שלום לכולם

 אנו עומדים בסוף השבוע ה-25 למלחמת הקיום על ארצנו עמנו ותורתנו.

  בחדשים האחרונים אנו עסוקים לא מעט במהות הקשר שלנו כעם וכחברה בצל המלחמה הפוקדת אותנו ובהתגלות המעוררת השראה של סימני הערבות ההדדית המופלאה הקיימת בין כל חלקי העם ללא הבדל והשאלה המהותית שבאה בעקבותיה הנה מה יכול לאפשר את אותה ערבות הדדית שתמשיך להתקיים ולבוא לידי ביטוי לא רק בצל הלחימה והמלחמה אלא גם בשגרת היום יום?

בכדי לענות על שאלה זו ננסה לקבל את נקודת המבט על מהו קשר בכלל? ומה עומד מאחורי קשר? וכיצד הוא בא לידי ביטוי? כפי שניבט מפרשת השבוע מהיבט חסידי ופסיכותרפי.

כדי להתקרב אל ה' יתברך צריך לגשת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי! אין 'סחר' במצוות אי אפשר 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצווה גדולה!

השבוע נקרא בפרשת צו.

הפרשה ממשיכה את פרשת ויקרא העוסקת במלאכת המשכן והקרבת הקרבנות אחד הקרבנות בו עוסקת פרשתנו הנו קרבן תודה הבא על הכרת הטוב אותה מביא האדם לה' יתברך כאות תודה על כל הטוב הגדול שגמל עמו ברוב חסדו וברחמיו הרבים.

הקרבת הקרבנות במשכן עוסקת בקירוב (קרבן מלשון להתקרב) החושים והכוחות לה' יתברך והקשר האמיץ המתגלה דרכם הנו קשר עצמי , שאיננו תלוי או מותנה בדבר מלבד הרצון והתשוקה לקשר בין הנברא לבוראו!

אחד הקרבנות המוזכרים בפרשת ויקרא הנו 'קרבן-עני', בקרבן זה מצינו הוראה נפלאה ומעוררת השראה של התורה כלפי מקריב הקרבן הכהן המשרת את העני בעבודתו לפני ה' יתברך!

וכך אומרת התורה: "וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן".

רש"י על אתר מפרש: 'וְהִשְׁלִיךְ': וּבָעוֹף, שֶׁנִּזּוֹן מִן הַגָּזֵל, נֶאֱמַר: 'וְהִשְלִיךְ' אֶת הַמֵּעַיִם שֶׁאָכַל מִן הַגָּזֵל. וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, שֶׁאָמַר: נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ"

בהתוועדות פרשת צו שנת ה' תשל"א (1971) ביאר הרבי מליובאוויטש את דברי רש"י הנ"ל. ואלה עיקרי דבריו: כאן המקום לסיים הביאור בפירוש רש"י בפרשת ויקרא ד"ה 'בנוצתה', עם בני מעיה וכו' בעוף שניזון מן הגזל נאמר 'והשליך את המעיים שאכלו מן הגזל'.

ובהקדים : הקרבן המדובר כאן אודותיו הנו קרבן עני, שלכן מקטירים את העוף 'בכנפיו', כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני ועד כדי כך גדלה מעלת קרבן עני, שנאמר (בקרבן מנחה) 'ונפש כי תקריב', מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.

ולכאורה, כיון שמדובר אודות עני שאין לו מאומה משלו, היה מקום לומר שלא חשוב להקפיד שלא יקריב מן הגזל? כפי שפירש רש"י על הפסוק 'אדם כי יקריב', 'מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל'.

שהרי אינו נוטל זאת לעצמו, אלא כדי להקריב קרבן לה' יתברך, כך, שאפילו אם יש בזה איסור גזל, במה נחשב הלאו של 'לא תגזול'^' לגבי מעלת הקרבת הקרבן?, החל מהמבואר בפשטות הכתובים גודל הפעולה שנאמר בנח שהקריב את קרבן התודה הראשון: "וירח ה' את ריח הניחוח", שעל ידי זה באה השבועה שלא להביא עוד מבול לעולם כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי".  (בראשית פרק ח' פסוק כ"א).

 וכידוע שהקרבן פועל את קירוב כל כחות וחושי הנפש של האדם לה' יתברך .

ובפרט שלא מדובר אודות גזילת שור גדול, כי אם עוף בלבד, תור או בן יונה, כך, שאין בזה הפסד גדול לנגזל שיבוא מזה לידי עניות. וא"כ, מה הרעש אם העני יביא קרבן עוף מן הגזל?

אעפ"כ מדגישה התורה את החומרה שבעניין הגזל, שלא זו בלבד שאסרה להביא קרבן מן הגזל, אלא אפילו אם הקרבן עצמו אינו מן הגזל, אלא משלו, אבל זהו 'עוף' שבדרך כלל 'ניזון מן הגזל' (אף שאין ודאות שעוף זה ניזון מן הגזל), הנה אע"פ שהעוף עצמו אינו מצווה על 'לא תגזול', אעפ"כ, כיון שיש בו אבר שנהנה מן הגזל, אומרת התורה 'והשליך את המעיים' שאכלו מן הגזל!

רש"י טורח לציין את שמו בעל המאמר שהנו אבא יוסי בן חנן כדי לחדד את ציווי והזהירות מן הגזל עד קצה גבול האפשרי: אבא יוסי בדרכו הייחודית רואה את הצורך להתייחס לכל דבר 'כשלם הגדול מסך חלקיו' לטוב ולמוטב, גם כאן הדבר בא לידי ביטוי בכך שאבא יוסי מגדיל את הפחיתות של חלקי העוף שבאים במגע עם גזל שצריך להסיר ולהשליך לא רק את מקום הראי (הזפק) שבו מתקבץ כל מה שאכל מן הגזל, אלא 'נוטל את הקורקבן עמה', כי גם לקורקבן יש שייכות לעניין הגזל, להיותו ה'שער' שדרכו עובר המזון (שבא מן הגזל) אל הזפק!

הוראה נוספת הנלמדת מכך אומר הרבי היא: שאי אפשר לערוך 'מסחר' במצוותיו של ה' יתברך, 'למכור' מצווה קטנה כדי להרוויח מצוה גדולה' וכאמור, ענין זה רואים במפורש גם בפירוש רש"י.

כשרוצים להתקרב לה' יתברך יש לעשות זאת בניקיון כפיים ובלב טהור ונקי.

כפי שנאמר: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה. (תהילים פרק כ"ד פסוקים ג'-ד').

ופירש הרד"ק על אתר: 'נקי'-  הנה הזכיר שלשת תכונות האדם בפסוק זה. המעשה. והדיבור. והמחשבה. ובשלשתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו. ובר בלבבו.

כל חשש או צד שמעורב בו איזה שהוא תערובת שאיננה נקיה וטהורה לא יכולה לעלות לפני ה' יתברך ובטח שלא לשמש לחיזוק הקשר עמו.

האדם הניגש להתקרב אל פני ה' יתברך חייב לזכור שהחיבור עצמו והאמצעים בהם הוא בוחר להשתמש כדי להתקרב אליו יתברך, מחייבים אותו להישמר ולהיזהר בניקיונם ובטהרתם!

יתרה מזו: אין דרכי קיצור בדרך להתקרב אל ה' יתברך. אני לא יכול לוותר על מה שבעיניי נראה ציווי 'קטן ערך' ופחות בעל חשיבות כביכול ולהשיג דרך ויתור זה קרבה אל ה' יתברך דרך קיום מצווה שנראית 'גדולה' יותר בעיניי כביכול!

ציוויי ה' יתברך הם הצינור דרכם אנו מתחברים אליו, כל שינוי קטן ככל שיהיה מהדרך בה בחר ה' יתברך להמשיך את השפע הרוחני לעולם פוגע ופוגם ביכולת להמשיך וליצור את הקשר והחיבור בינינו!

אני לא יכול להשתמש באובייקט דרכו אני רוצה להתקרב אל ה' יתברך, כאשר אותו אובייקט מהווה סתירה לקרבה ביננו, בכך שה' יתברך ציווה עלי שלא לעשות שימוש באותו אובייקט!

איך נולד לו קשר? על מה הוא מבוסס ומתקיים? ואיך ומתי קשר הופך למשמעותי?

קשר נולד ממפגש המחבר בין שני סובייקטים כאשר כל אחד מהצדדים עושה כל אשר ביכולתו כדי להתקרב אל השני. קירוב בין הצדדים נשען על האמון המתקיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מהצדדים שומר בקנאות על האמון במרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם.

האמון מבוסס על כך שכל אחד מהצדדים המתקרב לשני  דרך המרחב האינטרסובייקטיבי ביניהם נאמן לשמור על הדרך בה חברו מעוניין בקרבה ביניהם ולא סוטה או זז ממנה כמלוא נימה! כל סטייה קטנה מהדרך בה השני מעוניין בקרבתך אליו עלולה לפגוע בקשר ביניכם!

בכל קשר ישנו את שלב ההתקשרות בין הסובייקטים. כדי לעבור את השלב הזה בהצלחה אנו ניצבים בעמדה נפשית ורגשית ולפיה כל חוויה שנחוות כעת בקשר זה איננה מבטאת איזה שהוא אקט הנועד לפגוע בנו, להיפך כל 'אקטינג אאוט' (ביטוי בפעולה) שנחווה בשלב זה בקשר ביננו נועד כדי ליצור את המרחב המאפשר לקשר בו אנו מעוניינים!

'ה-טסטינג' (מבחן) אותו עורך הזולת עלינו נועד לשמור ולהגן עליו מפגיעות בקשר, לכן לפני שהוא ימהר לקיים את הקשר ביננו הוא ידאג לבחון את האפשרות לקיים אותו בכלל!

כאשר נצלח את השלב הראשוני, ההתקשרות ביננו תקרום עור וגידים ותהיה יציבה, חזקה ומשמעותית.

גיוס כלל הכוחות והחושים מצד שני הצדדים לקשר הכרחי על מנת שהקשר ביננו יקרום עור וגידים ויהיה אפקטיבי ומשמעותי!

שני הצדדים חייבים להיות ערוכים ומוכנים לצעדי ה-'אקטינג אאוט', ושני הצדדים יהיו ערוכים להכיל את ה-'אקטינג אאוט' כדי לאפשר את צליחת השלב הראשוני בדרך אל קשר משמעותי.

הקרבה בין שני הצדדים תגבר ככל שתהיה המשכיות לגיוס כלל הכוחות והחושים לקשר, רק שהפעם הכוחות והחושים לא נועדו כדי להימנע (סור מרע) מ-'אקטיג אאוט' אלא כדי לדחוף (עשה טוב) להעמקת הקשר ביניהם דרך היכרות אינטימית רגשית ונפשית הנשענת על כלל הכוחות והחושים!

האמון ביננו יגדל ויעמיק והקשר יקבל ביטוי נפשי ורגשי עמוק בו אנחנו יכולים לסמוך ולהישען האחד על השני דרך הקשר שהתהווה ביננו, ליהנות ממנו ולהפיק ממנו תועלת בחיינו!

זוהי הסאגה המאלפת בדרך להתקרב אל ה' יתברך דרך קיום המצוות (מלשון צוותא וחיבור) העוברת במעשה הקרבנות שם האדם מגייס את כלל כוחותיו וחושיו בכדי להתקרב אל ה' יתברך.

האדם מתוודע לכך שלכל אקט בהקרבת הקרבן ישנו ביטוי בפני עצמו הנועד לבסס ולהעמיק את הקשר בינו לבין בוראו החל מהדימוי של הקרבה עצמית של כלל הכוחות והחושים בדיוק כפי שהקרבן קרב בשלמותו על גבי המזבח.

אולם הידיעה כי ישנם חלקים שאנו נמנעים מלהקריבם בשל החוסר 'הנקיות והטוהר הרוחניים', (חלקים טמאים שאנו נמנעים מלאכלם, חלקים הבאים מהגזל וכד') בכדי לשמר את הקרבה ביננו ולא לאפשר לחלקים שונים לפגוע בקשר, מהווה את החלק ה-'ארי' שבקשר ביננו לבין ה' יתברך!

זהו החלק בו אנו עוברים מניסיון לקיים קשר הנשען על אמון לקשר מלא ומבוסס אמון! זהו שלב המדבר את האכפתיות שבקשר! שלב בו אנו מצהירים שהקשר הזה נוגע לנו ונוגע בנו! שלב בה האהבה נוכחת ומבטאת את עצמה דרך הקשר!

אני לא מסוגל לעשות משהו שיפגע בקשר ביננו אם אני מבין ומודע לכך שהאקט שלי מהווה פגיעה באמון ובמערכת היחסים, מתוך אהבה המגלה אכפתיות, הערכה וכבוד כלפי הקשר ביננו! הלב לא מסוגל לחיות בשלום עם הידיעה שאני עושה משהו שגורם צער לצד השני!  

ככל שהקשר מתחזק ומעמיק אני כבר יודע בדיוק מה אני אמור לעשות אני כבר לא זקוק להוראות וציוויים כדי להימנע מלעשות משהו שעלול לפגוע באיזו שהיא צורה בקשר ביננו!

חילוקי דעות אינם סימן או עדות לכשל בקשר או לקשר לא יציב או חזק, להיפך חילוקי דעות הנן סימן לקשר בריא בו כל אחד שומר על הנפרדות של השני כפי שהיא באה לידי ביטוי בדעות השונות, ברצונות השונים, בצרכים ובמאוויים השונים! זה סיפורו של קשר מיטיב ובריא!

העובדה שאנו כחברה כל כך מגוונת מגויסים האחד עבור השני בשעת שמחה או משבר מעידה על עומק הקשר השורר והקיים ביננו כעם וכחברה. אין רצון או צורך לאף אחד מאתנו לשנות את דעותיו בכדי לחוש את הקשר ביננו. העובדה שדווקא בשעת שמחה ולצערנו בשעת משבר מתגלה הקשר שלנו במלוא תפארתו הנה העובדה הברורה המעידה על עומק הקשר ביננו!

בכדי לתחזק את הקשר במלוא עוזו גם אל השגרה אנו זקוקים לגייס את כלל הכוחות והחושים ולהתבונן במהות הקשר ביננו וכך לאפשר להתבוננות מעמיקה זו לגלות בנפשנו את מה שקיים עמוק בתוכנו לצאת ולבוא לידי ביטוי גם בשגרת היום יום!

התבוננות על פי תורת חסידות חב"ד משמעה תקיעה בחוזק של מוח ה-'דעת' כלומר החלקי האחורי במח המכונה 'הלא מודע' ולהעלות למודעות את מה שכבר ישנו במח האדם אל הלב המעורר את המידות ומביא את האדם לתחושה נפשית ורגשית של אותה ידיעה רק שכעת היא לא רק ידע שכלי קר ויבש אלא רגש גואה ומתפרץ המשפיע על תחושת האדם ונפשו ומביאו לחוש את מה ששכב אצלו במח הדעת ולא בא לידי ביטוי, וכעת הוא חש את אותה הכרה לא מודעת!

עבודה זו בנפש האדם מביאה לידי אהבה גלויה שלו את ה' יתברך, את הזולת שברגע זה הוא מסוגל כבר לחוש בשמחתו ולהיפך בסבלו וכאבו!

זה דורש עבודה יום יומית חוזרת ונשנית של התבוננות תדירה המכונה בתורת החסידות קביעות בנפש!

זה מי שאנחנו כעם וכחברה אנחנו מחוברים ואוהבים אהבת נפש מצד מי שאנחנו כעם והקשר שלנו לאב אחד שבשמים ובארץ, העבודה שלנו היא לתחזק ולתפעל את האהבה הזו יום יום שעה שעה בדיוק כמו שריר בגוף האדם הדורש תפעול ותחזוקה יום יומית כדי שלא יתנוון!

על קשר אמיתי של אהבת רעים ופעולתו בשמי רום!

לילה אפל וקר היה אותו לילה של חודש טבת תק"ד. השלג כיסה את מלוא העין. מדי פעם ירדו פתיתים רכים נוספים, והצטרפו אל מרבד הלבן האינסופי.

בקרן זווית אפלולית שבבית המדרש 'שומרים לבוקר' ישב משה חיים, עצוב, כאוב ודווה. הייתה לו סיבה טובה לכך. שנים מספר חלפו מאז נשא לאישה את רעייתו מרים, אך טרם זכו להיפקד בפרי בטן. הוא ראה את הברכה שורה בבית שכניו וידידיו לקהילת דענבורג, את ילדי החמד שלהם, ולבו נצבט בקרבו. לא חלילה מתוך קנאה, אלא מתוך רצון פנימי עצום, לחבוק גם הוא פרי בטן.

האמת היא שהוא ורעייתו כן נפקדו. אמנם לאחר שנים רבות, אך בכל זאת זכו לחבוק שלוש בנות קטנות, יפות מראה. אך לגודל שברונם, נפטרו הבנות באופן פתאומי כחודש או חודשיים לאחר לידתן.

הרוח הדופקת על החלונות, החושך הקודר שהציץ מבחוץ, הקור המקפיא, כמו העצימו את התחושה העגומה שחנקה את גרונו. מדי פעם לגם מכוס חמין שהייתה לפניו, כמו מנסה להתחמם ולהתנחם, אך גדול היה שברו וצערו.

בשולחן הסמוך ישבו משה-יוסף הנפח, טלעבלע מוכר הירקות, ישראל מפולוצק, חיימ'ל, ועוד כמה בעלי בתים פשוטים. הם ישבו סביב בקבוק יין שיכר, ושוחחו ביניהם בקול שהגיע גם לאוזניו של משה חיים; והיה להם על מה לשוחח…

אותם ימים היו ימי התעוררות רבתי בדענבורג. מי שניצח על התעוררות זו היה גדליה ברוך הסנדלר. לכאורה סנדלר פשוט היה רעייתו באשע הייתה עוסקת בלחישות, הסרת עין הרע ועשיית סגולות שונות כדי להרגיע ילדים קטנים הטרודים בשנתם. שלושה ילדים להם, בן ושתי בנות שנולדו לאחר שנים רבות.

שלוש שנים בלבד מאז הגיעו בני הזוג להתגורר בדענבורג, וכבר הספיקו לחולל שינוי רבתי בעיר. אנשים שמו לב כי מאז בואם, גדל מספר האורחים בני התורה שהגיעו לעיר. אלה העדיפו להתאכסן בביתם של גדליה ברוך ובאשע מאשר להתאכסן ב'הקדש' המקומי שהיה מיועד לכל העניים. חלק מאותם בני תורה היו אף נושאים דרשות בבתי הכנסת של העיר מה שונים היו משאר המגידים שהיו מטיפים מוסר ומתארים את שבעת מדורי הגיהנום השמורים ומזומנים לחוטאים.

היה זה חג שבועות תצ"ח, כאשר גדליה ברוך שינה פתאום ממנהגו. מבלי הכנה מוקדמת עלה לאחר קריאת התורה על במת בית הכנסת 'חברא קדישא', הכה בעוז על הבמה בכף ידו הכבירה, והיסה את הקהל המופתע. הוא פתח ודיבר מעניינא דיומא, מתן תורה, כיצד עמד כל עם ישראל במתן תורה, כדי לקבל את התורה הקדושה, ועל החסד שעשה ה' עם עמו ישראל, בנותנו לנו את התורה.

בהמשך דבריו סיפר כי לאחרונה נתגלה אחד הצדיקים הנסתרים מאוהבי ישראל המופלגים, המדבר בשבחם ומורה להם דרך חדשה בעבודת השם יתברך, כשהקו המנחה את רעיונותיו הוא, קיום מצוות בשמחה, במידות טובות ואהבת ישראל. גדליה ברוך התכוון על הבעל-שם-טוב הקדוש, שאורו החל לזרוח ולנגוה על פני תבל.

ר' גדליה ברוך לא הסתפק בדברים אלו, ומיד בתום נאומו חזר על הדברים גם בבתי הכנסת "פועלי צדק" ו"שומרים לבוקר" – והעיר דענבורג. לפנות ערב כבר עמדו תושבי העיר, חבורות חבורות, ודנו בחדשות האחרונות. היו כבר שהספיקו לשמוע מגדליה ברוך אי-אלו סיפורי מופת מרבי ישראל בעל-שם-טוב בוודאי היו גם שהוסיפו כיד הדמיון הטובה עליהם כהנה וכהנה.

מאז, במשך כשנתיים ימים דאג ר' גדליה ברוך להפיץ את תורתו של הבעל-שם-טוב בקרב תושבי דענבורג. שיא ההתקרבות היה בחודש תמוז תק"א, כאשר רבי גדליה ברוך וקבוצת תושבים הלכו למז'יבוז', שם שהו 'בצילא דמהימנותא' חודשים מספר, עד לאחר חג הסוכות. כששבו לעיר שמחים וטובי לב, מלאים בתורה ובדרכי עבודה, עברה העיר סופית לידיים חסידיות. 

כעת ישב משה חיים בפינתו, ומבלי שרצה, שמע את שיחתם של חבריו. הללו ישבו וסיפרו סיפורים שונים מהבעל-שם-טוב, ותיארו מגדולתו כהנה וכהנה.

בשלב מסוים פתח טלעבלע מוכר הירקות את פיו. אי אפשר היה שלא לשמוע את קולו הרם, מחוספס מה. הוא סיפר על זוג חשוכי בנים, כבר כמעט באו בימים, שהגיעו אל הבעל-שם-טוב והתחננו בפניו שיברכם בבן זכר. הבעל-שם-טוב, כמו מפתח הנשמות בידו, הבטיח להם זאת לא לפני שהורה להם לתת סכום מסוים לפדיון שבויים. ברכתו של הרבי עשתה רושם, וכעבור זמן נולד להם בן נעים מראה, בעל כשרונות. כשהביאוהו לפני הבעל-שם-טוב, הוסיף ובירך את ההורים המבוגרים, כי יזכו לרוות ממנו רוב נחת ולהכניסו לחופה.

משה חיים שמע את הדברים, ואלו כמו הוסיפו נפט על מדורת הכאב שרשפה את לבו. הוא קם ממקומו באנחה עמוקה, התעטף בבגדי החורף שלו, ומבלי אומר יצא את בית המדרש לתוך הלילה האפל, רומס במגפיו הכבדות את מרבד השלג הרך.

בהזדמנות ראשונה שמצא לנכון, חזר על הסיפור ששמע באקראי באוזני מרים אשתו, והציע כי אם כזה הוא איש קדוש הצדיק היושב במז'יבוז', אולי כדי שגם הם ייסעו אליו ויבקשו את ברכתו. בעצם, משה חיים לא היה בטוח שהוא רוצה לנסוע לצדיק. הוא היסס.. קיווה.. חכך בדעתו.. התלבט…

אשת חסד הייתה מרים. ברוב שעות יומה הפנויות, עסקה במעשי עזרה וחסד. היא סייעה באספקת מיני תרופות ומזון ליולדות, טרחה בהכנסת כלה, כמו גם בגידול יתומים ויתומות. כששמעה מבעלה על מחשבתו לנסוע לבעל-שם-טוב, ציינה בסיפוק כי גם היא שמעה רבות על גדולתו מפי חברתה באשע, אך לא העזה להציע זאת בפניו כדי שלא לצערו עוד יותר.

לא קלה הייתה ההחלטה לצאת לדרך. מאז ומעולם לא יצא משה חיים אל מחוץ לדענבורג, בה נולד, בה גדל ובה נישא והקים את ביתו לפני כשלושים שנה. כל כך חשש, עד שאפילו את הורי אשתו וקרובי משפחתו שהתגוררו כשלושים פרסאות בלבד מעירו, לא ביקר מעולם! מובן אפוא היה פחדו הגדול לצאת אל הדרך. "הדרכים בחזקת סכנה" היה חוזר ואומר לאשתו, בד בבד עם רצונו הכן לנסוע לצדיק.

פעמים רבות ניסתה רעייתו לנסוך בו אומץ לצאת אל הדרך הארוכה, אך הוא לא מצא את העוז בנפשו לעמוד חשוף לסכנות הדרכים. לבה ונפשה של מרים רעייתו עלה על גדותיו מכאב וצער, אך להוציא את בעלה בכוח מן הבית, לא יכלה.

יום אחד נודע, כי קבוצה מתושבי דענבורג, ורבי גדליה ברוך בראשם, מתכוננים לנסוע מז'יבוז'ה לחג השבועות, מתן תורה, על מנת לשהות במחיצת הצדיק במועד זה. משה חיים הבין כי שעת הכושר הגיעה. לא עוד נסיעה לבד, התמודדות אישית מול אי-הוודאות הכרוכה בנסיעה ארוכה, אלא בקבוצה גדולה של תושבי העיר, המכירים ויודעים את הדרך, מאורגנים כולם להפליא.

בראש חודש אייר תק"ד יצאה הקבוצה לדרכה.

היום הגדול הגיע. משה חיים ומרים זכו להיכנס אל הקודש פנימה, אל חדרו הצנוע של מאור הדורות, רבן של ישראל שאורו בהק למרחקים, רבי ישראל בעל-שם-טוב. בכאב לב עצום שפכו את צרתם. הם סיפרו על השנים הרבות בהן לא נפקדו, ולאחר מכן גוללו את מסכת לידת שלוש בנותיהם זו אחר זו, כאשר אף אחת מהן לא שרדה יותר מאשר זמן קצר.

הביט בהם הבעל-שם-טוב בעיניים זכות כמו נצח נשקף מעיניו הטהורות, אך משום מה, משהו עמום היה בהן. הצדיק הביט בהם, אך לא הגיב. ניסו השניים להוסיף משפט פה והבהרה שם, אך לפליאתם העצומה, הצדיק לא הגיב. לא כך תיארו לעצמם את אותו צדיק פועל ישועות, שמסייע במאור פנים לכל דורש – לפחות כפי ששמעו בסיפוריהם של תושבי דענבורג.

באכזבה גדולה יצאו מחדרו של הצדיק, ופנו לאכסניה שהוכנה בעבורם.

הם פנו לר' גדליה ברוך, ראש החבורה, וסיפרו בפניו את פרטי המקרה. זה ייעץ להם להמתין עוד ימים אחדים, ואז להיכנס בשנית.

כעבור ימים אחדים נכנסו בשנית אל הקודש, ושוב שפכו את כאבם בפני הצדיק – אך גם הפעם, הצדיק הביט בהם בעיני הבדולח שלו, ולא הגיב. כשזה קרה בשלישית, נפלה מרים על הרצפה בעלפון. מששבה רוחה אליה, פרצה בבכי שיכול היה להרעיד שמים וארץ, אך הרבי עמד בשתיקתו. דרכי צדיק מי ישורן.

מי שדאג לכל מחסורם במז'יבוז', היה רבי גדליה ברוך, ראש החבורה שהגיע מדענבורג, ומחסידיו הוותיקים והמובהקים של הבעל-שם-טוב. הוא שכבר עמד במקצת על סדר הליכותיו והנהגותיו של הצדיק הוא שכבר נכח בלא מעט מקרים שהעידו על אהבת ישראל העצומה שפיעמה ברבי, הבין כי המצב רציני ביותר.

רבי גדליה ברוך אסף כמה מחבריו, מחשובי המסתופפים בצל מורו ורבו, וביחד טיכסו עצה כיצד לסייע לבני הזוג. אמנם לא היו נהירים להם שבילי שמים, אך הבינו כי אם הצדיק בעצמו לא עוזר, סימן הוא ששערי מעלה מוגפים בפני בני הזוג. לאחר דיונים ממושכים, הוחלט לאסוף מניין אנשים יודעי דת ודין, ולהתענות שלושה ימים רצופים, תוך תפילה ותחינה בפני השם יתברך, כי משה חיים ומרים ייפקדו בזרעא חיה של קיימא. "נראה כיצד יגיב על כך הרבי, וכיצד יסתדרו העניינים" חתם גדליה ברוך את האסיפה.

לא קל היה להם למשה חיים ורעייתו באותם ימים. הם ראו את חבריהם לקבוצה, כמו יהודים נוספים שהגיעו למז'יבוז' מפה ומשם, נכנסים אל הצדיק, וכל אחד מהם יוצא מצויד בברכותיו הלבביות של הצדיק ופניו קורנות מאושר. הם אף היו עדים לכמה ניסים שהתרחשו ממש לנגד עיניהם, כמו חולים מסוכנים שהובאו בפני הצדיק ובו במקום ניכרה הטבה בבריאותם, או מוכי שיגעון שהתרפאו, כמו גם עקרות שיצאו מהקודש, מצוידות בברכות והבטחות. לא היה גבול לייסורי נפשם.

שלושה ימים ישבו עשרה נבחרים מתלמידיו של הבעל-שם-טוב בחדר צדדי, ומתוך צום התפללו לפני היושב במרומים, התחננו בעבור זוג חשוכי הילדים שאור העולם כבה להם. הם נזהרו שלא להפסיק אף לא לרגע, קל וחומר שלא לשוחח שיחת חולין. הדבר נשמר בסוד, ואיש מלבדם לא ידע על סדר התעניות והתפילות שקיבלו על עצמם, מתוך אהבת ישראל מופלגת לזולתם.

בערבו של יום שלישי, עם רדת ערב, פנו להתפלל תפילת ערבית, תפילה שאמורה הייתה לחתום את מסכת התפילות והצומות.

עודם עומדים בעיצומה של תפילה, הגיע משרתו של הרבי והודיעם כי הרבי מזמנם לבוא לביתו לסעודת מצווה.

"סעודת מצווה?" תהה גדליה ברוך בקול בתום תפילתו, "על שום מה"?

המשרת משך בכתפיו. "איני יודע, רק זאת אני יודע, שלפני שעות אחדות הורה לי הרבי להכין סעודה כדת וכדין".

כעבור שעה קלה ישבו גדליה ברוך וחבורתו סביב שולחנו הטהור של הרבי, שוברים את צומם. מסביב היו גם בני החבריא קדישא, גדולי התלמידים, כמו גם האורחים הרבים שהגיעו למז'יבוז' באותם ימים. איש מהם לא ידע לפשרה של סעודת המצווה, כמו שאיש לא ידע – מלבד הצדיק כמובן – כי סעודה זו היא גם שבירת צום ממושך.

פניו של הבעל-שם-טוב שישב בראש, האירו באור יקרות, ושמחה גדולה הייתה נסוכה עליהן. בקול חגיגי מה, הואיל הצדיק לומר חידושי תורה וענייני חסידות על הפסוקים "ואהבת לרעך כמוך" "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". כטוב נפשו הטהורה של הרבי, אף הוסיף וסיפר כמה סיפורים בעניין אהבת ישראל, ועד כמה יקרה ונחשבת בשמים עזרה של יהודי לרעהו. הוא הוסיף והאדיר בחשיבות פעולת אהבת רעים, חברים המעוררים רחמים רבים על חברם ובן גילם בשעת דחקו, וקורעים בעבורו גזר דין של שבעים שנה, ומהפכים את הקללה לברכה, ואת המוות לחיים ארוכים.

רבי גדליה ברוך וחבריו הבינו כעת בבירור כי סיבת סעודת המצווה טמונה בפעולות הרוחניות הנשגבות שעשו בימים האחרונים. כעת רק נוכחו לדעת שהעצה שטכסו, אכן פעלה את פעולתה.

בשיחה ששוחח רבי גדליה ברוך לאחר מכן עם משה חיים ורעייתו מרים, גילה את אוזנם על החלטתם הטובה, להתפלל ולהפציר בעבורם; ועל כך שקרבנם, מיעוט חלבם ודמם בצום הממושך, התקבל לנחת רוח בשמים, וגזר דינם נקרע, כפי שהבינו מדברי הרבי בכבודו ובעצמו. "מסתבר כי ברכתו של הרבי תפעל בעבורכם, להוריד לעולם נשמה גדולה ויקרה", סיים.

השניים, יחד עם שאר בני החבורה, חזרו לדענבורג, שמחים וטובי לב, בטוחים באמונה שלמה כי כבר בשנה הקרובה ייפקדו בבן זכר, חי ובריא, שיאריך ימים.

ואכן, ברכתו של הבעל-שם-טוב, כמו גם תפילותיהם של החברים, נשאה פרי. ביום ב' לחודש אייר תק"ה, שנה בדיוק לאחר שיצאו לדרכם מז'יבוז'ה ושלושים ושלוש שנים לאחר נישואיהם, ילדה מרים בן לבעלה, ונקרא שמו בישראל – שלמה.

שלוש עשרה שנים לאחר מכן, נסע שלמה עם אביו למז'יבוז', שם התברך מפי הצדיק בזיכרון טוב ובאריכות ימים ושנים. בגיל שבע-עשרה השתדך עם בתו של גדליה ברוך, ומאז כונה "שלמה באשעס", על שם חמותו שנודעה בסגולותיה ובמעשיה הטובים. 

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה