• חסידות כדרך חיים • סיכומה של התוועדות

    הגדלה

    "ואני רק חשבתי לעצמי - איילת, מי צריך אותך בסיפור? את חושבת שאת האחראית הבלעדית על ביטחון ילדיך? תני להם לייצר ביטחון. תני להם לחיות את החסידות שאת מחדירה להם, לייצר בעצמם מציאות של גאולה..." מתוך התוועדות מיוחדת עם הגברת איילת לייבמן • לקריאה

    מאת: חני דישראלי

    שבנו יחד בליל הושענא רבה בביתנו שבראשון לציון. חיה, בת העשר פנתה אלי בנחישות שהדהימה אותי: "אמא, היום אנחנו נוסעים לכותל. אני בטוחה בזה אמא!" חייכתי והבהרתי לה שזה לא שייך בשום אופן. "אבא לומד היום ואני מאוד עסוקה מותק. עם כל הביטחון שלך", הדגשתי, "אנחנו נשארים פה". אבל חיה לא וויתרה. "אמא יש לי בטחון הכי חזק שאנחנו ניסע".

    ונסענו. חברה שלי שבדיוק הגיעה לבקר, שמעה את המשפט העיקש של בתי, הביטחון המוצק של הטהורה הזאת, והחליטה שהיא רוצה לקחת אותנו לכותל ברכבה. ואני רק חשבתי לעצמי – איילת, מי צריך אותך בסיפור? את חושבת שאת האחראית הבלעדית על ביטחון ילדיך? תני להם לייצר ביטחון. תני להם לחיות את החסידות שאת מחדירה להם, לייצר בעצמם מציאות של גאולה.

    כשהייתי ילדה, אני זוכרת שחשבתי שהכל בחסידות זהה. הכל מדבר על עניין אחד. (מה שנכון בסופו של דבר- הכל על דירה לו יתברך..) לא הבנתי את עומקיה ורבדיה של החסידות, החיים. כשראיתי את אמי לומדת חסידות, הבריקה בי הידיעה, שיש פה משהו מיוחד. עצום. אמא שלי פשוט ישבה והתענגה על חסידות. על האושר והחיות שהיא מביאה לנו, השינוי המהותי בהסתכלות, שהוא אמיתת מציאות העולם. אך אז עדיין לא התחלתי ללמוד.

    כשהתבגרתי ונישאתי, יצא לי להגיע לשיעור ספורט בעיר השליחות שלי, ופתאום בגמר השיעור פנתה אליי המארגנת: "איילת, בואי תמסרי שיעור תניא בקהילה". סירבתי בתמיהה – "אני? איני יודעת תניא!" הייתי ממש צעירונת. כשהגעתי לבית הכנסת שלנו לאחר מכן, פגשתי באסתר רוכברגר, שמלמדת תניא שנים רבות, וסיפרתי לה על ההצעה ללמד תניא, הבהרתי לה כיצד זה לא שייך אלי לכאורה ואני לא מתאימה לזה בכלל. אבל היא לא חייכה. היא רק אמרה לי "ודאי שאת הולכת ללמד תניא". ככה פשוט.

    כשלימדתי בשיעור הראשון, הרגשתי כל כך קטנה. כל כך לא ראויה. סמוקה כולי. לא הבנתי עד כמה החסידות היא שלי! של כל אחד ואחת. ללמוד, ללמד, וליישם. בעיקר ליישם. ועם כל שיעור נוסף שלימדתי, החסידות חדרה בתוכי, בסביבתי, ובמשפחתי.

    אני זוכרת שגונב לאוזניה של בתי השניה בת השמונה, שאנו מתכננים לנסוע לאמריקה לסדר שם עניין מסוים, וכמובן גם שנגיע לרבי שליט"א מלך המשיח. היא ניגשה אליי יום אחד ואמרה לי: "אמא, אני נוסעת איתכם לרבי". ושוב, כבתי הראשונה, הבהרתי לה שלא. "אנו מסדרים עניין פורמלי שלא קשור אליך, ואת לא באה איתנו. אין על מה לדבר!" זה היה כל כך לא ריאלי. אבל הקטנטונת הזאת רצה לסלון והתקשרה להתרים את סבתא שלה. "סבתא, את יכולה לשלם לי כרטיס?" וכשהסבתא האוהבת נרתמה בשמחה, היא הודיעה לי בקול מאושר: "אמא יש לי כבר כרטיס".. ושוב אמרתי לה: "חמודונת, אני אפילו לא אישרתי לך, ואת הולכת לגייס סבתות?".. אבל היא כבר נהייתה סגורה על הרעיון. יום אחד מצאתי בחדרה יומן אישי שלה, שהיא כתבה שם: "רבי, אני מגיעה אליך!" תמימות וביטחון כזה..

    לאט לאט העניין שבשלו התכוונו לנסוע, התחיל להסתבך ונראה היה שתוכניותינו לא תתממשנה בסופו של דבר. האבסורד היה, שלא ידעתי אם אנחנו ניסע אבל הייתי בטוחה שהיא תיסע 🙂 כי הביטחון שלה, ניצח את כל הספקות. היא לא הותירה קמצוץ אחד של אפשרות שהיא לא תיסע. בשלב כלשהו מחירי הכרטיס עלו, והבת שלי שקיבלה הבטחה מהסבתא למימון כרטיס בארבע מאות דולר, התקשרה לסבתה השנייה שתשלים לה את הפרש עליית המחירים..

    ובאמת, ב"ה נראה שמשאלתה הולכת להתממש, ובזכותה ממש – גם אנו נטוס.

    היא פשוט לקחה את החסידות שאנו מנחילים וחיים בבית, ומימשה רצון עז שלה, להגיע לרבי!

    בכל מצב שיש בבית, אנחנו מדברים על זה. נושמים חסידות. כשמשהו קורה שלא כמתוכנן / אני בלחץ ממשהו / יש ניסיון – זה לא משנה. יש לנו את החסידות, שהיא כלי חיוני בשני רבדים שונים:

    מחד גיסא, באופן בלתי מפתיע, החסידות היא גלגל ההצלה של דורנו. לא ניתן לשרוד את ניסיונות החיים, את מכון האימון של הקדוש ברוך הוא שמעביר אותנו בו מידי יום ביומו, בלעדיה! ואני שומעת זאת גם מהנשים שאני לומדת איתן את התניא מידי יום ביומו. זה מה שאני מרגישה בעצמי.

    ולאידך, החסידות היא פשוט זרקור אדיר שמאיר לנו ואומר 'את הולכת לצמוח מהניסיון הזה'. לא רק לשרוד אותו, אלא להפוך את הניסיון לנס. להתנוסס ממנו ולקחת אותו כתנופה אדירה, על מנת לעוף כמה רמות קדימה בגאולה הפרטית שלי.

    כשאני שומעת את הילדים שלי רבים ואחד אומר 'תתעלם, זהו רק ניסיון', אני מפנימה יותר ויותר את הצורך החיוני של החסידות בביתי. ובכל מקום בעולם.

    הרבי שליט"א מלך המשיח מכריז שאנו כעת בעידן חדש בהיסטוריה האלוקית. וכולנו רואים וחשים כיום את השינויים ההזויים שמתרחשים בעולם.

    ועכשיו, הדיבור והחשיבה שלנו הם כבר לא המלצה של הרבי, הם לא הצעה לחיים טובים יותר, הכל חייב להיות חדור בנקודה היחידה של משיח! אם עשינו משהו, ולא משנה מה, גם דבר הכי גשמי וחומרי, בלי להחדיר, לחיות ולהחיות בו משיח, אין לדבר ההוא זכות קיום. אם אנו רוצים שמשהו יצליח, זה רק אם זה קשור למשיח. וכלשונו הקדושה: "צריך כל אחד ואחד מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", על ידי זה שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כל אחד ואחד מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח… וכל זה – לאו דווקא בעניינים נעלים הקשורים עם בחינת היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות הקשורה עם יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בעניינים פשוטים, כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי.." (דבר מלכות תולדות). פשוט לחיות את זה על פי המפה שהרבי נותן לנו – החסידות בכלל והדבר מלכות בפרט.

    מכון כושר לנשמה

    תודה להשם, אני הולכת עכשיו לממש חלום ישן של שנים: לפתוח 'מכון כושר לנשמה'. לאחר זמן רב שבו אני לומדת ומיישמת תניא. לאחרונה ישבתי עם הנשים שעוזרות לי להגשים את החלום הזה, בישיבת צוות, ואמרתי להן: 'המשפט הראשון והאחרון שלנו כאן, ושל כל המכון הזה בכלל, יהיה חדור במובהק איך כל זה מוביל לקבלת פני משיח. אם לא – אין לזה זכות קיום. אנו לא נעשה שום דבר אם הוא לא מתאים לעידן החדש של ימות המשיח שאנו נמצאים בו. הדיבור. המחשבה. המעשה.

    הפתיחה של המכון הזה היא אמצעי לפרנסה, אך הנקודה העיקרית כאן היא אך ורק איך לקחת אותו לקבלת פני משיח. הכל מתכוונן לתקופה המיוחדת שלנו, מתאים לעידן ימות המשיח. איך אנו מגלים כאן את הקב"ה בפשטות.

    והטיפ שלי בשביל להתחיל לחיות את זה ממש, צריך לצאת מעצמי! להפסיק להגיד אני לא מסוגלת. אני לא יכולה. לשאול רק שאלה אחת את עצמי בכל דבר שהוא: מה הצעד הבא שלי לגאולה? איך אני מתקדמת עכשיו הלאה, בכל דבר שהוא. עם הרחבת הפרנסה, בגידול ילדיי, בחיי הפרטיים, פשוט לגדול ולצמוח. ואני לא רוצה לומר ללמוד חסידות – כי לעיתים זהו אזור הנוחות שלנו, כי כולנו כבר לומדות חסידות. וללמוד זה תענוג אלוקי. זה כיף וזה נעים. אך עכשיו אנו במצב שאנו לא יכולים בשום אופן להישאר בתענוג הזה, צריך להתחיל לחיות איתו. וכמובן שלא פותחים יום בלי ללמוד חסידות, אבל השורה התחתונה היא לעשות חסידות. לקום ולעשות. להתמודד עם מה שקשה לי. עם הניסיון. לשפר את המצב. להפשיל שרוולים על מנת לקחת את החסידות ולהתמודד ברגע זה ממש בפועל עם מה שהקב"ה מביא לי עכשיו, ולכבוש את החלק האחרון בתוכי, בשביל להגיע לרגע הזה ממש, רגע ההתגלות של משיח!

    אני זוכרת ששמעתי מהרב נוטיק – המשפיע שלנו, (שבזכותו שיניתי את תודעתי לחלוטין כאשר הנחיל והחדיר לנו את החיות, המסרים והאוויר של משיח) איך הכל צריך להיות קשור למשיח וגילוי אלוקות, גם אם אני עכשיו מוכרת גרביים! זה לא משנה מה אני עושה, כדי שיהיה לזה זכות קיום, צריך לראות איך זה מוביל למשיח! זה עידן חדש. העולם משתנה מבפנים. אנחנו עוד יותר עמוק בימות המשיח, בכל יום ויום אנחנו בתוך הגאולה באופן של מוסיף והולך. של עליה שלא בערך למצב הקודם, ועלינו רק לפקוח את עינינו ולראות את זה (כלשון הרבי שליט"א מלך המשיח).

    תיישמו את זה. תגלו בתוככם. ניפגש נאו על הענן.

    יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

    414

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה