לנינגרד, תשל"ב

דלת החדרון נסגרה. המפתח הסתובב פעמיים בחור המנעול. ריחו החמצמץ של הכרוב הכבוש וקולות הוויכוח של השכנים נותרו מעבר לסף. וולודיה כרע על ברכיו ליד המזוודה. ידיו רעדו מעט כשנבר בין בגדים מקופלים ברישול ושרטוטים מקומטים. אולגה עקבה אחריו בסקרנות דרוכה. נשימתה נעתקה כששני ספרים קטנים וחוברת נגלו לעיניה. זיהתה מייד אותיות אנגליות. לצידן היו אותיות זוויתיות שלא הכירה. לבסוף שלף וולודיה שקיק קטן והושיט לעברה. היא הציצה פנימה, גילתה שברי מאפה דק, חרוך קמעה. מייד היכה בה זיכרון ילדות נשכח, מצות. רק פעם אחת טעמה מהן, אצל סבא.

"וואו, אוצרות ממש הבאת מלייפציג", לחשה.

"מתנה ממהנדס יהודי־אמריקאי נחמד", השיב בחיוך, והחל לגולל את חוויותיו ביריד. דווקא שם, על אדמת גרמניה הספוגה בדם יהודי, נפתח צוהר לעולם שלא הכיר. בין דוכני המכונות וחידושי הטכנולוגיה, במקום היחיד שבו נציגי המזרח והמערב העזו להחליף מבטים, התנהלה שיחה שלא עסקה בחישובים הנדסיים, אלא בנשמות.

הניצוץ ניעור. וולודיה חזר הביתה כשבעיניו אור, והוא נחוש לצאת למסע.

תחילה לא ידעה אולגה כיצד להתייחס לתחביב החדש והמסוכן של בעלה. אך עד מהרה נדבקה בהתלהבותו, הצטרפה אליו. הם חגגו שני לילות סדר בחדרון הצר שב"קומונלקה" (דירה משותפת לכמה משפחות), מאחורי דלת נעולה. המכתבה הצרה פונתה מערמות הניירת, הפכה לשולחן חג. הם קראו חרש מתוך ההגדה, ניסו להתרומם מעל המקום, ולהתחבר לזמן, בגרסתו היהודית, הנצחית.

"היום יום אחד לעומר", ספרו בצוותא בלילה השני, לאחר שקראו על המצווה בחוברת על חגי ישראל והתרגשו ממשמעותה. קולם בקושי נשמע, ועיניהם ברקו. נשמו יחדיו את ניחוחה המשכר של החירות, מתוק כמו מיץ הענבים שסחטו במו ידיהם.

"זו רק טעימה, אולה", הבטיח וולודיה, "עוד נצא לחירות אמיתית".

בטרם זכו לספור שבוע אחד לעומר, הקרקע רעדה תחת רגליהם. וולודיה זומן ל"בירור קצר" במשרדי ההנהלה. כששבה מהלימודים, גילתה שטרם חזר. תחילה הניחה שהוא מתעכב בעבודה כהרגלו, עובד מצטיין שכמותו, חביבו של המנהל. בהמשך הדאגה השתלטה עליה.

אחרי יממה מורטת עצבים התמונה התבהרה קמעה. סוכן ערני במזרח גרמניה או מישהו מהמשלחת הסובייטית הבחין במשהו חשוד, ומיהר להעביר את המידע הלאה. אף שוולדימיר אלכסנדרוביץ' רוזנבלום לא העביר שום סוד מדינה לסמואל פרידמן האמריקאי, המפגש הלא מפוקח בין השניים עורר חשדות כבדים. הטענה כי שני המהנדסים הצעירים, נציגיהם של גושים יריבים, שוחחו על ענייני תרבות, נתפסה בעיני החוקרים כמגוחכת. בעידן ברז'נייב, כשהמלחמה הקרה הייתה בעיצומה, החשדנות המשיכה להיות דרך חיים. לא הועילו לוולודיה ציוניו הגבוהים ותרומתו לפרויקטים הממשלתיים; הוא נבלע במרתפי המעצר, מותיר את אולגה לבדה בתחילת תהליך.

השקט בחדרון הפך למעיק, והקירות, שרק לפני רגע ספגו את לחישות הסדר, כעת סגרו עליה. החרדה לפתה את ליבה כמעט בכל שעות היממה, אך היא החליטה שלא תישבר. באותם ימי אי־ודאות החלה להשתתף בחשאי במפגשים של "סירובניקים", יהודים שביקשו לצאת אל מעבר למסך הברזל, והפכו למנודים בן לילה. שם, מאחורי וילונות כבדים, היא למדה להכיר את האותיות העבריות וגם טעמה יהדות, שהעניקה משמעות לסבלה.

יום רדף יום. היא תמרנה בין התייצבות באולמות ההרצאות ובמסדרונות בית הרפואה ובין התרוצצות במשרדי ממשלה בעניינו של וולודיה. כששבה מותשת אל חדרה הקטן, נאבקה עם שמורות עיניה. בטרם הרשתה לעצמה לשקוע בשינה טרופה, לחשה ברטט את נוסח הספירה מתוך הסידור. "ברוך אתה ה'… על ספירת העומר"…

ואז הגיע היום השלושה ועשרים, שלושה שבועות ושני ימים לעומר. כמעט שלושה שבועות מאז נעצר וולודיה. באותו בוקר זומנה אולגה למשרד הרקטור. ללא גינונים מיותרים הונח לפניה מכתב, היא מסולקת. המאבק להתקבל למרות המכסה, כמעט ארבע שנים של לימודים מפרכים, חלומות על חלוק לבן והצלת חיים – הכול נמחק ברגע אחד. כשצעדה החוצה, אל הרחוב הלנינגרדי האדיש, הרגישה שחרב עליה עולמה.

שבורה ורצוצה היא עלתה על החשמלית. בהתה בנוף העירוני החולף בחלון, חשה כבתוך חלום בלהות. מסוחררת טיפסה במדרגות העץ החורקות של הבניין המוכר, ונקשה על הדלת המגולפת, דלת בית הוריה.

"אולינקה, מה קרה?" נבהלה אימה, מביטה בדמעות הזולגות על לחייה ללא מעצור.

"הסתבכנו", מלמלה אולגה, וצנחה אל תוך הכורסה הישנה. האם מיהרה לכבות את הפטיפון, שהשמיע יצירה של צ'ייקובסקי, והגישה לה כוס תה.

"ספרי לי הכול", דרשה.

בקול שבור תיארה אולגה את המעצר של וולודיה, את החקירות ואת המכתב האכזרי מהמכון ללימודי רפואה.

"אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן", התייפחה.

פניה של האם האפירו. היא בהתה באדים העולים מהתה ושתקה. אולגה הכירה את השתיקה הזו; היא ביקרה בבית מאז ילדותה, בכל פעם שזיכרונות ה"בלוקדה" (המצור על לנינגרד בשואה) איימו לצוף אל פני השטח.

לאחר שעה ארוכה נשמעו צעדיו של אביה במסדרון. הוא נכנס לטרקלין, משדר סמכות כתמיד, פרופסור מכובד ומנהל מחלקה בבית רפואה, אדם שכל חייו הפגין נאמנות מוחלטת למערכת. כשאולגה חזרה על דבריה, הופיע על פניו זעזוע עמוק.

"את תגישי בקשה לגירושין", פסק מייד. קולו היה נטול רגש, קר כמו מימי הנייבה בעת הפשרת השלגים. לרגע דימתה לראות זרם אדיר של מים כהים שסוחף עימו גושי קרח, המאיימים לרסק כל מה שנקרה בדרכם. "תקשיבי לי, אולה, את עוזבת את כל האמונות התפלות שלמדת מוולודיה שלך וחוזרת הביתה. אולי אם נכה על חטא עכשיו, לפני שהקה־גה־בה יפתח לך תיק, עוד נוכל להציל משהו מהקריירה שלך. ובכל מקרה, לא אתן לקלות הדעת של וולודיה לגרור את כולנו לתהום".

היא יצאה מביתם בטריקת דלת, פגועה עד עמקי נשמתה. שעה ארוכה עמדה על הגשר, אוחזת במעקה הברזל, ודמעות זולגות מעיניה. מתחתיה זרם נהר הנייבה, כהה ועמוק. בהתה בארמונות המפוארים המשתקפים במים, חושבת על מלכויות אדירות שקרסו במהלך ההיסטוריה, על שליטים עריצים שהיו ואינם. גם יומו של הקומוניזם בוא יבוא.

לבסוף הפנתה את גבה להוד המלכותי המתפורר, וצעדה לעבר שכונת הפועלים האפורה. שם, בין קירותיה המתקלפים של הקומונלקה הטחובה, תחפש בעצמה את דרכה בעולם. תאחז בכל כוחה באמונה, כי חוץ ממנה לא נותר לה דבר.

מהאמונה הזו שאבה כוח להמשיך להיאבק על חירותו של בעלה, וגם להתחיל לחפש עבודה. כשספרה חמישה ושלושים יום, שהם חמישה שבועות לעומר, אזרה עוז והחלה לשטוף רצפות בבית חרושת. זה היה עיסוק משפיל למדי לצעירה משכילה כמוה, וריח שמן המכונות עורר בה בחילה, אך היא חשקה שפתיים ועשתה את מלאכתה. כפות ידיה החלו להתחספס מהעבודה הקשה וגבה כאב, אך היא הזכירה לעצמה את המטרה: היא חייבת להתפרנס וגם לשלוח חבילות מזון לוולודיה. שם, בתאו האפל, מנסה בעל נעוריה לשמור על כשרות, ורק היא יכולה לסייע לו בכך – לשלוח סוכר, פירות ולחם.

בדרך לא דרך הועברה אליה בקשתו, והיא החלה לחקור את עניין הכשרות במפגשיה עם צעירים יהודיים. שם התוודעה לראשונה לעניין השחיטה, והחליטה שמעתה גם היא תתנזר מבשר טרפה.

באחד הערבים עמדה בכניסה למטבח והמתינה שאירה תסיים לבשל את תבשיליה, מנסה להתעלם מריח השומן המטוגן שממלא את החלל. כשהתפנו הכיריים, הניחה עליהם אולגה מרק ירקות פשוט, בסיר החדש שקנתה. אין לה תיאבון, ודי לה בכמה כפות מרק, רק כדי להחיות את נפשה. בעוד המרק מתבשל, חמקה אל חדרה, מבקשת להימנע ממפגשים מיותרים עם שכניה לדירה, שמביטים בה בחשדנות מאז המעצר. כשחזרה למטבח, ריח שונה קיבל את פניה. היא הציצה לתוך הסיר, וזעקה חנוקה פרצה מגרונה. במרק צפו כיסוני בשר, כשקוביות תפוחי האדמה והגזר מסתחררות סביבם…

"אולינקה, אל תביטי עליי ככה," אמרה אירה בחיוך רחב, מנגבת את ידיה בסינר המוכתם. היא נראתה מרוצה מעצמה. "ראיתי אותך מבשלת רק מים וירקות, נהיה לי עצוב בלב. חשבתי שזו דרך מצוינת לבשל את הפילמני שלנו ועל הדרך להעניק קצת טעם למרק הדל שלך. עכשיו הוא סוף־סוף ראוי למאכל".

אולגה יצאה מהמטבח, כובשת את הדמעות.

האתגרים היו רבים מספור, אך הספירה המשיכה להאיר את דרכה אל הר סיני גם ברגעים חשוכים במיוחד.

הימים התארכו והלכו. תיירים מכל רחבי ברית המועצות נהרו אל העיר כדי לחזות בפלא הלילות הלבנים, אך בעבור אולגה, האור החיוור הזה היה מקור למבוכה. היא צעדה לאורך הנהר בשעת דמדומים אין־סופית, שהיא לא יום ולא לילה, תוהה מתי תוכל לספור כדין. אפילו לא ידעה את מי לשאול.

לא יום ולא לילה. ערבוביה חסרת פשר של אור אפרפר, דל ומתעתע. האם אלו הם חייה?

אף על פי כן, היא סירבה להרים ידיים. היא תהיה חזקה, למען וולודיה בעלה, תדבק בבורא שגילתה זה עתה והכניסה אל חייה. דף ספירת העומר שבסידור התמלא בסימוני עיפרון עדינים; "וי" הצטרף ל"וי", עדות יום־יומית לניצחון הרוח. והנה הגיע היום השישה וארבעים, שישה שבועות וארבעה ימים לעומר. נצח שבמלכות. קו הגמר קרוב כל כך, עוד רגע תוכל להושיט יד ולגעת בלוחות הברית, להביט בסיפוק בדרך שעברה ולהתענג על קרבת הבורא.

אך למחרת בערב הכול יצא מהשליטה. הנקישות הרמות על דלת הקומונלקה הבריחו את כל השכנים לחדריהם. ואולם, חששם היה לשווא; חיפשו את אולגה. הצעירה המבוהלת נלקחה אל מרתפי הקה־גה־בה. באותן שעות ארוכות, עת עיניה התקשו להתמודד עם האור המסנוור של המנורה בחדר החקירות, התנפצו אחרוני האלילים. שום שמץ של אמון בשלטון הסובייטי לא נותר בה; רק זעם גדול. כששוחררה לבסוף, חזרה אל הקומונלקה באפיסת כוחות וקרסה אל מיטתה. היא שקעה בשינה, נשאבה לבאר עמוקה, שכחה הכול.

הקיצה מאוחר מדי. דילגה על יממה.

טעם הכישלון היה צורב כל כך. היא צעדה אל הר סיני, חצתה מדבריות של בדידות ומחסור, וצעד לפני הפסגה – מעדה… המצווה שאחזה בה כבחבל הצלה, חמקה מבין אצבעותיה. לפי הדינים שלמדה, מעתה לא תוכל עוד לברך. מה תספר לוולודיה כשישתחרר? האם ייתכן שזהו אות משמיים? האם ההשקעה שלה אינה רצויה? דמעות חמות זלגו מעיניה עת שטפה את רצפת בית החרושת, זלגו ונתערבבו במי הסבון העכורים.

היא גררה את רגליה הביתה, תוהה כיצד תחגוג את חג מתן תורה הקרב, כשידיה ריקות.

חג השבועות פרש כנפיו על היקום. אולגה הדליקה נרות בחדרון הקטן והדל שלה, ובירכה בהתרגשות. אחר פתחה את הסידור היקר של וולודיה והחלה להתפלל, קוראת באיטיות את המילים, מעיינת בתרגום האנגלי, מגששת אחר המשמעות: "קדשנו במצוותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך, ושמח נפשנו בישועתך, וטהר ליבנו לעבדך באמת"…

צרחות מעבר לקיר פילחו את הדממה. סטיופה השיכור שוב בזבז את משכורתו על וודקה, ווֶרה אשתו צרחה בהיסטריה, בעוד בניהם הקטנים בוכים בכי מבוהל. אולגה עצמה את עיניה בכוח. "וטהר ליבנו…" מלמלה שוב, מנסה להיזכר במדרש ששמעה שלשום במפגש הסירובניקים: כשניתנה תורה, שרר שקט מוחלט בעולם. ציפור לא צייצה, המלאכים לא עפו. שקט של קדושה. לו היה לה עתה מעט מן השקט ההוא…

למחרת, בדחילו ורחימו, צעדה אולגה למניין מחתרתי. היא ישבה מאחורי מחיצה מאולתרת, והאזינה ליהודי מבוגר שתרגם מתוך ספר עב כרס את הוויכוח של משה עם המלאכים. "כלום למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם?" הדהדו המילים בחלל החדר. "יצר הרע יש ביניכם? קנאה יש ביניכם?"

כשקרא הבעל קורא את עשרת הדיברות, הרגישה אולגה לפתע שהיא מבינה. "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"… התורה לא ניתנה למלאכי השרת, וגם לא למכונות הממושמעות שוולודיה עמל לפתח. היא ניתנה לבשר ודם. היא ניתנה ליהודים שנדכאים תחת שלטון הכפירה הסובייטי, שמצטופפים במְצַרי הקומונלקה בין שכנים נבערים. היא ניתנה לאלו שדעתם נטרפת מרוב דאגה, שתבשיליהם נטרפים בגלל שכנה, שמחפשים תחבולות לשמור שבת, ושגבם משתופף לפעמים תחת כובד המשא. היא ניתנה לבת שאביה הפנה לה עורף ועדיין תנסה לכבדו, לצעירה נבוכה שהותשה בחקירות הקה־גה־בה, ונאחזת באמונה בשארית הכוחות.

שם, מאחורי המחיצה, חיוך קטן עלה על שפתיה. היא הבינה שגם ה"וי" החסר בדף הספירה הוא חלק מהמסלול אל הר סיני. ה' אינו מחפש מלאכים, ולא בחר לתת הודו על השמיים; הוא רוצה בני אדם מוגבלים, שיתאמצו, ולפעמים יכשלו.

היא תשתדל ככל יכולתה. תיפול ותקום.

וולודיה עוד יהיה גאה בה.

***

כפר חב"ד, תשפ"ו

דינה מביטה סביבה ונאנחת. הבלגן חוגג שוב, לועג לכל המאמצים שהשקיעה אתמול בערב. חבורת השובבים הנמרצת שלה אינה נחה לרגע; אולי לא היה כדאי לאפות עוגה בתוך כל המהומה, ובטח לא לאפשר להם "חגיגה" חופשית בסלון. עכשיו הכול דורש סידור מחדש, והיא אחרי עוד לילה לבן עם חני הקטנה, שהחליטה להוציא שיניים דווקא השבוע. מה יהיה?

היא מתלבטת אם לטאטא את פתיתי הטישו שפוזרו בנדיבות על הרצפה, או להפריד תחילה בין יוסי לשניאור שנלחמים על מכונית צעצוע חסרת גלגל. שוב חני בוכה. היא מאכילה אותה, נשענת על הספה ומתנמנמת לרגע, רק כדי להתעורר בבהלה מריח חרוך. העוגה!

למה קיוותה שהפעם תצליח להוציא תחת ידיה עוגת גבינה אוורירית ומפוארת כמו של אחותה ביילי? לבעלות ידיים שמאליות כמוה נועדו מתכוני גבינה, פודינג וביסקוויטים, לא יצירות אומנות אפויות. בעודה מתרוצצת בין המטבח לסלון, חשה לפתע צביטה של כאב: היא נזכרת שלא פתחה ספר, לא למדה שום שיחה. היא מתגעגעת לימי נעוריה, להתוועדויות הסוחפות, לחברותות, לשיעורי החסידות. בשנה שעברה עוד הספיקה ללמוד משהו בגינה, בחברותא מאולתרת עם אחת השכנות, והשנה – כלום. בקושי ספירת העומר, רוב הימים בלי ברכה… כבר לא השנה הראשונה שזה כך… היא מרגישה שהיא מגיעה למתן תורה בידיים ריקות לגמרי.

דפיקות על הדלת קוטעות את מחשבותיה. סבתא עלקא עומדת בפתח עם מגש בידיה, כמדי שנה.

"וואו, סבתא, עוגיות הגבינה שלך יצילו לנו את החג!" דינה מתרגשת, ומספרת לסבתה האהובה על הפער הצורב שבין הרצוי למצוי. תכננה הרבה כל כך, והספיקה מעט מדי.

סבתא מביטה בה בעיניה הטובות, שראו לא מעט במהלך החיים, ומבקשת לשבת לרגע. דינה נבהלת, מתנצלת שלא הציעה זאת בעצמה, ומחפשת במטבח ההפוך כוס נקייה, כדי למזוג לסבתא מים קרים.

"דינה'לה," אומרת סבתא עלקא בקול שקט, בעוד נין שובב מטפס אל ברכיה, "את נהדרת, ולא משנה כמה הספקת". היא לוגמת מהמים ומלטפת את ראשו של הילדון. "גם סבא זאב־וולף ע"ה, שהשתדל כל ימיו לעלות מחיל אל חיל, הזכיר לי לא פעם שהעיקר הוא המאמץ, הלב, לא השלמות".

עיניה מצטעפות. "את יודעת, היו לי פעם לילות לבנים מסוג אחר לגמרי, אי שם בלנינגרד… הכול היה לוט בערפל, הרגשתי רחוקה כל כך מהיעד, ואז הבנתי לפתע שהתורה לא ניתנה למלאכים, אלא לבני אדם בשר ודם, עם כל האתגרים והחולשות… שנבנה בכוח התורה הקדושה משכן לו יתברך דווקא כאן, בתוך השברים, בעולם התחתון שאין למטה ממנו…"

באדיבות מגזין עטרת חיה