• בוֹשה להיות שונה

    למצולמת אין קשר לכתבה
    הגדלה

    הילדה מתביישת בבית ובאורח חיי המשפחה בגלל החברות. איך מונעים זאת? מאת: אריאלה אלהרר דאשיף • לקריאה

    מה קרה לילדה שלי
    כשאמא שמה לב ששטערנא לא מביאה חברות הביתה, ותמיד מבקשת רשות לצאת מן הבית כדי לפגוש אותן, נדלקה נורה אדומה קטנה בלוח הבקרה שבפאנל הרגשות שלה; נורית קטנה מהבהבת, שתחתיה ציור קטן של לב שבור. היא ניסתה לאתר את מקור הבעיה. היא לחצה על הלב הקטן והשבור, ורשימה של אפשרויות נפרשה מול עיניה: רצון לגמול חסד, היעדרות ההורים, בושה, רצון להכיר את העולם שמחוץ לבית.
    היא לחצה על האפשרות "בושה", ושוב נפתחה רשימה שניה: חוסר בסדר וניקיון, יחסי אנוש לא תקינים בין בני המשפחה, יחס מזלזל כלפי בן משפחה, הנהגות מוזרות בבית.
    אמא החליטה שזה הזמן לשוחח עם שטערנא, משום שמכאן והלאה היא לא ממש הייתה בטוחה בסיבה לתחושת האלה.
    אחרי ריכוך אוהב של המצב באמצעות טיול בשכונה, כששתיהן נהנות מארטיק מרענן, ביקשה אמא לדעת:
    "שטערני, את מתביישת להביא חברות הביתה, נכון? למה?"
    השתיקה של שטערנא עודדה את אמא להמשיך: "אני מבינה שקשה לך לדבר על זה… אולי הבית אינו מסודר?" אמא הציצה בפניה של שטערנא כדי לסרוק את ההבעות בזוויות הפה, בעיניים.
    לא, לא זאת הסיבה.
    "אולי את מתביישת באחים שלך?" שוב הצצה – אבל לא.
    "את מתביישת בזה שאנחנו חב"דניקים?" דווקא האפשרות הזו גררה הרמת גבות מהירה וניד ראש. שטערנא הייתה קצת הססנית. היא הייתה סבורה שהשתיקה תהווה מסווה טוב דיו לרגשות הבושה שלה והצורך לבטא אותן בפני אמה, גם הוא עורר בה מידה לא מבוטלת של בושה, מלווה בחשש.
    אמא חשבה: 'אין סיכוי שהיא תדבר איתי על זה. היא יודעת עד כמה ההנהגות של הבית החב"די חשובות בעינינו. הרי זה כל מהותנו ועל זה מסרנו את חיינו ויצאנו לשליחות… כמה מוזר, משפחה של שלוחים צריכה להתחיל שליחות בבית, עם הילדים… באמת, אולי הטעות היא שלנו; יצאנו מתוך הנחה ששליחות זה בגנים, וילדי שלוחים הם שלוחים מלידה, שיצאו לאוויר העולם עם דוכן תפילין או נש"ק ביד, מוכנים לשאת בגאווה את השוני… ואולי לא? ילד הוא קודם כל ילד'.
    ברגע הזה אמא הבינה שאסטרטגיית ה"את פתח לו" תועיל, והחלה לדובב את שטערני, לאט ובעדינות. "אולי משום ש… ואולי משום ש…" עד ששטערנא נפתחה, והשיחה קלחה: לשטערנא יש שם שונה, שלא לומר מוזר. גם לאחים יש שמות מוזרים. כשבאים לבקר אותה ושומעים את הברכות, ואת המבטא האשכנזי הכבד של לשון הקודש – זה מצחיק… בכל פינה יש תמונה של הרבי… כשנכנסים הביתה – מיד מישהו קופץ ומזכיר להניח מטבע בקופת הצדקה תוך הכרזה: "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"… – למה הבית שלי צריך להיות כה שונה? כל כך מעורר סקרנות ותמיהה?"

    כשהילדים רוצים אחרת
    שמעתי על תופעה כזו; משפחות שנושאות בגאווה רבה את דגל ההתקשרות לרבי מלך המשיח, נשיא ונביא הדור – אך הן מוצאות עצמן לעיתים עם ילדים שלא בדיוק מעוניינים להמשיך בדרך הזו. השאלה המתבקשת היא, האם יש מה ללמוד מן התופעה הזו כדי לשפר ולתקן את דרכינו?
    להיות שליח של הרבי, גם כאשר לא מדובר בהכרח בשליח "רשמי", היא משימה הדורשת המון מחשבה ואיזונים. הרעיונות המוצעים להלן, הם אך ורק בגדר של הצעת ייעול, ולא בבחינת הפניית אצבע מאשימה חלילה.

    כל הכבוד בבית
    כל הנהגה של בית, דורשת מידות טובות, רכות ונועם. בית של שליחות, הוא לפני הכול – בית. ההתייחסות בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדים, חייבת להיות מכבדת, נינוחה וחמימה. הכלי הראשון להצלחת השליחות הוא תשומת לב ואהבה כלפי כולם… אולם בראש ובראשונה כלפי ילדי המשפחה. רק אהבה פנימית ואמיתית כלפי בני משפחתינו תסלול מסילות אצל הילדים שלנו להמשיך בדרך שלנו ללא בושה.
    הכבוד ההדדי הוא היסוד לאהבה, הוא היסוד לכבוד הפנימי של הילד כלפי עצמו, והוא העוצמה שנותנת לו את הכוח להיות שונה.
    במה מתבטא כבוד? בדיבור לא מאשים, בשאילת רשות, בשמירה על גבולות הבית באופן חד משמעי אבל לא פולשני – לא בדיבור ולא במעשים.

    בסוד שיח
    אחד העקרונות החשובים בחינוך הוא השיחה האמיתית והאוהבת; היא מהווה את המפתח אל הלב. גם כשהנער מתלונן או מאשים, צריכים להכיל את תוכן דבריו. אמנם, לא את אופן הדיבור החוצפני, אם הוא קיים, אבל לא להיבהל כשילדינו מדברים איתנו על קשיים בקיום מצוות – כי זהו פתח להתפתחות שלהם.
    לא תמיד צריכה להופיע בצורה רשמית ומזומנת: "שושי, רציתי לדבר איתך על נושא חשוב…" לפעמים זה נשמע כבד ומלחיץ; אלא פשוט להעלות נושא שזיהינו שמעסיק את הילדים, או שאנחנו צופים שהוא יעסיק אותם מכורח המציאות, ולפתוח אותו:
    "שושי (היא בסך הכל בת 7, אבל אם רוצים תוצאות בגיל 18 צריך להתחיל בגיל 7), אני מנחשת שללכת עם חצאיות ארוכות יותר מן המקובל בכיתה זה קצת מביך.
    "רציתי לספר לך שגם לנחמי של שניאור יש התמודדות (לא 'קושי', לא 'בעיה') דומה. הם גרים ברומא, והיא הולכת לבית הספר שיש בו 'מקורבים' רבים. את יודעת, אצל 'מקורבים' זה אחרת; יותר קשה להם עם צניעות, הם לא רגילים לזה. לנו יש את הכבוד והמעלה לעשות את רצון הרבי ואת רצון השם. אם נתחזק בזה, זה יעזור גם לנחמי. כי כשהיא תבוא לבקר ותראה שהדודה שלה בחיפה עומדת בתוקף ובגאווה על הצניעות, גם לה יהיה קל יותר. היא תגיד לעצמה בלב: ׳נכון שכאן כולן לבושות ככה, אבל אצל סבתא רחל בחיפה עושים את רצון הרבי, ואני – דומה להם!׳"
    "אמא, אני יודעת! אתמול כשהלכתי לקנות חצאית עם אסתי, אמרתי לה שתסתכל אם החצאית מכסה היטב את הברך גם בישיבה!"
    "נהדר, שושי! את יודעת, הרבי אומר שצניעות היא אבן הבוחן ליראת השמים של בת ישראל. בצניעות רואים אם בת ישראל באמת מסורה לה'. לא כל כך בתפילות או ב׳מבצעים׳, רק בצניעות! נכון שזה מפליא?!"
    "אבל אמא, יש כל כך הרבה בנות, אפילו חב"דניקיות, שלא שומרות…"
    הנה הגיעה כאן השיחה אל המטרה שהיא נועדה לה – לחנך, להתמודד עם המנגד… המשך השיחה יכול לחשל את שושי והתשובות יעמדו לה בעת הצורך, כשתגדל, והנפש הבהמית תנסה להטיל ספקות ותירוצים בלב. אז כבר היצר הטוב שלנו הקדים את אותן מחשבות, ויקל על הנערה של אז להתגבר ולהצליח.

    ברומא התנהג כרומאי
    אם ישנן הנהגות כלשהן במקום השליחות שמקובלות כדרכי המקום ואינן סותרות את דרכי התורה, יש עניין גדול, גם על פי פנימיות התורה, להתנהג בהנהגות אלה: בשפה, באופן עיצוב הבית, במה שנחשב במקום כמכובד או כנורמה. למשל, אם במקום כלשהו נהוג לשמור על רמה כלכלית ממוצעת, יש לדאוג שגם לנו תהיה הכנסה או ליתר דיוק, רמת חיים ברמה ממוצעת זו, כי זהו חלק מן "האופן המתקבל" באותו אזור. עם כל ההבנה בין מה עיקר ומה טפל בחיים, אינך יכול לנסוע ברכב ישן ומאובק כשאתה שליח בשכונה יוקרתית למשל, שכן אז אנשים יזלזלו בך. צריך להשתלב בחיי המקום ולתת לסביבה ולנו את התחושה שקיום מצוות אינו עניין לתמהונים, בדלנים או קיצוניים.
    עד גיל עשר בערך, הבן עושה כנהוג אצל הוריו עם הקלות המתאימות לגילו, תוך כדי כך שההורה מציין בפניו: "אמנם אין זו הדרך בה אני נוהג, אבל יש לך את הרשות שלא לנהוג כמוני, משום שיש המקילים בחב"ד לנהוג גם כך. בעזרת ה' כשתגדל, תוכל גם אתה להדר יותר". בגיל מאוחר יותר, בין גיל 12–16 נכון לעודד לקבל על עצמם הידורים נוספים, תוך שבח על כל התגברות ותוספת.
    את הדרך הזו למדתי בהיותי נערה תלמידת סמינר, כאשר הוזמנתי להתארח בבית אחת המשפחות החסידיות בבני ברק. ראיתי אז את אב המשפחה אוכל מצות שרופות(!) כדי שבוודאות לא ימצא בהם שום חשש חמץ כלל (לא אהיה מופתעת אם הוא אפה אותן בעצמו), ואילו שאר בני הבית אכלו מצות אפויות כראוי.
    הוא לא אכל כל מוצר תעשייתי, אבל אשתו אפתה עוגות פסח מקמח תפוחי אדמה קנוי עם קקאו ושוקולד, ומי שרצה, אכל מהן. בפסח לא היה חסר דבר; היה אוכל בשפע. לא הייתה אווירת כפייה לא נעימה, אבל בהחלט הייתה הערכה גדולה להידורים, וזה פיתח בלב הילדים (וגם בלב האורחים), את השאיפה להגיע גבוה יותר, להתמסר יותר.
    תמיד נזכור שדרכיה דרכי נועם – שצריך לנהוג בנועם, וכל נתיבותיה (מובילים) לשלום – בין האדם לעולם, כי נהג בדרך התורה.

     

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    148

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה