אלומה שמלי, עטרת חיה

נגישות היא מילה שכמעט זרה למי שלא זקוק לה, למי שזקוק לה היא כמו אוויר לנשימה. לנו, אלו שזכו ומסתדרות מצוין בעזרת רגליהן ההולכות ועיניהן הרואות זה כל כך מובן מאליו עד שאנחנו כמעט לא מקדישות תשומת לב לדרך ולמכשולים העומדים בפנינו כשלא מדובר ביותר משישים מדרגות… יש אנשים, שמדרגה בלתי מורגשת עבורינו, יוצרת להם סיבוב ארוך או אולי אפילו מונעת מהם השתתפות באירוע!

שליחה, מנהלת ואדריכלית משוחחות על נושא ההנגשה וחשיבותו. ואם בזכות הכתבה הזו עוד אישה תזכה להשתתף בעוד אירוע – המטרה של הכתבה הושגה.

כך הפכנו לבית חב"ד מונגש

אפרת כהן, שליחת הרבי שליט"א מה"מ באחת הערים בארץ ישראל משתפת ברגע בו הבינה עד כמה אנחנו לא מודעים לצורך:

"בשנותיה האחרונות הייתה אימי מרותקת לכיסא גלגלים. נפשה עוד הייתה צעירה והיא הייתה מלאה חיות ואהבה לשמוח ולהנות. אולם אז גילינו עד כמה העולם מוגבל כאשר את יושבת בכיסא גלגלים.

האהבה העיקרית והראשונה שנאלצה לוותר עליה הייתה הביקור השבתי בבית הכנסת. אימא הייתה מהמקדימות להגיע לתפילה ונשארה עד סוף ההתוועדות. אבל כדי להגיע לבית הכנסת שלנו יש לעלות שני טורי מדרגות צפופים ומסתובבים – לא שייך".

"התחיל מסע חיפושים אחרי בית כנסת מתאים. לא בדקנו מרחק ולא נוסח. התנאי היחידי היה האפשרות להגיע בצורה נגישה. אימא עברה להתפלל בבית הכנסת המרוקאי. זה לא היה נוח בשום צורה. המרחק היה גדול, התפילה התחילה מוקדם והסתיימה עוד לפני עשר! המתפללים, לשבחם יאמר, קיבלו את הוריי בסבר פנים יפות. הם אפילו כיבדו את אבי לחזור שיחה של הרבי מה»מ לפני קריאת התורה. אבל אימא נשברה. המאמץ היה גדול והמנגינות והנוסח – שונים מידי. ולצערה, היא פשוט ויתרה על אהבתה לתפילות שבת. את הזכות להתפלל שם שמרנו לקריאת עשרת הדיברות".

"היו גם שמחות קרובות וכנסים שאימא נאלצה לוותר עליהם. אמנם אחיי המסורים היו מוכנים להרים אותה עם הכיסא אפילו ארבע קומות, אבל היא לא רצתה ואפשר להבין למה. זו הייתה אימי. ולא לכל נכה יש בנים מסורים שמוכנים לסחוב אותו לכל קומה שירצה! באותה תקופה היה בי ממש כעס כלפי מקומות ציבוריים שלא מנגישים את עצמם למוגבלים. איך אדם יכול להיות כל כך אדיש לצרכים של אדם אחר?! כל מקום נמדד אצלי לפי מידת ההנגשה שלו לנכים. כשלא היה מונגש הוא נפסל ואיתו האחראים עליו…"

"עברו שנים, הקמנו בית חב"ד משלנו ושיפצנו את השטח היפה שקיבלנו. דאגתי להמון פרטים קטנים שהיו חשובים מבחינתי במקום: זרימה טובה של אוויר, עיצוב נקי, מערכת שמע מובנית. דבר אחד שכחתי לגמרי: הנגשה. לרגע אפילו לא עלה הנושא ברעיוני".

"לפני ארבע שנים התארגנו לליל הסדר הציבורי, כשלפתע נודע לנו כי אחד המקורבים שלנו, מהמשתתפים הקבועים של ליל הסדר, שבר את רגלו בצורה רצינית. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים והתקשר לברר אם בית חב"ד שלנו מונגש. השאלה הייתה עבורי כמו סטירת לחי. שאני לא אדאג לנושא ההנגשה? נזכרתי בכעס שהיה ממלא אותי בתקופה בה הייתה אימי תלויה בחסדי המנגישים. מיהרנו להנגיש את בית חב"ד שלנו. ב"ה שזה לא היה קשה. בסך הכל היה צריך לבנות רמפה מעל לשלוש המדרגות שבכניסה לבית חב"ד שלנו".

"מאז אנחנו מונגשים. המקורב זכה להיות איתנו בליל הסדר ואיתו עוד מוגבלים שונים.

מאז שבית חב"ד מונגש מגיעים עוד אנשים רבים לתפילה, לשיעורים ולפעילויות. חלקם, כי תמיד רצו להגיע לחב"ד ולא הייתה להם אפשרות עד היום, חלקם כי זה בית הכנסת היחיד באזור אז הם הגיעו אליו כמו שאימא שלי הגיעה למרוקאים. על הדרך הם מכירים חב"ד שלא הכירו וכבר נשארים בלי קשר לכיסא הגלגלים".

"מה למדתי מכך? קודם כל, לא לכעוס! להבין שמי שלא במצב הזה, לא במצב הזה. הוא ממש לא רואה את הצורך, זה לא שהוא מתעלם בכוונה ובאכזריות. דבר שני, להשתדל לעורר את המודעות להנגשה. כאשר אני שומעת על שליחה שמשפצת או מחפשת לקנות מקום לפעילות, אני מעוררת ומזכירה לה לשים לב גם לפרט הזה. הרבי רוצה את כל עם ישראל בפעילות שלנו. אני בטוחה שזה לא לנחת לרבי כשנשים רוצות להגיע לפעילות שלנו ולא יכולות".

החוק והביצוע

תמר חן היא אדריכלית המתעסקת בעיקר בתכנון ועיצוב בתי כנסת. היא משתפת אותנו בידע ובנסיון שלה בתחום חוק ההנגשה:

"חוק ההנגשה הוא חוק המחייב כל מבנה ציבורי להיות מונגש לבעלי מוגבלויות. כאשר אנחנו מדברות על הנגשה אנחנו מדמיינות לעצמנו קודם כל רמפות, שמאפשרות להעלות כיסא גלגלים במקום מדרגות. אך יש לדעת שהנגשה נוגעת לכל בעלי המוגבלויות! בחוק ההנגשה כלולה גם ההקלטה במעלית ובאוטובוס המדווחת באיזו קומה או תחנה נמצאים. סימונים של תחילת וסוף גרם מדרגות באמצעות טבעות, עבור כבדי הראייה וכן פס מונע החלקה על המדרגות. לכבדי שמיעה נתקין מערכות אקוסטיות המגבירות את הקול. ולתלויים בהתניידות בכיסאות גלגלים נדאג ליישור המדרגות ולמרווח נוח".

"מה חוק ההנגשה בבית הכנסת נוגע לנו כנשים? הוא מחייב אותנו שכל אישה תוכל לשבת בעזרת נשים ולהשתתף בתפילה. במידה ועזרת הנשים שלנו גבוהה, עלינו לדאוג למעלית שבת שתאפשר לאישה בכיסא גלגלים לעלות. במידה ואיננו מעוניינים או יכולים להתקין מעלית שבת, יש לדאוג שבקומת הקרקע תהיה עזרת נשים נוספת, מופרדת במחיצה מן הגברים ובה תוכל הגברת שלנו לשבת".

"החוק קשוח מאד בכל נושא ההנגשה. יש צורך לעבוד בתיאום עם יועץ נגישות ולקבל את אישורו לתכנית. אי עמידה באיזה פרט הקשור להנגשה מונעת טופס ארבע ואי אפשר להיכנס ולהשתמש במבנה עד השלמת כל ההסדרים הדרושים".

"אתן דוגמא לקשיחות החוק, באחת הפעמים תכננתי עבור בית ספר חדר מחול. בכניסה לחדר היו שתי מדרגות – ועליהן פסלו לי את התכנית. ניסיתי לטעון שמי שלא יכולה לעלות שתי מדרגות לא נרשמת לחוג מחול… אולם טענתי לא התקבלה: אם אחת החברות בכיתה תרצה לצפות בחזרות להופעה והיא מוגבלת בכיסא גלגלים? – נאלצתי ליישר את הכניסה לחדר".

"כאשר אני מתכננת בית כנסת, תמיד יהיה הבדל בין מבנה המיועד מלכתחילה לבעלי מוגבלויות, כמו בית כנסת בבית אבות או במוסד רפואי, לבין בית כנסת המיועד לציבור הרחב אולם עליו להתאים גם לבעלי מוגבלויות. בבית כנסת מהסוג הראשון אשתמש בהרבה טכניקות הנגשה קבועות: בימת קריאה המתכווננת בגובהה לפי מי שעומד לידה, אדם בריא או יושב בכיסא גלגלים. רמפות מובנות וקבועות לבימה ולארון הקודש. גם ארון הקודש יכול לרדת ולעלות לפי הגובה הרצוי.

בבית כנסת רגיל, לעומת זאת, מספיק שהכניסה תהיה מונגשת. לבימה נכין בדרך כלל רמפה ניידת שתאוכסן בחדר ותבוא לידי שימוש במידה ויהיה צורך. כך נוכל לחסוך את המקום הרב שתופסת הרמפה בחלל בית הכנסת".

חוק ההנגשה במבנים חדשים הוא רציני וקשוח, וזו בשורה טובה עבור בעלי המוגבלויות. הבעיה העיקרית מתחילה כשמדובר בהנגשת מבנים ישנים. שם לא תמיד רוצים או רואים את הצורך בהנגשה לציבור בעלי המוגבלויות. גם כאשר מעוניינים, לא תמיד ניתן לעשות זאת בקלות. מבנה שלא נבנה על מנת להיות מונגש, קשה מאד להנגיש אותו. לפעמים מדובר בהוצאה יקרה מידי או במאמץ רב מידי ויש גם מקרים בהם הדבר ממש כמעט בלתי אפשרי.

כאשר שליחה או רבנית עסוקה בהקמת מרכז יהודי מכל סוג שהוא, עליה להיות מודעת לנושא של חוק הנגישות. הוא מחייב אותנו! אבל עוד לפני החוק – אהבת ישראל והשותפות ההדדית בינינו מחייבות אותנו לדאוג גם לאלו שלא יכולים לדאוג לעצמם.

ישנם יועצי נגישות שלמדו את המקצוע ויודעים כיצד להנגיש מבנה ישן, ובטח מבנה חדש. יש ליצור קשר ולשמוע מה החוק מחייב אותי וכיצד אני יכולה להנגיש את המקום שלי לעוד אנשים».

קשה ההנגשה

הדס מיכאלי היא מנהלת בית ספר בדרום. הניסיון שלה עם חוק הנגישות לא שמח כל כך…

"זכינו וקיבלנו לבית הספר שלנו תלמיד עם קשיי שמיעה" היא פותחת. "פנינו וביקשנו עזרה בכיתה אקוסטית מיוחדת לכבדי שמיעה. אני לא אגיד שמדובר בחודש ולא בשנה, אולם בסופו של דבר, אחרי הרבה מאבקים ונידנוד לרשויות קיבלנו את השיפוץ ומאז זכו כבר עוד תלמידים לקויי שמיעה להנות מלימודים בכיתה האקוסטית".

"כמה שנים אחר כך הצטרף אלינו תלמיד בכיסא גלגלים. הפעם כבר היה מדובר בסיפור מסובך הרבה יותר:

בית הספר שלנו ממוקם על צלע הר ומשום כך הוא בנוי בצורה מדורגת ואפילו הכניסה לבית הספר כוללת כמה גרמי מדרגות. פנינו לרשויות ונכנסנו לתהליך שאין לו סוף. משרד החינוך שלח אותנו למועצה המקומית וזו חזרה אליו. גם בתוך  משרד החינוך מעבירים אותך ממחלקה למחלקה וממפקח למפקח".

"וברשות המקומית? מדפנה לגבי ומגבי לאורנה… ההורים כעסו. הם הרגישו כאילו אנחנו לא מעוניינים מספיק. בית הספר הצליח להגיע למצב בו הכניסה לקומת הקרקע מונגשת לפחות, בכל גרמי המדרגות. כך יכול היה התלמיד להגיע בבוקר וללמוד בכיתתו שהייתה כמובן ממוקמת בקומת הקרקע".

"לאחר מאמצים רבים הצלחנו להנגיש גם את אולם הכנסים שלנו וכך לפחות יכול היה להשתתף איתנו באירועים של בית הספר".

"המאבק ממשיך. החוק מחייב שהתלמיד יוכל להגיע לכל מקום בבית הספר ולא יצטרך להישאר תמיד כלוא בקומת הקרקע. התחילו לדבר על מעלית, הויכוח היה לגבי מי משלם את ההתקנה שהייתה אמורה לעלות הון – כי מדובר על מעלית חיצונית. מבנה בית הספר אינו מאפשר הקמת מעלית רגילה. אני כשלעצמי לא אהבתי את הרעיון של מעלית בבית ספר יסודי, אולם בטח לא הייתי מעמידה רגל בדרכו של התלמיד שלי".

"מה היה הסוף העצוב של הסיפור? התלמיד שלי כבר עזב את בית הספר עם תעודה טובה והמשיך לישיבה ולא זכה לראות את בית הספר שלו מונגש לכבודו… ההורים ממורמרים ונשארו עם טעם רע בפה. מרגישים שבית הספר לא עשה די כדי להנגיש את המבנה לבנם".

"מה המסקנה שלי? חוק הנגישות מעולה במבנים חדשים, אך כושל ביותר במבנה ישן. אם אתם הורים המנסים להנגיש את בית הספר למען הילד שלכם. אל תשאירו להנהלת בית הספר לעשות הכל לבד ותביטו מהצד בביקורתיות. מדובר בבלגן ובכאב ראש גדול, ואף אחד לא ממש יוצא מגדרו לעזור – לא הרשות המקומית ולא משרד החינוך. זה מאבק שיש לאחד בו כוחות של ההורים ושל הילד כדי לראות פרי, עוד כשהילד שלכם במוסד"…