• פסיכותרפיה בראי החסידות • פרשת ויחי

    הגדלה

    כדי שהפרידה תהיה נכונה יש ליצור מרחב מאפשר לפרידה האחד עבור השני. מאמר מרתק, שנכתב על ידי מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה • לקריאה

    שלום לכולם
    השבוע נקרא בפרשת ויחי.
    אחד האירועים המרגשים והמכוננים בפרשה זו הנה המפגש בין יעקב ליוסף בנו לאחר 22 שנה.
    פרשה זו תחילתה בייחס המפלה לו זוכה יוסף מאביו כבן זקונים, המוביל לקנאה עד שנאה מאחיו. והמשכה הטראומה אותה חווה יוסף בבור אליו הושלך על ידי אחיו וסופה במכירתו של יוסף לסוחרי בני אדם לעבדים.
    ההשגחה העליונה על יוסף הובילה למהפך, בו יוסף מתגלה 'כאיש מצליח' בכל מקום אליו הוא מגיע, עד מינויו למשנה למלך מצרים.
    ה' יתברך הוביל את המשך הסיפור הכל כך מורכב לכך שרעב השתלט על ארץ מצרים ועל סביבותיה ועל אחי יוסף הנפגשים עם יוסף ללא יכולת לזהותו, עד לחשיפה המרגשת של יוסף את זהותו היהודית בפני אחיו. כשלאחר מכן מתרחש האיחוד המשפחתי הגדול כששיאו בא לידי ביטוי במפגש בין יוסף לאביו.
    יעקב נותן משמעות ייחודית למפגש האיחוד עם יוסף עבורו: " וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי." (בראשית פרק מ"ו פס' ל').
    האורח חיים הקדוש מפרש פסוק זה כך: "כשהכיר בו אמר אליו אמותה הפעם פירוש: הפעם הזאת בראייתך ולא מקודם כשנתבשרתי, והטעם אחרי ראותי פניך והכרתי בהם שעודך חי פירוש צדיק כמקודם ולא נשתנה דיוקנך מכמות שהיה אלא עודך חי".
    כלומר: על פי האורח חיים הקדוש כאשר נודע ליעקב שבנו יוסף נותר בצדקותו ביושר כפיו ולבבו כפי שחנכו וגדלו עד פרידתם לפני 22 שנים, אמר יעקב: "אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". כעת אלך לי בשלווה אל מותי כי כעת יודע אני שעוד יוסף חי!
    הרבי מליובאוויטש מרחיב את הביאור על פי עקרון דבריו של האורח החיים הקדוש ומסביר: כאשר יעקב בא למצרים, וראה את מראהו של יוסף, אחרי היותו כמה שנים "משנה למלך" מצרים באופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ראה מיד שיוסף יכול למלא את העבודה שלו (של יעקב), שאפשר לסמוך על בנו שינהל אותם כמותו בכל מאת האחוזים.
    וזהו שאמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".
    לכאורה אינו מובן: עוד בהיותו בארץ ישראל נתבשר יעקב אבינו ש"עוד יוסף חי", ומה התחדש אצלו בראותו את יוסף בבואו מצרימה, שלכן אמר "אמותה הפעם"?
    אך העניין הוא כאמור שכל זמן שלא רואים את הפעולה של ארץ מצרים ואת השפעתה על יוסף, אי אפשר לדעת האם ניתן לסמוך עליו, יתכן שיש הכרח שיעקב יהיה נוכח בעצמו בשטח כדי להבטיח שבנו ינהל את הטריטוריה שלו על פי מטווה החינוך עליו גדל וממנו ינק את שרשיו היהודיים.
    כאשר מקבלים פרישת שלום מפי השמועה שהבן מנהל עסק ששווה מיליוני דולרים המשתרע על גבי כמה עשרות אלפי דונמים, והוא השליט הבלעדי בארץ מצרים כפי שמתואר במקרא: ו"לא ירים איש את ידו ואת רגלו" ללא רשותו של יוסף, לא יודעים עדיין אם "יוסף חי" כמו יעקב, וכמו שיעקב רוצה שיוסף יחיה?
    ורק כאשר יעקב בא מצרימה, ורואה שיוסף הנו "המשנה למלך", בעצם המפגש המרגש והמיוחל לו חיכה וציפה יעקב 22 שנים כשיוסף נופל על צאוורו ובוכה, הוא שם לב שמלבד זה שיוסף בוכה ומתרגש מעצם המפגש אתו, הוא טרוד ובוכה וניכר שמשהו נוסף מטריד את מנוחתו, וכשהוא שואל את יוסף ומתעניין לפשר בכיו, ומה מטריד אותו? יוסף מסביר שהוא ראה וצפה את המשבר העתיד לפקוד את עם ישראל כפי שמתואר במקרא: "ויפול על צואריו ויבך, "ומבואר במדרשי חז"ל שיוסף בכה על חורבן בית המקדש.
    כלומר: שנוגע לו, לא עובדת היותו משנה למלך, עניני ארץ מצרים, אלא מה יהיה עם עם ישראל ועם בית המקדש לאחרי מאות שנים, וענין זה נוגע בפנימיותו עד כדי כך שמתחיל לבכות כשנזכר שלאחרי מאות שנים יהיה חורבן בית המקדש ועם ישראל ילכו לגלות קשה ומרה אז אומר יעקב בלב שלם: "אמותה הפעם .. כי עודך חי". (תורת מנחם חלק מ"ב).

    פרידה ומשמעותה:
    באמירה זו מצדו של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר איחוד כה מרגש עם בנו יוסף לו פילל יעקב 22 שנה ולאחר שהגשים יעקב את חלומו להתאחד עם בנו אהוב נפשו.
    ישנו מסר סמוי המתאר את מהותה ומשמעותה של פרידה. מתי נכון להיפרד? כיצד נכון להיפרד? ואיך נדאג שהפרידה תשרת באופן הטוב ביותר את שני הצדדים?
    בכדי להבין איך וכיצד נדע שהפרידה נכונה לנו ומתבצעת על הצד הטוב ביותר עבור שני הצדדים? נסקור בקצרה את משמעותה והשלכותיה של פרידה בספרות הטיפולית.
    פרידה- הנה מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
    כדי שפרידה תתקיים ותשיג את המטרה של מעבר ממצב למצב באופן מיטיב, אנו נדרשים למפגש אנושי.
    מפגש אנושי- יכול להתקיים כאשר ישנה נוכחות של שני סובייקטים וכאשר מתקיימת הכרה והכרה הדדית בסובייקטיביות האחד של השני.

    הכרה והכרה הדדית:
    הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג'סיקה בנג'מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית.
    וכך היא הגדירה את ההכרה: "הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו" ) בנג'מין,2005).
    ובהרחבה של מושג ההכרה ל-'הכרה הדדית' היא כותבת: "הכרה הדדית- כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-"הכרה הדדית" (שם).
    מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו.

    ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
    כאשר הקשר נשען על הכרה והכרה הדדית וכאשר במרחב בו מתרחשת הפרידה יש נוכחות אינטר-סובייקטיבית, הדרך למרחב מאפשר בו תתקיים מנוחת ושלוות הנפש לאחר הפרידה, קצרה.

    תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי:
    בתלמוד בבלי (מסכת שבת קנ"ו, א) "אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו".
    על כך מביא התלמוד את הסיפור שגרם לרב יהודה לקבוע את החובה והזכות בניחום אבלים אצל אדם שאין לו מנחמין: "ההוא דשכיב בשיבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה ואמר ליה : תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
    תרגום חפשי לסיפור: אותו (האיש) שמת בשכנותו של רב יהודה לא היו לו מנחמין כל היום היה רב יהודה מוליך עשרה בני אדם וישבו במקומו, נראה לו בחלומו של רב יהודה ואמר לו : תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
    הסיפור שלפנינו מבטא את הצורך הראשוני של נפש המת בניחומין.
    בדרך כלל אנחנו מתכנסים לנחם את האבל על המת וכאן התלמוד מאיר את עיננו לצורך של נפש המת בקבלת ניחומין לא פחות מהצורך של האבל על המת.
    דבר נוסף אותו ניתן ללמוד מן הסיפור הנה העובדה שכל זמן שהמת לא מקבל ניחומין אין דעתו נחה.
    עניין נוסף לא פחות חשוב אותו ניתן ללמוד מהסיפור שלפנינו הנו הצורך של המת להיפרד מן החיים.
    כלומר: המת שעד לפני רגע היה חלק מן החיים זקוק למנוחת הנפש במעבר מן החיים אל המוות המתאפשר בניחומין שהחיים מעניקים לו.
    זוהי בעצם הפרידה הרשמית של המת מן החיים, בה הוא מוצא מזור ומנוח לנפשו. בכך המת מבטא את הצורך הנפשי שלו בפרידה מן החיים.
    במפגש אנושי המתרחש בין החי למת בהזמנתו של המת את המפגש, מתאפשר המעבר למצב של מרחב מאפשר מבחינתו, לאחר הטלטלה הנפשית שבמעבר מן החיים אל המוות הוא זקוק לפרידה בה ועל ידה משיג הוא את אותה מנוחת ושלוות הנפש הדרושה לו.
    ביזמתו של רב יהודה להושיב עשרה בני אדם במקום פטירתו של אותו אדם שהתגורר בשכנות אליו העניק לו רב יהודה את אותה מנוחת הנפש לה הוא ייחל מכיוון שלא היה לו מנחמין.
    זהו מפגש אנושי המתבסס על הכרה הדדית המבינה לצרכי לבו ונפשו לא רק של החי אלא גם של הנפטר. אותה רגישות שגילה רב יהודה כאשר הבין שגם המת זקוק למפגש פרידה מן החיים כדי להגיע למנוחת הנפש, היא זו שהניעה אותו ליזום את הבאתם של עשרה בני אדם לנחם את הנפטר. למרות שבמרחב הפיזי בביתו של הנפטר לא נכח איש כדי לנחמו, הבין והרגיש רב יהודה את צורך נפשו של הנפטר להיפרד מן החיים ובכך העניק לו את מנוחת הנפש לה איווה.

    פרידה הדדית מאפשרת מנוחת ושלוות הנפש:
    כעת נבין את פשר האמירה: של יעקב 'אמותה הפעם' לאחר האיחוד המרגש עם יוסף לו פילל יעקב 22 שנה.
    בהתבוננות מעמיקה יותר בפשר דבריו של יעקב נוכל לגלות רובד עמוק יותר. יעקב בדבריו נותן ביטוי הולם למשמעותה של פרידה חד צדדית, ומעביר את המסר לבנו יוסף באמרו: 'אמותה הפעם', היכולת שלי למות יכולה להתאפשר כעת לאחר הידיעה על האפשרות לקיום מפגש פנים אל פנים אתך 'בראותי פניך'. כלומר: רק כאשר קיים סובייקט המאפשר את הפרידה תוך הכרה הדדית בצרכי הזולת בצרכיו ובמאווייו נולדה לה האפשרות לקיים מפגש פרידה משותף.
    יעקב לא ייחל כעת להיפרד מיוסף אלא ביקש את האפשרות להיפרד ממנו כאשר תגיע העת להיפרד, כעת 'בראותי פניך' האפשרות הזו נולדה עבורו/ם.
    עד עכשיו לא הייתה קיימת האפשרות של פרידה משותפת עבורם, כעת אחרי 'ראותי פניך' אפשר להיפרד מתוך שלווה ומנוחת הנפש ואם כן אפשר גם למות בשלווה מתוך מנוחת הנפש.
    המוות לא יכול להתאפשר כחלק מההוויה הקיומית כאשר נשללת אפשרות קיומית בסיסית אחרת המאפשרת את החיים לצידה לאחר המוות והיא הפרידה מן החיים.
    כאמור פרידה הנה: מפגש אינטר-סובייקטיבי שמטרתו ליצור מרחב מאפשר בנפש למעבר ממצב של קשר המתקיים ונוכח בהווה למצב של קשר שהתקיים בעבר ועתיד להתקיים גם אחריו במנוחת ושלוות הנפש.
    כאשר אנו שוללים מהנפש את הפרידה אנו מונעים מהנפש מנוחה. ובכך אנו גורמים לטלטלה בנפש האדם שאיננו מוצא מרגוע לנפשו.
    כפי שהדבר בא לידי ביטוי עם שכנו של רב יהודה, שלא מצא מנוחה לנפשו עד שרב יהודה אסף עשרה בני אדם לביתו במטרה להעניק ניחומין לנפשו.
    גם במקרה זה יכולנו לראות ולהבין שפרידה הנה מפגש מאפשר מעבר ממצב למצב, שהתאפשר אודות לרגישות האנושית אותה גילה רב יהודה לצורך הנפשי של שכנו הנפטר, שבגינה התרחש מפגש המתבסס על הכרה והכרה הדדית תוך הבנה לצרכי ולמאווי הזולת.
    חוסר היכולת לשאת את הטלטלה הנפשית מאי היכולת להיפרד כאשר חסר את 'המפגש' (מפגש הפרידה) מוביל לחוסר שקט נפשי המופנם בנפש האדם ובכך מקשה על האדם את היכולת לקיים את חייו לצד הנפרד ממנו מתוך שלווה ומנוחת הנפש, כמו גם היכולת להיפרד מן העולם (כשמגיע זמנו של אדם) במנוחת הנפש ולקבל את המוות כמעבר וכתהליך קיומי לצד החיים שהותיר מאחוריו.
    מה שמבטא יעקב באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי". כל עוד המפגש ביננו לא יכול היה להתקיים (למרות שידעתי על קיומך היכן שהוא, 'כי אין החי משתכח מן הלב', רש"י), פנים אל פנים, לא הייתה בי היכולת לקבל את המוות בשלווה ובמנוחת הנפש כתהליך טבעי וכחלק ממעבר ממצב למצב שהנו תהליך בלתי נפרד מההוויה הקיומית, אך כעת ביודעי שמפגש ביננו הוא אפשרי, שבה אלי מנוחת הנפש ואני יכול להיפרד מן העולם בשלווה (כשיגיע זמני להיפרד מן העולם), כעת המעבר ממצב החיים אל המוות יתאפשר במנוחת הנפש כחלק מההוויה הקיומית לצד החיים.
    זאת משום שמהותה של פרידה כאמור הנה לאפשר קיום לנפרדים גם לאחר שהתרחשה. לאפשר את מרחב החיים לצדם של הנפרדים האחד מן השני גם לאחר הפרידה.
    ידיעה זו יש בה בכדי לאפשר פרידה מיטיבה גם מאחד מיקירנו ההולך לעזוב את העולם ולעבור לעולם שכולו טוב מתוך מנוחת הנפש.
    תובנה זו מאפשרת לשאת את הפרידה מן הנפטר ולהתקיים לצידה גם לאחר המוות ואף לשמר את הקשר עמו באופן הייחודי רק לנו, בדיוק כפי שיכולת זו באה לידי ביטוי בפרידה מאנשים המתקיימים זה לצד זה בעודם חיים בשימור הקשר הייחודי גם לאחר פרידה.
    תובנה זו מלמדנו יעקב במפגש פנים אל פנים עם יוסף באומרו "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי".

     

    108

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה