• חני שמולביץ מארחת את הדס כגן • מיוחד

    2 | הצג גלריה

    "בזכות האתגרים אתה מגיע למקומות גבוהים הרבה יותר מאשר אם לא היו לך את האתגרים. אני לא אשכח את הלילה ההוא בו החלטתי להיות בשמחה..." השליחה הגברת חני שמולביץ ערכה ראיון מרגש עם אישה מיוחדת! • לקריאה

    בכל יום ראשון, מאז פרוץ עידן 'הזום', משתתפות עשרות נשים בזום השבועי הנקרא 'מרוממות'. בזום הזה אנו מרוממות את כל השבוע, כאשר בכל שבוע אנו פוגשות מרצות מהשורה הראשונה, או נשים שיש להן סיפור אישי מיוחד ומסר חשוב לכולן. נשים לא מוותרות ולא מפספסות את המפגש המרומם הזה. טפח מעל הקרקע, כוחות לכל השבוע.

    באחד המפגשים דיברה הגברת הדס כגן מיקנעם בנושא השמחה. בפרסום המקדים היה כתוב שהשבוע תדבר 'מלכת השמחה' ותספר את הסיפור האישי שלה. נשים שאלו לפשר התואר הייחודי לו זכתה הדס. אבל אחרי ה'זום', כשהשמחה נשבה בעוז מהדס וסחפה אחריה את כולן, היה ברור היטב שאכן מגיע לה הכתר, למלכת השמחה.

    בעקבות דבריה המשמחים ב'מרוממות', ובאווירת חודש השמחה, פניתי להדס כגן עם כמה שאלות בוערות:

    הדס, איך את עושה את זה? איך את מצליחה לשמוח? כשאני חושבת על סיפור החיים שלך, על כך שחלית במחלה שמחייבת אותך להתנייד רק בכסא גלגלים ומונעת ממך לתפקד, אני לא מבינה איך את כל-כך שמחה כל הזמן?

    בזכות האתגרים אתה מגיע למקומות גבוהים הרבה יותר מאשר אם לא היו לך את האתגרים. אני לא אשכח את הלילה ההוא בו החלטתי להיות בשמחה. זה היה אחרי שהדלקת פרקים הקשה בה חליתי החריפה ולא יכולתי כמעט לזוז, סבלתי כאבים מטורפים. התינוק בלול על ידי, התעורר בבוקר ובכה ואני לא יכולתי לגשת אליו, המטפלת שלו עוד לא הגיעה והייתי חסרת אונים. ההרגשה הקשה והעצבות הגדולה, בנוסף לכאבים העזים, ליוו אותי כל אותו היום ובאותו לילה כשהעצבות הורידה אותי כל -כך, הרגשתי שהגעתי למקום שאני חייבת להחליט. החלטתי שמהיום העצבות לא תנהל אותי עוד. מהיום אהיה בשמחה. שמחה בטהרתה. שמחה ללא תנאים. שמחה בכל מצב, אבל ממש בכל מצב.

    אבל איך אפשר לשמוח במצב כזה?

    כאבים ועצבות לא חייבים ללכת יחד. אמרתי לעצמי – מספיק הכאבים, למה להוסיף סבל על סבל? זה הכל בראש. ועבדתי, עבדתי קשה והתאמנתי על השריר הזה. החלטתי שזה לא יהיה 'יום ככה יום ככה' לפי מצב הכאבים וכו', כי אחרת אשתגע – עליות, ירידות, לא מתאים לי החוסר יציבות הזו. החלטתי שהשמחה לא תלויה בכלום. רק בבחירה שלי, רק בהחלטה שלי, בעבודה הקשה שלי, עבודה שהיא אפשרית, עובדה!

    ממש בהתחלה כבר הבנתי שמעצבות לא יצא לי כלום, זה לא ישפר את המצב הרפואי שלי. זו לא הנוסחה המנצחת! השמחה, אולי כן אולי לא, אבל לפחות תהיה לי שמחה. בהתחלה עשיתי הכל בקבלת עול. הפנים היו מתעוותות מכאב ואני עיוותתי בחזרה לפרצוף מחייך… בהמשך זה הפך להיות חלק ממני. קביעות בנפש. היום אני מתעוררת עם זה בבוקר והולכת לישון עם זה בלילה.

    אז קמת בבוקר עם יעד ועם החלטה חזקה, ומה עכשיו?! תספרי מה את עושה כדי להוסיף בשמחה בפועל? אילו דברים משמחים אותך?

    הרבי אמר לעשות תנועות של שמחה. אני משתמשת בתוף ובכלי נגינה נוספים, אני שומעת ניגונים שמחים. יש לי בבית ספרים על סיפורי ניסים משמחים ואפילו בדיחות. כל מי שמגיע אלי, מיד שומע בדיחות, מיד עולה החיוך. אני ממש מתאמצת לשמח את כל מי שאני יכולה.

    כשבעלי חזר בסוף היום מהעבודה וראה אותי בלי יכולת לזוז כמעט, היה לו קשה ועצוב. ואני התחלתי עם הבדיחות: "אוהו ברוך הבא…! כל היום חיכיתי שתחזור כבר ונרקוד.."

    אף אחד לא הכיל את העקשנות הזו להיות בשמחה, אבל אני הייתי נחושה. שמח + 10 כוחות שהשקעתי = משיח. ובאמת השקעתי את כל הכוחות שלי.

    באחת הפעמים שהגיעה לבקרני סוללת רופאים, השחלתי בדיחות והייתי בשמחה. האחות לחשה לי בכעס – "הדס תהי רצינית! הרופאים צריכים לאבחן את המצב, והמצב לא פשוט". אמרתי לה – "יש כאן את כל הצילומים והבדיקות, הכל שלכם, אתם יכולים לקחת. אבל את השמחה אני צריכה שתשאירו לי. היא שלי ואל תיקחו לי אותה".

    כל אחד יכול להגיע לזה או רק 'צדיקים גמורים' כמוך?

    מחשבה, דיבור ורגש פנימי – תלויים בבחירה של כל אחד. אני מציעה להשתמש הרבה במילים משמחות ופחות במילים של קושי וכאב על אף שהמציאות לפעמים נראית קשה. המילים נחקקות ומשפיעות על המציאות. לתלות פתקים בבית מול העיניים: "יום שמח", "איך אני שמחה ש.." להוסיף חייכנים.

    לפתוח מחברת ולכתוב – 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'! לא 'ביום רביעי אהיה בשמחה כי כך וכך', 'בעוד שנה כשאעבור דירה או אטוס לחו"ל'. זה היום. היום אני בשמחה! ולכתוב את כל הדברים המשמחים שקרו לי בחיים, את כל הניסים הגלויים וההשגחות הפרטיות, ובכל פעם שעולה מחשבה עצובה, לפתוח את המחברת ורק להודות לה' ולשמוח!

    ודבר אחרון והכי משמח זה לימוד חסידות. אישית, תמיד אהבתי ללמוד כל מיני חוכמות, אבל כשגיליתי את מעיינות החסידות, כלום כבר לא עניין אותי, רק זה. לימוד החסידות והמאמרים העמוקים, מביאים הרבה יותר משמחה, זה עונג אלוקי.



     

    355

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה