• ויתור בלי לוותר • על מינונים ובלמים

    הגדלה

    "הילד מדי עקשן לא מוכן לוותר אף פעם, אולי זה דבר טוב? הילדה וותרנית, נותנת את כל מה שיש לה, מי אמר שזה טוב? > כך נשריש את מידת הוותרנות בצורה טובה ובריאה, שהוויתור יעלה מאליו, ולא יעלה עליו… > על מינונים ובלמים..." • לכתבה המלאה

    ויתור ונתינה

    "תוותר לו – תעשה מצווה!!!" כמה פעמים אנחנו שומעים משפט כזה, ולוחצים על הילד לתת לזולת, להתחלק בצעצועים… וגם אנחנו, כשמבקשים מאיתנו לארח, לתת צדקה, ללוות חולה, ועוד, איננו יודעים מהו השיעור הנכון לתת, לוותר, להקדיש זמן…

    לכולנו ברור ש"ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא שמשווים את האהבה שלנו אל האהבה אל הזולת, שתהיה דומה לזו שאל עצמנו, כלומר: יש את עצם הדבר, שהיא האהבה שלנו אל עצמנו, ויש את הדומה לה, והיא האהבה אל הזולת, כלומר, אנו קודמים.

    ועם כל זה, בתורת החסידות מלמדים באין ספור מקומות עד כמה גדולה צריכה להיות אהבתינו אל הזולת, עד שחסידים היו אומרים: "פרוסת הלחם שיש אצלי היא שלך כפי שהיא שלי" והקדימו את "שלך" ל"שלי". כל זה מאד מבלבל, וגורם לנו להתייחס אל העולם, ולחנך את הילדים בצורה מבולבלת, שגורמת רגשי אשמה, תסכול ובסופו של דבר גם הנהגות לא ישרות כלפי עצמנו, משפחתנו הקרובה והזולת בכלל.

    וכמו תמיד, כשהולך אדם לאור פסק ההלכה, הוא מקבל איזון, מאור עיניים ומאור פנים, כי הוא בשמחה. אם נתבונן בהלכות אהבת ישראל נראה שני דברים מאד מעניינים:

    א. רוב ההלכות עוסקות במה אסור לעשות: לא להלבין פנים, לא להתעלם מצער הזולת, לא להונות בדברים, לא לנקום ולנטור, לא לשמור את הכעס בלב, לא לרמות וכו', ובקיצור – "מה דעלך שניא – לחברך אל תעביד".

    ב. ההלכות העוסקות בענייני ה"עשה" שבמצוות אהבת ישראל כמו הלווית המת וכדומה, יש להם אופן מינימלי לקיים אותן, וכל הוספה על זה הוא על פי היכולת של האדם ותנאי החיים שלו.

    לדוגמא, במצוות הלוויית המת – אם אדם יודע שלמת אין את כל הדרוש לו, כגון תכריכים ומניין וכו', רק אז אדם חייב לעזוב את כל שעושה, ולהתעסק בצרכי הנפטר. ובמילים אחרות, המידה המינימלית של פרטי מצוות אהבת ישראל אינה מחייבת אדם לעשות יותר מן המינימום עבור הזולת, ואין צורך לוותר על עיסוקינו וחיינו, אלא אם כן אין את המידה המינימלית עבור הזולת. ואת המידה המינימלית, לא אנחנו קובעים, אלא ההלכה.

    כלומר, השיטה בקביעת מעשינו בתחום מצוות אהבת ישראל, הולך לפי העיקרון של "עניי עירך קודמים", כלומר, אנחנו עצמנו קודמים לכל אדם, משפחתינו הקרובה אחרינו, וכך במעגלים הולכים ומתרחקים. אלא מה? בשיטה כזו אפשר בקלות להגיע למצב שכל הזמן שלנו יהיה "מוקדש" לעצמינו, ואיך נדע כיצד לנהוג? והתשובה היא שהאהבה שלנו אל עצמנו, ה"כמוך" צריך להיות על מנת שיהיה "ואהבת לרעך". כלומר, כל השמירה שלנו על עצמנו, בריאותינו פרנסתינו וכו', זה כדי שנוכל לתת לזולת! וכמו שכותב הרמב"ם, ששמירת הגוף היא כדי שנוכל לעבוד את השם. במילים אחרות, אין כלל עניין להשקיע בגשמיות שלנו, אלא אם כן זה כדי להוסיף בעבודת ה' ועזרה לזולת. וצרכי בני אדם משתנים מאחד לשני – יש מי שזקוק להרבה, ויש מי שמועט די לו.

    אמנם, כשאדם מתעלה בעבודת השם שלו ובאהבת ישראל, קורית תופעה מעניינת – הוא זקוק לפחות ופחות דברים גשמיים, וממילא יש לו יותר כסף, זמן, כוח, סבלנות, מחשבה, אהבה לתת לזולת, ולא עוד אלא שכל הנ"ל הולכים ומתרבים למעלה מדרך הטבע.

    ילדים מוותרים

    עכשיו, נתבונן מה התורה דורשת מאיתנו ביחס לילדים. האם ניתן לומר שיש חיוב לילדים לוותר על צעצועיהם או כספם או זמנם עבור הזולת? ובכן, לילדים אין כלל חיוב בקיום מצווה כלשהי, לכן אין הם חייבים כלל לוותר על שום דבר עבור איש. אם כן, מעתה נאמר שלא נחנך את ילדינו להתחשבות ולרגישות ונתינה לזולת חס וחלילה? התשובה היא כמובן שלילית, אבל כיצד מחנכים לזה?

    כמו בכל ענייני החינוך, האור צריך להיות מתאים לכלי, הוספה בנתינה צריכה להיות מתאימה לילד: לגילו, לפיקחותו, לרוחב הדעת שלו. ככל שהילד קטן יותר, יכולות הנתינה והוויתור שלו מצומצמים יותר, ואין להשוות ילד אחד לשני, כי ישנם ילדים שנפשם הבהמית נוטה יותר למידת החסד ולכן קל להם לתת. הדרך להביא ילד (גם מבוגרים…) לנתינה היא בדומה לסיפור על האדמו"ר הזקן שהצליח לגרום לעשיר קמצן לתת צדקה ברוחב לב משום שנהג בו כבוד והערכה לנתינה שלו, באיזו מידה שתהיה. גם כשהעשיר הקמצן נתן רק פרוטה אחת בלבד, הוא הודה לו באמת מקרב לב.

    אז הנה הסדר:

    דבר ראשון, שינוי קל במושגים: כדאי שלא להשתמש במילה "לוותר" משום שמשמעותה היא שאנחנו נותנים משהו ששייך לנו, לוקחים מעצמנו. אם נשתמש במילה "נתינה", שמשמעותה גם העברה מידי לידי הזולת, גם אם החפץ אינו שייך לי – נדייק יותר, על פי האמת – כי "מה אשיב לך, והכל שלך", וכתוב בספר דברי הימים "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".

    2. לבוא מתוך ידיעה שהילד לא חייב לתת. אצל מבוגרים, גם אם יש לזולת חיוב לתת, הרי שאי אפשר להכריח אותו, כי זו בחירתו החופשית.

    3. לבקש ממנו לתת. "שימי, יש לנו אורח חשוב, זה שמואל גרונם. יהיה זה מעשה מאוד יפה אם תיתן לו לשחק בבימבה החדשה שלך". אגב, כשיש משחק חדש לילד, המעשה הנבון לעשותו, הוא לתת לילד לחוות את המשחק, שישחק בו כמה שמתחשק לו. לתת לו לחוות את הבעלות והבלעדיות שלו על המשחק, שרק הוא הקובע הבלעדי על המשחק, ואז הוא יהיה נכון לתת, כי אז הוא נותן משלו. כשנפעל כך, נראה לפתע שהילד עצמו ניגש אלינו, מוסר לנו את המשחק ואומר: "אני מרשה גם לשמואל גרונם". מוכרחים גם להדגיש, שברגע שהילד ירצה את המשחק בחזרה, הוא יקבל אותו ללא שהיות.

    4. ללמד את הילדים, באמצעות סיפורים, ובאמצעות דוגמא אישית תוך המשגה (לתאר את המעשה שההורים עושים, ואת המחשבות והרגשות הנלווים אל המעשה), כמה נעלה טוב ונעים לתת, גם כשקצת קשה וכדומה.

    וכך זה נשמע: אבא אומר לאמא: "שורה'לה, היום נתתי לניסים השכן להשתמש במכסחת–הדשא החדשה שלנו, נכון שדחיתי בשביל זה את הטיפול בדשא שלנו, אבל זה בסדר, לי תהיה הזדמנות לכסח את הדשא מחר; וגם אם בשביל זה הייתי צריך לשנות את הסדרים שלי מעט, שווה לי לראות את ניסים מחייך, וחוץ מזה שככה הוא לא יצטרך להוציא כסף עבור מכסחה… בזמן האחרון לא כל–כך פשוט להם בגשמיות… הם חיתנו שם שלושה ילדים בתוך שנה אחת"

    5. לתת להם לחוש שהנתינה הקודמת לשאר הנתינות, היא קודם כל להורה השני, אחר כך להם, ורק אחרי שצרכיהם – הם התמלאו – רק אז נותנים גם לזרים.

    6. לשבח ביותר כאשר הם נותנים, אפילו מעט.

    7. להסיר את הפחד מן הנתינה (שמא הוא מפסיד ממנה, ח"ו). לדבר על "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו". לדבר על "עשר בשביל שתתעשר" ו"בחנוני נא בזאת". ולדבר על "נעשים ליבו ומוחו זכים אלף פעמים ככה" כשמדובר בצדקה ברוחניות, ובפרט בלימוד עם, והוראה למי שעדיין לא יודע. וכך להגביר את הביטחון בה', שהוא התנאי ליכולת לשחרר את היד ואת הלב הקפוצים.

    8. ישנם מקרים שילד נוהג באנוכיות יתרה, שלא מתאימה לגילו, או לבינתו. אני אישית מכריחה את הילד לתת במקרה כזה, ומסבירה לו שזו חובתי לחנכו שלא תהיה לו השחתת המידות, שחס ושלום לא ינהג באופן שאינו רואה את הזולת, ואינו רגיש לצרכיו. אפשר לומר שזה דומה למושג של "כופין על מידת סדום". העיקרון הזה משמעותו, שאם יש אפשרות להיטיב עם הזולת ללא הפסד כלשהו, לא בממון, לא באיבוד זמן או בפחיתות כבוד, בבחינת – "זה נהנה וזה לא חסר", אין זה מן הראוי שיהודי לא ייתן משלו, ובמקרה כזה יחייבו בית הדין את הנותן לתת.

    בעזרת השם, במשך הזמן יתפתח וייפתח מקום הנתינה בליבו של הילד, והנתינה תהיה לו תענוג.

    מאת אריאלה אלהרר דאשיף, באדיבות מגזין עטרת חיה

    205

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה