• האם המורה תמיד צודקת?

    הגדלה

    מי מאיתנו כאמא לא נפגשה במקרה בו מיד זיהינו שהמורה לא נהגה כשורה, וכי החלטתה או מעשיה היו שגויים. ואז מתחילה ההתלבטות: איך להגיב? מה לעשות? נעשה לילדה עוול, היא זקוקה – וזכאית לגיבוי... ולאידך אלו השלכות חינוכיות יכולות להיות מכך • על כך ועוד בכתבה שלפניכן 

     

    שעת אחר צהריים, יוסי חוזר הביתה לאחר יום לימודים ארוך. בגדיו מיוזעים, מכנסיו משופשות ופניו חמוצות. שוב עונש באמתחתו, לכתוב 400 פעמים "תמיד אציית לדברי המורה". מיד כשפוגש באמא הוא מתפרץ בכעס: "המורה הזה שונא אותי! שמוליק דחף אותי מהכיסא ונפלתי לרצפה, הוא התפרץ בצחוק, ואני צעקתי עליו. המורה הסתובב אלי ואמר לי להיות בשקט, ניסיתי להסביר לו ששמוליק הוא האשם כאן, אך הוא לא הקשיב ורק אמר שאגש אליו אחרי השיעור, כיון שאני ממשיך להפריע".

    ***

     

    לכל אמא סיפורים רבים באמתחתה, אם מצד היותה אם לילד הלומד במוסד חינוך, או מהצד השני של המתרס, כאשת חינוך. במסגרת כתבה זו נדבר עם אלו העומדים משני צידי המתרס, וננסה לגעת כמה שניתן בצדדים השונים של הקונפליקט החינוכי – כדי  שאתן תוכלנה להתחיל את שנת הלימודים באופן המיטבי מול ההנהלות והצוות של מוסדות החינוך למען ילדיכם היקרים. שאלנו את המרואיינות:

     

    כיצד היית מגיבה לאחר כזה מקרה?

    שושי מכפר חב"ד, אמא למנין פלוס:

    אספר כיצד הגבנו באירוע של חילוקי דעות בינינו – ההורים, לבין הר"מ בישיבה: בני הבכור נמצא בישיבה בעיר אחרת, ומידי שבוע מוזמן לסעודת שבת אצל קרובי משפחתנו. לאחר כמה שבועות, הודיע המשגיח לבני כי מעתה יוכל לסעוד מחוץ לישיבה רק שבת אחת בחודש. כך ללא סיבה. בני מאד נשבר מזה, כאח בכור התגעגע לאחיו הקטנים, והחוויה המשפחתית מידי שבת הקלה על הריחוק מהבית. שמענו את כאבו, השתתפנו אתו מאד, וגם כאשר כינה את אותו משגיח איש מרובע – לא נבהלנו, רק שמרנו שהדיבורים לא יצאו מפרופורציה למילות גנאי ללא שליטה. הבהרנו לו שאנחנו כואבים אתו יחד וזה מאד קשה, אך כרגע הוא באחריות הישיבה, והוא צריך לציית, ניסינו  – יחד איתו – לחשוב על פתרונות כמו שליחת עוגות ואוכל שהוא אוהב שינעים לו את הסעודה בישיבה, ועוד…

    במקביל התקשר בעלי ללא ידיעת בננו לר"מ, והסביר את הצד שלנו בסיפור. בננו ילד חסידי ב"ה, המשפחה שהוא הולך אליה גם היא חסידית, והוא מחובר למסגרת הישיבתית. ב"ה אפשר לסמוך עליו שלא יסתובב במקומות אחרים. בעלי דבר בנועם והסביר שהוא מבין את המערכת ומבקש בכל אופן חשיבה מחודשת, וב"ה, ההחלטה שונתה. בעלי הדגיש לר"מ שהוא לא מספר לבנו שהם דיברו. וכי הכי טוב שהוא בעצמו יאמר לבחור שחשב על זה שנית והוא בחור חסידי שאפשר לסמוך עליו ולכן הוא מקבל אישור. כמה היה משמח לקבל את הטלפון המבשר: אבא ואמא לא תאמינו, מצב רוח טוב נפל על הר"מ! הוא קרא לי ואמר שאצא למשפחה שתי שבתות בחודש. בננו (וכמובן גם אנו) הרוויח מהסיפור רווח כפול: הוא למד לציית להנהלה, וגם נוצר קשר מיוחד בינו ובין הר"מ המדובר. הוא בחר בו למשפיע האישי שלו ועד היום הוא מקבל ממנו רבות.

     

    זהבי מהצפון, אמא ומורה:

    היות שאני משמשת בשני הכובעים של אמא ומורה, חורה לי מאד כאשר יש מקרים שילד סובל שלא באשמתו, בשל אי שימת לב של המורה. להיות מורה זה לא דבר פשוט, זו עבודה עם נשמות, ואפשר לפגוע בילד לכל החיים, ואין כאן המקום לספר סיפורים נוראים של ילדים שנפגעו לכל החיים מאמירות לא מתאימות של מורה, או מחוסר טיפול ועוד. בשנה שעברה, כשבתי הייתה בכיתה ז' החליטו לערבב את הכיתות. כל בת ציינה שלוש חברות שאיתן היא רוצה ללמוד, והבטיחו שישבצו אותה לפחות עם אחת מהן.

    אך בתי נותרה ללא חברה בכיתתה. היא בכתה ודיברה עם המורה – אך דבר לא עזר. ב"ה שילדינו גדלים בדור אחר בו להורים יש כח לשנות ולעשות, בזמננו היה ציות מוחלט למוסדות. הגעתי עם בתי בבוקר לבית הספר, דיברתי עם המורות והמנהלת עד שהעניין סודר לשביעות רצון.

    כאבתי שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. יש מקרים שבהם הורים צריכים להתערב למען הילדים, אחרת הצדק לא ייעשה. לעיתים קיימת סחבת במוסד ולוקח זמן עד שדברים מטופלים – אם בכלל, וכאשר הורה מתערב – הצוות שם את המקרה בראש מעייניו ומטפל מיידית. ב"ה. בתי יודעת שיש לה תמיד אמא שתגבה אותה.

     

    מרים מירושלים, אמא לבת יחידה בין 4 בנים:

    בכיתה ח' ביתי חזרה וסיפרה שהמורה אוסרת עליה להצטרף לטיול השנתי. בנות השחיתו את קישוטי הקיר בהפסקה, בתי בדיוק נכנסה לכיתה – והמורה חשבה שהיא אחת מהן. בתי מחתה והסבירה אך המורה לא הקשיבה, ובתי פרצה בבכי. עדינות נפשה של בתי מוכרת לכולן, לא יתכן שהיא תשחית ותהרוס. מיד חיבקתיה, והבטחתי שמיד אתקשר למנהלת להבהיר את הענין, ולקבל התנצלות מהמורה על הטעות החמורה. לקחתי את הטלפון ביד, ובהשגחה פרטית זיהיתי שיחה נכנסת מאחותי. מיד השתפכתי בפניה על העוול החמור, ועל כך שאני בדיוק בדרך לדבר עם המנהלת. ואז שמעתי את המילים ששינו את חיי וחיי ילדיי. אחותי – בכל כושר השיכנוע שלה – ביקשה שאתן לביתי צ'אנס להסתדר לבד – לצאת מהביישנות החמורה שלה ולגשת למורה על מנת לדבר אתה בעצמה. היה לי קשה לשנות את הראש, כי העוול שנעשה היה באמת גדול, אך הדברים מצאו מסילות בלבבי. ישבתי עם בתי כל הערב ושידלתי אותה לגשת למורה ולהבהיר לה מה ארע. לבסוף היא השתכנעה, ולמחרת ליוויתי אותה בתפילות מרובות, שלא תתבייש ותיסוג ברגע האחרון, שהמורה אכן תבין, תקבל ותתנצל.

    מה שארע הוא לא יאומן, המורה הבינה, הסבירה בפני כל הכיתה שהיא טעתה וכי בתי מירי תסע לטיול. מאז נהגה לשבח את בתי: "את, אפשר לסמוך עליך. את ילדה גיבורה – שמתגברת על היצר ויודעת לבוא ולהסביר בצורה יפה ונעימה". התייחסות זו חיזקה את הבטחון של בתי, היא השתנתה לבלי הכר והביישנות שליוותה אותה במשך שנים – פחתה ונעלמה.

     

    שורי מקרית מלאכי, אמא עובדת:

    סליחה שאני יוצאת נגד השם המפוצץ של הכתבה. איך אפשר לדון בשאלה 'האם המורה צודקת, או לא'? המורה היא הסמכות – וגם עבור ההורים והילדים הטוב ביותר הוא שהמורה תהיה 'המילה האחרונה' בכיתה. אם אנחנו מבקרים אותה לעיני הילדים – היכן האחריות החינוכית שלנו? הילדים ראשית – כי הרי לא ידעו להבחין מתי כן להקשיב למורה ומתי המורה טועה. שנית – הם יאבדו את האמון במורה או במבוגרים בכלל. המקום שלנו בהורות הוא לעזור לילדה להתמודד גם עם מצבים שאינם נעימים לה, ושיתכן שהמורה היתה יכולה לנהוג בהם בצורה אחרת, או אפילו טעתה. אך לעולם לא יהיה דיון עם הילדה על טעויותיה של המורה.

    תפקידנו כהורים הוא – קודם כל – להזדהות, להכיל ולתת גיבוי לרגשותיה של הילדה, ולסייע להתמודדות שלה מול המצב. כשהיא תגדל ותצא לעולם – היא תיפגש פעמים רבות במקרים לא הוגנים. אנו צריכים ללמדה כבר מעכשיו שלפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק – בדיוק כמו בכביש. העיקר – לאפשר לה להתמודד, ולא למנוע זאת ממנה ע"י 'סדור' כל העניינים עם המורה, המנהלת, האמא של החברה שהציקה או החברה בעצמה וכדו'

    אחרי שיש רגיעה והבנה שאנחנו מרגישים אותה, יש לבדוק ביחד אתה כיצד ניתן להתמודד עם המצב: מה היא מציעה, מה לנו יש להציע? אפשר לכתוב ארבע השערות על הסיבות שגרמו למורה להתנהג ככה. (אצלינו זה עובד!) זה עוזר להבין שגם המורה הוא בנאדם וגם אם נהג בצורה שלא נראית הכי נכונה, יש לו סיבות. לדוגמא: 1. הוא חייב להספיק את החומר לקראת המבחן ולא יכול לעצור עם כל פיטפוט. 2. הוא לא הבין שלוי הוא זה שהפריע. 3. היו הרבה הפרעות מתחילת השיעור. 4. נולד למורה בן אתמול והוא בטח לא מסתדר בבית עם הילדים האחרים והיה קצת עצבני.

    חשוב לזכור שאם אכן נראה לילדנו הזדהות ואמפטיה ונקדיש זמן איכות של דיון רק אתו, נחזק את הקשר האישי עם הילד. הילד ירגיש שההורה מקבל אותו בכל מצב. זה יוצר סיכוי שתמיד הוא יבוא ויספר כאשר יחווה מקרים לא נעימים, גם כאלו שילדים לרוב מחביאים מהוריהם.

    כמובן שכאשר יש מקרי קצה – של אלימות ח"ו, או פגיעה אמיתית, יש להתערב באופן מידי. אני מדגישה: פגיעה אמיתית ולא מדומה, כי היום מרבים להשתמש בשימוש מושאל במושג התעללות. המורה התעללה בבתי כשאמרה לה שהיא לא מכינה שיעורי בית אף פעם, המורה השאירה את בתי בודדה בכיתה לאחר יום הלימודים והתעללה ברגשותיה וכו' וכו'… אני סולדת מהמילים הללו המגדילות כל תקרית לממדים כמעט פליליים… ובכל זאת, כאשר יש באמת מקרה חמור יש לפנות למנהלת בית הספר/ ליועצת ולדאוג שיטופל.  בד בבד, להתייעץ מה נכון ומה כדאי לומר לילדה על כך, כדי שהילדה לא תאבד את האמון במוסד ובכל אנשי החינוך.

     

    רבקה מלוד, אמא במישרה מלאה:

    אני רוצה דווקא להתייחס לסיפור של יוסי מזווית שונה. יש לי שבעה ילדים כן ירבו, מתוכם שישה רגילים שהלכו בתלם, ודיני אחת מקסימה שקיבלה במתנה מאלוקים תחושתיות יתר. לצערי, עם כל המודעות שיש כיום בנושא, אני נתקלת במורות שחושבות ש"אלו סתם תירוצים, והיום לכל ילד מוצאים בעיה כדי שיקלו עליו".

    יתכן שיוסי הוא ילד עם תחושתיות יתר, והדחיפה של החבר מעבר להיותה קשה, מבחינתו הורגשה כמו תקיפה רצינית מלווה במכות חזקות. בפעם הראשונה כאשר נתקלתי במורה כזו, שלא הבינה כי דיני מתמודדת עם קושי אמיתי, נסיתי להסביר זאת למורה. הוספתי שזו הסיבה שתגובותיה קצרות רוח ומעט תקיפות – כדי שבתי תקבל את היחס המתחשב במצבה. כשזה לא קרה – בכיתי, הו… כמה בכיתי על אותה אטימות לב, וצעקתי, וגם כעסתי.

    אתן לכן דוגמא: לדיני מציקים תפרי הגרביים. אנו קונים לה גרביים מיוחדות, אך לעיתים בחום, גם התפר העדין ביותר מגרד. דיני הורידה את הנעליים בשיעור, וחברתה התלוננה שזה עושה ריח לא טוב, ודרשה שדיני תנעל את הנעליים. דיני כעסה ודיברה בתקיפות והמריבה יצאה מכלל שליטה. כמובן שהמורה כעסה, והסבירה שלא חולצים נעליים בשיעור. דיני לבשה בלית ברירה את הנעליים, אך ביקשה לצאת החוצה להרגע (דבר שלימדנו אותה לעשות) אך המורה לא הסכימה. אז דיני יצאה בלי רשות, וכבר לא נכנסה עד סוף השיעור.

    כאשר דיני חזרה הביתה וסיפרה לנו את המקרה, כאב לי מאד לשמוע. אחרי שהזדהיתי אתה, ניסיתי לחשוב כמה המורה הזדעזעה מילדה בכיתה ה' שלא מוכנה לנעול את הנעליים, ועוד מתחצפת ויוצאת בלא רשות…. היא לא מבינה את הסיבות שעומדות מאחורי התנהגות זו, ואכן בכיתה שלימה קשה להתמודד עם חריגות. רק אחרי הצלחתי לראות את המורה במבט חיובי, הצלחתי להרגיע את ביתי ממקום שלם ונקי. אמרתי שאנו אתה, מאמינים לה, אוהבים אותה ודואגים לה. והמורה כנראה פשוט לא מבינה כמה זה מציק… יש לנו כבר בדיחות על כל אלו שלא מבינים מה זו תחושתיות יתר.

    העזרה הגיעה דווקא מיועצת בית הספר, שעזרה למורה להבין יותר, והיא גם הציעה לנו להתחיל טיפול ב'דרמה תרפיה' – דבר שעזר לה מאד לשקול את התנהגותה ותגובותיה מול מקרים מעצבנים שאצל ילדים תחושתיים קורים לעתים תכופות.

    כיום המצב לא מזהיר… יש מורים שמבינים יותר, ויש שמבינים פחות. הלכנו לייעוץ, וקיבלנו כלים איך להתמודד מול המערכת, כיצד להסביר, מתי ניתן להתעקש ומתי להרפות. בעיקר הרווחנו קו לחיים:  לעמוד לצידה של ביתנו בכל זמן ועת, ועדיין להשאיר את הסמכות הבית סיפרית 'קדושה'.

     

    שמעתי איחול מהגננת כאשר ביתי עלתה לכיתה א': "בהצלחה, אתם מתחילים את הבית ספר של החיים"! אמן, שנצליח לתת לילדינו להתמודד בבית האימון לחיים – מוסדות החינוך, בצורה המיטבית בנפש ובגוף.

     

    דבר המלך – כאשר "המורה לא בסדר"

    כאשר ישנו ילד שבא עם דרישות מופרזות, או שבא בטענות על המחנך או המדריך וכדומה – צריכים לספר לו סיפור על מאורעות שאירעו עם בני ישראל (או עם יהודי אחר) מדור לדור, שבהם רואים שגם ענינים שנראו בתחילה כבלתי רצויים, נתגלה בסופו של דבר שהיו לטובה, ועד שהודו להקב"ה על זה – " יודו לה' על חסדו ונפלאותיו לבני אדם". (משיחת כ"ב סיון תשמ"ה)

    107

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה