• ללדת באמונה

    הגדלה

    סיפור חייה של המיילדת יעל גריינר, מפתחת ארגז הכלים ללידה באמונה, ושליחותה העכשווית להורדת נשמות חדשות לעולם > "כי חיות הנה".מאת:דבורה לאה אמיר • לקריאה

    שמי יעל גריינר, מיילדת במרכז הרפואי "שמיר" (אסף הרופא) ומפתחת שיטת ההכנה היהודית ללידה – "כלי עבודה ללידה באמונה", מנהלת קליניקה אונליין לעיבוד לידה וליווי היריון ואימא לשישה.
    כשהייתי ילדה ושאלו אותי מה אהיה כשאגדל תמיד עניתי: "אימא!". השאיפה להיות אימא הייתה בעיניי פסגת השאיפות.
    אימא נתפסה בעיניי כדמות רחומה, עוטפת, אוהבת. כזו שנותנת לך להרגיש שאת יכולה ומסוגלת. כזו שמכילה אותך, שעוזרת לך. השליחות שלי כיום לוקחת את כל התכונות האלו ומוציאה אותן מהכוח אל הפועל.
    קיבלתי עליי לאפשר לכל אישה לידה עוצמתית, טובה ומקודשת. דרך הלידות שלי והעבודה שלי כדולה בתחילת הדרך, ובהמשך כמיילדת, ראיתי עד כמה זה עניין של הלב והנפש ולא רק של הגוף. בשיטת ההכנה היהודית ללידה שפיתחתי, שילבתי בין כלים אמוניים, רגשיים, רוחניים ופיזיים שבסופו של דבר יוצרים לידות נפלאות.
    אבל אולי נתחיל מהתחלה…

    שינוי כיוון
    נולדתי בעיר הקודש ירושלים ושם העברתי את שנות ילדותי ונעוריי. עד היום אני מגדירה את עצמי כירושלמית בנשמה, אף שמעל עשרים שנים שאני כבר לא מתגוררת בירושלים.
    הייתה לי ילדות רגילה לגמרי. אני זוכרת ממנה רגעים מאושרים של משחקי ילדות ברחוב, חבורה של ילדים צוחקים, אוטו גלידה שמגיע אחת לשבוע בשעות הצוהריים הקיציות לשכונה והוא אטרקציה אמיתית – כי ב'סופר' מוכרים רק סוג אחד של גלידה ופה פתאום יש המון אפשרויות.
    כשבגרתי וסיימתי את הלימודים התנדבתי לשירות הלאומי. שירתי כקומונרית ב"בני עקיבא" וכבת שירות בבית ספר בבני ברק, ולצערי חוויית השירות שלי לא הייתה טובה כלל וכלל.
    אם תסתכלו עליי היום, תראו אישה דתיה למהדרין, אבל כדי להגיע לנקודה הזו עברתי תהליך.
    השירות הלאומי לא הסתדר כמו שציפיתי, ובעקבות לחצים סביבתיים רבים הפסקתי את ההתנדבות שלי באמצע השנה והתגייסתי לצה"ל. היום לא הייתי חושבת אפילו על האפשרות הזאת, אבל אז זה היה נראה לי לגיטימי כמו כל אפשרות אחרת. ב"ה, הקב"ה כיוון את דרכי ליחידה שבה שירתו נשים בלבד, כך שלפחות מהבחינה הזאת היה לי בסופו של דבר שירות עטוף ומוגן.
    אחרי שהשתחררתי מהצבא, התלבטתי מה הלאה. עדיין רציתי להיות אימא, אבל לא מלמדים הורות כמקצוע, כך שנאלצתי לבחור כיוון תעסוקתי אחר. מכיוון שלא באמת ידעתי מה אני רוצה להיות 'כשאהיה גדולה', בחרתי ללמוד מה שעניין אותי, ובמקרה זה היה גיאוגרפיה… אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעורים כשהמרצה מדבר על שדות הפרג בבורמה או על שבט "ארוכות הצוואר" בתאילנד וכל המשתתפים מהנהנים בראשיהם כאילו ברור שהם יודעים על מה מדובר, הם הרי כבר היו שם, ורק אני מרגישה יוצאת דופן כי מעולם לא ביקרתי במקומות האקזוטיים האלו. ככה החלטתי לדחות את המשך הלימודים בחצי שנה ולצאת לטיול במזרח הרחוק.
    לא שיערתי עד כמה להחלטה הזאת תהיה השפעה על המשך החיים שלי.

    טיול מכונן במזרח
    מחצי שנה של טיול במזרח החוויות הכי חזקות שנצרבו לי היו חוויות יהודיות.
    כבר בטיסה הראשונה – מהארץ לירדן, עלתה הדיילת למטוס כשבידה חפץ קטן שנפל מאחד התיקים, ושאלה למי הוא שייך. התברר שזה הסידור שלי… לא יכולתי שלא להתייחס לזה כרמז מהקב"ה שהוא איתי. בהמשך אותה הטיסה, כשנחתנו בירדן כדי להחליף למטוס להודו, פגשתי חברת ילדות שלא ראיתי זמן ארוך. המפגש הזה נתן לי תחושה שהקב"ה לצידי ומלווה אותי. אתן רק יכולות לתאר לעצמכן כמה חששתי לטוס באמצעות חברה ירדנית בימים הראשונים שאחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן. עכשיו לפחות ידעתי והרגשתי שאינני לבד, שאני מושגחת.
    עוד אני זוכרת את ראש השנה בנפאל, סוכות בדלהי (בשני המקומות לא היו אז בתי חב"ד מסודרים, אלא רק שלוחים שהגיעו לצורך החגים), שבתות שלמות בבית חב"ד בבנגקוק בניצוחם של השליחים הרב נחמיה ונחמי וילהלם המקסימים. חוויתי שם התרוממות רוח אמיתית, חוויה חזקה מאוד של גאווה ביהדות שלי, של קירבה רוחנית, של רצון להקים משפחה יהודית חזקה ומלאת שמחה כמו המשפחות שפגשתי.
    מבחינתי זה היה טיול מכונן שסלל לי את הדרך למי שאני היום.
    כשחזרתי לארץ ישראל, הצטרפתי לתלמידי השנה שמתחתיי בקורסים שלהם באוניברסיטה כי דחיתי את המשך הלימודים בשביל הטיול.
    באחד השיעורים פגשתי בחור דתי (אומנם לא החלפנו מילה כי בכל זאת היינו צנועים וביישנים, אבל במהלך הסמסטר הוא היה צריך עזרה בתרגיל כלשהו. אני למדתי את החומר בשנה שעברה בקורס, הכרתי את התרגיל ואת הפתרון, ועזרתי לו), ומפה לשם מצאנו את עצמנו מתחת לחופה…
    בשורה התחתונה הטיול למזרח היה אבן הדרך שבזכותה זכיתי להקים משפחה ולעצב אותה כמשפחה יהודית אמיתית, ב"ה.
    כדי להתפרנס באותן שנים עבדתי כסוחרת נשק. זה אולי נשמע מפתיע ולא מציאותי, אבל זה אמיתי לגמרי. עבדתי בחברה שעסקה ביצוא של נשק תעופתי למדינות זרות, עבודה שיש בה הרבה עניין ושנועדה לפרנס אותנו ותו לא.
    זה היה הכי רחוק מאימא שיכולתי לדמיין…

    מיילדת נולדת
    בהיריון השני שלי התרחש עוד מפנה בחיי. כבר מתחילתו הייתי מאושפזת עקב סיכון. המצב היה עד כדי כך לא טוב, שהורו לי לא לצום ביום הכיפורים (זה היה יום הכיפורים הקשה ביותר שהיה לי מעודי), ואז החלה להתפתח לידה בשבוע 24. הרופאים ניבאו שחורות, הסבירו לי שלילד יש סיכויים מזעריים להיוולד בחיים וגם אם ייוולד חי, רוב הסיכויים שיסבול מנכות קשה, או פיגור שכלי ועוד. אינני יודעת איך, אבל מאותו רגע רק החזקתי באמונה שהקב"ה איתי ואם לא צמתי בשביל שזה יחזיק מעמד, אין שום סיכוי שאני מוותרת עליו עכשיו.
    אושפזתי במחלקה לסיכון, ועל כל יום שאני מצליחה להחזיק, תרמנו סכום לצדקה. אינני יכולה לספור את ספרי התהילים שסיימתי שם ואת התפילות שלי שהבקיעו שערי רקיע ואת ההחלטות הטובות.
    "תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", ואכן כך קרה.
    בשבוע 30+5, כשבעה שבועות אחרי שאושפזתי, הובהלתי לחדר ניתוח. יותם נולד במשקל של 1.210 ק"ג, גודלו כגודל כף ידי. מלכתחילה הוא נשם היטב בזכות הטיפול המסור שקיבלתי במהלך האשפוז, ובמשך ששת השבועות הבאים הוא גדל והתחזק בפגייה.
    בלידה הזאת הבנתי שהדבר שאני באמת רוצה לעשות בחיים הוא להיות מיילדת. הבנתי שהמקום שאליו אני יכולה לנתב את התכונות האימהיות שבי – עיטוף, הכלה, הקשבה ותמיכה – הוא חדר הלידה. אלא מה, בעלי לא ממש ראה איתי את הדברים עין בעין. הוא טען שלא הגיוני לגדל משפחה תוך כדי משמרות בחגים, שבתות ולילות. הסכמתי איתו ונתתי לחלום לשכון אי־שם בליבי בלי ליישם אותו במציאות.
    הלידה השלישית שלי הייתה קשה מבחינתי. למרות זאת, כשמועד הלידה הרביעית התקרב, הבנתי שבחירה בלידה קיסרית היא בעצם בריחה מהתמודדות עם מה שמאתגר אותי וקשה לי, ולכן החלטתי ללמוד את כל הנושא מחדש.
    וואו, מה שגיליתי! לראשונה הבנתי שלידה היא בראש, ואיך שהנפש והנשמה שלנו יובילו את הלידה, כך היא תיראה. ההכנה שעשיתי לעצמי כללה הרבה עבודה רגשית ורוחנית, והחוויה הייתה מדהימה, עד כדי כך שאף שילדתי בחדר מיון, לא היה אכפת לי כלל; כל מה שיכולתי לחשוב עליו ולהרגיש באותה סיטואציה, הוא הודיה עצומה לקב"ה שחנן אותי בכזו חוויה מופלאה.
    אחרי הלידה הזו כבר היה לי ברור שחלום המיילדות צריך לצאת מן הכוח אל הפועל. הפעם גם בעלי היה בשל יותר לקבל את הרעיון, אבל עדיין לא לגמרי. בעידודו החלטתי ללמוד להיות דולה במחשבה שכתומכת לידה, העבודה היא עצמאית. אוכל להחליט באיזה מינון אני עובדת, ואם ארצה ללוות רק לידה אחת בחודש, זה יהיה לגיטימי לגמרי – מה שכמובן יסתדר עם חיי משפחה. לא שיערתי כמה מהר אתאהב בעבודה המדהימה הזו של תומכת לידה, ובכמה סיפוק היא תמלא אותי.
    בשמונה השנים הבאות ליוויתי נשים רבות והעברתי קורסי הכנה ללידה בכל רחבי המרכז. דאגתי להדגיש את המקום האמוני, הרוחני והרגשי בכל לידה, וכך זכיתי להעניק לנשים חוויות דומות לחוויה הרוחנית העמוקה שעברתי בלידה הרביעית שלי. קצב העבודה היה גבוה, והמשפחה נאלצה להתמודד עם ההיעדרויות שלי מהבית כשלא ברור מתי אצא ומתי אחזור.
    לאחר כחמש שנים בהן עבדתי כדולה, אחי הצעיר חלה במחלה הידועה. הוא נלחם על חייו במשך שלוש שנים, במהלכן זכה להגשים את חלומו ולסיים לימודי רפואה, זכה להינשא ולהביא ילד לעולם. בשבת חול המועד פסח, כשבנו היה בן שלושה־עשר ימים בלבד, הוא החזיר את נשמתו לבורא.
    כשחווים אובדן גדול כל־כך, הפרופורציות שלנו על החיים משתנות. אנחנו מבינים שכל יום שהקב"ה נותן לנו לחיות על פני האדמה, הוא מתנה וברכה, ושעלינו לנצל כל רגע כדי להביא למיצוי את כל היכולות ואת כל התכונות הטובות שהקב"ה חנן אותנו בהן. זה זמן בו מפנימים כי זו משימת החיים שלנו, להוציא אל הפועל את הכוחות הטמונים בנו. זה היה הרגע שבו החלטתי לצאת ללימודי מיילדות. תוכנית הלימודים כללה הסבת אקדמאים לסיעוד, שנתיים וחצי אינטנסיביות שבהן בני המשפחה תמכו בי בכל צעד; לולי העזרה שלהם איני יודעת איך הייתי עוברת את זה. אחר כך עבדתי כאחות במשך שנה, ואחריה למדתי קורס מיילדות שנמשך עוד שנה וחצי. בסך הכול חמש שנים של לימודים.

    שיטה חדשה, סדורה ופשוטה
    בד בבד שכללתי והעשרתי את הקורס שלי להכנה ללידה והפכתי אותו לשיטה של ממש, כשאני קוראת לה "הכנה יהודית ללידה". לא המצאתי בה שום דבר חדש, רק לקחתי את חוכמת חז"ל, את שיטות הרפואה המשלימה שעבדתי איתן לאורך השנים, ואת הידע המקצועי שעכשיו היה לי כמיילדת, ואיגדתי אותם לשיטה אחת סדורה ופשוטה. לקראת הלידה השישית שלי השתתפתי בקורס שלי עצמי… הנחיתי קבוצה כשהייתי בחודש התשיעי. לא רק הנחיתי אחרות, אלא גם השתתפתי בעצמי כמו אחת המשתתפות. זו הייתה חוויה מדהימה ומיוחדת מבחינתי. מאז השיטה שלי זכתה להגיע לכל רחבי העולם.
    את הסודות העתיקים של היהדות על לידות אני חולקת כיום ברחבי הרשתות החברתיות, ואחד המסרים המרכזיים שלי הוא "הרפו ודעו כי אני ה'". אני חושבת שזה משהו שאנחנו תמיד צריכות לזכור. הקב"ה הוא מנהל העולם, אז בואו נרפה מהצורך לשלוט בכל דבר וניתן לו להוביל אותנו גם בחוויה שלנו. הוא הרי יודע בדיוק מה הכי נכון וטוב לנו. זה לא אומר שלא נעשה השתדלות לעצב לעצמנו את החוויה שאנחנו רוצות, בסופו של דבר ההשתדלות היא חובתנו בעולמו של הקב"ה, אבל נעשה אותה מתוך ידיעה שההחלטות מסורות בידיו של הקב"ה, ושמותר לו גם לומר לנו 'לא'.
    התובנה הזו משחררת אותנו מרגשי אשם, כי אם עד עכשיו האשמנו את עצמנו במצב שהסתבך, שהגענו לקיסרי, או כל דבר אחר – וכעת אנחנו מבינות שזה לא קרה בגללנו, זו ההחלטה האלוקית עבורנו; גם אם כרגע לא מובן לנו למה דווקא ככה, הרי ברור לנו שהיא לטובתנו. נסו לאמץ את התפיסה הזו ותראו איך היא תגרום לכן להרגיש!

    ניתן להוריד את המדריך שלי – "סודותיה של מיילדת עבריה – המדריך השלם להכנה יהודית ללידה" עם עוד תובנות משמעותיות ללידה שלכן כאן:
    http://imahit.ravpage.co.il/sodot

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    96

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה