"זה לא ילך", מציבה לי שרי המוכשרת אקסיומה. שרי היא גאונית הכיתה, כפי שכולם מכנים אותה. גם לתואר "ספר מהלך" זכתה בשל האינטליגנציה שלה. איני מופתעת מהאמירה הטוטאלית. אני מכירה את שרי. נערת ADHD מובהקת: הכול אצלה שחור או לבן, הצבע האפור אינו קיים אצלה בקלמר…

אינני נבהלת, כי אני יודעת שאחרי שיחת אימון קצרה קליפת המוח הקדם מצחית (קורטקס) תירגע ותחזור לתפקד, ואז הכול יתאזן ותימצא פרשנות רחבה תחת הפרשנות הראשונית המייאשת כל כך.

"לא הפעם," היא קובעת בנחרצות, "יש לי אוסף עדויות (היא משתמשת כבר בביטויים שלי, ואני מוחמאת מהעניין) לכך שזה לא ילך בשום אופן. אין לי כוח אפילו לחשוב על המשימה הזאת. בכל פעם שאני מתיישבת להתחיל, מייד קופצות לי אלף ואחת משימות שמסיחות את דעתי. זה פשוט לא בשבילי".

אני כבר מסוקרנת, תוהה מהי המשימה שגדולה למידותיה של בחורה מוכשרת שכזאת.

"עבודת הגמר בספרות", היא נושפת בעצבנות. "את יכולה לומר לי מאיזה צד מסתכלים עליה? זה ממש בלתי אפשרי. מה רוצים מנערות צעירות?… אני לא עושה את זה וזהו."

תופעה שמוכרת לכולם, אבל בעוצמה ובמינון הבלתי אפשריים האופייניים ל־ADHD.

אז מה תקוע כאן?

מדובר בבחורה כה מוכשרת, יש לה יכולות מעבר לנדרש, אז למה עדיין אינה מצליחה לחשוב על יציאה לדרך?! מדוע המשימה הזאת מחכה על השולחן כבר כמה חודשים, ועדיין אינה זוכה להתייחסות?

האם באמת אינה מסוגלת? האם זה באמת קשה מדי???

גדול עליי

ניקח לשם דוגמה את עבודת הגמר בספרות, משימה שנראית מרוכבת מדי: יש כאן צורך באיסוף חומר, בהתעסקות בטיוטות רבות. יש הרבה דרישות, צריך ללמוד והרבה.

החרדה והלחץ הגוברים מפזרים אדרנלין רב במוח, וזה גורם לקיפאון עמוק ואפילו לבריחה בלתי מודעת. בכל פעם שהיא רק חושבת על המשימה, היא מוסחת למשימות קלות יותר או מהנות יותר.

אם נביא בחשבון גם את הדחייה הממושכת, נבין שמצטבר כאן עומס אדיר. מטלות שרוב תלמידי הכיתה ביצעו בשלבים מדודים ובצעדים קטנים, לא נעשו בזמנן. כרגע עומדת שרי בפני האתגר הענק: עליה לבצע בבת אחת, ללא הנחות, ועוד מתוך לחץ משימות הדורשות מאמץ מנטלי גדול. לכן נדמה שנדרש פה נס.  ("הרגע האחרון" גורם אצלה להפרשת תוספת של אדרנלין משתק, אף־על־פי שבדרך כלל הוא יכול לגרום לפעולה ההפוכה, עודף מעש.)

זה לא נשאר בבית הספר… נשים מספרות לי שהיה עליהן להגיש דו"חות למס הכנסה מדי חודש בחודשו, והן לא עשו זאת, וברגע האחרון של שנת המס הן חוות עומס אדיר ומתקשות להתמודד.

מורכב מדי או קשה מדי?

בעבודה ששרי רצתה להגיש (והיא רצתה באמת…) לא היו דרישות קשות מדי. המוח שלה הגדיר אותה קשה וכבדה מנשוא משום שהמשימות נוסחו באופן כללי.

הנה העתק מהדרישות:

כתבו על התועלת שבתפילה.

מצאו בספרות קטעים שמעצימים את התחושות שהזכרתם.

הוסיפו קטעים משלכם לקטעים שהבאתם.

שרי המוכשרת איבדה את הקרקע היציבה; הבלבול היה גדול. החרדה גברה בגלל הרמה הגבוהה מדי, לטעמה, של האתגר, ו"זה לא ילך" הגיע (חבל לתת למוח ההישרדותי והמפוחד לנהל אותנו…).

פרקנו את המשימות המורכבות שלחצו על מוחה ועל ליבה למשימות קטנטנות:

אילו רגשות מעלה בך התפילה, אילו מחשבות, מה את מרוויחה ממנה, מה מרוויח העולם, מצאי ספרים העוסקים בנושא, חפשי בין השורות (כן, היא לא טיפשה…) את הרגשות והמחשבות הללו. צטטי – העתיקי מהספרים למחברתך תכנים מתאימים בלי סינון, בחרי מתוכם שלושה המוצאים חן בעינייך. גם אותם העתיקי כמות שהם. הוסיפי כותרות שמסמלות את התועלות שמצאת בהם. הוסיפי לכל אחד מהם שתי שורות בלשונך.

עדיין קשה? הרבה יותר טוב כעת, כשאת רואה משימה אחת בלבד: מצאי ספרים שעוסקים בנושא. קלי קלות.

ריקי שפיצר – יועצת חינוכית MA ומאמנת מומחית לקשב ותקשורת, מנהלת "פוטנציאל":

moc.liamg@4799238

rikispitzer.minisite.ms/adhd

באדיבות מגזין עטרת חיה