר אין מים". הירידה מתחילה מכך שיהודי מרגיש שהעולם (המדבר) גדול והוא קטן, ומתחיל להתחשב בהנחות העולם. אחר כך בא הנחש – התלהבות בענייני העולם הזה, אחריו השרף – ששורף את ההתלהבות מהקדושה, ולבסוף העקרב – שארסו קר. היהודי מתקרר לגמרי. ואז, גם כשהנפש צמאה מאוד, לק-ל חי, אינו מפענח נכון את איתותיה…

    האומנם אני, הבחורה החסידית של פעם, שאחד ממוריה לחסידות התבטא עלייה כי היא "בינוני" (כמובן שטויות והבלים, אך בהחלט שאפתי לכך בכל לבי באותם ימים, וכל היום עסקתי באתכפיא… ) הגיעה לדיוטה התחתונה, השלב הנמוך ביותר בשלבי הירידה?

    שחיתי אי שם, בין קרחונים. כל עבודתי עד עתה דמתה לעבודתו של רובוט. רובוט חסר רגש וחיות. ללא טיפת כוונה. לא פלא שהנשמה זועקת והגוף מתמוטט…

    אחר כך התברר כי הייתה בעיה בבלוטת התריס, פעילות יתר (איש לא הצליח להסביר מדוע היה קר לי כל כך. פעילות יתר גורמת לתחושה של חום, לא של קור. רק ההסבר החסידי שופך אור על התעלומה…). האיתות הגיע בזמן, אולי ברגע האחרון, וידיעת המחלה היא חצי תרופה. החלטתי כי אתרפא בכוח החסידות, בלי תרופות. בתקופת הרדיפה אחרי ההצלחה החומרית הנשמה שלי הוזנחה. וכעת היא זקוקה למזון, לאנרגיה. התחלתי להתפלל באריכות, בעבודה ממש, להאזין כל היום לניגוני  חב"ד (ולבכות – כי הנשמה מתעוררת), וללמוד תניא בשקיקה. אחר כך חברה אמרה לי כי בעיה בבלוטת התריס נוצרת כשאדם רוצה לדבר, אך כופה על עצמו שתיקה. החלטתי להתחיל לדבר ענייני קדושה, ומיד מצאתי קבוצה של ארבע נשים שרצו ללמוד מאמרי חסידות. קיבלתי עליי את האתגר, וגיליתי כי זו תרפיה מצוינת. למדנו כבר את "באתי לגני" (תשי"ג), ואת "ואתה תצוה". עכשיו אנו באמצע "ביום עשתי עשר יום", ומקוות לסיים עד י"א בניסן. הרעיונות מלווים אותי בחיי היום יום. שטות דקדושה, כתית מהגלות, אנא נסיב מלכא – איני רוצה בגן עדן שלך… כי אם אותך בלבד!  ברוך ה' חזרתי לחיים, שבתי לעצמי, לאני האמיתי והפנימי שלי. אני מרגישה כי יצאתי ממצרים!

    תגיות: ,

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    12 תגובות

    1. רחלי
      י״ג באייר ה׳תשע״ג (23/04/2013) בשעה 20:05

      ואווו!!!!!!! יישר כוח שהעלתן את זה!!!
      הבנתי שמעכשיו שקורה לי משהוא בגשמיות אני צריכה לבדוק מה עם הרוחניות שלי (כן.. עד עכשיו זה לא היה ברור אצלי…)

      • רחלי
        י״ג באייר ה׳תשע״ג (23/04/2013) בשעה 20:06

        סליחה שכחתי לכתוב: יחי המלך!!:)

    2. :)
      י״ג בניסן ה׳תשע״ג (24/03/2013) בשעה 1:35

      ישר כח ורוב תודות, חשוב לשמוע!

    3. ש.ה
      ו׳ בניסן ה׳תשע״ג (17/03/2013) בשעה 12:13

      לא יודעת למה בחרו להגיד שהמסמך הזה מטלטל- אין שום דבר מטלטל בו- או לפחות לא אותי- אני ועוד בנות רבות אחרות בתור בעלות תשובה "נזרקנו" לעולם האמיתי מצויידות בשיחות של הרבי וכמה אשליות על אין סוף כוחות ובית חסידי מדומיין. אני יכולה להעיד בביטחון שאף אחד לא מכין אותך ללידות הבלתי פוסקות(ב"ה אם הכל תקין), להוצאות המרובות, לנישואין שנדחקים לצד מרוב אפיסת כוחות וכו'…והאמת אני לא יודעת איך אפשר להכין מישהי לכל זה- כשהיא בעלת תשובה "טרייה" ומלאת אורות, אבל הלוואי והיו מספרים לי- לא כדי שאני אוכל להסתובב ולעשות פרסה לעבר החיים הקודמים שחייתי(מה שקרה להרבה מהבנות שאני מכירה עקב זה שלא אמרו להם כלום) אלא בכדי שאוכל לבוא למעמד הזה שנקרא "חיי משפחה" שבאמתחתי כלים מרובים לביטחון בקב"ה, חינוך ילדים ועוד, ולא שמצפים ממני תמיד שבתוך כל הבלאגן הזה שנקרא מציאות- אני גם אמצא "כוחות מחודשים" ואצא לאין ספור שיעורים על טהרת המשפחה, חינוך הילדים, אעבוד משרה מלאה ואהיה מלאת חיוכים לבעלי בסוף כל יום.
      אין דבר שאני שונאת יותר מאשר "סיסמאות" רובן לא עובדות שצריך עזרה באמת…
      נקווה שכולנו נזכה להתעורר כמו שאת התעוררת

    4. גבריאלה
      כ״ט באדר ה׳תשע״ג (11/03/2013) בשעה 21:02

      מרגש ומחזק מאד. כל הכבוד לך! ברוך ה' ששעת את נשמתך הזועקת. יש לך זכות גדולה

    5. חיהלה
      כ״ט באדר ה׳תשע״ג (11/03/2013) בשעה 16:01

      מכתב מרגשששש…..
      בהצלחה בהמשך הדרך 🙂

    6. מרים
      כ״ז באדר ה׳תשע״ג (09/03/2013) בשעה 22:46

      כל אחד ואחת עובר עליות וירידות. עם סייעתא דשמיא,עוצרים בזמן ועושים בדק בית.אשרך שזכית. יישר כח על שחלקת אתנו את מה שעברת.מאחלת לך להמשיך לעלות מעלה מעלה.

    7. רחלי
      כ״ה באדר ה׳תשע״ג (07/03/2013) בשעה 13:49

      במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד!
      אשרייך!!!

    8. chanl
      כ״ד באדר ה׳תשע״ג (06/03/2013) בשעה 20:58

      דווקא מזדהה מאוד.
      גם אני כבר כמעט 10 שנים נשואה, ובאה מבית חבד"י, וגם אם אני עובדת בתחום החינוך, הרגשתי פתאום מין ירידה, וחיים גלותיים,
      ואז החלטתי ללמוד חסידות, שזה אומר שיחה עמוקה של הרבי, רמב"ם, רשי וכו' שקשורה לפרשת השבוע, יחד עם בעלי,
      לקחתי דווקא משהו שאפשר להעמיק עם השכל, לא "שולחן שבת", והיה כ"כ כיף לגלות איזה חסידות נפלאה יש לנו, כל שיחה הייתי מתפעלת מחדש מהשזירה האמנותית והחיבור המיוחד בין עומק התורה לחיי היום יום – אין ספק שזה מחזק ומחבר אותי למה שאני – חסידת חב"ד.

    9. Nowשיח
      כ״ד באדר ה׳תשע״ג (06/03/2013) בשעה 15:58

      המממ… נחמד אם כי…לא יודעת! משהו לא נשמע לי…
      מקווה שגולשת אחרת תסביר יותר טוב ממני את מה שאני רוצה להגיד………..

      • מישהי
        כ״ד באדר ה׳תשע״ג (06/03/2013) בשעה 17:25

        אני כתבתי את הדברים והכול אמת לאמיתה. בעקבות החוויה הקשה שעברתי החלטתי לשתף נשים אחרות, שלא יחזרו על הטעות שלי. שכחתי לציין גם את התובנות שלי בנוגע ל"כי תראה חמור שונאך… עזוב תעזוב עמו" – מסתבר שההתמוטטות הפיזית ארעה אחרי הרבה לילות שבהם הייתי עולה על יצועי אחרי השעה שלוש לפנות בוקר וקמה ב-7…

        הטעות היחידה היא הכותרת (שלא אני בחרתי). הדבר אירע לא ארבע שנים אחרי הנישואין, אלא קצת יותר מאוחר… וגם, השם בדוי… משיח נאו!

      • ח.מ.
        כ״ט באדר ה׳תשע״ג (11/03/2013) בשעה 21:17

        יחי המלך המשיח
        הכל בסדר איתך????
        כל כך הגיוני כל כך נכון ומרגש
        זה קורה לכל אחד אך לכל אחד זה בא בצורה שונה
        שלא תרגישי חולשה תנסי את מה שהיא ניסתה ותחזרי לכאן

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.